מסכת בבא קמא - הערות והארות

[HaimL]

אני נוטה להסכים לדעת כבודו, דאין כאן הפקר בי"ד על גוף המריש, אלא תקנת השבים דהכא הוא רק שעקרו את העשה דוהשיב את הגזילה, אבל אכתי חייב להחזיר לו את דמי המריש, דהגזילה קיימת ונהנה מן הממון, ואם לא יצטרך לקעקע את כל הבירה, אמאי לא ישוב.
מ"מ אין להוכיח מדברי רש"י ז"ל דטעה הגאון הנזכר, משום דאפשר לבאר בדעתו שהיו כאן שתי תקנות. אחת היא להפקיר לגמרי את גוף המריש. ואין לו שום שווי ממון מהשתא. ושוב חזרו וחייבו את הגזלן להשיב את דמי המריש, דסו"ס המריש קיים בעולם והוא נהנה ממנו.

[תלמיד חברים]

יראה נא כת"ר מה שכתבתי לבסוף, דגם אם נפרש כן, אכתי א"א להוכיח מזה לתקנת השבים הרגילה לגבי כשאין הגזילה קיימת. [תקנת השבים הראשונה היתה רק כשאין הגזילה קיימת, ובאו ב"ה והוסיפו שגם כשהגזילה קיימת, אם זה כמו מריש שיש הפסד גדול, תקנו לזה תקנה מיוחדת שישלם רק את הדמים ולא יצטרך להחזיר את הגזילה. וזהו 'שדרוג' של התקנת השבים הרגילה, והגמ' מבארת שחכמים החשיבו את קיומו של המריש כאילו זה אינו קיים. אך עדיין אין זה מלמד על התקנה העיקרית כשאין הגזילה קיימת, שזה פועל מדין הפקר בי"ד הפקר. וכמו שהבין הרמב"ם שתקנו לנגזל שימחל, אבל לא שהפקיעו את החיוב].

[HaimL]

אני לא באתי אלא להעיר על דברי כבודו, שהקשה על הגאון הנזכר מדברי רש"י ז"ל, אבל באמת, אם נפרש כמו שרציתי ללמוד בדבריו, פשיטא דיש ללמוד מתקנת מריש על עיקר תקנת השבים, דכיוון דהפקירו את ממונו במריש, דמשו"ה אינו חייב להשיב, וחזרו וחייבוהו בדמי דסו"ס נמצא מריש חבירו בבירתו, ה"נ כשאין הגזילה קיימת, הפקירו את ממונו ולא חייבוהו להחזיר כדי שלא יימנע מלשוב. ותדע, דאל"ה נהי דיש כח ביד חכמים לעקור עשה דוהשיב את הגזילה, מ"מ יהיה כב"ח בעלמא, דסו"ס חסרו ממון. אלא הפקירו את ממון הנגזל, כדי שישוב הגזלן.

[תלמיד חברים]

ותדע, דאל"ה נהי דיש כח ביד חכמים לעקור עשה דוהשיב את הגזילה, מ"מ יהיה כב"ח בעלמא, דסו"ס חסרו ממון. אלא הפקירו את ממון הנגזל, כדי שישוב הגזלן.

אכן להרמב"ם אינו כבע"ח דעלמא, אלא כגזלן דעלמא, והיינו שיש עליו חיוב השבת הגזילה או דמי הגזילה, אלא שתקנו תקנה לנגזל שימחל ולא יקבל את הגזילה. [התקנה נועדה לטובת הגזלנים שיהיה קל להם לשוב, אך היא מכוונת למעשה לנגזלים, שימחלו].

[HaimL]

אכן להרמב"ם אינו כבע"ח דעלמא, אלא כגזלן דעלמא, והיינו שיש עליו חיוב השבת הגזילה או דמי הגזילה, אלא שתקנו תקנה לנגזל שימחל ולא יקבל את הגזילה. [התקנה נועדה לטובת הגזלנים שיהיה קל להם לשוב, אך היא מכוונת למעשה לנגזלים, שימחלו].

שוב, אני לא באתי אלא לסתור את קושיית כבודו על דברי הגאון הנזכר. חדא, דאין סתירה מדברי רש"י על תקנת מריש, דאפשר לומר דהיו כאן שתי תקנות, האחת להפקיר את ממון הנגזל, והשנייה לשוב ולחייב את הגזלן להחזיר ממון. ומינה נדון גם דעצם תקנת השבים, למאן דפליג על הרמב"ם ז"ל, הוא מטעם הפקר בי"ד, כמו בתקנת מריש, וה"ל חד תקנתא, רק שבמריש שבו וחייבוהו להחזיר את הממון

[HaimL]

דף ג ע"ב.

וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלייה והא מבעיא בעי רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלייה משלם לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרה ברה"ר:

וכתבו התוספות ז"ל,

אמאי קרי לה תולדה דרגל. אע"ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה:
---
ואינו מובן לי. דניחא דהמקשן שואל על רב פפא אמאי קרי לחצי נזק צרורות תולדה דרגל, כיוון דשמעינן לרב פפא דאמר יש מהן כיוצ"ב ויש מהן לאו כיוצ"ב, ואוקימנא כל תולדות שור ובור וכו' כיוצ"ב, אם כן ע"כ שמעינן לרב פפא דח"נ הוא תולדת רגל ולאו כיו"ב דהא משלם ח"נ ולא נ"ש כשאר רגל. וממילא אקשינן אמאי ה"ל תולדה דרגל ולא שם בפ"ע, ותירץ התרצן דמשלם מן העלייה כמו רגל, דמועדת להלך ולשבר כלים. אבל לרבא, דמבעיא ליה אי משלם מגופו, מי מכריחנו דה"ל תולדה דרגל, שמא באמת הוא שם בפ"ע, ולאו מרגל אתו עלה, דשפיר אפ"ל דרבא פליג ארב פפא, וס"ל כל תולדותיהן דאבות נזיקין כיו"ב, וח"נ צרורות אינו בכלל תולדות דאבות נזיקין.

[HaimL]

ובעצם התמיהה יותר גדולה, אפילו במקשן דרב פפא, דעל כרחך צריך לפרש בגמרא דהלכתא גמירי לה דיהיה פטור מנ"ש אע"ג דדמי לרגל, דכמו שהרגל מועדת לשבר כלים בדרך הילוכה, ה"נ מועדת להתיז צרורות ולשבר כלים בדרך הילוכה, רק דהלכתא גמירי לה, דפטור מנ"ש, דלא הזיקה בגופה ממש, או במחובר לגופה, כגון זוג ושליף ופרומביא. וא"כ, פשיטא דה"ל תולדה דרגל, דאל"כ מנ"ל דיש חיוב בכלל בצרורות, אי לאו מרגל. אלא מה תאמר, דהלכתא אתא ללמד על עצם החיוב בצרורות, דאל"ה לא אמרינן שהוא תולדה של אב נזיקין כלל, דאזיק בצרורות, וזה לא כתיב בקרא, א"כ הדרא קושיא לדוכתה על רבא, דניחא לרב פפא דע"כ ה"ל תולדה דרגל ולאו כיו"ב, אבל לרבא שמא ל"ה תולדה דרגל כלל, וכולה צרורות יליף מהלכתא.

[HaimL]

.

[HaimL]

דף ג ע"ב,
ורב מאי טעמא לא אמר כשמואל אמר לך מי קתני נבעה ושמואל מ"ט לא אמר כרב אמר לך מי קתני בועה מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וכו'
---
וקצת תמוה לי, דכיוון דקראי לא דייקי לא כמר ולא כמר, ע"כ תליא בסברא אי תני שור וכ"מ דשור וכו', אבל ע"כ משמעות מבעה דייקא טפי כשמואל, דמבעה משמע שמבעה דבר אחר כדפירש"י ז"ל, וזה שייך רק בשן, כדכתיב בקרא ושילח את בעירו וביער בשדה אחר וגו', ולא באדם, דמזיק בגופו, ובשו"א לא שייך בו לשון מבעה דבר אחר. ושמא יש לתרץ דקשיא ליה טובא על סברת שמואל דתנא שור לקרנו ומבעה לשינו, או שור לרגלו ומבעה לשינו, דג' אבות נאמרו בשור ולמה לנו לפרש שהתנא שנאם בב' שמות, וע"כ נדחק לפרש מבעה זה אדם דכתיב אם תבעיון בעיו, אע"ג דמשמעות מבעה טפי דייקא כדשמואל.

[HaimL]

ג ע"ב,
רב אמר מבעה זה אדם. וא"כ, הא דתנן ולא זו"ז שיש בהן רו"ח כהרי האש וכו', לא ילפינן אש במה הצד משור ואדם, דיש בהן רו"ח וה"ל לאסוקי אדעתיה שיילך שורו ויזיק, וכ"ש דה"ל לשמור גופו שלא יזיק, אבל באש לא ה"ל לאסוקי אדעתיה שתלך ברוח מצויה ותזיק, אי לאו דגלי ביה קרא כי תצא אש וגו'. ואינו מובן לי, דמ"ש אדם הישן מאש במציאות, דאדם הישן השכיב את גופו אצל הכלים או אצל חברו, והלכה ידו או רגלו שלא מדעתו, והזיקה, ה"נ המבעיר את הבעירה, או שהניח אסו"מ בראש גגו והזיקו. ואדרבה, מסתבר דאדם הישן היה יכול לטעון דקים ליה שאינו מזיז ידיו ורגליו בשנתו, ולא אסיק אדעתיה דבעי לנטורי נפשיה מלהזיק. אבל באש שהלכה ברוח מצויה, ליכא שום טענתא, דודאי הוא שהאש תלך ברוח מצויה ותזיק, וה"ל למילף מאדם הישן, דהוא אב, כמ"ש התוספות ז"ל הכא, דנפיק ליה מקרא.

[תלמיד חברים]

דף קיב:
א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך אמר איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי.
צ"ב מדוע באמת פסק לו רבי אבין כסומכוס, הא יחיד ורבים הלכה כרבים.
==
אדהכי איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונראה מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה לא.
צ"ב הא סברא פשוטה היא שיש לחלק ביניהם, ומדוע סבר רבי אבהו להביא ראיה מהתם.

[HaimL]

בבא קמא ד ע"א,

בתוספות ד"ה למחשביה בהדי מועדין כו'. וקרן נמי תנא ואע"ג דתנא ברישא כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן מ"מ תנא ליה בסיפא משום דתני ליה גבי חמשה תמים מש"ה תנא ליה נמי בהדי מועדין וכו'
---
וקצת תמוה לי, דמנ"ל דלא הדר ביה התרצן דשמואל לגמרי, דבאמת ברישא לא תנא קרן כלל, דבמועדין מתחילתן איירי, ותנא קרן רק בסיפא ולק"מ. ועוד תמוה לי, דפירשו דתנא קרן מועדת משום דתנא חמישה תמים. וקשה, דאם תנא הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו', ממילא שמעינן דאם הועדה לכך חייבת נ"ש, וטפי מסתבר לומר דתנא שור המועד אגב שור המזיק ברשות הניזק, דאף אם נאמר דתנא כשהזיק חב המזיק וכו' לאתויי קרן, וקרן יש בו תמות ומועדות, דמשו"ה לא תנא ליה בהדיא, מ"מ שור הניזק ברשות המזיק הוא חידוש גדול, דהא רבנן ס"ל דאין ח"נ חלוק, ואגב דתנא שור המזיק ברשות הניזק, תנא נמי שור המועד.

[HaimL]

צ"ב הא סברא פשוטה היא שיש לחלק ביניהם, ומדוע סבר רבי אבהו להביא ראיה מהתם.

בתוספות ד"ה אבל היכא דאית ליה חזקה דאבהתא כו'. משמע דהיינו אפי' היה רבי ירמיה בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא רבי ירמיה לא היה מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה מאבות אפילו היה רבי ירמיה מוחזק בבית:
---
א"כ אין הסברא פשוטה, דא"ה רבי ירמיה בתוך הבית ה"א דדמי להא דתינוק שתקף בעבדיו או ירד לשדה חברו, דמוציאים מידו משום דבעל השדה מוחזק בשדה או בעבדים, וה"נ רבי ירמיה מוחזק בהאי ביתא. והחידוש הוא שלא מועילה חזקתו כלל נגד חזקת אבהתיה של התינוק, שאם היו העבדים או השדה מוחזקים באבהתיה לא היו מוציאים מידו, וה"נ בהאי ביתא כיוון דמוחזק באבהתיה, בדין טרק גלי בפני רבי ירמיה, ול"ד להא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא.

[תלמיד חברים]

לא הבנתי דבריכם, תוס' רק מדייקים מדחיית הגמ' דמשמע שלא היה מועיל לרבי ירמיה גם אם היה בתוך הבית והיה מוחזק, שהרי הקטן היה מוחזק באבהתיה.
הערתי בעינה עומדת.
רבי אבהו סבר לפשוט מהברייתא הנ"ל שיש להוציא את הקטן שטרק גלי בפני רבי ירמיה, ולכאורה אין כל דמיון, כדחיית הגמ', שהרי בניד"ד היה מוחזק באבהתיה והתם לא היה מוחזק.

[HaimL]

רבי אבהו סבר לפשוט מהברייתא הנ"ל שיש להוציא את הקטן שטרק גלי בפני רבי ירמיה, ולכאורה אין כל דמיון, כדחיית הגמ', שהרי בניד"ד היה מוחזק באבהתיה והתם לא היה מוחזק.

אי"ז ברייתא, אלא מימרא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא, ומשו"ה נקט לשון לא שמיע לכו. וטענתי בעינה עומדת, דה"א דמימרא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא קאי אף באית ליה חזקת אבהתיה, דחזקה אין אדם תובע וא"ל עליו, ואין דרך התינוק לומר שלי אם לא שהיה מוחזק באבהתיה, ואפ"ה מוציאים מידו, דבעל השדה והעבדים מוחזק בהם, וה"א דה"ה נמי בהא דרבי ירמיה, דאע"ג דאית לתינוק חזקת אבהתיה מ"מ אם היה רבי ירמיה מוחזק בבית, ה"ה דיוציאו מיד התינוק למרות חזקת אבהתיה. ודוחה הגמרא דל"ד משום דמימרא דרב יוסף א"ר אושעיא קאי רק היכא דלית לתינוק חזקת אבהתיה בשדה או בעבדים משא"כ בהא דרבי ירמיה, דאית לתינוק חזקת אבהתיה, ולא אמרינן מוציאים אותה מידו עד שיגדיל.

[תלמיד חברים]

אי"ז ברייתא, אלא מימרא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא, ומשו"ה נקט לשון לא שמיע לכו. וטענתי בעינה עומדת, דה"א דמימרא דרב יוסף בר חמא א"ר אושעיא קאי אף באית ליה חזקת אבהתיה, דחזקה אין אדם תובע וא"ל עליו, ואין דרך התינוק לומר שלי אם לא שהיה מוחזק באבהתיה, ואפ"ה מוציאים מידו, דבעל השדה והעבדים מוחזק בהם, וה"א דה"ה נמי בהא דרבי ירמיה, דאע"ג דאית לתינוק חזקת אבהתיה מ"מ אם היה רבי ירמיה מוחזק בבית, ה"ה דיוציאו מיד התינוק למרות חזקת אבהתיה. ודוחה הגמרא דל"ד משום דמימרא דרב יוסף א"ר אושעיא קאי רק היכא דלית לתינוק חזקת אבהתיה בשדה או בעבדים משא"כ בהא דרבי ירמיה, דאית לתינוק חזקת אבהתיה, ולא אמרינן מוציאים אותה מידו עד שיגדיל.

רבי אבהו ידע במה מדובר, שרבי ירמיה ביקש להיכנס ואותו תינוק מנע בעדו. [והיינו שר"י לא היה מוחזק בבית].
ועכ"ז רבי אבהו סבר לדמות זאת למימרת רב יוסף בר חמא אר"א.
ועל כך התמיהה.
[התוס' רק מדייקים שמדחיית הגמ' עולה שגם לו יצוייר שר"י היה מוחזק בבית, בכל זאת היה התינוק זוכה בדין מצד חזקת אבותיו. אולם רבי אבהו סבר לדמות כנ"ל, וע"ז התמיהה שכתבתי, דלכאורה פשיטא שאין לדמות, ומה סבר ר"א].

[HaimL]

אבל אנחנו בעצמנו אין יודעים היאך היה המעשה. אומנם, רש"י ז"ל פירש שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק בה. אבל לפי דברי התוספות ז"ל, מי מכריחנו לפרש כן, דשמא התינוק דטרק גלי בפני רבי ירמיה, עשה כן אחרי שיצא רבי ירמיה מהבית, ויש עדים בדבר, ומשום הכי רצה רבי אבהו לדמות לשדה ועבדים, דה"נ מוחזק בהם בעל השדה והעבדים, ומחדשת הגמרא דמימרא דריב"ח א"ר אושעיא קאי היכא דאין לתינוק חזקת אבהתיה, ואז מוציאים מידו, אבל היכא דאית ליה חזקת אבהתיה, אין עדי חזקה מועילים, ואפילו אי מוחזק בה השתא.

[תלמיד חברים]

אבל אנחנו בעצמנו אין יודעים היאך היה המעשה. אומנם, רש"י ז"ל פירש שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק בה. אבל לפי דברי התוספות ז"ל, מי מכריחנו לפרש כן, דשמא התינוק דטרק גלי בפני רבי ירמיה, עשה כן אחרי שיצא רבי ירמיה מהבית, ויש עדים בדבר, ומשום הכי רצה רבי אבהו לדמות לשדה ועבדים, דה"נ מוחזק בהם בעל השדה והעבדים, ומחדשת הגמרא דמימרא דריב"ח א"ר אושעיא קאי היכא דאין לתינוק חזקת אבהתיה, ואז מוציאים מידו, אבל היכא דאית ליה חזקת אבהתיה, אין עדי חזקה מועילים, ואפילו אי מוחזק בה השתא.

לא כתוב שהתינוק גירש את ר"י מהבית, אלא שמנע בעדו להיכנס.
ודאי שר"י הביא ראיות שהיה מוחזק לפנ"כ.
ולכן סו"ס המעשה היה שר"י לא היה מוחזק [גם אם יש בידו ראיות שהיה מוחזק, כעת אינו מוחזק, דהיינו שאינו מחזיק בבית], ורבי אבהו ודאי שמע פרט זה.

[שמואל דוד]

בבא קמא קיז.

חזא דפרטיה שפוותיה

רש״י ד״ה פריטא שפתיה - נקרעה שפתו על ידי מכה

מנא ליה לרש״י שנקרעה ע״י מכה ולא שנולד כן

[תלמיד חברים]

צילום מסך 2024-02-27 212757.jpg (59.74 KiB) נצפה 2835 פעמים

[תלמיד חברים]

דף קיז.
וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
במהרש"א ובעיון יעקב כתבו לבאר טעם הדבר. אך גם לאחר דבריהם לא זכיתי להבין מה שלא מיושב לפי דבריהם, איך גזר עליו שישב ז' שנים ויתבטל מהבנת הלימוד בכך שלא יציע קושיותיו לפני רבי יוחנן, איך הותר לבטל תורה באיכות לצורך הצלה מעונש.

[שמואל דוד]

צילום מסך 2024-02-27 212757.jpg

יישר כח גדול

[שמואל דוד]

בבא קמא קיז.

רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה אמר להו דלו לי עיני ואחזייה דלו ליה במכחלתא דכספא חזא דפרטיה שפוותיה סבר אחוך קמחייך ביה חלש דעתיה ונח נפשיה למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן חזיתו לבבלאה היכי עביד אמרו ליה דרכיה הכי על לגבי מערתא חזא עכנא כו׳

חכ״א שליט״א שאלני איך ראה רבי יוחנן האי עכנא, הרי מסרחי גביניה

[תלמיד חברים]

חכ״א שליט״א שאלני איך ראה רבי יוחנן האי עכנא, הרי מסרחי גביניה

פשוט. הנחש הוא על הקרקע, ולא הוצרך להגביה גבותיו אלא כשרצה לראות העומד או היושב מולו - גבוה מן הקרקע.

[תלמיד חברים]

דף קיז:
רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו.
מה שכתבתי כאן, היה שגוי וחסר, ולהלן כתבתיו מחדש.
==
תוד"ה אין.
כתבו תוס': אין לך פדיון שבויים גדול מזה. אע"ג דמשמע דהוי אמיד, מדלא מפליג כדמפליג לעיל, מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם, חשיב פדיון שבויים. עכ"ל.
צ"ע מדוע א"א לומר דגם אם היה לו באותה שעה מה ליתן להם [וכן לכאורה משמע מסתימת הגמ'], אע"פ שלא עשה כהוגן, סו"ס השתמש במעות פדיון שבויים לצורך פדיון שבויים.

[טור תלגא]

בבא קמא קיז.
חזא דפרטיה שפוותיה
רש״י ד״ה פריטא שפתיה - נקרעה שפתו על ידי מכה
מנא ליה לרש״י שנקרעה ע״י מכה ולא שנולד כן

viewtopic.php?f=17&t=27884

[HaimL]

ד ע"ב,
ולטעמיך הא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן אדם שמירת גופו עליו הוא וכו'
---
לא הבנתי. הא דתני קרנא, ע"כ צריך לפרש הפשט דתני ממש כלשון מתניתין, דהיינו ארבעה אבות נזיקין השור הבור האדם וההבער לא הרי השור כהרי האדם ולא הרי האדם כהרי השור ולא זו"ז שי"ב רו"ח כהרי האש שאי"ב רו"ח וכו" הצה"ש שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך. דאלת"ה, ליכא שום הוכחה ממאי דתני, דשמא לא תני כלל ושמירתן עליך. וק"ק, מהא דתני רבי אושעיא שלושה עשר אבות נזיקין ורבי חייא תני עשרים וארבעה, והתם ודאי ל"ש למתני לא הרי זה כהרי זה וכו' הצה"ש שדרכן להזיק ושמירתן עליך, דשומרים וגנב וגזלן אין דרכן להזיק, ופשיטא דל"ש למתני שמירת גופו עליו. וא"כ, שמא גם קרנא לא תני אלא ארבעה אבות נזיקין ואדם, ולא תני לא הרי זה וכו' הצה"ש וכו'.

[עזריאל ברגר]

דף קיז.
וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
במהרש"א ובעיון יעקב כתבו לבאר טעם הדבר. אך גם לאחר דבריהם לא זכיתי להבין מה שלא מיושב לפי דבריהם, איך גזר עליו שישב ז' שנים ויתבטל מהבנת הלימוד בכך שלא יציע קושיותיו לפני רבי יוחנן, איך הותר לבטל תורה באיכות לצורך הצלה מעונש.

מהמשך הסיפור מוכח שהיה זה ענין של פיקוח נפש.

[עזריאל ברגר]

דף קיז:
רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו.
צ"ב הלא כל עוד לא הגיע הרודף אל הנרדף, יכול להתחרט ולא להורגו, [וכן יתכן שאדם אחר ימנע ממנו להרוג], וא"כ מדוע נחשב שמתחייב בנפשו כבר בעת המרדף.
[במשנה לעיל (לד:) אי' שהמדליק גדיש בשבת פטור מצד ש'מתחייב בנפשו', ושם הוי חילול שבת [שעונשו סקילה] ואיסור גזילה בבת אחת. וכן הוא בברייתא לעיל ע"א שבעת הניסוך לע"ז מזיק את יין חבירו].
==
תוד"ה אין.
כתבו תוס': אין לך פדיון שבויים גדול מזה. אע"ג דמשמע דהוי אמיד, מדלא מפליג כדמפליג לעיל, מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם, חשיב פדיון שבויים. עכ"ל.
צ"ע מדוע א"א לומר דגם אם היה לו באותה שעה מה ליתן להם [וכן לכאורה משמע מסתימת הגמ'], אע"פ שלא עשה כהוגן, סו"ס השתמש במעות פדיון שבויים לצורך פדיון שבויים.

א. מכיוון שהוא עומד למיתה על עצם הרדיפה - נחשב קלב"מ.
ב. אם היה לו מה לתת להם - הוא לא "שבוי".

[HaimL]

ד ע"ב,
ולטעמיך הא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן אדם שמירת גופו עליו הוא וכו'
---
לא הבנתי. הא דתני קרנא, ע"כ צריך לפרש הפשט דתני ממש כלשון מתניתין, דהיינו ארבעה אבות נזיקין השור הבור האדם וההבער לא הרי השור כהרי האדם ולא הרי האדם כהרי השור ולא זו"ז שי"ב רו"ח כהרי האש שאי"ב רו"ח וכו" הצה"ש שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך. דאלת"ה, ליכא שום הוכחה ממאי דתני, דשמא לא תני כלל ושמירתן עליך. וק"ק, מהא דתני רבי אושעיא שלושה עשר אבות נזיקין ורבי חייא תני עשרים וארבעה, והתם ודאי ל"ש למתני לא הרי זה כהרי זה וכו' הצה"ש שדרכן להזיק ושמירתן עליך, דשומרים וגנב וגזלן אין דרכן להזיק, ופשיטא דל"ש למתני שמירת גופו עליו. וא"כ, שמא גם קרנא לא תני אלא ארבעה אבות נזיקין ואדם, ולא תני לא הרי זה וכו' הצה"ש וכו'.

ובעיקר קשה, דאם נאמר דתני בלשון מתניתין, ע"כ לשמואל משבשתא היא, דס"ל מבעה זה השן, וליכא שום אדם במתניתין, וא"כ ליכא שום הוכחה לשמואל מהא דתני קרנא ושמירתן עליך.

[תלמיד חברים]

דף קיז.
וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
במהרש"א ובעיון יעקב כתבו לבאר טעם הדבר. אך גם לאחר דבריהם לא זכיתי להבין מה שלא מיושב לפי דבריהם, איך גזר עליו שישב ז' שנים ויתבטל מהבנת הלימוד בכך שלא יציע קושיותיו לפני רבי יוחנן, איך הותר לבטל תורה באיכות לצורך הצלה מעונש.

מהמשך הסיפור מוכח שהיה זה ענין של פיקוח נפש.

אשמח שתרחיב.

[תלמיד חברים]

דף קיז:
רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו.
צ"ב הלא כל עוד לא הגיע הרודף אל הנרדף, יכול להתחרט ולא להורגו, [וכן יתכן שאדם אחר ימנע ממנו להרוג], וא"כ מדוע נחשב שמתחייב בנפשו כבר בעת המרדף.
[במשנה לעיל (לד:) אי' שהמדליק גדיש בשבת פטור מצד ש'מתחייב בנפשו', ושם הוי חילול שבת [שעונשו סקילה] ואיסור גזילה בבת אחת. וכן הוא בברייתא לעיל ע"א שבעת הניסוך לע"ז מזיק את יין חבירו].
==
תוד"ה אין.
כתבו תוס': אין לך פדיון שבויים גדול מזה. אע"ג דמשמע דהוי אמיד, מדלא מפליג כדמפליג לעיל, מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם, חשיב פדיון שבויים. עכ"ל.
צ"ע מדוע א"א לומר דגם אם היה לו באותה שעה מה ליתן להם [וכן לכאורה משמע מסתימת הגמ'], אע"פ שלא עשה כהוגן, סו"ס השתמש במעות פדיון שבויים לצורך פדיון שבויים.

א. מכיוון שהוא עומד למיתה על עצם הרדיפה - נחשב קלב"מ.
ב. אם היה לו מה לתת להם - הוא לא "שבוי".

א. אכן כך מבואר ברש"י. ולא שמתי לב.
ב. מדוע? מהגמ' משמע שרצו להורגו או להזיקו שיתן להם ממון, ולא היה אכפת להם איזה ממון.

[עזריאל ברגר]

דף קיז.
וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
במהרש"א ובעיון יעקב כתבו לבאר טעם הדבר. אך גם לאחר דבריהם לא זכיתי להבין מה שלא מיושב לפי דבריהם, איך גזר עליו שישב ז' שנים ויתבטל מהבנת הלימוד בכך שלא יציע קושיותיו לפני רבי יוחנן, איך הותר לבטל תורה באיכות לצורך הצלה מעונש.

מהמשך הסיפור מוכח שהיה זה ענין של פיקוח נפש.

אשמח שתרחיב.

סופו שמת מקפידתו של רבי יוחנן, הרי לך שזה היה פיקוח-נפש!

[עזריאל ברגר]

א. אכן כך מבואר ברש"י. ולא שמתי לב.
ב. מדוע? מהגמ' משמע שרצו להורגו או להזיקו שיתן להם ממון, ולא היה אכפת להם איזה ממון.

ב. כי אם יכול לתת להם כסף של עצמו - איננו שבוי בידם! שייתן את כספו ולא יעשו לו כלום, ומהיכי תיתי שיציל את כספו בממון של עניים?

[HaimL]

דף קיז:
תוד"ה אין.
כתבו תוס': אין לך פדיון שבויים גדול מזה. אע"ג דמשמע דהוי אמיד, מדלא מפליג כדמפליג לעיל, מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם, חשיב פדיון שבויים. עכ"ל.
צ"ע מדוע א"א לומר דגם אם היה לו באותה שעה מה ליתן להם [וכן לכאורה משמע מסתימת הגמ'], אע"פ שלא עשה כהוגן, סו"ס השתמש במעות פדיון שבויים לצורך פדיון שבויים.

קצת תמוה לי על דבריהם ז"ל, דתינח בכסא דכספא, דה"ל דבר הגלוי לעין, וי"ל אומדנא בשוויו, כגון אם הוא גדול או קטן וכו', וכנגדו י"ל אומדנא דלנפקד יש ממון כנגד הכסא, וממילא ידעינן אי סליקו גנבי עילויה אדעתא דידיה או אדעתא דכסא דכספא. אבל בארנקי דפדיון שבויים, דה"ל דבר הסמוי מן העין, היכי ידעינן לעשות אומדנא של ממון הנפקד כנגד הארנקי, דשמא אין בו אלא פרוטה אחת או שמא יש בו אוצרות קורח, וממילא שמא אדעתא דידיה סליקו אף באינו אמיד, או שמא אדעתא דארנקי סליקו אף באמיד טובא.

[תלמיד חברים]

דף קיז.
וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין.
במהרש"א ובעיון יעקב כתבו לבאר טעם הדבר. אך גם לאחר דבריהם לא זכיתי להבין מה שלא מיושב לפי דבריהם, איך גזר עליו שישב ז' שנים ויתבטל מהבנת הלימוד בכך שלא יציע קושיותיו לפני רבי יוחנן, איך הותר לבטל תורה באיכות לצורך הצלה מעונש.

מהמשך הסיפור מוכח שהיה זה ענין של פיקוח נפש.

אשמח שתרחיב.

סופו שמת מקפידתו של רבי יוחנן, הרי לך שזה היה פיקוח-נפש!

הקפידא היתה על שהיה נראה כחיוך.
ועוד, שלא היתה כאן סכנת נפשות ממשית וגלויה.
ובפרט, שלפי המהרש"א בטעם הדבר שציווהו שלא יקשה וכו', משמע שזהו כפרה, ולא מטעם סכנת נפשות, ולפי"ז צ"ב מה שהערתי.

[תלמיד חברים]

א. אכן כך מבואר ברש"י. ולא שמתי לב.
ב. מדוע? מהגמ' משמע שרצו להורגו או להזיקו שיתן להם ממון, ולא היה אכפת להם איזה ממון.

ב. כי אם יכול לתת להם כסף של עצמו - איננו שבוי בידם! שייתן את כספו ולא יעשו לו כלום, ומהיכי תיתי שיציל את כספו בממון של עניים?

זה לא ממון עניים אלא ממון של פדיון שבויים.
ממון זה נאסף כדי לפדות יהודי מידי מבקשי נפשו.
כאן ביקשו את נפשו, ומה לי אם היה יכול לפדות עצמו עם ממונו?
הנה בשו"ע יו"ד (סי' רנב סי"א) 'מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו'.
ומבואר שאע"פ שבכל רגע יכול לפדות את עצמו, שייך בו מצות פדיון שבויים.
וה"ה הכא.

[HaimL]

הנה בשו"ע יו"ד (סי' רנב סי"א) 'מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו'.
ומבואר שאע"פ שבכל רגע יכול לפדות את עצמו, שייך בו מצות פדיון שבויים.
וה"ה הכא.

פודים אותו בע"כ, מממונו שלו, אחרת, ל"ש בע"כ, דכלום יש לך אדם שאינו רוצה שיפדוהו משל ציבור.

[תלמיד חברים]

פודים אותו בע"כ, מממונו שלו, אחרת, ל"ש בע"כ, דכלום יש לך אדם שאינו רוצה שיפדוהו משל ציבור.

אמת. אבל רואים ששייך מצות פדיון שבויים גם כשיכול לפדות את עצמו בממונו.
וא"כ בניד"ד, אע"פ שיכל לפדות את עצמו מממונו, סו"ס השתמש במעות פ"ש לצורך מצות פ"ש.
[אילו היה כאן גדר מצות צדקה, אסור לו ליטול מן הצדקה, ואם נטל, יחזיר, אבל כאן הוא שבוי גם כשיש לו משלו].

[שמואל דוד]

בבא קמא קיט.

ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה

יש להעיר, השתא חמשה מוכרת ארבעה מיבעיא, וכאן אי אפשר לומר ״ואפילו טובא״ וצ״י. ועיין לעיל קיח: שהגמרא הקשה כה״ג ועיין תוספות שבת ס: