כִּ֥י בְשִׁגָּע֖וֹן יִנְהָֽג:

[דרומי]

גא"מ.

את חטאיי אני מזכיר היום, ביום הכפורים ישב לידי בבית הכנסת מישהו שלא היה מוכר לי, נראה יהודי יקר ומתפלל בכוונה וכו', אבל מפעם לפעם משתמש בטישו ומניח אותו לאחר מכן על השולחן. למרות שניסיתי להתאפק וכו' ולהתרכז בתפלות היום ובקדושתו הדבר כ"כ הפריע לי עד שלמרבה הבושה פשוט הערתי לו במלים מפורשות, והיה זה מאוד לא נעים לי ולו.

[יוסף חיים אוהב ציון]

בנוגע לנקוי האף וכו', כמדומני שבחוגים מנומסים לא מריעים בקול תרועה בפני אחרים גם שלא בשעת תפילה וכדו'
לא חינכו אותי כך אך כך נראה לי

אותי חינכו כך.
ולא זו בלבד שמריעים בפני אחרים, אלא אף זו: יושבים בסעודת מרעים, קפץ אחד מן המנויין ומתחיל במלאכת גריפת אפו, בקול רעש גדול, לבסוף הוא מניח גרדומי ממחטותיו על שולחן האוכל... לדידו מי שרגיש לכך אינו אלא מן המתמיהין...

הרב איש ספר, כב' מכניס אותנו לאוירת פורים במליצותיו 60 יום קודם החג.
ולגופו של ענין, ודאי הדברים חמורים וכדיאתא בגמ' בחגיגה על הממאיס את חבירו מה עונשו.

[יוסף חיים אוהב ציון]

אגב הגאון הגדול חכם שלום כהן זצוק"ל ר"י פורי העתיקה, היה מקפיד שלא יניחו על שולחן התפילה אפילו טישו נקי, ונכ"ב בקובץ יתד המאיר כמדומני.

[בברכה המשולשת]

[ויש להסמיך בכלל זה מנהג של חרפה של איזה חתנים, לאחר לבית הכנסת בשבת עליה לחתן שלהם, בשעה שעיני הקהל נשואות אליהם, אבל זה שייך לנושא אחר, ירידת קרנם של החתנים בעיקר בבתי כנסיות של אינם חסידים].

נתבקשתי להעיר:
באמת תמהון גדול, ובעיני ראיתי כמה פעמים שהחתן לא בא בכלל לתפילה [מחמת שינתו] או איחר מאד מאד והגיע לאחר הקריאה בתורה, והיתה בושה לו ולהורים.
כנראה הסיבה פטפוט ייתר עם כלתו עד שעה מאוחרת מאד, ואולי אפ"ל עוד סיבות ללמד זכות, בהצטברות עייפות ומתח וכו'.
אבל עכ"פ ראוי שיסכמו מראש שיעירם אחד מהקרובים בזמן [צריכים ההורים לדעת שכמה שזה מוזר זו תקלה לא נדירה כ"כ, וצריכים לתת עליה את הדעת מראש]

כוונתך בשבת שבע ברכות?
הרי באופרוף אין קשר עם הכלה

בוודאי בשבת שבע ברכות

[צופה_ומביט]

מעניין הממחטות [ואולי צ"ל "מגבונים לחים"] והמסתעף,
יש מקום לעיין בזה במנהג הרקיקה בעלינו לשבח [המנהג מוזכר במהרי"ל (שנהג אותו בעצמו) ובט"ז, ונהגו בו הרבה צדיקים, ראה כאן],
שאצל מי שאינו נוהג בו, ובפרט כיום שנתבטל ברוב רובם של המקומות [אולי בכולם למעט אחד] - הרקיקה הנראית ונשמעת מאוסה בתכלית, ומביאתו לידי קבס. כ"ש כשנמצא במקום שבו נוהגים [אחד, או כמה] לעשות כן בקול כחכוח לח ועסיסי לייצר קיא עב משופרא דשופרא שאין חשש שיתנדף ממנו כלשהו בטרם יגיע לארץ, וטפיחת הנוזלים הסמיכים הפוגעים בקרקע נשמעת גם היא [ולכל זה לא מועיל מאומה מה שמכסים את הפה בכף היד ומרכינים הראש].
אפשר שאצל מי שנוהג בו, ומודע לסיבתו, וחש אותה בשעת מעשה, או סתם מתוך הרגלו בכך - אין הדבר גורם שיקוץ כלל. וכמו שנרגיש כולנו אם נראה מולנו תמונת ע"ז ממש ועוד כזו שהצמיחה שנאת ישראל ורציחתם לאלפים ולרבבות רח"ל היל"ת, ונירק עליה ולעומתה - אנו ואחוזת מרעינו - מכל הלב [במקום שאין סכנה וכו'] ואדרבה, אז ירווח לנו מהתיעוב והשיקוץ והשנאה שנרגשים בלבנו למראה אותו שיקוץ משומם, שהתורה קראה אותם שיקוצים וגילולים.
וכמו כן, במקום שכך המנהג, או שכך מנהג רוב ישראל, לכאורה המיעוט הניזוק עליו להרחיק את עצמו [ויל"ע בכללי הדבר וגדריו].
השאלה בעיקר בימינו, ובמקום שאין זה מנהג המקום השייך לקהילה הנוהגת כך, האם אריך למעבד הכי [אפילו בשקט ובצנעא, כי מאן מפיס] ולשקץ את נפשם של הסובבים.
והאם בכלל מנהג זה חמור עד כדי שיגבר על בל תשקצו, או על בין אדם לחבירו, וידחה הכל ובלבד לקיימו [וגם כשהשתנתה המציאות והטבעים].
[אני מדבר כלפי עצם המנהג. בלי שתולים בו הררי אל שאולי דוחים הכל, עיין בקישור הנ"ל בריש המאמר. אמנם גם להתולים בו כך יל"ע האם נאמר רק כלפי עצמם לנהוג בו, אבל עד כדי לכפות אותו על אחרים, דסוכ"ס מי התיר לאדם להעמיד את הלך רוחו הכללי וכו' על חשבון יהודים אחרים שדברים אחרים מעמידים את הלך רוחם הכללי וכו' על פי רבותיהם].

[ישעיהו לוריא]

סיפר לי מחותן חסידי כללי, שחישב עם רעייתו, ששניהם והמחותנים שילמו קרוב ל100 אלף ש"ח על מוצרי שיער. והם בעלי פרנסה דחוקה ביותר.
אלא שזה הדרישה הציבורית, ואוי לו לדור.
וכמה הרעיש על כך הרבי הלב שמחה מגור זיע"א על נגע המותרות, והמשיך בזה את דברי זקנו הרבי השפת אמת זיע"א

שטריימל עבורו ועבור החתן ועבור המחותן.
פאה נכרית לזוג' ולמחותנת ו2 פאות לכלה.

זה גם בגדר שיגעון של הנהגה.
בטח בענייני שידוכים ונישואין יש אינספור דוגמאות.

[דרומי]

חברים יקרים,

האשכול נועד להפיג קצת את המתח, כמו שכתב הרב אי"ס בתחילת דבריו,

והנה אתם מעלים נושאים כאובים באמת שיש הרבה 'מטען' מאחוריהם...

יש מספיק אשכולות 'כבדים' ואנא להקל קצת על מצב הרוח...

[מחשבה אחת]

אגב, עוד מוזר לי לראות את נוסח חבישת הכובעים הליטאיים בציבור מודרני יחסית, שמראש מודדים וקונים את המגבעת באופן שתעמוד על הראש למעלה באלכסון, כדי שלא תכסה את הבלורית. כאילו המגבעת אינה אלא כיפה מגודלת עם שוליים.

באמת כך הוא, כיפה ומגבעת ממלאות אותה פונקציה ואין ביניהן אלא השוליים. וכי יש דין מיוחד במגבעת?
יתר על כן, באבלות נאמר דין עטיפה (וראיתי לאבל אחד רח"ל שהיה מסתיר פניו בכובעו כל ימי האבלות), אך בזמנים רגילים מותר וראוי ללבוש הכובע אף באלכסון, במיוחד בקנייטש ששוליו כפופים כלפי מטה ומסתירים.
ואגב כך עשיתי חיפוש בפורום לגבי דין המגבעת ומצאתי סברא יפה זו, והדבר נרמז כבר באשכול מעניין דומה.

[הרואה]

אם כבר לגבי כובעים שטריימל נועד במקור לחמם, ומגבעת עם שוליים נועדה לצל ולהרחיק זבובים (!)
כיום חובשים גירסאות משונות שלהם שנועדו לכבוד ולתפארת...
ובכלל כיסוי ראש נועד לצניעות וכיום משמש רק כסמל

[אליסף]

חברים יקרים,

האשכול נועד להפיג קצת את המתח, כמו שכתב הרב אי"ס בתחילת דבריו,

והנה אתם מעלים נושאים כאובים באמת שיש הרבה 'מטען' מאחוריהם...

יש מספיק אשכולות 'כבדים' ואנא להקל קצת על מצב הרוח...

גוט געזאגט

[יבנה]

ג. כבר התרגלנו למראה המוזר של אנשים ההולכים ברחובה של עיר כשמגבעתם מלופפת בשקית אשפה. במושכל ראשון הרי זה דבר והיפוכו, מגבעת פאר בתוך שקית זבל, והרי זה כאותם האנשים הקונים ספת משי ומניחים עליה כל השנה יריעות של פלסטיק, או כתמהוני ההולך עם עניבת משי כשהיא מוכתמת בציר של בשר, אכן יש לישב בקל, שהרי הוא נצרך למגבעתו לבית הכנסת, ולכן נוטלה לשם כשהיא בשקית, ובמקום לאחוז השקית בידו, הרי הוא מניחה על ראשו. וק"ל. אלא שזה כמה ראיתי אנשים העומדים בבית הכנסת, ויש המגדילים עשו וגם יורדים לפני התיבה, ושקית האשפה לא תזוח מעל כובעם !

בדומה לזה ענין לבישת הכובע בברכת המזון נועד לתת חשיבות לברכה, אז בישיבות נוהגים להשאיר כובע ישן מלוכלך ומגעיל לטובת המברכים.

אמת!

ישנו בית כנסת אחד שהוא מקום של תורה להרבה לומדים צעירים הבאים מישיבה סמוכה, והגבאי מבקש ללוכדם לתפילות הקבועות שם וכדי שלא ישמטו בתואנה שהז'קט והמגבעת שלהם אינם שם, הוא הכין שם מלתחה של כובעים מעוכים וז'קטים דהויים ובלויים, והוא מחלקם לבחורים כדי שיצטרפו לתפילה, נמוך הקומה נוטל ז'קט הגדול ממנו עד שהוא נראה כבן ק"ק חתם סופר, והגבוה מקבל מעיל קצר הנראה עליו כווסט, וזה וזה חבושים במגבעות של ציידים.

הענין משום עיטוף, וענין עיטוף חזינן בהרבה מקומות שהוא ענין של יראה, ויש להראות מקור שהוא ענין של כבוד

ברכות נא.
״א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו״
פשוט שכל אלו עניינם לתת חשיבות לכוס של ברכה.
יש בכיסוי הראש שני סוגים, סוג פשוט שנועד להצניע את הלובשו ומראה הכנעה כהאמור בשבת קנו: ובקידושין לא. , והיינו עיטוף של אבל ומצורע. ומאידך יש שנועד להבליט את לובשם וזה לחשיבות כמו כאן, ומצינו שמות כח מ וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. או פריסת סודר לת״ח נשוי בקידושין כט: ושעליו מברכים עוטר ישראל בתפארה בברכות ס:, ובגיטין יד: אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה ומדברין מחצייהן ושמותיהן מבוהלין כו׳.

[זאב ערבות]

יש ספרון בשם עיטוש בהלכה מאת ר' יששכר דב הופמן, ושם בסימן י' מתיחס לענין הטישו (טישו -עיטוש, כמעט אותם אותיות)

[זאב ערבות]

הערה צדדית לכל משתמשי הטישו למיניהם והיורקים וכו', כידוע לוירוסים אין גבולות וכאשר מניחים טישו משומש על השולחן, אפילו עם אח"כ אוספים אותו הוירוס כבר על המפה (או השולחן) ומי שנוגע באותו מקום ואח"כ שם את ידו לפיו או לחותמו - הנזק כבר נעשה והאדם נדבק, וכנ"ל כאשר מתעטשים ללא טישו והוירוס מתפזר באויר לכל עבר וכן ברקיקה כאשר לאדם היורק יש וירוס או בקטריה בפה . כך שיש כאן ענין של ונשמרתם לנפשותיכם מאוד ולכן איני רואה באשכול זה ענין פורימי כלל וכלל אלא ענין עצוב שדורש שימת לב, וזו הסיבה כידוע מדוע נדרשנו לשים מסכות בזמן הקורונה, ולא כמו רבים שחשבו שזה סתם שגעון של משרד הבריאות ושומר פתאים ה'.
ועוד הערה, לכאורה נראה שהאשכול הזה רציני ביותר ודן בעניני בין אדם לחבירו, כלומר חוסר התחשבות בזולת, או אי אלו מנהגים שאיש אינו נותן ליבו להם ונעשו להרגל.

[פרנקל תאומים]

נו, איך מפזם לו הרבי ר' אלתר: "ט"ו בשבט הגיע, ט"ו בשבט עבר, עכשיו אנחנו מתקרבים לחודש אדר"..

כמה וכמה ובראשם הרב ר' אי''ס הי''ו, כתבו כאן בתרעומת בעניין הטישויים, קינוחי האף והמסתעף. ולמען האמת, זה קצת הכאיב את לבבי.
ובכן, אני הק' סובל משחר נעוריי, מאף סתום ומנוזל במרבית ימות השנה, לפעמים באופן שנסבל יותר, ולפעמים באופן שנסבל פחות. אתם תמיד יכולים לבקש ממני טישיו, כי תמיד יש לי בכיס. בשבתות שאני מתארח במקומות שאינני סומך בהם על העירוב, אני תמיד מוטרד מכך, מוחט את אפי היטב לפני כל יציאה מהבית, משתדל לגמוע את הדרך ברה''ר בזריזות, יען שהאף מתחיל כבר לאותת איתותי נטיפות בלתי נשלטים, מושך באפי וכו', לא אליכם, ומיד בהגיעי לביהכ''נ, מחפש חפיסת טישויים כדי להצטייד עד סוף התפילה. ישנם זמנים שכיסי החליפה שלי בעת התפילה מתמלאים והולכים בטישויים משומשים, ואין בידי אפשרות לצאת שוב ושוב כדי לרוקנם אל הפח, כדי לא לעבור בפני המתפללים וכיו''ב, בתפילות הימים הנוראים אני מתקשה בכך במיוחד.
וכן, במהלך התפילה, ישנם זמנים, שאני נאלץ למחוט את אפי שוב ושוב ושוב, ע''מ שהוא לא יטפטף בעכ''ח, ובנוסף כאשר האף סתום אני לעיתים מתקשה לבטא את תיבות התפילה ולנשום כראוי וכיו''ב. זה לא נחמד ולא כיף. תאמינו לי, הייתי מוותר בשמחה על התשומת לב המפוקפקת הזאת.

והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאני מתאמץ ומשתדל שכל ענייני קינוח האף שלי יהיו נחלתי בלבד ולא יטרידו את סביבותיי, למשל, אני משתדל לקנח את האף במידת האפשר ברגעים בהם הקהל מתפלל בקול רם כך שההמולה והשאון מבליעים את קולות המחיטה, אני משתדל למחוט את אפי באופן שקט כמידת האפשר, זה לא תמיד מצליח. ובוודאי ובוודאי שלא אניח טישויים מטונפים ישירות על השולחן, חלילה לי. אלא שכאשר הכיסים מתמלאים ואין באפשרותי לרוקנם (או למשל ביוהכ''פ הקדוש, עם הקיטל, חסר הכיסים..), אני עשוי להניח טישויים נקיים על הסטנדר שלי, ועליהם להניח את הטישויים המלוכלכים ושוב לכסות עליהם מלמעלה עם טישויים נקיים, ואני משתדל לעשות כן באופן מוצנע ככל שעולה בידי וכיו"ב ע''מ שלא לצער את הבריות ושלא לבזות את קדושת ביהכ''נ, וכו' וכו'. ובוודאי ובוודאי שחלילה לי מלהשאיר ממחטות אף מלוכלכות בביהכ''נ טרם צאתי.

יש לי תחושה, ידידי הרב ר' אי''ס, שאם נזדמן שנינו בצוותא חדא לביהכנ''ס, אתרחק ממך הרחק כמטחווי קשת, כי מי יודע כמה חבילי תרעומת ולימודי חובה תרעיף עליי בשל גזירה שגזר עליי הבורא בעניין האף וטרדותיו? תמדוד את מחיטותיי בעין בוחנת ותאמוד במאזני שכלך בכל עת ועת אם גזום הגזמתי במחיטתי או שדי היה לי בפחות ממנה, ואם הרעיש אפי למעלה מן הצורך וכל כיו''ב, ומה לך כי תלין עליי, כלך לך אצל הבורא שבראני. מי שאינו סובל מענייני האף, איננו יודע כמה עניין זה מהווה מטרד, וכי אתה חושב שבן אדם נהנה למחוט את אפו ברבים בקול שאון? איך אתה יודע לזהות מה מתרחש בתוך נחיריו? אתה דן לכף זכות אנשים שסובלים ממטרד שאתה אינך סובל ממנו, הא ותול''מ.

[אראל]

וע"ז כבר אמר אליהו לר"א "לך אל האומן שעשאני".....

[זאב ערבות]

יש ספר בשם הזמן הזה, שם המחבר משה הקר - מוביל הספרים לשעבר! ג' כרכים כל כרך כ100 עמודים ורובו מסוג הדברים המובאים באשכול זה להתריע על נהלים לא ראויים בעיקר בעניני תפילה

[כולי האי]

יש אנשים הזקוקים לצאת לבית הכסא באמצע התפילה או קריאת התורה, וכנראה שקלו בדעתם שאף שיפסידו למשל חלק מקריאת התורה חייבים לצאת מפני שלא יכולים לשמוע דברי תורה וכדו'. ובכל אופן אם יוצא בין גברא לגברא ומגיע לפתח בית הכנסת כשהעולה מתחיל לברך משתהה כדי לשמוע ברכו והברכה. וממ"נ אם אסור לו כרגע גם זה אסור.

[גביר]

יש אנשים הזקוקים לצאת לבית הכסא באמצע התפילה או קריאת התורה, וכנראה שקלו בדעתם שאף שיפסידו למשל חלק מקריאת התורה חייבים לצאת מפני שלא יכולים לשמוע דברי תורה וכדו'. ובכל אופן אם יוצא בין גברא לגברא ומגיע לפתח בית הכנסת כשהעולה מתחיל לברך משתהה כדי לשמוע ברכו והברכה. וממ"נ אם אסור לו כרגע גם זה אסור.

כנראה לעניין זה סומכים על המג"א שכמותו הכריעו שו"ע הרב ועה"ש שבקטנים אף באינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה יש להקל אף שלכתחילה חוששים לא"ר כדעת המ"ב.

[מענה איש]

הרגע הזה שהחזן הגיע לשירה חדשה לפני כולם ומתחיל במלאכת האיתור של עשרה שהגיעו לגאל ישראל זה מתחיל במבטים של חיפוש ואיתור ועובר לניסיון לקרוא הפוך בסידורו של כל אחד מהקהל וכלה במבטי הנהון כאומר הגעתם כבר? משהו בדרך מסתבך הוא מצליח לקרוא רק שהוא מאבד את המספור וחוזר חלילה על כל התהליך, ואז אחד המתפללים אחד שיודע להחזיק ראש מסמן לו שיש 10 ומשום מה הוא זוכה להתעלמות מהחזן, כנראה יש דין של וספר לו, עד שהלה פורש לרווחה את עשר אצבעותיו ומכה בהם את האויר ואז ברגע כמימריה החזן מסובב עצמו לעמוד ופוצח ב'שירה חדשה עד ברוך אתה ה' גאל' תוך כדי ניסיון להגניב מבט מי זה ההוא עם האצבעות

[פרנקל תאומים]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.

???
רק אני לא הבנתי איזה גילוי חיבה יש בנשיאת קופסת הכובע של הבעל?
לא שאני אומר שהאישה צריכה להיות הסנשו פנשו של בעלה...

וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

חדא מתורצת בחברתה, דצ''ל שאותו חסיד איננו מקפיד על חבישת הכובע בשוק. אני מכיר רבים כאלה. על חליפה כן מקפידים, על כובע לאו דווקא.

[מענה איש]

פעם ישתבח ב7:30 זה עבד עדין פה ושם יש את החזנים שבעשרים ותשע כבר צועדים לעבר העמוד כדי להתחיל בדיוק ב7:30 אבל היום זה עובד אחרת
7:32:00 אין שום תזוזה לעבר העמוד
7:32:06 האברך שיושב בספסל הראשון 'מחפש' את החזן ואפעס לא מוצא
7:32:18 מבטו נפגש באברך אחר שאף הוא מחפש את החזן
7:32:20 הנ''ל מהנהים בראשם אחד לשני כאומר שצריך למנות גבאי על מנת שיאתר חזן
7:33:00 אחד מהשתים פוסע מעדנות בין הטורים ומנסה לאתר איזה מבט של מישהו אך העלה חרס בידו כולם עיניהם תקועות בסידור.
7:33:30 הנ''ל שולף את נשק החיוך ונצמד לאחד המתפללים ומסמן לגשת וכאן הוא עובר מסכת ארוכה של תירוצים והכל בשפת הסימונים מופע פנטומימה במיטבו האחד מסמן על הגרון (צרוד, כאילו מדובר כאן במוסף של ר''ה) משנהו על הסידור כאומר עוד לא הגעתי והשלישי מסמן בידו בתנועת עצור (אני לא נוהג לעלות חזן) והרביעי נותן מסמן בידו לכיוונו של הגבאי כאומר קריינא דאיגרתא איהו ליהוי וכו'
7:35:06 מגיע מהירח איזה חיוב בריצה מהירה ומתחיל ישתבח

[פרנקל תאומים]

מנהג בזוי.
נכנסים לבית הכנסת ומורידים את הכובע. עכשיו הכובע צריך "איוורור". מה עושים? מניחים את קצהו על ספר קודש! כדי שאויר יכנס מתחתיו ויתאוורר.
משתמשים בספר קודש ליבש את הזיעה!

כד הווינא טליא, חינך אותי סבי ז"ל, שאין זו מידת דרך ארץ להניח את הכובע על שולחן, עכ"פ כשצידו הפנימי החבוש על שערות הראש ומלמולי הזיעה הוא שמונח ישירות על השולחן. יש בכך מן המיאוס. כובע יש להניח על החליפה המקופלת, או על הכיסא.

[יבנה]

הרגע הזה שהחזן הגיע לשירה חדשה לפני כולם ומתחיל במלאכת האיתור של עשרה שהגיעו לגאל ישראל זה מתחיל במבטים של חיפוש ואיתור ועובר לניסיון לקרוא הפוך בסידורו של כל אחד מהקהל וכלה במבטי הנהון כאומר הגעתם כבר? משהו בדרך מסתבך הוא מצליח לקרוא רק שהוא מאבד את המספור וחוזר חלילה על כל התהליך, ואז אחד המתפללים אחד שיודע להחזיק ראש מסמן לו שיש 10 ומשום מה הוא זוכה להתעלמות מהחזן, כנראה יש דין של וספר לו, עד שהלה פורש לרווחה את עשר אצבעותיו ומכה בהם את האויר ואז ברגע כמימריה החזן מסובב עצמו לעמוד ופוצח ב'שירה חדשה עד ברוך אתה ה' גאל' תוך כדי ניסיון להגניב מבט מי זה ההוא עם האצבעות

גם לאחר שמו״ע מצוי לראות חזנים בוחנים את הציבור מכמה כיוונים ומתקשים לספור עד עשר.

[ספרים וועלט]

ואם יש כבר טישו על השלחן אני נוהג לדחפו כלאחר יד אל הרצפה.
אנשים עוררו אותי שזה לא כבוד ביהמ"ד וביהכ"נ.
אני מסכים אתם, אך גם כאשר הטישו היה על השלחן לא הוסיף כבוד לביהמ"ד, ומה לך כי תלין עלי...
אני מסופק מי צודק אני או הם...

[גביר]

מנהג בזוי.
נכנסים לבית הכנסת ומורידים את הכובע. עכשיו הכובע צריך "איוורור". מה עושים? מניחים את קצהו על ספר קודש! כדי שאויר יכנס מתחתיו ויתאוורר.
משתמשים בספר קודש ליבש את הזיעה!

כד הווינא טליא, חינך אותי סבי ז"ל, שאין זו מידת דרך ארץ להניח את הכובע על שולחן, עכ"פ כשצידו הפנימי החבוש על שערות הראש ומלמולי הזיעה הוא שמונח ישירות על השולחן. יש בכך מן המיאוס. כובע יש להניח על החליפה המקופלת, או על הכיסא.

ר' ידל קולודצקי בזמנו גם היה מקפיד ומעיר על זה. הוא גם היה מעיר כאשר היו מניחים גלילי נייר במקום גלוי בביהמ"ד [לא היו גלילים כאלה במקום הנצרך והיה גמ"ח עבור מי ששכח להביא משלו]

[עזריאל ברגר]

ואם יש כבר טישו על השלחן אני נוהג לדחפו כלאחר יד אל הרצפה.
אנשים עוררו אותי שזה לא כבוד ביהמ"ד וביהכ"נ.
אני מסכים אתם, אך גם כאשר הטישו היה על השלחן לא הוסיף כבוד לביהמ"ד, ומה לך כי תלין עלי...
אני מסופק מי צודק אני או הם...

אתה ודאי לא צודק, כי התחלת במצווה ולא גמרת אותה (וידועים דברי חז"ל החריפים על המתחיל במצוה ולא גמרה), אלא היה ראוי לך לגמור את המצוה ולהשליכם לפח האשפה כראוי, או עכ"פ לשמרם בינתיים במקום המוצנע עד שתוכל לסיים את המצוה כראוי.

[דרומי]

אם כבר התגלגלו הדברים עד לענינים כאלה, אזכיר שכד הוינא טליא השתתפתי בהתוועדות של המשפיע הרה"ח ר' ראובן דונין ע"ה (אישיות חריגה ומעניינת ללא ספק), ולמרבה ההפתעה הוא הקדיש זמן רב להסביר את גנות מנהג תליית המגבות (מהמקוה) במקום גלוי בבית הכנסת

[לכשיבקע]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

משנה שבת ו א
ולא בטבעת שאין עליה חותם
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:

[עזריאל ברגר]

כמדומני שכתבתי על זה פעם בפורום (או במקום אחר), והביאו מקור מהר"ן(?) שאומר שדבר זה אף בחול אסור משום לא-ילבש.

[חברא]

בשו"ע או"ח שג, יח מבואר לגבי שבת:

"ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה"ז להם כתכשיט, ושרי".

ועיי"ש בחידושי רעק"א דהוי תכשיט לאיש ואשה.

[נחומצ'ה]

עוד מנהג משוגע ראיתי ו'חתמתי'.
ישנם מלמדים או מורות בית יעקב, שסופרים דקותיים בעצלתיים
ומב' דקות של איחור, יש להביא פיתקא מחד ההורים שזה 'לא באשמתו'.
וכך הילד מתרגל שאפשר לאַחֵר, כי האבא יכתוב ויחתום פתק.
ואני הגדול שואל וצועק עד מתי עד מתי ...
וכי כך יגיע הילד בזמן? הרי מתרגל הוא למתן שוחד של פיתקא צהובה..

[כן מסתבר]

ומה כבודו מציע, שישלחו את התלמיד/ה חזרה הביתה אל הדלת הנעולה?

[כן מסתבר]

פעם ישתבח ב7:30 זה עבד עדין פה ושם יש את החזנים שבעשרים ותשע כבר צועדים לעבר העמוד כדי להתחיל בדיוק ב7:30 אבל היום זה עובד אחרת
...
7:35:06 מגיע מהירח איזה חיוב בריצה מהירה ומתחיל ישתבח

ככה לפחות יש זמן להגיד את כל הפסוקי דזמרה בניחותא בלי דילוגים...

[כן מסתבר]

הרגע הזה שהחזן הגיע לשירה חדשה לפני כולם ומתחיל במלאכת האיתור של עשרה שהגיעו לגאל ישראל זה מתחיל במבטים של חיפוש ואיתור ועובר לניסיון לקרוא הפוך בסידורו של כל אחד מהקהל וכלה במבטי הנהון כאומר הגעתם כבר? משהו בדרך מסתבך הוא מצליח לקרוא רק שהוא מאבד את המספור וחוזר חלילה על כל התהליך, ואז אחד המתפללים אחד שיודע להחזיק ראש מסמן לו שיש 10 ומשום מה הוא זוכה להתעלמות מהחזן, כנראה יש דין של וספר לו, עד שהלה פורש לרווחה את עשר אצבעותיו ומכה בהם את האויר ואז ברגע כמימריה החזן מסובב עצמו לעמוד ופוצח ב'שירה חדשה עד ברוך אתה ה' גאל' תוך כדי ניסיון להגניב מבט מי זה ההוא עם האצבעות

כבר העירו על כך שצריך לחכות על הציבור או רובו.
וענין הספירה למנין הוא במנין מצומצם.

[מעיין]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

משנה שבת ו א
ולא בטבעת שאין עליה חותם
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:

בזמן המשנה גם אנשים הלכו בטבעות לתכשיט רק הי' עליהם חותם, ועיין בר"ן שאיש שנושא טבעת שאין עליה חותם יש בזה לא ילבש, וצ"ל שבזמן מועט שנותן על אצבעו במקרה שלא לכוונת לבישה אין בזה משום לא ילבש וכ"כ האחרונים, ולענין בזמנינו שגם אנשים עונדים טבעות שאין עליהם חותם כתב הר"ן בשם הרמב"ן דאפשר דמותר, והרמב"ן מסיק דהדין אין משתנה [ואפשר דתלוי בסברת הרשב"א בתשו' ח"ד סי' צ' של חוטא נשכר...]

ובגוף דברי הגמ' יש להתבונן איך שיחת חולין של חז"ל צריכין לימוד וכמו שדרשו מועליהו לא יבול

הבעל נותן לאשה להצניע טבעתו בקופסא, והאשה נותנת לבעלה להוליכו לאומן לתקנו, הוי אומר אשה אין משתמש בבעל רק להוליך לאומן כיון שאין אשה מסתובבת בשווקים, משא"כ בעל באשתו שפיר משתמש בה לצרכיו האישיים גם לשימוש קל שאפשר לעשותו בעצמו כמו להצניע טבעת בקופסא.

שוב ראיתי שכבר העיר בזה במשמר הלוי שבת סי' טז [והוא בתשו' להחכם מאנגליה הגאון ר' דב שטרנבוך ז"ל]

[ונתנו ידידים]

יש מנהג תמוה ביותר לדעתי אצל לובשי השטריימלאך החסידים והירושלמים, שכשהולכים בשוק איש ואשתו אז האשה אוחזת את קופסת השטריימל.
זה התחיל שהבעל רוצה לעזור לה בעת הצורך ודוחף את העגלה, וכדי להשאיר הידיים ריקן אוחזת היא את קופסת השטריימל, אבל בימינו רואים הרבה פעמים זוג צעיר שהוא עם ידיים ריקניות והיא אוחזת את הנ"ל, איני רואה בזה אלא סוג של גילויי חיבה בפרהסיה.
וכל זה חוץ מהשאלה שהחסידים שמקפידים על לבישת הכובע בשוק מתירים לעצמם ללכת בלי שטריימל כל עוד שהקופסא נמצא בידיים של אשתו.

משנה שבת ו א
ולא בטבעת שאין עליה חותם
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:

לא הבנתי מה הדמיון וכי יש ספק שאשה יכולה להיות שלוחו של הבעל, הוא צריך להצניעו ואינו מגיע למקום המוצנע ושולח את אשתו במקומו, ומה הבעיה בזה (חוץ מלא תלבש והוצאת שבת שעל זה הוא נידון הסוגיא).
אבל כאן מדובר בזוג שהולך ביחד למקום אחד ובמקום שהוא יסחוב את הדברים שלו והיא את שלה כנהוג מקדמת דנא וכנהוג בין שני אנשים שונים הרי היא סוחבת את הקופסא שלו (כמובן דוקא זה ולא דבר אחר שהרי הקופסא הוא דבר בולט ועל זה נתייחד המנהג) והרבה פעמים ידיו הם בכלל ריקות. וכאילו שדבר זה הוא בימינו מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה גם כשיש לה שפחה.

[מעיין]

בפרט אחרי שכבר כתבנו המבואר בדברי הגמ' וכפי שהעיר גם ר' דב שטרנבוך, אדרבא מהגמ' הנ"ל מבואר ענין כל כבודה וגם ענין שאין האשה מטריח את הבעל, ואילו בנוהג השגעון שתי הדברים הם להיפך האיש משמש להבעל וגם יש כאן היפך כל כבודה

[נחומצ'ה]

ומה כבודו מציע, שישלחו את התלמיד/ה חזרה הביתה אל הדלת הנעולה?

בדר"כ זה מלמד או מורה מאד מסויימים.
הראיה שבכיתות האחרות שאין קפדנות בהאי, הילד הולך בזמן ולא מנסה כלל לאחר.
ילד מטבעו רוצה לילך, והקונצים האלו רק מלמדים אותו להתחכם [אני מדגיש. על איחור של ב' דקות ומעלה, מצריכים להביא פיתקא...]

[כן מסתבר]

עד כמה שידוע לי, כל המלמדים והמורות מקפידים על איחור ודורשים פתק איחור במקרה הטוב...
השאלה היא רק מתי המלמד עצמו מגיע, שמשם ואילך הרי זה נחשב לאיחור...

[ונתנו ידידים]

בפרט אחרי שכבר כתבנו המבואר בדברי הגמ' וכפי שהעיר גם ר' דב שטרנבוך, אדרבא מהגמ' הנ"ל מבואר ענין כל כבודה וגם ענין שאין האשה מטריח את הבעל, ואילו בנוהג השגעון שתי הדברים הם להיפך האיש משמש להבעל וגם יש כאן היפך כל כבודה

במחילה, לא הבנתי דבריך.
מהגמרא הנ"ל מבואר שיש מציאות ופעמים שהאשה תנעוד את טבעתו של הבעל על אצבעה כשהולכת ברה"ר, וזהו אשר רצה להביא ראיה נגד דברי שאמרתי שאינו ראוי שהאשה תסחוב את הקופסא של הבעל ברה"ר, ואני חילקתי ביניהם בתגובה הקודמת.
אבל לא הבנתי איך הערותיך היפות והנכונות קשורות לענין זה.