איש_ספר כתב:אליסף כתב:בנוגע לנקוי האף וכו', כמדומני שבחוגים מנומסים לא מריעים בקול תרועה בפני אחרים גם שלא בשעת תפילה וכדו'
לא חינכו אותי כך אך כך נראה לי
אותי חינכו כך.
ולא זו בלבד שמריעים בפני אחרים, אלא אף זו: יושבים בסעודת מרעים, קפץ אחד מן המנויין ומתחיל במלאכת גריפת אפו, בקול רעש גדול, לבסוף הוא מניח גרדומי ממחטותיו על שולחן האוכל... לדידו מי שרגיש לכך אינו אלא מן המתמיהין...
אליסף כתב:בברכה המשולשת כתב:איש_ספר כתב: [ויש להסמיך בכלל זה מנהג של חרפה של איזה חתנים, לאחר לבית הכנסת בשבת עליה לחתן שלהם, בשעה שעיני הקהל נשואות אליהם, אבל זה שייך לנושא אחר, ירידת קרנם של החתנים בעיקר בבתי כנסיות של אינם חסידים].
נתבקשתי להעיר:
באמת תמהון גדול, ובעיני ראיתי כמה פעמים שהחתן לא בא בכלל לתפילה [מחמת שינתו] או איחר מאד מאד והגיע לאחר הקריאה בתורה, והיתה בושה לו ולהורים.
כנראה הסיבה פטפוט ייתר עם כלתו עד שעה מאוחרת מאד, ואולי אפ"ל עוד סיבות ללמד זכות, בהצטברות עייפות ומתח וכו'.
אבל עכ"פ ראוי שיסכמו מראש שיעירם אחד מהקרובים בזמן [צריכים ההורים לדעת שכמה שזה מוזר זו תקלה לא נדירה כ"כ, וצריכים לתת עליה את הדעת מראש]
כוונתך בשבת שבע ברכות?
הרי באופרוף אין קשר עם הכלה
צופה_ומביט כתב:אגב, עוד מוזר לי לראות את נוסח חבישת הכובעים הליטאיים בציבור מודרני יחסית, שמראש מודדים וקונים את המגבעת באופן שתעמוד על הראש למעלה באלכסון, כדי שלא תכסה את הבלורית. כאילו המגבעת אינה אלא כיפה מגודלת עם שוליים.
דרומי כתב:חברים יקרים,
האשכול נועד להפיג קצת את המתח, כמו שכתב הרב אי"ס בתחילת דבריו,
והנה אתם מעלים נושאים כאובים באמת שיש הרבה 'מטען' מאחוריהם...
יש מספיק אשכולות 'כבדים' ואנא להקל קצת על מצב הרוח...
מגופת חבית כתב:איש_ספר כתב:יבנה כתב:איש_ספר כתב:ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !
בדומה לזה ענין לבישת הכובע בברכת המזון נועד לתת חשיבות לברכה, אז בישיבות נוהגים להשאיר כובע ישן מלוכלך ומגעיל לטובת המברכים.
אמת!
ישנו בית כנסת אחד שהוא מקום של תורה להרבה לומדים צעירים הבאים מישיבה סמוכה, והגבאי מבקש ללוכדם לתפילות הקבועות שם וכדי שלא ישמטו בתואנה שהז'קט והמגבעת שלהם אינם שם, הוא הכין שם מלתחה של כובעים מעוכים וז'קטים דהויים ובלויים, והוא מחלקם לבחורים כדי שיצטרפו לתפילה, נמוך הקומה נוטל ז'קט הגדול ממנו עד שהוא נראה כבן ק"ק חתם סופר, והגבוה מקבל מעיל קצר הנראה עליו כווסט, וזה וזה חבושים במגבעות של ציידים.
הענין משום עיטוף, וענין עיטוף חזינן בהרבה מקומות שהוא ענין של יראה, ויש להראות מקור שהוא ענין של כבוד
כולי האי כתב:יש אנשים הזקוקים לצאת לבית הכסא באמצע התפילה או קריאת התורה, וכנראה שקלו בדעתם שאף שיפסידו למשל חלק מקריאת התורה חייבים לצאת מפני שלא יכולים לשמוע דברי תורה וכדו'. ובכל אופן אם יוצא בין גברא לגברא ומגיע לפתח בית הכנסת כשהעולה מתחיל לברך משתהה כדי לשמוע ברכו והברכה. וממ"נ אם אסור לו כרגע גם זה אסור.
ונתנו ידידים כתב:יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.
מכון חכמי ליטא כתב:מנהג בזוי.
נכנסים לבית הכנסת ומורידים את הכובע. עכשיו הכובע צריך "איוורור". מה עושים? מניחים את קצהו על ספר קודש! כדי שאויר יכנס מתחתיו ויתאוורר.
משתמשים בספר קודש ליבש את הזיעה!
מענה איש כתב:הרגע הזה שהחזן הגיע לשירה חדשה לפני כולם ומתחיל במלאכת האיתור של עשרה שהגיעו לגאל ישראל זה מתחיל במבטים של חיפוש ואיתור ועובר לניסיון לקרוא הפוך בסידורו של כל אחד מהקהל וכלה במבטי הנהון כאומר הגעתם כבר? משהו בדרך מסתבך הוא מצליח לקרוא רק שהוא מאבד את המספור וחוזר חלילה על כל התהליך, ואז אחד המתפללים אחד שיודע להחזיק ראש מסמן לו שיש 10 ומשום מה הוא זוכה להתעלמות מהחזן, כנראה יש דין של וספר לו, עד שהלה פורש לרווחה את עשר אצבעותיו ומכה בהם את האויר ואז ברגע כמימריה החזן מסובב עצמו לעמוד ופוצח ב'שירה חדשה עד ברוך אתה ה' גאל' תוך כדי ניסיון להגניב מבט מי זה ההוא עם האצבעות
פרנקל תאומים כתב:מכון חכמי ליטא כתב:מנהג בזוי.
נכנסים לבית הכנסת ומורידים את הכובע. עכשיו הכובע צריך "איוורור". מה עושים? מניחים את קצהו על ספר קודש! כדי שאויר יכנס מתחתיו ויתאוורר.
משתמשים בספר קודש ליבש את הזיעה!
כד הווינא טליא, חינך אותי סבי ז"ל, שאין זו מידת דרך ארץ להניח את הכובע על שולחן, עכ"פ כשצידו הפנימי החבוש על שערות הראש ומלמולי הזיעה הוא שמונח ישירות על השולחן. יש בכך מן המיאוס. כובע יש להניח על החליפה המקופלת, או על הכיסא.
ספרים וועלט כתב:ואם יש כבר טישו על השלחן אני נוהג לדחפו כלאחר יד אל הרצפה.
אנשים עוררו אותי שזה לא כבוד ביהמ"ד וביהכ"נ.
אני מסכים אתם, אך גם כאשר הטישו היה על השלחן לא הוסיף כבוד לביהמ"ד, ומה לך כי תלין עלי...
אני מסופק מי צודק אני או הם...
ונתנו ידידים כתב:יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.
משנה שבת ו א
ולא בטבעת שאין עליה חותם
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:
"ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה"ז להם כתכשיט, ושרי".
מענה איש כתב:פעם ישתבח ב7:30 זה עבד עדין פה ושם יש את החזנים שבעשרים ותשע כבר צועדים לעבר העמוד כדי להתחיל בדיוק ב7:30 אבל היום זה עובד אחרת
...
7:35:06 מגיע מהירח איזה חיוב בריצה מהירה ומתחיל ישתבח
מענה איש כתב:הרגע הזה שהחזן הגיע לשירה חדשה לפני כולם ומתחיל במלאכת האיתור של עשרה שהגיעו לגאל ישראל זה מתחיל במבטים של חיפוש ואיתור ועובר לניסיון לקרוא הפוך בסידורו של כל אחד מהקהל וכלה במבטי הנהון כאומר הגעתם כבר? משהו בדרך מסתבך הוא מצליח לקרוא רק שהוא מאבד את המספור וחוזר חלילה על כל התהליך, ואז אחד המתפללים אחד שיודע להחזיק ראש מסמן לו שיש 10 ומשום מה הוא זוכה להתעלמות מהחזן, כנראה יש דין של וספר לו, עד שהלה פורש לרווחה את עשר אצבעותיו ומכה בהם את האויר ואז ברגע כמימריה החזן מסובב עצמו לעמוד ופוצח ב'שירה חדשה עד ברוך אתה ה' גאל' תוך כדי ניסיון להגניב מבט מי זה ההוא עם האצבעות
לכשיבקע כתב:ונתנו ידידים כתב:יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.משנה שבת ו א
ולא בטבעת שאין עליה חותם
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:
לכשיבקע כתב:ונתנו ידידים כתב:יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.משנה שבת ו א
ולא בטבעת שאין עליה חותם
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:
כן מסתבר כתב:ומה כבודו מציע, שישלחו את התלמיד/ה חזרה הביתה אל הדלת הנעולה?
מעיין כתב:בפרט אחרי שכבר כתבנו המבואר בדברי הגמ' וכפי שהעיר גם ר' דב שטרנבוך, אדרבא מהגמ' הנ"ל מבואר ענין כל כבודה וגם ענין שאין האשה מטריח את הבעל, ואילו בנוהג השגעון שתי הדברים הם להיפך האיש משמש להבעל וגם יש כאן היפך כל כבודה
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 306 אורחים