מעשה מהבעש"ט לפסח
שהיה בעל הסולם זי"ע נוהג לספרו בליל פסח אחר עריכת הסדר
[י. אשלג, ניסן תשע"ב]
לא רבים היו המסובים בשולחן הסדר של האדמו"ר האלקי מרן בעל הסולם זיע"א. לרוב היו אלו מבני המשפחה הקרובה שזכו לכך בהגיע תורם, עליהם נוספו מספר מוזמנים מבין התלמידים ועוד כמה אורחים שלמִי מהמסובים לא היה כל מושג לגבי זהותם. אולם על אף חלוף השנים לא כהה ולא נחלש זכרון אותו ליל סדר - הוא נחרט ונחקק בזכרונם לנצח, ורישומו ניכר בפניהם לזמן רב מאוד.
הסיפור הבא ותיאורו נלקט מפי השרידים הבודדים שזכו להשתתף באחד מן הסדרים הללו. לדבריהם, טעמוֹ ורישומו של אותו סדר עליון המשיכו להאיר להם מידי שנה בכל סדר.
[אגב, אורחים שלא מבני המשפחה ושלא מבין התלמידים, אלא מן הסוג הנ"ל, התארחו בליל הסדר משך השנים, גם אצל בנו האדמו"ר הרש"ב זצ"ל. זכורני כי לאחר שנים רבות נתתי ליבי לעובדה תמוהה שלא הבחנתי בה בשעת מעשה, והיא, שלא זו בלבד שמעולם קודם לכן לא ראיתי את אותם אורחים בשום יום מימות השנה, לא במקום זה ולא במקום אחר, אלא אף זו שתיכף אחר הסדר, ולכל היותר במוצאי יו"ט ראשון, היו אותם אורחים אורזים את צרור מיטלטליהם ויוצאים איש לדרכו. עוד זכורני כי כל נסיון לבוא עימם בדברים לא צלח. מלבד ברכת גוט יו"ט מלווה במנוד ראש ובחיוך לבבי בפנים מאירות, לא שוחחו אותם אורחים עם איש מלבד עם האדמו"ר זצ"ל. י א]
עם כל הצטנעותו של בעל הסולם והשתדלותו המרובה שלא להסגיר את רום מחשבותיו שבכל רגע ורגע, הרי שבליל הסדר היו פני הדברים שונים לחלוטין. נהרת השמחה והארת פניו העידו כאלף עדים על הרגשתו הברורה והבהירה את אור החסד העליון החוזר ונֵאוֹר מידי שנה כבזמן יציאת בני ישראל ממצרים.
כן היה תיכף בעת תפילת ערבית שבכניסת החג, בברכת אמת ואמונה והזכרת הניסים שבגאולת ישראל, וכפלי כפליים בעת אמירת הלל השלם בהתרוממות הרוח ובשמחה גלויה עד אין קץ. אשר כל אלו לא היו אלא כטפה מן הים אל מול גודל שלימות השמחה והאהבה, האמונה והבטחון שקרנו מפניו בעת עריכת הסדר, ואשר הרימו ונשאו יחדיו גם את כל המסובים עמו אל אותן מדרגות רוחניות יקרות ונפלאות.
כמלך במסבו היה מנהל את עריכת הסדר בטוב טעם ודעת בפירושים רבים ויקרים ובסיפור יציאת מצרים בשמחה גדולה, כמבואר בזוה"ק (פרשת בא סולם אות קע"ט-קפ"א), שכל המספר ביציאת מצרים ושמח בספור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא. ובה בשעה מקבץ הקב"ה את כל פמליא דיליה ואומר להם, לכו ושמעו ספור השבח שמספרים בני ושמחים בגאולתי.
ברם, כאשר נסתיים הסדר בשעה שנסתיים ובהיות הלילה כולו ליל שימורים, שנועד מראש להלל לשבח וליחד כנסת ישראל עם דודה בהלל ובשירים, זכו המשתתפים למתנה נוספת. היה זה סיפור מעשה מן הבעש"ט ובתו הצדקת מרת אדל, שהיה בליל פסח, אשר בעל הסולם היה נוהג לספרו.
וזאת למודעי, שלא זו בלבד שאין אנו מסוגלין או רשאין ליתן טעם למנהגו זה, אלא אף זו שאין לנו להכניס ראשנו בין ההרים הרמים לבאר או להסביר טעם המנהג, שאפשר שכן קיבל מרבותיו הק', או שמא רצה לעורר בלבות השומעים את האהבה והכיסופין ותשומת הלב שזכו הם לדבר אליו נכספו צדיקי הדורות והבעש"ט, אשר כלתה נפשם לזכות ולעלות לארץ חמדה ליבא דעלמא, ארץ אבותינו ארץ ישראל, או שבכך רצה לחבר בין יציאת מצרים של כלל ישראל לבין יציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחד בכל עת ובכל זמן, או שרצה עי"כ לעורר רחמי שמים וזכות הבעש"ט הק' לביטול כל מיני גזרות רעות מעם ישראל. בין אם כך הוא הדבר ובין אחרת, ועד שתחטפנו שינה, היה בעל הסולם מספר הסיפור דלקמן בשפת האידיש, ולטובת הקוראים נביאהו כאן בתרגומו ללה"ק. וכך היה אומר בפתח דבריו: אספר לכם את המעשה המפורסם שהיה בליל פסח, אצל מרנא אור שבעת הימים הסבא קדישא הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו:
***
החורף הקשה של אותה שנה החל אוסף חילותיו ונסוג במהירות מפני האביב הקרב ובא, שכמו נזף בו על התמהמהותו המתמשכת. אלא שאם לא די היה להם ליהודי העיר מז'יבוז וגלילותיה בתלאות שהסבו להם הכפור והררי השלג זה למעלה משלושה חדשים, הרי שעתה, עם תחילת הפשרת השלגים, מלאו כל הארץ וכל הדרכים הסלולות בשלוליות גדולות וביצות טובעניות שלעיתים קשו למעבר אף יותר מן החורף עצמו. זאת, מלבד הקושי הנוסף שבחציית הנהרות הגדושים על גבי הגשרים הרעועים בלאו הכי, שטרם תוקנו עד הנה.
אלא, שכל אלו כאין ואפס נחשבו בעיניו של הבעש"ט, שרצונו עז היה להוציא לפועל את תכניתו ולמלא את שאיפתו וכמיהתו לעלות לחונן את עפרה של ארץ ישראל ולזכות לאורה ולאווירה של הארץ הקדושה.
"אין קץ למעלת לימוד התורה בארץ ישראל שהוא בבחינת חיבור הדברים לשורשם העליון, ולשם כך הנני מוכן לכל מאמץ ותלאה", נוהג היה לומר באוזני תלמידיו בכל עת. ועתה, עם תום החורף הקשה, גברה בו שאיפה זו עד לכדי מעשה של ממש.
ביודעו ובהבינו היטב את גודל המשימה שבפניו, ולגודל חששו פן יימנע הדבר ממנו כפי שנמנע מרבים לפניו, מנע אף הוא את עצמו מלדבר על כך עם אף אדם שבעולם. בבחינת דברים הכמוסים שמליבא לפומא לא גלייא, ומלבד בתו הצדקת מרת אדל, לא ידע איש על כך, אף לא אחד מתלמידיו הקרובים.
כדרכם של צדיקים האומרים מעט ועושים הרבה בהנהגת תְּכִיפוּת המעשה למחשבה, לא הותיר הבעש"ט זמן רב להכנות הדרושות לנסיעה. ואם בימים כתיקונם הייתה כל יציאה לדרך כרוכה בממון רב ובהכנת צידה לדרך, על אחת כמה וכמה נסיעה ארוכה שכזו. אפס, ברצונו כי עז לצאת לדרך ללא שהיות, צרר את כל ממונו, שספק אם היה בו די לכסות צד אחד של הנסיעה, ארז מעט מן המיטלטלין הנחוצים ביותר, שברובם היו תפיליו וספריו, ואחר שבא בדברים עם אחד העגלונים שמלאו לבו לצאת למסע הארוך, יצאו תיכף לדרכם כשמגמת פניהם היא העיר סטאמבול (איסטנבול), שבאותם הימים שימשה כציר מרכזי בדרך לארץ ישראל.
מלומדים בקשיים, בניסיונות ובעיכובים, המצוים לרוב כנגד כל דבר שבקדושה, עמדו בגבורה וללא חת בכל תלאות הדרך, שנתארכה אף מעבר לכל גבולי הזמן, ובלבם שמחה גדולה על כי בכל רגע ורגע קרבים הם והולכים לקראת מטרתם ארץ ישראל משאת נפשם. אלא, שכדרך מצוה אחת הגוררת עימה מצוה נוספת הכרוכה בה בהכרח, מסתבר שכן הוא גם גבי שמחה אחת הגוררת עימה שמחה נוספת הכרוכה בה בהכרח. אשר על כן, ככל שהלכו וקרבו לסטאמבול, כן הלכה וקרבה גם מצוות שמחת יום טוב דחג הפסח הממשמש ובא.
הבעש"ט, שגם בעת שהותו בביתו לא הרבה בדיבור, המעיט בו עוד יותר באותה הנסיעה, שכן שקוע היה בלימוד ובמחשבות קדושות, משל מבקש היה להצניע את דבר נסיעתו מכל בריות שבעולם ואפי' מעצמו, והוא לא השית לבו גם לזאת, וכל דאגה הקשורה לחג המתקרב לא נראתה בפניו. באמונתו השלמה בה', סמוך ובטוח היה ולבו שלם עמו כימים ימימה.
וכך, באישון ליל בדיקת חמץ נכנסה העגלה ובאה בשערי העיר הגדולה והסואנת, בעת שזו נמה את שנתה ובאין נפש חיה יוצאת ובאה ברחובותיה. העגלון, שבלאו הכי זעפו פניו על התארכות הנסיעה ששכרה נקבע מראש, נחפז על אתר להורידם, ופנה לדרכו בהותירו אותם בודדים בנכר ללא קרוב מודע או מכר.
***
באין אומר ודברים עשו הבעש"ט ובתו את דרכם אל בית הכנסת המקומי, שם קבעו את תחנתם. הצדקת אדל הצטנפה באחת מפינות עזרת הנשים למנוחת לילה, והבעש"ט שקע בלימודו כקביעות הרגלו כעת היותו בביתו.
גם למחרת היום, לא השתנה דבר מסדר עבודתו ורגילותו בה. שקוע בתפילתו, מעוטף בטליתו ללא כל שיג ושיח עם הסובב אותו, עמד הבעש"ט והתפלל ארוכות, בעוד השעות חולפות להן ועוברות בזו אחר זו. לא כן נהגה בתו הצדקת. ליבה נשבר בקרבה על אביה הגדול והמפורסם בעירו, שכך אירע להם עד הגיעם לשפל המצב, הגרוע מן העני הפחות שבישראל. ולא שתהתה חלילה או דאב ליבה על דרכיו של הקב"ה, אלא זאת, שצער רב נצטערה על כך שאין בידם מאום ואפילו לא כזית מצה שמורה ויין לד' כוסות, כדי לקיים את רצון ה' במצוות חג הפסח העומד בפתח. באין בידה שום עצה אחרת להכין דבר כלשהו לשמחת החג, עלה בדעתה שלכל הפחות תוכל לכבדו בכסות נקייה ולכבס בנהר הסמוך את הכתונת של אביה לכבוד יו"ט. והיו הדמעות זולגות מעיניה אל הכתונת וממנה אל הנהר כל אותו הזמן.
עודה עומדת ובוכה באחת הפינות שעל שפת הנהר, נזדמן אדם בעל צורה ומראהו כשל אחד העשירים מיהודי המקום, ובא לאותה פינת נהר, שם בסמוך המתינה עבורו ספינה קטנה.
כאשר הבחין באשה המכבסת ובוכה, פנה אליה בשאלה: "מה לך כי תבכי בערב החג, ומה מעשייך כאן?"
בשברון לב ספרה לו הצדקת אדל על אביה שהינו רבי גדול ברוסיה, ובגודל רצונו לעלות לארץ ישראל יצאו לדרך, ועקב כל התלאה שמצאתם עד הנה, הרי הם מצוים במקום זה ובשעה זו ללא פרוטה לפרטה עבור מצות ויין.
נכמרו רחמיו של אותו אדם, ולא זז משם עד שמסר בפניה הזמנה מפורשת לה ולאביה הגדול, שהריהו מזמינם להתארח בביתו בטוב ובנעימים לכל ימי החג וכל מחסורם עליו, כברכת ה' אשר חננו בעושר רב. לאימות דבריו מסר בידיה דף שבו כתובים היו שמו וכתובתו והזמנתו אותם.
אך שמעה הצדקת את דבריו נשאוה רגליה לבית הכנסת, שם בישרה לאביה את הבשורה הטובה ואת ישועתם הקרובה.
"הודו לה' כי טוב", הודה הבעש"ט לקב"ה והאיר פניו לבתו.
זמן מה אחר חצות היום שמו הבעש"ט ובתו פניהם לבית מארחם. הלה קדמם בסבר פנים יפות ובכבוד גדול, ופיו לא חדל מלהודות לקב"ה על האורחים החשובים שזימן לביתו.
תיכף וסמוך לבואם ביקש ממנו הבעש"ט, שיראהו מקום בו יוכל לנוח מעט, כמנהג הנזכר בגמ' פסחים (ק"ט ע"א), שהיה התנא רבי עקיבא מבטל לימודו עם תלמידיו בערבי פסחים, כדי שישנו ביום ולא בלילה בשעת הגדה.
בחפץ גדול מילא בעה"ב את בקשתו והראהו את החדר הנפרד שהוכן בעבורו באחד מאגפי הבית.
אתא ובא ליל התקדש חג. כל בני הבית סיימו זה מכבר את כל מלאכתם, בעה"ב שב מבית הכנסת, ובלבו תמיהה גדולה על מקום הימצאו של אורחו הבעש"ט, אחר שלא ראהו בעת התפילה בבית הכנסת.
חלפה לה שעה, ועוד שעה נוספת, וגם בשולחן הסדר נפקד מקום הבעש"ט.
הרהין בעה"ב עוז ופנה לחדרו של הבעש"ט לראות מה זה ועל מה זה העיכוב.
ויהי אך פתח את הדלת כמציץ בחרכים, נפלה עליו חרדה ופחד גדול. המראה שנגלה לעיניו נראה כלא מעלמא הדין. הבעש"ט שוכב היה במיטתו, עיניו זולגות דמעות כנהר (טַיְיכְ'ן פוּן טְרֶערְן), ומראה פניו משתנה בכל רגע.
כמשותק מפחד נשאר בעה"ב על עומדו בלא שיעז לעורר את הבעש"ט משנתו.
עודנו עומד כך, מציץ נפחד ונרעש, שמע כעין שאגה וקול גדול יוצא מפיו של הבעש"ט, שבזה הרגע הקיץ וניעור משנתו.
לגודל התדהמה שאחזתהו נשא בעה"ב רגליו ונס בחזרה אל ביתו פנימה, והבעש"ט תיכף נטל את ידיו והחל להתפלל ערבית בכוונה גדולה.
אחר שנסתיימה התפילה נכנס הבעש"ט אל הבית פנימה, התיישב על מקומו והחל בעריכת הסדר כהלכתו ובגדלות המוחין, וכמובן שהיה ע"פ כל הכוונות (ל' בעה"ס).
***
כל אותה עת התבונן בעה"ב במעשיו של הבעש"ט ולא העז לשאול ולו ברמז על מה שראו עיניו. רק בשעת לילה מאוחרת, ומשנסתיים גם סדר זה, טרם קם הבעש"ט מן השולחן, פנה אליו בעה"ב בשאלתו : "רבי קדוש מה אירע לך בשנתך שכך וכך היה?"
השיב לו הבעש"ט: "בשנתי עלתה נשמתי למעלה לשמים, ושמעתי קול כרוז המכריז כי נגזרה גזרה על יהודי סטאמבול שיגרשו את כולם מן הארץ. תיכף ששמעתי זאת התחלתי לבכות ולהתחנן בבקשת רחמים עליהם, לביטול הגזרה הקשה. אלא שבשום פנים ואופן בכל טענותי מענותי ודברי, לא הצלחתי לפעול ולהביא לביטולה. עד שנתתי קולי ונפשי בשאלתי, ושאגתי בכל כוחי, כי הנני מוכן למסור נפשי בשביל להציל את ישראל (אִיך גִיבּ אַוֶועק מַיין נשמה פַארְן פָאלְק ישראל). תיכף כאשר אמרתי זאת, שמעתי קול כרוז כי נתבטלה הגזרה. כמו כן ממש באותו הרגע גם החזירו את נשמתי חזרה לתוך גופי. על כן בעת שחזרה נשמתי לגופי שמעת צעקה שהיא כצעקת התינוק בעת שנולד, שנשמתו היא הבוכה על צערה הרב בירידתה לעוה"ז, אחר שהייתה בעולמות ובמדורים העליונים."
טרם היה סיפק ביד בעה"ב להשיב נפשו מן הדברים הנשגבים וסתומים ששמע, ולא שח"ו פקפק באמיתותם, אלא שכפי הנראה לא הורגלה אוזנו בשמיעת רזין דרזין כגון דא מן הנעשה בעולמות העליונים, הוסיף הבעש"ט ואמר: "וזה לך האות שאמת בדברי, כהנה וכהנה תשמעו אתה והעם היושב כאן, מחר בבית הכנסת."
ויהי למחרת. עת נאספו הקהל לתפילת שחרית של חג, נפקד מקומם של שניים מראשי הקהל מבית הכנסת. בהתארך הזמן, לא נותרה כל ברירה בידי שמש הקהילה (שיש אומרים שחשש גם לחלוקה שווה בין חציו לה' וחציו לכם), והורה על תחילת התפילה בלעדיהם. אך נסתיימה התפילה הופיעו ראשי הקהל, ובהתרגשות גדולה ספרו לקהל הרב את הבשורה הטובה והניסים הגדולים שהתרחשו עמם. וכה סיפרו: "אחד משרי הממשלה שהינו שונא גדול לישראל הכין 'פרוטוקול' (צו), ובו פקודת גירוש לכל יהודי סטאמבול. כה חמורה הייתה ההוראה, עד שהיא נועדה לביצוע מיידי וללא כל שהיות. המסמך שהוכן על ידו הועבר כבר לחתימה וכמעט שכבר נחתם, כאשר בליל אמש באמצע עריכת הסדר ובדרך לא דרך, נודע לנו על כך. תיכף ומיד שמנו פעמינו אל אחד השרים שהוא מידידנו הקרובים שירחם עלינו וימנע ויבטל את הגזרה הנוראה. לאחר שתדלנות מרובה ומאמצים מרובים שארכו זמן רב עלה הדבר בידינו והגזרה נתבטלה.
***
[אין בידינו פרטים נוספים כיצד סיים בעל הסולם זיע"א את סיפורו. מ"מ אנו הבאנו ותרגמנו (מאידיש) את הדברים ככתבם, כנדפס בסוף ההגדה לפסח עם פירוש "וזאת ליהודה". אלא, שמסתבר לומר שסיים דבריו בלימוד זכות על כלל ישראל. שכן נזכה כולנו יחד לראות בניסים הגדולים לישועת עם ישראל, וכן כל אחד ואחד יזכה לראות כל הישועות הנצרכות לו, בבני חיי ומזוני, בברה"נ וברה"ג, גפ"נ .]
זיעוכי"א.
מתוך קובץ "בני היכלא",
היו"ל ע"י מכון "עטרת שלמה" אשלג
בנשיאות כ"ק האדמו"ר שליט"א