תפוח או אתרוג בחרוסת? <תשובה מענינת ב'יד חנוך'>

[נוטר הכרמים]

מצאתי תשובה מענינת מאוד בשו"ת יד חנוך סי' ח, {מאת הג"ר חנוך העניך ב"ר יוסף דוד טייטלבוים זצ"ל מסאסוב, נלב"ע בשנת תש"ג} להלן העתקה הנוגע לעניננו.

לרעי ועמיתי הגאון רבי מרדכי אריה נ"י בק"ק פידקאמין.
הגיעני מכתבו, ואשר כותב שהוגד לו בשמי שאמרתי ליתן אתרוג בחרוסת, ותמה עלי שמעולם לא שמע כזאת, ומנהג ישראל ליקח עפי"ל ונו"ס ושאר פירות שסימנם חרוסת ע"ץ חרוסת אב"ן, ושואל טעמא דידי, הנני לבאר לו הענין:
א) הנה באו"ח סימן תע"ג (סעיף ה') כתב הרמ"א ז"ל ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל כגון תפוחים וכו', עכ"ל. הרי שהחרוסת הן נעשין מתפוחים מפני שנמשלו בהם ישראל. והנה דבר זה נובע מש"ס פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח ע"א) דאמרינן כתפוח בעצי היער (שה"ש ב' ג'), למה נמשלו ישראל לתפוחים, מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל כן, עיין שם. וכתבו התוס' (ד"ה פריו קודם), וזה לשונם, הקשה רבינו תם שהרי אנו רואים שאין התפוח פריו קודם לעליו אלא גדל כשאר אילנות, ומפרש ר"ת דתפוח שנמשלו בו ישראל היינו אתרוג, ואתרוג פריו קודם לעליו מפני שגדל שלש שנים וכו', עיין שם. הנה מבואר דלפי מסקנת דברי התוספות הך תפוח שנמשלו בו ישראל היינו אתרוג, וא"כ ממילא נוכל ליקח אתרוג לחרוסת.
ב) אך כדי לקיים מנהג ישראל, אומר דהנה באמת כבר כתב הרב איש אלקים המגיד מקאזיניץ ז"ל בחידושי הש"ס שלו, לתרץ קושיית רבינו תם, כי עיקר הגירסא הוא כדאיתא במדרש רבה שיר השירים (ב' ג') הנקרא מדרש חזית, מ"ה תפו"ח ז"ה נצ"ו קוד"ם לעלי"ו, ולא כמו שהוא לפנינו בגמרא מה תפוח זה פריו קודם לעליו, וכיון דאזדא לה קושיית רבינו תם, שוב אין אנו צריכין לפרש דתפוח שנמשלו בו ישראל היינו אתרוג. ומה שהקשו עוד התוספות איך אמר שנמשלו ישראל לתפוח מקרא דכתפוח בעצי היער, הלא מקרא זה מוסב על הקדוש ברוך הוא ולא על ישראל, כבר תירץ הגאון רבי משה סופר מפרעשבורג ז"ל (בחידושי חת"ס שבת דף פ"ח ע"א בד"ה למה נמשלו), שמפני שהמשיל אותו יתברך לאילן תפוח א"כ ישראל שהמה בניו ופריו נמשלים לתפוח, ונכון:
ג) אכן אף אם נסיר קושיית רבינו תם ולא נהיה מוכרחין לקבל תירוצו מפני דנימא דעיקר הגירסא הוא מה תפוח זה ניצו קודם לעליו, וכמ"ש המגיד מקאזיניץ זצוק"ל, אבל עכ"פ הרי מפורש בגמרא דהך מילתא דישראל נמשלו לתפוח ילפינן לה מקרא דכתפוח בעצי היער, והרי תרגומו דהך קרא הוא כאתרוג"א, א"כ ממילא מתבאר דתפוח שנמשלו בו ישראל היינו אתרוג:
ודע שבתוספות שם שכתבו דתפוח שנמשלו בו ישראל היינו אתרוג, דתרגום וריח אפך כתפוחים (שה"ש ז' ט') כאתרוגים, עכ"ל, נלפע"ד שהוא טעות סופר, וצ"ל כתפוח בעצי היער מתרגמינן כאתרוגא:
ד) ונלפע"ד שזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק א' מהלכות כלאים (הלכה ה'), וזה לשונו, כלאי האילנות הרי הן בכלל שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה, עכ"ל. ותמהו עליו רבים מדוע נקט אתרוג ותפוח שאינם דומין זה לזה בתוכנם ומהותם, והו"ל למינקט רבותא יותר טפי. אבל לדעתי כוונת הרמב"ם ז"ל להורות לנו דלא נטעה ולא נימא כיון שתרגום כתפו"ח בעצי היער כאתרוג"א, א"כ הוי אמינא כיון דמין אחד בשמא נינהו אין בהם משום כלאים, קמ"ל דלענין כלאים אסורין זה בזה מדאורייתא ולוקין עליהם:
ה) והנה בענין החרוסת נראה לי עוד מקור לקחת אתרוג, ע"פ מה שכתב הרמ"א ז"ל שעושין החרוסת מפירות שנמשלו בהן ישראל, דהרי איתא במדרש רבה (פרשת אמור פ"ל ד"ה ד"א) פרי עץ הדר - אלו ישראל, א"כ נמשלו ישראל לאתרוג, והרי הוא בכלל שאר פירות שנמשלו בהן ישראל. (ואולי הוא נרמז ג"כ בסימן חרוסת אב"ן, שהאל"ף היינו אתרוג). ואם יוכל לקחת מאתרוג של מצוה שנשמר לשם חג הפסח, הרי כבר העידו על מהרי"ל ז"ל שהיה נוהג לשרוף החמץ בקני עצי הושענא, מטעם דהואיל דאיתעבד ביה מצוה חדא ליתעבד בה מצוה אחריתא, כדאיתא בש"ס פרק כל כתבי (שבת דף קי"ז ע"ב):
ואו) ואשר נראה לי ליישב מנהג העולם שנוהגים ליקח לחרוסת פרי עץ הנקרא עפפי"ל, אינו משום שנמשלו בו ישראל, אלא טעמא אחרינא איכא, כמו שכתבו הקדמונים ז"ל (טור או"ח סי' תע"ג), ומקורו מש"ס פרק ערבי פסחים (דף קט"ז ע"א) זכר למה שהיו יולדות בניהן במצרים תחת התפוח שלא יכירו בהן מצרים, שנאמר (שה"ש ח' ה') תחת התפוח עוררתיך. (ובחידושי רבינו המאירי (שם) כתב, וזה לשונו, זכר לתפוח שמשימים אותו בחרוסת על שם שהיו יושבות תחת התפוח, עכ"ל. והוא ט"ס וצ"ל שהיו יולדות תחת התפוח).
והנה בזה גם רבינו תם יודה שאין הכוונה על עץ אתרוג, אלא היינו עץ שקורין עפפי"ל בוי"ם שטוב לישכב תחתיו בימות השרב ולהתגונן בצלו כי ענפיו מסתעפים לכל צד, ויש מקום להסתתר תחתיו, שאין נמצא זה בעץ האתרוג, וא"כ קרא דתחת התפוח בהכרח מוסב על אילן עפפי"ל, וזה ברור.
ז) והנה באמת משמע במדרש רבה בשיר השירים (פ"ב ד"ה כתפוח), שמפרש קרא דכתפוח בעצי היער שהיינו אתרוג, ולא מה שקורין עפפי"ל בוי"ם, דאיתא התם, וזה לשונו, כתפוח בעצי היער, מה תפוח זה הכל בורחין ממנו בשעת השרב מפני שאין לו צל לישב בצלו, כך ברחו האומות בשעת מתן תורה, עכ"ל. והרי כבר ידוע שעץ עפפי"ל בוי"ם יש לו צל ויפה לישב תחתיו להסתתר מפני חום השמש, וא"כ בהכרח שהמדרש מפרש כתפוח היינו אתרוג.
ולפיכך נראה לי שט"ס נפל בלשון התוספות (ד"ה צריך) פרק ערבי פסחים (דף קט"ז ע"א) אשר מהם נובעים דברי הרמ"א שזכרנו לעיל. וזה לשון התוס', ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהן ישראל [תפוח ע"ש] תחת התפוח עוררתיך, עכ"ל. והנה לא מצינו בשום דוכתא דיליף שישראל נמשלו לתפוח מקרא דתחת התפוח עוררתיך, אלא צריך להגיה בתוספות מפירות שנמשלו בהן ישראל תפוח דכתיב כתפוח בעצי היער.
אך יותר נראה להגיה כמו שאיתא בתוספות על פרשיות התורה, דאיתא התם, עושין החרוסת מתפוח מפני שהיו יולדות תחת התפוח שנאמר (שיר השירים ח' ה') תחת התפוח עוררתיך. ולפ"ז אין כוונתם לגמרא דשבת הנ"ל, אלא לגמרא דפרק ערבי פסחים, ודו"ק.
ח) והנה בפרק שלשה פרקים (תענית דף כ"ט ע"ב) אמרינן מאי דכתיב (בראשית כ"ז כ"ז) ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה', אמר רב כריח שדה של תפוחים. וכתבו התוספות שם (ד"ה של תפוחים) דשדה תפוחים היינו שדה של אתרוגים. ויתכן שהיה לפניהם הגירסא בתרגום וריח אפך כתפוחים כאתרוגין, וכמו שהובא בתוספות דשבת (דף פ"ח ע"א) פרק רבי עקיבא (ד"ה פריו).
ט) ומה שהשיב ח"א דחרוסת צריך להיות מתוק להמתיק ארס המרור, ואתרוג שלנו אינו מתוק אלא בוסר וטעמו חמוץ, - כדאי' בסוף מסכתא עכו"ם (דף ע"ו ע"ב) - הנה מדברי רש"י ז"ל (פסחים דף מ' ע"ב ד"ה חרוסת), מבואר דעיקר שם חרוסת הונח על דבר שטעמו חמוץ שקורין זויע"ר בלע"ז, ולא מה שהוא מתוק. וכן אמרו בש"ס (פסחים ל' ע"ב) בית שאור וחרוסת שחימוצו קשה. וכן כתב הרמ"א ז"ל בסימן תע"ג (סעיף ה') שנותנין חומץ בתוך החרוסת, והיינו מטעם הנ"ל. (ואדרבה יעיין ביוסף אומץ לרבי יוסף יוזפא האן ז"ל שנדפס בפפ"ד שנת תפ"ג, כתב בסימן תשמ"ו, וזה לשונו, התפוחים שבחרוסת יהיו חמוצים, עכ"ל. הרי שהקפיד שלא יהיו מתוקים אלא חמוצים, והוא מטעם שכתבנו), והדברים פשוטים.
יוד) ובעיקר הדבר מה שאין העולם נוהגין ליקח אתרוג לחרוסת, היינו משום דאתרוג של מצוה שעושין ממנו מרקחת בציקע"ר, על פי רוב אינם זהירים שיהא הציקע"ר משומר מחשש חמץ, על כן נוהגין ליקח עפפי"ל שאין בו חששא ושימצא דחימצא.

[נוטר הכרמים]

והנה ז"ל תוספות בפסחים שם:

ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם, ומשום הכי קרי ליה טיבולו במשקה וכן עמא דבר לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ. ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך, כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ.

והנה יש לדון במה שכתבו הגאונים לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל, אם זהו נתינת טעם לדין בפנ"ע במרכיבי החרוסת, אבל אינו ענין לעצם טעם מצות החרוסת אם משום זכר לטיט או משום זכר לתפוח, או דילמא דזה קאי דווקא מצד החלק של 'זכר לתפוח', שבאותו זכר של תפוח נרמז גם הענין של כנסת ישראל שנמשלו לתפוח.

ולכאורה מצינו שנחלקו בזה האחרונים, הב"ח סי' תעג כתב, וז"ל:

ומה שכתב רבינו אחר זה ונותנין בו תפוח וכו'. לא משום דסבירא ליה כרבי לוי דאמר חרוסת זכר לתפוח, דהא ודאי לית הלכתא כוותיה דעיקר החרוסת אינו כ"א זכר לטיט, אלא משום דבתשובת הגאונים כתוב לעשות החרוסת בפירות שנדמה להם כנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח (ח ה). כפלח הרימון (ד ג, ו ז). התאנה חנטה פגיה (ב יג). אעלה בתמר (ז ט). אל גינת אגוז (ו יא). ושקדים על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ כמ"ש התוספות לכך כתב גם רבינו שנותנים בו פירות אלו לזכרון אלו הדברים ומכל מקום קיצר ולא העתיק רק התפוח והתאנה והאגוז משום דאלו נאמרו על גאולת מצרים מה שאין כן כפלח הרימון ואעלה בתמר. ושקדים נמי לא הוזכר במקרא על הגאולה אדרבה על פורענות מקל שקד אני רואה וגו' (ירמיה א יא).

וכן עולה מדברי מהרש"א בח"א כאן, וז"ל:

זכר לתפוח, לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים, אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח, והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה.

אמנם בביאור רבינו הגר"א שם כתב:

ועושין. כמ"ש שם זכר לתפוח, ופי' הגאונים ע"ש שנמשלו ישראל לתפוח וה"ה לשאר כו'.

ונראה מדבריו שהתוספת של הגאונים קאי דווקא בחלק ה'זכר לתפוח', והיינו דבאמת יש כאן נתינת טעם חדשה בבביאור ענין זכר לתפוח, שאינו דווקא תפוח, אלא כל אותן הפירות שנמשלו בהן ישראל.

ונראה שכל הנידון הנ"ל אם הכוונה בדברי תוס' לתפוח או לאתרוג הוא דווקא להבנת הב"ח והמהרש"א שדברי הגאונים זה ענין בפנ"ע, ולא ביאור וטעם ב'זכר לתפוח', אבל אם זהו תוספת על 'זכר לתפוח', נראה פשוט שהטעם של 'זכר לתפוח' כמו שפירשוהו הראשונים שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב: תחת התפוח עוררתיך, בזה פשוט דמיירי בעץ התפוח כפשוטו, וכמו שנראה בדברי המחבר 'יד חנוך' הנ"ל.

[נוטר הכרמים]

חידוש מצאתי בדברי רש"י בספר האורה חלק א [פז] דין ירקות, וז"ל:

זכר לתפוח, דכתיב תחת התפוח עוררתיך [שה"ש ח' ה'], ויש אומרים זכר לתפוח, כשהיו נושאין הטיט על צוארם [היה טופח צווארם] ונעשה מוגלא, לכך משימין בו מיני פירות ודוכין במדוכה תבלין זכר לתבן, ולכך אוכלין ירקות שהן כמין תבן.

[נהר שלום]

האם יש עוד שכתבו בעניין זה (שלכאורה יש להכין חרוסת מאתרוגים)?

[יוסף חיים אוהב ציון]

בפניני הלכה מתיבתא פסחים קיז הובאו דעות בזה?

[גביר]

א.
בגמרא פסחים קטז א"ר אמי חרוסת משום קפא כלומר ארס הנמצא בחזרת.

ובגמרא שבת קט: מובאת תרופה לבולע ארס נחש -

למאי עבדי לה לגילויא ... רב הונא בר יהודה אמר לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא ולותבה בי מיללי דנורא וליכליה

ופרש"י - אתרוג חליתא - מתוק:

ולחייקיה - לגויה יחקוק בתוכו חקק:

וליתבה בי מיללי דנורא - מניחו ע"ג גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש:

כלומר - יטול אתרוג, יחקוק בתוכו וימלא את החקיקה בדבש, יבשל את האתרוג בגחלים ויאכל אותו.

מכל מקום נתבאר מכאן שיש בסגולת האתרוג, על כל פנים האתרוג המתוק, לרפא את הבולע ארס של נחש. יתכן שמשום כך היה שסבר שאתרוג [אולי אפילו אינו מתוק] מועיל להגנה מפני ארס הקפא, החלש מארס הנחש, ולכן סבר שמן הדין ליתנו בחרוסת.

ב. אולי אפשר לפרש את דברי הגמ' בשבת גם על דרך הרמז, עפ"י המדרש שאתרוג רומז ללב -

למאי עבדי לה לגילויא - מה יעשה השותה מים גלויים, שיש בהם חשש ארס נחש, ולדרכנו - כיצד ינצל האדם מארס היצר,

לייתי אתרוגא חליתא - יביא אתרוג מתוק, יביא את לבו המתוק, שהרי רצוננו לעשות רצון בוראנו, אלא ששאור שבעיסה מעכב

ולימלייה דובשא - ימלא אותו בדבש, ילמד תורה ויקיים מצוות בשמחה, ויהיו התורה והמצוות ערבות עליו כדבש.

ולותבה בי מיללי דנורא - ויעבוד את בוראו בהתלהבות
א
ולוכליה - יאכל אותו, משיעשה כן ממילא יצא ממנו הארס.

בָּרוּךְ הוּא אֱ-לֺהֵֽינוּ שֶׁבְּ֒רָאָֽנוּ לִכְ֒בוֹדוֹ וְהִבְדִּילָֽנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָֽתַן לָֽנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵֽנוּ הוּא יִפְתַּח לִבֵּֽנוּ בְּתוֹרָתוֹ וְיָשֵׂם בְּלִבֵּֽנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְ֒דוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם.