כמדומה שהמציאות של "תפיסת המחשבה" מתוארת הרבה מאד במעשים מצדיקי הדורות, ובכלל זה באופנים שלא נראה כי מדובר בעין חדה ו"חכמת הפרצוף" וזיכרון טוב וכו'. מן הסתם אם לא מבינים/מאמינים ששייך דבר כזה, יסבירו את כל המעשים באופנים טבעיים, ומה שלא מסתדר עם הנחה זו יאמרו שיש כאן ניפוח של הסיפור וכיו"ב.
עכ"פ, הנה דוגמה (ספר קדוש ישראל חלק א פרק יד עמוד קע):
מעשה באברך בר אוריין אשר השתייך לחוג חסידי אחר שנעשה חתנו של חסיד ויזניץ וחותנו לקחו עמו אל הסבא קדישא ("דער אלטער רבי", האהבת ישראל מויז'ניץ) לראש השנה. הלז בראותו את ההתרגשות ושמע את הבכיות בפסוק 'אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה' (באמירת לדוד מזמור לאחר עמידה של ערבית) הרהר בלבו: 'לצעקה מה זו עושה ומה מרעישים עולמות במלים אלו? שלא יישבעו לשקר ולא יצטרכו להתחרט ולבכות על זה. ובכלל מי חשודים כולם בשבועת שקר, ומה להם צועקים?'. בתום התפילה נהרו המוני המתפללים להקביל פני רבנו ולהתברך בברכת 'לשנה טובה תכתב וכו'', בראות האברך את קהל האלפים החליט להמתין מעט, ובינתים ישב לעיין בספר. מאוחר יותר ניגש גם כן להתברך, ובהגיע תורו סח לו רבנו: 'אברך, הנך מבין, לפני שמורידים את הנשמה לעולם הזה משביעים אותה 'תהי צדיק ואל תהי רשע', ואין אחד שיוכל לומר ניקיתי כפיי משבועה הזו'. הלה התפעל מאד כי מרן זי"ע ידע מחשבתו.
ובגוף העניין, ששאלתי לעיל הכיצד מסתדר עם "אין אדם יודע מה שבלבו של חברו", מוכרחים לומר שרוח הקודש שאני, שמודיעים לו מן השמים מה שידוע בשמים, והרי הקב"ה בוודאי יודע מחשבות.
ומצינו כן מפורש בחז"ל בכמה מקומות, לדוגמה:
"ויאמר עשו בלבו - ויוגד לרבקה את דברי עשו". וכתב שם רש"י בפירוש: "ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו".
אמנם יש כמה וכמה אופנים של רוח הקודש, יש מין שהוא הודעה מן השמים ויש מין שהוא ידיעת האדם את האמת ברוח הקודש שבקרבו [לגבי ידיעת האמת בתורה עיין בגמ' ב"ב יב ורמב"ן שם, ועד"ז כל המימרות על חכמי ישראל כתבו חיבוריהם ברוח הקודש, ו"הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו", ולגבי ידיעת שמו של אדם שלא מכירים איתא בגמרא עירובין סד, ב "כיוון רבן גמליאל ברוח הקודש", ולגבי ידיעת עתידות וכן היכן נמצא מת וכן מה אירע בין איש לאשתו וכו' מצינו בחז"ל הלשון "צפה פלוני ברוח הקודש"], ויש שמכוון לאמת בלימודו וסברתו והכל בשכל אנושי אלא בהשראה וסייעתא משמיא, ועוד כמה סוגים מחולקים,
עיין בזה בדרך השם לרמח"ל ג, ג ובאורחות יושר לגרח"ק סימן כו רוח הקדש.
ולענייננו יש לומר שלידע מה שבלבו של חברו מוכרחים להודעה מן השמים, דכל מה שמצד האדם עצמו נכנס בגדר אין "אדם" יודע מה שבלבו של חברו, ורק הקב"ה יודע, והוא מודיע את האדם, וכמו שכתב רש"י הנ"ל להדיא.
וממילא יש לבדוק במעשים הנ"ל האם נראה שהיתה שם הודעה משמיא, או שכוח הידיעה מיוחס לאדם. דבפשטות הודעה משמיא היא כשנצרך לאיזה עניין חשוב, ולא בכדי כדי לקרב את פלוני או כדי לתרץ קושיה שיש לו על מנהג אחד של חסידי קהילה פלונית, וצ"ע.
לגבי מה שהבאנו לעיל שלידע טומאה וטהרה לא צריך רוה"ק אלא הוא דבר קל ונובע מטהרה ויראת שמים, יש להקשות ממעשה דרשב"י שטיהר את שוק טבריה במעשה נסים, עיי"ש, ומדוע לא הודיע ברוח הקודש או אפילו בלי רוח הקודש היכן הקברים. ואולי כי א"א לפסוק הלכה על פי רוה"ק, דלא בשמים היא, ונכלל בזה גם כוח רוחני של הבחנת האדם הצדיק בארץ בכוח נשמתו הזכה, [וכל שכן בסוג רוח הקודש שבקרבו, ראה לעיל], אמנם זה חידוש שאעפ"י שלא מדובר ברה"ק עכ"ז א"א לפסוק הלכה על פי זה, ויש ללמוד מכאן לכיו"ב. [ושמעתי בזמנו מעשה מצדיק פלוני שכיהן גם כרב שבאה אליו אשה מעוברת שהרופאים אמרו כך וכך וכו' והוא ענה לה: בתור רבי אני אומר לך שאין לך מה לדאוג והכל יהיה בסדר, ובתור רב אני אומר לך שעל פי תורה את חייבת לעשות כך וכך. דהיינו שעל פי הלכה הורה לה אחרת ממה שראה וידע בתור צדיק. ואולי שם סוכ"ס לא היתה סתירה בין הדברים, אלא רק שעל פי ידיעת הצדיק לא היה לצורך]. ועוד שם בהמשך המעשה שגוי אחד הטמין שם מת לקנטר את רשב"י, "צפה רשב"י ברוח הקודש שנתנו שם", ופשוט שהכוונה צפה רשב"י את גופא דעובדא מאי הוי שהגוי נתנו שם ולא שרשב"י "פספס" אותו מקודם, שלידע גופא דעובדא שלא ראה צריך רוה"ק, אבל לידע היכן המת בעצמו לזה לא היה צריך רוה"ק.
עוד אוסיף, שממש כעין הויכוח המתנהל כאן האם מעשה/דיבור פלוני מעיד על רוה"ק או שיש להסבירו באופן טבעי [עכ"פ עד שיוכח אחרת], מצינו בגמרא מפורשת בעניינא דיומא, מגילה ז, א [ואביא את רש"י שם בעניין ידיעת מה שבלבו של חברו]:
תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו [רש"י: מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו אלא רוח הקודש נגלה עליהם], ר' עקיבא אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב, טו) ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה ר"מ אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב, כב) ויודע הדבר למרדכי רבי יוסי בן דורמסקית אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ט, י) ובבזה לא שלחו את ידם.
וכו' אמר רבא לכולהו אית להו פירכא וכו' דרבי אליעזר סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתיה דנפשיה קאמר [רש"י: מפיש ואמר טובא - יביאו לבוש מלכות אדעתא דנפשיה קאמר שמע מינה זאת היתה בלבו], דר"ע דלמא כר' אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו והא דרבי מאיר דלמא כרבי חייא בר אבא דאמר בגתן ותרש שני טרשיים היו והא דרבי יוסי בן דורמסקית דלמא פריסתקי שדור.
והיות שעסקנו לעיל ברוה"ק של תפיסת המחשבה, ודקדקנו שבזה מוכרחים ל"הודעה מן השמים" ולא מהני לזה "רוח הקודש שבקרבו" של האדם [ובכלל זה אופנים של "כיוון ברוה"ק, צפה ברוה"ק" כנ"ל], לכאורה יש להביא ראיה לזה בס"ד מלשון רש"י שם:
תניא רבי אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו [רש"י: מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו אלא רוח הקודש נגלה עליהם], וכו' ר"מ אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב, כב) ויודע הדבר למרדכי [רש"י: מי גלה לו, רוח הקדש שרה עליו].
רש"י שינה לשונו בין המקרים, כשמדובר על ידיעת מה שבלבו של חברו כתב "רוח הקודש נגלה עליהם" [שהוא לשון הופעה מבחוץ, (וקרוב ל"גילה להם")], וכשמדובר על ידיעת מעשה שהיה מה דיברו ביניהם בגתן ותרש כתב "רוח הקודש שרה עליו" [שאינו כ"כ לשון של "הודעה משמיא" אלא יותר לשון ידיעת האדם ברוה"ק שבקרבו, וכעין "כיוון ברוה"ק, צפה ברוה"ק"].
אמנם כמובן שאיני יודע ומבין מאומה בענייני רוה"ק, ויתכן שגם לידע מעשה שהיה צריך "הודעה משמיא" במידה ידועה [דהיינו שמעורב כאן גם כוח שמחוץ לכוח האדם עצמו מנשמתו] ולא רק ש"תשרה עליו רוה"ק" גרידא [והלשונות "כיוון ברוה"ק, צפה ברוה"ק" אולי ג"כ מיירי בכך, במידה ידועה של הודעה משמיא שפתוכה בתוך רוה"ק שבקרבו], והיינו שהלשון "רוח הקודש שרה עליו" אינו שולל צורך/מעורבות "הודעה משמיא", וצ"ע. אבל יהיה איך שיהיה, א"כ כל שכן שלגבי ידיעת המחשבה יהיה מדוקדק בלשון רש"י כאן שצריך הודעה משמיא דוקא.
וברש"י שבעין יעקב [הובא בהגהות וציונים עוז והדר שם] הגרסה גם לגבי מעשה בגתן ותרש: "מי גילה לו, אלא ברוח הקודש נגלה אליו [המעשה]". ובפשטות הוא לשון של גילוי מבחוץ [הגם שאינו מוכרח, דיש להבינו שברוח הקודש שבקרבו נגלה אליו העובדא, שכיוון וצפה אותה ברוה"ק, וראה מיד].
אמנם א"כ יקשה דהלשון ברש"י לגבי ידיעת מעשה חמור מהלשון לגבי ידיעת מחשבות, שלגבי מחשבות כתב "רוח הקודש נגלה עליהם" [ולא כתב להדיא שאת גוף המחשבה גילה להם רוה"ק] ולגבי מעשה כתב "ברוח הקודש נגלה אליו (המעשה)" [דהיינו שהמעשה נודע לו ברוח הקודש]. וזה כבר בוודא קשה לומר.
ואחר העיון נראה לומר בס"ד [כמש"כ לעיל בסמוך בסוגריים] דאדרבה, הלשון "רוח הקודש נגלה עליהם" הוא לשון מפורש של הופעה מבחוץ, שעצם הרוח הקודש נגלה עליהם מבחוץ ואינו זה המצוי/נובע "בקרבם", משא"כ הלשון [המתייחס לעובדא] "ברוח הקודש נגלה אליו [המעשה]" - לא אמר כלום על מקורה של אותה רוה"ק, ולא אמר שהיא עצמה נגלתה עליו מבחוץ, ואדרבה, המשמעות היא שהמעשה נגלה אליו ברוח הקודש - שכבר יש בו, שבקרבו, והוי "צפה ברוח הקודש" דידיה, ודוק.
[עוד אפשרות (רחוקה וקשה) היא אולי להגיה ברש"י ולהשוות את לשונות רש"י בשני הדיבורים, שלפי העין יעקב הם קרובים מאד זה לזה, ושינוי של אות אחת כאן ושם משנה את המשמעות, ובנקל להשוותם בשינוי אות אחת זו. אבל כמובן מי יהין לגעת באות אחת של רש"י הקדוש, שכבר אמרו רבותינו שבדקדוק מכוון של אות אחת תירץ והפיל חבילות קושיות וכו'. ובפרט אחרי שראינו בס"ד שאדרבה, גם לפי העין יעקב י"ל שלשון רש"י מדוקדק היטב היטב, ואדרבה, כלפי לייא].