תנא לפני 200 שנה?

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ה' פברואר 01, 2024 11:16 am

viewtopic.php?f=19&t=13759&p=256479#p256479

צופה_ומביט

איש_ספר כתב:https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=19&t=13759&p=256479#p256479

ייש"כ.
אני ראיתיו בשם ר"מ זילבר בספר ילקוט איים רבים עמוד רג, באוצר, ומשם העתקתי את הלשון.

לגבי ההתבוננות בשתיקה ברבי מהוסיאטין, ראה במפי סופרים וספרים הנ"ל שכך היה גם במעשה הפגישה בין ר"ש מזוועהיל לבין הרבי מהוסיאטין, ששתקו שניהם והתבוננו זה בזה כחצי שעה, ואח"כ כשיצא אמר הר"ש מה שאמר, עיי"ש.

אותה אבקש

אמנם שאי"ז מקובל כאן, אך למען יתומים רכים בכ"ז אני חורג מהמקובל ומקווה שיתקבל בהבנה.
באשכול הוזכרה הטרגדיה בפטירת האברך בן העליה, חסיד וירא אלוקים, דבק בתורה בכל מאודו, הרה"ג רבי בערל שיינברג זצ"ל,
שנסתלק והותיר אחריו אלמנה ו-8 יתומים רכים, שהגדולה בת 15 והקטנה עוד לא בת שנתיים.
בימים אלו מתקיימת מגבית למשפחה שנשבר פת לחמם.
וע"כ אני מצרף בזאת קישור לתרומה:
https://www.charidy.com/keren7198/15679

אני יכול להעיד מעדות אישית [בנוסף למה שכבר כתב כן הגרמ"מ שפרן מרבני הקרן] שהכסף הנתרם הולך בשלימות לקרן המנוהלת בידי אנשים מוכרים בנאמנותם.
ואפי' המגבית דהשתא נתרמה בחינם ע"י הפלטפורמה, וכן הפרסום ממומן ע"י מישהו.
כך שכל תרומה הולכת במלואה למחיית היתומים כאמור.

קרית מלך · הודעהעל ידי **קרית מלך** » ה' פברואר 01, 2024 11:51 am

להעשרת הדיון אודות הגדרת "רבו" מן הראוי להביא את דברי שם הגדולים להרחיד"א:
הרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' ע"ב כ' שהרמב"ם היה תלמיד מהר"י ן' מיגאש וכ"כ הרמב"ם עצמו פ"ה דשאלה ופקדון וכזה הורו רבותי רב יוסף הלוי ורבו. אמנם ספר יוחסין כתב דלא אפשר לומר כן שיהיה הרמב"ם תלמיד מהר"י ן' מיגאש, כי בפטירת הרב מהר"י ן' מיגאש הי"ל עשר שנים, כי הר"י ן' מיגאש נח נפשיה בשנת תתק"א, ולפי מ"ש רבינו דוד שהרמב"ם נולד שנת תתצ"ג הי"ל שבע שנים, וגם הרב החסיד הרמ"ך בס' יד מלאכי דף קפ"ב ע"ג מלא את ידו לדחות דברי הרשב"ץ וכתב דמ"ש פ"ה מהל' שאלה הוא דרך כבוד והאריך בזה עש"ב ודבריהם ברורים. אך מ"ש הרב יד מלאכי שם בשם מהר"ש אלגאזי בס' תולדות אדם שהרמב"ם נולד מאתים שנה אחרי מות רבינו יוסף הלוי אין לו שחר, ותימא על הרב יד מלאכי שכותב זה בשמו שאם מ"ש הרשב"ץ שהיה הרמב"ם תלמיד הר"י ן' מיגאש הוקשה לו כל כך איך יסבול דברי מהר"ש אלגאזי, ואין להאריך בזה.

וראה זה חדש שראיתי בס' עומר השכחה פי' משלי שכתב בסי' טו"ב על פסוק עטרת זקנים בני בנים וז"ל כמ"ש על הרמב"ם בשעת פטירת הריא"ף ז"ל נכנס אצלו ונשק ידו והוא כבן ה' שנים, ואמר שלא זכה למה שזכה אלא באותה נשיקה שנשקו וברכו והאציל עליו מחכמתו עכ"ל. ודברים ככתבן לא יתכנו כי הרמב"ם נולד כשלשים שנה אחר פטירת הרי"ף והקרוב אלי שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש והיה הרמב"ם בן שבע שנים והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו ולכן קראו רבו למהר"י הלוי.

צופה_ומביט

קרית מלך כתב:להעשרת הדיון אודות הגדרת "רבו" מן הראוי להביא את דברי שם הגדולים להרחיד"א: הרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' ע"ב כ' שהרמב"ם היה תלמיד מהר"י ן' מיגאש וכ"כ הרמב"ם עצמו פ"ה דשאלה ופקדון וכזה הורו רבותי רב יוסף הלוי ורבו. אמנם ספר יוחסין כתב דלא אפשר לומר כן שיהיה הרמב"ם תלמיד מהר"י ן' מיגאש, כי בפטירת הרב מהר"י ן' מיגאש הי"ל עשר שנים, כי הר"י ן' מיגאש נח נפשיה בשנת תתק"א, ולפי מ"ש רבינו דוד שהרמב"ם נולד שנת תתצ"ג הי"ל שבע שנים, וגם הרב החסיד הרמ"ך בס' יד מלאכי דף קפ"ב ע"ג מלא את ידו לדחות דברי הרשב"ץ וכתב דמ"ש פ"ה מהל' שאלה הוא דרך כבוד והאריך בזה עש"ב ודבריהם ברורים. אך מ"ש הרב יד מלאכי שם בשם מהר"ש אלגאזי בס' תולדות אדם שהרמב"ם נולד מאתים שנה אחרי מות רבינו יוסף הלוי אין לו שחר, ותימא על הרב יד מלאכי שכותב זה בשמו שאם מ"ש הרשב"ץ שהיה הרמב"ם תלמיד הר"י ן' מיגאש הוקשה לו כל כך איך יסבול דברי מהר"ש אלגאזי, ואין להאריך בזה. וראה זה חדש שראיתי בס' עומר השכחה פי' משלי שכתב בסי' טו"ב על פסוק עטרת זקנים בני בנים וז"ל כמ"ש על הרמב"ם בשעת פטירת הריא"ף ז"ל נכנס אצלו ונשק ידו והוא כבן ה' שנים, ואמר שלא זכה למה שזכה אלא באותה נשיקה שנשקו וברכו והאציל עליו מחכמתו עכ"ל. ודברים ככתבן לא יתכנו כי הרמב"ם נולד כשלשים שנה אחר פטירת הרי"ף והקרוב אלי שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש והיה הרמב"ם בן שבע שנים והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו ולכן קראו רבו למהר"י הלוי.

פלאי פלאים! יישר כוח עצום.
אמנם עדיין צ"ת [ובכלל זה איך נהג בזה הרמב"ם למעשה כלפי הרימ"ג] האם נובעים מזה כל גדרי ודיני רבו ורבו מובהק להלכה, או שרק כתואר וכבוד קראו רבו.

אולי דוגמה קרובה [או רחוקה], ושייך ג"כ לנושא:
הרמב"ם [ע"ז א, ג] קורא למשה "רבן של כל הנביאים" [וכן במדרש תהלים בובר ה, י "משה רבן של נביאים"], והיינו [עיי"ש ברמב"ם להדיא] חוץ ממה שהוא "רבינו" של כולנו שכל התורה דרכו ועל ידו.
והנה בוודאי שלא כל הנביאים למדו ישירות ממשה. ואם הכוונה לתורה שלמדו הנביאים ממנו או על ידו, ובכלל זה דרכי הנבואה וסודותיה - במה יש לציינם לעצמם יותר מכל ישראל שמשה הוא רבם בכל חלק בתורה שלומדים. כל הלומד תורה ועובד השם, בכל חלק התורה שהוא שייך אליו ועוסק בו, משה הוא רבו.
ומשמע מזה שהכוונה "אדון הנביאים", דהיינו שהוא היה הנביא המעולה ביותר והגדול ביותר, ודי בזה להיקרא "רבן של נביאים". [רב בתרגום היינו גדול, ורבון היינו אדון].
ואולי הכוונה כנ"ל שתחילת הנבואה בישראל היתה במה שהאציל משה מרוחו על שבעים הזקנים, ואולי משם היה צריך כל נביא להאציל מרוחו על תלמידיו עבור נבואה [אצל אליהו ואלישע מצינו כן במפורש, ואולי רק כלפי הפי שניים, אבל לא משמע כך מתגובת העם, עיין מלכים ב, ב ], וא"כ משה הוא רבן של כל הנביאים כפשוטו.
אבל צ"ע האם הרעיון / תיאור הזה נכון. דהיו נביאים גם לפני משה, וחידוש לומר שמאז שעמד משה - או אולי מאז מתן תורה - "נבחר משה לנבואה" וכל הנבואה חייבת לעבור דרכו. וכן שאין נבואה בלי שהאציל נביא קודם מרוחו עליו. ברמב"ם עכ"פ לא כתוב דבר כזה, ולא זכור לי כעת מחז"ל.
ובחז"ל בכ"מ קוראים לשמואל "רבן של נביאים", וגם זה צ"ב, וראה כאן.
וצ"ע.
ועכ"פ יל"ע האם ניתן ללמוד מזה לקרוא "רבו" למי שהאציל מרוחו עליו לפתוח לבו ולזכך נפשו לתורה ותפילה, תשובה ועבודת השם. וכל שכן האם נגזרים מזה לחוד [היינו כשאין סיבה אחרת] דיני רבו ורבו מובהק ההלכתיים לכבודו ומוראו.

ולגבי דוד מצינו שקוראים לו המפרשים "ראש לבעלי תשובה", והוא על יסוד דברי הגמרא בע"ז ד, ב שדוד הקים עולה של תשובה, כלומר לימד לכל עד היכן התשובה מגעת. ואמנם לא קראו לדוד "רבן של בעלי תשובה", אבל אולי יש ללמוד מכאן עכ"פ שיש מושג "הקים עולה של תורה / תשובה / תפילה / מצוה פלונית", ומי שמהווה השראה ומקור חיזוק ודחיפה לתורה / תשובה וכו' נחשב ראש ורב לכל אותם שהתעוררו מזה, ואפילו דורות לאחר מכאן.
ואולי בזה יש להבין ג"כ את הביטוי על משה ושמואל "רבן של נביאים".
אמנם כנ"ל צ"ע בכל תואר "רב" כה"ג האם נגזרים מזה לחוד [היינו כשאין סיבה אחרת] דיני רבו ורבו מובהק ההלכתיים, לכבודו ומוראו.

ובמשנה באבות ו, ג:

הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר (תהלים נה יד): "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי". והלא דברים קל וחומר, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד.

וצ"ת האם הכוונה לכל גדרי "רבו" או רק "לנהוג בו כבוד" בעצם זה גופא שקורא אותו רבו, או אף יותר מזה אבל לא כגדר רבו ממש [שא"כ כמעט אין לך אדם ממכריך שאינו רבך]. ובוודאי הובא בפוסקים, ולא למדתי הסוגיה. ועכ"פ אם אין הכוונה כאן לדיני רבו ממש, א"כ הרי לפנינו מקור לגוונא שחייבים לקרוא לאדם "רבו" ולנהוג בו כבוד - ואין הכוונה שיש לו גדרי רבו.

צופה_ומביט

צופה_ומביט כתב:כמו"כ יל"ע [וזו שאלה בעצם ההלכה של רבו מובהק] לגבי קיום מצוות. מי שאת האופן המעשי הנכון [או עכ"פ האופן שלו אישית] לקיים רוב המצוות קיבל מרב פלוני, למשל למד אצלו את חשיבות דקדוק הלכה ודוגמאות רבות בזה, ו"רבו בדקדוק הלכה" הוא פלוני. או שרבו בקיום חובות הלבבות, והלכות אמונות ודעות, או בקיום דרכי החסידות [המשוייכים למצוות] הוא פלוני, שהראה לו דוגמה אישית ועורר אותו והלהיב אותו בהשגתם שהיא קיומם [ראה בהקדמות ספרי פחד יצחק]. ואז אולי נחשיב את הטיש והתפילות אצל הרבי ללימוד הקיום המעשי של תפילה ואמונה חובות הלבבות, ורוב ה"שימוש" שעשה בזה הוא אצלו, האם די בזה להיחשב רבו מובהק.

נזכרתי שיש לשאול כה"ג על "בני הנביאים" שהיו מתלמדים בדרכי הנבואה והשגתה אצל רבם הנביא, ולא בהכרח למדו ממנו גם תורה כפשוטה, האם היה לו דין "רבם", או "רבם מובהק". שהרי אין ספק שעצם דרכי הנבואה והנבואה בעצמה הם קיום של כו"כ מצוות כנ"ל.
ובנוסף, אולי עצם דרכי הנבואה נחשבים "תורה", ונלמדים ככל סוגיה בתורה,
דהיינו לא רק מצד סתרי תורה וחלקי תורה הנלמדים כנצרך לדעת עבור זה, אלא עצם העבודה העצמית ודרכיה אולי היא היא חלק מהסוגיה בתורה הנקראת "נבואה".
ראה לשון הרמב"ם בריש פ"ז מיסוה"ת לתנאי הנבואה:

אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו.

וכל חלק מזה צריך לימוד. כיצד לתקן מידותיו, ולהתגבר על יצרו, ולהיות בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, ואפילו להיות שלם בגופו ש"מדרכי השם הוא" כמש"כ הרמב"ם בהלכות דעות עיי"ש, ומהו וכיצד להתקדש, ולפרוש מדרכי כלל העם, ולזרז נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל וכו' אלא להיות דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא. וכל אלה לא יתכן שאינם חלק מסוגיית הנבואה בתורה, וכל החומר בעניינים אלו לקוח מהתורה, [וכי מהיכן יילקח אם לא מהתורה?]. ודוגמה לזה ספר שערי קדושה לרח"ו שמלמד את האדם להגיע לדביקות וייחודים וגילויים עליונים.
וגם זה בכלל השאלה הנ"ל, על המלמד את האדם לקיים מצוות הלבבות והדעות כראוי ולהתעלות בהן, האם נחשב רבו ורבו מובהק.

באגב, יש לעיין בלימוד שמירת הגוף והנפש, שהוא חלק מהלכות דעות ברמב"ם, ומדרכי השם הוא, אבל כולו מדברי הרופאים. האם אדם צריך למשל לראות ברבי יחזקאל אסחייק את רבו מובהק בחלק התורה / קיום המצוה של שמירת הבריאות, ולנהוג בו כבוד ומורא? או שרק אם המקורות לדברים אלו הם מדברי חז"ל והראשונים? והאם צריך לבדוק בכל פעם מה מקורם של חז"ל והראשונים בזה?

וכעי"ז הדרך להגיע לאהבת השם על ידי התבוננות בבריאה וכמש"כ הרמב"ם, דאף שבוודאי לא תועיל שום התבוננות בבריאה אם לא קדם לה התבוננות שיש בורא ומנהל לעולם, [שזהו סדר פרקי הרמב"ם בריש יסוה"ת קודם פ"א ואז ח"ב שפותח במילים "האל הנכבד והנורא הזה" - שדובר בפרק א, וממילא הבריאה היא "מעשיו וברואיו" ולא סתם "עצמים ודברים", ודוק], אבל סוכ"ס לאחר מכן צריך התבוננות בחכמת הבריאה, והרמב"ם בעצמו מביא בזה מחכמת הטבע, "מעשה בראשית" לשיטתו, ולא הכל שם מהתורה אלא גם מחכמי הטבע ושאחר הטבע [אא"כ נאמר שהם רק עוררו את הרמב"ם לראות את הדברים בתורה]. עכ"פ, האם רבו של אדם בחכמה זו - כשהמטרה היא קיום מצוות אהבת השם, ומועיל לו לקיומה, האם ייחשב רבו מובהק לאותו הדבר.

עושה חדשות

והקרוב אלי שהענין אמת רק במקום הרי"ף צ"ל מהר"י ן' מיגאש והיה הרמב"ם בן שבע שנים והיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו שברכת הרב מהר"י ן' מיגאש עשתה פירות ושכיון מהר"י הלוי להאציל עליו מחכמתו ולכן קראו רבו למהר"י הלוי.

הר"א בן הר"מ כותב אחרת בספרו 'המספיק', ז"ל - ורבנו יוסף הלוי ז"ל תלמידו הכריע גם כן נגדו בפירוש מספר שאלות; ואבא מארי זצ"ל, למרות היותו נמנה עליהם וקורא להם בחיבורו הגדול "רבותי" משום שאביו ז"ל שהוא רבו הנו תלמידו של רבנו יוסף ז"ל, בכל זאת הוא חולק עליהם במקומות שבהם התברר לו שהאמת לצדו על פניהם.

קרית מלך · הודעהעל ידי **קרית מלך** » ה' פברואר 01, 2024 4:27 pm

עושה חדשות כתב:הר"א בן הר"מ כותב אחרת בספרו 'המספיק', ז"ל - ורבנו יוסף הלוי ז"ל תלמידו הכריע גם כן נגדו בפירוש מספר שאלות; ואבא מארי זצ"ל, למרות היותו נמנה עליהם וקורא להם בחיבורו הגדול "רבותי" משום שאביו ז"ל שהוא רבו הנו תלמידו של רבנו יוסף ז"ל, בכל זאת הוא חולק עליהם במקומות שבהם התברר לו שהאמת לצדו על פניהם.

עדיין דברי השה"ג במקומם עומדים, והא קמן דעת גאון עוזנו הרחיד"א בודאי שבכה"ג יכול להקרא רבו. ופשוט.

בינה להבין

צופה_ומביט כתב:שומע, ויל"ע בזה מכמה פנים אם דומה לכאן.

אז הנה עוד דוגמא,
נקטי' להלכה דחמץ בפסח אוסר במשהו, עוד נקטי' דכבוש כמבושל, ועפ'ז אם רואים במשך הפסח שנפל משהו חמץ לתוך נהר גדול צריכין לאסור כל מי הנהר [ואכן יש הסוברים כן] אבל אחרים יבואו ויאמרו שאין הדעת סובל [דהיינו לא מסתברא כלל] דההלכה רצה לאסור גם בכה'ג וימציאו כל מיני חילוקים

(שתי הדוגמאות הנ'ל הם באופן לחלק- דהיינו שעושים חילוק בהלכה דבכה'ג בודאי לא נאמר ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש החילוק], והנידון דידן הוא באופן לקשר- דהיינו דבודאי גם באופן זה נאמרה ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש הקשר], ואם בשביל זה דעתך שאינו דומה (חילוק שדעתי 'אינו יכול לסבול' בדרד צחות) אשתדל בל'נ למצוא גם אופן זה [שבודאי מצוי] אבל יקח זמן)

בינה להבין

צופה_ומביט כתב:אולי המבחן יהיה האם גם פוסק שאינו חסידי יקבל שאין הדעת סובלת לא לראות אדם כזה [דהיינו מציאות כזו] כרבו / רבו מובהק.

על זה כתבתי לעיל שבדרך כלל דעותיו של אדם נמשכות אחר דעות קדומות שיש לו ויתכן מה שדעת האחד סובל דעת השני לא יסבול

ישעיהו לוריא

ישעיהו לוריא כתב:
מקדש מלך כתב:המודל הראשון שניסיתי היה כשלון חרוץ. אין שום סיכוי שקול אחד, מוגבל בזמנו, יוכל לדון מול ציבור שלם
.....
.....
כל מי שמעוניין לשמוע ולהבין את דעת היחיד, יודיע בציבורי או באישי, שהוא מעוניין להשתתף בקבוצה קטנה שתדון בנושא באישי
......
במידה ומספר המשתתפים יהיה קטן בצורה שתעורר בי אימון, אולי אוכל לחשוף דברים שאני מכיר באופן אישי, בלי לחשוש לפרסום דברים שהצנעה יפה להם.

קצת קשה אז נסוגים ?!

......
אני מציע, אם רק ירצה כב', יענה ככל שיוכל, רק על העובדות והטענות שהועלו עד כה, ורק על מה שיש לו חשק לענות עליהן.
אני מבטיח שלא אתערב יותר ולא אגיב לכב' גם על מה שיענה, לכל הפחות שבוע שלם שבו הבמה תהיה רק שלך.

ובכן, חלף שבוע בו לא כתבתי מאום.
בסך הכל היו 10 אנשים בערך שהשתתפו בדיון, רובם הגדול באיפוק ונימוס, למרות זאת, ביקש הרמק"מ, שהדיון יעבור לאישי ולקבוצה יותר קטנה מעשרה-תריסר אלו.
וזאת יומיים בלבד אחר שאמר שבא מלא רוח עיזוזים להוכיח לכל מי שמבקש אמת.
לאחר מכן התפוגג מכאן למרבה הצער והדיון מתנהל ברמה התיאורטית - רעיונית, בלעדיו.

אז אחת משתיים. או שאין כאן מספיק מבקשי אמת, או שאין מספיק תשובות מניחות את הדעת.

אני בכל מקרה, הייתי שמח לאפשר לו להעביר כאן את דעתו הלאה במלואה, ואם זה תלוי בי, אני מוכן להמשיך מבלי להתערב ולהגיב לכתיבתו.

שבת שלום.

צופה_ומביט

בינה להבין כתב:
צופה_ומביט כתב:שומע, ויל"ע בזה מכמה פנים אם דומה לכאן.

אז הנה עוד דוגמא,
נקטי' להלכה דחמץ בפסח אוסר במשהו, עוד נקטי' דכבוש כמבושל, ועפ'ז אם רואים במשך הפסח שנפל משהו חמץ לתוך נהר גדול צריכין לאסור כל מי הנהר [ואכן יש הסוברים כן] אבל אחרים יבואו ויאמרו שאין הדעת סובל [דהיינו לא מסתברא כלל] דההלכה רצה לאסור גם בכה'ג וימציאו כל מיני חילוקים

(שתי הדוגמאות הנ'ל הם באופן לחלק- דהיינו שעושים חילוק בהלכה דבכה'ג בודאי לא נאמר ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש החילוק], והנידון דידן הוא באופן לקשר- דהיינו דבודאי גם באופן זה נאמרה ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש הקשר], ואם בשביל זה דעתך שאינו דומה (חילוק שדעתי 'אינו יכול לסבול' בדרד צחות) אשתדל בל'נ למצוא גם אופן זה [שבודאי מצוי] אבל יקח זמן)

שומע, ייש"כ.

עכ"ז אומר לך את הרהוריי בחילוק הדוגמאות, ואולי גם נרוויח מזה לעצם הנידון. [כמובן כל דבריי הם הצעות, ונכתבות כאן כדי לעורר וכחומר למחשבה].

בדוגמה של חמץ, כתוב "משהו" והשאלה היא האם יש שיעור למשהו, ובזה יש כבר בגמרא עירובין לגבי לחי "וכמה משהו". כלומר, הרעיון הזה ש"משהו" יש לו מידה אינו חדש, ואנחנו לא יוצרים אותו במיוחד עבור המקרה הזה.
כמו"כ, באמת לא מסתבר כלל שהתורה אסרה משהו כזה שלא רק ששקול ל"לא כלום" אלא אינו מציאותי כלל להישמר ממנו.

משא"כ בהלכה של "רבו", שהיא הלכה ידועה, ששקלו וטרו בה, ואמרו כו"כ אפשרויות ל"רבו" ו"רבו מובהק", והכל נסוב מאז ומעולם סביב לימוד תורה ופסק הלכה, והאופן הנידו"ד אינו נכלל שם לכאורה, וצריך להמציא בשבילו גדר חדש שלא נמצא בפוסקים, כי נתחדשה מציאות חדשה לגמרי של יחס בין "מקושרים" או "חסידים" ל"צדיק" [במשמעות החסידית], שלא מוכרחים לקרוא לזה כלל "רב", ועל פי כללי "רב" בחז"ל ובפוסקים הוא לכאורה אינו "רב" [אא"כ נמצא למה לדמותו, וככל הצדדים דלעיל], ובכן מאי סני לא לקרוא לו "רב" אלא לקרוא לו "צדיק", שזו באמת המהות העיקרית כאן? קשר הנפשות וצינור השפע וכו'. והרי היו צדיקים שלא דיברו כמעט, ולא נראו כמעט, וכו' [או שהחסידים גרו רחוק ולא נסעו אליהם למעט פעם בשנה או בחיים], והעיקר היה ההתקשרות הנפשית אליהם, והשפיעו אפילו מרחוק וכו'. או להתחמם לאור עבודת הקודש שלהם.
הגע עצמך, רבי חנינא בן דוסא, שהוא המקור הגדול ל"כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", האם משום כך היו צריכים כל בני הדור לקרוא לו "רבם מובהק"? לכאורה לא, והאם משום כך אינו די לו התואר הכי נכבד הזה "צדיק יסוד עולם", שמוכרחים גם לקרוא לו "רב"? איפה בכלל ההכרח לקרוא לו "רב" דוקא, שנמשכן נפשנא להסביר שגם הוא בכלל הגדרים לכך? נוצרה כאן מציאות חדשה, שחז"ל והפוסקים לא עסקו בה ולא דיברו עליה ולא הגדירו אותה, ומי אנחנו שנחדש כאן את עצם הגדר - שלא מצאנו עד היום - בהלכות "רב" - העיקר כדי שהצדיק "יזכה" גם ל"תעודת רבנות".

משל למה הדבר דומה: ראש ישיבה, ומשגיח. [ובגוונא ששניהם אמיתיים כשמם והבחורים רציניים ותלמידיהם ברצינות]. לשניהם השפעה תורנית מכרעת על הבחורים, אחד בדרכי הלימוד ובידיעת התורה, השני במוסר ומידות והשקפות ובניין האדם. האם משום כך צריך לקרוא לראש ישיבה משגיח ולמשגיח ראש ישיבה? כל אחד והשם שלו.
כמובן שבדוגמה זו שניהם "רבו" [לפי הכללים שהוזכרו], כל אחד מהם מלמד את התלמידים חלק בתורה, ומצד זה לבדו הוא נקרא "רבם", והתואר המבדיל, ראש ישיבה ומשגיח [ויותר נכון: מנהל רוחני], מציין [מבחינה מעשית] איזה חלק בתורה לומדים אצל זה ואיזה אצל זה. משא"כ בנידו"ד, כל הנידון הוא במה ה"צדיק" שמקושרים אליו נקרא גם "רב" והאם יש בזה צורך. אבל הדוגמה הובאה כלפי זה שלא כל אחד צריך את כל התארים, אלא מתייחד בתוארו שהוא כפי מהותו ותפקידו, ודי לתארו בזה.

אלא שהדעת - של מי שלא סובל - לא סובלת כאן שני דברים, אחד בסברא ואחד בתחושה:

א. בסברא: בכ"ז האיש הזה [לא משפיע רק דרך סתרי הנשמות או מעצם היותו בעולם, אלא] משפיע גם בגלוי על סובביו, דייקא, ולו יהי זה רק מעבודתו בקודש שהם חווים. והם מסתופפים סביבו, ושואלים בדברו ועצתו, ועושים כהכרעתו, וצייתין אליו וכו', וההשפעה הדתית שלו על חייהם ועל יהדותם שווה במשקלה לכה"פ להשפעתו של רב על חייו ויהדותו של יהודי. [הוא עשוי להיות המעמיד הגדול של הדת בקהילתו, ובכל ענפיה בעולם, ולפעמים לדור כולו]. א"כ סוכ"ס הוא עושה בעצם מה שרב עושה - רק לא באותם החלקים שרב עושה. א"כ מה ההבדל הגדול, שהמלמד תורה ופוסק הלכה נקרא רב, והצדיק לא, רק כי אין להגדירו במונחי "לימוד תורה ופסק הלכה" שהם היו הקריטריון בכל הדורות.

ב. בתחושה: בכל הדורות היחס הכי קרוב לדבר/קשר הנ"ל שיש עם הצדיק, והתואר החשוב והמשמעותי, לאדם החשוב והמשמעותי, בענייני הנפש והדת והקהילה, היה "רב". ממילא לא סובלת הדעת שאיש שכך הוא הקשר עמו, וזו השפעתו המכרעת בענייני הנפש והדת, לא ייחשב "רב". אלא שמו בישראל יהיה תואר חדש ומחודש שמעולם לא היה: "הצדיק". זו תחושה, על רקע היסטורי, שנובעת מכך שהמוסד הדתי המרכזי והמעמד הדתי הכי גבוה במשך אלפי שנים היה "הרב". חכמי ישראל, רבנים, המורים והמלמדים והפוסקים. ובלשון הרמב"ם: "אין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא גדול ממורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים. לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה". וכעת יש כאן מישהו שעבור אנשים הוא המוסד הדתי המרכזי והמעמד הדתי הכי גבוה והוא המייצג הכי גדול של דבר השם - והוא לא רב.
אולי אפילו מציקה כאן המחשבה/תחושה שזה מבליט מאד מאד את החידוש שבדרך החדשה. שתחת "חכמים" העמידה בראשה "צדיקים", מושג חדש, עם מהות אחרת. זה מבליט מאד את העובדה שיש כאן שינוי דרמטי מכל ההיסטוריה היהודית, וכמובן מאד לא נוח לראות זאת כך, מכו"כ טעמים. כמדומה עוד שחלק מהתחושה הוא גם שיש בכך פחיתות כבוד וזילותא, שלא יתכן שה"צדיק" לא יהיה "רב", [שהוא המעמד העליון תמיד, התורני, ולא רק] בזמן שכל עניינו של ה"צדיק" [מהותו, ורום ערכו, והשפעתו בקהילתו, והעמדת הדת שהוא עושה, וכו'] הוא הרבה הרבה למעלה מ"הרב". [מכאן נובעים גם ביטויים כמו "הרבי הוא הסמכות התורנית העליונה", כלומר לוקחים את הביטויים שימשו בישראל בכל הדורות - ומעתיקים אותם לצדיק, כדבר מובן מאליו, ובלי לחקור ולדקדק בזה, כי פשוט אין לנו שפה אחרת למעמד הדתי העליון, וח"ו להמציא שפה אחרת, שזהו דבר שאי אפשר בישראל].

האם "אין הדעת סובלת" מסוגים / סיבות אלה די בה כדי להמציא/לחדש גדר חדש בהלכה?
איני יודע.
אא"כ באמת ניתן להראות דמיון וקשר טוב ומובן בין תפקיד/מוסד הרב והצדיק.
ואז אני מסכים שהגם שהנטיה לעשות זאת תהיה מחמת "אי הדעת סובלת" אבל עכ"פ לא תהיה כאן המצאה.
ואני עדיין חושב שבכל כה"ג, אם באמת יש להראות דמיון וקשר - גם פוסק שאינו חסידי יכול לשמוע היטב את הסברה שבזה. מתארים לו את המציאות של הקשר, ושל ההשפעה [הגלויה], וחלקו בהעמדת הדת, ובחימום הלב והנפש לעבודת השם, ובקיום חובות הדעות והלבבות וכו', מה קורה איתו ומה קורה בלעדיו, והוא יכול לשמוע שאין הרבה הפרש בין זה ל"רב". זאת למרות שניתן גם להתעקש להגדיר רב רק במונחים ההלכתיים היבשים הקיימים כבר לפנינו ששימשו ושמצאנו בכל הדורות. [זה כבר קשור גם לאופי הפסיקתי של הפוסק, ולא רק לדעתו הקדומה בנוגע לצדיק וחסידים].

עכ"פ, לאור הדברים הנ"ל, באמת יש לי שאלה:
בזמן הנביאים - האם לנביא היו קוראים "רב"? או רק לחכמי התורה. וגם אם לא היה אז התואר המסוים הזה [לעזרא קראו "סופר"], האם היו לו דיני "רבו" ו"רבו מובהק" משום שבכל דבר ספק בחיים ובעבודת השם היו הולכים לשאול בדברו והוא היה מורה הדור בדרכי השם ומה השם רוצה מהדור ובמוסר וכו', שלא לומר משפיע קדושה ורוממות ורוחניות בין מעצם היותו בדור [כדברי הר"ן הידועים] ובין בגלוי למסתופפים בצלו? [לעיל עסקתי בזה קצת בנוגע לבני הנביאים]. או ש"רב" היה תואר לתלמידי חכמים מורי ההלכה ומלמדי התורה והשופטים את העם, ו"נביא" היה תואר בפני עצמו, שדי והותר בו. יש כהן, ויש נביא, ויש חכם, ולא מוכרחים שלכל אחד יהיה גם התואר של השני.
אם נדע תשובה על זה, נוכל גם ללמוד לעניין מושג ה"צדיק" שהתחדש בדורות שלפנינו.

וכעת אני מגיע אל הנקודה החדשה שהלכה והתעוררה בי לאורך המחשבה על הדברים.
בעצם מכל הנ"ל עולה לכאורה שהשאלה היסודית צריכה להיות אחרת לגמרי:
לא האם "צדיק" הוא "רב", אלא האם יש לנהוג ב"צדיק" באותו הכבוד והמורא שנוהגים ב"רב".
ולמשל גם לגבי רחב"ד כנ"ל, אולי אינו "רבם" של כל ישראל, אבל צריכים לנהוג בו כבוד ומורא כמו שנוהגים בגדול הדור, ולא משום שהוא "רבם" של כל הדור, אלא משום שהוא צדיק הדור.
מנין לומר מעיקרא שכל דיני כבוד ומורא יש אך ורק ל"רב", ולא למישהו - שניתן להראות הרבה דמיון בין השפעתו הדתית לבין רב - אך אינו עונה להגדרות של רב? וכי גזירת הכתוב היא שכבוד ומורא יהיו רק ל"רב"?
אלא שאין לנו איך לדעת האם יש חיוב עצמי של כבוד ומורא ל"צדיק", כי אין הלכות כאלה, וכל ההלכות שיש לנו בזה הם לגבי רב.
והנידון תלוי אולי בטעמא דמילתא, מדוע חולקים כזה כבוד ומורא לרב. דאם נבין את הטעם, אולי נראה שאותו הטעם יש גם ב"צדיק" אף אם אינו "רבו".
ואולי יש ללמוד מאבידת רבו שקודמת לאבידת אביו כי רבו מביאו לחיי העולם הבא, וא"כ נימא שכל מי שמביאו לחיי העולם הבא יש ליתן לו יחס של רב, [או אולי אפילו תואר רב]. אלא שבזמן חז"ל והפוסקים המציאות בזה היתה שרק רבו בתורה היה כזה, וכעת נתחדשה עוד מציאות בזה.
ומאידך צ"ע האם משום שאנו מדמים נעשה מעשה, ונחדש הלכות מדרישת טעמא דקרא.
ובאמת יש לבדוק מה ההלכה לגבי נביא, ולגבי כהן המשמש בבית המקדש, ובעיקר כהן גדול. האם מלבד דיני כהן / כהן גדול המיוחדים יש לכל כהן כזה גם דיני כבוד ומורא שווים לשל רבו / רבו מובהק, כי חד טעמא להם?
אולי משם נוכל ללמוד לכאן.
[אזכיר שוב שבספרי חסידות מדמים הרבה את הנאמר על נביא ועל כהן לעניין הצדיק, ולומדים מזה לזה. והרעיון הוא (לדלות הבנתי) כי את התפקיד שמילאו הכהן והנביא ממלא כיום הצדיק].

לסיום, עוד מחשבה מכיוון חדש:

עד כאן עסקנו רק בעניין של "רבו" ו"רבו מובהק". אבל יש לדון גם מצד כבוד [ומורא?] לתלמידי חכמים.
האם "הצדיק" היינו "תלמיד חכם"?
האם יש חיוב לכבדו בתור תלמיד חכם?
האם יש חיוב לכבדו מצד מהותו כ"צדיק" כפי שמכבדים לתלמיד חכם מצד היותו תלמיד חכם?
[האם מעלת/כבוד התלמיד חכם היא משום היותו "צדיק"?]

בכל הדורות כולם המעמד הדתי הכי עליון והכבוד הכי גדול היה לחכמי התורה ופוסקי ההלכה. אבל בחידוש של החסידות לא נמדד האדם [עכ"פ לא נבחן בזה בגלוי] בגדלות בתורה הנגלית ופסק הלכה כבכל הדורות, אלא במושגים אחרים לגמרי, שעיקרם צדקות ודביקות ועבודת השם, שבוודאי נובעים מתורה ומצוות, [והם התוכן הפנימי של התורה והמצוות], אבל כלשון הבאר מים חיים שאכן "הצדיקים לומדים מעט מהרבה, אבל המעט שלומדים - לומדים אותו לשמה", ולכן מתקיימים בהם דברי רבי מאיר במשנה פ"ו באבות. וכן קיום המצוות שלהם הוא לעילא לעילא, והתפילה בהתפשטות הגשמיות קרוב למעלת הנבואה, והמידות מזוככות, וטהרה וקדושה ופרישות נוראה, ואהבת ישראל שאין כמוה, וענווה, וביטול היש כאין ממש, שמתקיים בו ההיפך מ"אין אני והוא יכולים לדור". והם מהחסידים שמתפללים תשע שעות ביום ומכוונים את לבם למקום ויש להם ברכה וס"ד משמיא בשאר עסקיהם, ונענים בתפילתם, ונעשים להם נסים וכו'. וזה עוד לפני גדלותם בחלק הנסתר בתורה. וזוכים לגילוי נשמות ואליהו ולרוח הקודש, וזהו המבחן שלהם, ולא גדלות בחכמת התורה בבקיאות ועיון, בפלפול ובפסק הלכה.

אפשר אולי להגדיר שהגדלות שלהם היא במידות ובקיום מצוות. ובראש ובראשונה במצוות הדעות יסודי התורה וחובות הלבבות. [בביטוי "קיום מצוות" נכלל כל עבודת השם, קיום רצון השם, ובכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, וטהרה וקדושה ופרישות ודביקות. הכל נכלל בסופו של דבר ב"מצוות"]. גם עסק התורה שלהם לא נמדד בידיעת התורה, אלא באיכות הקיום של מצוות תלמוד/עסק התורה, שהוא לשמה ובאהבה ויראה ודביקות, והשגת התכלית הפנימית של לימוד התורה. זאת לעומת המושג תלמיד חכם שמדבר כפשוטו על גדלות בלימוד התורה = בחכמת התורה. דהיינו בעמל והתמדה ובקיאות ועיון ופסק הלכה בחכמת התורה.
גם בזוהר אנו מוצאים שלכל סוג של מעלה תורנית / דתית יש תואר נפרד. יש בעלי תורה [ובה עצמה: מארי מקרא, מארי משנה, מארי תלמוד (שהם גם הפוסקים, וכמש"כ הרמב"ם), מארי רזין], ויש בעלי מצוות, ויש בעלי תפילה, ויש נוטרי הברית, ושאר מעלות [ולא משנה כרגע האם יש או אין סדר פנימי ביניהם, ובאילו הקשרים]. יש כמדומה מארי מהימנותא, שגדולים בחוזק אמונתם ובסוד הדביקות שלהם, ועוד תארים לעוסקים בייחודים ותיקון השכינה וכו'. העיקר הוא שלא הכל בחדא מחתא מחתינהו, לקרוא לבעלי מצוות "תלמידי חכמים" רק כי מוכרחים לתת להם מעלה עליונה. אלא הכל לפי מעשיו שמו נקרא עליו.

עכ"פ בחסידות, בדברים הנזכרים לעיל בפסקא שלפני הקודמת נמדד האדם להיות במעמד הדתי העליון, זה שבכל הדורות היה שמור לתלמידי חכמים. ומעמדו הוא אף הרבה מעל לתלמידי החכמים [במובן הרגיל של המילה]. וזה חידוש, כי המושג הפשוט של תלמידי חכמים בכל הדורות לא היה כזה, ואנשים כאלו נקראו "חסידים" כבר בזמן הראשונים, והיו להם חבורות קטנות לעצמם, ולא הנהיגו את הדור בדר"כ, אלא תופסי הישיבה מרביצי התורה, ובעלי ההלכה הפוסקים והמשיבים. [גם מי שכן היה ממארי דרזין וקדוש עליון ובעל רוה"ק וזכה למעלות הלומד תורה לשמה, היה ראש הדור לא מצד זה אלא מצד גדלותו הגלויה בתורה ובהלכה, שהעמיד תלמידים הרבה גדולי תורה וחינך את הדור בדרכי הלימוד והפסק, האמונה והמוסר, ופסק הלכה ועמד בפרץ בהנהגת הקהילות והיהדות בזמנו ומקומו. למשל הרמב"ן]. וכאן נשתנה היחס, והתחלפה ההנהגה והמעמד.

וגגם כאן אנו רואים את התופעה שתיארתי לעיל, שקשה לאנשים לסבול שהצדיק לא יוגדר תלמיד חכם. ושהמושג אמונת חכמים לא עוסק בו, אלא במישהו אחר, ושצריך עבורו לחדש מושג חדש של אמונת צדיקים. [שלקוח כמדומה מעולם הנביא, וכמו שכבר כתבתי לעיל כמ"פ]. ולקרוא לו "מארי מצוות ועובדין טבין" ולא "מארי תורה". ושיש לדון אם חייבים לכבדו כתלמיד חכם. ושיש מציאות כזו של "רבו / רבו מובהק" שאינו תלמיד חכם. זה כל כך זר ומוזר לכל יהודי, פשוט כי לא היו דברים כאלה מעולם [אא"כ כן היו בזמן הנביאים וכנ"ל, איני יודע, וגם זה מן הסתם היה רק אצל בני חבורתו הלומדים ממנו ממש, וכבר עסקנו לעיל בצדדים האלה], והמושג הזה "רבו מובהק שאינו תלמיד חכם" נשמע לכל אוזן יהודית - יהיה מי שיהיה- כסותר מיניה וביה וכדבר שאי אפשר. וממילא הם ממש אנוסים לראות בצדיק גם תלמיד חכם, וממילא לפלפל הכיצד זוכה להגדרה זו שעד כה לא שמענו לה גדרים כאלה. והסיבה כנ"ל: א. מסברא - השפעתו הרוחנית והדתית גדולה לא פחות משל התלמיד חכם, ב. ואולי עיקר: אי אפשר לעקור מן המוח ומן הלב ומהתחושה המוטבעת ההיסטורית שהמעמד העליון בישראל הוא התלמיד חכם. נקודה. זה כ"כ מלא בחז"ל ובכל מקום, שלא שייך אחרת. מה נשאר? לפרש את המושג "תורה" ואת המושג "תלמיד חכם" באופנים חדשים, שמצד התכלית הנרצית מלימוד התורה וכיו"ב, ואף לשים אותם בפי חז"ל והראשונים, ולומר שלכך התכוונו. זה יכול להיות, לפעמים יש אפילו ראיות חזקות לזה, אבל אני כאן מנסה רק להבין את המנגנון הפועל כאן.

נ.ב.
בתיאור של הצדיק שהבאתי כאן [בחלק האחרון] כמובן שאין בכדי לומר שכל מי שמוכתר כ"רבי" עונה לתיאור הזה, ואני לא חושב שיש מי שסבור ככה [עכ"פ לא מוכרחים לסבור ככה, ורבים לא סבורים ככה]. הרבה פעמים זה יותר מה שדובר בחלק הראשון של ההודעה. ובמקרים כאלה השאלה לגבי "תלמיד חכם" עוד מתעצמת, ונעשית לשאלה אפילו יותר עיקרית מהשאלה של "רבו". כי ל"רבו" עוד אפשר למצוא תירוצים, אבל להיכנס לגדר "תלמיד חכם" זה כבר הרבה יותר קשה.
ונוצר מצב שיכול להיות אדם שרבו / רבו המובהק - עכ"פ כפי תפיסתו של אותו אדם והיחס שהוא נותן - אינו תלמיד חכם [או לא מובהק, ועכ"פ לא מיוחד] אלא בעל מצוות, וגם בזה הוא נעלה באופן מיוחד רק כלפי כל שאר בני הקהילה, ולא במובן אבסולוטי כמו בדורות הראשונים, וכולי האי ואולי [כי גם זה לא תמיד]. וכל זה כשיש בדור נגישים לכל אחד תלמידי חכמים עצומים ובעלי מצוות עצומים ומארי דרזין עצומים וכו'. כמה מוזר לשמוע דבר כזה.
כמדומה שאכן בימינו, מהסיבה הזאת גופא, [שהרבה פעמים כבר לא מדובר בצדיקים כראשונים] לא מעיזים אפילו להעמיד בראש אדם שאינו גם תלמיד חכם מוכח בנגלה, עד כמה שאפשר. ואף משתדלים להבליט / להחליט את העובדה שהעומד בראש הוא תלמיד חכם. פשוט כי אחרת זה כבר באמת יהיה דבר "שאין הדעת סובלתו", אחיזת החבל משני קצותיו שאין כמוה. וכולי האי ואולי. כמו כן משתדלים להבליט / להחליט את מעלותיו של העומד בראש באופן שלפחות בדבר אחד הוא יהיה מיוחד במינו [וכביכול די בזה בכדי שיוצדק עמידתו בראש כ"צדיק"], וכשלא נותרת שום ברירה מחליטים שהוא נסתר ואין תוכו כברו למעליותא יתירתא ואין לנו שום השגה [ואז כבר אפשר לומר עליו מה שרוצים].
השאלה כיצד נעשה מצב שמה שהתחיל כ"צדיקים" המתוארים באגרת בסוף נועם אלימלך - אוחז כיום במושגים קטנים מזה הרבה יותר, ועדיין המוסד הוא אותו מוסד, היא שאלה מרתקת בפני עצמה. והשאלה הכיצד עכ"ז במקומות רבים מייחסים לרבי כיום את אותם המושגים שנאמרו על הצדיקים הראשונים, היא כבר שאלה אחרת לגמרי, ועסקתי בה לעיל כמ"פ.

דרומי · הודעהעל ידי **דרומי** » ה' פברואר 01, 2024 11:33 pm

מן הסתם כבר יעצו לך לקצר או לחלק את דבריך לכמה הודעות, וכנראה לא הצלחת...

עכ"פ לעצם הענין, יש עוד מעמדות בעם ישראל מלבד 'חכם' ו'נביא'. יש 'כהן גדול', יש 'מלך', יש 'ריש גלותא', יש 'בן עליה' (מה שנאמר על רשב"י). בזוהר מדובר גם על 'אתפשטותא דמשה בכל דרא'.

ויש גם הגדרה חדשה שכנראה לא דיברו עליה במפורש לפני החסידות והיא 'נשמה כללית' - כלומר, נשמת הצדיק היא השורש שממנו מסתעפים נשמות החסידים.

לענין רבי חנינא בן דוסא וכו', לכאורה אין כל הכרח לומר שרבי חנינא בן דוסא נחשב כ'אדמו"ר'. יתכן מאוד ועשה ניסים ונפלאות לכל מאן דבעי אך לא היתה לו 'עדה' ו'חצר' של אנשים מסויימים שהסתופפו בצילו. כולם העריצו אותו אבל לא היה להם חיבור ממשי אליו (דוגמא מהדורות האחרונים: 'הצדיק הירושלמי' ר' אריה לוין).

אגב, דוקא בדורות האחרונים ובלי קשר לחסידות התפשט התואר 'מגיד' שלפי הבנתי היה שונה מה'רב', ואולי הוא כעין ההבדל בין 'משגיח' ל'ראש ישיבה' בשפה הליטאית היום.

צופה_ומביט

דרומי כתב:מן הסתם כבר יעצו לך לקצר או לחלק את דבריך לכמה הודעות, וכנראה לא הצלחת...
אולי באמת זו הזדמנות להתייחס לזה:
אני משתדל לכתוב בהודעה אחת את כל מה שבעיניי הוא חלק מאותו העניין וההודעה. בעיניי זה מוצדק ויש בזה תועלת.
זה לא מהשרוול, זה הרבה זמן ומחשבה ועבודה של כתיבה וסידור. לרוב משתדל בכה"ג גם לכתוב כותרות ביניים, ולהסביר את רצף העניינים מזה אל זה.
זה מספיק קשה ומאמץ גם ככה, ואין בידי להקדיש עוד מחשבה איך ואיפה לחלק נושא אחד לכמה הודעות. יותר ממה שכבר עבדתי על זה אין בכוחי ובפנאי שלי.
ומה יתן ומה יוסיף אם תהיה אותה אריכות בכמה הודעות ברצף בזו אחר זו, הרי זה בסה"כ תהיה הודעה אחת ארוכה, רק עם מסגרת באמצע. אני בכל מקרה אכתוב את הכל בפעם אחת, ואשלח מיד בזאח"ז, כדי שהנושא שהוא אחד מבחינתי - לא ייקטע באמצעו ויסתעף עם מיני דו"ד.
העניינים הללו מרכזיים מאד, ועמומים, וכוללים כ"כ הרבה אופנים וצדדים ואפשרויות, ותרכובות ביניהם גופא, ואני מנסה להיות הגון ולכלול הכל, גם כדי שתהיה כמה שיותר אפשרות לכל מי שרוצה להוציא לעצמו מכך [או להיעזר בכך עבור] ליבון והגדרה, וכדי לשים על השולחן את העניינים פרושים עד כמה שניתן למחשבה.
יש מי שיראה בזה ברכה, ויש מי שזה לא לטעמו, או שיראה בזה גנאי.
יש מי שפירוט כזה מועיל לו, ונצרך לו, ויש מי שזה מסבך אותו. [אני מסוג שלישי: גם כשזה מסבך אותי, אין לי ברירה, אני נצרך לזה].
עכ"פ, אני כותב עבור המעוניינים לעסוק בנושא, ומעוניינים לקרוא.
מי שמעוניין לקרוא יעתיק לעצמו לקובץ וורד וגדיל את האותיות ויחלק לעצמו כרצונו לפרקים וסעיפים ויקרא בכל פעם חלק.
עכ"פ אני בטוח שימצא עצה.

עכ"פ לעצם הענין, יש עוד מעמדות בעם ישראל מלבד 'חכם' ו'נביא'. יש 'כהן גדול', יש 'מלך', יש 'ריש גלותא', יש 'בן עליה' (מה שנאמר על רשב"י). בזוהר מדובר גם על 'אתפשטותא דמשה בכל דרא'.
בוודאי, אבל מה שייכות תארי שררה לכאן. הלוא מדברים כאן על "רבי", לא על פרנס וטובי העיר.
"בן עליה" הוא תואר אישי,
וצריך לדעת: א. מה משמעות הביטוי ומה הנפק"מ ממנו, והאם שייך לענייננו, ב. האם שייך להיות כזה בלי להיות תלמיד חכם [עכ"פ לפי כל מיני הגדרות וכו' וכנ"ל], ג. לא מחייב כלל שהוא רבו של מישהו.
האם כל רבי הוא "בן עליה" מסוגו של רשב"י? איני יודע.
אתפשטותא דמשה בכל דרא זה עוד נושא, על מה מדובר וכו' ומה המשמעות בזה ועד כמה נחשב כך ולעניין מה וכו' [וממילא האם נוגע לענייננו, ועל מי נאמר, ועד כמה, ומה הנפק"מ מזה], ואא"ט נאמר שם במקורו מיד שהיא ישנה בכל חכם וחכם, [כמדומה יש גם לשון בכל נשמתא ונשמתא], והרי בגמרא אמרו את הביטוי "משה" [שמתפרש לפי האר"י ע"ד אתפשטותא דמשה] לאו דוקא לגדול הדור, השווה פירושי רש"י כאשר אמרו זאת לרבא [משה, שפיר קאמרת!] בשבת קא, ב וסוכה לט, א לבין כאשר אמרו זאת לרבי אבא ולרב ספרא בחולין צג, א [משה] ולרבי אושעיא בביצה לח, ב [משה, שפיר קאמרת?]. ובכלל זהו ביטוי מיוחד שאומר תמיד רק רב ספרא [ובחולין רבא הקשה לו באותו מטבע לשון שהקשה הוא לרבי אבא, עיי"ש ודוק]. ראה עוד על קצה המזלג במכתב הגר"י עדס שבמבוא לספר "רעיא מהימנא השלם". כמובן יכול כל אחד לסבור לעצמו [או על פי רבו (?)] פירוש מסוים בנושא.

ויש גם הגדרה חדשה שכנראה לא דיברו עליה במפורש לפני החסידות והיא 'נשמה כללית' - כלומר, נשמת הצדיק היא השורש שממנו מסתעפים נשמות החסידים.
אכן, מציאות חדשה [עכ"פ נתגלתה], הגדרות חדשות, ועל כך בדיוק דיברתי בהודעה הארוכה הנ"ל.

לענין רבי חנינא בן דוסא וכו', לכאורה אין כל הכרח לומר שרבי חנינא בן דוסא נחשב כ'אדמו"ר'. יתכן מאוד ועשה ניסים ונפלאות לכל מאן דבעי אך לא היתה לו 'עדה' ו'חצר' של אנשים מסויימים שהסתופפו בצילו. כולם העריצו אותו אבל לא היה להם חיבור ממשי אליו (דוגמא מהדורות האחרונים: 'הצדיק הירושלמי' ר' אריה לוין).
כמובן כמובן, וזה בעצמו אומר הרבה לענ"ד, ואולי עוד אכתוב בזה אם ירצה ה' ואם יהיה ביקוש בציבור.
לא אמרתי שהוא היה אדמו"ר עם חצר, בוודאי שלא, מה השאלה, הבאתי אותו כדוגמה הכי קרובה שאני מוצא כרגע בחז"ל [בש"ס ומדרשים, לא בזוהר] למושג הצדיק החסידי מכמה פנים. ובספרי חסידות הוא מובא כדוגמה מובהקת לעניין הצדיק כצינור השפע, "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". ורק אמרתי שאם מישהו ירצה לתלות את המושג "רבו / רבו מובהק" בשפע הנשפע אליו דרך נשמתו, [ובפרט כשכמעט לא רואה ולא שומע את רבו, אלא נוסע אליו פעם בשנה ולוקח עמו תורה אחת לעבוד עליה כל השנה, כמו שהיה מצוי בזמני קדם, ועכ"ז הוא רואה אותו כרבו / רבו מובהק], אולי היו צריכים כולם לקרוא לרחב"ד "רבם המובהק", ולא שמענו שהיה כך. בכל מקרה, כתבתי על רחב"ד כ"הגע עצמך", ובנקודה מסוימת, ובעצמי הבדלתי בינו לבין מי שגם בגלוי מסתופפים אצלו ולומדים ממנו מה שלומדים. הכל שם.

קרית מלך · הודעהעל ידי **קרית מלך** » ו' פברואר 02, 2024 12:50 am

צופה_ומביט כתב:

וכעת אני מגיע אל הנקודה החדשה שהלכה והתעוררה בי לאורך המחשבה על הדברים.
בעצם מכל הנ"ל עולה לכאורה שהשאלה היסודית צריכה להיות אחרת לגמרי:
לא האם "צדיק" הוא "רב", אלא האם יש לנהוג ב"צדיק" באותו הכבוד והמורא שנוהגים ב"רב".

עד כאן עסקנו רק בעניין של "רבו" ו"רבו מובהק". אבל יש לדון גם מצד כבוד [ומורא?] לתלמידי חכמים.
האם "הצדיק" היינו "תלמיד חכם"?
האם יש חיוב לכבדו בתור תלמיד חכם?
האם יש חיוב לכבדו מצד מהותו כ"צדיק" כפי שמכבדים לתלמיד חכם מצד היותו תלמיד חכם?
[האם מעלת/כבוד התלמיד חכם היא משום היותו "צדיק"?]

איישר חילו על דבריו הנעימים.
בנידון הנ"ל אביא מה ששמעתי ממו"ר הגאון רבי שלום פוברסקי זצ"ל בעידן חדוותא, הוא זצ"ל היה אוהב לסנוט בחיבה בבחורים החסידיים בישיבה, אך תמיד היה מסיים בטוב, באחת משיחות אלו [אודות מעמדם של הצדיקים] סיפר לי כדלהלן: אבי [הגר"ד זצ"ל] היה "חסיד" ממש של המשגיח רבי ירוחם זצ"ל, ובבחרותי הטרידה אותי שאלה כבדה בענין זה, אך פחדתי מאד לשאול את אבי שאלה שכזאת כי חששתי מאוד מתגובתו, אך מאחר שהשאלה הטרידה אותי, טיכסתי עצות איך לשאול את השאלה, עד שהחלטתי שבפורים אעשה עצמי כשיכור ותוך כדי "שכרותי" אשאל את השאלה, כך עשיתי, וביום הפורים תוך כדי אותה "שכרות" שאלתי את אבי זצ"ל מהו ביאור הדבר שבישיבת מיר נהגו כבוד ומורא נשגבים לפני המשגיח ר' ירוחם, בעוד שהיו בישיבה בחורים שהיו תלמידי חכמים מופלגים ממנו כגון הג"ר אריה ליב מאלין, הרי לכאורה על פי הלכה היו חייבים לקום בפניו של רא"ל עוד יותר מאשר לפני המשגיח. אך כל ה"שכרות" לא עזרה לי, אבי זצ"ל הקפיד עלי מאד מאד, וממש גער בי על ההעזה לשאול שאלה שכזאת וכמעט דחה אותי מלפניו לרוב הקפדתו. [הגר"ש סיים ואמר עד היום אין לי תשובה על השאלה...].

דון מינה ואוקי באתרא

צופה_ומביט

כתב לי פלוני באישי:

פשיטא ואיצ"ל שכל הדיון אם הרבי הוא 'רבו מובהק' וכו', הינו רק כלפי הסתכלות האדם עצמו.
אבל בודאי שאם אחד אוחז שאינו אוחז מ"רבו המובהק" הנ"ל, בוודאי אינו נקרא "רבו המובהק" ואינו מחוייב אליו בכהוא זה.

זו אכן הערה נכונה, בפרט לגבי כל מיני חידושים במושג רבו ורבו מובהק ותלמיד חכם וכו', ודאי שאינם מחייבים כל אחד. שלא כמו מה שפשוט בגדרי ההלכה שהוא רבו ותלמיד חכם.

כל החידושים הנ"ל הם לכאורה זכות, ולא חובה. אדם לא חייב לסבור כחידושים הללו, בפרט כשיש לגביהם מחלוקת בישראל, ובפרט כשבחידושים הללו גופא הולך וגדל החידוש מדור לדור וכמדובר לעיל. ואף אם הוא עצמו נולד וגדל במקום שסובר בזה כשיטה אחת. ואף אם הוא בעצמו סבר כך עד שלב מסוים בחייו ובתורתו.
כך לגבי עצם החידושים, וכך לגבי פלוני מסוים שמכתירים [מי?] אותו באותה איצטלא. לסבור שהוא כך וכך זו זכות, ולא חובה.
והיסוד בכל זה הוא אחד:
כאשר מדובר על משהו שפשוט וברור ונגלה לעיניים – הוא נחשב כמציאות לפנינו, וממילא באה ההלכה ואומרת בו דבר ברור. אבל כאשר המציאות עמומה והגדרים עמומים וההלכה היא חידושים שאומרים כי "אין הדעת של פלוני סובלת אחרת", דעתו של פלמוני כן סובלת אחרת, והוא אינו חייב לקבל את הקביעות הללו. וממילא אין לדונו לא כחולק על רבו, ולא כמהרהר אחר רבו, וכל כיוצא בזה.
[ולגבי טענות כלפיו מצד חוסר אמונת חכמים ואמונת צדיקים – כבר דובר כמדומני לעיל, ואי"ה אני מקוה עוד לכתוב בזה. עכ"פ לא שמענו שיש חיוב להאמין על מישהו שהוא חכם, להאמין על מישהו שהוא צדיק. מה כן? זה לפעם אחרת...].

כאשר מדובר ברבו על פי גדרי ההלכה שאין בהם ספק וחידוש, באמת יש לעיין האם אדם "שבוי" אצל רבו לעולם ועד, כי זו מציאות שלמד ממנו ורוב חכמתו ממנו, והוא מוכרח להישאר תלמידו, ולא יכול להתחרט ולהחליט שפלוני איננו עוד רבו, מאיזה טעם שלא יהיה [צריך לחשוב דוגמאות]. ואפילו עניין מהרהר על רבו, מה כלול בו, מה נחשב מהרהר, ומתי מותר לחלוק, ובמה, ואיזה גבול יעבור הרב כדי שיפסיק להיחשב עבורו רבו, או רב בכלל, וכיו"ב, ומי המחליט והקובע בכל זה, ולפי מה. והאם יכול פשוט באיזה שלב בחייו ובתורתו לחפש לו רב אחר, מאיזה טעם שלא יהיה, ואפילו באותם חלקי התורה שלמד עד כה אצל רבו, [וסוכ"ס לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה וכו'], והאם ציווי רבו מהני בזה. וקצת נגעתי בזה בהודעות קודמות, למשל כאן.

וצעו"ת.

ישעיהו לוריא

בשנים האחרונות חזרו כל מיני אנשים הרבה על הביטוי 'חולק על ישיבתו של רבו', כאיסור לפרוש מחצר כלשהיא.
ברור לי שזו השוואה ללא הקשר. לחלק מהפורשים לא היה קשר מעולם עם מנהיג אותה חצר, וגם אף פעם ובכלל לא ידוע על ישיבה או מסירת שיעורים מאת אותו מנהיג חצר.
נראה לי אבל שלא עסקו בזה כאן. תשו"ח.

צופה_ומביט

לא יודע מי אמר ומה אמר, אבל צריך קודם כל לברר היטב את הגדר ואת הדין של חולק על ישיבתו של רבו, גם כשרבו כן תופס ישיבה, ואפילו כשהוא עצמו למד באותה ישיבה.

אחרי שנדע מה כוונת הדברים במקורם ומה הם כוללים, יחזור העניין לנקודה הכללית דלעיל:
הקשר [ומידתו, ותוקפו] של רעיונות/חידושי החסידות למונחים הישנים.

כמובן זה עד כמה שנזקקים למונחים הישנים, [וכפי שהבאתם שנזקקו].
יש הטוענים שכלל לא צריך להזדקק אליהם, ודי לנו במימרות חדשות ובמונחים חדשים וב"שולחן ערוך" חדש שנוצר [איזה? איך? על ידי מי? כלפי מי? מה הסימנים והסעיפים? וכו'] בכל זה כחלק מהדרך החדשה.

ישעיהו לוריא

צופה_ומביט כתב:
ישעיהו לוריא כתב:בשנים האחרונות חזרו כל מיני אנשים הרבה על הביטוי 'חולק על ישיבתו של רבו', כאיסור לפרוש מחצר כלשהיא.
ברור לי שזו השוואה ללא הקשר. לחלק מהפורשים לא היה קשר מעולם עם מנהיג אותה חצר, וגם אף פעם ובכלל לא ידוע על ישיבה או מסירת שיעורים מאת אותו מנהיג חצר.
נראה לי אבל שלא עסקו בזה כאן. תשו"ח.

לא יודע מי אמר ומה אמר, אבל צריך קודם כל לברר היטב את הגדר ואת הדין של חולק על ישיבתו של רבו, גם כשרבו כן תופס ישיבה, ואפילו כשהוא עצמו למד באותה ישיבה.

אחרי שנדע מה כוונת הדברים במקורם ומה הם כוללים, יחזור העניין לנקודה הכללית דלעיל:
הקשר [ומידתו, ותוקפו] של רעיונות/חידושי החסידות למונחים הישנים.

כמובן זה עד כמה שנזקקים למונחים הישנים, [וכפי שהבאתם שנזקקו].
יש הטוענים שכלל לא צריך להזדקק אליהם, ודי לנו במימרות חדשות ובמונחים חדשים וב"שולחן ערוך" חדש שנוצר [איזה? איך? על ידי מי? כלפי מי? מה הסימנים והסעיפים? וכו'] בכל זה כחלק מהדרך החדשה.

פשוט בהודעתך הקודמת נכנסת ממש לדון האם אדם הוא כביכול 'שבוי' אצל רבו המובהק, אם לאו. ופשיטא שלא.
ואני יודע על כל מיני אישים, לא חשוב כרגע כלל מי אמר ולמי ומה האינטרס, שהשתמשו בטיעון זה של 'חולק על ישיבתו של רבו בחצר מסויימת.

אני חושב שאפשר לצרף כאן ספר שלם, שהוציא משהו מסויים בחצר מסויימת שחוותה גל עזיבה גדול במיוחד, ספר שלם שמוכיח באותות ובמופתים ובהמון משפטי קישור והבהרה, לפני ואחרי כל מאמר, שיהיה ברור ומוחלט שאסור לעזוב רבי ושרבי הוא גם מי שעושה דברים שלא כדין ושלא כתורה, ושאין מציאות שיש שאלות על רבי, ושרבי זה משהו שאנחנו לא מסוגלים לבחון, ועוד ועוד פנינים.
הספר גם מכיל פרק 'מפרנס לפרנס', שלדעתי, הוא הפרק הכי חשוב בעיני כותביו, למען תימשך בעתיד מסורת הורשת החסידים והשליטה עליהם מבלי יכולת לחשוב או לזוז ימין ושמאל.
הספר כמו הוכן במיוחד לסיטואציה הנדרשת, אותה מבקשים למנוע באותה חצר, ובכל מחיר.

ראיתי ספר זה ממש בקיצור, כשיצא, ורק היום התפניתי לעבור על כמה פרקים בו.

כל מה שר' צופה ומביט כותב בדרך אפשר ובהרחבת צדדי הספק, נכתב שם בחדות, בלי ספק, כמעט כתוב במי מדובר, וכביכול, הכל עם מקורות שהולבשו בהתאמה לנידונים בספר.

בינה להבין

צופה_ומביט כתב:עכ"ז אומר לך את הרהוריי בחילוק הדוגמאות, ואולי גם נרוויח מזה לעצם הנידון. [כמובן כל דבריי הם הצעות, ונכתבות כאן כדי לעורר וכחומר למחשבה].

בדוגמה של חמץ,
א. כתוב "משהו" והשאלה היא האם יש שיעור למשהו, ובזה יש כבר בגמרא עירובין לגבי לחי "וכמה משהו". כלומר, הרעיון הזה ש"משהו" יש לו מידה אינו חדש, ואנחנו לא יוצרים אותו במיוחד עבור המקרה הזה.
כמו"כ,
ב. באמת לא מסתבר כלל שהתורה אסרה משהו כזה שלא רק ששקול ל"לא כלום" אלא אינו מציאותי כלל להישמר ממנו.

הנה כתבת שני טעמים להצדיק דעת המתירים מי הנהר

א. מצינו במקום אחר ש'משהו' יש לו מדה [הגם שכאן לו מצינו, ולכאו' זה יכול להיות גם ראי' להיפך]
ב. באמת דעתך כדעת אותם שאינם סובלים שזה ייקרא משהו [הגם שיש פוסקים שדעתם סובל זה דסו'ס הרי יש כאן 'משהו', וגם יכולים ליזהר ע'י הכנת מים מער'פ]

אז אנסה ליתן שני טעמים להצדיק דעת האומרים [אם אומרים] דגם בנידון דידן יש דין רבו

א. מצינו שהגדר 'רוב חכמתו הימנו' הוא לאו דוקא שהרי גם גדול הדור שלא למד ממנו כלום הוי רבו, ולחד תירוצא בתוס' גם אם רק בא ללמוד ועדיין לא למד הוי רבו [והגם שנידון דידן לא מצינו וזה יכול להיות ראי' להיפך- כמו שאכן כתבת בהמשך ההודעה]
ב. באמת דעתם אינו סובל שאדם שכל השפע הרוחני שלי עובר דרכו [ובזה נכלל גם כל התורה שיש בי והרבה יותר מזה] יהא פחות ממי שהעמידני רק בחריפות (או ממי שקיבלתי ממנו רק דרך הלימוד- כדמתאמרא מהגריש'א) והלא ק'ו הוא, ועוד שהרי העמידו על היראה [באופן שהוא אכן כך] שהיא ראשית חכמה, ועוד שעיקר מעלת רבו הוא לכאו' זה שמביאו לחיי עוה'ב [כמ'ש במה שנוגע לאביו] [הגם שאולי יהיו כאלו שדעתם סובל זה דסו'ס לא בא ע'י דיבור- ועכ'פ לא ע'י דיבור של רוב מקצוע מסיומת. (והגם שפרט זה לא מוזכר במקור שיהא מעכב מ'מ מסתבר להו -מאיזה טעם שיהיה- דבעינן דוקא ע'י איזה מעשה גשמי, והיראה לא נחשב לחכמה רק לראשית, והא דכתיב 'הן יראת ה' היא חכמה' לא מסתבר להו -מאיזה טעם שיהיה- שהכונה כפשוטו, ובעינן עוה'ב ע'י חכמה דוקא]

נ.ב. ובנוגע עצם הדין בזה התבוננתי שיש לדון בזה ע'פ דברי הספר חסידים אות תקפה, והפוסקים דנו בדבריו לכאן ולכאן ומשם יש מקום מוצא ללמוד לכאן, ועוד מצאתי בזה דברים מפורשים בשו'ת דברי יציב יו'ד ח'ב סי' קלא, ושם באות ג בשם הנוצר חסד פרק ו משנה ד קבלה בנוגע הרמב"ם והר'י מיגאש

בברכה המשולשת

צופה_ומביט כתב: עכ"פ, לאור הדברים הנ"ל, באמת יש לי שאלה:
בזמן הנביאים - האם לנביא היו קוראים "רב"? או רק לחכמי התורה. וגם אם לא היה אז התואר המסוים הזה [לעזרא קראו "סופר"], האם היו לו דיני "רבו" ו"רבו מובהק" משום שבכל דבר ספק בחיים ובעבודת השם היו הולכים לשאול בדברו והוא היה מורה הדור בדרכי השם ומה השם רוצה מהדור ובמוסר וכו', שלא לומר משפיע קדושה ורוממות ורוחניות בין מעצם היותו בדור [כדברי הר"ן הידועים] ובין בגלוי למסתופפים בצלו? [לעיל עסקתי בזה קצת בנוגע לבני הנביאים]. או ש"רב" היה תואר לתלמידי חכמים מורי ההלכה ומלמדי התורה והשופטים את העם, ו"נביא" היה תואר בפני עצמו, שדי והותר בו. יש כהן, ויש נביא, ויש חכם, ולא מוכרחים שלכל אחד יהיה גם התואר של השני.
אם נדע תשובה על זה, נוכל גם ללמוד לעניין מושג ה"צדיק" שהתחדש בדורות שלפנינו.

...
ובאמת יש לבדוק מה ההלכה לגבי נביא, ולגבי כהן המשמש בבית המקדש, ובעיקר כהן גדול. האם מלבד דיני כהן / כהן גדול המיוחדים יש לכל כהן כזה גם דיני כבוד ומורא שווים לשל רבו / רבו מובהק, כי חד טעמא להם?.

א. לפי הרמב"ם (וכן פשט הגמרא עליה הוא מסתמך ועוד גמרות) נביא הוא בהכרח ת"ח גדול מלכתחילה.
ב. אם מלאכי הוא עזרא אז הוא הגדול והוא הנביא.
ג. כהן גדול צריך להיות גדול מאחיו גם בחכמת התורה (ומה שהיו מי שקנו בסכף ולא היו ראויים, אינה ראיה להלכה עצמה, כמובן, ולגבי כבודם מעשה דכה"ג ושמעיה ובטליון יוכיח)

בברכה המשולשת

דרומי כתב:מן הסתם כבר יעצו לך לקצר או לחלק את דבריך לכמה הודעות, וכנראה לא הצלחת...

עכ"פ לעצם הענין, יש עוד מעמדות בעם ישראל מלבד 'חכם' ו'נביא'. יש 'כהן גדול', יש 'מלך', יש 'ריש גלותא', יש 'בן עליה' (מה שנאמר על רשב"י). בזוהר מדובר גם על 'אתפשטותא דמשה בכל דרא'.

ויש גם הגדרה חדשה שכנראה לא דיברו עליה במפורש לפני החסידות והיא 'נשמה כללית' - כלומר, נשמת הצדיק היא השורש שממנו מסתעפים נשמות החסידים.

לענין רבי חנינא בן דוסא וכו', לכאורה אין כל הכרח לומר שרבי חנינא בן דוסא נחשב כ'אדמו"ר'. יתכן מאוד ועשה ניסים ונפלאות לכל מאן דבעי אך לא היתה לו 'עדה' ו'חצר' של אנשים מסויימים שהסתופפו בצילו. כולם העריצו אותו אבל לא היה להם חיבור ממשי אליו (דוגמא מהדורות האחרונים: 'הצדיק הירושלמי' ר' אריה לוין).

אגב, דוקא בדורות האחרונים ובלי קשר לחסידות התפשט התואר 'מגיד' שלפי הבנתי היה שונה מה'רב', ואולי הוא כעין ההבדל בין 'משגיח' ל'ראש ישיבה' בשפה הליטאית היום.

א. כהן גדול צ"ל תלמיד חכם, כמבואר בהלכה.
ב. כבוד מלך לא תלוי בדרגתו בתורה (בירא"ש כן, כי אחרת איננו ראוי למלכות, ולא בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד, כך שצריך דרגה כלשהי בתורה). אבל למלך יש גדרים בהלכה, שאינם נוגעים לאדמו"ר חסידי כשלעצמם. (לא אמרתי שאין דיני שררה באדמו"ר חסידי. יכול להיות שיש, לפחות דינים מסוימים בחלק מהמקרים, ברמה חלקית מסוימת, אבל דיני מלכות ממש- לא).
ג. ריש גלותא בטל מזמן, במובנו ההלכתי הממשי, ולא התחדש מאז, הלכתית.
ד. על בן עליה כבר כתב הרה"ג צו"מ שליט"א שאיננו מעמד בעם ישראל אלא דרגה אישית בירא"ש. (ועל פניו, גם היא נאמרה על ת"ח דווקא).
ה. אתפשטותא דמשה נאמר על ת"ח דווקא.

כן מסתבר · הודעהעל ידי **כן מסתבר** » ו' פברואר 02, 2024 2:38 pm

דרומי כתב:אגב, דוקא בדורות האחרונים ובלי קשר לחסידות התפשט התואר 'מגיד' שלפי הבנתי היה שונה מה'רב', ואולי הוא כעין ההבדל בין 'משגיח' ל'ראש ישיבה' בשפה הליטאית היום.

חשבני שכדאי לציין כאן, שאכן, התואר המקורי של חלק גדול מהאדמורי”ם היה ’מגיד’.

בתואר זה הוכתרו כמה מהמנהיגים הראשיים בדורות הראשונים של עולם החסידות, אלו שלא היו רבני עיירות:
המגיד מראווני/מעזריטש.
המגיד מזלאטשוב.
המגיד מטשרנוביל ובנו המגיד מטריסק.
המגיד מסטעפין.
המגיד מראטנא.
וכעי”ז ’המוכיח’ מפולנאה.

ישעיהו לוריא

ומדיונים ברומו של עולם,
היישר לתחתית המציאות.

1. מזל טוב לבחורה ש. י, מבית שמש שהתארסה ללא הוריה, ידיעתם או הסכמתם, בהוראת ובברכת האדמו"ר,
עם בחור מערד.

2. לנגד עיני, חסידי השיטה הקדושה, כעת ממש, פוצצו ופצעו במכות חסיד שעזב את חצרם עם כל משפחתו,
רקדו על רכבו והוציאוהו מכלל שימוש, חבטו בו בכל גופו, ועד שלא באה המשטרה לא הניחוהו למרות היותו זב דם.
האירוע התרחש בעיבורה של עיר מרחק מטרים ספורים מהמרכז שלהם, מתחת לבית מגוריו של האדמו"ר מגור ברחוב רשב’’ם.
מי שפצה פה או אפילו שלף מצלמה, הוכה אף הוא, אחדים באכזריות ובעצמה.

אפשר לחזור לדיונים תיאורטיים או להכחשות שקריות של המציאות.

האמינו לי שיש לי חשק עצום לפתוח אשכול על חסידי גרויסוורדיין ווילחאויץ המסולאים מפז, רבי מרדכי חנה ורבי זושא לוריא, רבי חיים ליב כהנא ורבי עבר רוזנברג הגדול, ובתוך הדברים לתאר איך שמרו על השיטה הקדושה מול מתנגדיה.
לאשכול נקרא כמובן ’אז הוחל לקרוא בשם אלוקים, 2.0’

דרומי · הודעהעל ידי **דרומי** » ו' פברואר 02, 2024 3:46 pm

דבר ראשון, מזל טוב.

דבר שני, הבאת שני מקרים וכנראה השווית ביניהם.

לענ"ד עם כל החומרה שבשניהם יש להציב קו גדול ובוהק שיבדיל בין 'אלימות פסיכולוגית' שאפשר בדוחק רב למצוא לה איזה צידוק במקרים מסויימים - לבין 'אלימות פיזית' שאין לה שום הצדקה בעולם משום כיוון והמשתתף בה חייב מלקות ותשלומים וכו'.

ושוב, אין בזה להמעיט מחומרת ההתנהגות המופקרת גם כשאין בה הרמת יד. אך נפק"מ לבטולי הא מקמי הא.

בברכה לבשו"ט.

צופה_ומביט

הרב דרומי, עזוב את האירוסין, היו גם היו בשפע גדול אירועי אלימות ונזקים [כולל כהמתוארים כאן] גם בקהילה הזו כלפי עוזביהם.

כל מי שחשב/טען שיש הבדל גדול בין שני המקומות, ובכן, המציאות מדברת בעד עצמה.

שבת שלום ובשורות טובות לנו ולכל ישראל,
גאולה שלימה ואמיתית בכל המובנים תיכף ומיד ממש, אמן.

אותה אבקש · הודעהעל ידי **אותה אבקש** » ו' פברואר 02, 2024 4:29 pm

דרומי כתב:דבר ראשון, מזל טוב.

דבר שני, הבאת שני מקרים וכנראה השווית ביניהם.

לענ"ד עם כל החומרה שבשניהם יש להציב קו גדול ובוהק שיבדיל בין 'אלימות פסיכולוגית' שאפשר בדוחק רב למצוא לה איזה צידוק במקרים מסויימים - לבין 'אלימות פיזית' שאין לה שום הצדקה בעולם משום כיוון והמשתתף בה חייב מלקות ותשלומים וכו'.

ושוב, אין בזה להמעיט מחומרת ההתנהגות המופקרת גם כשאין בה הרמת יד. אך נפק"מ לבטולי הא מקמי הא.

בברכה לבשו"ט.

השתדלתי לא להתערב בתוכן אשכול זה, אך כאן מוכרחני להעיר, ומעדות אישית.
אלימות פסיכולוגית קשה חמורה היא לאין ערוך, מאלימות פיזית קשה ככל שתהיה. בפרט כאשר היא מתמשכת ובאופן סדיסטי ומתוחכם.
[לא שבקרב חס"ג לא התרחשו מקרי אלימות פיזית חמורים, אבל האלימות הפסיכולוגית המופעלת ע"י ההנהגה והמונחים על ידיה, חמורה ופוגעת פי כמה, ודי בזה].

אמנם במקרה של הקבוצה הקטנה מב"ב, לכאורה הנתונים מאפשרים לפעול ביתר קלות, ופלא שמנהיגם עדיין מסתובב חופשי כאחד האדם.

אראל · הודעהעל ידי **אראל** » ו' פברואר 02, 2024 10:58 pm

ישעיהו לוריא כתב:האמינו לי שיש לי חשק עצום לפתוח אשכול על חסידי גרויסוורדיין ווילחאויץ המסולאים מפז, רבי מרדכי חנה ורבי זושא לוריא, רבי חיים ליב כהנא ורבי עבר רוזנברג הגדול, ובתוך הדברים לתאר איך שמרו על השיטה הקדושה מול מתנגדיה.
לאשכול נקרא כמובן ’אז הוחל לקרוא בשם אלוקים, 2.0’

נו נו....
הלא אנכי צאצא לחסידי גרוסוורדיין ווילחוביץ [ר' מרדכי חנה היה דודי], ארשה לרשום מה ששמעתי פעם מחסיד וויזניצאי מתוק, שמו ר' בנימין ממונסי ... אמר לי כך, איזהו חסיד וויזשניץ אמיתי.?..., ג' כתות יש, החסידים החלשים והנרפים כששומעים מישהו מדבר סרה על רבם, מיד מתקצפים ומוחים... החסידים הבינונים, נו, שומעים עלבון רבם ושותקים...., החסידים השרופים, לא סגי שאינם שותקים בלבד, אלא אף מצטרפים עם המדבר ......

בברכה המשולשת

אותה אבקש כתב: אמנם במקרה של הקבוצה הקטנה מב"ב, לכאורה הנתונים מאפשרים לפעול ביתר קלות, ופלא שמנהיגם עדיין מסתובב חופשי כאחד האדם.

כמדומני שהמשטרה לא תעז לגעת באדמו"ר של חסידות בגודל כזה, בלי גיבוי מראש של ההנהגה התורנית.

יבנה · הודעהעל ידי **יבנה** » ש' פברואר 03, 2024 8:35 pm

ישעיהו לוריא כתב:2. לנגד עיני, חסידי השיטה הקדושה, כעת ממש, פוצצו ופצעו במכות חסיד שעזב את חצרם עם כל משפחתו,
רקדו על רכבו והוציאוהו מכלל שימוש, חבטו בו בכל גופו, ועד שלא באה המשטרה לא הניחוהו למרות היותו זב דם.
האירוע התרחש בעיבורה של עיר מרחק מטרים ספורים מהמרכז שלהם, מתחת לבית מגוריו של האדמו"ר מגור ברחוב רשב’’ם.
מי שפצה פה או אפילו שלף מצלמה, הוכה אף הוא, אחדים באכזריות ובעצמה.

אבות פ״ג מ״ב:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.

בבואה דבבואה של המצב בעוד כמה שנים כשיהיה רוב חרדים בלי מוראה של החילונים...

צופה_ומביט

ישעיהו לוריא כתב:ומדיונים ברומו של עולם,
היישר לתחתית המציאות.

אכן מן הצורך להסביר את הקשר בין הדיונים הרעיוניים לבין העובדות. האשכול יכול לעסוק רק בעובדות, להביא דיבורים הגובלים בע"ז אצל כת חסידית פלונית וכיו"ב, להביא עובדות על אלימות מזעזעת ואכזריות נפשית כלפי פורשים מחסידות אלמונית וכו'. נו, ומה יהיה מזה? הרי כל עצמן של עובדות כאלה – מבחינת העסק בהן, הסיפור עליהן והדיון בהן – אינו אלא דיבור על הרעיון שמאחוריהן.
כך זה גם במה שהרעיון העומד מאחורי העובדות אין לגביו מחלוקת, וכל שכן היכן שיש לגביו מחלוקת, כמו כאן. שהרי לא מדובר כאן במה שלכולי עלמא הוא פשע, אלא שאותם העושים כן צודקים בעיני עצמם ועושים מה שעושים לכתחילה ו"לשם שמים", והשומעים המזעזעים בטוחים שזו טעות ושקר, ומזועזעים כפלים מהרעיון שמאחורי העובדה מאשר מהעובדה הנובעת מהרעיון, והעובדה אצלם היא רק סימן והוכחה לעומק שחיתותו של הרעיון ועומק שטיפת המוח של הנאמנים לו. ואצל הצד השני, העובדה היא הוכחה לעומק השגב של הרעיון ועומק הנאמנות הקדושה אליו.
העובדה [בשום תחום, וכל שכן במה שיש בו שני מחנות] אינה עומדת לעצמה, אלא התגובה אליה [לכאן או לכאן] תלויה ברעיונות. וכאשר עושי המעשים בטוחים בצדקתם, ממילא במוקדם או במאוחר, בהכרח יעמדו הרעיונות לדיון, ולא העובדות.
מה עוד שנטען כאן שהרעיונות הללו [וממילא העובדות] לא צמחו בחלל ריק, אלא כענפי פרא של משנה רעיונית קודמת להם. ואכן בעלי הרעיונות הללו בפירוש טוענים שמקורם קדום. ועוד, שכדי לא להפוך את המקורות עצמם לחידושים, כל שכן את ענפי הפרא, הם תולים אותם בדברי חז"ל.
לכן אנו מדברים על הרעיונות, ומנסים לראות האם יש או אין מקורות בחז"ל, האם יש או אין קשר לרעיונות קודמים, ומהיכן נובעים או עשויים לנבוע רעיונות הפרא. כדי – וזה העיקר: לעורר למחשבה את כל מי שהנושאים הללו מעניינים אותו, שייכים אליו, קרובים אליו או נוגעים אליו [במידה זו או אחרת], לברר לעצמו את הדברים, ולא לחיות משטחיות או מסיסמאות או מתחושות קלוטות מהאוויר, [שממילא גם כשהוא עומד מול תופעות כאלה או הצעות/דיון לגביהן הוא מגיב מהבטן, לכאן לכאן, או באדישות והתעלמות]. ואולי גם יועיל במשהו למנוע טעויות/התפתחויות כאלה בעתיד.

בן מיכאל · הודעהעל ידי **בן מיכאל** » ש' פברואר 03, 2024 8:59 pm

ישעיהו לוריא כתב:ומדיונים ברומו של עולם, היישר לתחתית המציאות.
מזל טוב לבחורה ש. י, מבית שמש שהתארסה ללא הוריה, ידיעתם או הסכמתם, בהוראת ובברכת האדמו"ר, עם בחור מערד.

ליתר דיוק, היא התארסה באופן עצמאי [בשיתוף חמיו של אחי שבביתו היא גרה בשנה וחצי האחרונות], הוריה עורבו בימים האחרונים, ונכחו ב'וארט' [בזכות חמיו של אחי, המנסה כמידת יכולתו להשיב חיק בת אל הוריה].

צופה_ומביט

בברכה המשולשת כתב:א. לפי הרמב"ם (וכן פשט הגמרא עליה הוא מסתמך ועוד גמרות) נביא הוא בהכרח ת"ח גדול מלכתחילה.

לגבי נביא לא דיברתי על "תלמיד חכם" אלא על "רבו".

אבל דאתינן לידן אציע מה שמוזר לי בלשון הרמב"ם שם [יסוה"ת רפ"ז]:

אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו.

הרמב"ם לא כותב מילה אחת על תורה ועל מצוות [וגם לא כותב שהנביא מוכרח להיות מישראל, וגם לא שנבחרה א"י וירושלים לנבואה, וצ"ע]. ואולי שגרת הבנתנו המיידית היא להבין כך את דבריו, אבל אם יוצאים רגע מהנחות קדומות, וקוראים את לשונו - הרמב"ם לא הזכיר אלא חכמה, מידות, ניצוח היצר [התאווה], ודעת רחבה, ועיסוק במושכלות אלוקיות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה כביאור הרמב"ם מה הכוונה [בפרקים הקודמים שם].

והשווה ללשון הרמב"ם המפורש בהלכות שמיטה ויובל יג, יג, לא בעניין נבואה, אבל כיצד "מתקדשים קודש קודשים ונעשים חלק ה'":

כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו.

גם שם לא כותב מפורש תורה ומצוות, ואת הכל יש להבין על פרישות ומדע אלוקי וכו' שיש גם בחכמי האומות, ולא זו בלבד אלא ששם כתב זאת הרמב"ם להדיא: "כל איש ואיש מכל באי העולם".

וכך מרחיב הרמב"ם את דבריו בהלכה הנ"ל לגבי נבואה במורה הנבוכים ב, לו, פוק חזי:

כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו – על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר; ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, והיו תשוקותיו כולם – לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת האלוה ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה; ויהיה – מי שכבר התבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לענינים הבהמיים – רצוני לומר: בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל – ובלבד – החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש – חרפה לנו – [ומה טוב מה שאמר! כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים לא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות; אמנם שאר התענוגים החושיים, כריח, והשמע, והראות – ואף על פי שהם גשמיים – הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם כמו שבאר זה אריסטו; – וכבר נתגלגל המאמר במה שאינו מן הענין אלא שהוא צריך אליו, כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו – ויפלאו עם זה איך לא ינבאו אם תהיה הנבואה ממה שבטבע?!] – וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר: בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו; – – – והאיש אשר זה תארו – אין ספק כשיעשה כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני – שלא ישיג אלא ענינים אלהיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת האלוה ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים הם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם.
וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות – יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד; ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו.

והנה עוד מדברי הרמב"ם שם פל"ב, דברים מפורשים מאין כמוהם:

דעת הפילוסופים והוא שהנבואה – שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה.
והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא [=חוץ מאשר] בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי – שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה ׳מלך ארם׳ בענין אלישע.
אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם ״אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר״ – וכבר בארנו זה בפרוש ה׳משנה׳ ובחיבור הגדול והגדנו בהיות ׳בני הנביאים׳ מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר ״יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי״; ונאמר לו על ידי ירמיה ״כה תאמר אליו כה אמר יי וגו׳ ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש״.

מי שיש לו כל המעלות שכתבו הפילוסופים ולא התנבא - זהו נס. שינוי הטבע.
ויתכן, אף שהרמב"ם לא כתב כן בפירוש כאן, שהרמב"ם לשיטתו נצרך לתירוץ זה גם כדי ליישב הכיצד לא הגיעו אריסטו וחבריו לנבואה.

אלו דברי הרמב"ם, ומאד בולט בכל המקומות מה הוא לא כותב:
שמוכרח שיהיה מישראל [ובא"י ובירושלים, או שקיבל נבואתו בה או שמתנבא בעבורה], ושתלוי בתורה ומצוות, ובפרישות וקדושה והשכלה אלוקית בדרך התורה דייקא, וש"חכם" הכוונה "חכם/גדול בתורה".
וצ"ע.

ישעיהו לוריא

הרב בן מיכאל. מזל טוב.
ברוך ד' שהודיעו להורים באחרונה ושאתה רואה את נקודות הטוב בכל דבר.

להרב צופה ומביט.
היה נשמע כאילו כב' צריך להסביר על הדיונים והנחיצות בהם, בשל דבריי על דיונים ברומו של עולם ועל מציאות בשטח.
ברור שהדיונים חשובים כמה מונים, בפרט היסודיות והעמקות שבהן הן מובאים בקולמסו.

אם תבואנה כאן רק המחלוקות והזוועות - יהיה פורום זה סתם ללא תועלת.

בברכה המשולשת

צופה_ומביט כתב:
בברכה המשולשת כתב:א. לפי הרמב"ם (וכן פשט הגמרא עליה הוא מסתמך ועוד גמרות) נביא הוא בהכרח ת"ח גדול מלכתחילה.

לגבי נביא לא דיברתי על "תלמיד חכם" אלא על "רבו".

אבל דאתינן לידן אציע מה שמוזר לי בלשון הרמב"ם שם [יסוה"ת רפ"ז]:
אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו.

הרמב"ם לא כותב מילה אחת על תורה ועל מצוות [וגם לא כותב שהנביא מוכרח להיות מישראל, וגם לא שנבחרה א"י וירושלים לנבואה, וצ"ע]. ואולי שגרת הבנתנו המיידית היא להבין כך את דבריו, אבל אם יוצאים רגע מהנחות קדומות, וקוראים את לשונו - הרמב"ם לא הזכיר אלא חכמה, מידות, ניצוח היצר [התאווה], ודעת רחבה, ועיסוק במושכלות אלוקיות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה כביאור הרמב"ם מה הכוונה [בפרקים הקודמים שם].

והשווה ללשון הרמב"ם המפורש בהלכות שמיטה ויובל יג, יג, לא בעניין נבואה, אבל כיצד "מתקדשים קודש קודשים ונעשים חלק ה'":
כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו.

גם שם לא כותב מפורש תורה ומצוות, ואת הכל יש להבין על פרישות ומדע אלוקי וכו' שיש גם בחכמי האומות, ולא זו בלבד אלא ששם כתב זאת הרמב"ם להדיא: "כל איש ואיש מכל באי העולם".

וכך מרחיב הרמב"ם את דבריו בהלכה הנ"ל לגבי נבואה במורה הנבוכים ב, לו, פוק חזי:
כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו – על תכלית שויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשיעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר; ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, והיו תשוקותיו כולם – לדעת סודות זה המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת האלוה ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה; ויהיה – מי שכבר התבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לענינים הבהמיים – רצוני לומר: בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל – ובלבד – החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש – חרפה לנו – [ומה טוב מה שאמר! כי באמת הוא חרפה, מפני שהוא לנו מאשר אנחנו בעלי חיים לא דבר אחר, כשאר הבהמות, ואין בו דבר מענין האנושות; אמנם שאר התענוגים החושיים, כריח, והשמע, והראות – ואף על פי שהם גשמיים – הנה ימצא בהם עת אחת תענוג לאדם מאשר הוא אדם כמו שבאר זה אריסטו; – וכבר נתגלגל המאמר במה שאינו מן הענין אלא שהוא צריך אליו, כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו – ויפלאו עם זה איך לא ינבאו אם תהיה הנבואה ממה שבטבע?!] – וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר: בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה, אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות, או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו; – – – והאיש אשר זה תארו – אין ספק כשיעשה כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני – שלא ישיג אלא ענינים אלהיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת האלוה ומלאכיו, ולא ישער ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים הם דעות אמתיות והנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם.
וידוע שאלו השלושה ענינים אשר כללנום – והם שלמות הכח הדברי בלימוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות – יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד; ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלה יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו.

והנה עוד מדברי הרמב"ם שם פל"ב, דברים מפורשים מאין כמוהם:
דעת הפילוסופים והוא שהנבואה – שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן, והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה.
והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא [=חוץ מאשר] בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי – שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה ׳מלך ארם׳ בענין אלישע.
אמנם היות יסודנו – ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם ״אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר״ – וכבר בארנו זה בפרוש ה׳משנה׳ ובחיבור הגדול והגדנו בהיות ׳בני הנביאים׳ מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר ״יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי״; ונאמר לו על ידי ירמיה ״כה תאמר אליו כה אמר יי וגו׳ ואתה תבקש לך גדולות – אל תבקש״.

מי שיש לו כל המעלות שכתבו הפילוסופים ולא התנבא - זהו נס. שינוי הטבע.
ויתכן, אף שהרמב"ם לא כתב כן בפירוש כאן, שהרמב"ם לשיטתו נצרך לתירוץ זה גם כדי ליישב הכיצד לא הגיעו אריסטו וחבריו לנבואה.

אלו דברי הרמב"ם, ומאד בולט בכל המקומות מה הוא לא כותב:
שמוכרח שיהיה מישראל [ובא"י ובירושלים, או שקיבל נבואתו בה או שמתנבא בעבורה], ושתלוי בתורה ומצוות, ובפרישות וקדושה והשכלה אלוקית בדרך התורה דייקא, וש"חכם" הכוונה "חכם/גדול בתורה".
וצ"ע.

א. "רבו" זה אומר שהוא ת"ח, שהרי קיבל ממנו את תורת הנבואה, שהיא מקצוע בתורה. (נכון שמצאנו גם "רבו" בנגרות, אבל מבואר בגמ' בפסחים ששם אין דיני מורא רבו).
ב. דעת הרמב"ם בנבואה פרוסה בכל ספריו. שהרי בהקדמת פיהמ"ש הוא מביא מהלך אחר במקצת, ובהקדמה למשנ"ת הוא מונה את הנביאים כראדי מוסרי התורה שבעל פה.
ג. אכן, דעתו הייחודית מאוד של הרמב"ם בכמה מקומות היא שגם גוי יכול להיות נביא.
ד. באיגרת תימן הרמב"ם כותב "אחד מן התנאים שיש אצלנו ידועים לכל נביא - שיהיה בתכלית המדע ואז ינבא אותו הקב"ה. לפי שהוא עיקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם וגיבור ועשיר. וביארו, שאפילו גיבור שיהיה כובש את יצרו, ועשיר - עשיר בדעתו. אבל כשיעמוד אדם שאינו מפורסם בחכמה, ויאמר שהוא נביא, אין אנו מאמינים אותו. כל שכן אם יאמר אחד מעמי הארץ שהוא משיח." ובהמשך דבריו מבואר שאי ידיעת ההלכה פוסלת אותו מלהתאים לנבואה, כך שברור שהכוונה לחכמה בתורה.
ה. וגם בהלכות יסוה"ת, החכמה שדיבר עליה הרמב"ם היא קודם כל חכמת התורה, שהרי בלעדיה א"א לגשת אל הפרדס (אפילו לפי הגדרת הרמב"ם לפרדס), שהוא תנאי לנבואה.
ו. ולו זכינו לספרו של הרמב"ם על הנבואה, כפי שרצה לכתוב, מן הסתם היו הדברים מפורשים שם.
ז. ובכל מקרה, כל זה לגבי נביא, ואיננו נוגע למי שאיננו נביא, כמובן, ששם מצאנו רק הגדרות על ת"ח, כפשוטן (וגם נביא הוא צריך להיות ת"ח, כמבואר לעיל).

בן מיכאל · הודעהעל ידי **בן מיכאל** » ש' פברואר 03, 2024 10:08 pm

בן מיכאל כתב:
ישעיהו לוריא כתב:ומדיונים ברומו של עולם, היישר לתחתית המציאות.
מזל טוב לבחורה ש. י, מבית שמש שהתארסה ללא הוריה, ידיעתם או הסכמתם, בהוראת ובברכת האדמו"ר, עם בחור מערד.

ליתר דיוק, היא התארסה באופן עצמאי [בשיתוף חמיו של אחי שבביתו היא גרה בשנה וחצי האחרונות], הוריה עורבו בימים האחרונים, ונכחו ב'וארט' [בזכות חמיו של אחי, המנסה לפייס כמידת יכולתו].

רק אוסיף בעקבות הודעות באישי על דבריי שמהם משמע שהיתה מריבה נוספת, אז ממש ממש לא, אלא שהסבא מנסה לגרום לנכדתו לשוב אל חיק הוריה למרות ההרעלה שגור עשו ועושים לה.

צופה_ומביט

בברכה המשולשת כתב:א. "רבו" זה אומר שהוא ת"ח, שהרי קיבל ממנו את תורת הנבואה, שהיא מקצוע בתורה.

לא קבעתי שנביא נחשב "רבו", אלא את זה גופא שאלתי, האם הנביא הוא "רבם" של תלמידיו וביותר של כלל ישראל / השואלים בעצתו ועונה להם בנבואה, ופירטתי הצדדים לעיל. ולגבי תלמידיו כתבתי הצדדים שתלוי אם לימד אותם מקצוע בתורה של נבואה או דברים אחרים. ומכאן נעשה תלוי גם בשיטת הרמב"ם כאן.

ייש"כ ותשואות חן למעלתו על כל דבריו.

בן מיכאל · הודעהעל ידי **בן מיכאל** » ש' פברואר 03, 2024 10:13 pm

ישעיהו לוריא כתב:הרב בן מיכאל. מזל טוב.
ברוך ד' שהודיעו להורים באחרונה ושאתה רואה את נקודות הטוב בכל דבר.

בהחלט, וכי אתה רוצה שהמשפחה רק תשב ותבכה מהבוקר עד הלילה? - אנו מודים לה' על כל נקודת אור בתוך החושך בסיפור אכזרי ומרושע כל כך.
נ.ב. מישהו שאל אותי באישי, מדוע הוספתי שהוריה עורבו בימים האחרונים וכי אני מחפש לסנגר על המושחתים הנ"ל, אז ראשית נתתי את הקרדיט למי שזה בזכותו וזה באמת לא הממסד הגוראי. ושנית, אם אכן גור היו עושים זאת, גם אז הייתי מתקן - גם הרשע הגדול ביותר אין להוסיף על חובתו ולא כלום על מה שאכן חטא, וגם רוצח המונים, אין להוסיף על חטאיו אנשים שלא רצח...
וכבר ידוע הוארט של בעלי המוסר על הבשמים של יוסף בעת מכירתו.

בית הגנזים

בן מיכאל כתב:רק אוסיף בעקבות הודעות באישי על דבריי שמהם משמע שהיתה מריבה נוספת, אז ממש ממש לא, אלא שהסבא מנסה לגרום לנכדתו להתפייס עם הוריה למרות ההרעלה שגור עשו ועושים לה.

מקדש מלך כתב:
מחשבה אחת כתב:יש סט ערכים אחד - ערכי התורה. והם תקפים למערכת ולאדם הפרטי כאחד. יש ערך של שמירה על יחסים תקינים בין הורים לילדים (כבד את אביך - לעומת לא תחמוד)

כל ילד שהוריו פרשו מונחה לשמור על כבודם של הוריו!

יהושפט · הודעהעל ידי **יהושפט** » א' פברואר 04, 2024 12:08 am

בן מיכאל כתב:
ישעיהו לוריא כתב:הרב בן מיכאל. מזל טוב.
ברוך ד' שהודיעו להורים באחרונה ושאתה רואה את נקודות הטוב בכל דבר.

בהחלט, וכי אתה רוצה שהמשפחה רק תשב ותבכה מהבוקר עד הלילה? - אנו מודים לה' על כל נקודת אור בתוך החושך בסיפור אכזרי ומרושע כל כך.
נ.ב. מישהו שאל אותי באישי, מדוע הוספתי שהוריה עורבו בימים האחרונים וכי אני מחפש לסנגר על המושחתים הנ"ל, אז ראשית נתתי את הקרדיט למי שזה בזכותו וזה באמת לא הממסד הגוראי. ושנית, אם אכן גור היו עושים זאת, גם אז הייתי מתקן - גם הרשע הגדול ביותר אין להוסיף על חובתו ולא כלום על מה שאכן חטא, וגם רוצח המונים, אין להוסיף על חטאיו אנשים שלא רצח...
וכבר ידוע הוארט של בעלי המוסר על הבשמים של יוסף בעת מכירתו.

אני ידיד קרוב של הרב בן מיכאל משכבר הימים [עוד הרבה לפני הסיפור הזה], וברצוני להדגיש מהיכרות אישית כי ליבו שותת דם על מה שנעשה לאחיו ולמשפחתו, ודעתו על הענין נחרצת וברורה בתכלית, כמו גם דעתו על אותם אנשים שהיו מעורבים בסיפור הזה, אלא שאין מטבעו להגיב בהתלהמות שהיתה מצופה ממנו להגיב, וכפי שרבים אחרים ואני בתוכם היינו מגיבים על סיפור כזה.

נ.ב. דברי הם כמובן מנקודת מבטו של הרב ב"מ על הסיפור, לא באתי לטעון שלי יש איזה ידע אישי מה היה שם.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר