ברמב"ם פרק ט מהל' מלכים הל' י"ד באר מדוע נתחייבו אנשי שכם הריגה על מעשה שכם בדינה, וז"ל בקיצור הנדרש לעניננו: "שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו' ".
ובאר במנחת חינוך מצוה ל"ה (אות כ"ב), שאין בפנויה איסור עריות לבן נח, ולכן נקט הרמב"ם ששכם עבר באונס דינה על איסור גזל.
ולמה גזל?
באר המנחת חינוך שם: "כיון דהיה באונס הווי כמו גזל".
ואחר כך כתב, שלפי זה ב"פיתוי" גדולה אין משום גזל. חוץ מקטנה שהיא ברשות אביה ולכן אפילו ב"פיתוי" שלה יש משום גזל מאביה.
ולכאורה נראה בבאור הדברים לומר, כי קטנה הינה ברשות אביה להשיאה למי שירצה, כלומר קשר ה"אישות" שלה הוא בשליטת אביה ובעלותו, ולפי זה מי שקושר עימה קשר של אישות בלי רשות מאביה, נמצא גוזל מאביה.
והוא הדין, גדולה שהיא ברשות עצמה להחליט עם מי לבוא בקשר של "אישות", ובא מישהו עליה באונס, הרי ש"לקח" ממנה את זכות השליטה והבעלות על דבר זה.
ולפי הבנה זו, יש לכאורה לחקור:
א. האם כל מי שלוחץ ודוחק את חבירו בדרכי איום והפחדה "לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה" (כדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' גיטין), וההחלטה אם לעשות אותו דבר או לא הינה בשליטתו ובעלותו של הנדחק, האם הלוחץ והדוחק לגזלן יחשב?
ב. האם מי ש"שוטף מוחו" של חבירו, עד שעשה חבירו מעשים שלא היה עושה אותם אילולא שטיפת המח – לגזלן יחשב?