איש_ספר כתב:https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=19&t=13759&p=256479#p256479
קרית מלך כתב:להעשרת הדיון אודות הגדרת "רבו" מן הראוי להביא את דברי שם הגדולים להרחיד"א: הרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' ע"ב כ' שהרמב"ם היה תלמיד מהר"י ן' מיגאש וכ"כ הרמב"ם עצמו פ"ה דשאלה ופקדון וכזה הורו רבותי רב יוסף הלוי ורבו. אמנם ספר יוחסין כתב דלא אפשר לומר כן שיהיה הרמב"ם תלמיד מהר"י ן' מיגאש, כי בפטירת הרב מהר"י ן' מיגאש הי"ל עשר שנים, כי הר"י ן' מיגאש נח נפשיה בשנת תתק"א, ולפי מ"ש רבינו דוד שהרמב"ם נולד שנת תתצ"ג הי"ל שבע שנים, וגם הרב החסיד הרמ"ך בס' יד מלאכי דף קפ"ב ע"ג מלא את ידו לדחות דברי הרשב"ץ וכתב דמ"ש פ"ה מהל' שאלה הוא דרך כבוד והאריך בזה עש"ב ודבריהם ברורים. אך מ"ש הרב יד מלאכי שם בשם מהר"ש אלגאזי בס' תולדות אדם שהרמב"ם נולד מאתים שנה אחרי מות רבינו יוסף הלוי אין לו שחר, ותימא על הרב יד מלאכי שכותב זה בשמו שאם מ"ש הרשב"ץ שהיה הרמב"ם תלמיד הר"י ן' מיגאש הוקשה לו כל כך איך יסבול דברי מהר"ש אלגאזי, ואין להאריך בזה. וראה זה חדש שראיתי בס' עומר השכחה פי' משלי שכתב בסי' טו"ב על פסוק עטרת זקנים בני בנים וז"ל כמ"ש על הרמב"ם בשעת פטירת הריא"ף ז"ל נכנס אצלו ונשק ידו והוא כבן ה' שנים, ואמר שלא זכה למה שזכה אלא באותה נשיקה שנשקו וברכו והאציל עליו מחכמתו עכ"ל. ודברים ככתבן לא יתכנו כי הרמב"ם נולד כשלשים שנה אחר פטירת הרי"ף והקרוב אלי שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש והיה הרמב"ם בן שבע שנים והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו ולכן קראו רבו למהר"י הלוי.
הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר (תהלים נה יד): "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי". והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד.
צופה_ומביט כתב:כמו"כ יל"ע [וזו שאלה בעצם ההלכה של רבו מובהק] לגבי קיום מצוות. מי שאת האופן המעשי הנכון [או עכ"פ האופן שלו אישית] לקיים רוב המצוות קיבל מרב פלוני, למשל למד אצלו את חשיבות דקדוק הלכה ודוגמאות רבות בזה, ו"רבו בדקדוק הלכה" הוא פלוני. או שרבו בקיום חובות הלבבות, והלכות אמונות ודעות, או בקיום דרכי החסידות [המשוייכים למצוות] הוא פלוני, שהראה לו דוגמה אישית ועורר אותו והלהיב אותו בהשגתם שהיא קיומם [ראה בהקדמות ספרי פחד יצחק]. ואז אולי נחשיב את הטיש והתפילות אצל הרבי ללימוד הקיום המעשי של תפילה ואמונה חובות הלבבות, ורוב ה"שימוש" שעשה בזה הוא אצלו, האם די בזה להיחשב רבו מובהק.
אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו.
הר"א בן הר"מ כותב אחרת בספרו 'המספיק', ז"ל - ורבנו יוסף הלוי ז"ל תלמידו הכריע גם כן נגדו בפירוש מספר שאלות; ואבא מארי זצ"ל, למרות היותו נמנה עליהם וקורא להם בחיבורו הגדול "רבותי" משום שאביו ז"ל שהוא רבו הנו תלמידו של רבנו יוסף ז"ל, בכל זאת הוא חולק עליהם במקומות שבהם התברר לו שהאמת לצדו על פניהם.והקרוב אלי שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש והיה הרמב"ם בן שבע שנים והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו ולכן קראו רבו למהר"י הלוי.
עושה חדשות כתב:הר"א בן הר"מ כותב אחרת בספרו 'המספיק', ז"ל - ורבנו יוסף הלוי ז"ל תלמידו הכריע גם כן נגדו בפירוש מספר שאלות; ואבא מארי זצ"ל, למרות היותו נמנה עליהם וקורא להם בחיבורו הגדול "רבותי" משום שאביו ז"ל שהוא רבו הנו תלמידו של רבנו יוסף ז"ל, בכל זאת הוא חולק עליהם במקומות שבהם התברר לו שהאמת לצדו על פניהם.
צופה_ומביט כתב:שומע, ויל"ע בזה מכמה פנים אם דומה לכאן.
צופה_ומביט כתב:אולי המבחן יהיה האם גם פוסק שאינו חסידי יקבל שאין הדעת סובלת לא לראות אדם כזה [דהיינו מציאות כזו] כרבו / רבו מובהק.
ישעיהו לוריא כתב:מקדש מלך כתב:המודל הראשון שניסיתי היה כשלון חרוץ. אין שום סיכוי שקול אחד, מוגבל בזמנו, יוכל לדון מול ציבור שלם
.....
.....
כל מי שמעוניין לשמוע ולהבין את דעת היחיד, יודיע בציבורי או באישי, שהוא מעוניין להשתתף בקבוצה קטנה שתדון בנושא באישי
......
במידה ומספר המשתתפים יהיה קטן בצורה שתעורר בי אימון, אולי אוכל לחשוף דברים שאני מכיר באופן אישי, בלי לחשוש לפרסום דברים שהצנעה יפה להם.
קצת קשה אז נסוגים ?!
......
אני מציע, אם רק ירצה כב', יענה ככל שיוכל, רק על העובדות והטענות שהועלו עד כה, ורק על מה שיש לו חשק לענות עליהן.
אני מבטיח שלא אתערב יותר ולא אגיב לכב' גם על מה שיענה, לכל הפחות שבוע שלם שבו הבמה תהיה רק שלך.
בינה להבין כתב:צופה_ומביט כתב:שומע, ויל"ע בזה מכמה פנים אם דומה לכאן.
אז הנה עוד דוגמא,
נקטי' להלכה דחמץ בפסח אוסר במשהו, עוד נקטי' דכבוש כמבושל, ועפ'ז אם רואים במשך הפסח שנפל משהו חמץ לתוך נהר גדול צריכין לאסור כל מי הנהר [ואכן יש הסוברים כן] אבל אחרים יבואו ויאמרו שאין הדעת סובל [דהיינו לא מסתברא כלל] דההלכה רצה לאסור גם בכה'ג וימציאו כל מיני חילוקים
(שתי הדוגמאות הנ'ל הם באופן לחלק- דהיינו שעושים חילוק בהלכה דבכה'ג בודאי לא נאמר ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש החילוק], והנידון דידן הוא באופן לקשר- דהיינו דבודאי גם באופן זה נאמרה ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש הקשר], ואם בשביל זה דעתך שאינו דומה (חילוק שדעתי 'אינו יכול לסבול' בדרד צחות) אשתדל בל'נ למצוא גם אופן זה [שבודאי מצוי] אבל יקח זמן)
דרומי כתב:מן הסתם כבר יעצו לך לקצר או לחלק את דבריך לכמה הודעות, וכנראה לא הצלחת...
אולי באמת זו הזדמנות להתייחס לזה:
אני משתדל לכתוב בהודעה אחת את כל מה שבעיניי הוא חלק מאותו העניין וההודעה. בעיניי זה מוצדק ויש בזה תועלת.
זה לא מהשרוול, זה הרבה זמן ומחשבה ועבודה של כתיבה וסידור. לרוב משתדל בכה"ג גם לכתוב כותרות ביניים, ולהסביר את רצף העניינים מזה אל זה.
זה מספיק קשה ומאמץ גם ככה, ואין בידי להקדיש עוד מחשבה איך ואיפה לחלק נושא אחד לכמה הודעות. יותר ממה שכבר עבדתי על זה אין בכוחי ובפנאי שלי.
ומה יתן ומה יוסיף אם תהיה אותה אריכות בכמה הודעות ברצף בזו אחר זו, הרי זה בסה"כ תהיה הודעה אחת ארוכה, רק עם מסגרת באמצע. אני בכל מקרה אכתוב את הכל בפעם אחת, ואשלח מיד בזאח"ז, כדי שהנושא שהוא אחד מבחינתי - לא ייקטע באמצעו ויסתעף עם מיני דו"ד.
העניינים הללו מרכזיים מאד, ועמומים, וכוללים כ"כ הרבה אופנים וצדדים ואפשרויות, ותרכובות ביניהם גופא, ואני מנסה להיות הגון ולכלול הכל, גם כדי שתהיה כמה שיותר אפשרות לכל מי שרוצה להוציא לעצמו מכך [או להיעזר בכך עבור] ליבון והגדרה, וכדי לשים על השולחן את העניינים פרושים עד כמה שניתן למחשבה.
יש מי שיראה בזה ברכה, ויש מי שזה לא לטעמו, או שיראה בזה גנאי.
יש מי שפירוט כזה מועיל לו, ונצרך לו, ויש מי שזה מסבך אותו. [אני מסוג שלישי: גם כשזה מסבך אותי, אין לי ברירה, אני נצרך לזה].
עכ"פ, אני כותב עבור המעוניינים לעסוק בנושא, ומעוניינים לקרוא.
מי שמעוניין לקרוא יעתיק לעצמו לקובץ וורד וגדיל את האותיות ויחלק לעצמו כרצונו לפרקים וסעיפים ויקרא בכל פעם חלק.
עכ"פ אני בטוח שימצא עצה.
עכ"פ לעצם הענין, יש עוד מעמדות בעם ישראל מלבד 'חכם' ו'נביא'. יש 'כהן גדול', יש 'מלך', יש 'ריש גלותא', יש 'בן עליה' (מה שנאמר על רשב"י). בזוהר מדובר גם על 'אתפשטותא דמשה בכל דרא'.
בוודאי, אבל מה שייכות תארי שררה לכאן. הלוא מדברים כאן על "רבי", לא על פרנס וטובי העיר.
"בן עליה" הוא תואר אישי,
וצריך לדעת: א. מה משמעות הביטוי ומה הנפק"מ ממנו, והאם שייך לענייננו, ב. האם שייך להיות כזה בלי להיות תלמיד חכם [עכ"פ לפי כל מיני הגדרות וכו' וכנ"ל], ג. לא מחייב כלל שהוא רבו של מישהו.
האם כל רבי הוא "בן עליה" מסוגו של רשב"י? איני יודע.
אתפשטותא דמשה בכל דרא זה עוד נושא, על מה מדובר וכו' ומה המשמעות בזה ועד כמה נחשב כך ולעניין מה וכו' [וממילא האם נוגע לענייננו, ועל מי נאמר, ועד כמה, ומה הנפק"מ מזה], ואא"ט נאמר שם במקורו מיד שהיא ישנה בכל חכם וחכם, [כמדומה יש גם לשון בכל נשמתא ונשמתא], והרי בגמרא אמרו את הביטוי "משה" [שמתפרש לפי האר"י ע"ד אתפשטותא דמשה] לאו דוקא לגדול הדור, השווה פירושי רש"י כאשר אמרו זאת לרבא [משה, שפיר קאמרת!] בשבת קא, ב וסוכה לט, א לבין כאשר אמרו זאת לרבי אבא ולרב ספרא בחולין צג, א [משה] ולרבי אושעיא בביצה לח, ב [משה, שפיר קאמרת?]. ובכלל זהו ביטוי מיוחד שאומר תמיד רק רב ספרא [ובחולין רבא הקשה לו באותו מטבע לשון שהקשה הוא לרבי אבא, עיי"ש ודוק]. ראה עוד על קצה המזלג במכתב הגר"י עדס שבמבוא לספר "רעיא מהימנא השלם". כמובן יכול כל אחד לסבור לעצמו [או על פי רבו (?)] פירוש מסוים בנושא.
ויש גם הגדרה חדשה שכנראה לא דיברו עליה במפורש לפני החסידות והיא 'נשמה כללית' - כלומר, נשמת הצדיק היא השורש שממנו מסתעפים נשמות החסידים.
אכן, מציאות חדשה [עכ"פ נתגלתה], הגדרות חדשות, ועל כך בדיוק דיברתי בהודעה הארוכה הנ"ל.
לענין רבי חנינא בן דוסא וכו', לכאורה אין כל הכרח לומר שרבי חנינא בן דוסא נחשב כ'אדמו"ר'. יתכן מאוד ועשה ניסים ונפלאות לכל מאן דבעי אך לא היתה לו 'עדה' ו'חצר' של אנשים מסויימים שהסתופפו בצילו. כולם העריצו אותו אבל לא היה להם חיבור ממשי אליו (דוגמא מהדורות האחרונים: 'הצדיק הירושלמי' ר' אריה לוין).
כמובן כמובן, וזה בעצמו אומר הרבה לענ"ד, ואולי עוד אכתוב בזה אם ירצה ה' ואם יהיה ביקוש בציבור.
לא אמרתי שהוא היה אדמו"ר עם חצר, בוודאי שלא, מה השאלה, הבאתי אותו כדוגמה הכי קרובה שאני מוצא כרגע בחז"ל [בש"ס ומדרשים, לא בזוהר] למושג הצדיק החסידי מכמה פנים. ובספרי חסידות הוא מובא כדוגמה מובהקת לעניין הצדיק כצינור השפע, "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". ורק אמרתי שאם מישהו ירצה לתלות את המושג "רבו / רבו מובהק" בשפע הנשפע אליו דרך נשמתו, [ובפרט כשכמעט לא רואה ולא שומע את רבו, אלא נוסע אליו פעם בשנה ולוקח עמו תורה אחת לעבוד עליה כל השנה, כמו שהיה מצוי בזמני קדם, ועכ"ז הוא רואה אותו כרבו / רבו מובהק], אולי היו צריכים כולם לקרוא לרחב"ד "רבם המובהק", ולא שמענו שהיה כך. בכל מקרה, כתבתי על רחב"ד כ"הגע עצמך", ובנקודה מסוימת, ובעצמי הבדלתי בינו לבין מי שגם בגלוי מסתופפים אצלו ולומדים ממנו מה שלומדים. הכל שם.
צופה_ומביט כתב:
וכעת אני מגיע אל הנקודה החדשה שהלכה והתעוררה בי לאורך המחשבה על הדברים.
בעצם מכל הנ"ל עולה לכאורה שהשאלה היסודית צריכה להיות אחרת לגמרי:
לא האם "צדיק" הוא "רב", אלא האם יש לנהוג ב"צדיק" באותו הכבוד והמורא שנוהגים ב"רב".
עד כאן עסקנו רק בעניין של "רבו" ו"רבו מובהק". אבל יש לדון גם מצד כבוד [ומורא?] לתלמידי חכמים.
האם "הצדיק" היינו "תלמיד חכם"?
האם יש חיוב לכבדו בתור תלמיד חכם?
האם יש חיוב לכבדו מצד מהותו כ"צדיק" כפי שמכבדים לתלמיד חכם מצד היותו תלמיד חכם?
[האם מעלת/כבוד התלמיד חכם היא משום היותו "צדיק"?]
פשיטא ואיצ"ל שכל הדיון אם הרבי הוא 'רבו מובהק' וכו', הינו רק כלפי הסתכלות האדם עצמו.
אבל בודאי שאם אחד אוחז שאינו אוחז מ"רבו המובהק" הנ"ל, בוודאי אינו נקרא "רבו המובהק" ואינו מחוייב אליו בכהוא זה.
צופה_ומביט כתב:ישעיהו לוריא כתב:בשנים האחרונות חזרו כל מיני אנשים הרבה על הביטוי 'חולק על ישיבתו של רבו', כאיסור לפרוש מחצר כלשהיא.
ברור לי שזו השוואה ללא הקשר. לחלק מהפורשים לא היה קשר מעולם עם מנהיג אותה חצר, וגם אף פעם ובכלל לא ידוע על ישיבה או מסירת שיעורים מאת אותו מנהיג חצר.
נראה לי אבל שלא עסקו בזה כאן. תשו"ח.
לא יודע מי אמר ומה אמר, אבל צריך קודם כל לברר היטב את הגדר ואת הדין של חולק על ישיבתו של רבו, גם כשרבו כן תופס ישיבה, ואפילו כשהוא עצמו למד באותה ישיבה.
אחרי שנדע מה כוונת הדברים במקורם ומה הם כוללים, יחזור העניין לנקודה הכללית דלעיל:
הקשר [ומידתו, ותוקפו] של רעיונות/חידושי החסידות למונחים הישנים.
כמובן זה עד כמה שנזקקים למונחים הישנים, [וכפי שהבאתם שנזקקו].
יש הטוענים שכלל לא צריך להזדקק אליהם, ודי לנו במימרות חדשות ובמונחים חדשים וב"שולחן ערוך" חדש שנוצר [איזה? איך? על ידי מי? כלפי מי? מה הסימנים והסעיפים? וכו'] בכל זה כחלק מהדרך החדשה.
צופה_ומביט כתב:עכ"ז אומר לך את הרהוריי בחילוק הדוגמאות, ואולי גם נרוויח מזה לעצם הנידון. [כמובן כל דבריי הם הצעות, ונכתבות כאן כדי לעורר וכחומר למחשבה].
בדוגמה של חמץ,
א. כתוב "משהו" והשאלה היא האם יש שיעור למשהו, ובזה יש כבר בגמרא עירובין לגבי לחי "וכמה משהו". כלומר, הרעיון הזה ש"משהו" יש לו מידה אינו חדש, ואנחנו לא יוצרים אותו במיוחד עבור המקרה הזה.
כמו"כ,
ב. באמת לא מסתבר כלל שהתורה אסרה משהו כזה שלא רק ששקול ל"לא כלום" אלא אינו מציאותי כלל להישמר ממנו.
צופה_ומביט כתב: עכ"פ, לאור הדברים הנ"ל, באמת יש לי שאלה:
בזמן הנביאים - האם לנביא היו קוראים "רב"? או רק לחכמי התורה. וגם אם לא היה אז התואר המסוים הזה [לעזרא קראו "סופר"], האם היו לו דיני "רבו" ו"רבו מובהק" משום שבכל דבר ספק בחיים ובעבודת השם היו הולכים לשאול בדברו והוא היה מורה הדור בדרכי השם ומה השם רוצה מהדור ובמוסר וכו', שלא לומר משפיע קדושה ורוממות ורוחניות בין מעצם היותו בדור [כדברי הר"ן הידועים] ובין בגלוי למסתופפים בצלו? [לעיל עסקתי בזה קצת בנוגע לבני הנביאים]. או ש"רב" היה תואר לתלמידי חכמים מורי ההלכה ומלמדי התורה והשופטים את העם, ו"נביא" היה תואר בפני עצמו, שדי והותר בו. יש כהן, ויש נביא, ויש חכם, ולא מוכרחים שלכל אחד יהיה גם התואר של השני.
אם נדע תשובה על זה, נוכל גם ללמוד לעניין מושג ה"צדיק" שהתחדש בדורות שלפנינו.
...
ובאמת יש לבדוק מה ההלכה לגבי נביא, ולגבי כהן המשמש בבית המקדש, ובעיקר כהן גדול. האם מלבד דיני כהן / כהן גדול המיוחדים יש לכל כהן כזה גם דיני כבוד ומורא שווים לשל רבו / רבו מובהק, כי חד טעמא להם?.
דרומי כתב:מן הסתם כבר יעצו לך לקצר או לחלק את דבריך לכמה הודעות, וכנראה לא הצלחת...
עכ"פ לעצם הענין, יש עוד מעמדות בעם ישראל מלבד 'חכם' ו'נביא'. יש 'כהן גדול', יש 'מלך', יש 'ריש גלותא', יש 'בן עליה' (מה שנאמר על רשב"י). בזוהר מדובר גם על 'אתפשטותא דמשה בכל דרא'.
ויש גם הגדרה חדשה שכנראה לא דיברו עליה במפורש לפני החסידות והיא 'נשמה כללית' - כלומר, נשמת הצדיק היא השורש שממנו מסתעפים נשמות החסידים.
לענין רבי חנינא בן דוסא וכו', לכאורה אין כל הכרח לומר שרבי חנינא בן דוסא נחשב כ'אדמו"ר'. יתכן מאוד ועשה ניסים ונפלאות לכל מאן דבעי אך לא היתה לו 'עדה' ו'חצר' של אנשים מסויימים שהסתופפו בצילו. כולם העריצו אותו אבל לא היה להם חיבור ממשי אליו (דוגמא מהדורות האחרונים: 'הצדיק הירושלמי' ר' אריה לוין).
אגב, דוקא בדורות האחרונים ובלי קשר לחסידות התפשט התואר 'מגיד' שלפי הבנתי היה שונה מה'רב', ואולי הוא כעין ההבדל בין 'משגיח' ל'ראש ישיבה' בשפה הליטאית היום.
דרומי כתב:אגב, דוקא בדורות האחרונים ובלי קשר לחסידות התפשט התואר 'מגיד' שלפי הבנתי היה שונה מה'רב', ואולי הוא כעין ההבדל בין 'משגיח' ל'ראש ישיבה' בשפה הליטאית היום.
דרומי כתב:דבר ראשון, מזל טוב.
דבר שני, הבאת שני מקרים וכנראה השווית ביניהם.
לענ"ד עם כל החומרה שבשניהם יש להציב קו גדול ובוהק שיבדיל בין 'אלימות פסיכולוגית' שאפשר בדוחק רב למצוא לה איזה צידוק במקרים מסויימים - לבין 'אלימות פיזית' שאין לה שום הצדקה בעולם משום כיוון והמשתתף בה חייב מלקות ותשלומים וכו'.
ושוב, אין בזה להמעיט מחומרת ההתנהגות המופקרת גם כשאין בה הרמת יד. אך נפק"מ לבטולי הא מקמי הא.
בברכה לבשו"ט.
ישעיהו לוריא כתב:האמינו לי שיש לי חשק עצום לפתוח אשכול על חסידי גרויסוורדיין ווילחאויץ המסולאים מפז, רבי מרדכי חנה ורבי זושא לוריא, רבי חיים ליב כהנא ורבי עבר רוזנברג הגדול, ובתוך הדברים לתאר איך שמרו על השיטה הקדושה מול מתנגדיה.
לאשכול נקרא כמובן ’אז הוחל לקרוא בשם אלוקים, 2.0’
אותה אבקש כתב: אמנם במקרה של הקבוצה הקטנה מב"ב, לכאורה הנתונים מאפשרים לפעול ביתר קלות, ופלא שמנהיגם עדיין מסתובב חופשי כאחד האדם.
ישעיהו לוריא כתב:2. לנגד עיני, חסידי השיטה הקדושה, כעת ממש, פוצצו ופצעו במכות חסיד שעזב את חצרם עם כל משפחתו,
רקדו על רכבו והוציאוהו מכלל שימוש, חבטו בו בכל גופו, ועד שלא באה המשטרה לא הניחוהו למרות היותו זב דם.
האירוע התרחש בעיבורה של עיר מרחק מטרים ספורים מהמרכז שלהם, מתחת לבית מגוריו של האדמו"ר מגור ברחוב רשב’’ם.
מי שפצה פה או אפילו שלף מצלמה, הוכה אף הוא, אחדים באכזריות ובעצמה.
ישעיהו לוריא כתב:ומדיונים ברומו של עולם,
היישר לתחתית המציאות.
ישעיהו לוריא כתב:ומדיונים ברומו של עולם, היישר לתחתית המציאות.
מזל טוב לבחורה ש. י, מבית שמש שהתארסה ללא הוריה, ידיעתם או הסכמתם, בהוראת ובברכת האדמו"ר, עם בחור מערד.
בברכה המשולשת כתב:א. לפי הרמב"ם (וכן פשט הגמרא עליה הוא מסתמך ועוד גמרות) נביא הוא בהכרח ת"ח גדול מלכתחילה.
אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו.
כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו.
כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו – על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר; ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, והיו תשוקותיו כולם – לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת האלוה ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה; ויהיה – מי שכבר התבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לענינים הבהמיים – רצוני לומר: בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל – ובלבד – החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש – חרפה לנו – [ומה טוב מה שאמר! כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים לא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות; אמנם שאר התענוגים החושיים, כריח, והשמע, והראות – ואף על פי שהם גשמיים – הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם כמו שבאר זה אריסטו; – וכבר נתגלגל המאמר במה שאינו מן הענין אלא שהוא צריך אליו, כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו – ויפלאו עם זה איך לא ינבאו אם תהיה הנבואה ממה שבטבע?!] – וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר: בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו; – – – והאיש אשר זה תארו – אין ספק כשיעשה כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני – שלא ישיג אלא ענינים אלהיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת האלוה ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים הם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם.
וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות – יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד; ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו.
דעת הפילוסופים והוא שהנבואה – שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה.
והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא [=חוץ מאשר] בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי – שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה ׳מלך ארם׳ בענין אלישע.
אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם ״אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר״ – וכבר בארנו זה בפרוש ה׳משנה׳ ובחיבור הגדול והגדנו בהיות ׳בני הנביאים׳ מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר ״יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי״; ונאמר לו על ידי ירמיה ״כה תאמר אליו כה אמר יי וגו׳ ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש״.
צופה_ומביט כתב:בברכה המשולשת כתב:א. לפי הרמב"ם (וכן פשט הגמרא עליה הוא מסתמך ועוד גמרות) נביא הוא בהכרח ת"ח גדול מלכתחילה.
לגבי נביא לא דיברתי על "תלמיד חכם" אלא על "רבו".
אבל דאתינן לידן אציע מה שמוזר לי בלשון הרמב"ם שם [יסוה"ת רפ"ז]:אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו.
הרמב"ם לא כותב מילה אחת על תורה ועל מצוות [וגם לא כותב שהנביא מוכרח להיות מישראל, וגם לא שנבחרה א"י וירושלים לנבואה, וצ"ע]. ואולי שגרת הבנתנו המיידית היא להבין כך את דבריו, אבל אם יוצאים רגע מהנחות קדומות, וקוראים את לשונו - הרמב"ם לא הזכיר אלא חכמה, מידות, ניצוח היצר [התאווה], ודעת רחבה, ועיסוק במושכלות אלוקיות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה כביאור הרמב"ם מה הכוונה [בפרקים הקודמים שם].
והשווה ללשון הרמב"ם המפורש בהלכות שמיטה ויובל יג, יג, לא בעניין נבואה, אבל כיצד "מתקדשים קודש קודשים ונעשים חלק ה'":כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו.
גם שם לא כותב מפורש תורה ומצוות, ואת הכל יש להבין על פרישות ומדע אלוקי וכו' שיש גם בחכמי האומות, ולא זו בלבד אלא ששם כתב זאת הרמב"ם להדיא: "כל איש ואיש מכל באי העולם".
וכך מרחיב הרמב"ם את דבריו בהלכה הנ"ל לגבי נבואה במורה הנבוכים ב, לו, פוק חזי:כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו – על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר; ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, והיו תשוקותיו כולם – לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת האלוה ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה; ויהיה – מי שכבר התבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לענינים הבהמיים – רצוני לומר: בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל – ובלבד – החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש – חרפה לנו – [ומה טוב מה שאמר! כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים לא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות; אמנם שאר התענוגים החושיים, כריח, והשמע, והראות – ואף על פי שהם גשמיים – הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם כמו שבאר זה אריסטו; – וכבר נתגלגל המאמר במה שאינו מן הענין אלא שהוא צריך אליו, כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו – ויפלאו עם זה איך לא ינבאו אם תהיה הנבואה ממה שבטבע?!] – וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר: בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו; – – – והאיש אשר זה תארו – אין ספק כשיעשה כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני – שלא ישיג אלא ענינים אלהיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת האלוה ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים הם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם.
וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות – יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד; ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו.
והנה עוד מדברי הרמב"ם שם פל"ב, דברים מפורשים מאין כמוהם:דעת הפילוסופים והוא שהנבואה – שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה.
והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא [=חוץ מאשר] בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי – שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה ׳מלך ארם׳ בענין אלישע.
אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם ״אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר״ – וכבר בארנו זה בפרוש ה׳משנה׳ ובחיבור הגדול והגדנו בהיות ׳בני הנביאים׳ מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר ״יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי״; ונאמר לו על ידי ירמיה ״כה תאמר אליו כה אמר יי וגו׳ ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש״.
מי שיש לו כל המעלות שכתבו הפילוסופים ולא התנבא - זהו נס. שינוי הטבע.
ויתכן, אף שהרמב"ם לא כתב כן בפירוש כאן, שהרמב"ם לשיטתו נצרך לתירוץ זה גם כדי ליישב הכיצד לא הגיעו אריסטו וחבריו לנבואה.
אלו דברי הרמב"ם, ומאד בולט בכל המקומות מה הוא לא כותב:
שמוכרח שיהיה מישראל [ובא"י ובירושלים, או שקיבל נבואתו בה או שמתנבא בעבורה], ושתלוי בתורה ומצוות, ובפרישות וקדושה והשכלה אלוקית בדרך התורה דייקא, וש"חכם" הכוונה "חכם/גדול בתורה".
וצ"ע.
בן מיכאל כתב:ישעיהו לוריא כתב:ומדיונים ברומו של עולם, היישר לתחתית המציאות.
מזל טוב לבחורה ש. י, מבית שמש שהתארסה ללא הוריה, ידיעתם או הסכמתם, בהוראת ובברכת האדמו"ר, עם בחור מערד.
ליתר דיוק, היא התארסה באופן עצמאי [בשיתוף חמיו של אחי שבביתו היא גרה בשנה וחצי האחרונות], הוריה עורבו בימים האחרונים, ונכחו ב'וארט' [בזכות חמיו של אחי, המנסה לפייס כמידת יכולתו].
בברכה המשולשת כתב:א. "רבו" זה אומר שהוא ת"ח, שהרי קיבל ממנו את תורת הנבואה, שהיא מקצוע בתורה.
ישעיהו לוריא כתב:הרב בן מיכאל. מזל טוב.
ברוך ד' שהודיעו להורים באחרונה ושאתה רואה את נקודות הטוב בכל דבר.
בן מיכאל כתב:רק אוסיף בעקבות הודעות באישי על דבריי שמהם משמע שהיתה מריבה נוספת, אז ממש ממש לא, אלא שהסבא מנסה לגרום לנכדתו להתפייס עם הוריה למרות ההרעלה שגור עשו ועושים לה.
מקדש מלך כתב:מחשבה אחת כתב:יש סט ערכים אחד - ערכי התורה. והם תקפים למערכת ולאדם הפרטי כאחד. יש ערך של שמירה על יחסים תקינים בין הורים לילדים (כבד את אביך - לעומת לא תחמוד)
כל ילד שהוריו פרשו מונחה לשמור על כבודם של הוריו!
בן מיכאל כתב:ישעיהו לוריא כתב:הרב בן מיכאל. מזל טוב.
ברוך ד' שהודיעו להורים באחרונה ושאתה רואה את נקודות הטוב בכל דבר.
בהחלט, וכי אתה רוצה שהמשפחה רק תשב ותבכה מהבוקר עד הלילה? - אנו מודים לה' על כל נקודת אור בתוך החושך בסיפור אכזרי ומרושע כל כך.
נ.ב. מישהו שאל אותי באישי, מדוע הוספתי שהוריה עורבו בימים האחרונים וכי אני מחפש לסנגר על המושחתים הנ"ל, אז ראשית נתתי את הקרדיט למי שזה בזכותו וזה באמת לא הממסד הגוראי. ושנית, אם אכן גור היו עושים זאת, גם אז הייתי מתקן - גם הרשע הגדול ביותר אין להוסיף על חובתו ולא כלום על מה שאכן חטא, וגם רוצח המונים, אין להוסיף על חטאיו אנשים שלא רצח...
וכבר ידוע הוארט של בעלי המוסר על הבשמים של יוסף בעת מכירתו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 247 אורחים