הודעהעל ידי צופה_ומביט » ד' דצמבר 13, 2023 4:00 am
מדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה [וכך הבין מדברי הגמרא] מתבאר שעיקר התקנה היא היו"ט עצמו שנקבע לימי שמחה והלל [ואצל הרמב"ם הלל והודאה חד הם, עיי"ש היטב], ותקנתו הקבועה היא אמירת הלל [ואולי גם חיוב סעודה לדעת הרמב"ם, וזהו "שמחה"]. ואילו מצות הנרות היא סניף בזה [וכמו שנקט להדיא המהרש"ק עיי"ש], ומהו הסניף ביאר הרמב"ם, שמודיע הנס ע"י הנרות כדי להוסיף [על עצם היו"ט שהוא בהלל והודאה כנ"ל] בשבח האל ובהודיה לו.
נמצא שיסוד כל דברי המהרש"ק כתוב ברמב"ם.
ובאותן הלכות עצמן מבאר הרמב"ם את הצורה הראויה להלל שהיא בקירוי [ובאיזה קירוי], דהיינו לא רק אמירה "בציבור", הנושא כאן אינו "דברים שבקדושה שצריכים עשרה" או חשיבות של "מנין", אלא בצורה כזו שמעיקרא אפשרית רק בציבור. שאחד מקרא וכולם עונים. וכותב שזו הצורה הראויה לומר הלל.
ואף שמזכיר שם גם אמירת הלל ביחיד ובברכה, אבל משמעות דבריו שצורת ההלל הראויה היא בקירוי.
וכך רואים בכ"מ בנביא, שהלל לה' הוא כשמישהו מקריא ואומר "הודו לה'" וכולם עונים.
זו הצורה העיקרית של מה שנקרא "הלל".
ומה שיחיד מהלל בינו לבין עצמו הוא בעיקר שבח והודאה, [כלשון הרמב"ם לגבי מה שיתעורר כל יחיד ע"י הנרות, להוסיף בשבח האל ובהודיה לו], אבל האופן המסוים הנקרא "הלל" - עיקרו כנ"ל, בקירוי שאחד מקרא וכולם עונים.
וגם אנו שלא אומרים הלל בקירוי, אבל לא משו"כ בטל אצלנו העיקריות של הלל בציבור לעומת הלל ביחיד.
וממילא מובנים דברי מהרש"ק, שהם הם דברי הרמב"ם:
עיקר התקנה דחנוכה היא היו"ט בהלל והודאה. והנרות הם רק סניף בזה כדי להוסיף [דייקא] בזה גופא, להוסיף על היו"ט עצמו שהוא ימי שמחה והלל והודאה כנ"ל - שפירושו כתקנה קבועה: אמירת הלל.
ומעתה, אם האפשרות לפניו היא או לקרוא הלל כראוי לו בצורת הלל שהיא בציבור, או לקיים את הסניף לאותו ההלל, שבא כדי "להוסיף" בשבח האל ובהודיה לו - פשוט היה למהרש"ק שעדיף לקיים את העיקר בצורתו העיקרית והראויה והמהודרת - מאשר לקיים את העיקר בצורה "כשרה שיוצאים בה יד"ח", כדי לקיים את הסניף לאותו העיקר.
במילים אחרות: ההידור בצורה הראויה לקיום העיקר - הוא עומד באותה הדרגה של הסניף לעיקר. שניהם סניף והרחבה של העיקר, זה בצורת קיום העיקר בעצמו כראוי לו, וזה בסניף של הוספה על העיקר. אבל הדרגה של שניהם היא הרחבה של העיקר. ומעתה הסברא אומרת שעדיף לקיים את העיקר בעצמו בצורתו הרחבה מאשר להעדיף את הסניף שהוא אמנם הרחבה לעיקר אבל הוא מעשה נפרד לעצמו.
כל זה אפילו היה הלל בלי ציבור/קירוי נחשב הלל ראוי וטוב. עאכו"כ שעיקר צורתו וקיומו הראוי של ההלל היא בציבור/קירוי. שבזה הסברא עוד הרבה יותר חזקה לקיים קודם כל את העיקר כראוי, ורק אח"כ "להוסיף" על העיקר.
עצם היסוד הנ"ל [של מהרש"ק, וכפי הנראה מהרמב"ם] שהיו"ט בהלל והודאה ["ימי שמחה והלל"] הוא העיקר והוא התקנה דחנוכה, ומצות הנרות היא סניף לזה [היינו לא עומדת בפני עצמה, ולא העיקר, אלא סניף בעניין היו"ט כמשנ"ת, "כדי להוסיף בשבח האל והודיה לו" על עצם היו"ט שנקבע בהלל], מבואר גם בגמרא ר"ה יח, ב, שכשבטלה מגילת תענית, וכלומר בטלו הימים מלהיות "יום טוב" כי ערבה כל שמחה ואין יותר "ימי שמחה" - היה צריך גם יו"ט דחנוכה להתבטל כולל מצות הדלקת הנרות, "תיבטל איהי ותיבטל מצוותה". מבואר שהיו"ט הוא העיקר והמצוה היא סניף לו. ולא שהיו"ט הוא ימי שמחה והלל, והמצוה דנרות היא עשיית זכר לנס כדבר העומד בפנ"ע. החלק הזה שהיו"ט והמצוה קשורים מבואר גם בדברי ההו"א שם, שסברו שהמצוה תציל גם את היו"ט מלהתבטל, "שאני חנוכה דאיכא מצוה". לפנינו שאף לא חד מ"ד בגמרא שם הציע שייבטל היו"ט ותישאר המצוה דנרות, אלא פשוט לכו"ע שהם קשורים זב"ז, והשאלה רק מה גורר את מה, דהיינו מה העיקר ומה הסניף, וקמ"ל שהיו"ט עיקר והנרות סניף [כ"ז נוגע לדברי הגרש"ז הידועים במנחת שלמה ב, נד ואכמ"ל].