מגילה ו, א:
קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן שנאמר (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו.
רש"י: "אמלאה החרבה - רישא דקרא יען אמרה צור על ירושלים אמלאה החרבה עכשיו אתמלא מחורבתה".
[צור היא אדום, עיר חשובה באדום, כמכ"ש רש"י לעיל מינה: "והסירותי דמיו מפיו וגו' - גבי צור כתיב שהוא ראש לאדום", והרבה במדרשים, ודרשו שבכ"מ שכתוב צר חסר במלכות הרשעה מדבר שהיא מצרה לישראל].
וכ"כ רש"י בפסוק ביחזקאל שם:
בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלַ͏ִם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה.
רש"י: "אמלאה החרבה - אתמלא אני מן העיר ירושלים החרבה".
א"כ, המשמעות הפשוטה היא שהדרשה "אם מליאה זו חרבה זו" היא מגופא דקרא, מפירוש המילות.
והניסוח "אם מלאה זו חרבה זו" הוא ניסוח בלשון הגמרא של תוכן העניין.
אבל התעוררתי בס"ד שבאמת יש בזה גם רמז בדרכי הדרשה [היינו דרכי הקריאה של חז"ל לפסוקים בדרך דרש].
"אי" בארמית הוא "אם", "הָא" בארמית הוא "זו".
וא"כ:
אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה - נקרא ונשמע כמו: אִי מלאה - הָא חרבה,
שהוא ממש המילים עצמן שכתבה הגמרא: "
אם מלאה
זו חרבה
זו".
דהיינו [וזה הרווח והיופי מהבנה זו בס"ד] שמילות הדרשה הן מילות הפסוק עצמו [כפי הקריאה הדרשנית] בלי שום שינוי ותוספת.
אִמלאה = אי מלאה = אם מלאה,
הָחרבה = הָא חרבה = זו חרבה.
ולגבי מילת "זו" הכפולה:
יש לומר שהיא תוספת מובנת מאליה לביאור הדרשה [כאשר מסבירים מה נדרש מכאן, ולא את גוף הדרשה היכן בדיוק הוא נשמע בפסוק], דהיינו:
הפסוק נקרא: "אי מלאה הא חרבה", כלומר כנ"ל: "אם מלאה זו חרבה", וכשמסבירים את התוכן מתבקש להוסיף עוד "זו", או לכאן או לכאן
[או אחרי המילה "חרבה" (אם הדרשה היא: "אם מלאה זו - חרבה"), או אחרי המילה "מלאה" (אם הדרשה היא: "אם מלאה - זו חרבה") ואז גם מעבירים את ה"זו" המקורית ("זו חרבה") לאחרי המילה "חרבה" כדי שלא תהיינה שתי מילות "זו" סמוכות].אמנם כל הרואה רואה שיש גם לשמוע שאותה "הא" פשוט נדרשת לפניה ולאחריה: אי מלאה הא - הא חרבה.
ואזי
כל מילות הדרשה כולן כמות שהן נמצאות בקריאת הפסוק עצמו:
אי - מלאה - הא - חרבה.
אי - מלאה - הא - הא - חרבה
אם - מלאה - זו - זו - חרבה.
= אם - מלאה - זו - חרבה - זו.
והשינוי היחיד שעשו [מהקריאה הדרשנית של גוף מילות הפסוק] כשהציגו את ביאור התוכן הוא לכתוב את "זו" השני
אחרי "חרבה" [במקום: "אם מלאה זו - זו חרבה" שנצמד ממש ללשון הפסוק בקריאה הדרשנית], ובזה הטעם פשוט עבור הנוחות והרהיטות והזיכרון.
זה השינוי היחיד, במיקום של מילה אחת, אבל לא שנוספה בדרשה אפילו מילה אחת על לשון הפסוק עצמו [כפי שנקרא בדרך דרש על פי השמיעה, ועל פי ארמית כמובן, שהוא דבר רגיל בדרשות בכ"מ].
וזה עיקר היופי כאן בס"ד, שעצם מילות הדרשה כולן אינן אלא קריאת מילות הפסוק עצמו בלי שום תוספת, והקריאה הדרשנית רק "פירקה" את שתי המילים של הפסוק - לארבע מילים, שהן הן בעצמן המילים שכתבה הגמרא כגוף הדרשה.