תנא לפני 200 שנה?

[זאב ערבות]

נשלח ע"י מאן דהוא שראה בעלון מהאדמור מפיטסבורג (לא צויין שם העלון)

[משוש דורים]

יש להעיר כי בספה"ק תולדות יעקב יוסף ענין ה'צדיק' הוא מרכזי ויסודי מאד. וממנו יתד ופינה. לך נאה ראה. [אכן אינו כבספה"ק נועם אלימלך אך היסודות העיקריים נתבארו בדבריו הק' בבהירות רבה].

אתה צודק, אך כלל המשנה החסידית, העוסקת בקשר האישי של כל יהודי עם הקב"ה בכל זמן ומצב, ועל התגלות הקב"ה בכל פרט בבריאה דלית אתר פנוי מיניה, על החובה הגדולה של אהבה יראה ודביקות, עבודה לשמה ללא פניות, ועל הדרכים להשיגם ע"י תפילה הכנעה ושפלות, הם הקוים המנחים והמרכזיים אצל כל ראשוני החסידות, כל אחד בדרכו וסגנונו ושיטתו.
כמובן שהמציאות מורה שהחסידות היתה מאז ומעולם מקום של רבי וחסידים, אבל הדבר הזה היה אמצעי להשיג את דרכי העבודה ולא מטרה לכשעצמה.
באיזה שהוא שלב זה התהפך, וזה נושא לדיון בפני עצמו.

[ישעיהו לוריא]

.

[צופה_ומביט]

אנסה לתרום בס"ד גם את מיעוט חלקי לדיון היסודי הזה [של ההודעות הקודמות], אף אם יהיו בו טעויות ו/או השמטות וחסרונות וכיו"ב, העיקר שתרווח שמעתתא.

בדורות הראשונים של החסידות לא מצאנו כמדומה כ"כ את מושג "ההתקשרות והאמצעי" אלא "תלמידים", ולא בכדי נתקבע המושג "תלמידי בעל שם", ובפרט אצל הבעש"ט והמגיד תלמידיהם עצמם מדברים על "לימוד" מהם, ו"התעוררות" מהנהגתם, וכוח ההשפעה של הצדיק היה לבאים אליו, הן בפתקא, הן לרואים פניו, וזה גופא ששיחרו פניו וישבו אצלו ולמדו ממנו הוא הוא היה "קישורם" אליו, וכלשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו ממש בלי חילוק כלל, והיו אותם הצדיקים מתקנים נשמות התלמידים / היושבים אצלם / הבאים אליהם, וכל הדגש הוא על נקודה זו, של קשר איתם, ולא "התקשרות" אליהם, וכל שכן שאין דיבורים על "אמצעי". יש כן דיבורים על השפע הבא לעולם ע"י הצדיקים, כחנינא בני, וכדרשות הר"ן, בגשמיות וברוחניות, אבל כמדומה עדיין לא מבקשים בזה מכל יהודי להיות מקושר ל"אמצעי" [ממוצע המחבר וכו'], אלא רק מודיעים אותו שכל השפע הוא בזכות ודרך הצדיק, ופשיטא שככל שמתחברים אליו יותר - וככל שתלמידים שלו יותר - מושפעים מכך יותר, כמו שכתב כבר הר"ן להדיא לגבי השפעת הנביא בדורו. היה גם המושג "אנשי שלומנו" [מוכר מאד מתניא ומברסלב ועוד], או "חבורתנו", לתיאור קבוצת תלמידי / מתחברי הצדיק כנ"ל [וביניהם לבין עצמם כחבורתא קדישא].

ובלשון התניא פ"ב: בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ, וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה. מִכָּל מָקוֹם שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כֻּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין הַמְּלֻבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִּים, נִמְשָׁךְ מִמֹּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא חָכְמָה עִלָּאָה כִּבְיָכוֹל. וכו' כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם. וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַזַ"ל עַל פָּסוּק "וּלְדָבְקָה בּוֹ", שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִיד חָכָם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ. כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִלָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד וְהוּא הַמַּדָּע כו'. [וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים]:

סיכום נפלא של כל זה [לזכור שהוא סיכום כל מה שקיבל השומר אמונים מרבותיו בביאור דרך החסידות] ראה במבוא השער לשומר אמונים, ובפרט פרק יב כולו.

אח"כ התחיל מושג ה"התקשרות", וההתבטאות שכל השפע הרוחני של כל יחיד עובר דרך הצדיק שאליו הוא מקושר והוא רבו הבלעדי. ד"ז מוצאים במאור ושמש [ונותן סימנים הכיצד לידע מיהו צדיק בכלל שזכה למתנה של כוח הצדיק, וכיצד ידע מיהו הצדיק שיהיה רבו ואליו הוא מקושר/יתקשר], וכן באהבת שלום שגם מגדיר התקשרות בגדרי אהבה וציות, אבל מבין השיטין ניכרים דבריו שהכוונה לקשר הנשמות, כאיברים לגוף, והרגשה דו-כיוונית, שהכלי אליו גופא הוא אהבה וציות.

קשרים [מודעים!] של נשמות זע"ז מוצאים במכתבי הפרי הארץ מכתב מו, שגבה טורא בינינו ורב המרחק אבל חשבתי דרכיי להתייחד ולהתקשר עמו במקום חיותו וכו' עיי"ש דברים נוראים. ויש כזאת מהריי"צ בתחילת ליקוטי דיבורים ח"א, ומסביר בזה אמרות קודש של הר"פ מקאריץ, עיי"ש. וכמדומה גם בספר עבודת פנים יש מכתב כזה שכותב לבחור שבכל פעם שירצה להתייעץ עמו יתקשר עמו מרחוק, משהו כזה, וכותב שלא יתפעל כי זה דבר קל אצל אנשי הפנימיות והנשמה, כך בזכרוני בערך.

ואגב אכתוב עובדא ששמעתי בזמנו מבעל המעשה, חסיד ותיק שמאז נלב"ע זצ"ל, שבחיי חיותו של רבו היה חולם שרבו מדריך אותו בכל מיני עניינים. ושאל לרבו על זה, ושאלו רבו מה עשה לפני שנרדם, וענה שערך חשבון נפשו ועשה תשובה ובכה, ומתוך התשובה והבכיה נרדם. אז ענה רבו בזה הלשון: "אויב אזוי, דאס הייסט התקשרות". ע"כ דבריו. ואני למדתי מזה שיש התקשרות שגם הרבי אינו יודע עליה בחלק המודע, כי היא בין הנשמות, ולכן רק מתוך בירור העובדא נתברר לרבי שהיתה כאן התקשרות. ולא שפעל כן במודע.

ע"כ לע"ע.

[צופה_ומביט]

לגבי דברים שנגענו מעט לעיל, ואי"ה אולי עוד נזכה לעסוק,
בעניין דרך החסידות ושלא שינתה כלום מדברי חז"ל והמפרשים והפוסקים, וכו' למעט המון עם וזעירי דמן חבריא מתחסדים חסרי מדע והשכל שאינם תופסי תורה שבתמימותם לא הבינו ושיבשו וכו' - ראה מכתבי פרי הארץ ריש מכתב ב מהרמ"מ מויטעבסק.

[לבי במערב]

אבל אין הכ"נ, בשעתו היו ששרו צהלי ורוני וכו' כי גדול בקרבך קדוש ישראל וכיו''ב, ואכן היו שהסתייגו מכך (כמדומה ש''ב הגר''ש אויערבאך זצ''ל היה מהסה בידיו אם שרו לו כגון דא).

לבד ממה שהעיר לנכון הרב 'ישעיהו לוריא', הרי כשם שהגרש"א סבר לאיסור (עכ"פ מפני חינוך צעירי־הצאן) - אחרים (גדולי־תורה בזכות עצמם) סברו להיתר גמור. וכנכב"ב בכ"ז.

[לבי במערב]

דעתי אודות התנהלות (מערכת) חס"ג בשנים האחרונות ידועה למדי, אך לעיל נזכרו דברים שאינם אלא בגדר בורות (מצוי').

. . הבחור מספר לאמו שכתב קוויטל לרבי שליט"א, ה"רעדנער" הדריך אותו בדיוק מה לכתוב לרבי שליט"א. לא כותבים בלי הכוונה.
בקוויטל לא כותבים בס"ד למשל! צריך לדעת. יש דפים חלקים מיוחדים שהישיבה חילקה לקוויטלאך. כל אחד לקח דף או כמה דפים אם יהיה לו טעות. והלך להתייעץ עם ה"רעדנער" שלו. בצד שמאל למעלה של הקוויטל כותבים את השם של הרעדנער. באמצע כותבים את שם העיר. וכו' וכו'. ואז הוא אומר לה כתשובה לשאלה [שלא יכל לשמוע מכיוון שדברה בלחש]: שזה יהיה אחרי מנחה בסביבות 7 בערב! לפני זה הוא לא אוכל! כלום!
והרבי? מה פתאום לא קורא את הקוויטל.
הרבי כבר אמר פעם [כך אמרו לנו...] שהברכה חלה בזה שמניחים את הקוויטל בתוך הקופסא. שמים את הקוויטל בקופסה ובזה חלה הברכה של הרבי לשנה טובה.

א. העובדות בפועל בחצר גור אינן ידועות לי, אך יתכן בהחלט שנדרשת הדרכה לכתיבת קוויטל (עכ"פ בגיל מסוים). יחד עם זאת ברור למדי שאין הכתיבה תלוי' בהדרכה.
ב. אי־כתיבת 'בס"ד' (או 'ב"ה') בקוויטל היא הנהגה ידועה (ובספרו של ר' מרדכי שי' ציון מצאתי טעם מחודש בזה: כדי שלא יבא לבזיון ח"ו).
ג. אכן נהוג בד"כ לכתבו על דפים 'חלקים' (ובספר הנ"ל נתן טעם בדבר).
ד. אכן נהוג בד"כ להתענות טרם הכניסה לכ"ק האדמו"ר.
ה. ידוע ש(עכ"פ בנוגע לצדיקי־אמת) כבר משעה שנשלח (או נכתב) הפ"נ נפעל הענין (כולל - ידיעת כ"ק האדמו"ר בזה), עוד קודם שהגיע ליעדו באופן פיזי (ויש גם מעשיות בזה, ואכ"מ). כך שהענין כשלעצמו אינו תמוה כלל (עבור החפצים 'ליישב' הדבר בגודל החצר, הרי המעשיות הנ"ל ידועות גם מזמנים שהחצר לא היתה גדולה כ"כ...).

[לבי במערב]

כמה זמן לדעתך אמור אדמו”ר (בעל ראש מהיר ותפיסה חדה כתער) להקדיש לפיתקא קצרה שבחור ישיבה (בדר”כ חסר משאלות מיוחדות) מעביר לו.
זכור לי שאמרו על אחד מהגדולים שנסתלקו זה מקרוב, שהיה מביט על ערימת הבקשות ואומר ’ברכה והצלחה לכולם’.

כשיֵדע מר ענין קריאת הקוויטלאך (למען הסר ספק: לי אינו ידוע, ומסתבר לשער שגם הגדול הנ"ל לא ידעוֹ), יוכל - כנראה - להביע דעה אודות אורך הזמן הנדרש לכך.

[תפוזי]

בעניין היחס בין אדמו"רות ותורה, יש מקום להביא את דבריו הנפלאים של הגה"ק ה"שפע חיים" מצאנז (שפע חיים, מכתבי תורה, ח"ג מכתב קע"א):

ב"ה, קרית צאנז, סיון תשכ"ב לפ"ק.

אחדשה"ט, בטח שמעת שנהייתי מלמד תינוקות, וכעשרים ילדים עם איזה בחורים לקחתי לבית מדרשי, ואשים עיני עליהם ממש כמעט כל היום, ותנאי התניתי עמהם על שני שנים שידעו חמש מאות דפים גמרא ותוס' בע"פ, ויש גם ילדים ממש בר מצוה ואחד שעודנה לא הגיע לגיל בר מצוה, אבל ראיתי כי כשרונם השכלי ורצון התמדתם בזכותא דארעא קדישא תעמוד לנו להוציאו מכח אל הפועל ויתקדש שם שמים על ידינו, לראות שגם כעת אפשר לגדל בנים עילויים, ותורה הקדושה נצחית.

יש לי עמל רב מאוד שלנגד הטירדות שלא תוכל לשער ממש יום ולילה, הוכרחתי להשים על שכמי גם מלאכת המלמדות, אבל זה הדבר היחידי שב"ה תתענג נפשי, מכל העבודות שלי הוא הדבר היחיד שלא תקשה עלי, והלוואי כהנה וכהנה, שקול שירה של תורה מילדים תמימים בוקע בבית מדרשי מבוקר השכם עד אישון הלילה ומרהיב העין לראות כל היום בעזהשי"ת האיך לא פסק פיהם מגירסא ומחדדים זה את זה בחריפות.

והגם כמובן שכמה מאנשי שלומינו רואים בזה פגם לעניין רביסטווא, שרבי חס ושלום ילמוד תורה וישגיח על לימוד תורה, הלא זה ורבי ממש תרתי דסתרי אהדדי וחוששים שעי"ז יבטל ממש התואר רבי, ומה יאמרו הבריות זה רבי, הלא זה כל היום רק מתעסק בלימוד התורה וכדומה וכדומה, ולדעתי יבטלו אלף רבי'ס כאלה וכדאי להעמיד תלמיד הגון אחד, שאקוה בזכות אבוה"ק וזכות ארץ הקדושה שיהיה לקידוש שמו יתברך בדרכי אבותינו הקדושים אכיה"ר...

ידידך הדושה"ט באה"ק
יקותיאל יהודה הלברשטאם

[זאב ערבות]

צריך להיות שוטה מופלג בשביל לחשוב שאומרים להקב"ה "ימים על ימי מלך תוסיף", היינו ש"מאחלים" לו אריכות ימים ושנים..

כנראה יש הסוברים שהכוונה למלך בפסוק יכולה להיות אף להקב"ה ללא התיחסות לאריכות הימים. מאן דהו שלח את שלשת הקטעים האלו בצירוף השורה הבאה: הפירושים דלהלן פירשו ד''מלך'' הוא הקב''ה [אולם כמובן אין הכונה שלהם שתוסיף ימים למלכות השם, אלא שתוסיף ימים ל''ימי מלך'' כל אחד כפי פירושו].

[כן מסתבר]

כמה זמן לדעתך אמור אדמו”ר (בעל ראש מהיר ותפיסה חדה כתער) להקדיש לפיתקא קצרה שבחור ישיבה (בדר”כ חסר משאלות מיוחדות) מעביר לו.
זכור לי שאמרו על אחד מהגדולים שנסתלקו זה מקרוב, שהיה מביט על ערימת הבקשות ואומר ’ברכה והצלחה לכולם’.

כשיֵדע מר ענין קריאת הקוויטלאך (למען הסר ספק: לי אינו ידוע, ומסתבר לשער שגם הגדול הנ"ל לא ידעוֹ), יוכל - כנראה - להביע דעה אודות אורך הזמן הנדרש לכך.

אקווה שברור לשנינו שדבריי הנ”ל נאמרו כתגובה למי שניסה להבין בגשמיות אם שייך התקשרות פשטיית של תלמיד לרב בכגון דא.

[לבי במערב]

אקווה שברור לשנינו שדבריי הנ”ל נאמרו כתגובה למי שניסה להבין בגשמיות אם שייך התקשרות פשטיית של תלמיד לרב בכגון דא.

דוקא לא הי' ברור כן בעיני (ולכן הגבתי כנ"ל), ויישר כחו על ההבהרה הנחוצה.

[תורת המן]

ולמרות שמבחינת מערכת זה דבר נכון לאפשר ירושה

מבחינת מערכת? הרי דין תורה הוא! גם כשיש ראויים יותר מהבן הלכה מפורשת היא שהבן יורש את שררת אביו.

לא ידעתי איזה דין תורה יש, די לכאורה ממגן אברהם [סי' נג ס"ק לג] מבואר דאין הדין כן.
רק אולי ס"ל שאדמו"ר אין זה 'כתר תורה', ואולי הא גופא הבעיא.

[קרית מלך]

ולמרות שמבחינת מערכת זה דבר נכון לאפשר ירושה

מבחינת מערכת? הרי דין תורה הוא! גם כשיש ראויים יותר מהבן הלכה מפורשת היא שהבן יורש את שררת אביו.

לא ידעתי איזה דין תורה יש, די לכאורה ממגן אברהם [סי' נג ס"ק לג] מבואר דאין הדין כן.
רק אולי ס"ל שאדמו"ר אין זה 'כתר תורה', ואולי הא גופא הבעיא.

כבר התבררו הדברים הדק היטב, וידועים לכל בר בי רב.

[מחשבה אחת]

איפכא מסתברא!
נשגב מביניתי איך טענת ירושת האב מושמעת בעוז ובתעצומות דווקא מפי מייצגי המערכת שאין לנקוב בשמה.
הלוא אין ספק מיהו הבן של מי שהנהיג בפועל (שהנהיג גם לאורך השנים כשאחיו לא תפקד כלל), ואילו הטענה שהמשרה אמורה לחזור לירושה עשרים שנה אחורה אין לה על מה להתבסס. לכן, מתוך גישה של ירושה - ברור שהבן של המנהיג בפועל היה צריך לרשת.

[צופה_ומביט]

גם כשיש ראויים יותר מהבן הלכה מפורשת היא שהבן יורש את שררת אביו.

לא ידעתי איזה דין תורה יש, די לכאורה ממגן אברהם [סי' נג ס"ק לג] מבואר דאין הדין כן.
רק אולי ס"ל שאדמו"ר אין זה 'כתר תורה', ואולי הא גופא הבעיא.

מצד שררה בוודאי יורש.
וגם מצד "מינוי של כתר תורה" שכתב העשרה מאמרות, הלוא כתב שמהלל והלאה תיקנו שגם בזה יורש, והביא המחצית השקל המשך דברי העשרה מאמרות שם: "ואפשר כיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני ועמדו הורדס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת התקינו בית דין שיהיה כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו".
ונשאר רק לדון מצד "ירושת הרבצת תורה" [באם נאמר שעל זה אין ראיה מהלל והלאה שהיתה נשיאות], ויש בזה מחלוקת, ורבים סוברים שיש בזה ירושה, ראה בפסקי תשובות ובמה שציין לתורת חיים וללקט הקמח, עיי"ש הכל.
עוד דובר לעיל צדדים אל מה יש לדמות הצדיק של החסידות אל גדרי רבו בתורה שבהלכה. וכן לענייננו, יש לדון טובא האם נחשב רבו בתורה או רבו ביראה. וברבו ביראה לכאורה כו"ע מודו שאם בנו ממלא מקום אבותיו ביראה הוא קודם.

ורק יש לזכור שהדברי חיים [כפוסק מגדולי הדור שבוודאי ידע כל זה, וכרבי חסידי בעצמו] כותב שבצדיק של החסידות [שאינו שררה ולא הרבצת תורה, לא "מינוי" ולא "לימוד" כלל, אלא מתקרבים אליו החפצים באמת כדי להתחמם לאורו ולהיות מושפעים מקדושתו ותפילתו ודיבוריו וכו' וכמו שכתוב במאור ושמש ועבודת פנים ומבוא השער בשומר אמונים ועוד ועוד] "לא ידעתי שום צד ירושה בזה".
"שום צד" היינו שדבר זה אינו נכנס כלל בגדר המחלוקות והאופנים והצדדים הנ"ל, ואין לדמותו לשום דבר מזה, ולשום דבר מדברי הפוסקים בזה אפילו הסוברים וכו' כנ"ל, אלא זו מעלה אישית שאין בה שום צד ירושה לכולי עלמא יהיה איך שיהיה. [עכ"פ מבחינה הלכתית, גם אם נמצא בספרים (ויש לברר) שיש מעלה ליוחסין בעבודה וקדושה וכו', "נולד על ההר" כנ"ל. במאור ושמש למשל (הבאתיו לעיל) כתב שמעלת היוחסין היא רק במי שעמל ויגע - שבנקל יותר יגיע לאותן המעלות (וכך יש לבאר את ה"נולד על ההר"), אבל לא שעצם היוחסין מקנה לו מעלות, ובלי עמל ויגיעה לא יהיה כלום, וגם בעמל ויגע לא בהכרח יגיע. יש עוד מה לדבר בעניין ה"נולד על ההר" ואולי נזכה].

ומעתה כל הדיבורים על ירושת "רביסטווע" בהכרח נוקטים בגדר עצם הרביסטווע שהיא אינה [רק] מעלה אישית גרידא, אלא יש בה [גם] "מינוי" [שררה] או "לימוד" [רבנות והרבצת תורה כלשהי]. וצ"ע מה משניהם העיקר, המעלה האישית או המינוי/לימוד, דאם העיקר הוא המעלה האישית [ופשוט שזה מושג הצדיק של החסידות] - הכיצד תהיה בזה ירושה מצד מה שיש כאן "גם" מינוי/לימוד. ואולי הוא ע"ד דברי העש"מ הנ"ל שמחמת חששות שונים ולמנוע כל מיני דברים תיקנו/נהגו "שיהיה כתר תורה משלים לכתר מלכות", וצ"ע האם ניתן לדמות מעלה אישית ל"כתר תורה" [שבוודאי העש"מ דיבר על "מינויים ושררות של כתר תורה" ולא על מעלה אישית, שהיא או שיש או שאין, וכשהיא העיקר המבוקש - מה שייך שכתר מלכות יקבע את הנוגע אליה, ומה תועיל שום תקנה בזה].

ויש עוד סברה בספרים, שמי שמינוהו עליהם עשרה יהודים וכ"ש רבים לרבם [במובן הצדיק החסידי] זה בעצמו מזכה אותו משמיא במעלות הצדיק החסידי ואפילו לא היו בו מצד עצמו. [ראה עבודת פנים פ"ז צדיקים וישראל אות ו: "ידוע מאמר צדיקים כל עדת ישראל יעשו אותו כי ע"י שישראל נכנעים אליו נותנים לו נשמה מן השמים", וזהו "עשה לך רב" עיי"ש]. צ"ת מקור הדברים וגדרם, ומה הסברא בהם, ואיך מתקיים במציאות, ובעיקר באיזה תנאים נאמר, אבל עכ"פ היכן שמתקיים דבר זה, שם אולי יש לקשר בין המינוי והשררה לבין המעלה האישית. ועדיין צ"ע, כי גם קבלת אותם יהודים את האיש אינו כ"מלך" לראשם, מינוי ושררה, וגם לא כמלמד ומרביץ תורה, אלא הם מקבלים אותו מעיקרא כהצדיק החסידי שאליו יתקשרו, והאיך שייך בכלל "קבלת מישהו למעלה אישית" כשאין בו אותה המעלה, והיינו דאף אם נימא שמועיל לאותו אחד שבחרו בו, אבל עדיין אין כאן איזה צד שררה שיוכל להוריש אותו לבנו, ובבנו יצטרכו לבחור מחדש כאילו הוא הראשון, ויוכלו גם לבחור מישהו אחר באם נראה להם, ועל ההוא יחולו כל המעלות. כי הבן לא יורש כאן כלום אלא רק בחירת הקהל תקבע ותחיל הכל. [יש לעיין היטב גם ב"כללי אמונת חכמים" המובאים בספר באר אברהם סלונים, שם כותב על ההכנעה וההתקשרות ל"אור העומד תחתיו" של האור הקודם].
ואולי יש לומר שהצדיקים עצמם בוודאי אינם רואים עצמם כבעלי מעלה וכראויים לכך שיתקשרו אליהם וכו'. וכל מה שהם מסכימים להנהיג ציבור [מאז שנעשתה החסידות לחבורה / קהילה / מערכת] הוא רק מצד המינוי [שבע"כ שמישהו ינהיג/ידריך ובמקום שאין אנשים וכו' והציבור מבקש וכו'] והלימוד [הרבצת תורה והדרכה, מה שקיבלו מרבותיהם בדרכי העבודה וכו'], וכמדומה יש ע"ז הרבה התבטאויות להדיא. אלא שהציבור מצדו מקבל אותם כצדיקים של החסידות ובעלי מעלה אישית, ואז [גם באם לא היתה לצדיק מעלה אישית] מועיל מצד עצם מה שהציבור קיבלו עליהם כנ"ל. [ואולי בכך נחה גם דעתו של הצדיק הנ"ל במה שמתייחסים אליו כצדיק של החסידות, שתולה זאת בכוח/זכות הציבור].
וממילא: מצד אחד יש כאן ירושה ועובר לבנו, שהרי יסוד כל הדבר הוא המינוי של שררה/לימוד, ומצד שני בנו יהיה הצדיק של החסידות כי הציבור מקבלים אותו עליהם ככזה [שהרי שלא ע"ד זה אין להם עניין בשום שררה כאן, וכמו שכתב הדברי חיים].
ועדיין צ"ע אם אפשר להרכיבה אתרי רכשי אפילו באופן זה, או שברגע שסוכ"ס תלוי בבחירת הציבור, כל המעלה האישית תבוא רק באם הציבור אכן רוצים ומרוצים בו לצדיק של החסידות, ולא אם מוכרחים לקבלו [רק] מצד השררה [שהיא יסוד מינוי אביו כנ"ל]. ונפק"מ כשהם רוצים להתקשר למישהו אחר, שאזי יישאר הבן רק עם שררה ולא עם נשמה מן השמים. ואכן הדברי חיים לכאורה לא שמיע ליה אופנים כאלה, ולא מצא שום שילוב שיציל את הירושה של צדיק חסידי, מדכתב שלא ידע שום צד ירושה בזה, ומסביר שם טעמו היטב, כי מדובר במעלה אישית, ושום ענייני מינוי לא יכולים להעמיד אותה ולהוריש אותה, אלא מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו. [והיינו דאף אם סבר הדברי חיים שקבלת הציבור עליהם מועילה לתת לו נשמה מן השמים, אבל ירושה לא שייכת לזה, אלא אם הציבור יקבלו את הבן מרצונם לצדיק חסידי - יועיל לו, ואם לא - לא יועיל לו].

[צופה_ומביט]

נשגב מביניתי איך טענת ירושת האב מושמעת בעוז ובתעצומות דווקא מפי מייצגי המערכת שאין לנקוב בשמה.
הלוא אין ספק מיהו הבן של מי שהנהיג בפועל (שהנהיג גם לאורך השנים כשאחיו לא תפקד כלל), ואילו הטענה שהמשרה אמורה לחזור לירושה עשרים שנה אחורה אין לה על מה להתבסס. לכן, מתוך גישה של ירושה - ברור שהבן של המנהיג בפועל היה צריך לרשת.

לגבי מי שחלה וכיו"ב האם הוי הפסק לעניין הירושה [בשררה ושאר מינויים], כמדומה יש בזה בפוסקים שצויינו כנ"ל בסימן נג.
ולגבי "הנהיג בפועל" אינו רלוונטי כלל לעניין "צדיק של החסידות" שלא מושפע מפעילות וניהול כאלה או אחרים, ולא עלה על דעת מישהו שבחיי הל"ש נחשב הפנ"מ הצדיק של החסידות באותו המקום. [אמנם לזכור שכנ"ל הדברי חיים טען שבצדיק של החסידות לא מצא כלל שום צד ירושה בזה, וכל עניין הירושה כאן שייך רק מצד ההנהגה והשררה].
ולגבי מה שהרבי הקודם היה הפנ"מ, כמדומה נעשה מראש בתנאי שלאחר פטירתו תחזור השררה לבנו של הל"ש. [והיינו שאל"כ מיד יתמנה בנו של הל"ש]. וכך הסכימו אז ביניהם. [או טובי העיר, אם יש שם דבר כזה. ואולי כי דעת הקהל מראש להסכים לכל מה שיתנו העומדים בראש ביניהם].

[צופה_ומביט]

בענין "נולד על ההר", מעבר לכל הדברים המושקעים העמוקים ומעוררי המחשבה שכתב הרב צו"מ כדרכו הטוב
אני חושב שבדברים כאלו מה שאמור להכריע יותר מכל היא המציאות, והיא ברורה
הבנשקי"ם השונים לא גדלים באי בודד והם מוכרים היטב בצעירותם לסובביהם, ומה לעשות שרובם הגדול והמכריע לא נולד על שום הר, חלקם כמובן עולים ומתעלים כמו הרבה אחרים, חלקם אפילו יותר מתקף מעמדם, וחלקם..., אבל אלו שניתן לומר עליהם שהתנכרו לטובה באופן יוצא דופן משחר טל ילדותם כמו שאוהבים לספר הם מועטים, ותמיד היו אנשים אחרים בני גילם ולא גילם גדולים מהם בתורה בעבודה בחכמה ובכל מידה נכונה.
ומאידך כל אחד יודע שלא משנה מי הוא הבנש"ק שיגיע לגדולה, הרי מכאן ולהבא למפרע יילדוהו על ההר.

כעת ניתן לפלפל אם אכן אמרו צדיקים שיש דבר כזה, למה אינו נוהג בזמן הזה, ויש ליישב בכמה אופנים, אבל את המציאות הפשוטה אי אפשר לשנות. והאמת שהדבר מתכתב עם דבריו הנכוחים מאד של הרב צו"מ על תפיסת החבל משני הראשים שנעשית בימינו למושג "צדיק".

להשלמת הדברים צריך להוסיף (למי שלא יודע) את מקור הבטוי 'נולד על ההר', ה"ה השפת אמת שאמר זאת על עצמו

הספור כפי שקראתיו הוא שבעלות השפ"א על כסאו היו מהזקנים שפקפקו בו. ואמר להם משל על מטפס הרים שמגיע לפסגה ומוצא שם ילד קטן, ושואל אותו בפליאה איך טיפסת לכאן? עונה הילד - נולדתי כאן. כך הניח את דעתם שמדרגתו גבוהה ממדרגתם.

אם נלמד היטב את משל "נולד על ההר", הוא הרי מתאר אדם בוגר ומלא כוחות וכשרונות שהצליח בעמל רב ובחכמה ותבונה להתגבר על כל המכשולים לטפס ולכבוש את ההר, ושם מצא - תינוק בן יומו, חסר דעת ובינה ושום כשרון, [ואף עושה שם את צרכיו על ראש ההר ומתכלכך בהם כדרך התינוקות].
ובכן, לפי המשל, לכאורה אה"נ, יכול להיות בעצמותו תינוק ותו לא, אבל הוא על ההר.
איפה הבעיה?
שבמשל - אכן בלהיות על ההר אין משום טיפת קצה של מעלה לתינוק, כי אין שום מעלה ב"להיות" על ראש ההר [אא"כ מדברים על אויר ואקלים אחר וכיו"ב, או נוף יפה וראיה למרחק, ונאמר שעבור זה טיפס לשם המטפס], כל המעלה היא "לטפס ולכבוש" את ראש ההר. וזהו המשל המדויק של עבודת ה' והישגיה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו".
אבל הנמשל – מציג את עצם ההיות בראש ההר כמעלה שאין לה אח ורע, "צדיק הדור, יסוד עולם, צינור השפעה והתקשרות" וכו', וכשעל זה מוסיפים את המשל של "תינוק הנולד על ההר" – יוצא דבר באמת מוזר מאד, ששוב הוא אחיזת החבל בשני קצותיו. מחד – יש מושג להיוולד על ההר, ואפשר אפילו להישאר שם תינוק השוגש באשפה – על ראש ההר [כמו במשל], ומאידך – עצם ההיות על ראש ההר הוא מעלה שאין כמוה שום מעלה אחרת ויהי מה [שזה כבר לא כמו במשל, אא"כ נדמה אותו לאויר מיוחד ונוף וראיה למרחוק שיש מראש ההר].
מה שאמר השפת אמת לזקני החסידים בפשטות הוא רק שלא יסתכלו על מיעוט השנים, כי באותו מיעוט שנים [ובעמל ויגיעה בהם כדברי המאור ושמש] יכול המיוחס להגיע בעבודתו לאותן מעלות שלאחרים ייקח עבודה של אריכות שנים כדי להגיע. אבל לא אמר מעולם שעצם היוחסין הוא הוא המעלה, וכנ"ל ש"להיות על ההר" אינו מעלה מצד עצמה.
אא"כ כנ"ל יש מעלה בלהיות על ראש ההר, מצד הראיה למרחוק נניח, ובזה עצם מה שהתינוק שם כבר הוא במעלה שלקח למטפס שנים ומאמץ להגיע. ואם זהו המשל לעניין הצדיק, עבור זה נצטרך לומר שצדיק של החסידות [וכוחותיו ודרגתו בקדושה ובהשגה וכו'] היא מעלה שמצד הנשמה, ולא קשורה לדרגת העבודה, אלא נולדים עמה. וצ"ע. [הדברי חיים בוודאי שלא אחז כך. ולא רק כי כתב שאין בזה ירושה הלכתית (שאולי קשור רק לגדרי ירושה שבהלכה), אלא כי כתב להדיא דמי אמר שהבן כמו אביו בזה, ומעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו].
יש לקשר לכאן את מה שאמרו צדיקים [הרב מאפטא, הבית אהרן מקרלין בשם הבעש"ט הק'] על המגיד מקאז'ניץ, שכשציווה הבעש"ט הק' לקרוא שמו "ישראל" משך עליו נשמה/קדוּשה/מעלה כזו שצדיק צריך להתייגע שמונים שנה כדי לזכות אליה. אמנם שם לא היה מחמת "לידה" ואי"ז "נולד על ההר", אבל גוף הדבר ששייך שתינוק בן כמה ימים יהיה בעל מעלת הנשמה כזו שאחרים צריכים להתייגע כל חייהם כדי להשיג - שמענו כאן. ויל"ע [ראה בהרחבה מה שעסקנו לעיל בעניין נולד על ההר, ושם שמעלות וכוחות גדולים שיש בטבע יכולים לשמש לכל כיוון, ובלי עמל ויגיעה בפשטות לא יועיל ולא יציל, ואדרבה, יכול להזיק, אא"כ נאמר שמעיקרא אלו כוחות שיכולים לשמש בקודש בלבד, וצ"ע]. ועוד ועיקר: מן הסתם בכל אותם צדיקים שזכו לכך, ניכר היה הדבר והתבטא לעיני כל היטב היטב בהם ובמעשיהם מקטנותם וכ"ש בגדלותם, ודי בזה.

[בית הגנזים]

להשלמת הדברים צריך להוסיף (למי שלא יודע) את מקור הבטוי 'נולד על ההר', ה"ה השפת אמת שאמר זאת על עצמו

הספור כפי שקראתיו הוא שבעלות השפ"א על כסאו היו מהזקנים שפקפקו בו. ואמר להם משל על מטפס הרים שמגיע לפסגה ומוצא שם ילד קטן, ושואל אותו בפליאה איך טיפסת לכאן? עונה הילד - נולדתי כאן. כך הניח את דעתם שמדרגתו גבוהה ממדרגתם.

תמה אני שמקבלים את הסיפור כתורה מסיני בלי להביא מקור נאמן לדבר.
מי יכול להביא עוד ביטוי אחד מהשפת אמת שאמר על עצמו?

שאלתי ידיד מבין בענינים אלו וזו תשובתו:
"כמדומה שראשון קראתיו בספר על השפ"א, מתוך סדרת הספרים המנוקדים לילדים על מנהיגי גור של "ר.הלמן". מובא כמדומה בס' מעשיהם של צדיקים מנוקד לילדים לפי סדר הפרשיות.
וזה רק בשם חסידים. זאת אומרת שאיזה חסידק הגה את הרעיון, וכולם אימצוהו..."

[ישעיהו לוריא]

גרוע מכך.
את העטיפה של הספר הנ’’ל לילדים, ציירו בציור כזה. של ילד הנפגש עם זקן בראש ההר..

כעת, הבן את האבסורד.
השפת אמת, שהיה והינו אחד מעמודי בית ישראל בתורה, בחסידות, בקבלה, בהנהגה, לדורי דורות,
לקחה איזו אישה סיפור אחד, לא מובן ולא ברור, ללא מקורות,
ואותו הדביקה והפכה לעיקר בשביל להסביר ולהמשיל על דמותו של השפת אמת, על גדלו ועל קדושתו...

לעצם העניין. הפרסום הראשון של הסיפור הזה לגבי השפת אמת, היה בעיתון שיצא לכבוד קעמפ לבנות גור שנעשה להם בחיי הפני מנחם.
חשוב להדגיש, בשנים ההן, שלא כעתה, לא היה לגברים כלשהם קשר לקעמפ, למסרים ממנו, לא הייתה וועדה ולא ביקורת על התוכן מצד מחנכים ומשגיחים גברים.
בהמשך אעלה צילום מהעיתון המופיע אצלי.

נמצאנו למדים, 2 מקורות, שניהם בצד הנשים.

[מגופת חבית]

להשלמת הדברים צריך להוסיף (למי שלא יודע) את מקור הבטוי 'נולד על ההר', ה"ה השפת אמת שאמר זאת על עצמו

הספור כפי שקראתיו הוא שבעלות השפ"א על כסאו היו מהזקנים שפקפקו בו. ואמר להם משל על מטפס הרים שמגיע לפסגה ומוצא שם ילד קטן, ושואל אותו בפליאה איך טיפסת לכאן? עונה הילד - נולדתי כאן. כך הניח את דעתם שמדרגתו גבוהה ממדרגתם.

תמה אני שמקבלים את הסיפור כתורה מסיני בלי להביא מקור נאמן לדבר.
מי יכול להביא עוד ביטוי אחד מהשפת אמת שאמר על עצמו?

שאלתי ידיד מבין בענינים אלו וזו תשובתו:
"כמדומה שראשון קראתיו בספר על השפ"א, מתוך סדרת הספרים המנוקדים לילדים על מנהיגי גור של "ר.הלמן". מובא כמדומה בס' מעשיהם של צדיקים מנוקד לילדים לפי סדר הפרשיות.
וזה רק בשם חסידים. זאת אומרת שאיזה חסידק הגה את הרעיון, וכולם אימצוהו..."

בלי להיכנס מי אמר המימרא או לאו, ואם העובדא הוא אמיתי או לא

האם לא רואים שלפעמים מישהו נולד מה שנראה מהתחלה באופן רוחני יותר גבוה [ואין זה נראה כסותר למש''כ הרמב''ם בח' פרקים]

וכן נראה הגמ' בב''ב דף יב עמוד א - ב
אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אף על פי שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי' אמר רבא ומאי קושיא ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא [דף יב עמוד ב] משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה אמר רב אשי ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה ודלמא כסומא בארובה ולאו טעם יהיב
ופי' רש"י וז"ל
משמיה דרבי עקיבא כוותיה - וליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר"ע חכם ממנו הרבה.

לפ"ר מלשון הגמ' שלא כל אחד בר מזליה של ר"ע, משמע שמזה גופא נתכחם ר"ע יותר

וראה מש''כ החפץ חיים - שם עולם חלק ב פרק ו
עוד מענין זה
ויש אנשים מסוג זה שפוטרים עצמם במה שלומדים ביום השבת לבד ובודאי זהו שלא כהוגן שבאמת יש חיוב על כל אדם שילמוד בכל יום ויום כמו שאחז"ל שלע"ל שואלין לו לאדם קבעת עתים לתורה ובפרט אותן האנשים שחנן ה' אותם בדעת רחבה בודאי חלק התורה שניתן להם מן השמים [וכידוע מחז"ל שבעת מעמד הר סיני היו כל נשמות ישראל מכל הדורות שם ונטל כל אחד מישראל את חלקו זה במשנה וזה בתלמוד וזה גם בחלק הנסתר] הוא ג"כ בהפלגה יתירה לפי ערך דעתם הרחבה ואם ישתמש בדעתו רק לצרכי העוה"ז ומעט מזעיר יפריש מהם לצרכי נפשו בודאי ישיגנו בושה וכלמה ליום הדין בשעה שיאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית [כמו שאחז"ל] כי מה נחשב מעט התורה שישיג באיזה שעות המועטות נגד החלק הגדול שנקבע בנפשו להשיגו והוא בעצמו מבקש בכל יום ותן חלקנו בתורתך ולבסוף משתמט בעצמו ואינו לוקח. וצריך להתבונן שכשם שמצינו בעוה"ז יש אנשים שהם מכונין בעיר קטנה בשם עשירים ונכבדים שיש להם בכיסם אלף רו"כ או אלפים ואם יבאו לעיר גדולה אינם נחשבים כלל ואף העשירים שבעיר גדולה שיש להם כמה עשיריות אלפים אם יבאו לעיר מטרופולין שיש שם עשירים מכמה מליאנין אינם נחשבים כלל נגדם וכ"ש אם יבאו שם העשירים שמעיר הקטנה יחשבו נגדם כעניים גמורים ולא ישאו ראש כלל, כן הוא ממש בענין עושר הנפש שהוא רק ע"י התורה שקנה בעולם הזה דהנה האדם בזמן שבתו בעיר קטנה היא העוה"ז לפעמים מתכבד אף בתורתו המעטה באשר יושב בין אנשים פשוטים ממנו. והוא כעשיר יחשב נגדם. אבל הלא לא לעולם ישב פה כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה
ושם בעולם העליון הלא ידוע דיש כמה מדרגות למחצב הנשמות יש ששורשם ממקום זה ויש ממקום גבוה ממנו וגבוה מעל גבוה (כידוע מספרי המקובלים) וכל מדרגה יש להם היכל בפני עצמו לפי ערך קדושתם וכל נפש אחרי הזדככה בגיהנם על חלאת עונותיה תשוב למקור מחצבתה. וזה שיש לו דעת גדולה בודאי שורש נשמתו הוא ג"כ ממקום גבוה אשר שם נמצאו כמה וכמה עשירים אדירים [שהיו שוים לו בערך נשמתם] שהשיגו את חלקם בעוה"ז בתורה ומע"ט כפי הראוי להם לפי שורש נשמתם וכמה תשיגנו אז בושה וכלמה כשיבא בין האדירים האלה אשר פניהם מאירים כשמש מאור תורתם ואשר יש להם במחיצתם כמה אלפי רבואות מלאכי השרת שנבראו מתורתם שלמדו בעוה"ז [שכל תיבה מן התורה היא מ"ע בפ"ע וכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד כידוע והוא יצטרך לישב ביניהם בפנים כסופות כעני כי במה נחשב הוא במיעוט סחורתו נגדם וביותר כשידברו איזה ענין בתורה והוא ישב ביניהם כאלם כמה יתחרט אז על סכלותו שנמשך אחר יצרו בעוה"ז לשקוע את שכלו בהבליה, ולרדוף כל היום אחר עושר וכבוד הזמני ולעזוב את הכבוד והגדולה הנצחית. וזהו הכל בכלל מה שאחז"ל שלע"ל כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. והאיש הנבון יזכור זה בעודו בעוה"ז ויזהר שלא לשקוע הרבה בעסקים ורק מה שצריך לחיותו כדי שלא יאבד עי"ז חלקו בתורה וכבר אמר התנא הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה:

חפץ חיים - זכור למרים פרק יג
אכן גם בנפש האדם ישנם מינים שונים, יש ששורש נשמתו הוא מעולם היצירה, ויש מעולם הבריאה, ויש גם מעולם האצילות, אמנם בכל האופנים נפשו היא ממקום גבוה מאד, וזהו מה שאמר התנא, דע מאין באת, היינו מאיזה עולם, ולאן אתה הולך, היינו שתוכרח לחזור למקומך הראשון, ועל כן הזהר והזהר שלא תחטא ותפול ממדרגתך.

[פלוריש]

לעיל כתבו שבעבר היה שכיח שאדם יהיה מקושר לכמה רביים.
ויש להוסיף שבעבר גם היה שכיח שחסיד לא היה מחוייב להמשיך עם השושלת של הרבי הקודם שנפטר. הנה דוגמא מהקדמת שו"ת חבלים הנעימים ח"ג שמספר על אביו: "ויהי מחסידי הרבי מקאצק, ואח"כ מחסידי הרי"ם מגור והיה חביב אצלו מאד, ואחריו הסתופף בצל הרבי מטשיכנוב והיה אחד היותר מקורבים אצלו, ואחרי עלה הרב לשמים היה מחסידי בנו הה"ק ר' וואלף מסטריקוב"

[כדכד]

מה שכתבתי כאן

אין מנוס מלהכיר בכך שהחסידות כמערכת וכו' היא חידוש [ואכמ"ל], וההצקה הבאמת נוקבת הזו היא הגורם הראשי - הן להכרח/דחף ליצוק [ובכל מחיר] את מונחיה והגדרותיה של החסידות לתוך התבניות של דברי חז"ל ראשונים ואחרונים, והן לנסיון [לכאורה אבוד מראש כנ"ל] שלא "לאבד" במערכת החדשה את הערכים הקודמים, עכ"פ עד כמה שאפשר [דהיינו לא לאבד לגמרי, דהיינו שיישאר ערך משמעותי וגבוה בסולם (ומשקף יחס מיוחד? במינו?) אפילו לפי ערכי הסולם החדש]. וכל זה לא פשוט כלל הן להגדרה, הן לעבודה, והן להצלחה בשטח.

ההדגשה על מעמד האדמו"ר (הצדיק) אינה הפרט המרכזי בתורת החסידות הבסיסית, כמה ממנו תמצא בספרי ראשוני החסידות, מעט מזעיר, (מלבד בנוע"א), אלא שבדורות האחרונים היא הפכה לעיקר, ולענ"ד אין זה בשל מרכזיות עיקרון ההתקשרות לצדיק, אלא מסיבות קהילתיות פרקטיות.

הנועם אלימלך אינו "מלבד"!

כוונתי שספר "נועם אלימלך" הוא ספר מרכזי וחשוב בחסזידות ואין טעם לכתוב "בספרי ראשוני החסידות מלבד בנוע"א".

[צופה_ומביט]

האם לא רואים שלפעמים מישהו נולד מה שנראה מהתחלה באופן רוחני יותר גבוה

בוודאי, וכבר הובאו לעיל גם מ"מ בעניין זה וגם דו"ד בנפק"מ מזה.
והעיקר שהמעלה שנולד בה לא היא עצמה המספיקה לכלום, אלא שבעמל ויגיעה יוציא כוחו לפועל ויגיע לדרגות יותר גבוהות מאחרים [מבחינה אבסולוטית, לא כלפי עשיית רצון ה' ממנו ושכרו ע"ז, שבזה פשוט וכ"כ רבים ובכללם החפץ חיים במקו"א שתלוי ביכולת ובמאמץ]. וזה נכון גם כלפי מי שנשמתו "נשמה כללית" [גם כאשר מלידתו הוא כזה].
ייש"כ על המ"מ הנוספים.
וממקום שבאת: הרי כל אריכות דברי הח"ח הם שלא לאבד את מעלת נשמתו, אלא דייקא להשתמש בה ולעבוד ולהשיג כפי כוחה [ויצטרך לזה מאמץ באותו היחס שנדרש מאחרים בעלי מעלת נשמה פחותה יותר להגיע למה שהם מסוגלים להגיע. והכלל השווה בכולם הוא: להתאמץ כמה שיותר ועד לכל כוחו, וכ"א כפי כוחו]. כי הכל תלוי בהוצאה לפועל בעמל ויגיעה. ובלי זה אדרבה, ייתבע ויתבייש יותר ויותר כערך גודל המעלה/הישגים שיכול היה להשיג כפי נשמתו באם היה עובד כפי ערכו וכוחו.
ופשוט שבכלל דברי הח"ח ובכל שכן הוא שלא לסמוך על מעלת נשמתו עצמה ולומר שדי בזה.
וכמו"כ, מהחפץ חיים עולה בבירור שכל עוד לא ראינו בעינינו מעלות מיוחדות בפלוני שיעידו על מעלת נשמה מיוחדת, ובאותו היחס כפי ערך המעלה שמייחסים לה, אין לנו לומר/להניח/לקבוע/להאמין מעצמנו שנשמתו מעולה שבמעולות [חצובה מראש כל המעלות, צינור המשפיע, נשמה כללית, וכו'] אלא שהוא מסתיר עצמו [או כיו"ב שאר הסברים] ולכן אין נראית ממנו כלפי חוץ שום מעלה מיוחדת מבני גילו.
וכל זה הם הם דברי המאור ושמש לכל פרטיו.
וכמדומה שמעולם [מחז"ל ועד ימינו] לא היה ולא נטען אחרת.


עוד מ"מ בזה שלחו לי באישי, מבית אהרן לפסח:

אח"כ התחיל בדברי מוסר ואמר, הגם מי שמקום חוצבו ממקום קדוש וגבוה עכ"ז צריך יגיעה ולעמול בעבודה, ואם לאו אינו כלום. וסיפר המעשה מהבעש"ט הק' נבג"מ שנראה לבנו אחר פטירתו, ושאל אותו איך עובדין את הבורא, ונדמה לו הר גבוה תחת השמים ואצלו עמק עמוק מאוד, ועמד על ראש ההר וזרק א"ע לתוך העמק ונתפרקו אבריו עד לפרורין. ואח"כ אמר לו: כך עובדין את הבורא.

ודוק כמה נפלא הוא על רקע המשל ל"נולד על ההר". [שאל"כ צ"ב מדוע נראה לו דוקא מראה זה ואופן זה וכו', ולא נאריך בדקדוקים אלא ניגש ישר לנקודה]:
דגם מי שנולד על ההר, וגם מי שבעבודתו כבר עלה וקם בהר ה', עכ"ז יש לו תמיד לעבוד בכל כוחו [של השתא], במסירות נפש עד כלות ממש,
והעיקר: שלא יסמוך על דרגתו [היותו על ההר, בין מעיקרא ובין מה שזכה בעבודתו] כלל,
[וידע שבלי עבודה הוא בסכנה תמיד ליפול אל תחתית העמק ולהתפרק כל אבריו לפירורין, ואדרבה, כגודל האגרא רמא שממנו יפול לבירא עמיקתא כך יתרסק יותר ויותר],
אלא "יזרוק עצמו מן ההר" [אל תחתית העמק], כאילו אינו על ההר אלא בעמק וכאילו אינו שלם אלא פירורין, ויקפיד על כל דבר קטן ויעמול על כל דבר קטן, כאילו רק עכשיו התחיל לעבוד את השם.

הרי עד כמה וכמה דייקא שלא לסמוך על מעלת נשמתו, ואפילו על מה שכבר השיג בעבודתו. אלא תמיד לעמול וליגע בכל כוחו ממש.
וכוחו של השתא. דהיינו לעבוד את ה' עבודה של עמק בכל כוח ההר שיש לו.
רק כך ניצבים בהר, ורק עבור זה נמצאים על ההר.
כדי לעבוד את ה' בכוח של הר. ולא כדי לגרוע מאומה במאמץ, שהוא בדיוק כמו של הנמצא בעמק ורוצה לעלות להר, ועוד יותר ויותר, כפי ערך הנמצא על ההר.
שבזה דייקא הוי כזורק עצמו מן ההר לעמק ומתפרק [מה שלא קיים אצל הנמצא בעמק מעיקרא],
ומשם עולה שוב להר, שהוא עצם דרגתו ומעמדו.
וחוזר חלילה.

עובד בכל כוחו - כוח ההר שיש לו - ולא רק בעודף ויתרון שיש לו כהר על עמק - אלא בכל כוח ההר עד תומו - מראשו עד תחתיתו - כאילו אינו הר אלא עמק - ובזה גופא הוא ניצב על ההר, ומתעלה בהר - ועובד בכל כוחו באותו הכוח של השתא - וחוזר חלילה.
אלה הצדיקים של החסידות [עכ"פ זה התנאי לכך. הרי המימרא היא בשם הבעש"ט מה שהדריך את בנו איך עובדין את הבורא].
וכך ממש מתארים בני דורם את עבודת הצדיקים הגדולים [לצד השגתם ומחמת השגתם ומביאה להשגתם], במסירות נפש ממש ובכל כוחם, בעבודה הנראית לעיניים בלי שום ספק ובלי שום צורך באיזו "אמונה" שהם עובדים כך וכפי דרגתם הנוראה,
ובהתעלות/דרגה הכרוכה בחדא מחתא ממש בעבודה זו דייקא, לשני הכיוונים,
וממילא מיירי בעבודה כזו שמעידה בעצמה על דרגתו של העובד, וממנה דייקא - הנראית לעיניים כמות שהיא - נגזרה הערכה בהתאם ויחס בהתאם. כגודל נפלאות ומיוחדות העבודה כך הבינו את גודל נפלאות ומיוחדות המעלה והדרגה וההשגה.
ומחמת כך דייקא [העבודה הנראית לעיניים והדרגה הכרוכה בה] התחברו אליהם והתקשרו בהם והושפעו מהם, ולא מחמת שום דבר אחר.

[צופה_ומביט]

נקודה נוספת בנושא, בקצרה, כלפי דברים שנשמעים לפעמים:

כמו בכל סוגיית ידיעה ובחירה לגבי האדם הפרטי, יש גם כאן ידיעה/גזירה ובחירה בנוגע לפרנסי ישראל, מי יעמוד עליהם וכיצד ומה תהיה דרגתו ומה יהיה עניינו ומחשבותיו ועבודתו וכו'. ראה בשומר אמונים דרוש האמונה פרק ו מה שהביא באריכות את לשון ההיכלות בזה [הבאתיו להלן לרוצה לראות].

וכל זה אינו נוגע לנו כלל, ואין להשתמש במושגים אלה כדי להצדיק/להכריח [בעולם הבחירה ובמונחי בחירה] את מנהיגותו [תרתי משמע] של פלוני ו/או את מעשיו וכו', בדיוק כשם שאין להשתמש בידיעה כדי להצדיק/להכריח דברים התלויים בבחירה בכל אדם ואדם. [ורמוז בעומק דברי ההיכלות שכל זה רשום בפרגוד הפרוס בין הקב"ה לעולם].

[רק כלפי מה שכבר נעשה יש לומר שהכל בהשגחה פרטית, כי אין אדם יכול להזיק לחברו בבחירתו מה שלא נגזר עליו לפי מעשיו, ועקרונית גם אדם לעצמו כך, ואכמ"ל. אבל כלפי העתיד היחס שלנו וההתנהלות שלנו צריכים להיות רק כפי הבחירה. וכל זה בלי להיכנס כאן לסוגיית הביטחון וההשתדלות גם כלפי העתיד, ובכל מקרה אין סוגיה זו שונה כאן מבכל מקום ואדם ועניין אחר שהיא נוגעת, וכפי אותם הכללים].

כל שכן שאין בידיעה בכדי לומר שפלוני צדיק ומנהיג טוב ורועה נאמן. ושמא העמיד עליהם הקב"ה מלך קשה כהמן או עביד לנגדא סמיותא.

[וזה מלבד המקורות בחז"ל שדרגת המנהיג תלויה/קשורה בדרגת הדור בכמה אופנים. וא"כ כדי להשתמש בידיעה/גזירה ביחס למנהיג צריך להשתמש בידיעה/גזירה גם ביחס לכלל הדור ופרטיו. ואכן כך כתוב בהיכלות להדיא, וכרכם זה בזה בנשימה אחת. (וכן בשאר מקורות בחז"ל שנזכר כעי"ז בקיצור: "דור דור ודורשיו / חכמיו / פרנסיו" וכו'). וכלפי הדור בוודאי שאינו נוגע לנו כלל, ועלינו לעבוד את עבודתנו בבחירה בלי שום התחשבות בידיעה/גזירה, וא"כ ה"ה ביחס להעמדת מנהיג לדור, דמאי שנא, הלוא שניהם נאמרו כאן כאחד].


זה לשון ההיכלות:

אמר רבי ישמעאל אמר לי מטטרון מלאך שר הפנים, בא ואראך פרגוד של מקום שהוא פרוסה לפני הקב״ה שכל דורי דורות העולם וכל מעשי דורות העולם בין שעשו ובין שעושין עד סוף כל הדורות חקוקין בו, והלכתי והראני באצבעות ידיו כאב שהורה לבנו אותיות של תורה, וראיתי דור ודור ורוזניהם דור ודור וראשיהם ורועיהם, דור ודור ושוטריהם ונוגשיהם וסורקיהם ופקידיהם ושופטיהם ושוטריהם ומלמדיהם ועוזריהם וחסידיהם ונגידיהם והוריהם וחכמיהם וראשי מדרשיהם וראשי ישיבותיהם, דור דור וקציניהם ונשיאיהם ואלופיהם, דור ודור וזקניהם, דור ודור ומנהיגיהם, וראיתי אדם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, מתושלח ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, נח ודור המבול מחשבותיהם ומעשיהם, שם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, נמרוד ודור הפלגה מחשבותיהם ומעשיהם, אברהם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, יצחק ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, יעקב ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, יוסף ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, שבטים ודורן מחשבותיהם ומעשיהם, עמרם ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, משה ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, אהרן ודורו מחשבותיהם ומעשיהם, מרים ודורה וכו' עלי ודורו וכו׳ אלקנה ודורו וכו' שמואל ודורו וכו׳, שאול ודורו וכו' דוד ודורו וכו׳ שלמה ודורו וכו', מלכי יהודה ודורן וכו׳ מלכי ישראל ודורן וכו׳ מלכי אומות העולם ודורן וכו׳, רוזני ישראל וכו׳, אלופי ישראל וכו׳, אלופי או״ה וכו׳ עשירי ישראל וכו׳ עשירי או״ה וכו', חכמי ישראל וכו׳ חכמי או״ה וכו׳, נשיאי ישראל וכו׳ נשיאי או״ה וכו׳, ראשי ישיבות ישראל וכו' ראשי או״ה וכו׳, אנשי שם מישראל וכו׳, אנשי שם מאו״ה וכו', דייני ישראל וכו׳ דייני או״ה וכו׳, מלמדי תינוקות ישראל וכו׳, מלמדי תינוקות מאו״ה, מליצי ישראל וכו׳ מליצי או"ה וכו׳, נביאי ישראל וכו׳ נביאי או״ה וכו׳, וכל קרב ומלחמה שאו״ה עושין עם ישראל בימי מלכותם. וראיתי משיח בן יוסף ודורו וכל מעשיהם שעושין שם או״ה, וראיתי משיח בן דוד ודורו וכל קרב ומלחמת מעשיהם ומפעלותיהם שהן עושין עם ישראל בין לטובה בין לרעה, וראיתי את כל קרבות ומלחמות שגוג ומגוג עושין לימות המשיח, וכל מה שהקב״ה עושה עמהם לעתיד לבא, ושם פרנסי הדור וכל מעשי הדור בין שבישראל בין שבאו"ה. בין שעשו בין שעושין לעתיד לבא, עד דורי דורות עד סוף, כולם חקוקין על פרגוד של מקום, ואני ראיתי בעיני את כולם ולבסוף שראיתי פתחתי פי ואמרתי בשבחו של מקום באשר דבר המלך שלטון וגו׳ שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' ואומר מה רבו מעשיך ה', ואומר מה גדלו מעשיך ה׳.

[בריה נמוכה]

בחורי השוואנצים כותבים בסידורים שלהם רח"ל

[דרומי]

נהוג לכתוב בספרים "לה' הארץ ומלואה"

וכאן הוסיפו "תבל וכל יושבי בה" - כנראה כדי שלא ידמו מלכות שמים כו'

[דרומי]

לכל נושא הדיון כדאי לציין פרט פרקטי שלא מספיק הודגש כאן -

בעבר קשיי התקשורת והמרחקים בין המקומות יצרו מצב שבו אין אפשרות טכנית לטעון על צדיק פלוני שכל באי העולם ניזונים בזכותו, שהרי כל אחד גר במקום אחר וכו', ויש רבבות יהודים שמעולם לא שמעו את שמעו.

גם המעבר של חסיד מצדיק פלוני לצדיק אלמוני היה פשוט טכני, כיון שעקר דירתו ממקום לזה למקום אחר, והקשר שלו עם רבו הקודם ניתק, ומה יעשה אם לא ימנה לו רבי חדש באזורו.

[לכן בתקופת מלחמות העולם כשיהודים נדדו וכו' היו הרבה שהחליפו 'חסידותם'].

לכן אין כל פלא שחסידים בדורות עברו פחות היו מקושרים בעקביות לצדיק מסויים או לשיטה מסויימת.

[הרואה]

לכל נושא הדיון כדאי לציין פרט פרקטי שלא מספיק הודגש כאן -

בעבר קשיי התקשורת והמרחקים בין המקומות יצרו מצב שבו אין אפשרות טכנית לטעון על צדיק פלוני שכל באי העולם ניזונים בזכותו, שהרי כל אחד גר במקום אחר וכו', ויש רבבות יהודים שמעולם לא שמעו את שמעו.

מהיכי תיתי שצריך לשמוע את שמעו כדי להיות ניזון בזכותו? כל העולם שמע את שמעו של ר' חנינא בן דוסא בחייו? לכאורה לא היה החכם הגדול בדורו והיה עני מרוד וכו', ובכל זאת כל העולם לא ניזון אלא בזכותו.
וגם על ירא ה' שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה מהיכי תיתי שיהיה קשר כלשהו בין אנשי העולם לבין אותו צדיק? ובפרט לומר שבזה זה תלוי כלומר שאם הם לא מכירים אותו אז אינם חיים בזכותו? מופרך ביותר.

[צופה_ומביט]

אין אפשרות טכנית לטעון על צדיק פלוני שכל באי העולם ניזונים בזכותו, שהרי כל אחד גר במקום אחר וכו', ויש רבבות יהודים שמעולם לא שמעו את שמעו.

האם בטוח שבזמן רבי חנינא בן דוסא כל יהדות בבל ידעה עליו? וכל העולם ניזון בשביל חנינא בני.

זה נושא שמאד יש לעיין בו, עד כמה עניינים אלה ו/או מה מתוכם תלויים וקשורים בהיכרות וקשר גלוי והשפעה גלויה ואיזו בדיוק.
באותה מידה אפשר לטעון כך לגבי הבעש"ט ודרכו ותלמידיו [בוודאי בחלק גדול מאד מהתקופה שממנו עד אלינו] שיהדות ע"מ/תימן [שהן גדולות ומרכזיות] לא שמעו עליהם / התקשרו אליהם / הלכו בדרכם / ראו בהם את מורם ורבם וכו', וכך הוא פחות או יותר עד היום, גם אחרי ששמעו, כשהעולם נעשה כפר גלובאלי ו/או קיבוץ גלויות בא"י. ומה זה אומר? באמת יל"ע בזה, ועכ"פ כמדומה שעכ"ז לא כך מתייחסים חסידים אל הבעש"ט [בעיקר] ותלמידיו.
[אולי יש לדייק בזה את לשון הרי"ד מבעלז שציטט השומר אמונים במבוא השער פרק יא "וויא עס געפינט זיך אפילו אערליך דאטשעל אין דיא גאנצע וועלט הכל מכח הבעש"ט זי"ע"].
וכן להיפך, יש התעלמות אשכנזית/חסידית מהרבה מאד צדיקים נשגבים וגדולים בנגלה ונסתר ובעלי מופתים מיהדויות עדות המזרח ותימן, אנשי פלא ממש ששכינה שרתה עליהם ובעלי רוה"ק גלויה, שנעשו להם נסים לפעמים מסוג המוזכרים בחז"ל על חכמי הגמרא, ועל רובם לא שמעו מחוץ למקומם וחוגם, ומי אמר שלא בזכותם ניזון כל העולם כולו. [יש רק כמה ידועים שלגביהם ידוע קשר הדדי עם החסידות וכו'].
שלא לדבר על יהודים כהאור החיים הקדוש והרמח"ל, שמא הם השפיעו על דורם בעיקר, ומהם ניזון העולם בעיקר.
וכמובן גדולי הדורות בתורה ועבודה אנשי פלא מיהדות אשכנז שלא היו חסידים והשפעתם היתה מכרעת. כמו הגר"א. שמא מהם ניזון העולם בעיקר.
[הכוונה כמובן בדורות שכבר היתה החסידות בעולם. לפני כן הוא פשיטא ואיצ"ל שהצדיק המשפיע של הדור, ולכל עניין שהוא, לא נמדד בקריטריונים החדשים, אלא בקריטריונים הישנים, יהיו איזה שיהיו].
יש גם בדור הזה יהודים חיים ידועים צדיקים נשגבים שהם פלא ומעשיהם פלא בגדלות בלתי נתפסת בתורה בנגלה ובנסתר ובעבודה איומה במסירות נפש ובהשגה שלא נשמע כמותם, ואינם מחזיקים שום קהילה. אולי עליהם העולם עומד ואליהם צריך להתקשר בדורנו?
בקיצור, כמדומה שבמשנת החסידות לא נראה שזה מה שקובע [לדידם], אלא כללים אחרים.

עוד בעניין זה אזכיר את מה שכבר הבאתי, כמדומה מהבאר מים חיים, שאדם צריך להתקשר עצמו לצדיק הדור אפילו שאינו יודע מי זה.
וצ"ע האם בכלל זה למשל צדיק נסתר/גלוי מיהודי תימן, [ואולי אינו נפק"מ מי זה, כי בלא"ה אופן ההתקשרות לצדיק שלא יודעים מיהו אינו באופן מסוים לפלוני, ואכמ"ל. אבל עכ"פ הנפק"מ היא לגופו של נושא, האם בכלל הצדיקים שאליהם ההתקשרות גם כאלו מעדות אחרות ודרכים אחרות].

ומכאן ממשיכות השאלות באותו העניין:
ומה יעשה [ומה רצון ה' מ]מי שכלל לא התחנך על מושג ההתקשרות.
והאם למי שלא התחנך מעיקרא בחסידות יש חובה או תביעה שבוודאי היה עליו לגלות ולהכיר אמת זו כאמת ולקבל את ערכיה ושיטתה ולעבוד לפיהם ולהתקשר לצדיק משם וכו'.
ומה כאשר [לקהילות שלימות ביהדות] לא היתה אפשרות טכנית לזה מריחוק המקום וכיו"ב. ומה כאשר המונע הוא חינוך [ומסורת של אלפי/מאות שנים] אחרת?
האם ההתקשרות והחסידות זו רק זכות, או חובה? דרך בין דרכים, ומסוימת לאלו שהקב"ה הביאם אליה [ועבורם היא חובה?], או דרך לכלל ישראל שלע"ע טרם זכו אליה כולם? מי שהתחנך אחרת ועובד אחרת הוא לכתחילה או בדיעבד? וגם אילו מדובר רק בזכות וכו', מה באמת רוצה הקב"ה מאלו שלא התחנכו כך, בהשגחה פרטית ממנו, והאם יקופחו במשהו משום שלא הלכו בדרך החסידות? האם מדובר בדרך שווה לכל או שכלל ישראל הוא קומה שלימה בעלת איברים שונים ותפקידים שונים, והקב"ה רוצה מכל איבר תפקיד אחר, ורק שבאחדות כולם מתהווה מזה התיקון הכללי של ישראל בעולם? ומי הראש בקומה זו [או שלתחומים שונים יש ראש שונה]? לכאורה יש נפק"מ בזה לכמה עניינים. ומה כללי האחדות הזו כשמחמת חילוקי המסורת והעבודה יש מחלוקות על עיקרי העבודה גופא?
האם גדולי ישראל וצדיקים מפורסמים שהכירו [ועכ"פ שמעו על] דרך זו [גם אחרי שנרגעו הרוחות לגבי החידוש שבה], ואולי אף בדקוה ממש לגבי עצמם [לפי דעתם וערכם וטבעם וכו'], ועכ"ז הסיקו ובחרו [לעצמם, או גם לאחרים שומעי לקחם] שלא ללכת בה - זהו כי "לא זכו" או כי "בהכרח לא הכירו כמו שצריך" - או כי מתברר שהיה בהם איזה חיסרון "שורש פורה ראש ולענה" שגרם שלא ראו את האור ונדבקו בו - או שנתלה בסיבות השגחה עליונות ונסתרות - או שמכאן הוכחה [עכ"פ כלפי הנדרש מאיתנו למעשה בעולם הבחירה - שהוא רצון ה' מאיתנו - שהוא הדבר היחיד ואין בלתו] שגם כלפי דרך זו נאמר "נהרא נהרא ופשטיה" והכל לכתחילה ממש.
ועוד ועוד שאלות כיו"ב.

לדידי השאלות האלה חשובות ועיקריות ביותר,
משום שמעמידים את כל השפע הרוחני והעבודה ועלייתה ותיקון הנפש ותשובה באמת וכו' וכו' בהתקשרות לצדיק. [כמדומה החסידי דוקא, וכמדומה אף בכללות בהליכה בדרך החסידות].
ובכן מוכרחות להיות תשובות ברורות על זה.

כמדומה שבדורנו צמצמו מאד את הנושא [מסיבות שונות, אמנם זה לא אומר שנכון לצמצמו ושאפשר לצמצמו], ומתעסקים יותר רק בנידון מי שנתגדל בחסידות מסוימת [תלוי בלידה? בחינוך? וצ"ע במי שנתקרב אליה מבחוץ בבחירתו וכעת חוזר בו. כל שכן כשהתקרבותו היתה מחמת אישיותו ומעלתו ועבודתו והשפעתו וכו' של רבי מסוים, שאליו התקשר, והוא נפטר מאז. כל שכן כשאביו הוא שעשה את הבחירה הזו והבן כבר נולד לשם וכעת עמד על דעתו ואינו חפץ בזה, וכיו"ב] האם מוכרח ומחויב להתקשר דוקא לצדיק/רבי [ואכמ"ל במה שכבר הארכנו בזה גופא] של אותה חסידות דוקא. וכן לחסידות בכלל.
ואפילו בזה [ועבור זה] גופא ישנן כמה וכמה הנחות שצריכות עיון ותלמוד, עאכו"כ לאור השאלות הכלליות יותר בנושא ההתקשרות וכלליה כנ"ל.
ואולי כי בימינו עזבו [מאיזו סיבה שלא תהיה] את מושג ההתקשרות [והצדיק] הקדום ומדברים יותר על "רבו" ועל "שררת הנהגת הקהילה" וכיו"ב [אמנם גם בזה גופא הכללים והפרטים צריכים תלמוד היטב וכמדובר], וכפי שאכן עינינו רואות שמשתמשים בזה.
אמנם כבר דובר שא"כ תופסים החבל בשני קצותיו ומרכיבים אתרי רכשי, וממילא נוצרים מושגים שלא היו כאלה מעולם ולא אמרם אדם מעולם, וצ"ע.

לסיום,
כמדומה יש גישה [ואולי היא האמת], וכמדומה שכבר כתבוה פעם בפורום, שבכל העניינים האלה אין מה לחקור, ואין בזה כללים וסעיפים מוגדרים, וכל זה אינו "תורה שבכתב" אלא תורה שבעל פה והלוך ילך שבין חסידים, ומין רוח המקום [תרתי משמע] מכוונת את הדברים, ולכן כל חקירה בזה שמנסה לתת הגדרות וכללים נידונה מראש לכישלון, והיא מוטעית בעצמותה.
וזה סניף ממה שכל דרך החסידות בכלל אינה משהו שניתן להגדירו במונחים מוחלטים, אלא "טעמו וראו", "אתי רוח ואייתי רוח", כי היא אור וחיים, ולא נמדדת בכמויות והגדרות אלא טועמיה אור וחיים זכו, שהם הם העדות עליה והם הם הכללים שלה, ולמי שהוא ותורתו ועבודתו חיים ומוארים בזה [כפי ערכו וערך הדור] אין שאלות ואין בעיות וכו', אלא כל החקירות הן רק לנמצא מבחוץ [כפי ערכו וערך הדור].
וגם זה יסוד שיש לעיין בו, ובפרט כשהשתנו הזמנים והטבעים, וגדלו ופרצו הקהילות וכו'.
ועכ"פ כמדומה שא"כ באמת לא צריכים להיות שום חיבורים חסידיים בנושאים הללו, שינסו כן להסביר, ולתת כללים, ולשכנע, ולסלק קושיות וכו'. וכמדומה אי"ז המציאות לפנינו, אפילו בדורות הקודמים וכ"ש בדורנו. וכלומר שעכ"פ במידה ידועה יש מה לדבר ולדון, לשאול ולקבל תשובות, ואין מדובר בבועה אזוטרית סגורה לטועמיה, וכמדומה גם [שמוכרח כך כי] ביהדות נזהרו מאד מאד מדברים כאלה, שהם סכנה גדולה כמובן [אא"כ נאמר שכל עוד לא פוגע בהלכה ובעיקרי היהדות (כשעכ"פ זה נבדק היטב היטב) אין בעיה עם שום דבר, יהיה איזה שיהיה, וכמדומה שאי"ז כך, וגדולי כל הדורות חששו לכל שינוי קל שהוא מהמסורת בדרכי החיים והעבודה וכו' שמא הוא דרך קצרה וארוכה או ארוכה וארוכה ומי יודע האם ואימתי ואצל מי וכמה יצא שכרו בהפסדו או הפסדו בשכרו, כל שכן כשנעשה דרך כבושה לרבים ולדורות, האחריות והחשש כפולה ומכופלת, וכו', ולכן אין לנו אלא לילך בעקבי הצאן, וכל שינוי אפילו שנעשה ע"י גדולי הדור תבע דין וחשבון והסבר על מה ולמה נעשה ועל מה אדניו הטבעו, והיינו עכ"פ שיתקבל בהסכמה ובהבנה ברצון ובשמחה אצל רוב ככל מנין ובנין גדולי ישראל שבדור ובדורות הבאים]. וצ"ע.



נ.ב.
כפי שאפשר להיווכח מאורך הודעתי [ואף לפני ההוספות בעריכה], כתבתיה לפני/בזמן ששלח הרב רואה את הודעתו שלפניה. רק כששלחתי ראיתי מה שכתב.

[כן מסתבר]

ד. אכן נהוג בד"כ להתענות טרם הכניסה לכ"ק האדמו"ר.

דבר זה מעודי לא שמעתי.
היוכל מישהו להרחיב בענין ולפרט היכן נהגו כן? באיזו שעה נכנסים לקו”פ? מאיזה גיל צמים? האם בכל כניסה לקו”פ צמים או רק במסירת פ”נ?

[לבי במערב]

דבר זה מעודי לא שמעתי.
היוכל מישהו להרחיב בענין ולפרט היכן נהגו כן? באיזו שעה נכנסים לקו”פ? מאיזה גיל צמים? האם בכל כניסה לקו”פ צמים או רק במסירת פ”נ?

עה"ס: א) לי ידוע, כמובן, אודות חב"ד. ב) פעמים רבות נכנסו לפנות־בוקר. ג) אינני יודע אם יש כללים בכך. ד) כמובן שלא בכל כניסה לכ"ק האדמו"ר... אבל גם כשמוסרים פ"נ אינו אלא בד"כ (אם עת הכניסה ידועה מראש).
ל' "בקו"פ" מקובל בחצר פלונית שהוזכרה באשכול.

[ונתנו ידידים]

בס"ד
תודה להרב צופה ומביט על שהעלה דן והרחיב בנושאים העומדים ברומו של עולם, בכמה וכמה תגובות במשך דפי האשכול, השאלות שלו הם שאלות נוקבות וחודרות מאד, מעוררי מחשבות להפליא, ושזר בתוכם ידע מרהיב בספרי חסידות.
אמנם עיקר חיציו וחיצי שאר הדוברים באשכול זה הופנו כלפי ב' חסידויות שהעמיקו הקצינו והשחיתו את דרכם, ובכל זאת אין השאלות הללו רלוונטיות רק כלפי ב' חסידיות אלו אלא יש הרבה חסידויות ובפרט אלו ששורשם בדורות הראשונים של החסידות שבשורש הדברים וברעיון אין דעתם שונה בהרבה מהחסידויות הנ"ל. אומנם שיש הבדל גדול בין אלו המשתמשים ברעיונות מסוימות באופן הנאות לאלו שהעמיקו והשחיתו ומשתמשים בהם לרע, ויש הבדל גדול בין אלו שהמושגים הם אצלם רק ברעיון ובדרכי העבודה ולא הקצינו אותם ולא עשו מזה דת ועיקר לבין אלו שזה נעשה אצלם כל עבודת החסידות ושורש הדת, ובכל זאת עיקרי הרעיון ושרשי המושגים הם מאימרות ומעשיות והנהגות שקיימים גם בשאר חסידויות, והקושיות והתמיהות קיימים גם עליהם.
ומכיון שכן הדבר צריך תלמוד, כי אע"ג שהקושיות האלו וההבנות האלו הם לא חידושם של הרב צופה ומביט והוא נחלתם של כל בר דעת מעמיק ומתבונן בין החסידים, מ"מ יש הרבה חסידים ברי דעת ואנשי מעלה שממשיכים לחיות עם השאלות הנוקבות הללו ואין זה בגדר פירכא אצלם על הדרך שנקטו בה ושהם הולכים בתוכה, ולא עוד אלא שיש מן האדמו"רים האמיתיים צדיקים ואנשי מעשה שגם הם יודעים על העיוותים והתמיהות שהובאו כאן ואינם רואים בזה פירכא להנהגתם וממשיכים בדרכם ומבינים שדרכו של החסידות קיימת ובועטת, והדבר צריך תלמוד והעמקה.
ואני איני בר הכי להגיב בנושאים כאלו בין גדולים ממני, איני מתיימר להיות בר פלוגתא של רב צופה ומביט שהראה רב חילו בספרי חסידות ואיני מתיימר לעמוד במקום גדולים כמה וכמה מן החסידים בפורום זה שהם תלמידי חכמים מופלגים וברי דעת והעמקה שמעשירים אותי תמיד בידיעותיהם ובהבנותיהם. וחכיתי שיבא מאן דהו ויתן קצת מענה הולם להטענות שהובאו כאן ולדאבוני לא היה מי שהרים את הכפפה, ואולי דעתם שאין זה מן הדברים הראוים לדון בשלשה, ובאמת כמה וכמה ענינים עמוקים בחסידות ועיקריים לא נמסרו אלא מפה לאוזן וללב המשכיל ולא נתפרסמו אורחותיהם ודרכיהם, מ"מ לא ראיתי שנכון הוא להשאיר את כל השאלות בלא קצת מענה. ולכן קיימתי בעצמי דברי חז"ל אינו נבהל להשיב וכשראיתי שעבר עידן ועידנים ולא בא שום תשובה אזרתי עוז לכתוב מה שיש לי בליבי, וזה לקח לי זמן לכתוב ועד שגמרתי עבר כמה ימים.
והנני מגלה דעת שאין בדעתי לתת תשובה הולמת לכל שאלותיו של הרב צופה ומביט ושל עוד מחברי האשכול, וגם אין בדעתי לדון כמעט בהנושאים לפי איך שהונחו השאלות, אלא לתת גישה שונה וחדשה ומבט קצת אחרת להסוגיא שיקל על הנידון בהרבה לדעתי, אם כי לא יהיה תשובה גמורה לכל השאלות שהובאו כאן. עוד אני מגלה דעת שהנני נוקט בצורה של פגע וברח, כי אין בדעתי לקחת אחריות על דברי, לא להתוכח לאלו ששואלים לשם ויכוח וגם לא לענות לאלו ששואלים שאלות הגונות כי כל עיסוקי בענין זה גורם לי ביטול תורה ואין בי כח ומח להיכנס לזה. כל דברי הם הצעת דברים וגישה שקיבלתי בשם מו"ר עם תוספת נופח משלי ואם זה יתקבל על לבם של חלק מן המסתובבים כאן אשרני.

הקדמה
וברצוני להקדים דברים ברורים וידועים לכל ורק להעמיד הדברים על בוריין, כי עניין של רב ותלמיד אינו חייב להיות שהרב הוא גדול מהתלמיד אלא הוא צורה של קבלה ולימוד לקיים מה שנאמר הרבה למדתי מרבותי, וכן מצינו אצל הרבה שגם אם הם חברים וגם אם לפעמים התלמיד הוא גדול מהרב שייך קיום הענין של רב ותלמיד, וכמו שמצאנו בראב"ע, וכמו שמצאנו ברבה ורב יוסף, ועוד הרבה, וכן מצאנו אצל הקוצקער והחידושי הרי"ם ועוד. וביאור הענין הוא כידוע מספרי החסידות שהשפע בא ע"י ענין של רב ותלמיד ולכן צריך לקבוע רב ושעל ידו יבא השפע. וכשקובעים רב הרי הקב"ה נותן לו כח וממשלה ללמד להדריך ולהשפיע.
וברור הוא שראוי להעמיד הגדול שבחבורה שיהיה הרב כי כל מה שהוא גדול מחבירו יותר ראוי הוא להיות הרב ושעל ידו יבא השפע, אבל מ"מ אין זה מחויב המציאות וגם אם לא יהיה הרב גדול החבורה עדיין שייך אצלו ענין רב ותלמיד, ולכן אם יש סיבות מסוימות שראוי הוא לקבוע מישהו אחר שאינו גדול החבורה עדיין יהיה לו כל כח של ענין רב ותלמיד.
וגם ענין כח ההנהגה של החסידות וגם ענין נולד על ההר שהוזכר לעיל, אע"ג שברור הוא שאינו אלא כוחות ולא שבזה הוא נעשה הצדיק של החסידות, ואם לא ינצל את הכוחות ויתעלה עם זה לא ישאר לו כלום מזה, מ"מ אין זה דוקא מתחילת הליכתו בדעתו אלא כל מנהיג/בנש"ק מקבל הכוחות האלו כשנתמנה להנהגה ורוח ה' שורה עליו ואם ישתמש בכחו בדרך הראוי יתעלה ויתגדל. (ויש על זה סיפור שלם עם הבן של הבני יששכר.)
עוד הקדמה והסתייגות ברצוני להקדים, והוא כי חסיד של רבה חייב להיות שהוא מרגיש ויודע שהוא מקבל איזשהו השפעה מרבו אם מתורותיו ושיחותיו או מהדרכותיו או מהטישין שלו, ואם לאו אינו רב שלו ואמונה לבד אינו כלום, ואמנם יתכן שמקבל ממנו בעקיפין דהיינו שמקבל מהקהילה והתלמידים של הרב שהם מקבלים מהרב וגם על ידי זה יש לו קשר עם הרב. אבל מי שנמצא בחסידות וקהילה מסוימת רק לשם חיי חברה ואינו מרגיש שמהמקום הזה הוא מקבל שפע חיותו וכחו בעבודת השי"ת לדעתי ולפי איך שקיבלתי אין זה המקום שלו (או שלא השכיל להתחבר ולקבל מהמקום ויכנס יותר לענינים ואז יקבל.)
ואבאר ג' דברים עיקריים שנידונו בהאשכול. א' מהו ענין השושלת ולמה נתייחד ענין האדמו"רות למשפחה וגזע דייקא. ב' ענין כבוד תלמידי חכמים אצל חסידים. ג' ענין כבוד בנש"קים אצל חסידים.

שושלת:
א': ראשית דבר כל הנידון הוא בהנחה שלקחנו את הבנש"ק לאדמו"ר בגלל שהוא ראוי להיות הצדיק של החסידות, ועל זה הקושיא והרי אינו כן ואדרבה יש אחרים שהם ראוים, אבל בוא ננקוט בצורה הפוכה, שלפי ידיעתינו את גדולי הצדיקים האדמו"רים של הדורות הראשונים וכפי איך שמבואר בהספרים מהו צדיק אין בכלל בדורינו אנו מי שראוי להיות רב ומנהיג, ואם כי יש יותר ראוים ויש פחות ראוים אבל בכל זאת אין מי שהוא באמת במדריגה של הצדיק של פעם, ולכן כל מה שממנים מנהיג הוא כפי שביארתי בההקדמה שהוא על בסיס הכוחות שהקב"ה נותן לו ואם כן הדיון אינו מי צדיק יותר אלא מי הוא יותר ראוי לקבל כוחות אלו.
וע"ז התשובה הוא שיש ענין של זכות אבות וזכות אבותם של הבנש"קים מסייעתן לקבל הכוחות ולהנהיג את עדתם וצאן מרעיתם. ויותר ראוי הוא לקחת מי שיש לו זכות אבות מאחר מי שבא בכוחות עצמו כי אלו ואלו צריכים סיוע מלמעלה. זהו באופן פשוט אמנם הדבר יתבאר בעוד כמה אופנים בצורות שונות.
ב': כל הדיון פה סובב סביב ענין הרב ותלמיד וכאילו שכשאנו ממנים את הרב אנו שואפים שהוא ינהיג אותנו ע"פ הדרכותיו ועצותיו וכפי הבנתו בעבודת השי"ת, וא"כ בא השאלה מי יודע יותר איך לעבוד את השי"ת והוא יותר ראוי להדריך את בני ישראל בענין נשגב זה. אמנם גישה זו יש בו טעות גודל וכדלהלן.
המערכת של החסידות אינו סובב רק את האדמו"ר הנוכחי והחסידים שלו וכאילו שהאדמו"ר מנהיג ומשפיע כפי הבנתו ושכלו והדרך שהוא רואה שזה הוא הנכון לעבוד את השי"ת. כידוע רוב החסידויות קיימות הרבה שנים ומבוססות על הדרך שהנחיל להם ראש או ראשי השושלת צדיקי אמת קדושי עליון מתלמידי הבעש"ט והמגיד והדורות הקרובים להם, והדרכים של החסידויות שונות אחד מחבירו (כמובן שאין הכונה שלכל חסידות שקיימת היום יש דרך שונה כמו ויזניץ א וויזניץ ב' רחמיסטריוקא א' וב' וכו'). כל חסידות יש לו נקודות מסוימות שעל זה הוא שם דגש, וכל חסידות מלמד לעבוד את ה' בצורה מסוימת שבזה הוא מתאפיין ומתייחד. כל חסידות המטרה שלו הוא להמשיך ולהנהיג וללמד את הדרך הזה של עבודת השי"ת, והחסידים שנמצאים בחסידות מסוימת ודבקים בהאדמו"ר שלהם בדרך כלל מטרתם הוא לקבל ממנו את דרך העבודה שהחסידות הזו מלמד ומתאפיין בו, ואם יבוא אדמו"ר ומתיימר להיות הממשיך באיזשהו חסידות מסויימת ולא ינהג וינהיג וידריך בצורת העבודה שהחסידות הזה מתאפיין בו אין לו זכות קיום בכלל ואינו ראוי להיות האדמו"ר של החסידות הזה גם אם הוא בן או חתן או נכד של האדמו"ר הקודם. (אם יש לו מספיק אנשים שאוחזים בו ומאמינים בו מצד סגולות עצמו ואוהבים את הדרך שהוא מנהיג אז שיהיה אדמו"ר בזכות עצמו אבל אינו ממשיך להשושלת הנ"ל.)
ההבדל הגדול בין החסידויות הגדולות לכל המשפיעים למיניהם הוא בנקודה הזו עצמה כי משפיע ככל שיהיה גדול ויש לו עצות ודרכים בעבודת השי"ת אין זה אלא עצות שלו ודרכים שלו, משא"כ החסידויות משתמשים בעצות ובדרכים שהנחילו להם עמודי החסידות קדושי עליון בראשית תחילת החסידות כל אחד והדרך שלו, ומי יתיימר לקחת איש מבינינו משפיע גדול ככל שיהיה ולדמותו ואת עצותיו ואת הנהגותיו לזה של צדיקי אמת תלמידי הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם. ולכן לדעת החסידים המסורתיים ההגדרה של אדמו"ר אינו מי שמנהיג עדה אלא מי שממשיך דרך קדוש שהנהיגו לנו צדיקי החסידות הקודמים.
וכשבאים לקחת ממשיך איש על העדה שימשיך להנהיג את העדה אחר פטירת האדמו"ר הקודם איננו מחפשים מי שהוא גדול העדה והיותר ראוי מצד עצמו להיות רב, אלא לוקחים מי שיכול להנהיג את העדה הכי טוב בדרכם של רבותינו הקודמים, כי איננו מחפשים מי שידריך את העדה לפי גדלותו ורוב שכלו אלא מי שיוכל להמשיך בנו את השכל והדרך של רבותינו מייסדי השושלת. ואין לנו מי שמצמיד את עצמו לדרכם של הקודמים מאשר בנו ומשפחתו, בין מצד מה שהוא נתחנך בביתו וקיבל את חינוכו והשראתו יותר מכל אדם אחר, ובין והוא העיקר מצד מה שהמשפחה הם הכי נאמנים לאביהם יותר מכל אדם אחר, ודבר זה יתבאר עוד יותר בהמשך דברי.
ורואים את זה בחוש שאלו שהם תלמידים ומנהיגים עדה אינם כל כך נאמנים למקור כמו זרע האדמו"ר. ולדוגמא בעלמא אביא מה שאיני חושב שיש מי שיחלוק עלי, והוא האדמו"ר מתולדות יהודה סטוטשין הרה"צ רבי מוטל זילבר שליט"א שהוא אדם חשוב מאד צדיק וקדוש ת"ח וירא אלוקים ויש לו כח הנהגה והרבה מעלות ודבוק מאד ברבותיו מסטוטשין, ואעפ"כ ברור לכל שאינו נאמן למקור והדרכותיו והנהגתו אינו מוצמד לדרך שהיו מנהיגים האדמו"רים הקודמים מסטוטשין דזיקוב ורופשיץ. (אני לא משוה אותו למתחרה שלו שהוא סיפור בפני עצמו ואיני אלא מדבר עליו כשלעצמו.)
ג': - אותו רעיון בשפה אחרת. 'באר חפורה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם', ועי' במדרשים דחפרוה שרים הם האבות או משה ואהרן, וכרוה נדיבי עם הם הזקנים במחוקק במשענותם הם הנשיאים שחקקו מהבאר עד שבטם כדי להמשיך המים לשבטם. ויסוד הדברים הוא שיש מי שכורה את הבאר ויש מי שממשיך את המים מהבאר עד המקום שצריך המים.
צדיקי החסידות קדושי עליון אשר אין לנו שום השגה בהם תלמידי הבעש"ט והמגיד ותלמידיהם כרו בארות. כל אחד חפר וכרה באר מים חיים נחל נובע מקור חכמה השפעה של קדושה ודביקות שהורידו והביאו לעולם ברוב קדושתם. תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עד דורינו אנו מתקשרים ומתדבקים בהם ובדבריהם כדי ליהנות מהבאר ההוא שכרו ולהמשיך מים מן המעיין שיחול עלינו קצת דביקות קדושה והשגה מאשר הביאו לעולם.
עוד ייסדו הם ותלמידיהם ש'והחי יתן אל לבו' והדרך היחיד להתקשר ולהתדבק בהם והמעיין שכרו הם הוא על ידי צדיק חי שהוא המקשר והמחבר, והוא דמשק אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. אין הוא חופר וכורה באר חדש ואינו משפיע מעצמו אלא הוא המחוקק במשענותם והמחבר אותנו אל צדיקים הקודמים ואל הבאר שהם כרו וחפרו.
ואפשר להניח שבדורות אחרונים ובימינו אנו אין כמעט אדם ראוי להיות חופר וכורה באר לעצמו ואינו יכול להעמיד שושלת, אולי היו יחידי סגולה ממש בדורות אחרונים שהיו ברי הכי לכרות באר ולהשפיע קדושה מצד קדושת עצמם, ולכן כל המשפיעים למיניהם וגם חלק מהחצרות החדשות שאין להם מקור מדורות ישנים אינם בגדר זה ואינם מתיימרים כמעט להיות אדמו"ר בעל השגה ובר יכולת להמשיך לעדתם קדושה וטהרה ואינם אלא מורי דרך ומנהיגים.
וכשעומד וקם אדמו"ר חדש לשושלת קיימת הרי הוא מקבל סיעתא דשמיא וכח מהקב"ה להיות דולה ומשקה מהבאר אשר ישקו העדרים ומכנים בעדתו קדושה וטהרה, והכח אשר היה לראש השושלת כורה הבאר עובר אליו שיוכל להצליח במשימתו. וכשדנים מי ראוי לעמוד בדבר זה, הרי אנו מחפשים את מי שהוא הכי דבוק בהבאר ההיא ובצדיקים הקודמים והוא הוא זרעם בחיים, וע"י דביקותם באבותיהם ורבותיהם וע"י הזכות אבות יש להם הכח להמשיך מהמעיין שלהם ולהשפיע לכל המסתופפים בצילם.
והוא אותו רעיון בשפה אחרת כי הבארות שכרו והקדושה שהורידו הם הם הדרך שהנחילו והעצות שלימדו.
והנה לכל הדעות יש מושג של זכות אבותם מסייעתם וכשנ"ת והנכדים יש להם כח יותר מאחרים ללמד את בני ישראל קשת ובפרט בצירוף זה שהם ממשיכים בדרכם של אבותיהם ומשפיעים מהבאר שכרו ושלהם הוא ובר הורשה הוא. ואע"פ שהתורה אינה מורשה היינו כדי שיצטרכו ללמוד בעצמם אבל קדושה מידות טובות וכחות הנפש לא דיין שזוכים אלא מזכין לבניהם גם כן.
ועוד יתבאר ענין השושלת בצורה שונה וביתר ביאור בהמשך דברי.

תלמיד חכם ולימוד התורה במושגי החסידות
במצות לימוד התורה יש גישה שונה לגמרי בין החסידים להליטאים וזה משפיע על כמה דברים.
החינוך הליטאי והישיבתי הוא שהתורה הוא חייו של אדם והוא כל מציאותו כדכתיב כי הוא חייך וכדאמרינן כי הם חיינו וכמו שאמר ר"ע סוף ברכות, וזה ראוי להיות כל שאיפת חייו של האדם וכל מגמתו בעוה"ז וראוי שיקריב הכל למען מטרה נעלה זו. והגישה הליטאית הוא שבלי תורה אין לאדם שום חשיבת כלל וזה הוא המעמד שיש לו להאדם החרדי. (וא' מידידי נכנס לאחרונה לא' מהגדולים הליטאים חבר מועצת גדוה"ת לשם איזה עסקנות, וא' מצאצאי הגדול הנ"ל הוא עסקן, וידידי שיחי' שיבח את האיש ההוא על עסקנותו לפני הגדול הנ"ל, והגדול ביטל את זה לגמרי ולא היה מוכן לקבל את הנחת והדברי שבח באמרו הלואי שהיה לומד תורה. והוא דוגמא לענין זה)
כמובן שכל זה יכול להיות לשם שמים ולשמה כי הרי זהו עיקר תכלית האדם בעולמו. אמנם התוצאה מגישה זו הוא שגם השלא לשמה עובד על דרך זה שכל אדם רוצה מעמד וחשיבות וכיון שאין כבוד אלא תורה אז כל אחד ואחד מנסה להגיע להחשיבות שיכול להגיע אליו ע"י לימוד התורה, וגם מכיון שהוא מחונך שבלא לימוד התורה אין חייו שוים כלום ואין שום מעמד חברתי בעולם הזה בלי לימוד התורה. והתוצאה מזה הוא דבר גדול וחשוב מאד שמתרבה ספסלי ביה"מ עד אין שיעור ואפי' אם אין תוכו כברו עדיין ראוי הוא וכדאיתא במס' ברכות במעשה דר"ג, והוא מעלה גם בשביל עצם לימוד התורה שמתרבה מאד וגם בשביל האברכים עצמם שמתמלאים בקדושת התורה, ומקוים אנו שמתוך שלא לשמה יבא ללשמה.
מאידך הגישה החסידית היא שלימוד התורה היא מצוה, אמנם מצוה חשובה עד מאד, אבל מ"מ מצוה היא והסיבה ללמוד הוא מחמת ציווי השי"ת, וזהו החינוך וההוויי החסידי. והתוצאה מזה הוא שמצוה לא מהוה מעמד חברתי, ואינו גורם קנאת סופרים וזהו אחד הסיבות שיש פחות לומדים ויותר עובדים בעולם החסידי. (ואבא חסידי גם ת"ח כשיודע שבנו הולך בדרך הישר ומקיים מצות ה' כראוי גם אינו לומד תורה כל היום אלא קובע עיתים עפ"ר יש לו נחת מזה ואינו מתעצב על ליבו כי העיקר אצלו הוא שמקיימים רצון השי"ת וכל אחד בדרך שלו.)
עוד הבדל גדול שנובע מחילוקי הגישות הוא ענין חידושי תורה ודרך הלימוד, כי הליטאים שמים דגש על לומדות וחידשי תורה, ומב' טעמים גם משום שזה נקרא תורה לשמה להוסיף לקח ופלפול כדברי הנפש החיים, וגם משום שברגע שזהו כל חייו וזהו המעמד החברתי צריך להגיע לאיזשהו מקום ולהתייחד במשהו ולכן צריך לחדש ולמצוא את התורה דילי' כדתי' ותורתו יהגה וגו'. והמעלה בזה הוא גדול מאד שזה באמת גורם לריבוי של לקח ופלפול בתורה.
אבל הגישה החסידי שלימוד התורה הוא מצד המצוה שבה ולשמה הוא לשם שמים ולהידבק בקוב"ה, אז עיקר המטרה של הלימוד הוא ללמוד תורת השם ולידע דברי הפוסקים והקדמונים יותר מאשר דברי עצמו, ואין דחף לחדש רק ללמוד ולהבין דברים כפשטם, ואם יבא לידו חידוש מה טוב ומה נעים אבל לא לשם זה ילמוד תורה ואדרבה מתרחקים מלימוד בצורה שיכול להתגאות בו. וכן שמעתי בשם האדמו"ר מרחמסטריוקא (ארה"ב) זצ"ל שאין לנסות לחדש בתורה אלא ללמוד מה שכתוב ואם יבא לידו חידוש הוי זה מתנה מן השמים (אין מטרתו לדון על הגישה הזו ואם אפשר לחלוק על זה רק להביא את הרעיון ועד היכן הדברים מגיעים.)
ועוד יותר מזה שיש דגש מיוחד על לימוד לשמה כי תורה שלא לשמה נעשה לו סם המות, וכל התורה הולך לסיטרא אחרא, ואע"פ שלעולם ילמוד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מ"מ הדגש הוא להגיע ללשמה כי אם ח"ו ישאר בהשלא לשמה אין זה תורה ראויה כלל. וכל שהוא ת"ח יותר גדול צריך יותר להזהר שח"ו לא יהא תורתו לקנטר ולהתגאות בו וזה משנה את הגישה ללימוד התורה בכלל ולתלמידי חכמים בפרט.
והנה הגישה הזו הוא מעיקרי החסידות, ואם כי יש תוצאות שליליות מזה. א' שמתמעטים לומדי התורה כי אין את המעמד החברתי ולכן מי שאין נפשו חשקה בתורה יצא לעבוד יותר מהר, וגם ממעט ענין החידושי תורה כנ"ל. ב' שמתמעט הכבוד לתלמידי חכמים שהוא חשוב וראוי וגם מצוה יש בו. ומ"מ יתכן שיצא הפסדו בשכרו, כי אם היו נותנים מעמד ללומדי התורה ולתלמידי חכמים היה יוצא מזה, א' שהיו לומדים בשביל המעמד ולא לשם מצוה, ב' הת"ח עצמם יבואו לידי גאות ותורתם נעשה להם סם המות ח"ו, ומי שמסתובב בחצרות החסידים יודע כמה סיפורים ואמרות יש על חומר דבר זה.
ואיני נכנס להשאלה העקרונית הזו איזה דרך הוא יותר נכון וגם איזה דרך יש לו תוצאות ברוכות יותר, כי לא נתן הקב"ה בידי את האפשרות להיות המכריע בענין זה, ובכלל איני מתיימר להיות בר דעת שיכול להכריע בשאלה כזו. רק אומר דבר אחד שאם החסידים היו מחליטים לשנות את גישתם ולתת את הבמה הראויה ללומדי התורה ולתלמידי החכמים היה אפשר לסגור את הבסטה כי היה מתבטל הגישה החסידית ואפשר להיות ליטאים בענין זה.
ולכן זהו הדרך וזהו הצורה שמתנהלת הקהילה החסידית שאין נותנים במה ולפחות אין נותנים את הבמה הראויה לתלמידי חכמים כמו שהיה ראוי לתת להם, וכך ישאר תורתם נקייה ושלימה, ושכרם יבא להם בשלימותו בעולם הבא ושם כבוד חכמים ינחלו. ומגדלים דורות של עמילי תורה שאינם מפורסמים ואינם עושים מעצמם כלום וגם הם בעצמם אינם יודעים על חשיבותם ועל יתרונם.
ואתן דוגמא קטנה, שיודע אני על מישהו אברך חסידי תלמיד חכם גדול מאד יודע רוב חו"מ בבהירות גדולה ובאיזשהו שלב היה צריך לעבור כולל והיה לו שתי אופציות א' ללמוד בכולל שלומד אבן העזר ב' להיות ראש כולל ללימוד או"ח, ושאל את האדמו"ר שלו מה לעשות ואמר לו שילך על אבן העזר. ושאלוהו העסקנים האם אמר להאדמו"ר שיש לו אופציה להיות ראש כולל בכולל השני, ואמר כי בכלל לא עלה על דעתו הנתון הזה כי מה איכפת לו להיות חבר הכולל מן המנין ולמה צריך להיות ראש כולל, וכל השאלה שלו היה באיזה לימוד ימשיך את השטייגן שלו.
[ויש להבהיר כי אין כאן מחלוקת בכללי ההלכות, כי לכו"ע מחויב ללמוד תורה גם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכו"ע אין מבטלים ת"ת אלא בשביל מצוה עוברת שא"א להיעשות על ידי אחרים או בשביל ואספת דגניך, ומ"מ השינוי בגישה גורם הרבה הבדלים בענין זה.]

בנש"ק
עוד שאל השואל דאיך זה שנותנים כבוד להבנש"קים יותר מהת"ח והאריך להגדיל הקושיא, ואם כי לפי הדברים הנ"ל מתקטן קצת הקושיא עדיין יש מה להוסיף בענין זה. והוא כי דבר פשוט הוא שהכבוד שאנו נותנים להבנש"קים אינו כבוד עצמם כלל אלא כבוד אביהם וכבוד רבותינו הקדושים שהם מזרעם. ולכן אין לדמות כבודו של הת"ח שהוא כבודו הפרטי לכבודו של הבנש"ק שאינו כבודו הפרטי בכלל אלא כבודו של רבותינו שלכבודם אין ערך ושיעור (ותדע כי אם הבנש"ק יפנה עורף לאביו ולזקניו לא יכבדוהו מאומה, וע"כ שאין זה כבודו העצמי).
ועוד יש בכבודו של הבנש"ק שהוא כבוד הקהילה כי אביו הוא רב הקהילה וכשמכבדים את הרב או בנו הרי זה כבוד להקהילה ואין זה דומה לכבודו של הת"ח שהוא כבודו הפרטי. ואמרתי פעם כשהגיע איזה אדמו"ר מחו"ל לביקור באר"י לפני כמה שנים, ונתנו לו כבוד מלכים שכמעט בייש את הכבוד שקיבלה מלכת אנגליה, ומישהו שאלני ע"ז הזאת נעמי וכי מגיע לו כזה כבוד. ואמרתי לו שהאדם הזה הוא ראש לבני ישראל והוא מנהיג לרבבות מבני ישראל וכבודו הוא כבודם של כל הרבבות האלו, ורבבות בנ"י מגיע להם הרבה יותר כבוד מאשר נתנו לו, והרי י"א שמזמנים עליהם אלוקי צבקות יושב הכרובים, וזה מראה על חשיבותם של רבבות בנ"י ובודאי מגיע כבוד להם כהנה וכהנה. ואם כי לא בכל קהילות ישראל נוהגים בגינונים אלו ואין נוהגים בדרך הזה מ"מ ההוא שמגיע ממקום שזהו כן הדרך ליתן כבוד ובגינונים אלו מתנהגים אין הכבוד שלא במקומו אלא ראוי וראוי הוא. [ואם כי איני יודע אם ההוא יודע לקבל את הכבוד ולהבחין במה שכתבתי ולא להתגאות זהו הבעיה שלו אבל הכבוד הוא במקומו וראוי הוא.]

המנגנון המושלם
ואם תשאל עוד למה איננו חוששים אצל האדמו"ר והבנש"קים שלא יתגאו ולא יהא תורתם ח"ו סם המות, אענה שקודם כל אולי כדאי הוא זה והקרבה הוא בכדי ששאר לומדי תורה לא יבואו לגאות, אמנם האמת הוא שיש כאן מנגנון מושלם, ובזה יבואר ביתר שאת למה הרביסטווע שייך להשושלת דייקא.
הרביסטיווע הוא כעין מלכות וכידוע מידת המלכות דלית לי' מגרמי' כלום ומעלת דוד מלך ישראל הוא שיושב על כסא ה' ויודע הוא וזוכר הוא תמיד שאין המלוכה שלו אלא לה' המלוכה והוא אינו אלא שלוחו ובזה בטל הוא אצל הוי"ה ומתייחדים המידות וכל השפע יורד במקומו הראוי. וכן הוא באדמו"רות שהאדמו"ר הראוי והנכון יודע הוא שפלותו ויודע שכל גדלותו הוא שהוא ראש לבני ישראל ושהוא ממשיך שולשילתא דדהבא של רבותינו זצוק"ל עד הבעש"ט, ועושה תשובה תמיד ובזה מתקשר הוא להבאר ההיא אשר ישקו העדרים ויכול הוא להיות צינור להמשיך שפע של קדושה ודביקות ללבות בנ"י.
ודבר זה שייך דייקא אצל אלו שלא נבחרו משום מעלותם וגדלותם ולא משום תורתם אלא נבחרו דייקא משום שהוא בן של האדמו"ר הקודם, ויודע הוא למה נבחר ומה מטרתו ויודע הוא שלא נבחר מחמת גדלותו ותורתו אלא משום ייחוס משפחתו ואין לו על מה להתגאות כלל, ואדרבה מוסיף ענוה ושפלות ודביקות ברבותינו הקודמים וככל שנתבאר לעיל.
ולכן תראה שהרבי'ס הגדולים היו החסידים של קודמיהם הכי גדולים, זאת אומרת שדביקותם בכל עובדא וכל הגה שיצא מפי הרבי'ס הקודמים היה הכי גדול והכי קיצוני מכל החסידים ולפעמים הוא נראה כקיצוניות מטורפת, וכל זה נובע מהסיבה הנ"ל שיודעים שכל זכותם במעמד זה הוא רק דביקותם השלימה במי שממשיכים את דרכו.
נמצא שיש לנו מנגנון מושלם של דביקות וביטול שקיים בהקהילה החסידית, החסידים יודעים שאין בהם כלום אלא לעבוד את בוראם בתורה ובמצוות, ושלא יגיעו לעולם לאיזשהו מעמד מחמת עבודתם כי כל הכבוד נתנה היא להרבי ומשפחתו, והם הרבי'ס עצמם יודעים שאין להם שום כבוד עצמי כי לא נבחרו מחמת גדלותם אלא מחמת ייחוסם ורק אם ידבקו בייחוסם ויתנהלו כראוי להיחס יהיו ראוים למעמדם, וכולם בטלים ומתבטלים ודבקים בקוב"ה ושכינתי'.

סיום
זהו המנגנון של הקהילה החסידית, וכידוע שלא כל דבר הולך כמו שרוצים ובכל דרך יש חסרונות, ובפרט בדורינו אנו מכמה סיבות, ולפעמים יש רבי שגדלותו עולה למוחו ושוכח את מה שנתבאר לעיל ונכנס לגאות ויכול לקלקל לעצמו ולכל החסידות שלו, וכן היה אצל מלכי בית דוד שלפעמים ששכחו סיבת מלכותם ושהם יושבים על כסא ה' וקלקלו לעצמם ולכל כלל ישראל. ואין זה הפתעה וכבר ניבאו לנו רבותינו צדיקי החסידות שלפני משיח יהיו רבי'ס וכו' כמו שהובאו כאן בכמה אשכולות, ולכן אין להתרגש מזה, ולא משום הכי יש להטיל לעז בכל המנגנון, ויש כמה וכמה רבי'ס שקיבלו את הרביסטיווע וזכרו את אשר לפניהם והלכו בהכנעה לפני הקב"ה והנהיגו את עם קדוש בלב טוב ובישרות וקיבלו כוחות מן השמים וניצלו את זה לטוב ועלו ונתעלו לאין שיעור. וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו'.
וקיבלתי מאדם גדול שאדמו"ר כשמקבל את האדמו"רות מקבל כוחות מן השמים וגם מקבל שפע של נסיונות ששייכים רק לאדמו"רים, וא"א לאנשים רגילים לדון אותם כלל, ואם יודעים את מקומם ומתנהגים כדבעי מוסיפים כח ומתעלים לאין ערוך יותר מהאדם הרגיל ואם לאו הרי זה משתמש בתג"א ח"ו. ולדידי נראה שאין להתרגש ממציאות של אדמו"ר שאינו מתנהג כראוי כי שקר אין לו רגלים ולא יהא לזה קיום והרשעה כליל יחלוף והיה ה' למלך על כל הארץ.
אין לי מה להוסיף עוד, לא תירצתי את כל הקושיות שעלו ולא על הכל יש לי תשובות, וגם על מה שאמרתי איני מתיימר לומר שאין שאלות ותהיות, וגם איני מתיימר לומר שאין בגישות האלו חסרונות, ומ"מ כמדומני שהבאתי גישה חדשה לכל הסוגיא הזו, ואקוה שדברי יתקבלו על הלב, ובכל אופן כבר אמרתי שאיני מתכוון להיכנס לויכוחים בענין דברי אלו.

[חברא]

תלמיד חכם ולימוד התורה במושגי החסידות
במצות לימוד התורה יש גישה שונה לגמרי בין החסידים להליטאים וזה משפיע על כמה דברים.
החינוך הליטאי והישיבתי הוא שהתורה הוא חייו של אדם והוא כל מציאותו כדכתיב כי הוא חייך וכדאמרינן כי הם חיינו וכמו שאמר ר"ע סוף ברכות, וזה ראוי להיות כל שאיפת חייו של האדם וכל מגמתו בעוה"ז וראוי שיקריב הכל למען מטרה נעלה זו. והגישה הליטאית הוא שבלי תורה אין לאדם שום חשיבת כלל וזה הוא המעמד שיש לו להאדם החרדי. (וא' מידידי נכנס לאחרונה לא' מהגדולים הליטאים חבר מועצת גדוה"ת לשם איזה עסקנות, וא' מצאצאי הגדול הנ"ל הוא עסקן, וידידי שיחי' שיבח את האיש ההוא על עסקנותו לפני הגדול הנ"ל, והגדול ביטל את זה לגמרי ולא היה מוכן לקבל את הנחת והדברי שבח באמרו הלואי שהיה לומד תורה. והוא דוגמא לענין זה)
כמובן שכל זה יכול להיות לשם שמים ולשמה כי הרי זהו עיקר תכלית האדם בעולמו. אמנם התוצאה מגישה זו הוא שגם השלא לשמה עובד על דרך זה שכל אדם רוצה מעמד וחשיבות וכיון שאין כבוד אלא תורה אז כל אחד ואחד מנסה להגיע להחשיבות שיכול להגיע אליו ע"י לימוד התורה, וגם מכיון שהוא מחונך שבלא לימוד התורה אין חייו שוים כלום ואין שום מעמד חברתי בעולם הזה בלי לימוד התורה. והתוצאה מזה הוא דבר גדול וחשוב מאד שמתרבה ספסלי ביה"מ עד אין שיעור ואפי' אם אין תוכו כברו עדיין ראוי הוא וכדאיתא במס' ברכות במעשה דר"ג, והוא מעלה גם בשביל עצם לימוד התורה שמתרבה מאד וגם בשביל האברכים עצמם שמתמלאים בקדושת התורה, ומקוים אנו שמתוך שלא לשמה יבא ללשמה.
מאידך הגישה החסידית היא שלימוד התורה היא מצוה, אמנם מצוה חשובה עד מאד, אבל מ"מ מצוה היא והסיבה ללמוד הוא מחמת ציווי השי"ת, וזהו החינוך וההוויי החסידי. והתוצאה מזה הוא שמצוה לא מהוה מעמד חברתי, ואינו גורם קנאת סופרים וזהו אחד הסיבות שיש פחות לומדים ויותר עובדים בעולם החסידי. (ואבא חסידי גם ת"ח כשיודע שבנו הולך בדרך הישר ומקיים מצות ה' כראוי גם אינו לומד תורה כל היום אלא קובע עיתים עפ"ר יש לו נחת מזה ואינו מתעצב על ליבו כי העיקר אצלו הוא שמקיימים רצון השי"ת וכל אחד בדרך שלו.)
עוד הבדל גדול שנובע מחילוקי הגישות הוא ענין חידושי תורה ודרך הלימוד, כי הליטאים שמים דגש על לומדות וחידשי תורה, ומב' טעמים גם משום שזה נקרא תורה לשמה להוסיף לקח ופלפול כדברי הנפש החיים, וגם משום שברגע שזהו כל חייו וזהו המעמד החברתי צריך להגיע לאיזשהו מקום ולהתייחד במשהו ולכן צריך לחדש ולמצוא את התורה דילי' כדתי' ותורתו יהגה וגו'. והמעלה בזה הוא גדול מאד שזה באמת גורם לריבוי של לקח ופלפול בתורה.
אבל הגישה החסידי שלימוד התורה הוא מצד המצוה שבה ולשמה הוא לשם שמים ולהידבק בקוב"ה, אז עיקר המטרה של הלימוד הוא ללמוד תורת השם ולידע דברי הפוסקים והקדמונים יותר מאשר דברי עצמו, ואין דחף לחדש רק ללמוד ולהבין דברים כפשטם, ואם יבא לידו חידוש מה טוב ומה נעים אבל לא לשם זה ילמוד תורה ואדרבה מתרחקים מלימוד בצורה שיכול להתגאות בו. וכן שמעתי בשם האדמו"ר מרחמסטריוקא (ארה"ב) זצ"ל שאין לנסות לחדש בתורה אלא ללמוד מה שכתוב ואם יבא לידו חידוש הוי זה מתנה מן השמים (אין מטרתו לדון על הגישה הזו ואם אפשר לחלוק על זה רק להביא את הרעיון ועד היכן הדברים מגיעים.)
ועוד יותר מזה שיש דגש מיוחד על לימוד לשמה כי תורה שלא לשמה נעשה לו סם המות, וכל התורה הולך לסיטרא אחרא, ואע"פ שלעולם ילמוד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מ"מ הדגש הוא להגיע ללשמה כי אם ח"ו ישאר בהשלא לשמה אין זה תורה ראויה כלל. וכל שהוא ת"ח יותר גדול צריך יותר להזהר שח"ו לא יהא תורתו לקנטר ולהתגאות בו וזה משנה את הגישה ללימוד התורה בכלל ולתלמידי חכמים בפרט.
והנה הגישה הזו הוא מעיקרי החסידות, ואם כי יש תוצאות שליליות מזה. א' שמתמעטים לומדי התורה כי אין את המעמד החברתי ולכן מי שאין נפשו חשקה בתורה יצא לעבוד יותר מהר, וגם ממעט ענין החידושי תורה כנ"ל. ב' שמתמעט הכבוד לתלמידי חכמים שהוא חשוב וראוי וגם מצוה יש בו. ומ"מ יתכן שיצא הפסדו בשכרו, כי אם היו נותנים מעמד ללומדי התורה ולתלמידי חכמים היה יוצא מזה, א' שהיו לומדים בשביל המעמד ולא לשם מצוה, ב' הת"ח עצמם יבואו לידי גאות ותורתם נעשה להם סם המות ח"ו, ומי שמסתובב בחצרות החסידים יודע כמה סיפורים ואמרות יש על חומר דבר זה.
ואיני נכנס להשאלה העקרונית הזו איזה דרך הוא יותר נכון וגם איזה דרך יש לו תוצאות ברוכות יותר, כי לא נתן הקב"ה בידי את האפשרות להיות המכריע בענין זה, ובכלל איני מתיימר להיות בר דעת שיכול להכריע בשאלה כזו. רק אומר דבר אחד שאם החסידים היו מחליטים לשנות את גישתם ולתת את הבמה הראויה ללומדי התורה ולתלמידי החכמים היה אפשר לסגור את הבסטה כי היה מתבטל הגישה החסידית ואפשר להיות ליטאים בענין זה.
ולכן זהו הדרך וזהו הצורה שמתנהלת הקהילה החסידית שאין נותנים במה ולפחות אין נותנים את הבמה הראויה לתלמידי חכמים כמו שהיה ראוי לתת להם, וכך ישאר תורתם נקייה ושלימה, ושכרם יבא להם בשלימותו בעולם הבא ושם כבוד חכמים ינחלו. ומגדלים דורות של עמילי תורה שאינם מפורסמים ואינם עושים מעצמם כלום וגם הם בעצמם אינם יודעים על חשיבותם ועל יתרונם.

כדאי להביא כאן את דברי החזון איש, בקטעים המצונזרים של 'אמונה ובטחון':

אם אמנם מצוות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו, הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובות הלבבות. כי הלא הכבוד הוא הרגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד לתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה, קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה רק כמוצא חפץ לבו וכהשיג משאת נפשו, ואותן התנועות המעשיות המגשימים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה לעדות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה.
וברנש דלבו ריק מרגש זה ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חולי זה הוא ממיעוט הרגש כללי כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש.
ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאות נפשו משתדל לעקור מליבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא לזה סתירה לכבוד עצמו, וברוב גאותו מנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון בהיותו מזכה רבים והיותו ברור המידות, והלא זה כל האדם, וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון בעל החכמה בהוויות דאביי ורבא, הנה זה חוטא בכפלים ומוכה בכפלים.
הגר"ח זצ"ל בס' נה"ח בש"ד האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה ת"ח, כמגלה פנים בתורה, וז"ל: וגם כמה מאותם אשר קרבת אלוקים יחפצון המה בחרו עצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כונתם לשמים אבל לא זו הדרך ישכון בה אור התורה
(פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל ואינו חושב בעלי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת ואור התורה ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגרי"ס זצ"ל וברוב אהבתו אליה [שפתותיו] ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקיו בספרי יראה ומוסר וכמו שהאריך בשער ד' ובח' פרקים לפני ש"ד)
ושם בפ"ב גם תוכל לגרום לאדם התנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו ית' בטהרת הלב שוקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה וכו' וכ"ש כשיראה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלימוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר) יתבזה בעיניו מאד ח"ו והוא עוון פלילי הרחמן יצילנו.
ושם בפ"ג ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו וגיהנם כלה והם אינם כלים והם האפיקורסין וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח כו' וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרו כו'. הנה דבריהם מבוארים שת"ח שעוסקים בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו והאומר עליו מאי אהני לי רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס, וכל שכן בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתבטא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו וכ"ש כשמשפיל אותו בפני אחרים שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה, שעפ"י התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך. ואין תלמיד חכם אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו עליו השלום.

ומה נורא הוא המראה כי אנשים עטופים בטליתות של ת"ח ומקושטים באיצטלאות דרבנן ומרצים למוסר וחסידות כל היום. והן הנה מכת מבזי ת"ח ומגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם וכונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד ומה גדול ההרס בבית המדרש.

[קרית מלך]

אולי יואיל הרב 'חברא' לבאר מה ראה לנכון להביא כאן את דברי מרנא החזו"א?

[חברא]

אתה רוצה בצורה יותר ממוקדת? הנה:

...הגישה החסידית היא שלימוד התורה היא מצוה, אמנם מצוה חשובה עד מאד, אבל מ"מ מצוה היא והסיבה ללמוד הוא מחמת ציווי השי"ת, וזהו החינוך וההוויי החסידי. והתוצאה מזה הוא שמצוה לא מהוה מעמד חברתי, ואינו גורם קנאת סופרים

..תורה שלא לשמה נעשה לו סם המות, וכל התורה הולך לסיטרא אחרא, ואע"פ שלעולם ילמוד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מ"מ הדגש הוא להגיע ללשמה כי אם ח"ו ישאר בהשלא לשמה אין זה תורה ראויה כלל. וכל שהוא ת"ח יותר גדול צריך יותר להזהר שח"ו לא יהא תורתו לקנטר ולהתגאות בו וזה משנה את הגישה ללימוד התורה בכלל ולתלמידי חכמים בפרט.
והנה הגישה הזו הוא מעיקרי החסידות, ואם כי יש תוצאות שליליות מזה. א' שמתמעטים לומדי התורה כי אין את המעמד החברתי ולכן מי שאין נפשו חשקה בתורה יצא לעבוד יותר מהר, וגם ממעט ענין החידושי תורה כנ"ל. ב' שמתמעט הכבוד לתלמידי חכמים שהוא חשוב וראוי וגם מצוה יש בו. ומ"מ יתכן שיצא הפסדו בשכרו, כי אם היו נותנים מעמד ללומדי התורה ולתלמידי חכמים היה יוצא מזה, א' שהיו לומדים בשביל המעמד ולא לשם מצוה, ב' הת"ח עצמם יבואו לידי גאות ותורתם נעשה להם סם המות ח"ו, ומי שמסתובב בחצרות החסידים יודע כמה סיפורים ואמרות יש על חומר דבר זה...
אין נותנים במה ולפחות אין נותנים את הבמה הראויה לתלמידי חכמים כמו שהיה ראוי לתת להם, וכך ישאר תורתם נקייה ושלימה, ושכרם יבא להם בשלימותו בעולם הבא ושם כבוד חכמים ינחלו. ומגדלים דורות של עמילי תורה שאינם מפורסמים ואינם עושים מעצמם כלום וגם הם בעצמם אינם יודעים על חשיבותם ועל יתרונם.

כדאי להביא כאן את דברי החזון איש, בקטעים המצונזרים של 'אמונה ובטחון':

אם אמנם מצוות כיבוד של חכמים ויראתם הם מן מצוות המעשיות, כמו מצות קימה, לפתוח ראשון, לא ישב במקומו, לא יסתור דבריו, הם יסוד בנפש, ראש וראשון בחובות הלבבות. כי הלא הכבוד הוא הרגש הגדול מאחיו, ועל פיו משקל כל ערכי החיים. הכבוד לתלמיד חכם משמש להכנעה לחכמת התורה, לקבלת מלכותה, קבלה רצויה, קבלה ענוגה ונעימה. כי מטבע המכבד להנות מאהבת המכובד בעת שלבו רוחש הכבוד, ועינו היפה ימריצה להתאבק בעפר רגלי חכמים, ואין טרחו בזה כטורח של עמלה ויגיעה רק כמוצא חפץ לבו וכהשיג משאת נפשו, ואותן התנועות המעשיות המגשימים את מצות המעשיי של הכבוד הן הנה לעדות עד כמה לבו מלא אמונה בתורה, ועד כמה ינהר להתרפק עליה ולהשתעשע בסגולותיה.
וברנש דלבו ריק מרגש זה ואין נפשו חרדה לכבוד תלמיד חכם, לבו ריק מהכנעה לתורה לבו ריק מקבלת עול מלכותה עליו. ואם סיבת חולי זה הוא ממיעוט הרגש כללי כי נולד בטבע קר ובשכל גס ומחנכיו פשעו בו מלהחכימו ולהשכילו, אין הקולר תלוי בצוארו, ואמנם הוא חסר בנפשו ביסוד התורה ואהבתה, וחלקו רע תחת השמש.
ואמנם אם הוא בעל כשרון בהשכל ודעת, ולבו מלא רגש כביר כח, אך נפתול נפתל בדרך חינוכו, ובאות נפשו משתדל לעקור מליבו רגש הכבוד לחכמים כאשר מוצא לזה סתירה לכבוד עצמו, וברוב גאותו מנחיל במחשבתו את כל הכבוד לנפשו בהיותו בעל בטחון בהיותו מזכה רבים והיותו ברור המידות, והלא זה כל האדם, וזה חובתו בעולמו, ומה יתרון בעל החכמה בהוויות דאביי ורבא, הנה זה חוטא בכפלים ומוכה בכפלים.
הגר"ח זצ"ל בס' נה"ח בש"ד האריך במשפטו, ודן אותו כמבזה ת"ח, כמגלה פנים בתורה, וז"ל: וגם כמה מאותם אשר קרבת אלוקים יחפצון המה בחרו עצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים כו', ועדין לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם כי כונתם לשמים אבל לא זו הדרך ישכון בה אור התורה
(פוק חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה הגר"ח זצ"ל תלמידו המובהק של הגר"א זצ"ל ורבא דרביה של הגרי"ס זצ"ל ואינו חושב בעלי היראה והמוסר בלי היותו חכם בהלכה בגפ"ת ואור התורה ומי לנו אוהב היראה והמוסר יותר ממרן הגרי"ס זצ"ל וברוב אהבתו אליה [שפתותיו] ברור מללו דמבלעדי היותו חכם מובהק בהלכה אין אור תורה עליו בעסקיו בספרי יראה ומוסר וכמו שהאריך בשער ד' ובח' פרקים לפני ש"ד)
ושם בפ"ב גם תוכל לגרום לאדם התנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו ית' בטהרת הלב שוקל בעיניו ח"ו אם יראה מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה וכו' וכ"ש כשיראה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה (ר"ל לשם כבוד או אהבת הלימוד וכיו"ב כמו שהאריך הגר"ח ז"ל שם לבאר) יתבזה בעיניו מאד ח"ו והוא עוון פלילי הרחמן יצילנו.
ושם בפ"ג ומי שימלאו לבו לבזות ולהשפיל ח"ו את העוסק בתורה ומצות אף שלא לשמה לא ינקה רע ועתיד ליתן את הדין ח"ו ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעוה"ב לגמרי ח"ו וגיהנם כלה והם אינם כלים והם האפיקורסין וכן במשנה ר"פ חלק מנו את האפיקורס בכלל אותן שאין להם חלק לעוה"ב ואמרינן בגמ' שם רב ור"ח דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח כו' וגם מגלה פנים בתורה נמי מקרו כו'. הנה דבריהם מבוארים שת"ח שעוסקים בתורה שלא לשמה לא נגרע בזה ח"ו חשיבותו והאומר עליו מאי אהני לי רבנן בכלל מבזה ת"ח ובכלל אפיקורס, וכל שכן בת"ח העוסק בתורה לשמה. ובעל המוסר שמתבטא בלבו נגד ת"ח ומשפיל אותו בלבו וכ"ש כשמשפיל אותו בפני אחרים שהוא בכלל מבזה ת"ח, שדינו כאפיקורס ונכרת חלקו מארץ החיים, ומגלה פנים בתורה, שעפ"י התורה להעמיד ברום המעלה במחשבה ובמעשה את הת"ח שזהו כבוד התורה וכבודו יתברך. ואין תלמיד חכם אלא החכם בהלכה בגפ"ת וכמו שהאריך הגר"ח ז"ל בקבלתו מהגר"א ומדור דור עד משה רבנו עליו השלום.

ומה נורא הוא המראה כי אנשים עטופים בטליתות של ת"ח ומקושטים באיצטלאות דרבנן ומרצים למוסר וחסידות כל היום. והן הנה מכת מבזי ת"ח ומגלי פנים בתורה. ואם אמנם שוגגים הם וכונתם רצויה, אבל מה רב הוא ההפסד ומה גדול ההרס בבית המדרש.

[איש גלילי]

בילדותי הלכתי לטיש בוויזניץ. באותם ימים הישועות משה היה חלוש ומי שניהל את האיש היה בנו שמעלליו נכתבו באשכול זה.
ניכר היה שהחסידים לא נתנו לו יחס של כבוד. היו המון דיבורים, הילדים קפצו על הפרנצ'ס ושפכו כוסות מים אחד על השני וכו'.
ואז, לפתע עברה שמועה מאחד לשני במהירות ש"הרבי בא". הישועות משה אכן הגיע לטיש ומיד כולם התיישרו ונעמדו בדומיה, כולל הילדים השובבים.
אז איך לאחר כמה שנים הם נהיו שנווצונים של אחד שבעבר לא כיבדו אותו?

אינני יודע על אלו שנים אתה מדבר (ואינני יודע את גילך), אולם בשנים שהרבי ז"ל היה חלש (תשס"ג-תשע"ב) - מי שניהל את ה'באטע' היה האח הגדול, והאח הקטן כלל לא היה באזור.
מ"מ, אם אתה מדבר על ארוע מסוים שהיה בשנים שלפני כן, א"כ מדובר בהחלט לפני תחילת גיבוש "השיטה הקדשה", אדמו"ר זה בעצמו היה מנמנם בטיש של אביו לעיני כל הקהל.

[צופה_ומביט]

אתה רוצה בצורה יותר ממוקדת? הנה:

מן הסתם כוונת הרב קרית מלך היא שגברא אגברא [ושיטה אשיטה] קא רמית. ואין בזה טעם, ולא זה הנידון כאן, אלא מה סוברת/מסבירה השיטה לשיטתה.

[.השוחט]

יישר כח גדול מאד להרב "ונתנו ידידים". זה היה מאד חסר.
אמנם, כמו שאמר, יש לדון בדברים לא רק מהצד הליטאי כמו שכתב בעצמו היטב.
אלא גם מהפן החסידי, שגם הוא כמובן רחוק מלהיות מקשה אחת, יש מקום בהחלט לדון על כמה נקודות מהותיות.
אבל המאמר הזה משקף בהחלט את "סוגיא דעלמא" מהמבט החסידי.
ותיתי ליה על הבאת הדברים בסדר ובפירוט.

[קרית מלך]

גא"מ