קרית מלך כתב:יש להעיר כי בספה"ק תולדות יעקב יוסף ענין ה'צדיק' הוא מרכזי ויסודי מאד. וממנו יתד ופינה. לך נאה ראה. [אכן אינו כבספה"ק נועם אלימלך אך היסודות העיקריים נתבארו בדבריו הק' בבהירות רבה].
פרנקל תאומים כתב:אבל אין הכ"נ, בשעתו היו ששרו צהלי ורוני וכו' כי גדול בקרבך קדוש ישראל וכיו''ב, ואכן היו שהסתייגו מכך (כמדומה ש''ב הגר''ש אויערבאך זצ''ל היה מהסה בידיו אם שרו לו כגון דא).
זאב ערבות כתב: . . הבחור מספר לאמו שכתב קוויטל לרבי שליט"א, ה"רעדנער" הדריך אותו בדיוק מה לכתוב לרבי שליט"א. לא כותבים בלי הכוונה.
בקוויטל לא כותבים בס"ד למשל! צריך לדעת. יש דפים חלקים מיוחדים שהישיבה חילקה לקוויטלאך. כל אחד לקח דף או כמה דפים אם יהיה לו טעות. והלך להתייעץ עם ה"רעדנער" שלו. בצד שמאל למעלה של הקוויטל כותבים את השם של הרעדנער. באמצע כותבים את שם העיר. וכו' וכו'. ואז הוא אומר לה כתשובה לשאלה [שלא יכל לשמוע מכיוון שדברה בלחש]: שזה יהיה אחרי מנחה בסביבות 7 בערב! לפני זה הוא לא אוכל! כלום!
והרבי? מה פתאום לא קורא את הקוויטל.
הרבי כבר אמר פעם [כך אמרו לנו...] שהברכה חלה בזה שמניחים את הקוויטל בתוך הקופסא. שמים את הקוויטל בקופסה ובזה חלה הברכה של הרבי לשנה טובה.
כן מסתבר כתב:כמה זמן לדעתך אמור אדמו”ר (בעל ראש מהיר ותפיסה חדה כתער) להקדיש לפיתקא קצרה שבחור ישיבה (בדר”כ חסר משאלות מיוחדות) מעביר לו.
זכור לי שאמרו על אחד מהגדולים שנסתלקו זה מקרוב, שהיה מביט על ערימת הבקשות ואומר ’ברכה והצלחה לכולם’.
פרנקל תאומים כתב:צריך להיות שוטה מופלג בשביל לחשוב שאומרים להקב"ה "ימים על ימי מלך תוסיף", היינו ש"מאחלים" לו אריכות ימים ושנים..
לבי במערב כתב:כן מסתבר כתב:כמה זמן לדעתך אמור אדמו”ר (בעל ראש מהיר ותפיסה חדה כתער) להקדיש לפיתקא קצרה שבחור ישיבה (בדר”כ חסר משאלות מיוחדות) מעביר לו.
זכור לי שאמרו על אחד מהגדולים שנסתלקו זה מקרוב, שהיה מביט על ערימת הבקשות ואומר ’ברכה והצלחה לכולם’.
כשיֵדע מר ענין קריאת הקוויטלאך (למען הסר ספק: לי אינו ידוע, ומסתבר לשער שגם הגדול הנ"ל לא ידעוֹ), יוכל - כנראה - להביע דעה אודות אורך הזמן הנדרש לכך.
דוקא לא הי' ברור כן בעיני (ולכן הגבתי כנ"ל), ויישר כחו על ההבהרה הנחוצה.כן מסתבר כתב:אקווה שברור לשנינו שדבריי הנ”ל נאמרו כתגובה למי שניסה להבין בגשמיות אם שייך התקשרות פשטיית של תלמיד לרב בכגון דא.
קרית מלך כתב:משוש דורים כתב:ולמרות שמבחינת מערכת זה דבר נכון לאפשר ירושה
מבחינת מערכת? הרי דין תורה הוא! גם כשיש ראויים יותר מהבן הלכה מפורשת היא שהבן יורש את שררת אביו.
תורת המן כתב:קרית מלך כתב:משוש דורים כתב:ולמרות שמבחינת מערכת זה דבר נכון לאפשר ירושה
מבחינת מערכת? הרי דין תורה הוא! גם כשיש ראויים יותר מהבן הלכה מפורשת היא שהבן יורש את שררת אביו.
לא ידעתי איזה דין תורה יש, די לכאורה ממגן אברהם [סי' נג ס"ק לג] מבואר דאין הדין כן.
רק אולי ס"ל שאדמו"ר אין זה 'כתר תורה', ואולי הא גופא הבעיא.
תורת המן כתב:קרית מלך כתב:גם כשיש ראויים יותר מהבן הלכה מפורשת היא שהבן יורש את שררת אביו.
לא ידעתי איזה דין תורה יש, די לכאורה ממגן אברהם [סי' נג ס"ק לג] מבואר דאין הדין כן.
רק אולי ס"ל שאדמו"ר אין זה 'כתר תורה', ואולי הא גופא הבעיא.
מחשבה אחת כתב:נשגב מביניתי איך טענת ירושת האב מושמעת בעוז ובתעצומות דווקא מפי מייצגי המערכת שאין לנקוב בשמה.
הלוא אין ספק מיהו הבן של מי שהנהיג בפועל (שהנהיג גם לאורך השנים כשאחיו לא תפקד כלל), ואילו הטענה שהמשרה אמורה לחזור לירושה עשרים שנה אחורה אין לה על מה להתבסס. לכן, מתוך גישה של ירושה - ברור שהבן של המנהיג בפועל היה צריך לרשת.
אליסף כתב:אליסף כתב:יהושפט כתב:בענין "נולד על ההר", מעבר לכל הדברים המושקעים העמוקים ומעוררי המחשבה שכתב הרב צו"מ כדרכו הטוב
אני חושב שבדברים כאלו מה שאמור להכריע יותר מכל היא המציאות, והיא ברורה
הבנשקי"ם השונים לא גדלים באי בודד והם מוכרים היטב בצעירותם לסובביהם, ומה לעשות שרובם הגדול והמכריע לא נולד על שום הר, חלקם כמובן עולים ומתעלים כמו הרבה אחרים, חלקם אפילו יותר מתקף מעמדם, וחלקם..., אבל אלו שניתן לומר עליהם שהתנכרו לטובה באופן יוצא דופן משחר טל ילדותם כמו שאוהבים לספר הם מועטים, ותמיד היו אנשים אחרים בני גילם ולא גילם גדולים מהם בתורה בעבודה בחכמה ובכל מידה נכונה.
ומאידך כל אחד יודע שלא משנה מי הוא הבנש"ק שיגיע לגדולה, הרי מכאן ולהבא למפרע יילדוהו על ההר.
כעת ניתן לפלפל אם אכן אמרו צדיקים שיש דבר כזה, למה אינו נוהג בזמן הזה, ויש ליישב בכמה אופנים, אבל את המציאות הפשוטה אי אפשר לשנות. והאמת שהדבר מתכתב עם דבריו הנכוחים מאד של הרב צו"מ על תפיסת החבל משני הראשים שנעשית בימינו למושג "צדיק".
להשלמת הדברים צריך להוסיף (למי שלא יודע) את מקור הבטוי 'נולד על ההר', ה"ה השפת אמת שאמר זאת על עצמו
הספור כפי שקראתיו הוא שבעלות השפ"א על כסאו היו מהזקנים שפקפקו בו. ואמר להם משל על מטפס הרים שמגיע לפסגה ומוצא שם ילד קטן, ושואל אותו בפליאה איך טיפסת לכאן? עונה הילד - נולדתי כאן. כך הניח את דעתם שמדרגתו גבוהה ממדרגתם.
אליסף כתב:אליסף כתב:להשלמת הדברים צריך להוסיף (למי שלא יודע) את מקור הבטוי 'נולד על ההר', ה"ה השפת אמת שאמר זאת על עצמו
הספור כפי שקראתיו הוא שבעלות השפ"א על כסאו היו מהזקנים שפקפקו בו. ואמר להם משל על מטפס הרים שמגיע לפסגה ומוצא שם ילד קטן, ושואל אותו בפליאה איך טיפסת לכאן? עונה הילד - נולדתי כאן. כך הניח את דעתם שמדרגתו גבוהה ממדרגתם.
בית הגנזים כתב:אליסף כתב:אליסף כתב:להשלמת הדברים צריך להוסיף (למי שלא יודע) את מקור הבטוי 'נולד על ההר', ה"ה השפת אמת שאמר זאת על עצמו
הספור כפי שקראתיו הוא שבעלות השפ"א על כסאו היו מהזקנים שפקפקו בו. ואמר להם משל על מטפס הרים שמגיע לפסגה ומוצא שם ילד קטן, ושואל אותו בפליאה איך טיפסת לכאן? עונה הילד - נולדתי כאן. כך הניח את דעתם שמדרגתו גבוהה ממדרגתם.
תמה אני שמקבלים את הסיפור כתורה מסיני בלי להביא מקור נאמן לדבר.
מי יכול להביא עוד ביטוי אחד מהשפת אמת שאמר על עצמו?
שאלתי ידיד מבין בענינים אלו וזו תשובתו:
"כמדומה שראשון קראתיו בספר על השפ"א, מתוך סדרת הספרים המנוקדים לילדים על מנהיגי גור של "ר.הלמן". מובא כמדומה בס' מעשיהם של צדיקים מנוקד לילדים לפי סדר הפרשיות.
וזה רק בשם חסידים. זאת אומרת שאיזה חסידק הגה את הרעיון, וכולם אימצוהו..."
כדכד כתב:משוש דורים כתב:צופה_ומביט כתב:אין מנוס מלהכיר בכך שהחסידות כמערכת וכו' היא חידוש [ואכמ"ל], וההצקה הבאמת נוקבת הזו היא הגורם הראשי - הן להכרח/דחף ליצוק [ובכל מחיר] את מונחיה והגדרותיה של החסידות לתוך התבניות של דברי חז"ל ראשונים ואחרונים, והן לנסיון [לכאורה אבוד מראש כנ"ל] שלא "לאבד" במערכת החדשה את הערכים הקודמים, עכ"פ עד כמה שאפשר [דהיינו לא לאבד לגמרי, דהיינו שיישאר ערך משמעותי וגבוה בסולם (ומשקף יחס מיוחד? במינו?) אפילו לפי ערכי הסולם החדש]. וכל זה לא פשוט כלל הן להגדרה, הן לעבודה, והן להצלחה בשטח.
ההדגשה על מעמד האדמו"ר (הצדיק) אינה הפרט המרכזי בתורת החסידות הבסיסית, כמה ממנו תמצא בספרי ראשוני החסידות, מעט מזעיר, (מלבד בנוע"א), אלא שבדורות האחרונים היא הפכה לעיקר, ולענ"ד אין זה בשל מרכזיות עיקרון ההתקשרות לצדיק, אלא מסיבות קהילתיות פרקטיות.
הנועם אלימלך אינו "מלבד"!
מגופת חבית כתב:האם לא רואים שלפעמים מישהו נולד מה שנראה מהתחלה באופן רוחני יותר גבוה
אח"כ התחיל בדברי מוסר ואמר, הגם מי שמקום חוצבו ממקום קדוש וגבוה עכ"ז צריך יגיעה ולעמול בעבודה, ואם לאו אינו כלום. וסיפר המעשה מהבעש"ט הק' נבג"מ שנראה לבנו אחר פטירתו, ושאל אותו איך עובדין את הבורא, ונדמה לו הר גבוה תחת השמים ואצלו עמק עמוק מאוד, ועמד על ראש ההר וזרק א"ע לתוך העמק ונתפרקו אבריו עד לפרורין. ואח"כ אמר לו: כך עובדין את הבורא.
אמר רבי ישמעאל אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים, בא ואראך פרגוד של מקום שהוא פרוסה לפני הקב״ה שכל דורי דורות העולם וכל מעשי דורות העולם בין שעשו ובין שעושין עד סוף כל הדורות חקוקין בו, והלכתי והראני באצבעות ידיו כאב שהורה לבנו אותיות של תורה, וראיתי דור ודור ורוזניהם דור ודור וראשיהם ורועיהם, דור ודור ושוטריהם ונוגשיהם וסורקיהם ופקידיהם ושופטיהם ושוטריהם ומלמדיהם ועוזריהם וחסידיהם ונגידיהם והוריהם וחכמיהם וראשי מדרשיהם וראשי ישיבותיהם, דור דור וקציניהם ונשיאיהם ואלופיהם, דור ודור וזקניהם, דור ודור ומנהיגיהם, וראיתי אדם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, מתושלח ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, נח ודור המבול מחשבותיהם ומעשיהם, שם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, נמרוד ודור הפלגה מחשבותיהם ומעשיהם, אברהם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, יצחק ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, יעקב ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, יוסף ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, שבטים ודורן מחשבותיהם ומעשיהם, עמרם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, משה ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, אהרן ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, מרים ודורה וכו' עלי ודורו וכו׳ אלקנה ודורו וכו' שמואל ודורו וכו׳, שאול ודורו וכו' דוד ודורו וכו׳ שלמה ודורו וכו', מלכי יהודה ודורן וכו׳ מלכי ישראל ודורן וכו׳ מלכי אומות העולם ודורן וכו׳, רוזני ישראל וכו׳, אלופי ישראל וכו׳, אלופי או״ה וכו׳ עשירי ישראל וכו׳ עשירי או״ה וכו', חכמי ישראל וכו׳ חכמי או״ה וכו׳, נשיאי ישראל וכו׳ נשיאי או״ה וכו׳, ראשי ישיבות ישראל וכו' ראשי או״ה וכו׳, אנשי שם מישראל וכו׳, אנשי שם מאו״ה וכו', דייני ישראל וכו׳ דייני או״ה וכו׳, מלמדי תינוקות ישראל וכו׳, מלמדי תינוקות מאו״ה, מליצי ישראל וכו׳ מליצי או"ה וכו׳, נביאי ישראל וכו׳ נביאי או״ה וכו׳, וכל קרב ומלחמה שאו״ה עושין עם ישראל בימי מלכותם. וראיתי משיח בן יוסף ודורו וכל מעשיהם שעושין שם או״ה, וראיתי משיח בן דוד ודורו וכל קרב ומלחמת מעשיהם ומפעלותיהם שהן עושין עם ישראל בין לטובה בין לרעה, וראיתי את כל קרבות ומלחמות שגוג ומגוג עושין לימות המשיח, וכל מה שהקב״ה עושה עמהם לעתיד לבא, ושם פרנסי הדור וכל מעשי הדור בין שבישראל בין שבאו"ה. בין שעשו בין שעושין לעתיד לבא, עד דורי דורות עד סוף, כולם חקוקין על פרגוד של מקום, ואני ראיתי בעיני את כולם ולבסוף שראיתי פתחתי פי ואמרתי בשבחו של מקום באשר דבר המלך שלטון וגו׳ שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' ואומר מה רבו מעשיך ה', ואומר מה גדלו מעשיך ה׳.
דרומי כתב:לכל נושא הדיון כדאי לציין פרט פרקטי שלא מספיק הודגש כאן -
בעבר קשיי התקשורת והמרחקים בין המקומות יצרו מצב שבו אין אפשרות טכנית לטעון על צדיק פלוני שכל באי העולם ניזונים בזכותו, שהרי כל אחד גר במקום אחר וכו', ויש רבבות יהודים שמעולם לא שמעו את שמעו.
דרומי כתב:אין אפשרות טכנית לטעון על צדיק פלוני שכל באי העולם ניזונים בזכותו, שהרי כל אחד גר במקום אחר וכו', ויש רבבות יהודים שמעולם לא שמעו את שמעו.
לבי במערב כתב:ד. אכן נהוג בד"כ להתענות טרם הכניסה לכ"ק האדמו"ר.
כן מסתבר כתב:דבר זה מעודי לא שמעתי.
היוכל מישהו להרחיב בענין ולפרט היכן נהגו כן? באיזו שעה נכנסים לקו”פ? מאיזה גיל צמים? האם בכל כניסה לקו”פ צמים או רק במסירת פ”נ?
ונתנו ידידים כתב:תלמיד חכם ולימוד התורה במושגי החסידות
במצות לימוד התורה יש גישה שונה לגמרי בין החסידים להליטאים וזה משפיע על כמה דברים.
החינוך הליטאי והישיבתי הוא שהתורה הוא חייו של אדם והוא כל מציאותו כדכתיב כי הוא חייך וכדאמרינן כי הם חיינו וכמו שאמר ר"ע סוף ברכות, וזה ראוי להיות כל שאיפת חייו של האדם וכל מגמתו בעוה"ז וראוי שיקריב הכל למען מטרה נעלה זו. והגישה הליטאית הוא שבלי תורה אין לאדם שום חשיבת כלל וזה הוא המעמד שיש לו להאדם החרדי. (וא' מידידי נכנס לאחרונה לא' מהגדולים הליטאים חבר מועצת גדוה"ת לשם איזה עסקנות, וא' מצאצאי הגדול הנ"ל הוא עסקן, וידידי שיחי' שיבח את האיש ההוא על עסקנותו לפני הגדול הנ"ל, והגדול ביטל את זה לגמרי ולא היה מוכן לקבל את הנחת והדברי שבח באמרו הלואי שהיה לומד תורה. והוא דוגמא לענין זה)
כמובן שכל זה יכול להיות לשם שמים ולשמה כי הרי זהו עיקר תכלית האדם בעולמו. אמנם התוצאה מגישה זו הוא שגם השלא לשמה עובד על דרך זה שכל אדם רוצה מעמד וחשיבות וכיון שאין כבוד אלא תורה אז כל אחד ואחד מנסה להגיע להחשיבות שיכול להגיע אליו ע"י לימוד התורה, וגם מכיון שהוא מחונך שבלא לימוד התורה אין חייו שוים כלום ואין שום מעמד חברתי בעולם הזה בלי לימוד התורה. והתוצאה מזה הוא דבר גדול וחשוב מאד שמתרבה ספסלי ביה"מ עד אין שיעור ואפי' אם אין תוכו כברו עדיין ראוי הוא וכדאיתא במס' ברכות במעשה דר"ג, והוא מעלה גם בשביל עצם לימוד התורה שמתרבה מאד וגם בשביל האברכים עצמם שמתמלאים בקדושת התורה, ומקוים אנו שמתוך שלא לשמה יבא ללשמה.
מאידך הגישה החסידית היא שלימוד התורה היא מצוה, אמנם מצוה חשובה עד מאד, אבל מ"מ מצוה היא והסיבה ללמוד הוא מחמת ציווי השי"ת, וזהו החינוך וההוויי החסידי. והתוצאה מזה הוא שמצוה לא מהוה מעמד חברתי, ואינו גורם קנאת סופרים וזהו אחד הסיבות שיש פחות לומדים ויותר עובדים בעולם החסידי. (ואבא חסידי גם ת"ח כשיודע שבנו הולך בדרך הישר ומקיים מצות ה' כראוי גם אינו לומד תורה כל היום אלא קובע עיתים עפ"ר יש לו נחת מזה ואינו מתעצב על ליבו כי העיקר אצלו הוא שמקיימים רצון השי"ת וכל אחד בדרך שלו.)
עוד הבדל גדול שנובע מחילוקי הגישות הוא ענין חידושי תורה ודרך הלימוד, כי הליטאים שמים דגש על לומדות וחידשי תורה, ומב' טעמים גם משום שזה נקרא תורה לשמה להוסיף לקח ופלפול כדברי הנפש החיים, וגם משום שברגע שזהו כל חייו וזהו המעמד החברתי צריך להגיע לאיזשהו מקום ולהתייחד במשהו ולכן צריך לחדש ולמצוא את התורה דילי' כדתי' ותורתו יהגה וגו'. והמעלה בזה הוא גדול מאד שזה באמת גורם לריבוי של לקח ופלפול בתורה.
אבל הגישה החסידי שלימוד התורה הוא מצד המצוה שבה ולשמה הוא לשם שמים ולהידבק בקוב"ה, אז עיקר המטרה של הלימוד הוא ללמוד תורת השם ולידע דברי הפוסקים והקדמונים יותר מאשר דברי עצמו, ואין דחף לחדש רק ללמוד ולהבין דברים כפשטם, ואם יבא לידו חידוש מה טוב ומה נעים אבל לא לשם זה ילמוד תורה ואדרבה מתרחקים מלימוד בצורה שיכול להתגאות בו. וכן שמעתי בשם האדמו"ר מרחמסטריוקא (ארה"ב) זצ"ל שאין לנסות לחדש בתורה אלא ללמוד מה שכתוב ואם יבא לידו חידוש הוי זה מתנה מן השמים (אין מטרתו לדון על הגישה הזו ואם אפשר לחלוק על זה רק להביא את הרעיון ועד היכן הדברים מגיעים.)
ועוד יותר מזה שיש דגש מיוחד על לימוד לשמה כי תורה שלא לשמה נעשה לו סם המות, וכל התורה הולך לסיטרא אחרא, ואע"פ שלעולם ילמוד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מ"מ הדגש הוא להגיע ללשמה כי אם ח"ו ישאר בהשלא לשמה אין זה תורה ראויה כלל. וכל שהוא ת"ח יותר גדול צריך יותר להזהר שח"ו לא יהא תורתו לקנטר ולהתגאות בו וזה משנה את הגישה ללימוד התורה בכלל ולתלמידי חכמים בפרט.
והנה הגישה הזו הוא מעיקרי החסידות, ואם כי יש תוצאות שליליות מזה. א' שמתמעטים לומדי התורה כי אין את המעמד החברתי ולכן מי שאין נפשו חשקה בתורה יצא לעבוד יותר מהר, וגם ממעט ענין החידושי תורה כנ"ל. ב' שמתמעט הכבוד לתלמידי חכמים שהוא חשוב וראוי וגם מצוה יש בו. ומ"מ יתכן שיצא הפסדו בשכרו, כי אם היו נותנים מעמד ללומדי התורה ולתלמידי חכמים היה יוצא מזה, א' שהיו לומדים בשביל המעמד ולא לשם מצוה, ב' הת"ח עצמם יבואו לידי גאות ותורתם נעשה להם סם המות ח"ו, ומי שמסתובב בחצרות החסידים יודע כמה סיפורים ואמרות יש על חומר דבר זה.
ואיני נכנס להשאלה העקרונית הזו איזה דרך הוא יותר נכון וגם איזה דרך יש לו תוצאות ברוכות יותר, כי לא נתן הקב"ה בידי את האפשרות להיות המכריע בענין זה, ובכלל איני מתיימר להיות בר דעת שיכול להכריע בשאלה כזו. רק אומר דבר אחד שאם החסידים היו מחליטים לשנות את גישתם ולתת את הבמה הראויה ללומדי התורה ולתלמידי החכמים היה אפשר לסגור את הבסטה כי היה מתבטל הגישה החסידית ואפשר להיות ליטאים בענין זה.
ולכן זהו הדרך וזהו הצורה שמתנהלת הקהילה החסידית שאין נותנים במה ולפחות אין נותנים את הבמה הראויה לתלמידי חכמים כמו שהיה ראוי לתת להם, וכך ישאר תורתם נקייה ושלימה, ושכרם יבא להם בשלימותו בעולם הבא ושם כבוד חכמים ינחלו. ומגדלים דורות של עמילי תורה שאינם מפורסמים ואינם עושים מעצמם כלום וגם הם בעצמם אינם יודעים על חשיבותם ועל יתרונם.
אם אמנם מצוות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו, הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובות הלבבות. כי הלא הכבוד הוא הרגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד לתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה, קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה רק כמוצא חפץ לבו וכהשיג משאת נפשו, ואותן התנועות המעשיות המגשימים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה לעדות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה.
וברנש דלבו ריק מרגש זה ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חולי זה הוא ממיעוט הרגש כללי כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש.
ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאות נפשו משתדל לעקור מליבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא לזה סתירה לכבוד עצמו, וברוב גאותו מנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון בהיותו מזכה רבים והיותו ברור המידות, והלא זה כל האדם, וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון בעל החכמה בהוויות דאביי ורבא, הנה זה חוטא בכפלים ומוכה בכפלים.
הגר"ח זצ"ל בס' נה"ח בש"ד האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה ת"ח, כמגלה פנים בתורה, וז"ל: וגם כמה מאותם אשר קרבת אלוקים יחפצון המה בחרו עצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כונתם לשמים אבל לא זו הדרך ישכון בה אור התורה
(פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל ואינו חושב בעלי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת ואור התורה ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגרי"ס זצ"ל וברוב אהבתו אליה [שפתותיו] ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקיו בספרי יראה ומוסר וכמו שהאריך בשער ד' ובח' פרקים לפני ש"ד)
ושם בפ"ב גם תוכל לגרום לאדם התנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו ית' בטהרת הלב שוקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה וכו' וכ"ש כשיראה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלימוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר) יתבזה בעיניו מאד ח"ו והוא עוון פלילי הרחמן יצילנו.
ושם בפ"ג ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו וגיהנם כלה והם אינם כלים והם האפיקורסין וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח כו' וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרו כו'. הנה דבריהם מבוארים שת"ח שעוסקים בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו והאומר עליו מאי אהני לי רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס, וכל שכן בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתבטא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו וכ"ש כשמשפיל אותו בפני אחרים שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה, שעפ"י התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך. ואין תלמיד חכם אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו עליו השלום.
ומה נורא הוא המראה כי אנשים עטופים בטליתות של ת"ח ומקושטים באיצטלאות דרבנן ומרצים למוסר וחסידות כל היום. והן הנה מכת מבזי ת"ח ומגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם וכונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד ומה גדול ההרס בבית המדרש.
ונתנו ידידים כתב:...הגישה החסידית היא שלימוד התורה היא מצוה, אמנם מצוה חשובה עד מאד, אבל מ"מ מצוה היא והסיבה ללמוד הוא מחמת ציווי השי"ת, וזהו החינוך וההוויי החסידי. והתוצאה מזה הוא שמצוה לא מהוה מעמד חברתי, ואינו גורם קנאת סופרים
..תורה שלא לשמה נעשה לו סם המות, וכל התורה הולך לסיטרא אחרא, ואע"פ שלעולם ילמוד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מ"מ הדגש הוא להגיע ללשמה כי אם ח"ו ישאר בהשלא לשמה אין זה תורה ראויה כלל. וכל שהוא ת"ח יותר גדול צריך יותר להזהר שח"ו לא יהא תורתו לקנטר ולהתגאות בו וזה משנה את הגישה ללימוד התורה בכלל ולתלמידי חכמים בפרט.
והנה הגישה הזו הוא מעיקרי החסידות, ואם כי יש תוצאות שליליות מזה. א' שמתמעטים לומדי התורה כי אין את המעמד החברתי ולכן מי שאין נפשו חשקה בתורה יצא לעבוד יותר מהר, וגם ממעט ענין החידושי תורה כנ"ל. ב' שמתמעט הכבוד לתלמידי חכמים שהוא חשוב וראוי וגם מצוה יש בו. ומ"מ יתכן שיצא הפסדו בשכרו, כי אם היו נותנים מעמד ללומדי התורה ולתלמידי חכמים היה יוצא מזה, א' שהיו לומדים בשביל המעמד ולא לשם מצוה, ב' הת"ח עצמם יבואו לידי גאות ותורתם נעשה להם סם המות ח"ו, ומי שמסתובב בחצרות החסידים יודע כמה סיפורים ואמרות יש על חומר דבר זה...
אין נותנים במה ולפחות אין נותנים את הבמה הראויה לתלמידי חכמים כמו שהיה ראוי לתת להם, וכך ישאר תורתם נקייה ושלימה, ושכרם יבא להם בשלימותו בעולם הבא ושם כבוד חכמים ינחלו. ומגדלים דורות של עמילי תורה שאינם מפורסמים ואינם עושים מעצמם כלום וגם הם בעצמם אינם יודעים על חשיבותם ועל יתרונם.
אם אמנם מצוות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו, הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובות הלבבות. כי הלא הכבוד הוא הרגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד לתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה, קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה רק כמוצא חפץ לבו וכהשיג משאת נפשו, ואותן התנועות המעשיות המגשימים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה לעדות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה.
וברנש דלבו ריק מרגש זה ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חולי זה הוא ממיעוט הרגש כללי כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש.
ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאות נפשו משתדל לעקור מליבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא לזה סתירה לכבוד עצמו, וברוב גאותו מנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון בהיותו מזכה רבים והיותו ברור המידות, והלא זה כל האדם, וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון בעל החכמה בהוויות דאביי ורבא, הנה זה חוטא בכפלים ומוכה בכפלים.
הגר"ח זצ"ל בס' נה"ח בש"ד האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה ת"ח, כמגלה פנים בתורה, וז"ל: וגם כמה מאותם אשר קרבת אלוקים יחפצון המה בחרו עצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כונתם לשמים אבל לא זו הדרך ישכון בה אור התורה
(פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל ואינו חושב בעלי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת ואור התורה ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגרי"ס זצ"ל וברוב אהבתו אליה [שפתותיו] ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקיו בספרי יראה ומוסר וכמו שהאריך בשער ד' ובח' פרקים לפני ש"ד)
ושם בפ"ב גם תוכל לגרום לאדם התנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו ית' בטהרת הלב שוקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה וכו' וכ"ש כשיראה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלימוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר) יתבזה בעיניו מאד ח"ו והוא עוון פלילי הרחמן יצילנו.
ושם בפ"ג ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו וגיהנם כלה והם אינם כלים והם האפיקורסין וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח כו' וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרו כו'. הנה דבריהם מבוארים שת"ח שעוסקים בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו והאומר עליו מאי אהני לי רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס, וכל שכן בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתבטא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו וכ"ש כשמשפיל אותו בפני אחרים שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה, שעפ"י התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך. ואין תלמיד חכם אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו עליו השלום.
ומה נורא הוא המראה כי אנשים עטופים בטליתות של ת"ח ומקושטים באיצטלאות דרבנן ומרצים למוסר וחסידות כל היום. והן הנה מכת מבזי ת"ח ומגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם וכונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד ומה גדול ההרס בבית המדרש.
פלוריש כתב:בילדותי הלכתי לטיש בוויזניץ. באותם ימים הישועות משה היה חלוש ומי שניהל את האיש היה בנו שמעלליו נכתבו באשכול זה.
ניכר היה שהחסידים לא נתנו לו יחס של כבוד. היו המון דיבורים, הילדים קפצו על הפרנצ'ס ושפכו כוסות מים אחד על השני וכו'.
ואז, לפתע עברה שמועה מאחד לשני במהירות ש"הרבי בא". הישועות משה אכן הגיע לטיש ומיד כולם התיישרו ונעמדו בדומיה, כולל הילדים השובבים.
אז איך לאחר כמה שנים הם נהיו שנווצונים של אחד שבעבר לא כיבדו אותו?
חברא כתב:אתה רוצה בצורה יותר ממוקדת? הנה:
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 305 אורחים