בברכה המשולשת כתב:הכינוי של חכמי אשכנז וצרפת לא היה בדווקא צליל בשפת המדינה אלא הרבה מאוד פעמים פסוק הרומז (כמו רבינו שלמה ב"ר שמשון= ששון, רבינו שלמה ברבי יצחק = שי ... רבינו אפרים= רבינו יקיר או בן יקיר וכו').
סיכום תגובותיי עד כאן.
דעתי העניה היא, שהיות וידיעותינו על תקופת הראשונים מוגבלות, יש לנו ללמוד סתום מן המפורש.
וכיוון שמצאנו בכל חכמי אשכנז לדורותיהם, שניתן להם שם עברי בברית, ושם חול לזהות הציבורית, וע”פ רוב כונו גם בין היהודים בשם הלועזי, והשם העברי שימש רק כשנקרא לעלות לתורה, או לשימוש ספרותי.
ע”כ הנחתי שגם הראשונים שלא ידוע לנו בבירור כל פרטי שמותיהם, נהגו בסגנון זה.
מכח סברא זו הנחתי לעיל ש:
רבינו תם הוא כינוי לועזי של רבינו יעקב (והסיבה שנבחר כינוי זה דוקא הוא ע”ש הפסוק ’ויעקב איש תם’, ונתגלגל מן השמים שייבחר כינוי זה, ע”ש ביטול קללת ’ותם לריק כוחכם’, אך ככלות הכל זה שם בעל צליל לועזי המצוי עד היום בצרפת)
רבינו איסרליין הוא כינוי לועזי לישראל (כינוי זה קשור במישרים לשם ישראל, הוא נותן לו רק צליל תואם, כנהוג בימינו לשוות לשמות כינוי בעל צליל עברי, בסגנון יוסי נתי ומוישי)
מוהר”ר מולין הוא כינוי לועזי שניתן לר’ יעקב סג”ל.
מוהר”ר ענטשיך הוא כינוי לועזי של ר’ אשר.
ר’ ליאונטין כינוי ליהודה (ונבחר ע”ש הכתוב גור אריה יהודה)
שיר-ליאון כינוי לרבינו יהודה, וכנ”ל.
מהר”ל מפראג כונה ר’ ליווא או לייב, ג”כ כינוי ליהודה וכנ”ל.
והוסיף מר על כך את השם יקיר שהוא כינוי לרבינו אפרים, ולפי סברתי נוכל להניח שזה הצטלצל יותר טוב בשפת המדינה.
ולמעלה בקודש:
ר’ חייא בר לוליאני, לוליאני הוא כינוי בשפת המדינה לראובן כמובאר במדרש.
ר’ אלכסנדרי שמו הוא כינוי של בנימין בשפת המדינה כמבואר שם.
תופעה זו כאמור רווחה
בכל הדורות ובכל הארצות, מלבד בגלות מצרים, כמבואר במדרש.
וכמו שמצאנו שבכל הדורות ובכל הארצות שינו את לשונם לשפת המדינה, מלבד בגלות מצרים (ובגלות פולין נשארו עם שפת המדינה הקודמת, כדי להיבדל מהגויים דמדינתם, והדברים עתיקים)
נ.ב. הרוצה להגיב/לחלוק נא יבאר מה מטרת תגובתו ועל איזה חלק הוא מעיר, ומה נתחדש בהערתו, על הכלל או על הפרט, ויבא שכמ”ה