תלמיד חברים כתב:בפשטות האיסור להותיר היה על המן עצמו, ולא על הבליעות שלו.
וכמו בחמץ שיש איסור של בלא יראה ובל ימצא, ואין בכלל זה בליעות.
האיסור הוא להותיר ממנו גופו.
אליהו בן עמרם כתב:תלמיד חברים כתב:בפשטות האיסור להותיר היה על המן עצמו, ולא על הבליעות שלו.
וכמו בחמץ שיש איסור של בלא יראה ובל ימצא, ואין בכלל זה בליעות.
האיסור הוא להותיר ממנו גופו.
וזאת מנין?
ומאי שנא מלהותיר בקרבנות? שכן חייבים למרק ולשטוף כדי להינצל מ"לא תותירו" שיש בטעם שנבלע בכלים, או לכל הפחות במה שנדבק לדפנות הכלים (עיין רדב"ז על הרמב"ם בענין מירוק ושטיפה בקרבנות)
ומאי אכפת לן אם נאסר המן בבוקר באכילה או לא, הרי רוצה להינצל מ-הותרה אסורה?
עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!
עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!
תלמיד חברים כתב:הערה:
לפי מ"ש הראשונים (אבן עזרא) וכמדומה כבר בחז"ל
שטעם האיסור להותיר מן המן היה כדי שיאמינו בהקב"ה שיתן להם למחר.
אם זה טעם האיסור, א"כ אין האיסור אלא על בעין.
כי מבליעות א"א להתקיים.
משא"כ בקדשים, מסתמא שם זהו גדר אחר, שלא יתערבו קדשים כאלו באחרים, או איסור הנאה.
אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.
כדכד כתב:אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.
רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר
הארי החי כתב:מפורש באבן עזרא שם שאין איסור להותיר וז"ל הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר רק יבטח בשם כי מחר ירד כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו.
ועכ"פ לכאורה לא חל עליו שם נותר
כדכד כתב:המן לא יה נבלע באיברים
אולי גם לא היה נבלע בכלים?
כדכד כתב:אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.
רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר
אליהו בן עמרם כתב:עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!
אינני יודע מה המקור להתיר המן באכילה לאחר זמנו?
ועוד, שאין בזה לכאורה נפק"מ לשאלה הפותחת. כי גם אם מותר באכילה לאחר זמנו, אבל מ"מ יגעיל/ימרק על מנת לא לעבור על איסור "לא יותר" שנימא דהוא גם לגבי בליעות או לכה"פ לגבי מה שדבוק בדפנות, מידי דאמרי הכי באיסור "לא תותירו" בקרבנות.
HaimL כתב:עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!
לכהפ"ח משום לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
עזריאל ברגר כתב:כדכד כתב:אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.
רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר
משה רבינו הסתלק בשבת.
האם ייתכן שהמן שירד עליו ביום שישי - כלל לא חל עליו האיסור של "אל יותר"?
כדכד כתב:עזריאל ברגר כתב:כדכד כתב:אור עולם כתב:ראיתי בבעלי התוס' שמפטירת משה עד אחרי הקרבת העומר אכלו ממה שהיה בלוע בכלים.
רש"י אומר שאכלוו מה שנשאר להם
משמע שאחרי פטירת משה כבר לא היה איסור להותיר
משה רבינו הסתלק בשבת.
האם ייתכן שהמן שירד עליו ביום שישי - כלל לא חל עליו האיסור של "אל יותר"?
למה? בדרך כלל מותר היה להותיר מהמן אחרי שבת?
אם לא - מי התיר זאת בפטירת משה רבנו?
כדכד כתב:כששאלתי מי התיר לא התכוונתי מי הגברא שהתיר את זה
אלא איך הותר האיסור
אליהו בן עמרם כתב:שמות ט"ז י"ט
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר"
מי שבישל מן בכליו, האם התחייב בהגעלת או מירוק כליו בחמין, כדי שלא יעבור על איסור נותר?
כפי שמחוייב בקרבנות, בפרט לשיטת הרמב"ם שמחויב בזה "עקב אכילה" לפני שעובר על איסור נותר?
אליהו בן עמרם כתב:שמות ט"ז י"ט
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר"
מי שבישל מן בכליו, האם התחייב בהגעלת או מירוק כליו בחמין, כדי שלא יעבור על איסור נותר?
כפי שמחוייב בקרבנות, בפרט לשיטת הרמב"ם שמחויב בזה "עקב אכילה" לפני שעובר על איסור נותר?
עזריאל ברגר כתב:HaimL כתב:עזריאל ברגר כתב:בקדשים נאמר במפורש שאסור לאכול את הנותר.
במן אין איסור לאכול את הנותר!
לכהפ"ח משום לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
אין בזה כלל מוחלט.
לדוגמא כלאים (חוץ מכלאי הכרם) - מותרים באכילה.
ובפרט דבר שנעשה בו איסור בשב-ואל-תעשה - כמדומני שלא מצאנו בשום מקום שנאסר באכילה.
כדכד כתב:תירוץ זה ניתן להיאמר בלי קשר לזה שמשה רבנו נפטר בשבת
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 121 אורחים