ברכות ו, ב
אמר רבי זירא אגרא דפרקא רהטא.
רש"י: אגרא דפרקא - עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד. ע"כ.
[כבר עסקו בדברי רש"י אלה בפורום, ואביא להלן בעז"ה, אבל אני רוצה לשאול כאן שאלה אחרת שלא ראיתי ששאלו]
וכעין זה שם: אגרא דכלה דוחקא,
רש"י: אגרא דכלה - שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל",
ומשמע שסמך עצמו רש"י על מה שביאר לגבי פירקא, והיינו שעיקר קיבול השכר בכלה הוא הדוחק עבור התורה, כי רובם אינם מבינים וכו'.
אחרת, אם כאן מיירי ממציאות אחרת ומחידוש אחר [למשל ששכר הדוחק הוא גדול משכר לימוד גם כשיש שכר לימוד] הול"ל לרש"י לפרש ולא לסתום.
ואני תמה, א"כ מה טעמו של החכם הדורש שדורש לעם באופן כזה שאינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה לאחר זמן?
והשאלה מתרי אנפי:
א. הרי מטרת הדרשה היא ללמד דעת את העם, ובפרט כלה שמפורש ברש"י שבאים לשמוע הלכות הרגל, ובפועל רוב הציבור לא מבינים ולא יודעים, א"כ מה טעם הדרשה מעיקרא? שיחפש הרב וימצא דרך ללמד באופן שכן יבינו, וגם אם עבור זה ילמד פחות הלכות/רעיונות ממה שרצה, "טוב מעט בהבנה מהרבה שלא בהבנה".
ב. ואם מאיזו סיבה אין זה מציאותי, ונניח [וצ"ע] שהציבור לעולם ועד לא ידעו ולא יבינו, והחכם בא עכ"פ לזכות את הציבור בלימוד תורה, כדי שיהיה להם שכר לימוד תורה של אותה שעה לפחות - הנה מפורש בגמרא שגם זה לא עלתה בידו, כי עיקר קיבול שכרם אינו אלא הריצה.
האם זו מטרת הרב בדרשת הפרקא/כלה? מלכתחילה כוונתו לזכות את הציבור ברהטא/דוחקא?
וצ"ע.