שייף נפיק כתב:אכן. רשי בסנהדרין מפורש, ובבא מציעא מיירי בלילה, ומכח שכל יומו מתוקן תובע לה בלילה, וכשיוצא בבוקר לשוק אינו מתאווה לאחרות
רש"י בב"מ מיירי ביום ואין להוציא דברי רש"י מפשוטן
שייף נפיק כתב:אכן. רשי בסנהדרין מפורש, ובבא מציעא מיירי בלילה, ומכח שכל יומו מתוקן תובע לה בלילה, וכשיוצא בבוקר לשוק אינו מתאווה לאחרות
תלמיד חברים כתב:א]. כתב הנימוקי יוסף: שלשה חלקים. וא"ת, על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. י"ל, שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד, שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חברו. ואע"פ שכל הנשבע בב"ד על דעת ב"ד הוא נשבע, מ"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו, ומכאן הוא דשמעינן הכי. עכ"ל.
משמע שבקושיא הבין הנימוקי יוסף שכיון שהנשבע נשבע על דעת בי"ד, די שישבע שאין לו פחות מרביע, שהרי בי"ד מתכוונים על הרביע שמלבד החצי. ועל זה תי' שיש לדיין להמציא לשון השולל כל כוונה אחרת.
ולכאורה צ"ב, דבשלמא כשיש לשון בשבועה שיכול להתפרש לב' פנים, או דבר שאפשר להערים ולחשוב על ענין אחר, זה מובן שלא תועיל מחשבת הנשבע כי כל הנשבע נשבע על דעת בי"ד. אולם מה ההו"א לומר שמספיק לתקן לשון שבועה רק על רביע ותהא כל אמירתו על דעת בי"ד, הלא לשון השבועה תהא חסרת משמעות, שהרי הצד השני מודה שיש לו בה רביע. וצ"ע.
תלמיד חברים כתב:ב]. מה שכתב שמכאן הוא דשמעינן הכי, והיינו שדין זה הוא המקור שיש להמציא לשון שבועה מפורטת, צ"ב, שהרי בדין הקודם כבר מצינו כן, שהרי בגמ' להלן (ה:) אמרו 'זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו'. על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע. אמר רב הונא, דאמר שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה'.
וברש"י: על דאית וכו'. הבא לישבע וליטול חציה, צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע שאין לו בה פחות מחציה, שמא אין לו בה כלום, וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה, באמת הוא נשבע, שהרי אין לו כלום, דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע, והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה, נשבע בשקר, שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה, ואין לו בה חציה, אבל כשאין לו בה כלום, נשבע הוא באמת: שבועה שיש לי בה. ואם תאמרו, שמא שליש או רביע, שבועה שאין לי חלק בה פחות מחציה. עכ"ל.
והיינו שלדברי הגמ' יש לגרוס במשנה הוספה הנ"ל, וא"כ שמעינן כבר שם שיש לתקן נוסח שיהיה ברור בלשון הנשבע, ואין מועיל שנשבע על דעת בי"ד.
תלמיד חברים כתב:ג]. עוד כתב הנימוקי יוסף: וזה נוטל רביע. ולא אמרינן לישקול חציה בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציה בשבועה, משום דלא אמרינן מיגו אלא בטענות שקולות, אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחברו כ"כ מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד, שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר אבל מדבר לדבר לא וכו'. עכ"ל.
והתוס' (ד"ה וזה) תירצו על קושיא זו 'ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן, דבחציו השני מוחזק זה כמו זה'.
לא זכיתי להבין הקושיא, הלא כל 'מיגו' היינו שנאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון טענה שהיה נאמן בה, אך כאן כדי לטעון כולה שלי היה צריך להישבע, ומדוע שנאמין שהיה נשבע על כך. [וה"ז כעין תי' הראשון של הנ"י, שאין לו מיגו כי י"ל שלא היה מעיז פניו על טענה שאינה אמת, אך לכאורה אפשר לומר כן מצד השבועה, שלא היה נשבע לשקר]. וצ"ע.
סגי נהור כתב:תלמיד חברים כתב:ג]. עוד כתב הנימוקי יוסף: וזה נוטל רביע. ולא אמרינן לישקול חציה בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציה בשבועה, משום דלא אמרינן מיגו אלא בטענות שקולות, אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחברו כ"כ מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד, שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר אבל מדבר לדבר לא וכו'. עכ"ל.
והתוס' (ד"ה וזה) תירצו על קושיא זו 'ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן, דבחציו השני מוחזק זה כמו זה'.
לא זכיתי להבין הקושיא, הלא כל 'מיגו' היינו שנאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון טענה שהיה נאמן בה, אך כאן כדי לטעון כולה שלי היה צריך להישבע, ומדוע שנאמין שהיה נשבע על כך. [וה"ז כעין תי' הראשון של הנ"י, שאין לו מיגו כי י"ל שלא היה מעיז פניו על טענה שאינה אמת, אך לכאורה אפשר לומר כן מצד השבועה, שלא היה נשבע לשקר]. וצ"ע.
שאלה זו לא הבנתי. וכי עתה שטוען חציה שלי אינו נשבע? הרי זה גופא המיגו, שאילו היה שקרן היה משקר על כולה, אלא ודאי ששבועתו שבועת אמת וע"כ אינו נשבע על כולה כי אינו רוצה לישבע לשקר. וא"כ נאמינו עכ"פ על מה שמוכן לישבע.
ומזה, שהלשון שבמודגש (תוכן תי' הראשון בנמ"י) אינה בדקדוק, כי בוודאי אין כוונתו שלא היה מעיז פניו על טענה שאינה אמת (דאדרבה, זה טעם להאמינו במיגו וכנ"ל), אלא שיש חוצפה ועזות בשקר "כולה שלי" יותר מבשקר "חציה שלי".
סגי נהור כתב:תלמיד חברים כתב:סגי נהור כתב:תלמיד חברים כתב:ג].
ז"ל הנמ"י (שהבאת בראש דבריך): לישקול חציה בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציה בשבועה. ע"כ. היינו שנאמינו ששבועתו שבועת אמת במיגו שאילו היה שקרן היה נשבע על כולה.
מיגו לפוטרו משבועה היא שאלת הגמרא להלן (והביאוה התוס'), ותירוץ הגמרא הוא כקושייתך כאן: אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי!
HaimL כתב:והאמת שלריטב"א ז"ל עצמו לא ניחא בפירש"י ז"ל דהא אידחייא הא דבעי לדמות קמייתא דרבי חייא למתניתין, ומשמע דלא ס"ל כוותיה בקמייתא, וממילא א"א לאוקמה לברייתא משום דאנן סהדי בפלגא דתפיס כל חד מינייהו, ולכן פירש הריטב"א ז"ל דהווי כעין הילך דמודה במקצת, אף שאינו מודה במקצת, דליכא שום סהדותא בפלגא דתופס חבירו, אלא כעין מחילה,ודמי להילך דמודה במקצת דאורייתא, והלכך מתקני רבנן שבועה בהכי, כעין דאורייתא. ולרש"י ז"ל, נהי דאידחייא ותנא תונא דקמייתא, מיהו שפיר ס"ל כוותיה, ומצי לאוקמה לבתרייתא משום דאנן סהדי בפלגא דהאי ובפלגא דהאי.
חוץ מזה שעכשיו ראיתי שיש שתי נוסחאות בגמרא, אחת כפירש"י ז"ל, ואחת כפירוש הריטב"א ז"ל.
HaimL כתב:אמאי לא ניחא למר פירוש רש"י ז"ל, דאתיא כקמייתא דרבי חייא, דאם העדים מעידים אותו בחמישים זוז חייב שבועה כמודה במקצת, ופליג אטעמיה דרבה.
תלמיד חברים כתב:זה גופא לא זכיתי להבין. סו"ס אינם מוחלים זל"ז.
HaimL כתב:רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה
הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים:
---
לא זכיתי להבין, דהא מציאה הכול עניים אצלה, וחזי ליה כלאחרים, ונימא מיגו דזכי לנפשיה, שראוי לו לזכות בה לעצמו, זכי נמי לחבריה.
ומה בין זה לבין איניש דעלמא שקפץ ותפס לבע"ח, דלנפשיה לא חזי ולא מידי, דאין לו שום חוב עליו, שיוכל לתפוס לעצמו, ומתוך זה יכול לתפוס אף לחבריה.
תלמיד חברים כתב:בפאה ושאר צדקה, הרי זה 'ממון עניים', היינו שקנוי לעניים, ויכול לתפוס לחבירו כיון שיכול ליטול לעצמו, ואע"פ שאין נוטל לעצמו אלא לחבירו, מ"מ זה נחשב ממון שלו וא"צ לעשות בזה קניין. [והתחדש בגמ' דאמרינן מיגו דאי בעי מפקר נכסיה וכו'].
במציאה, מדובר במציאה שאין בה סימן, ואם לא בא המאבד, אמרינן שהתייאש והרי זה של המוצא, ובתנאי שיעשה בזה קניין, שאז יכנס לרשותו.
וכל עוד שלא עשה בזה קניין, אין כאן 'מיגו דזכי לנפשיה', כי לא עשה בזה קניין, ולכן דמיא לתופס לבעל חוב במקום ששייך לאחר.
HaimL כתב:ראשית, מתנות עניים מאן דכר שמייהו. אני לא התקשיתי אלא מהא דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מטעם דתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני. וע"ז קשה לי, דמציאה חזי לכל מאן דתפיס בה, ומיגו דחזי ליה אם תופס לעצמו, חזי נמי נמי לחבריה אם תופס לחבירו. אבל תופס לבע"ח אינו ראוי לעצמו, דהא אם תפס לעצמו, ואין לו שום חוב עליו ה"ל גזלן בעלמא, ומשו"ה לא חזי ליה, וליכא מיגו דחזי לנפשיה חזי נמי לבע"ח שתופס בשבילו. וא"ת דמקשה דאפילו התופס לבע"ח ויש גם לו חוב עליו לא קנה חבירו, שמא בכה"ג קנה.
HaimL כתב:רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה
הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים:
---
לא זכיתי להבין, דהא מציאה הכול עניים אצלה, וחזי ליה כלאחרים, ונימא מיגו דזכי לנפשיה, שראוי לו לזכות בה לעצמו, זכי נמי לחבריה.
ומה בין זה לבין איניש דעלמא שקפץ ותפס לבע"ח, דלנפשיה לא חזי ולא מידי, דאין לו שום חוב עליו, שיוכל לתפוס לעצמו, ומתוך זה יכול לתפוס אף לחבריה.
וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע"ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע"פ שלא נעשה בכוונה וה"ל כסימן הבא מאליו עכ"ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ"ש דמשום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקסבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ"ש דמשום דקי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא"כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ"ש שהרי"ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי"ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא"ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר"מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא"ש לא גריס דברי ר"מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה:
HaimL כתב:מה שכללם הרמב"ם בחד כללא אינו ראיה שחתיכות של בשר מקרי סימן הבא מאליו, אלא שבשניהם יש סברא לומר שלא נעשה לשם סימן, והחידוש הוא דהוי סימן, משום דלא עשאו הבעלים אלא לסימן.
HaimL כתב:בגמרא כ"ח ע"ב,
תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן
ופירש"י ז"ל במשנה,
מתני' כל דבר שעושה ואוכל - אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:
---
ותמוה,
1. מ"ט לא חילקה הברייתא, דאם יכול לעשות ולאכול בלא טורח המוצא, יעשה ויאכל לעולם, כגון דהשוכר את הבהמה טרח ואתי לאפוקי ולעיולי את הבהמה אצל המוצא, ואין למוצא שום טרחה בדבר, אמאי לא יקיים לעולם השבה מעלייתא בגוף הבהמה עצמה.
2. בדבר שאינו עושה ואוכל, אמאי ישהנו אפילו שעה אחת. ירשום את סימניו בדקדוק, וימכרנו מיד, דמשמע מרש"י ז"ל דהשבה בגוף הבהמה אהני רק לבהמה שעושה ואוכלת, מפני שכבר הרגילה אצל הבעלים, אבל סייחים ועגלים ואווזים ותרנגולים למאי אהנו, דאינם שווים יותר לבעליהם מסתם בהמות דעלמא שיכול לקנות בדמיהם.
עזריאל ברגר כתב:כאשר באמת ע"פ דין הוא חייב לשלם, ולא רוצה להישבע לשקר אלא רק באמת.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 38 אורחים