וכן מפורש בכל בו (סי' מד) שמלכות יון 'גזרו שמד על ישראל'.'כן אירע בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה, וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלהי ישראל, ושיחוק בקרן שורו כענין הזה ואחר כך שיחרוש בו, ועמדו בגזרה זו כמו חמשים ושתים שנה, ואחר כך אבד הקדוש ברוך הוא ממשלתם ודתותיהם יחד, וכן תמצא לרבותינו אומרים ברוב המקומות פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל, ושלום על ישראל וכו'.
תנו רבנן מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק.
(יא) ויהי כאשר נתן לו (לישוע אחי חוניו, ב.) המלך ככל אשר שאל, והממשלה נכונה בידו, ויניא את לבב העם ללכת בדרכי היוונים. (יב) ויפר את כל החוקים הטובים אשר נתנו להם מן המלכים לפנים על יד יוחנן אבי אפולימוס, הוא אאפולימוס אשר שולח לרומא לכרות ברית את זקניה. (יג) ויסר את חוקי ה' וישם חוקי תועבות תחתם. (יד) וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. (טו) ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה. (טז) כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתגנח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. (יז) ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים.
סעדיה כתב:עי' דניאל ח' י"ב וברלב"ג שם.
נוטר הכרמים כתב:העתקה ממה שכ' בזה בס"ד השתא:
ובספר שם משמואל (ליל ד' תרע"א) הביא דברי הב"ח שהתרשלו בעבודה, וכתב שלא הראה מקום איפה נמצא כן, והאריך בזה לפי דרכו, יעו"ש.
אבל פשוטן של דברים הוא שמקור הדברים הוא כמו שהביא הב"ח עצמו מדברי הברייתא, וזה נמצא במדרש חנוכה (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 193), ושם איתא קצת בשינוי, וז"ל, א"ר אלעזר בא וראה כמה חביבים ישראל לפני המקום שלעולם מקדים להם רפואה למכה שנאמר כרפאי לישראל. בא יון הרשעה וגזרו וחשכו עיניהם של ישראל ואמרו שכל מי שמזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא ידקר בחרב, והרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל ואמר שכל זמן שיקריבו קרבן של שחר ושל בין הערבים אינם נופלים בידכם, עמדו ובטלוהו, וחזר עוד אותו בליעל ואמר אלהיהם שונא זימה, אם תוכלו להכשילם בזנות תמשלו עליהם, עמדו וגזרו שכל מי שיכתוב כתובה לאשתו יקרעו אצבעותיו. חזר ואמר מצוה אחת יש להם שאם לא יעשו אותה יאבדו מן העולם וזו הדלקת נר בבית המקדש וכו'.
והיינו שכוונת הב"ח היא שההתרשלות בעבודה היא עצם הדבר שהצליחו לבטל את התמיד ולבטל את הדלקת המנורה ע"י שטמאו כל השמנים, ובתחילה לא עמדו כנגדם.
ונראה קצת מלשון הב"ח שאין ענין המסירות נפש על העבודה כתיקון על ההתרשלות שהיתה מקודם, אלא זה הפסקת ההתרשלות, 'וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה'. ומבואר שזה גופא התביעה שמחויבים במסירות נפש על העבודה.
ובאמת רבים עמדו בזה, וכמו שהקשה הפנ"י בשבת (כא, ב), וז"ל, ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ"ד דחוייה בציבור (פסחים עט, א) ניחא הכא שפיר קצת משא"כ למ"ד הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא (ו, ב) א"כ קשה טובא .
ובפשוטו יש לומר, ע"פ הא דאיתא בראש השנה (יח, ב), מותיב רב אחא בר הונא, בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות.
הרי שההתייחסות לתקופה זו של מלכות יוון וגזירותיהם היא כשעת השמד, ועל כן מחויבים היו למסור נפשם על העבודה, כי רצו לעקור את הכל, וכלשון הרמב"ם (פ"ג ה"א) ש'בטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות'.
וכן הוא בלשון הרמב"ם באיגרת תימן,וכן מפורש בכל בו (סי' מד) שמלכות יון 'גזרו שמד על ישראל'.'כן אירע בבית שני כשגברה מלכות יון הרשעה, וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חלול השבת ולהפר ברית מילה ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלהי ישראל, ושיחוק בקרן שורו כענין הזה ואחר כך שיחרוש בו, ועמדו בגזרה זו כמו חמשים ושתים שנה, ואחר כך אבד הקדוש ברוך הוא ממשלתם ודתותיהם יחד, וכן תמצא לרבותינו אומרים ברוב המקומות פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל, ושלום על ישראל וכו'.
וכשהצעתי הדברים לפני רבינו הגרי"י קאלאמנאוויץ שליט"א לא ניחא ליה לפרש כך בפשט הדברים, ונקט שהדברים כמשמעותן שהיה התרשלות ורפיון בעבודה, וע"ז ציין לדברי הגמ' בסוכה (נו, ב),תנו רבנן מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק.
הרי לנו שבאותה התקופה היו רפיון וזלזול בעבודת המזבח, וכדאיתא בגמ' שם שזה היה משותא דאבוה או דאמיה.
ברזילי כתב:ספר מכבים ב, פרק ד:(יא) ויהי כאשר נתן לו (לישוע אחי חוניו, ב.) המלך ככל אשר שאל, והממשלה נכונה בידו, ויניא את לבב העם ללכת בדרכי היוונים. (יב) ויפר את כל החוקים הטובים אשר נתנו להם מן המלכים לפנים על יד יוחנן אבי אפולימוס, הוא אאפולימוס אשר שולח לרומא לכרות ברית את זקניה. (יג) ויסר את חוקי ה' וישם חוקי תועבות תחתם. (יד) וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. (טו) ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה. (טז) כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתגנח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. (יז) ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים.
אני מצטט ממהדורת המאורדורשי יחודך כתב:סעדיה כתב:עי' דניאל ח' י"ב וברלב"ג שם.
ייש"כ,
אני בינתיים לא מוצא רלב"ג שם, האם הוא מפרש על עוון ביטול העבודה?
ןצבא תנתן על התמיד בפשע. רוצה לומר כי הצבא והוא ישראל, ינתן ביד אנטיוכוס, על דבר התמיד, מפני מה שנפשעו בו. וכאילו ביאר שאילו היו ישראל עובדים לשם כראוי, לא שלט בהם זה הרשע בזה האופן.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 34 אורחים