סעודה שלישית ביום טוב

[משה ששון]

ראיתי כעת שהתוס' יו"ט במסכת מעשר שני פרק ה' משנה י [משנה ו]
מביא מהירושלמי שאין סעודה שלישית ביום טוב
ובפרט בשביעי של פסח

{ואפשר שלא קשה מזה על הרמב"ם כי לשיטתו אוכלים סעודה ג' אחרי מנחה גדולה
אבל צ"ל לפי"ז שאיירי כאן במנחה קטנה} וצ"ע

[גאולה בקרוב]

מתוך מאמר בענין, לי הערות ומקורות:

סעודה שלישית ביו"ט
כתב הרמב"ם: "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וכו', וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין ולבצוע על שני ככרות, וכן בימים טובים" (שבת, ל, ט).
פשטות לשונו, שבסיום דבריו "וכן ביו"ט" כוונתו גם על הרישא ( סעודות) וגם על הסיפא (לחם-משנה), וכ"כ בטור (סימן תקכט) שהרמב"ם סובר שחייבים ביו"ט לאכול סעודה שלישית כמו בשבת .
הסברא לחיוב ברורה: מפני שלא ירד מן ביו"ט, אלא בערב יו"ט ירד כפליים, ולכן למעשה צריך לחם-משנה ביו"ט , הרי מן הדין שנצריך סעודה שלישית שנלמדת גם היא מפרשת המן (שכתוב שם ג' פעמים מילת "היום", כמש"כ בגמרא שבת קיח).
לעומת זאת, יש דעות שפוטרות מסעודה-שלישית ביו"ט:
הטור (שם) כתב: "ואדוני אבי הרא"ש לא נהג כן", וכ"כ במאירי (שבת קי"ז:) שלא נהגו כן.
הב"י שם הטיל ספק גם בדעת הרמב"ם – "ואינו מוכרח בדבריו". דהיינו, שיתכן שסיום לשונו "וכן ביו"ט" קאי רק על הסיפא. לכן פסק בשו"ע (תקכט,א) כרא"ש: "ולא נהגו לעשות ביו"ט סעודה שלישית" .
גם האחרונים המשיכו והעידו על המנהג, שלא נהגו לעשות סעודה-ג' ביו"ט .
קיימת גם שיטת-ביניים שכתבה הכלבו (תחילת סימן נח ), שאמנם אין אוכלים סעודה גמורה, אבל מוסיפין תבשיל נוסף לסעודת-הבוקר , שיחשב כעין סעודה-ג' .
טעם שיטות המקילין בסעודה ג' ביו"ט כתב בכלבו (שם), שהואיל וג' סעודות אינן חיוב דאוריתא , "די לנו לדקדק בה בשבת משום חומרא דשבת, ולא ביו"ט שאנו אופין ומבשלין בו כל צרכי היום".
אמנם עדין הקולא צריכה הסבר, איך מחלקים בין דין לחם-משנה לדין סעודה-ג'. וצריך לומר שהואיל ובפרשת המן מוזכרות המילים היום ושבת באופן הבא: "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות ט"ז, כ"ה), לכן בשבת בעינן ג' סעודות וביו"ט סגי ב-ב' סעודות .
למעשה המנהג הנפוץ היום שלא לאכול סעודה-ג' ביו"ט, אבל היעב"ץ בספריו זרז בתוקף כן לעשותה, וכן נהג החזו"א זצ"ל .

[אוהב אוצר]

וכן נהג החזו"א זצ"ל .

עיין בקובץ מבקשי תורה [שאינו נמצא באוצר] ושם דיבר בזה מס' פעמים.

[גאולה בקרוב]

וגם בחידושי הריטב"א (סוכה, מהד' מוה"ק טור רמו) נקט שצריך סעודה שלישית ביו"ט.
ופשיטא שאין הכוונה לחייב, אלא שיש מקור ברור בגדולי רבותינו [רמב"ם-ריטב"א-יעב"ץ-חזו"א] להנהגה זו.

[משה ששון]

בירושלמי מעשר שני פ"ה
מפורש שבשביעי של פסח אין מצוה באכילה אחרי שחרית

[בר ששת]

גבי שש"פ, האן נכון שמנהג הגר"א היה לאכול סעודה ג'?

א"כ יוצא שגם מנהגו ז"ל, כמנהג חסידי ליובאויטש - החורגים ממנהגם - שאוכלים גם הם סעודה ג', מדין סעודת משיח...
ושווים הנהגותיהם כמנהג סוז"קש השני...

[יוד קרת]

כתב הגר"ש דבליצקי שליט"א:

במעשה רב אות קפ"ה כתב שגם הגר"א היה אוכל סעודה שלישית ביו"ט אחרון דפסח אמנם הטעמים חלוקים דלהגר"א הוא משום שרצה להרבות באכילת מצה וכשיטתו דכל ז' יש מצוה באכילת מצה וכבמעשה רב שם. ולהבעש"ט הטעם הוא יותר רוחני וכנ"ל, ויש נפק"מ לדינא דלהגר"א צריכים אז להדר לגמור כל הסעודה לפני השקיעה כי לאחר השקיעה אין כבר מצוה ודאית של אכילת מצה כי כל מצוות היום אין מקיימים אותם בספק חשיכה או בתוספת שבת ויו"ט כידוע, אלא קיום המצוה בביהשמ"ש היא רק בגדר ספק, ולהבעש"ט י"ל דהענין הרוחני הנ"ל מתקיים גם בתוספת שויו"ט ביציאתו (אוצר נחמד).

[בברכה המשולשת]

גבי שש"פ, האן נכון שמנהג הגר"א היה לאכול סעודה ג'?

א"כ יוצא שגם מנהגו ז"ל, כמנהג חסידי ליובאויטש - החורגים ממנהגם - שאוכלים גם הם סעודה ג', מדין סעודת משיח...
ושווים הנהגותיהם כמנהג סוז"קש השני...

וזכורני שראיתי פעם מאמר על זה של רי"ש שפיגל- על השתלשלות שני המנהגים בנדון.

[אליהוא]

לא הבנתי מה יותר רוחני מקיום מצוות השי"ת.

[משה ששון]

במעשה רב אות קפ"ה כתב שגם הגר"א היה אוכל סעודה שלישית ביו"ט אחרון דפסח אמנם הטעמים חלוקים דלהגר"א הוא משום שרצה להרבות באכילת מצה וכשיטתו דכל ז' יש מצוה באכילת מצה וכבמעשה רב שם. ולהבעש"ט הטעם הוא יותר רוחני וכנ"ל, ויש נפק"מ לדינא דלהגר"א צריכים אז להדר לגמור כל הסעודה לפני השקיעה כי לאחר השקיעה אין כבר מצוה ודאית של אכילת מצה כי כל מצוות היום אין מקיימים אותם בספק חשיכה או בתוספת שבת ויו"ט כידוע, אלא קיום המצוה בביהשמ"ש היא רק בגדר ספק, ולהבעש"ט י"ל דהענין הרוחני הנ"ל מתקיים גם בתוספת שויו"ט ביציאתו.

כנראה סובר יוד קרת שאין חיוב מלוה מלכה ביום טוב דא"כ יש מצוה גם במוצאי היום
אומנם הגר"א לא היה אוכל הרבה
[בעניין מלוה מלכה במוצאי יו"ט שמעתי שיש חיוב לפי הרמב"ם
ולא הסכימו איתי שכל אסרו חג זה מלוה מלכה]

[יוד קרת]

כנראה סובר יוד קרת שאין חיוב מלוה מלכה ביום טוב דא"כ יש מצוה גם במוצאי היום
אומנם הגר"א לא היה אוכל הרבה
[בעניין מלוה מלכה במוצאי יו"ט שמעתי שיש חיוב לפי הרמב"ם
ולא הסכימו איתי שכל אסרו חג זה מלוה מלכה]

אינני סובר כלום, רק העתקתי.

[עדיאל ברויאר]

מוכרות לי שתי סברות בראשונים לא להצריך סעודה שלישית ביו"ט:

הריבב"ן (שבת קיז ע"ב):
אכלוהו היום – ג' ימים כתיבי בהאי קרא. יש אומרים מדכתיב 'היום' שלש (ימים) [פעמים] בשבת, ש"מ דבי"ט אינו חייב בשלש סעודות. יש אומרים גם בי"ט חייב, שהמן לא היה יורד בשבת וביום טוב, ואפילו ביום טוב צריך שלש סעודות

ר' חיים פלטיאל (בפירושו לתורה שמות טז, כו):
וביום השביעי שבת לא יהיה בו – פי' רש"י לרבות יום הכפורים וימים טובים... ומתוך זה משמע שהיה יורד לחם משנה בימים טובים כ[ב]שבתות, ודכוותיה היה צריך לחם משנה בימים טובים כבשבתות, ושמא גם ג' סעודות. ופליגי על הא דאמרינן וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ודרשינן במאי ברכו במן שהיה יורד משנה לשבת ובמאי קדשו במן שלא ירד בשבת והיה יורד בשאר ימים טובים. ושמא על זה סומכים שאין עושין ג' סעודות בי"ט או שמא כיון דסעודה שלישית בשבת לא אתיא רק מריבויא משלים לה מיני תרגימא. ופירש מו' שי' דמנה יתירה הכא /הבא/ לקינוח סעודה עולה לסעודה שלישית אף על גב דאין מפסיק בינתיים וראיה מדאמ' בפרק הישן דאמר ר' אליעזר י"ה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א"ל אגריפס כגון אני מה אעשה א"ל בכל יום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך ועתה תמשיך פרפרת אחת לכבוד קונך


אמנם לפי שתיהן נשארת תמיה רבתי מה טעם לחלק בין לחם משנה ובין שלוש סעודות ביו"ט. לריבב"ן - הרי שתיהן נלמדו מאותה פרשה. לר' חיים - שתיהן נלמדו מהמן. אז או שמחייבים בשתיהם או שפוטרים.
לפי זה יוצא שכל הראשונים והגאונים שהצריכו לחם משנה ביו"ט (ורבים הם מאוד) אמורים להצריך גם סעודה שלישית.
אך לא אכחד שהרא"ש אוחז בזה אך גם מזה לא הניח ידו - מצד אחד עולה מדבריו (פסחים י, ל) שהצריך לחם משנה ביו"ט, ואילו מצד שני בנו העיד בשמו שלא נהג בסעודה שלישית ביו"ט.

[לומד_בישיבה]

התוס' מביאים מחלוקת בזה, האם ירד מן ביו"ט, ובאמת שקשה מאוד להבין מדוע לא ירד מן ביו"ט וראה רש"י בראשית בירכו שיירד להם משנה לחם ביום הששי, וקידשו, שלא יירד מן בשבת עיין שם.
כמו כן, לכאו' המן לא ירד בשבת משום שנאסר להם הוצאה והכנסה והדברים ארוכים, וכל זה לא שייך ביו"ט.
על עצם העניין מאריך בזה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א וידוע לי שהוא מקפיד על סעודה שלישית ביו"ט מפני שהחזו"א הקפיד על כך.

[עדיאל ברויאר]

כאמור, השאלה אם המן ירד אמנם משליחה על הנידון אם יש לחייב שלוש סעודות, אבל היא לא מתרצת את הסתירה הפנימית במנהג - מצד אחד לחייב לחם משנה ומצד שני לפטור משלוש סעודות. על פניו זה אמור להיות אחיד, וכאמור.

[ובכ"ז איזו מילה לגבי השאלה אם ירד מן ביו"ט - כפי שמביאים הראשונים, יש בזה מחלוקת בין המדרשים, ובעלי התוספות התבטאו בזה בכמה מקומות בש"ס לכאן ולכאן. כמדומה שלהלכה יש לנקוט דווקא שלא ירד, שהרי זה הבסיס המפורש בגאונים לחייב לחם משנה ביו"ט, ודבריהם ודאי התקבלו להלכה על סיעה נרחבת מאוד של ראשונים וכן המנהג הברור. את הפטור משלוש סעודות נצטרך להשאיר בצ"ע לפי שעה]

[עדיאל ברויאר]

כמדומה שניתן ליישב את מנהג העולם עפ"י התוספות בפסחים (קטז ע"א):
מה דרכו של עני בפרוסה - נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה וכן משמע בפ' כיצד מברכין )ברכות דף לט:( דקאמר הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימות ובוצע פי' אפילו למ"ד מברך על השלימה ופוטר את הפתיתין מודה לענין פסח דאינו מברך על השלימה אלא על הפרוסה משום מה דרכו של עני כו' ומניחה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע על השלימה ומשמע דלענין המוציא קמיירי וקאמר בתר הכי א"ר חייא בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות שנאמר לקטו לחם משנה ועיקר מילתיה דר' חייא בר אבא בפרק כל כתבי )שבת ד' קיז:( אלא להכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי"ט דאי לאו הכי למה הביא שם מילתיה דר' חייא וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהיה לחם משנה יורד בערבי ימים טובים וקשה שאנו מתפללים באתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמר )במכילתא פרש' בשלח( במן ברכו במן קדשו משמע בי"ט היה מן יורד...

לפי דבריהם, יש להוכיח מהגמרא בברכות שצריך לחם משנה גם ביו"ט. ואם נאמר שחובת לחם משנה וחובת שלוש סעודות היא מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, ממילא נמצא שבדברי חז"ל מצאנו מקור ללחם משנה ביו"ט, ולא מצאנו מקור לשלוש סעודות ביו"ט. וכיוון שקראי אסמכתא בעלמא, אין חובה לדרוש את שניהם לאותם עניינים ולהחיל את שני הדינים ביחד, וממילא מהיכא תיתי חובת ג' סעודות ביום טוב.
לפי זה יוצא גם שדווקא עפ"י המנהג בפועל יש להכריע שהמן ירד ביו"ט.

[עדיאל ברויאר]

אמנם יש לציין שזה עדיין לא מיישב את דעת הרא"ש, שמדבריו עולה שהוא מצריך לחם משנה ביו"ט כשיטת רב נטרונאי גאון (שהיא היסוד לדברי הרי"ף), דהיינו משום שהמן לא ירד ביו"ט.

[שער כותש]

כתבו כאן למעלה שלהרמב"ם יש חיוב מלוה מלכה גם ביו"ט,
ואני תמיה,
סוד מופלא זה מנין הוא?
והרי להרמב"ם אין חיוב מלוה מלכה גם בשבת כלל, מדלא הזכיר כל ענין זה.
וברוך היודע פתרונים.

[עיק]

יש לציין גם לדברי פירוש קדמון על הרי"ף שנדפס בתורת הראשונים על מסכת סוכה (מוסד הרב קוק, עמ' תז), שמצדד שאין צריך סעודה ג' ביו"ט.
אמנם, חלק מדבריו שם תמוהים (בעיקר מה שמדמה דיוק בלשון הרמב"ם לגזירה שוה שאין אדם דן מעצמו).

[עדיאל ברויאר]

והרי להרמב"ם אין חיוב מלוה מלכה גם בשבת כלל, מדלא הזכיר כל ענין זה.

מלבד טענתך הנכונה, יש לציין שכן מוכח גם מפירוש המשנה לרמב"ם במסכת פאה, הו"ד בערוך לנר סוכה כז ע"א ד"ה במתניתין ר"א.

יש לציין גם לדברי פירוש קדמון על הרי"ף שנדפס בתורת הראשונים על מסכת סוכה (מוסד הרב קוק, עמ' תז), שמצדד שאין צריך סעודה ג' ביו"ט.
אמנם, חלק מדבריו שם תמוהים (בעיקר מה שמדמה דיוק בלשון הרמב"ם לגזירה שוה שאין אדם דן מעצמו).

ראשית, תודה רבה על המקור הזה!
שנית, יש לציין שחלק מהחיבור, ובו גם חלק זה, נדפס לראשונה ע"י ר"ש גאטעסמאן בישורון כרך ט תשס"א. שאר החיבור נדפס על ידו בספר זכרון "ניצוצי אש". בתורת הראשונים על פסחים חלק ה המהדיר כבר שם לב להדפסה בישורון.
שלישית, יש להרחיב יותר את ציונך - אחד מחכמי דורו של המפרש הזה נקט שיש חובת ג' סעודות ביו"ט, ובין השאר הוכיח כן מהרמב"ם (הל' שבת פ"ל) כפי שגם דייקו הכלבו והטור (דברי הטור הובאו גם במנורת המאור לר"י אלנקאווה). בנוסף לכך, אותו חכם מחכמי דורו של המפרש הביא ראייה מקורית מדברי הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט) שכתב שיש חובה לקדש ולהבדיל בימים טובים שכולם שבתות ה' הן. וכמדומה שרוצה לדייק משם שכעיקרון יש להם דין אחד, או שמא רוצה לומר שמה שנאמר בפסוקים לגבי שבת הוא הדין לגבי יו"ט (אלא אם נאמר אחרת) שגם הוא בכלל לשון שביתה. ובאמת תימה על המפרש הקדמון שמסיבה שאינה מובנת הבין בדברי אותו חכם שהוא רוצה לעשות גזירה שווה בלשון הרמב"ם, וצ"ע. אמנם יש לציין שהמפרש הקדמון הזה, לא חולק רק על הצורך בשלוש סעודות ולא שתיים, אלא הוא אף טוען שאין כלל חובת אכילת פת ביו"ט (למעט יו"ט ראשון של סוכה ופסח, כשיטת חכמים בסוכה כז ע"א)! והוא דבר חידוש.

אגב, יש להוכיח מהמכתם והמאירי לסוכה כז ע"א שאינם מצריכים ג' סעודות ביו"ט, שהרי הם התקשו מדוע ר"א הצריך י"ד סעודות בסוכה ולא ט"ו שהרי יש שבת במועד. ואם יש חובה גם ביו"ט היה להם להקשות דבעי ט"ז סעודות. (אגב, תירוץ המאירי הוא תירוץ המחצית השקל לקושייה זו. תירוץ המכתם [הובא בשם יש מפרשים במאירי, וכדרכו של המאירי להשתמש בחיבור זה לרוב] הוא תירוץ הערול"נ לקושייה זו. ועוד נאמרו באחרונים כמה תירוצים נוספים לקושייה, ואכמ"ל)

וכן יש להוכיח מראשון נוסף שלא הצריך ג' סעודות ביו"ט, דכתב בספר שבולי הלקט (ענין שבת סי' צג):
"הא למדת שאכילת פרפרת נקראת סעודה ויכול אדם לפטור עצמו משלש סעודות באכילת פרפרת ומיני תרגימא כן פי' הר"ר ישעיה זצ"ל. וגאון אחר הוכיח אותו מרישא דמתניתין ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לוכל בסוכה ותימה והלא אין שבעה בלא שבת והי' לו לומר ט"ו סעודות חייב לוכל בסוכה שהרי הוא חייב לוכל ג' סעודות בשבת אלא לפי שיכול לפטור את עצמו מג' סעודות במיני תרגימא לפיכך לא קא חשיב ליה...". והוא תירוץ המור וקציעה לקושייה זו. ועכ"פ גם כאן, מדהקשה רק משבת יש להוכיח דס"ל שאין חיוב ביו"ט. (והלשון "גאון" במקום הזה נראה שהכוונה לראשון ולא לחכם מדור הגאונים)

[עיק]

יש לציין גם לדברי פירוש קדמון על הרי"ף שנדפס בתורת הראשונים על מסכת סוכה (מוסד הרב קוק, עמ' תז), שמצדד שאין צריך סעודה ג' ביו"ט.
אמנם, חלק מדבריו שם תמוהים (בעיקר מה שמדמה דיוק בלשון הרמב"ם לגזירה שוה שאין אדם דן מעצמו).

ראשית, תודה רבה על המקור הזה!
שנית, יש לציין שחלק מהחיבור, ובו גם חלק זה, נדפס לראשונה ע"י ר"ש גאטעסמאן בישורון כרך ט תשס"א. שאר החיבור נדפס על ידו בספר זכרון "ניצוצי אש". בתורת הראשונים על פסחים חלק ה המהדיר כבר שם לב להדפסה בישורון.

המהדיר מציין לנדפס בישורון גם בתורת הראשונים סוכה.

אמנם יש לציין שהמפרש הקדמון הזה, לא חולק רק על הצורך בשלוש סעודות ולא שתיים, אלא הוא אף טוען שאין כלל חובת אכילת פת ביו"ט (למעט יו"ט ראשון של סוכה ופסח, כשיטת חכמים בסוכה כז ע"א)! והוא דבר חידוש.

לא הבנתי מה החידוש הגדול, שהרי זוהי גם שיטת התוס' בסוכה שם והרשב"א בברכות מט: והובאו הדברים בבית יוסף (אף כי לא הכריע כמותם).

[עדיאל ברויאר]

א. כתבתי כן כי לא ראיתי שהזכיר באותו עמוד.
ב. לא ידעתי על שיטות אלו. תודה רבה!

[עדיאל ברויאר]

בס"ד מצאתי שני מקורות המחלקים בהדיא בין דין לחם משנה ובין סעודה שלישית, ובכך ניתן לנסות ליישב את דעת הרא"ש (ואולי גם את מנהג העולם). אולם דבריהם קשים לי. אני יודע שהקשיים שלי הם בעיקר עניין של נטיית הלב, אבל אשמח אם יוכל מישהו לשכנע גם את הלב שלי בצידקת דבריהם:

בביאור מנהג הרא"ש כתב הפרישה (סי' תקכט אות ג):
"ואף על גב דלענין לבצוע על שתי ככרות אמרינן בפרק כל כתבי חייב לבצוע על שתי ככרות וכו' כתב הרי"ף בפרק ערבי פסחים אמרו רבנן דביו"ט נמי בעי לבצוע על שתי ככרות והביאו ב"י ומ"ש דלא פליג הרא"ש ג"כ שם י"ל דשאני התם לגבי ענין לבצוע על שתי ככרות דטעם דשבת הוי משום דלא הוי המן נחית בשבת אלא הוי נחית בערב שבת זוגי זוגי וביו"ט נמי לא הוי נחית אלא הוי נחית בערב יום טוב זוגי זוגי וכמ"ש רש"י (שמות טז, כו) מיתוריה וביום השביעי שבת לא יהיה בו למדנו גם כן יום כפורים ויו"ט וכמו שפירש הרי"ף אבל שלש סעודות בשבת ילפינן משלש פעמים היום שכתובים גבי שבת (שמות שם, כה) וסבירא ליה שבת דוקא ודוק". (אגב, יש להעיר שלא רק שהרא"ש לא פליג על דברי הרי"ף בעניין לחם משנה ביו"ט, אלא שהוא מביא דעה נוספת בנושא ומעיר עליה, ומדבריו ברור שהוא נוקט כרי"ף עפ"י רב נטרונאי, להצריך לחם משנה ביו"ט).
והיינו שאת חובת לחם משנה למדו מכך שהמן ירד זוגות בערב שבת, ומכיוון שכך היה גם ביו"ט חייבו לחם משנה גם ביו"ט. אבל חובת שלוש סעודות נלמדה משלש פעמים היום שנאמרו לגבי שבת ולא הוזכר שם יו"ט.
אבל הקושי שלי לקבל חילוק זה, הוא משום שבגמרא (ברכות לט ע"ב; שבת קיז ע"ב) לא נאמר שלמדו את חובת לחם משנה מכך שהמן ירד בערב שבת בזוגות, אלא מכך שכתוב בתורה שעם ישראל "לקטו לחם משנה". ואם הרא"ש למד מהנושא של הכתוב שיש לחייב גם ביו"ט, משום שהמן לא ירד גם ביו"ט, לכאורה היה לו לומר אותו דבר גם לגבי שלוש סעודות שנדרשו מדברי משה באותו עניין. וכמו שהתיאור שהעם ליקטו לחם משנה הוא גם לגבי יו"ט, כך גם "אכלוהו היום" אמור להיות מופנה גם לגבי יו"ט, שכל אלו הוא הורה לישראל לגבי הימים שבהם לא יורד המן.

ואף רבינו מנוח (הל' חמו"מ פ"ח ה"ו) חילק בין דין לחם משנה ובין דין שלוש סעודות, וז"ל:
"כתב הרב ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות שלמות כשאר ימים כו'. אמר המפרש כאן למדך הרב דבימים טובים בעינן לחם משנה כמו שבת. וכ"כ בהלכות שבת פרק ל'. מיהו בגמרא לא אשכחן לחם משנה כי אם בשבתות כדאמרינן פרק כיצד מברכין ובשבת נקיט תרי ובצע חדא. ואי קשיא לך מאי טעמא גבי לחם משנה מרבינן ימים טובים ולא מרבינן להו לענין ג' סעודות, טעם הדבר לפי שעל לחם משנה נאמר (שמות טז, כג) הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש שבתון לרבות ימים טובים כדאמרינן בעלמא (עי' יומא עד ע"א) שבתון כל מקום שנאמר בו שבתון שבות, והיינו דאמרינן (ביצה טו ע"ב) את אשר תאפו אפו אסמכתא לעירובי תבשילין מדכתיב שבתון שבת קדש מכלל דביום טוב שחל להיות ערב שבת משתעי קרא אבל לענין שלש סעודות ויניחו אותו (שמות שם, כד) הפסיק הענין ולא כתוב בתלתא היום אלא שבת בלבד וכ"כ בעל העזר וטעם יפה הוא", עכ"ל.
וראשית אעיר דבר שנראה לי שהוא דבר פלא, שכדברים הללו כתב גם בספר מושב זקנים, מבעלי התוס' על התורה, בשם בעל הערוך. וכמדומה שנפל שיבוש שם, וצ"ל: בעל העזר (לא טרחתי לבדוק אם הדבר נמצא בערוך, אני מעריך שלא). והוא ר' מאיר ב"ר יצחק, מחכמי פרובנס, תלמיד-חבר לראב"ד (כהגדרת המאירי), מאבותיו של בעל הכפתור ופרח ומאבותיו או קרובי משפחתו של המאירי. וכמדומני פלא הוא שקובץ של בעלי תוס' יזכיר חכם זה. הלא כן?
עכ"פ, מבואר מדבריו שאת דין לחם משנה למדו משבת ליו"ט מכיוון שלגביו אמר משה "שבתון". אבל אחרי שמשה אמר זאת, כתוב בתורה: "ויניחו אתו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". ורק לאחר מכן כתוב הפסוק: "ויאמר משה אכלהו היום...", ממנו נלמדה חובת שלוש סעודות. ומבינים רבינו מנוח ובעל העזר שבגלל הפסוק שמתאר התרחשות נוספת כבר אי אפשר ללמוד מדברי משה שקדמו לכך, בהם נאמר "שבתון", לדבריו בהמשך. ומכיוון שבהמשך הוא אמר רק "שבת" ולא "שבתון" אין מקור לחייב שלוש סעודות ביו"ט.

אמנם גם את החילוק הזה אינני מצליח ליישב על ליבי, ואף יותר מקודמו. ראשית, לא מצאנו שהגמרא בביצה, שהסמיכה את עירובי תבשילין מהפסוק "את אשר תאפו אפו", הזכירה בכלל את עניין "שבתון" ואת הצורך בו כדי ללמוד מהפסוקים שם לגבי יו"ט.
שנית, גם רב נטרונאי גאון (סדר רב עמרם גאון, מהד' גולד' עמ' סח; תשובות הגאונים החדשות סי' יט, ועוד), שהוא המקור לפוסקים שהצריכו לחם משנה ביו"ט, לא הזכיר כלל את עניין "שבתון", אלא נימק חובה זו: "מפני שבשבת עצמה לא נתחייבו ישראל לבצוע על שתי ככרות אלא משום מן, שכיון שלא ירד בשבת הוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה. ואמר רבי אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת וכו'. וימים טובים נמי כיון שלא ירד מן ביום טוב חייבים אנו לבצוע על שתי ככרות כשבת. ומנין שלא ירד מן בימים טובים, שכך שנו חכמים (מכילתא בשלח מס' דויסע סוף פרק ד' עמ' 169) ששת ימים תלקטוהו (שמות טז, כו) ר' יהושע אומר למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין ת"ל שבת לא יהיה בו ר' אלעזר המודעי אומר למדנו שאינו יורד בשבת, ביום טוב מנין ת"ל לא יהיה בו. ביום הכפורים מנין ת"ל שבת לא יהיה בו". ולא הזכיר בכל דבריו את עניין השבתון, ובגלל זה הוא הוצרך להאריך להוכיח שהמן לא ירד גם ביו"ט. ואדרבה, אם הוא היה לומד זאת מ"שבתון", היה לו לומר בפשיטות שדין לחם משנה חל גם ביו"ט מכיוון שכתוב שבתון בפסוקים שמהם למדו דין זה.
שלישית, המילה שבתון לא נאמרת בתורה באותו ציווי יחד עם לחם משנה. כאמור, בתחילה מתואר שהעם ליקטו לחם משנה, וכתגובה לכך משה אומר לנשיאי העדה שמחר יום שבתון לה', ולכן יאפו ויבשלו היום וישמרו את העודף למחר. ואז מתואר שהעם עשו כדבריו, ולמחרת אומר להם משה אכלוהו היום וכו'. ואם כן, לא מובן מדוע רבינו מנוח רואה בתיאור שבין האמירות של משה הפסקה, והרי הן נאמרו על אותו יום, והשבתון הוא היום שבו משה ציוה לאכול את המן ואמר שלוש פעמים "היום". ולאידך גיסא, אם העניינים מפסיקים, הרי גם הציווי של משה לא נאמר בחדא מחתא עם התיאור של ליקוט הלחם משנה.

(ואגב, עולה מדברי רבינו מנוח שהוא מבין שהרמב"ם לא מחייב ג' סעודות ביו"ט, והיינו כדברי הב"י שכתב שאינו מוכרח וכדברי המעשה רקח. ודלא כהכלבו, הטור ואותו חכם עלום שם שהובא בפירוש קדמון לרי"ף, וכן דלא כמור וקציעה ועוד, שהבינו שהרמב"ם מחייב ג' סעודות ביו"ט. אמנם בדעת הכלבו יש להסתפק, כיוון שבארחות חיים נשמט האזכור של הרמב"ם, ואפשר שחזר בו מההבנה בדבריו, אם אכן הארחות חיים הוא המשנה אחרונה...)

[סעדיה]

ראשית, לא מצאנו שהגמרא בביצה, שהסמיכה את עירובי תבשילין מהפסוק "את אשר תאפו אפו", הזכירה בכלל את עניין "שבתון" ואת הצורך בו כדי ללמוד מהפסוקים שם לגבי יו"ט.

ספר הישר לר"ת סי' שפ"ג
חידושי המאירי ביצה ט"ו:

[עדיאל ברויאר]

ראשית, לא מצאנו שהגמרא בביצה, שהסמיכה את עירובי תבשילין מהפסוק "את אשר תאפו אפו", הזכירה בכלל את עניין "שבתון" ואת הצורך בו כדי ללמוד מהפסוקים שם לגבי יו"ט.

ספר הישר לר"ת סי' שפ"ג
חידושי המאירי ביצה ט"ו:

ראשית, תודה רבה על המקורות החשובים הללו!

שנית, במאירי צ"ע מדוע בריש המסכת (ב' ע"ב. ג' ע"ב בדפי המהדורה הנדפסת), לגבי הפסוק "והכינו את אשר יביאו" (שכמובן נאמר באותה פרשה) הוא נוקט שדין הכנה נלמד גם לגבי יו"ט "דיום ששי דקרא מסתמא חול הוא וי"ט נמי איקרי שבת". וכ"כ בבית הבחירה (ב' ע"א), והוא עפ"י רש"י (כמו תמיד, דבריו הובאו בראשונים נוספים).

בנוסף, עדיין ליבי לא שקט, הן בגלל שאר הקושיות, והן משום שעל אף המקורות שהבאת, עדיין לא ברור לי מדוע הוצרכו לזה (ולא כתבו כרש"י הנזכר כאן או בדרך דומה לכך שלא מצריכה הוספה של פרט משמעותי שכזה שלא נזכר).

נ.ב. כיוון שהוזכר עניין "והכינו את אשר יביאו" - לכאורה היה מקום להוכיח מהדרשה בביצה ב' ע"ב שכל הפרשה נאמרה גם לגבי יו"ט, אך לענ"ד אין להוכיח כן, משום שניתן להבין שהלימוד מהפסוק שם הוא אבן יסוד לעניין יו"ט, ולא שהדבר מונח בכתובים. דהיינו, שרבה הבין מהפסוק שם שהכנת יום קדוש צריכה להעשות בחול. ולא שבפסוק עצמו יש התייחסות גם לשבת וגם ליו"ט. אמנם נראה שאליבא דרש"י, פשיטא שניתן לדרוש גם את הפסוקים של ג' סעודות גם לגבי יו"ט, שהרי יו"ט נמי איקרי שבת. וצ"ב מדוע לא הזכירו זאת הראשונים שדנו בעניין.

[עדיאל ברויאר]

ראשית, לא מצאנו שהגמרא בביצה, שהסמיכה את עירובי תבשילין מהפסוק "את אשר תאפו אפו", הזכירה בכלל את עניין "שבתון" ואת הצורך בו כדי ללמוד מהפסוקים שם לגבי יו"ט.

ספר הישר לר"ת סי' שפ"ג
חידושי המאירי ביצה ט"ו:

במאירי צ"ע מדוע בריש המסכת (ב' ע"ב. ג' ע"ב בדפי המהדורה הנדפסת), לגבי הפסוק "והכינו את אשר יביאו" (שכמובן נאמר באותה פרשה) הוא נוקט שדין הכנה נלמד גם לגבי יו"ט "דיום ששי דקרא מסתמא חול הוא וי"ט נמי איקרי שבת". וכ"כ בבית הבחירה (ב' ע"א), והוא עפ"י רש"י (כמו תמיד, דבריו הובאו בראשונים נוספים).

נראה שיש ליישב שהמאירי ור"ת הוצרכו לכך בנידון דעירוב תבשילין משום שדין זה חל רק ביו"ט, ולכן הם חיפשו דרשה שמלמדת על ייתור רק ליו"ט. אבל באמת לפי ההבנה הבסיסית שיו"ט נמי איקרי שבת (הבנה שמובאת ברש"י גם בפסחים מו באותו נידון, וכן בשבועות בנידון אחר) לא היה צורך כדי להחיל את הדברים גם ביו"ט.

אבל מכל מקום, יש להעיר שמדברי רש"י עצמו בביצה טו ע"ב, וכן מדברי ר"ח ורא"ה ועוד עולה שהלימוד אינו מתבסס על המילה שבתון.

ואשוב לעניין החילוק בין לחם משנה ובין שלוש סעודות -
כאמור, בספר מושב זקנים על התורה מבעלי התוס' התקשה בעניין חילוק זה, והביא את תירוץ בעל העזר הנ"ל. ולאחר מכן כתב: "ור"ת תי' דקיימא לן כר' יהושע דאמר חציו לכם וחציו ליי. והשתא עד שהיה טורח בשלישית היה כולו לכם". ונראה שהוא הבין שאמנם דיני סעודות שבת חלים מסתמא גם על יו"ט, אבל כשיש דין בהלכות יו"ט שסותר זאת, הוא ודאי דוחה את החלת דיני סעודות שבת על סעודות יו"ט. וכיוון שקיום לחם משנה לא סותר שום דין מדיני יו"ט, החילו אותו גם ביו"ט. אבל קיום שלוש סעודות יגרום למצב ש"כולו לכם", וזה סותר את החובה ביו"ט לחלק את חציו לה'.

אמנם הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ט) לא ראה כל סתירה בין הדברים. וז"ל: "אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה". ונמצא לפי דבריו שהיו אוכלים ארוחת בוקר קלה ומיד חוזרים לקרות ולשנות עד חצי היום, וזה היה ה"חציו" לה'. ולאחר מכן היו מתפללים מנחה ואוכלים ושותים עד הלילה, ובפשיטות זו הייתה סעודה שלישית, והרמב"ם מציג זאת כקיום המיטבי של חציו לכם וחציו לה'.

ונראה שהם נחלקו האם התפילות נחשבות לה' או לכם. הרמב"ם הבין שהן לה', לכן יוצא שפחות או יותר יש כאן חלוקה שווה. אבל ר"ת הבין שהן לכם, דחשיבי "חיי שעה" (שבת י' ע"א). ואפשר גם שנחלקו לגבי זמן השינה, שלפי ר"ת הוא נחשב לכם, ואילו לפי הרמב"ם הוא לא מן המניין, ולכן הוא התייחס בדבריו רק ליום והשמיט את הלילה, וכן התייחס לאכילה ושתייה ולא לכל צורכי האדם. ולכן יוצא לפי ר"ת שקיום סעודה שלישית כבר גורם שכולו יהיה "לכם", ורוב ניכר נחשב ככולו. ועל אף שבספר תורת החיים (חול המועד סי' א, עמ' נג-נד) כתבו חבריי שלפי דברי הרמב"ם הללו אין צורך לחלק את היום באופן שווה ממש, מכל מקום נראה פשוט שכל צד צריך לקבל נתח יפה ביום, ולא מתקבל על הדעת שאם מישהו ילמד דקות בודדות או אף שעות אחדות הוא כבר לא יהיה בכלל מי ש"אוכל ושותה כל היום כולו".
לפי זה יוצא שמצד הדין היה מודה ר"ת שיש לחייב שלוש סעודות ביו"ט, אלא שבפועל הוא מבין שלא מתאפשר גם לקיים זאת וגם לקיים את חציו לה', ולכן הוא סובר שיש איסור לאכול שלוש סעודות ביו"ט אם זה גורם לאדם להימנע מחציו לה'.

[עדיאל ברויאר]

"כתב הרב ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות שלמות כשאר ימים כו'. אמר המפרש כאן למדך הרב דבימים טובים בעינן לחם משנה כמו שבת. וכ"כ בהלכות שבת פרק ל'. מיהו בגמרא לא אשכחן לחם משנה כי אם בשבתות כדאמרינן פרק כיצד מברכין ובשבת נקיט תרי ובצע חדא. ואי קשיא לך מאי טעמא גבי לחם משנה מרבינן ימים טובים ולא מרבינן להו לענין ג' סעודות, טעם הדבר לפי שעל לחם משנה נאמר (שמות טז, כג) הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש שבתון לרבות ימים טובים כדאמרינן בעלמא (עי' יומא עד ע"א) שבתון כל מקום שנאמר בו שבתון שבות, והיינו דאמרינן (ביצה טו ע"ב) את אשר תאפו אפו אסמכתא לעירובי תבשילין מדכתיב שבתון שבת קדש מכלל דביום טוב שחל להיות ערב שבת משתעי קרא אבל לענין שלש סעודות ויניחו אותו (שמות שם, כד) הפסיק הענין ולא כתוב בתלתא היום אלא שבת בלבד וכ"כ בעל העזר וטעם יפה הוא", עכ"ל.
וראשית אעיר דבר שנראה לי שהוא דבר פלא, שכדברים הללו כתב גם בספר מושב זקנים, מבעלי התוס' על התורה, בשם בעל הערוך. וכמדומה שנפל שיבוש שם, וצ"ל: בעל העזר (לא טרחתי לבדוק אם הדבר נמצא בערוך, אני מעריך שלא). והוא ר' מאיר ב"ר יצחק, מחכמי פרובנס, תלמיד-חבר לראב"ד (כהגדרת המאירי), מאבותיו של בעל הכפתור ופרח ומאבותיו או קרובי משפחתו של המאירי. וכמדומני פלא הוא שקובץ של בעלי תוס' יזכיר חכם זה. הלא כן?

כנראה המושב זקנים לקח עניין זה מפירוש ר' יעקב ב"ר שבתי (החזקוני שאינו החזקוני...), שגם שם מופיעים הדברים בשני כת"י בשם הערוך:
http://viewer.bodleian.ox.ac.uk/icv/pag ... 3&page=112
http://gallica.bnf.fr/ark:/12148/btv1b9 ... breu%20167

אבל בכת"י כתוב לנכון בעל העזר - http://digi.vatlib.it/view/MSS_Urb.ebr. ... 4524c433bf

ואל ר' יעקב אין זה תמוה שיגיע חיבור כזה, כיוון שהוא מביא בספרו אפילו ציטוטים מספרי פרובנס המאוחרים יותר, כגון ספר השלמן, פירוש ר"א מן ההר ואולי עוד. אמנם ההוספה בשם ר"ת שנמצאת בסוף הדברים במושב זקנים לא נמצאת בדבריו, ולאידך גיסא האמירה שצריך לחם משנה בשבת כיוון דכל מילי דשבת כפולים נמצאת בסוף הדברים אצל ר' יעקב ולא נמצאת במושב זקנים. ומכל מקום מסתבר ששם מקורו או שמא מקור אחד לשניהם.

ואגב, מדברי אברמסון במבוא לדפים מפירוש בעלי התוספות לתורה מגניזת קהיר שהוא הדפיס בהוצ' מוה"ק היה נראה לי שעמדו לפני מלקט המושב זקנים מקורות רבים באופן יחסי.

[עדיאל ברויאר]

כאמור, בספר מושב זקנים על התורה מבעלי התוס' התקשה בעניין חילוק זה, והביא את תירוץ בעל העזר הנ"ל. ולאחר מכן כתב: "ור"ת תי' דקיימא לן כר' יהושע דאמר חציו לכם וחציו ליי. והשתא עד שהיה טורח בשלישית היה כולו לכם". ונראה שהוא הבין שאמנם דיני סעודות שבת חלים מסתמא גם על יו"ט, אבל כשיש דין בהלכות יו"ט שסותר זאת, הוא ודאי דוחה את החלת דיני סעודות שבת על סעודות יו"ט. וכיוון שקיום לחם משנה לא סותר שום דין מדיני יו"ט, החילו אותו גם ביו"ט. אבל קיום שלוש סעודות יגרום למצב ש"כולו לכם", וזה סותר את החובה ביו"ט לחלק את חציו לה'.

מקור דברי ר"ת הללו לא ידוע, והדברים גם לא נמצאים בחידושים המיוחסים לר"ת על התורה שאמורים לראות אור ע"י מכון אופק.
אמנם יש מקבילה של הדבר בפירוש על התורה שטרם נדפס, שם הוא מעתיק גם את השאלה שנשאל ר"ת, הנה קישור (בצד ימין למעלה. מתחיל מהעמוד שלפני כן, קישרתי לעמוד זה כי שם נמצאת התשובה - http://gallica.bnf.fr/ark:/12148/btv1b9 ... em.r=.zoom
(יש לקובץ זה עותקים בשני כת"י נוספים, אלא שהם לא נגישים לי).

אלא שהנוסח שלו שונה גם בסוף דבריו: "והשתא עד שהיה טורח בסעודה היו יותר מחציו לכם".

לפי זה:
נראה שלדעת ר"ת צריך להשתדל לאזן את החציו-חציו כמה שאפשר, וזה דלא כרמב"ם.
לא צריך להרבות חילוקים בין הרמב"ם לר"ת כפי שהרביתי לעיל, אלא פשוט נחלקו עד כמה צריך לדקדק בדבר, דלפי הרמב"ם צריך נתח יפה מאוד לכל אחד, אבל לא נורא אם אחד קיבל שעה יותר מהשני. ואילו לפי ר"ת צריך לדקדק כמידת האפשר ולכן נמנעים מסעודה שלישית.

[עדיאל ברויאר]

בירושלמי מעשר שני פ"ה
מפורש שבשביעי של פסח אין מצוה באכילה אחרי שחרית

כך דייק גם בתוספות יו"ט הנ"ל, אבל כבר דחו אחרים את דבריו -
בתוספות יו"ט (מעשר שני פ"ה מ"י) הוכיח שאין חובת שלוש סעודות ביו"ט מדברי הירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה): "ויתודה בשחרית? עד כאן מצוה הוא לוכל". ונראה שהבין מהירושלמי שבשחרית יש מצווה לאכול אבל במנחה לא. אבל כבר דחו אחרונים רבים את ראייתו. המלאכת שלמה (על המשנה שם) כתב: "ונלע"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרבה מכאן ראיה לחיובא, דה"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה, ומנחה בכלל, מצוה לאכול, ויאכל סעודה שלישית ואח"כ יבוא להתודות, וכדעת קצת פוסקים. אלא מהא ליכא למשמע מידי". והסכים עמו בספר עלי תמר (על הירושלמי שם), עי"ש. ואף הזרע יצחק (על המשנה שם) התקשה בדברי התוספות יו"ט, עי"ש.

ויתרה מכך, בפירוש תוספות חדשים על המשניות (שם) כתב על הדיוק של התוספות יו"ט: "היינו להפוסקים דזמן סעודה ג' הוא אחר מנחה אבל להפוסקים שהיא דוקא קודם מנחה אין ראיה מכאן. גם י"ל דלכ"ע אין ראיה דאי אפשר להתאחר עוד דהוידוי צריך להיות ביום וברגל כמ"ש התוי"ט במשנה ו' עי"ש (ממהורש"ח זצ"ל). אמר המגיה, מדברי התוי"ט נראה דע"כ מצוה לאכול קאי על שחרית ולפענ"ד דקאי על מנחה, וכן מצאתי במפרש. וא"כ יש לדייק מירושלמי בהיפך, דמצוה לאכול במנחה ואחר אכילה יתודה ועיין בירושלמי". ואף היעב"ץ (לחם שמים על המשנה שם) דייק מהירושלמי כדעת המחייבים סעודה שלישית ביו"ט, עי"ש.
ובאמת נראה שיש לדייק בירושלמי כדבריהם, משום שהירושלמי לא אומר "עד כאן רוצה הוא לוכל", אלא "עד כאן מצוה הוא לוכל". וכי הוא היה מצווה לאכול כל הבוקר עד המנחה ? ואם הכוונה לתפילת מנחה ולא לזמן מנחה (כפי שעולה מדברי מהורש"ח), שהיו מתוודים בתפילה, והירושלמי מתכוון שבשעת תפילת שחרית הוא עדיין מצווה לאכול ורק בשעת תפילת מנחה הוא כבר לא מצווה, עדיין קשה מדוע כתוב בירושלמי "עד כאן", היה לו לומר "בשחרית מצווה לאכול". ואין זה נכון ש"עד כאן" הוא עדיין היה מצווה. אלא על כרחנו כוונת הירושלמי שעד זמן המנחה הוא עדיין מצווה לאכול, והיינו סעודה שלישית, ולכן הוא ממתין מלהתוודות.

אבל יש לציין כאן נקודה נוספת. רואים בחז"ל שהם הניחו לגבי כל מיני דיני עונג יו"ט שהם שווים לשבת. הרי פשט הגמרא שביו"ט צריך לחם ולכן חוזר אם שכח יעלה ויבוא. ובתוס' פסחים קטז ע"א דייקו מפשט הגמרא בברכות לחייב לחם משנה ביו"ט (רוב הראשונים למדו כך מירידת המן, ולא הזכירו את הגמרא). וגם יעויין בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) מזכיר בחדא מחתא את שבתות וימים טובים לגבי מה שצריך לעשות בהם אם לאכול או ללמוד תורה. ולכל אלו חז"ל לא ראו צורך להביא מקור, ולא ראו צורך לפרש שדין לחם משנה שנאמר בשבת הוא גם ביו"ט, אלא עולה מדבריהם שברור להם שזה כך. ומכל זה נראה שהם אכן סברו שדין אחד להם בענייני כבוד ועונג, דיו"ט איקרי נמי שבת, וכולם שבתות ה' הן.

ואעפ"כ, יש לציין כאן ראשונים נוספים שנקטו בהדיא שאין סעודה שלישית ביו"ט:
כ"כ בהוספה שבמחזור ויטרי (סימן קלו):
ואם תאמר מה נשתנית מנחת שבת ממנחת יום טוב לומר פסוק זה. יש לומר שגם לדבר זה נתקן לאומרן. מתוך שתיקן עזרא שיהו קורין בתורה במנחה בשבת מפני יושבי קרנות. לכך אנו מודים על חלקינו. שלא שם חלקינו כמשפחות האדמה לישב בקרנות. אלא לעת רצון תפילה אנו תדירין להתפלל. וביום טוב לא תיקן עזרא כן. ת': ועוד יש לומר מפני שבשבת עושין ג' סעודות. כדדרשינן בשבת. מתלתא היום. אבל ביום טוב דלית בה חיוב סעודה שלישית. לא נתקן לאומרו. ת'. ת':
(לגבי זהות המוסיף יעויין באשכול שהיה בפורום מטפחת ספרים, שיתכן שהוא ראב"ן הירחי בעל המנהיג).

ספר העיתים סימן קצה
ומבעי ליה לאיניש למטרח בערב שבת לתקוני מגדא ופירי לצורך השבת חדא מפני עונג שבת ועוד להשלים מאה ברכות וכדגרסינן בפרק התכלת חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום אמר רב אויא בשבתות ובימים טובים דלא נפישי ברכות ממליא להו באיספרמקי ומיגדי הלכך באורתא בערב שבת חסרי להו י"א ברכות מתפלת ערבית אייתי חדא מקידושא חלופי חדא דבפה"ג מחשבון מאה ברכות אשתיירי עשרה ומיבעי ליה לאיניש לאשלומי הנהו עשרה בערב שבת או באורתא דשבת כי היכי דלישלים מאה ברכות דערב שבת וביומא דשבתא נמי חסרי כ"ב ברכות מתפלות יוצר ומנחה וב' ברכות מתפילין שאין נוהגין בשבת הרי כ"ד אייתא תשע עשרה חלופייהו ז' דתפלת המוספין וח' דסעודה שלישית וד' דהבדלה הרי י"ט אשתיירו להו חמשה דצריך איניש לאשלומינהו בשבתא, וביו"ט דליכא ג' סעודות אשתיירו י"ג דצריך לאשלומינהו, ואיכא נמי מאן דחשב בחשבון מאה ברכות דאורתא בהדי יממא דחשוב דאורתא בקדמיתא והדר דיממא בהדי אורתא דחלפא וחשיב נמי דערב שבת בהדי שבת ובעי להשלים בשבת י"ט, דהבדלה לאו מחשבון ברכות דשבת אלא מברכת דחד בשבת היא, והאי חושבנא מכרעאה מדרב חייא בר אויא דטרח וממלא להו דאי לא חסרי אלא חמשה ברכות להשלים בשבת ליכא טירחא כולי האי:

[עדיאל ברויאר]

א. חוזרני בי לגבי ההוכחה מהירושלמי לחייב ג' סעודות ביו"ט, וכמדומני שאין להוכיח משם דבר. בירושלמי שבת נמצאת המקבילה של המאמר מהבבלי של "חציו לכם", ושם נאמר דבר דומה רק בלשון חלוקה, חלקו לכם וחלקו לה'. ואני הבנתי שהכוונה לחלק כלשהו, ואין זה משנה מה המידה. וכיוון שכך, אפשר לומר שאין מצווה לאכול חצי יום, דהיינו שחרית עד המנחה. אולם העירני ת"ח אחד שלשון חלוקה יכולה להיום גם במובן של חצי-חצי, כגון במשנה בראש בבא-מציעא. ואם כן, ניתן לומר שהירושלמי מחייב לחלק בצורה שווה בערך בין "לכם" ובין "לה'" ושוב ניתן להבין שזוהי בדיוק החובה לאכול עד המנחה, ולא מצד ג' סעודות.

ב. באשר לנידון דהמשנה של ר' אליעזר בסוכה, מדוע כתב י"ד סעודות - תירוץ נוסף בראשונים נמצא בספר יחוסי/ערכי תנאים ואמוראים לריב"ק משפירא (ערך ר' חדקאי), והוא סובר שר' אליעזר דווקא מנה את הסעודה השלישית בשבת בכלל י"ד הסעודות, אלא שהוא השמיט את הסעודה של ליל יו"ט ראשון, שבחובתה מודים גם חכמים.
אולם לכאורה תירוץ זה דחוק מאוד בלשונו של ר' אליעזר, שאמר "י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה", ואילו לפי הריב"ק יש חובה לאכול ט"ו.
ובאשר לעצם חובת שלוש סעודות ביו"ט, יש לציין שהריב"ק כתב: "אמאי לא חמש עשרה או שש עשרה סעוד' חייב אדם לאכול בסוכה". והאפשרות לחייב שש עשרה סעודות היא, כמדומני, כוללת דווקא סעודה שלישית ביו"ט. ונראה מזה שהוא הסתפק האם יש חובת שלוש סעודות ביו"ט, וכפי שהסתפק גם בפירושי ר' חיים פלטיאל.

[פלוריש]

סעודה שלישית ביום טוב בימי הביניים - ר' עדיאל ברויאר.pdf

(760.21 KiB) הורד 248 פעמים

[עזריאל ברגר]

יש לציין שהריב"ק כתב: "אמאי לא חמש עשרה או שש עשרה סעוד' חייב אדם לאכול בסוכה". והאפשרות לחייב שש עשרה סעודות היא, כמדומני, כוללת דווקא סעודה שלישית ביו"ט.

או דילמא מספקא ליה אי רבי אליעזר סבירא ליה כרבי חידקא, דת"ר "כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא אומר: ארבע." (שבת קיז,ב).

[דרומי]

כמדומה שלא העירו עדיין שסעודה שלישית ביו"ט ראשון אמורה להפריע לכאורה לאכילת הסעודה שבליל יו"ט שני

[ואם חל בשבת - אין מה לעשות ומוצאים פתרון בדוחק, אך לא מסתבר שיתקנו בקביעות ומלכתחילה דבר שיש בו סתירה לכבודו של יו"ט שני]

[במסתרים]

כמדומה שלא העירו עדיין שסעודה שלישית ביו"ט ראשון אמורה להפריע לכאורה לאכילת הסעודה שבליל יו"ט שני

[ואם חל בשבת - אין מה לעשות ומוצאים פתרון בדוחק, אך לא מסתבר שיתקנו בקביעות ומלכתחילה דבר שיש בו סתירה לכבודו של יו"ט שני]

אם צ"ל סעודה ג' ביו"ט אין טעם לדחותה מפני יו"ט שני.
ועיין כעי"ז בביאור הלכה סי' תקכ"ט סוס"א.