בתנחומא פרשת ויחי יח (יד) ''משה זיווג את לוי כנגד מלכות יוון, ... זה מקריב פרים וזו גזרה על ישראל לכתוב על קרן השור אין להם חלק באלוקי ישראל...''
נראה במדרש פשט חדש, שיוון רצו שיכתבו דווקא על השור שהוא החלק הגדול שבנכסי האדם שאפשר לתת לאלוקי ישראל, הקרבן הגדול ביותר שאפשר להקריב, ('ותיטב לה' משור פר' 'ונשלמה פרים שפתינו') ודוקא עליו רצו שיכתבו. לבטל את אותו החלק שמעולה בשביל 'אלוקי ישראל'.
האם יש מי שמפרש כן.
עוד נראה, ויש הרבה להאריך בזה, שיוון מתנגד לענין הקרבן, והצליחו לגרום על ידי התפשטות חכמת יוון לרפיון בעבודה כמו שכתב הב"ח. ולכן מצינו בסוף סוכה שמרים בת בלגה שהמירה דתה ובעטה במזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת צרתם, ומשמע שאם היה מועיל להם בשעת צאתם לא הקפידה כל כך, ואולי הוא מזה שחכמת יוון היא בטבע, ומה שלא מושג בטבע ובמוחש אין להם, ומה שלא מועיל להם בטבע אין להם בו ענין.
והנה תמוה מאוד, מה שהיונים ריחקו כל מה שלא נתפס בחושים, ומאידך תרבות יוון היתה מלאה ב'אלים' שונים ומשונים, (אלכסנדר מוקדון היה מגדולי תלמידיו של אריסטו, ובציור המפורסם שלו על גבי סוסו נראה היטב ציור של דמות 'אלה' על מגינו), ואולי י"ל שדבר שהיה להם במוחש כן היה להם ענין בו, וצורה שהיתה ממשית כן היתה להם לעבודה, ועיין רמב"ם ריש הל' עבו"ז ה"ב. ודו"ק.
ומה שהשתדלו לטמא את המזבחות על ידי הקרבת בעלי חיים אחרים, ולא מצד שהם רצו להקריב לעבודה זרה דוקא אלא לזלזל בענין הקרבן, ולהראות שאין קדושה בטהור מהטמא. או שלצורות כן היו מקריבים. וכמשנ"ת. ודו"ק.
ויש להאריך.