עושה חדשות כתב:תרוה"ד סי' ח - שאלה: שלש עשרה מדות, רשאי יחיד לאומרן או לאו? תשובה: יראה, דיש ליחיד לאומרן ... ונראה, דשפיר דמי ליחיד האומרן, שיאמר אותו בניגון ובטעמים, כאלו היה קורא אותן בתורה, ותו אין קפידא אפילו אי לא נתקן ביחיד, משום דהוי כתינוקות הקוראין פסוקים שבתורה. וכן ראיתי כתוב באחד מן החבורים, בענין קדושה שביוצר אור, ושבסדר קדושה, שיש ליחיד לאומרן בניגון ובטעמים. ותו אין קפידא, אפי' למ"ד, דאין היחיד אומר אותן, הואיל ופסוקים של תורה הם.
שו"ע סי' נט - י"א שהקדושה שביוצר יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. וי"א שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה.
לקט יושר עמוד קנד - העתקתי ממהר"י אוברניק זצ"ל שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון זצ"ל. ואם אין יכולין לבא כלל למניין נראה לו שיש להם לקרא הפ' זכור בנגון וטעמים. וראיה דכתבו גבי יוצר דקדושה לא נתקנו ליחיד אין לו ליחיד לאומרו אלא בנגון וטעמים.
דרכ"מ סי' תרפה - מצאתי כתוב (בהגהות מנהגים ר"א טירנא) בשם מהרי"ש (בלקט יושר) אותם שאינם יכולים לבא למנין לפרשת זכור יש להם ליזהר לומר אותה בניגון ובטעמים.
ניגון וטעמים הם שני דברים?
ז"ל הב"י בענין ק"ש בטעמים (סימן סא אות כד):
כתב ה"ר יונה שצריך לקרותה בטעמיה וכו'. בפרק היה קורא (ח: ד"ה אומרים) כתב, "ולא היו מפסיקין כלומר שלא היו קורים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום, שמצות ק"ש הוא לקרותה עם הטעמים שלה" ע"כ. וסובר רבינו דבטעמים הכתובים בתורה קאמר, ואפשר דלא בעי שיקראנה בטעמים הכתובים בתורה ומה שאמר צריך שיקראנה בטעמים היינו לומר שיפסוק במקום שראוי לפסוק כדי שיהא טעם והבנה לדבריו, והכי דייק מה שכתב 'שלא היו קורין אותה בנחת עם הטעמים שלה', שכשאין אדם קורא בנחת לפעמים משתנה הבנת דבריו. ועוד יש לדייק כן ממה שכתב 'כמו שאנו נוהגים היום' ולא ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה, אלא שעכשיו מקרוב נהגו קצת חזנים לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה, וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו מפרש כן
הרי שצידד שיש לחלק בין טעמים לטעמים, וכן בנדו"ד אפשר לפרש ש'טעמים' היינו הפסקה נכונה, ו'נגינה' היינו טעמים הכתובים בתורה.