צופה_ומביט כתב:ישעיהו לוריא כתב:האוקסימורון והסתירה מתחילה כבר בביטוי ’החסידים שלו’.
בעולם תקין היה צריך לכתוב: חסידים ממנו, חסידים מהנהגותיו ומידותיו.
אם כבר:
הטעות מתחילה כבר בביטוי ’החסידים שלו’.
בעולם תקין היה צריך לכתוב: חסידים בעקבותיו, חסידים עקב הנהגותיו ומידותיו.
או: חסידים שעשה.
וכולי האי ואולי.
כלומר:
"חסיד" הוא תואר לאדם, לדרגה של האדם, כמו "צדיק". ואינו ביטוי של שייכות ויחס למשהו או מישהו.
שמענו מימינו ביטוי "צדיקים של פלוני"? לא. כי זה פשוט לא ביטוי נכון.
אז למה "חסידים של פלוני"?
[גם אם "צדיק" פירושו מקיים את שורת הדין ו"חסיד" פירושו נוהג לפנים משורת הדין, אין שום פשר לביטוי "נוהג לפנים משורת הדין של פלוני"].
לכל היותר צדיקים שעשה, חסידים שעשה, קדושים שעשה. דהיינו שהוא גידל והביא אותם לדרגתם.
אבל ש"חסידים" יהיה ביטוי שמשמעותו "מקושר אל / מאמין ב / דבוק ב / אוהד של / הולך בעקבות / נאמן ל / מתבטל אל / וכו'" - זו פשוט המצאה.
אפילו ביחס לקב"ה אין ביטוי כזה "חסיד של הקב"ה", אלא כאמור "חסיד" הוא תואר של דרגת האדם הנוהג בחסידות [ויעויין היטב במסילת ישרים].
הביטוי "חסידי ויז'ניץ" הוא כמו "חסידי מצרים" או "חסידי אשכנז", דהיינו מתאר מעיקרא את מקום מושבם של החסידים הללו, ובהמשך מתאר את השיטה שהולכים בה אותם אנשי מעלה "חסידים". שהחסידות שלהם היא בשיטה שקרויה ע"ש מקום מוצאה / מקום מנהיגה הראשון / העיקרי. אבל הם לא "חסידים של מצרים", [הביטוי "חסידים של מצרים" - באם ישנו ונכון מבחינה דקדוקית - פירושו "חסידים הבאים ממצרים", או "שמקום מוצאם הוא מצרים". לא יותר מאשר "אנשי ירושלים", "התלמידי חכמים של ירושלים", וכיו"ב].
ואולי מכאן נשתלשלה הטעות. זה התחיל כ"חסידי פלוני" דהיינו שחסידותם היא בשיטה של פלוני, אבל המוח התחיל לתרגם את התחביר הזה כ"חסידיו של פלוני" - ושינה עקב כך את כל המשמעות של המילה "חסיד" למשהו שהיא פשוט איננה.
וכמה חבל, כי בזה נשכח והולך מהי חסידות באמת, ונפתח פתח לחסידות גופא להתפרש כמשהו אחר. עד שקם הקעלבל הזה שאומר בפה מלא שחסידות פירושה להיות של הרבי עד תום בביטול גמור.
ש"י מד"נ.
כמדומה שבדורות עברו גם לא נמצא ביטוי כגון "חסידי הרבי מלובלין" או "חסידי הרבי מבעלזא". "חסידי מקום פלוני" הכוונה היא חסידים שלמדו ב"חיידר" פלוני.
התרגלנו שכל החפצים להרבות עבודה זרה בעולם, כדי לבסס את המשמעת בקהילתם, וכדי שיוכלו לעשות בצאן מרעיתם ככל העולה על רוחם, תולים תמיד בוקי סריקי ברבותינו מהדורות הקודמים.
בגור יודעים לספר ש"פאלקין" (לציית) זה הבסיס העיקרי של חסידות, ושכחו שרבם הראשון (חיה"ר) יצא בפסק הלכה נגד רבו (מקאצק), עד כדי שלדעתו היה רבו עובר איסור של יהרג ואל יעבור. הוא כמובן לא נידה את רבו על שלא סבר כמותו, מן הסתם סבר שזה בגבול הוויכוח הלגיטימי... אבל הוא לא חשש לכך שרבו סבור אחרת, ולא רץ לבטל את דעתו בפניו.
בוויז'ניץ יודעים לספר שר' מרדכי חנא היה כנוע ומבוטל לרבו האהב"י, ממש כמו טמבל. אבל רבינו מוהרמ"י זצללה"ה סיפר לנו, שר' מרדכי חנא קיבל על עצמו גדר לא לשמוע כשמדברים על אדם שלישי מטוב ועד רע. פעם אחת עמד בשיחה עם רבו האהב"י ואחיו מאנטניא, והזכירו את אחד מאחיהם, על אתר נעלם ר' מרדכי חנא מהמקום. לאחר כמה דקות, כשהרבי מאנטניא שם לב שר' מרדכי אינו ושאל על כך את אחיו, שחזר האהב"י את השיחה לאחור, ואמר: אה, הזכרנו מישהו שלישי... הרבי השלים את הסיפור, שבזכות הקפדה חזקה זו זכה ר' מרדכי חנא להגיע למדרגה שכאשר היו מדברים לה"ר בקרבתו היה נרדם לחלוטן. והעיד, שפעם אחת ניסוהו במקוה וכו'.
צריך להמשיך לכל חצר וחצר?
אין חפצי להשתתף בדיון כאן, מסיבות גועל. וגם באופן כללי אינני נמצא כל כך בפורום בתקופה האחרונה. רק קרבתי אל החלל עוררה אותי להעיר מעט. היו ברוכים כלכם.