אליהו בן עמרם כתב:רמב"ם פ"ה מתלמוד תורה
"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו..."
האם זה אומר, ששניהם שווים לגמרי באופן קיומם?
לדוגמא: להאכיל ולהשקות? התלמיד מצווה להשקות ולהאכיל את רבו בדיוק כמו אביו?
ולדוגמא: לפי המסופר בירושלמי, שהובא בתוס' קידושין לא:, ר' ישמעאל צווה לתת לאימו לרחוץ את רגליו ולתת לה לשתות מים אלה, כי זה כבודה. האם גם ברב שירצה כך, מחויב תלמידו בזה?
ועוד ועוד דוגמאות כהנה.
אולי אפשר לומר חילוק יסודי כזה:
הגרי"ז מבריסק זצ"ל מחדש (הובאו דבריו בחידושי הגר"ח על הש"ס - קידושין), כי גדר החיוב של כבוד רבו הוא כחוב של התלמיד לרבו, ולכן הרב יכול למחול עליו. ואת דבריו מדייק מלשון הרמב"ם, שכתב "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו" כלומר כלפי הרב נקט בלשון "חיוב" בשונה מהאב.
אמנם, גם האב שמחל על כבודו, כבוד מחול. וא"כ הדברים צריכים לכאורה עוד קצת ביאור.
ואולי, אם נשלב בדבריו את דברי בעל "החינוך" ששורש מצות כיבוד או"א מבוסס על הכרת הטוב, ולגמול טובה למי שגמל עימי טובה. א"כ אפשר לדמות את הדברים למין הלוואה כזו, שהאב והרב מעניקים את טובם לבן ולתלמיד (עוה"ז ועוה"ב כדברי המשנה), והם מצידם משועבדים מדין תורה להשיב להם כגמולם.
ומ"מ הבן שונה מהתלמיד במשהו, והוא שהבן נולד על כרחו, ולכן שעבודו לאביו להשיבו כגמולו מבוסס רק על ציווי. ואילו התלמיד שבא מרצונו ללמוד מרבו, יכול גם שקיבל על עצמו את השעבוד, ועל דעתא דהכי בא ללמוד מרבו, ולכן הרמב"ם מגדירו כ"חייב".
ומכל מקום, אם מערכת חיוב הכבוד לאב ולרב מתבססת על "חוב ושעבוד" הבן והתלמיד. א"כ אפשר כבר לחלק ולומר, כי האב מעניק לבנו על מנת לקבל ממנו בחזרה יחס של בן לאב, משפחתי יותר קרוב יותר אוהב יותר וכיוצא בזה. ורק לזה הבן משועבד. אולם הרב, שמעניק מתורתו לתלמידו, הוא דורש ממנו יחס אחר, של תלמיד לרב, שאיננו כאותו יחס קרוב משפחתי ואוהב של בן לאביו, אלא יותר יחס של "מקבל" ו"נכנע" ו"ירא", ולזה התלמיד משעבד עצמו.
ולפי זה, יכולות לצאת נפק"מ למעשה, מקרים בהם הבן יהיה חייב בכבוד אביו, ואילו התלמיד לא יהיה חייב בזה. וכן להפך. ולדוגמא קיצונית: גם אם כבודה של אם לרחוץ רגלי בנה ולשתות אותם, אך נראה לכאורה פשוט שאין זה כבודו של רב.