מסכת בבא קמא - הערות והארות

[מה שנכון נכון]

[אגב, ראיתי שכתב החיד"א...

ראה כאן.

[י. אברהם]

בקצרה, זה לא כתוב בזוה"ק.

זה כתוב בין שורות הזוה"ק. אם הזוהר אומר שזה חסד וזה גבורה, אז הכוונה ששניהם אמת, וכ"א בשורשו.
זה בדיוק כמו 'אחד ועוד אחד שווה שתיים'. [אני באמת לא מבין מה לא מובן. חשבת שיהיה כתוב בזוה"ק ב"ש וב"ה תרוויהו אמת'?].

אלו דברי כבודו "וידוע מהזוה"ק ששניהם אמת כי זה בחסד וזה בגבורה"
כן, חשבתי שכשאומרים שזה כתוב אז זה באמת כתוב. אם הכל בערך אז חבל על הזמן. הצלחה בכל הענינים.

[סגי נהור]

זה כתוב, אלא אם מתעקשים לא להבין מה כתוב.

[HaimL]

דף ג ע"א, ברש"י ד"ה אידי ואידי,

---
וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי
---

קצת תימה, דאמאי לא פירש וביער היינו דמכליא קרנא דכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו שמבער לגמרי.

[תלמיד חברים]

בקצרה, זה לא כתוב בזוה"ק.

זה כתוב בין שורות הזוה"ק. אם הזוהר אומר שזה חסד וזה גבורה, אז הכוונה ששניהם אמת, וכ"א בשורשו.
זה בדיוק כמו 'אחד ועוד אחד שווה שתיים'. [אני באמת לא מבין מה לא מובן. חשבת שיהיה כתוב בזוה"ק ב"ש וב"ה תרוויהו אמת'?].

אלו דברי כבודו "וידוע מהזוה"ק ששניהם אמת כי זה בחסד וזה בגבורה"
כן, חשבתי שכשאומרים שזה כתוב אז זה באמת כתוב. אם הכל בערך אז חבל על הזמן. הצלחה בכל הענינים.

זה אכן כתוב. [ואנסה בנסיון אחרון "וידוע מהזוה"ק [מדברי הזוה"ק, אך לא מלשונו] ששניהם אמת, כי זה בחסד וזה בגבורה [ראה לשון הזוה"ק לעיל]"
אם אתה חושב שזה רק 'בערך', זה ענין שלך.

מבחינתי סיכום הנושא הוא:
אכן מצינו מפורש בתוס' שנחלקו חז"ל במציאות [וייש"כ להרב 'י. אברהם' על המ"מ הזה], אך בכל זאת היכא דאיכא לשנויי משנינן שלא נחלקו במציאות.

[תלמיד חברים]

אמר רבא, הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו משלמת דינר זהב, משום דאמר לה 'מאי הוה ליך גביה דאזקתיה'. פשעה בו, משלמת של כסף, דאמרה ליה 'נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי'. [ואמרו בגמ' שהדין השני כתוב כבר במשנה 'חטין וחיפן בשעורין, שעורין וחיפן בחטין, אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד, דאמר ליה נטירותא דשערי קבילי עלי'].
צריך ביאור מדוע טענת 'מאי הוה ליך גביה דאזקתיה' תחייב את המזיק לשלם את שווי החפץ.
קודם כל מה מונח בלשון זאת 'מאי הוה ליך גביה דאזקתיה', דמשמע שאם היתה לו סיבה מסויימת, הרי זה מובן מדוע הזיק, וצ"ב דאטו מותר להזיק?
ועוד, מדוע לגבי חיוב שמירה ס"ל למשנה ולרבא שהסכים לשמור על החפץ רק בהתאם לשווי שנאמר לו, ולא ביותר מכך, ולכן חייב כפי שהסכים, ואילו לגבי 'הזיק בידים' אין אומרים שהסכים להתחייב על הנזק רק כפי הסכום שנאמר לו שווה, אבל לא היה מזיק אם היה יודע שהחפץ שווה יותר מכך.

לשבר את האוזן - דוגמא:
ראובן הפקיד אצל שמעון ספר ישן נושן שעומד להתפורר, ואמר לו ראובן, שמור על הספר ואל תפתח אותו, כי הוא שווה 200 $. לאחר שהלך ראובן המפקיד, בער בו בשמעון יצר הסקרנות, ואמר לעצמו 'אני מוכן לקחת סיכון של 200 $', ופתח את הספר ונהרס לחלוטין. כעת תובע ממנו ראובן סכום של 600 $ כשוויו האמיתי של הספר. מדוע נחייב את שמעון יותר ממה שהיינו מחייבים אותו אם הספר היה נגנב או נשרף [חיוב שמירה]? ומדוע יש בטענה 'מאי הוה ליך גביה דאזקתיה' כדי לחייבנו כשווי האמיתי. [נכון שלא נהג כשורה, והיה אסור לו לפתוח את הספר, אבל סוכ"ס המפקיד הטעה אותו, ומאי שנא מחיוב שמירה]?

חברים יקרים, האירו נא את עיני!!

[HaimL]

דף ג ע"א, ברש"י ד"ה אידי ואידי,
---
וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי
---
קצת תימה, דאמאי לא פירש וביער היינו דמכליא קרנא דכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו שמבער לגמרי.

ועכשיו ראיתי את דברי רש"י ז"ל בדף כ"ג ע"ב,
---
והא בעינן עד תומו - דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין:
---

[HaimL]

מאי הווי ליך דאזקתיה הוא טוב לשונם של חכמינו ז"ל, כדי לתקף את סברתם בלשון בני אדם, כגון ואי אמרת כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי, וכדומה. ואין כוונתם שהייתה לה סיבה להזיק את הדינר, אלא לומר דאף אם הטעה בעל הדינר את האישה, והזיקה את הדינר, חיובה בתשלומי הנזק הוא ככל אדם המזיק, דאין תשלומי נזקו תלויים בדעתו כלל, אלא כל שהזיק, חייבה אותו התורה לשלם את כל שוויו של הנזק. אבל בשומר כתיב כי ייתן איש לרעהו וגו', ופשיטא דתלוי בקבלת השומר, ולא קביל עליה נטירותא על דינר של זהב.

[תלמיד חברים]

מסתבר. ייש"כ!

[תלמיד חברים]

בדף היומי (סג:) מובאת מחלוקת האם שומר שטוען טענת אבד [ונמצא שהוא היה הגנב] חייב בכפל.
ובפשטות נחלקו בלימודים, והכל גזירת הכתוב.
אך למ"ד טוען טענת אבד פטור - צ"ב האם יש 'טעמא דקרא' לחלק ביניהם, דסו"ס בשני המקרים הוא הגנב, ומה אכפת לן כיצד שיקר?
וראיתי במנחת שלמה [להגרשז"א] שעמד בזה, וז"ל 'נראה שיש ליתן טעם בדבר דדוקא טוען טענת גנב משלם כפל כיון שהוא טוען שנגנב ולדבריו אם ימצא הגנב יזכו הבעלים בכפל אמרה תורה שדינו כפי מה שאמר, ואם נמצא שהוא עצמו גנבו חזר דינו להיות ממש כגנב עצמו וכו''. עיי"ש. וכעי"ז ממש כתב הברכת שמעון [להגרב"ש שניאורסון].
ואכתי צ"ב [ולא הבנתי כ"כ דבריהם], דמה אכפת לן אם לפי טענתו היה אמור הבעלים לקבל כפל?

[תלמיד חברים]

דף סז.
ואי אמרת שינוי השם מילתא היא אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי ליפסל שאני שאיבה דמדרבנן היא.
צ"ב מה ענין שינוי השם בלשון בני אדם להלכות מקווה. מדוע בגלל שעתה נקרא צינור ולא קציצתא יפסלו המים, הלא בהל' מקווה הנידון הוא האם המים שאובים בכלי, וקציצתא זו מעולם לא היתה כלי. [מתי' הגמ' משמע שאילו שאיבה היתה דאורייתא, היו המים נפסלים מצד שינוי השם, וצ"ב הא לא נשאבו מעולם בכלי].

[שמואל דוד]

דבר מעניין ראיתי במסכת בבא קמא שהגמרא מרבה לכתוב ״אמרי״ ובדף עא. מצינו כן הרבה מאוד. האם יש איזה ביאור לזה?

מה הכוונה ב״אמרי״, בני הישיבה?

[שמואל דוד]

בבא קמא דף עה:

משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל

יש לעיין מדוע נקט לשון ״פר״ ו״איל״ ולא שור ושה כלישנא דקרא

[בברכה המשולשת]

לכאורה כרמז ללשון הפסוק בנסכים

[שמואל דוד]

גם אני חשבתי כך, אבל אין טעם לזה לכאורה.

[HaimL]

גם אני חשבתי כך, אבל אין טעם לזה לכאורה.

טעמא רבה איכא, שהוא סימן לזכור את ההלכה.

[תלמיד חברים]

בבא קמא סו:

צילום מסך 2024-01-18 181750.jpg (31.12 KiB) נצפה 3442 פעמים

האם כוונת רש"י שמשתמשים בעור הדוב לכיסוי חבילות, וכן סוסים ופרדים?
מדוע הוצרך להאריך, היה יכול לנקוט חדא מינייהו. ומדוע נקט פרד ולא חמור?

[בברכה המשולשת]

לכאורה כי כך היה אורחא דמילתא

[תלמיד חברים]

ב"ק עח:
בעי רבי ירמיה מכרה... חוץ מעוברה מהו. אליבא דמאן דאמר עובר ירך אמו הוא לא תבעי לך דהא שייר בה.
צ"ב מדוע היה פשוט זאת לגמ'.
הא לעיל אי' במשנה שאם מכרו 'חוץ מאחד ממאה שבו', פטור. ונחלקו מהו 'חוץ מאחד שבו'. לרב חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה. וללוי אמר חוץ מגיזותיה. ולרבי חוץ מדבר המעכב בשחיטה.
והנה מה בכך שעובר ירך אמו, הלא [רק העובר ניתר בשחיטתה, והאם] אינה ניתרת בשחיטתו.
ולכאורה אתיא רק כרב, ולא כלוי ורבי.
עכ"פ במשנה אין מפורש כרב, וא"כ מדוע פשיטא ליה לגמ'?

[שמואל דוד]

בבא קמא פ.

ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי

לכאורה ק״ק הרי עבירה גוררת עבירה?

[תלמיד חברים]

אין ב'גוררת' הבטחה שיעבור עוד עבירה, אלא שגורמת לו להמשך אחר עוד עבירה, ואותו חסיד ידע שלא גררו עון זה לעוד עון.
ועוד, דאליבא דאמת לא היה בזה 'עון', שהרי היה אנוס ['אין לו תקנה עד שינק וכו''], אלא מתוך שחסיד היה, החשיב זאת כעון [ומסתמא חביריו לא ידעו שהוא אנוס]. [ועיין באחרונים מש"כ עוד בזה].

[טור תלגא]

עט:
אין מגדלין תרנגולין בירושלים

קריאת הגבר בירושלים - איך שייך?

[עזריאל ברגר]

ב"ק עח:
בעי רבי ירמיה מכרה... חוץ מעוברה מהו. אליבא דמאן דאמר עובר ירך אמו הוא לא תבעי לך דהא שייר בה.
צ"ב מדוע היה פשוט זאת לגמ'.
הא לעיל אי' במשנה שאם מכרו 'חוץ מאחד ממאה שבו', פטור. ונחלקו מהו 'חוץ מאחד שבו'. לרב חוץ מדבר הניתר עמו בשחיטה. וללוי אמר חוץ מגיזותיה. ולרבי חוץ מדבר המעכב בשחיטה.
והנה מה בכך שעובר ירך אמו, הלא [רק העובר ניתר בשחיטתה, והאם] אינה ניתרת בשחיטתו.
ולכאורה אתיא רק כרב, ולא כלוי ורבי.
עכ"פ במשנה אין מפורש כרב, וא"כ מדוע פשיטא ליה לגמ'?

אולי בעיה זו דר' ירמיה היא זאת שהביאה את הרמב"ם לפסוק כרב (ראה פ"ב מהל' גניבה הי"א ובמגיד משנה שם)?
לגבי זה שהרמב"ם עצמו לא הזכיר בכלל את "חוץ מעוברה" (וכנראה לדעתו זה נכלל ב"דבר הניתר עמה בשחיטה" עד כדי כך שאין צורך לבארו) - ראה במפרשיו https://beta.hebrewbooks.org/rambam.asp ... &rid=11751 .

[תלמיד חברים]

דף פא.
וקוטמין נטיעות.
כתב רש"י: וקוטמין נטיעות. מן האילן קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן. עכ"ל.
צ"ב הא בשלמא להרכיב, יש תועלת בזה, כי ע"י שמכניס את הבד בתוך אילן אחר, יוציא אותו אילן אותם פירות שיש באילן זה. [וז"ל רש"י בסוטה (מג:) 'מרכיב. שנוקב האילן, ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו, ועושה ענף בתוך הנקב, ונושא ממין אותו אילן שנוטל ממנו. וישראל מותר להרכיב משני אילנות שזה פירותיו גסין וזה פירותיו דקין, דהוו ממין אחד זה בזה'].
אולם מהו שכתב רש"י 'קוטם בד 'ליטע'', הלא לכאורה אם יקח בד של אילן שמוציא פרי, ויטענו בארץ, לא יצמח מזה עץ, שהרי צמיחת עץ היא ע"י שתילת הגרעין באדמה. [ולא מסתבר שהכוונה שיקטם בד עם פרי, שהרי לא הותר להוריד פרי מאילן חבירו].
?

[HaimL]

חיפשתי, ומסתבר שיש מציאות כזאת, וזהו הנקרא ייחור.

[תלמיד חברים]

אכן. ייש"כ.

[איקטורין]

פג:
החובל בחברו, חייב עליו משום חמישה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת. בנזק כיצד: סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר, כמה היה יפה וכמה הוא יפה.
מה נזק יש בשיבר את רגלו? חודשיים גבס ובס"ד בריא כשור.
ברש"י שם ד"ה "שבת" כתב וז"ל: כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:
וכן בהמשך בד"ה "שאין חוזרין" כתב רש"י לאחר שנקטעו, ומשמע בגמ' שקאי על הכול עין, שן, ורגל.
א"כ מהו שיבר רגלו?

[HaimL]

בפשטות, שיבר את רגלו במום שאינו עובר, כגון שיכול להתאחות, אבל לא תהיה רגל ישרה, ואינה ראויה לכל מלאכה.

[עזריאל ברגר]

בפשטות, שיבר את רגלו במום שאינו עובר, כגון שיכול להתאחות, אבל לא תהיה רגל ישרה, ואינה ראויה לכל מלאכה.

אפילו לאחר טיפול מודרני עם גבס וכו' - בדרך כלל אדם מבוגר יסבול מעט כאבים מהשבר לכל חייו, בעיקר בזמנים של מזג אוויר קר במיוחד וכו'.
אבל בדרכי הטיפול הישנות - סביר מאוד כדבריך שהאדם יישאר צולע ומוגבל במלאכתו, ועכ"פ בעל-מום חיצוני שמפחית ממחירו כעבד הנמכר בשוק.

אגב, הרמב"ם פוסק שאפילו אם חיסרו "כשערה" מעור בשרו - משלם לו נזק, כי זה שהעור לא יצמח כבראשונה אלא רק צלקת - מפחית מדמיו.

[שמואל דוד]

פג:
החובל בחברו, חייב עליו משום חמישה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת. בנזק כיצד: סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר, כמה היה יפה וכמה הוא יפה.
מה נזק יש בשיבר את רגלו? חודשיים גבס ובס"ד בריא כשור.
ברש"י שם ד"ה "שבת" כתב וז"ל: כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:
וכן בהמשך בד"ה "שאין חוזרין" כתב רש"י לאחר שנקטעו, ומשמע בגמ' שקאי על הכול עין, שן, ורגל.
א"כ מהו שיבר רגלו?

הנה מש״כ לפני כמה שנים:
כתובות עז. ואלו הן מומין גדולים.... נסמית עינו... נקטעה ידו ונשברה רגלו....
יל"ע למה כתב נקטעה אצל ידו ונשברה אצל רגלו. ועיין גירסת הפוסקים. ועיין פסקי הרא"ש הגירסא "נקטעה ידו ונחתכה רגלו"
וכתבתי שם עה"ג וז"ל "הנה הגירסא לפנינו נשברה רגלו והרמב"ם כולל יד ורגל וכתב נקטעה. ולכאורה יל"ע דהנה נקטעה הפשט הוא שאינו מחובר משא"כ נשברה עדיין מחובר הוא.ואם עדיין מחובר הוא לכאורה אין זה מום גדול והרי מעשים בכל יום.. לכן נראה דהגירסא דהכא נכון שכתב הרא"ש נקטעה ונחתכה. וצ"ע. ועיין ירושלמי כתובות ז ח (מ"ז.) ודו"ק
ועיין מהרי"ט אלגזי פרק ה סימן נ שהעתיק מתניתין בזה"ל נקטעה רגלו נשברה ידו. ועיין טור יו"ד סימן שט. ובמשמרת שלום יו"ד שט בשם תשובת טוטו"ד מהדו"ג סימן קסט. ובתשובת בנין דוד לא-ד ובתשובת מהר"ם שיק יו"ד שטז."

[HaimL]

ג ע"א, בתוספות ד"ה לא י כתיב ולא ט כתיב. שכתבו ז"ל,
ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וצריכי בור והמת יהיה לו דאי לא כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית ואי כתיב בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב הוא ולהכי איצטריך תרוייהו
---
ותמוה, דא"ה סתם בור עמוק עשרה טפחים, ומשמע דחייב במיתת השור או החמור, ואצטריך ליה והמת יהיה לו ללמד על כל שיש בו כדי להמית, כגון שיח ומערה וחריצין ונעיצין, דאל"ה ה"א רק בור דגזירת הכתוב הוא, א"כ בטלת כל תורת אבות ותולדות, דהתולדה ילפינן דמה האב שמזיק בכך וכך ושמירתו עליך, ה"נ התולדה שדרכו להזיק בכו"כ ושמירתו עליך, ונאמר דווקא רגל ולא זוג ושליף ופרומביא, ודווקא שן ולא טינפה ונתחככה, ודווקא קרן ולא רביצה, בעיטה או נשיכה, דגזה"כ הן, ואין להביא מהן כל הדומה להן.

[HaimL]

וכד דייקת בהכי, צריך לומר דטפי עדיפי שיחין ומערות מתולדות וה"ל אב ממש, מדלא אמרינן, תולדותיהן דבור מאי ניהו שיחין ומערות וכו' מ"ש בור שיש בו כדי להמית ושמירתו עליך אף הני יש בהן כדי להמית וכו', אלא ע"כ דמדכתיב בור, דסתמו עמוק הרבה, ה"ל בכלל זה כל חפירה בקרקע שעמוקה הרבה, ול"ה אפילו תולדות. וא"כ תמוה דבעי למילף להו מקרא יתירא. ודוחק לומר דאתא קרא ללמד שהן בכלל האב בור, ולא רק תולדות דמ"ש בור שיש בו כדי להמית, אף אלו. דליכא שום נפק"מ בין אב בור לבין תולדה שיחין ומערות.

[תלמיד חברים]

מדוע לחבול בעצמו ס"ל לר"א הקפר שאסור, ואילו לבייש את עצמו מותר?

דף צא:

הכי קאמר ליה לא מבעיא בושת דאדם רשאי לבייש את עצמו אלא אפי' חבלה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו וכו'.
למסקנת הגמ' בהמשך, התנא שסובר שאין אדם רשאי לחבל בעצמו הוא ר"א הקפר שאמר שהיושב בתענית קרוי חוטא על שציער את עצמו מן היין, דכ"ש המצער עצמו ע"י חבלה. ומשמע מהגמ' דלבייש את עצמו מותר לכו"ע. וצ"ב מאי שנא, הלא גם בבושה יש צער, ומדוע לצער את עצמו בחבלה אסור, ולצער את עצמו בבושה מותר.
ואם אין זה נחשב אצלו בושת, פשיטא שמותר לבייש את עצמו, כי 'אינו מבייש את עצמו כלל'. וגם לר"א הקפר אין נקרא חוטא אא"כ אוהב יין ונמנע מלשתות, אך מי שאינו אוהב יין ואינו שותה, פשיטא שאינו קרוי חוטא.
אלא על כרחך שמדובר שמבייש את עצמו ומצטער, וגם מסתימת לשון הגמ' משמע שמותר לבייש את עצמו אפילו שמצטער, וצ"ב מדוע יהיה מותר. ואם תרצה לומר שע"י הבושה יוכל לבוא לידי ענוה, א"כ גם המצער את עצמו מן היין וכיו"ב יוכל לבוא למדרגה גבוהה של שבירת תאות האכילה, וגם כוונתו לטובה ע"י גדר זה, כמ"ש (סוטה ב.) 'הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין'. וצ"ע.

[HaimL]

וצ"ב מאי שנא, הלא גם בבושה יש צער, ומדוע לצער את עצמו בחבלה אסור, ולצער את עצמו בבושה מותר.

פשיטא דבצערא דגופא איירי, בין אם מניעת הנאת הגוף, כיין לנזיר, או צער של חבלת הגוף.

יתר על כן, בפשטות, צער שבדעתו של אדם, כגון בושת, קרוי אונאה. אך לפי זה יש ליישב מה שנמצא בלשון חז"ל מצטער, בדברים שהם בדעתו של אדם, כגון כל ימיי הייתי מצטער וכו'. ושמא ר"ל דהיה לר"ע צער הגוף מזה, כגון ב"ק דף מ ע"א, שבקן אסתגר בקמייתא, שבערוך גרס אסתניד, מלשון חולי. או שמא ר"ל דהיה יושב בתענית שיזכה לזה, וא"ש. ושמא הוא לשון המושאל.

[תלמיד חברים]

נראה מתחילת דבריכם שחשדתוני בהערה אחרת.
אך לעצם מה שכתבתם, אין כל חילוק בין צער של מניעת יין לצער של בושה. בשניהם הגוף אינו סובל אלא הנפש.
וצער של בושה הוא צער לכל דבר, ויש גם חיוב על בושת, ונקרא נזק.
אך עיקר התמיהה בדעת ר"א הקפר, שאם אסר שיצער אדם את עצמו, מדוע התיר לצער עצמו בבושה?

[HaimL]

מניין לכבודו שמניעת יין היא צער הנפש, ולא צער הגוף. דאיתא בגמ' הידועה בברכות דף מ"ג ע"ב,
---
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח
---
הרי לנו מפורש שרק ריח מקרי הנאת הנשמה ולא הנאת הגוף, דלהכי אצטריכא הך אסמכתא דכל הנשמה, דאל"ה לא היינו יודעים דה"ל בכלל סברא דאסור לו לאדם להינות בלא ברכה, דה"א שרק בהנאת הגוף אסור, ואתאי אסמכתא דצריך לברך גם על הנאת הנשמה. וממילא, נלמד מצער הגוף, שמונע מגופו הנאת יין, במכ"ש שאסור לחבול ממש בגופו. אבל לא נלמד ממנו גם לבושת עצמו, שאין בו צער הגוף, אלא רק צער הנפש.

[תלמיד חברים]

התכוונתי לומר:
מי שמונע מעצמו יין, לגוף לא חסר דבר, אך נפשו מצטערת שאין לה תאותה [בפרט אם הוא מכור ליין, אבל גם אם לא].
מצינו לפעמים ש'נפש' היא הרצון, כמ"ש רש"י עה"כ (בראשית כג, ח) 'אם יש את נפשכם' - רצונכם.
ועל כרחך שמניעת יין היא בכלל צער הנפש ולא הגוף, ואע"פ שמונע מגופו יין, אינו חובל ומצער את הגוף, אלא את הנפש שמתאוה לכך.
והיינו שגם מה שכתוב (במדבר ו, יא) 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', הכוונה על הרצון.

זאת ועוד, שהגמ' דימתה את החבלה כפשוטו [הכאה] למניעת יין, וודאי שאין כל דמיון ביניהם. גם בדיני חו"מ יש הבדל בין מניעת רווח להפסד.
ועל כרחך כמו שכתבתי, שאין כל חילוק בין צער כזה או אחר, והגמ' הבינה בפשיטות שצער של חבלה נלמד במכ"ש מצער של הנפש.

וכאן באה תמיהתי, דא"כ מדוע לר"א הקפר יהיה מותר לאדם לצער את עצמו בבושה.
הלא בשעת מעשה חפץ בבושה, דאל"כ לא היה עושה זאת, אך לאחר מכן יסבול מכך. [וכמו בחבלה שאע"פ שרוצה, אסור לו לגרום לצער שיהיה מזה, וכן במניעת יין שבשעת הנדר רוצה ואינו סובל, ולאחמ"כ סובל ולכן אסור].

[HaimL]

התכוונתי לומר:
מי שמונע מעצמו יין, לגוף לא חסר דבר, אך נפשו מצטערת שאין לה תאותה [בפרט אם הוא מכור ליין, אבל גם אם לא].
מצינו לפעמים ש'נפש' היא הרצון, כמ"ש רש"י עה"כ (בראשית כג, ח) 'אם יש את נפשכם' - רצונכם.
ועל כרחך שמניעת יין היא בכלל צער הנפש ולא הגוף, ואע"פ שמונע מגופו יין, אינו חובל ומצער את הגוף, אלא את הנפש שמתאוה לכך.
והיינו שגם מה שכתוב (במדבר ו, יא) 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', הכוונה על הרצון.

אדרבה, משם ראיה, דמקרא מלא הוא, שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃, ונקטינן דהוא עינוי רעבון, דהיינו שמחסר גופו, ונפש דקרא היא נפשו החיונית, ולא רצונו הרוחני, שעל זה שייך יותר לשון נשמה, כגון בפסוק כל הנשמה וגו', דעליו סמכינן לברך אף על הבשמים.

[תלמיד חברים]

גם ביו"כ יש עינוי לרצון של האדם [שמקור רצון זה בנפש הבהמית] לאכול ולשתות.
ואכן יש ג"כ עינוי לגוף, שנעשה יותר חלש מחוסר אכילה ושתיה.
ודאי שיש מקומות שנפש היינו גוף אך יש מקומות שהכוונה לרצון. וביו"כ יש את שניהם.
אך במניעת יין יש רק צער לרצון שב'נפש'.
הגוף לא נחבל מחוסר שתיית יין.

לסיכום:
בגמ' אמרו שר"א הקפר הוא התנא דס"ל שאסור לאדם לחבול בעצמו [חבלה ממשית], שהרי מצינו שהוא זה שהחשיב את המצער עצמו מן היין כ'חוטא'.
'מצער עצמו מן היין' הרי זה צער לנפש ולא לגוף.
השאלה היא, מדוע לצער את עצמו [נפשו, לבבו, רצונו] בבושה, יהיה מותר לר"א הקפר?

[תלמיד חברים]

כתבתי איזה 'שטיקעל' בענין תקנת השבים, ואשמח לקבל הערות:
דף צד:
תנו רבנן הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו וכו' מיתיבי הניח להם אביהם מעות של רבית אף על פי שהן יודעין שהן רבית אין חייבין להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר והא דקתני בדידהו וכו'.
יש להעיר דמלשון הברייתא של התקנה משמע שלא עקרו חכמים את חיוב השבת הגזילה, אלא שתיקנו תקנה ל'נגזל' שלא יקבל מהגזלן. [ואמרו שהנגזל המקבל מהן 'אין רוח חכמים נוחה הימנו', ולא שעבר על הדין. וגם רש"י כתב 'אין רוח חכמה וחסידות בקרבו', ומשמע שאינו חכם לעשות לפנים משוה"ד]. ואילו מקושיית הגמ' מדברי הברייתא השניה שהאב חייב להחזיר, משמע שהתקנה היתה שהגזלן פטור מלהחזיר.
[אותה הערה בנוסח אחר: מה הקשו מהברייתא שהאב חייב להחזיר, הא התקנה היתה רק שלא יקבלו מהגזלנים, אך הגזלנים חייבים להשיב]. וצ"ע.
וראיתי שנחלקו הרמב"ם והסמ"ג בביאור התקנה, דלהרמב"ם התקנה היא רק לנגזל שימחל ולא יקבל, אולם לסמ"ג הפקיעו חכמים את אותו ממון מהנגזל. ולפי מה שדייקנו, הרי שהברייתא הראשונה מסייעת לרמב"ם, וקושיית הגמ' מהברייתא השניה, מסייעת לסמ"ג.
דז"ל הרמב"ם בהל' גזלה ואבדה (א, יג) 'כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו וכו'. ואעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים, וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה הימנו'.
[וכתב שם המגיד משנה 'ול"נ שאע"פ שאמרו המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו אם רוצה לקבל ולכוף את הגזלן בב"ד הם נזקקין לו'. וכ"כ כאן הרמ"ה, הו"ד בשיטמ"ק].
וכן כתב בהל' מלוה ולוה (ד, יג) 'הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם, 'יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו, וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו, אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, מכלל שהמחילה מועלת''. [שו"ר שגם המאירי (ד"ה אבדה) כתב כהרמב"ם, ועיי"ש בלשונו המיוחדת].
אולם בסמ"ג (לאוין סי' קצא-קצג. הו"ד בקובץ שיטות קמאי כאן בגמ') כתב 'הורה רבינו משה (בהל' מלוה ולוה הנ"ל) שהלוה שמחל למלוה הריבית שלקח ממנו או שעתיד לקחת ממנו וקנו מידו שמחל, שהמחילה מועלת כדאמרינן הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן, 'ואין נראה לי זאת הראיה, שלשם הפקיעו בית דין ממון הלוה מפני תקנת השבים', וגם הוא כתב שהגאונים חולקין עליו בזה'. [מש"כ שהפקיעו את ממון הלוה, ה"ה ממון הנגזל, אלא שהסמ"ג איירי בריבית, אך תקנת השבים היא בריבית ובגזילה].
והנה דברי הרמב"ם נראים יותר, שהרי כך משמע מלשון התקנה, וכן משמע מרש"י וכן כתב המאירי. וקושיית הגמ' מהברייתא השניה, שמזה משמע שהתקנה באה לפטור את הגזלן מצד הדין, וכן דעת הסמ"ג, צריכים ביאור.
וראיתי בספר משפטי הלוי (סי' יז) שהביא ראיה לדברי הסמ"ג, שתקנת השבים היא ענין של 'הפקר בי"ד הפקר', ממה שמצינו בתקנת השבים שיש במריש הגזול שבנאו בבירה, שא"צ לקעקע את הבירה, אלא משלם לנגזל את דמי המריש בלבד. [הטעם שצריך לשלם, הוא מפני שהגזילה קיימת, והתקנה שאין מקבלין מהן היא שהגזילה כבר אינה קיימת].
ותקנה זו היא עיקרה במשנה ובברייתא בגיטין (נה.), אך הובאה כאן בהמשך הסוגיא (צה.), בזה"ל 'וכל היכא דגזילה קיימת לא עבוד רבנן תקנתא, והרי מריש דגזילה קיימת היא, ותנן על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול דמיו מפני תקנת השבים. שאני התם דכיון דאיכא פסידא דבירה שויוה רבנן כדליתא'. ובמשנ"ב (סי' תרלז סקט"ו) כתב שהוא מצד 'הפקר בי"ד הפקר'. ורצה אותו בספר הנ"ל להוכיח מכאן שתקנת השבים היא מצד הפקר בי"ד הפקר. עכ"ד.
ובמחילה מכבוד תורתו, טעה בזה, שהרי אם אכן הפקירו חכמים את המריש, מדוע תיקנו שישלם לנגזל את דמי המריש כמ"ש שם רש"י 'משום פסידא דבירה שויוה רבנן כדליתא. ומיהו דמי בעי לאהדורי הואיל וגזילה קיימת בבירה'. אלא על כרחך שמה שאמרו שהחשיבו חכמים את המריש כמאן דליתא, הוא רק לענין זה שא"צ להחזיר את המריש עצמו [מה שהיה צריך אם לא היה בנאו בבירה].
ואע"פ שמצינו שם ענין של הפקר שהחשיבו את המריש כמאן דליתא, מ"מ כאן כשהגזילה אינה קיימת שאמרו שאין מקבלין מהם, מי יימר שהיינו הך שזהו מטעם הפקר, הלא תקנת השבים שאצל מריש היא תקנה נפרדת מתקנת השבים הרגילה, שהרי לא היתה צריכה להיות שם תקנת השבים, כי הגזילה קיימת, ואכן ב"ש חלקו בזה על ב"ה (שם בגיטין) וס"ל שיקעקע את כל הבירה ויתן לו את המריש, ורק ב"ה הם שס"ל [ויוחנן בן גוגדא שהעיד במשנה על תקנה זו, אוקמוה בגמ' כב"ה] שתקנו להחשיב את המריש כמאן דליתא.
והיינו שבמריש עצמו לא הפקירו אלא את מציאותו, אך לא הפקיעו את חיוב ההשבה. ועוד, שא"א ללמוד גדר תקנת השבים כשאין הגזילה קיימת, מאותו אופן שהגזילה קיימת ויש הפסד להחזירה.