הודעהעל ידי צופה_ומביט » ד' פברואר 28, 2024 12:35 pm
א. יש באוצר ספר שלם בשם "ויעש העץ" - מדרשי חז"ל על סדר תליית המן ובניו.
ב. על מה שהביא הרב עקביה מהסליחה לתענית אסתר, הרב הלל זקס [ישורון לג עמוד שכח] העיר שיש כאן סתירה מיניה וביה. כי צליבה [שהיא תליה של תורה, ראה אונקלוס שם] היינו "צליבה" כעין הידועה [אבל בידיים כפותות, ולא פרושות, כמש"כ בגמרא וברמב"ם סנהדרין טו, ז], הצמדה לקורה, והיא במסמרים ויתדות [כמש"כ במשנה שבת ו, י מסמר מן הצלוב, ועיי"ש במפרשים] ולא תליה בחבל כלל. ובסליחה זו [ובעוד סליחה שם: צְלִיבָה הוּכַן אֲגָגִי לִקְלוֹט] - וכ"ה בתרגום אסתר [ועוד מקורות] איתא שהמן ובניו נצלבו [ומש"כ במגילה שנתלו, היינו כנ"ל כי זו תליה של תורה], וא"כ אינו ככל המציירים בזה תליה בחבל. ובסליחה זו הוא גם סתירה למה שכתב מיד שחורזו תחובים כבמחרוזת דגים, שהוא בוודאי בחבל, עכ"ד.
ג. יש לזכור שבני המן נתלו כגופות מתות לאחר הריגתם בחרב. ובזה מסבירים את הדעות שמחשבות לכל בן ג' אמות [למשל בסליחה לתענית אסתר: אִישׁ אִישׁ בְּשָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְהָרְבִיעִית אַוֵּיר מְגֻלָּה], ולתוספות [וכ"ה במציאות לפי האמה הקטנה] גובה אדם ג' אמות בלי הראש, והיינו כי תחילה התיזו ראשם בחרב במלחמה, ולאחר מכן תלו רק את הגוף. וכידוע יש מבארים [בהלצה] בפיוט מעוז צור שזהו "רוב בניו על העץ תלית", שמכל בן ובן נתלה רק הרוב ולא כולו.
הרב זקס [שם] ביאר בזה את התחיבה כדגים, שאם נתלו בחבל - הרי לא היה להם ראש - ואיך תלום, אלא שתחבו החבל בגופם כדגים, וצ"ע. [ובפשטות י"ל שכרכו החבל מתחת לזרועותיהם, או קשרום תחת כפות ידיהם].
ד. ולדידי חדא מתרצא בחברתא. תלו אותם [אחר הריגתם] כצליבה של תורה, ובצליבה יש איזו תחיבה [כנ"ל שהיא במסמרים ויתדות].
ואמנם כאן עלינו להיכנס אל צורת צליבה של תורה מהי בדיוק. ומלשון הגמרא ורמב"ם לא הבנתי בזה דבר ברור, אבל מהמפרשים על המשנה שבת ו, י הנ"ל הבנתי שהכוונה שפושטים ידיו למעלה מראשו, וקושרים אותן זו לזו [מתחת לכפות הידיים, ועכ"ז בגובה הידיים כלפי הכפות], וממילא נוצר מידיו כעין "מתלה" [כזה: \/], ותוקעים יתד או מסמר בעץ העומד [הקורה המשוקעת בארץ] - ותולים את ההרוג על אותה יתד - באותו ה"מתלה" שנוצר מידיו שלו, בלא אמצעי. [ואמנם גם אדם חי שייתלה כך ימות (בסופו של דבר, לאט וביסורים, ואכמ"ל), וכך עשו להמן עצמו, אבל תליה של תורה עושים לאחר ההריגה, וכך עשו לבני המן]. וזהו הביזיון שלו, שהוא תלוי ממש כחתיכת בשר במקולין [כל מי שראה יודע] שתולים את הבשר עצמו ביתד או קרס בלי שום אמצעי, אלא בתחיבת היתד או הקרס אל גוף הבשר או אל איזה חלל שיש בו [בין העצמות/גידים וכיו"ב], או ב"מתלה" שנוצר מקשירת שתי רגליו/ידיו זו לזו.
שו"ר שכך ממש כתב הט"ז אה"ע מז סקי"ג בשם חמיו הב"ח: "האי צלובי היינו שצלבוהו בידים כדאיתא פ' נגמר הדין ופסוק מלא הוא שרים בידם נתלו".
וממילא, כוונת הסליחה לכאורה שכולם נתלו על אותה קורה אופקית, וכשנצייר לנו דבר זה, איך "תולים" [באותו "מתלה" שנוצר מהידיים כנ"ל] איש אחר איש על אותה קורה בולטת, וכל הנתלה - דוחפים אותו פנימה לכיוון העץ העומד, ובא אחריו שוב, וככה מצופפים אותם זה לזה כדי שייכנסו כולם, הרי זה ממש כמחרוזת דגים, שמשחילים חבל בראשם או בזנבם, ודוחפים כל הנכנס תחילה אל קצה החבל כדי שייכנסו עוד, ומצופפים אותם זה לזה. [ומחרוזת דגים אינה בהכרח קשורה כעיגול, וכמדומה שבזמן המכירה אדרבה, היא פשוטה, כדי שיראו היטב כמה דגים יש ואת טיבם, ורק לאחר מכן עבור נוחות הנשיאה אולי קושרים ראש המחרוזת לזנבה בעיגול].
אי נמי, כולם נתלו על אותה קורה אנכית, במרחקים שווים זה מתחת לזה, כל אחד על יתד משלו, ובסופו של דבר היה נראה כעין מחרוזת דגים שמתחו אותה לאורך ומחזיקים אותה אנכית.
ובכל מקרה, עיקר הדמיון לדגים הוא שאת הדגים חורזים בתחיבה בדג עצמו, ולא בקשירה בחבל, וכך ממש בצליבה של תורה, מגוף ההרוג בעצמו עושים את ה"מתלה" שבו הוא נתלה על היתד, ודוק.
ה. כל זה בהנחה ש"צליבה" האמורה אצל המן ובניו היא צליבה של תורה, ולא שהלשון צליבה הושאל מכל צורת תליה שהיא, כל מקום והצורה שהיתה נהוגה בו באותו הזמן. ועיין היטב בט"ז הנ"ל, שהביא לשון הב"ח: "אבל צליבא שבמלכות זה ובשאר מלכיות שתולין אותו בחבל סביב צוארו ונחנק מיד", והביא שם עוד שיש כמה צורות תליה והמתה בתליה: יש שתולים אותו בידו ואז הורגים אותו בחרבות ורמחים, ויש שהורגים אותו בחרב ואח"כ תולים גופתו, ויש שהורגים אותו בתליה בידו [מוות ביסורים כנ"ל], ויש שהורגים אותו בתליה בחבל בצוארו.
[אגב, עד כאן לא שמענו אלא צליבה/תליה בידו כשידיו פשוטות למעלה מעל ראשו, מחוברות יחד. על צליבה/תליה כשידיו פרושות לצדדים [ושהיא גופא נעשית בתחיבת מסמרים לתוך ידיו (או קשירה של כפות ידיו לקורה האופקית)] לא שמענו כאן. אבל כמדומה כותבי ההיסטוריה מביאים שהיתה גם צליבה כזו [ולגבי הרגליים: יש שהניחו לרגליו להיות חופשיות, וכל משקלו נתלה מידיו, ויש שקשרו בחבל / חיברו במסמר גם את רגליו לעץ, ויש שהניחו מדף קטן מתחת לרגליו שיוכל לתמוך את גופו, ומטרתם ימ"ש להאריך את חייו ולהאט את מיתתו ולהרבות את ייסוריו].
ועכ"פ מכלל הדברים הנ"ל אפשר כבר בכל מקרה לבאר את לשון הסליחה הנ"ל, דון מינה ואוקי באתרה.
ו. פלא איך נתלו המן ובניו על אותו העץ [ליש שאומרים כן, למשל בסליחה לתענית אסתר: יְהוּדִי הוֹקִיעַ יְלָדָיו לְמַטָּה וַאֲבִיהֶם מִלְמַעְלָה, וכ"ה בתרגום אסתר פ"ט, וכ"מ גם בתרגום שני שם], הרי המן נתלה י"א חודשים מקודם, בחוה"מ פסח, וכבר נכב"ב.
וראה בתרגום שני ט, כד: "וכד חזו להמן ולבנוי דצליבן על צליבא יומין סגיאין אמרין למה אסתר עברה על מה דכתיב לא תבית נבילתיה על צליבא ענת אסתר ואמרת להון על דקטל שאול מלכא לגיורא דגבעונאי הוון בנוי צליבין על צליבא מן שירוי דחצדא דשערין עד יומא דנחת מיטרא דהוון שיתא ירחין. וכד הוון דבית ישראל סלקין נתחזון בבית מקדשא הוון עממיא אמרין להון למה אילין צליבן ענו דבית ישראל ואמרין להון על דפשט אבוהון ידיה בגיורי דגבעונאי וקטל יתהון. המן רשיעא דבעא לשיציא לדבית ישראל על אחת כמה וכמה יהוי הוא ובנוי צליבן על צליבא כל יומי עלמא".
נ.ב.
כתבתי את ההודעה בטרם כתב הרב חד ברנש את הודעתו הקודמת, ובשעת השליחה טרם ראיתיה, וכעת ראיתי וברוך שכיוונתי בנקודה זו.