הערות והארות במסכת יומא

[.השוחט]

פו.

א. אי אפשר לומר לא ינקה שכן נאמר ונקה. קצ"ב מאי הכריחם לדרשה זו והא כך דרך המקרא כגון לומר הלוך לא הלכת ושוב לא שבת וכן על זו הדרך, שמשמעותו שלגבי לנקות אין הקב"ה מנקה.
ב. שאל וכו' ברומי. לא נתבאר מה הענין לספר שהיה זה ברומי ויל"פ. (ועי' לעיל נג: לגבי שדיברו על הפרוכת בהיותם ברומי ומה שכתבנו שם בכמה אופנים). ואפשר בפשטות שהיה ר' מתיא צעיר הרבה מראב"ע שהיה גם נשיא ולא היתה דרך רגילה שישאלנו, אבל ברומי נתלווה אליו לשתדלנות לשמשו או מטעם אחר (ומצינו לו לר' מתיא ברומי כמה פעמים כגון לעיל ובמעילה יז) ושם היתה היכי תימצי שישאלנו.
ומה שענהו שלשה הן, אף דאדרבא לכאורה ארבעה הן, עשה, ל"ת, כריתות ומיתות, חילול השם, לזה פירש"י דמשמעות חילוקים הוא דבר שלפעמים צורך בו ולפעמים לא, והיות שתשובה נצרכת תמיד על כן יש ג' חילוקים והם יוכ"פ יסורים ומיתה. אלא בצירוף המצב של תשובה לבדה שמכפרת על מצב קל של עשה נמצינו ד' דרגות של עבירות. ואפ' דהשואל הבין ארבעה דרגות של עבירות הדורשות כפרה, והמשיב מבין שאין מדובר על העבירות אלא על הפעולות המכפרות, ומלכתחילה לק"מ מד' דרגות העבירה אלא מד' סוגי הכפרה, ולזה פירש"י מדוע הא דתשובה נצרכת עם כל אחד היא סיבה שלא לימנות.
ג. ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא. מצינו בסוף ב"ק דאתרא דקפדי הוא, ומסתמא יש קשר בין קפדנותם לתביעתם, שאינם מוותרים בקל על שלהם.
ד. שיהא שם שמים מתאהב. לכאורה צ"ב מה ההכרח לדרשה זו ומנין שאין ואהבת כפשוטו אתה תאהב.

פו:
ה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי וכו' ופירש"י דאלו דברי סניגוריא. ידוע מה שפי' על פי זה הרה"ק ר"א מבעלז זי"ע דיש להמליץ גם על אומרו באותו פסוק חטא העם הזה חטאה גדולה, דחטא היינו שוגג, כוונתו שהשוגג היה גדול, כלומר מאד שגגו.
ורש"י העתיק כאן את המשל מברכות לבן נאה וכו' ולכ' בנמשל הקב"ה נתן כסף וזהב אבל היכן ההושיבן בפתח של טומאה, והתשובה היא שכל העולם כולו הוא מצב כזה של פיתוי לחטא, וברגע שיש את הנתונים והאפשרויות הרי זה בדיוק כמו במשל, והבן.
ו. לחביבות מעלות התשובה נסכם בקצרה אותן שבדף זה. (יש ספר תקנת השבין של הגה"ק ר' צדוק הכהן שכולו מיוסד על מימרות אלו). א. תשובה לבדה מכפרת על עשה ונצרכת עם כל שאר החטאים והכפרות. ב. מביאה רפואה לעולם. ג. מאהבה מוחק החטא למפרע. ד. אף מיראה נקראים בנים. ה. מגעת עד כסא הכבוד (בציבור ועד בכלל). ו. דוחה ל"ת שבתורה ושבים אליו ית' אף אחר הליכה אחרי אחרים מלבדו. ז. מביאה ומקרבת את הגאולה. ח. מאהבה זדונות נעשין זכיות ומיראה נעשין שגגות. ט. מארכת ימיו ושנותיו של אדם. י. הקב"ה מתפייס בדברים ומחזיק טובה ומעלה כאילו הקריב פרי נדבה. יא. בשביל תשובת יחיד מוחלין לכל העולם. – ולוואי ונתחזק תמיד בבחינת ישוב היום שמא ימות למחר.

פז.

א. שאת פני רשע. אלו לא מדברי מר זוטרא אלא ברייתא היא ומובאת אגב דברי משה לעיל ייכתב סורחני יען לא האמנתם בי. והפסוק שהביא מאחאב נאמר בסופו כי בימי בנו אביא הרעה על ביתו, ועל זה סמך להלן שהרשעים מחייבין לבניהם אחריהם. ובגמר הענין מתחיל כל המזכה את הרבים, והיא המשך התוספתא פ"ד שמביאים אותה קטעים קטעים החל מהעמוד הקודם ת"ר עבירות שהתודה וכו'.
ב. כי לא תעזוב נפשי לשאול. הזדמנות להזכיר לקראת הסיום שיש גירסה חשובה כזו בנוסח הסיום, [במקום שנאמר ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וגו', גורסים שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת]. ובגוף הענין, מפסוק זה אין ראיה שהסיבה שלא תעזוב נפשי היא בגלל היות דוד מזכה הרבים, ולכן באמת פירש"י שמכאן מביא ראיה רק לעצם העובדה שיש מושג כזה של עיכוב אדם מחטוא.
ג. לפייסו בשלוש שורות. מסתבר שאין שום ענין להעמידם בשורה ישרה, ולא נשתמשו כאן בלשון שורה אלא להורות על מקור הדבר שצריך שלושה מתיבת ישור.
ד. וממציא ליה. מכאן ראיה שלא היה מועיל שר' זירא פשוט יאמר לההוא מחלתי לך ללא שביקשת, אלא חלק מהמחילה היא על ידי בקשה מהפוגע בדוקא.

פז:
ה. מצות וידוי ערב יוכ"פ עם חשיכה. מבאר בפוסקים שהענין משום שצריך שיהא כל יום הכיפורים בתשובה החל מרגעיו הראשונים. ולכן כך היה ראוי להתוודות תיכף בכניסתו אלא משום שמא יארע וכו' תיקנו להתוודות קודם סעודתו. ואילו היינו בטוחים שמאז הוידוי לא חטא, לא היה צריך לשוב ולהתוודות אבל חיישינן שחטא בשעת הסעודה. ומכאן מוסר השכל עד היכן קטוננו. מתודה אדם שעה לפני כניסת היום הקדוש, אוכל סעודה מפסקת בכובד ראש ובאוירת יוהכ"פ, ובכל זאת אינו בטוח שלא חטא בשעה מרוממת זו. ומובא בפוסקים שמקיימים זאת בזמננו באמירת תפילה זכה (וכאן מקום להעיר לאלו שבאים לכל נדרי ואומרים תפילה זו לאחריה בזמן ההפסקה קודם ערבית, שמבטלים בזה דינא דגמרא של חוזר ומתוודה עם חשיכה). וכתוב במחזורים [כמדומה מקורו בסה"ק יסוד ושה"ע] שעדיף לומר בפה מלא נוסח אשמנו בבואו לבית הכנסת לקיים דינא דגמרא בהידור.
ו. יהי רצון מלפניך שלא אחטא. ידוע שהעירו הפוסקים הערה נכבדה, שיוהכ"פ מכפר רק עם תשובה, ועכ"פ מצוה מהתורה לשוב, ומעיקרי התשובה שאין בלתם הוא קבלה להבא לכל הדיעות, ובכל הנוסח אין קבלה להבא! אדם יכול לומר וידוי בכוונת הלב ובדמעות שליש, ומקיים בזה וידוי וחרטה אבל יכול לעבור את כל היום ללא קבלה אם לא ישים לבו לכך. ויש שכתבו שבכוונה לא תקנו נוסח כזה, כי קבלה עיקרה החלטה אמיתית בלב ואי אפשר לשים בפיהם של אנשים נוסח שהם עלולים לאומרו ללא התחייבות פנימית. אבל לכן ראוי לומר בפיו או לפחות להרהר איזה נוסח של קבלה. ויש שכתבו שרמזו זאת כאן בנוסח של תפילה יהי רצון שלא אחטא, וכאן מקום להרהר בליבו אני בעצם מקבל עלי שלא אחטא, ומבקש מהבורא שיעזור לי לעמוד בזה.

פח.

א. כורך עליו גמי. כמדומה דמסק' הסוגיא בשבת דלא משום מחיקת השם אתינן עלה דגרם מחיקה שרי, אלא משום עומד ערום, ולכן אינו מהדק ולא הוי חציצה ולא איכפת לן שמא יבוא לימחק.
ב. מבערב. כלומר בשאר ימות השנה אם יראה קרי ויוצרך לטבול, ישפשף וינקה עצמו מחציצה קודם הטבילה, אבל ערב יוהכ"פ אם יצטרך טבילה למחר, ראוי למעט ברחיצה ביוהכ"פ כל מאי דאפשר, ולכן ינקה עצמו היטב מכל חציצה בערב יוהכ"פ.
ג. ידאג כל השנה כולה. ראה בקרבן נתנאל תפילה שהתקין לזה לאומרה בכל אותה שנה ומוזכרת במשנה ברורה. וידוע מה שהמליץ והרגיע מהרי"ל דיסקין דכל דאגה זו היא רק למ"ד חמישה עינויין דאורייתא אבל למאי דקי"ל דרבנן אין לחוש כל כך.

סיימנו מסכת יומא אור לה' אדר תשע"ד, כן יעזרנו השי"ת להתחיל ולסיים מסכתות וספרים אחרים ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים מתוך שפע ברכה והצלחה בכל העניינים.


דברים לסיום מסכת יומא בביהכנ"ס צא"י רמת אהרן אור לה' אדר א' תשע"ד. - הועבר להדרנים על יומא. קחנו משם.

[גבאי האוצר]

אשכול הדרן על מסכת יומא

[באמונתו]

פו:
אמר רב יהודה כגון שבאת לידו עבירה פעם ראשונה כו׳ ״מחוי רב יהודה״ באותה אשה באותו פרק כו׳
מה הכוונה ב״מחוי״ רב יהודה? בדרך כלל מחוי היינו שמראה לדבר מסויים אבל כאן קשה מאוד לפרש כן.

לענ"ד, ודאי שייכת כאן "החְוואה", וגם אנו רגילים להשתמש לעיתים באצבע פונה למטה (לפני המְחַוֶוה), להמחיש ב"אותו דבר גופו" (פּוּנקט די זעלבע זאך), בגדר "אשר יאמר - כי הוא זה".
המסתבר שאחר שאמר רב יהודה: "כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה", ואולי כשאמר תיבות "דבר עבירה", החווה וסימן ג' פעמים באצבע לפניו בכיוון מטה, והבינו השומעים והרואים: אחת ל"אותה אשה", אחת ל"אותו פרק", אחת ל"אותו מקום".
בכלל לשון "מחוי" שבתלמוד, עיין המצורף פה:

[באמונתו]

פו.
ידועים דברי הגמרא יומא פו. שלש חלוקי כפרה... ועל עון חילול השם אין תשובה מכפר.
לפלא שלא ראיתי מציינים לדברי הגמרא בעבודה זרה ה. דברי רשב"י שבאמת לא היו ישראל ראוים לעבור על העגל, אלא כדי ללמד תשובה לרבים, וכן דוד המלך במעשה בת שבע, כדי ללמוד תשובה ליחיד
אומרת הגמרא וצריכא, דאי אשמעינן יחד דלא מפורסם חטאיה, משא"כ רבים דמפרסם חטאיהו פרש"י שיש חילול השם. ע"כ. הרי בפירוש בתשובה כן מכפר על חילול השם.
ולכאורה הוא מחלוקת תנאים, דלראב"ע ורבי ישמעאל, לא מכפר, אבל לרשב"י מכפר...

לכאורה, הא ודאי אין חולק "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה", וכלשון הרמב"ם. אף בחילול השם, מפורש בברייתא: אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת... כך לשון הרמב"ם בעצמו: התשובה מכפרת על כל העבירות... אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול, ועצמו של יום הכיפורים מכפר--יש עבירות שהן מתכפרין בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן. כיצד... אבל המחלל את השם--אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכיפורים, והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלושתן תולין ומיתה מכפרת...
הרי שמדובר בשני נושאים שונים, תשובה לחודה, וכפרה לחודה!

[שמואל דוד]

פו:
אמר רב יהודה כגון שבאת לידו עבירה פעם ראשונה כו׳ ״מחוי רב יהודה״ באותה אשה באותו פרק כו׳
מה הכוונה ב״מחוי״ רב יהודה? בדרך כלל מחוי היינו שמראה לדבר מסויים אבל כאן קשה מאוד לפרש כן.

לענ"ד, ודאי שייכת כאן "החְוואה", וגם אנו רגילים להשתמש לעיתים באצבע פונה למטה (לפני המחווה), להמחיש ב"אותו דבר גופו" (פונקט די זעלבע זאך), בגדר "אשר יאמר - כי הוא זה".
המסתבר שאחר שאמר רב יהודה: "כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה", החווה וסימן ג' פעמים באצבע לפניו בכיוון מטה, והבינו השומעים והרואים: אחת ל"אותה אשה", אחת ל"אותו פרק", אחת ל"אותו מקום".
בכלל לשון "מחוי" שבתלמוד, עיין המצורף פה:

ייש״כ !!

[באמונתו]

פו.
א. אי אפשר לומר לא ינקה שכן נאמר ונקה. קצ"ב מאי הכריחם לדרשה זו והא כך דרך המקרא כגון לומר הלוך לא הלכת ושוב לא שבת וכן על זו הדרך, שמשמעותו שלגבי לנקות אין הקב"ה מנקה.

עיין המצורף חי' מהר"א אמיגו, והינו נוגע לפלוגתא אם דברה תורה כלשון בנ"א א"ל.

ב. שאל וכו' ברומי. לא נתבאר מה הענין לספר שהיה זה ברומי ויל"פ. (ועי' לעיל נג: לגבי שדיברו על הפרוכת בהיותם ברומי ומה שכתבנו שם בכמה אופנים). ואפשר בפשטות שהיה ר' מתיא צעיר הרבה מראב"ע שהיה גם נשיא ולא היתה דרך רגילה שישאלנו, אבל ברומי נתלווה אליו לשתדלנות לשמשו או מטעם אחר (ומצינו לו לר' מתיא ברומי כמה פעמים כגון לעיל ובמעילה יז) ושם היתה היכי תימצי שישאלנו.

מסתבר שמדרכי רז"ל לציין המקום וגם "רקע", עיין לדוגמא במכות יד, א: דתניא, אמר ר"ע: שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג... כיו"ב חולין צא, ב.
אך דרך דרש יש לומר, ש"רומי" כידוע סמל לגלות, כאשר באמת כל אלה חילוקי הכפרה, הינם מיוסדים, מכוונים ומסודרים לזמן הזה, אחר חורבן הבית, שאין לנו הקרבת קרבנות, לכפר על כל עוונותינו, ועיין לעיל בגבורת ארי.

ומה שענהו שלשה הן, אף דאדרבא לכאורה ארבעה הן, עשה, ל"ת, כריתות ומיתות, חילול השם, לזה פירש"י דמשמעות חילוקים הוא דבר שלפעמים צורך בו ולפעמים לא, והיות שתשובה נצרכת תמיד על כן יש ג' חילוקים והם יוכ"פ יסורים ומיתה. אלא בצירוף המצב של תשובה לבדה שמכפרת על מצב קל של עשה נמצינו ד' דרגות של עבירות. ואפ' דהשואל הבין ארבעה דרגות של עבירות הדורשות כפרה, והמשיב מבין שאין מדובר על העבירות אלא על הפעולות המכפרות, ומלכתחילה לק"מ מד' דרגות העבירה אלא מד' סוגי הכפרה, ולזה פירש"י מדוע הא דתשובה נצרכת עם כל אחד היא סיבה שלא לימנות.

אמנם נחלקו הראשונים, במספר שלושה חילוקי הכפרה וחשבונם.
לרש"י, אין הראשון נמנה, היינו בעבר על עשה, היות ותשובה אינה מן החילוקים, שהיא צריכה לכולם. ראה ח"א מהרש"א, רש"ש.
אולם בענינים שונים לתלמיד הרשב"א סימן ב': פירוש ארבעה חלוקי כפרה, ארבעה מינין חלוקין בעניני כפרה, שזה מתכפר קל מהרה, וזה בחומר גדול יותר. והשיב לו ר' אלעזר, שלא היו כי אם שלושה, ואף על פי שתמצאם במנינם ארבעה, מצות עשה, ולא תעשה, וכריתות, וחילול השם, אעפ"כ אינן נמנין אלא בשלושה, שאותן של חלול השם אינן מן המנין, דמפני החומר הגדול שלהן, אין להן כפרה עולמית מחיים, ולא שייך בהו כפרה, כיון שאינן מתכפרין מחיים כמו השאר...

כיוון לדעתו בתוספת יום הכיפורים: ואלו לא מסתפינא מכבודו דרש"י ז"ל, הייתי מפרש דתשובה דמכפרת על עשה, הוא מכלל הג', ומאי דמפיק ממניינא הוי ההיא דחלול ה', דאין לו כפרה עד שימות, ואין ראוי להכניסה במנין ולומר ד' חלוקי כפרה, כיון דאין מתכפר לו בעודו חי עד שימות, ואין המתים נכנסים למנין חלוקי כפרה, אלא בעלי תשובה שהם חיים, וכן מצאתי שפירש בעל העקדה שער ס"ג, ולפי דרך זה יומתק מה שכתב התנא אבל מי שיש בידו חלול ה' כו', דמאי "אבל" דקתני, והלא היא אחת מג' חלוקי כפרה, והיל"ל ומי שיש בידו חלול ה', אלא לפי מאי דפרישית, דחלול ה' אינו נכנס בכלל חלוקי כפרה, לכך שינה לשונו ואמר אבל, וראיתי בדברי מרן כסף משנה ספ"א דתשובה, הביא ברייתא זו, וכתב עלה, כלומר, ג' הן הנחלקין, דהיינו אחד, עבר על עשה, ב', על ל"ת, ג', על כריתות ומיתות ב"ד, אבל עבירה דחילול ה' שהיא צריכה לכולם, אינה מהמנין...

עכ"פ, יש לציין לשון התוספתא ד, ו: ר' ישמעאל אומ', ארבעה חלוקי כפרה הן... היינו בדיוק כפי ששאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה - שהיה רבי ישמעאל דורש?

ג. ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא. מצינו בסוף ב"ק דאתרא דקפדי הוא, ומסתמא יש קשר בין קפדנותם לתביעתם, שאינם מוותרים בקל על שלהם.

ראה התוספת יום הכיפורים.

ד. שיהא שם שמים מתאהב. לכאורה צ"ב מה ההכרח לדרשה זו ומנין שאין ואהבת כפשוטו אתה תאהב.

עיין ראשונים ואחרונים בזה.
לענ"ד, דייקו מהיות שלא אמר ואהבת לשם א-לוהיך, כמו ואהבת לרעך כמוך, רק כתוב ואהבת את י"א.
בספר המצוות לרמב"ם - מצות עשה רז: וברוב המדרשות בארו שהאל יתעלה צונו על הגר כמו שצונו על עצמו יתעלה, אמר ואהבת את י"י אלדיך ואמר ואהבתם את הגר: ר"ל שאף בגר כתיב ואהבתם את הגר, ולא ואהבתם לגר. ראה התשובה המצורפת וביד פשוטה.
הרי מכאן היקש בין האהבות, אשר ממילא מצוות אהבת השם משמע בדרך גיורים וקירוב רחוקים, וכפי שהעתיק שם מצות עשה ג': ולשון סיפרי, ואהבת את י"י וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן...

[באמונתו]

פו.
פו:
ה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי וכו' ופירש"י דאלו דברי סניגוריא...
ורש"י העתיק כאן את המשל מברכות לבן נאה וכו' ולכ' בנמשל הקב"ה נתן כסף וזהב אבל היכן הושיבן בפתח של טומאה, והתשובה היא שכל העולם כולו הוא מצב כזה של פיתוי לחטא, וברגע שיש את הנתונים והאפשרויות הרי זה בדיוק כמו במשל, והבן.

לענ"ד, הנמשל שהנה הושיבם בטומאת מצרים (בלשון המקרא: ערוַת מצרים) מאות שנים, ובהשפעתה נעשה העגל.

[.השוחט]

פו.

ב. שאל וכו' ברומי. לא נתבאר מה הענין לספר שהיה זה ברומי ויל"פ. (ועי' לעיל נג: לגבי שדיברו על הפרוכת בהיותם ברומי ומה שכתבנו שם בכמה אופנים). ואפשר בפשטות שהיה ר' מתיא צעיר הרבה מראב"ע שהיה גם נשיא ולא היתה דרך רגילה שישאלנו, אבל ברומי נתלווה אליו לשתדלנות לשמשו או מטעם אחר (ומצינו לו לר' מתיא ברומי כמה פעמים כגון לעיל ובמעילה יז) ושם היתה היכי תימצי שישאלנו.

מסתבר שמדרכי רז"ל לציין המקום וגם "רקע", עיין לדוגמא במכות יד, א: דתניא, אמר ר"ע: שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג... כיו"ב חולין צא, ב.

לגבי האיטליז באמת כבר כתבו תוס' בכריתות שבא להודיע שבחם שאע"פ שהיו טרודין, עם זה עסקו בתורה.
משמע שאין בחז"ל רקע בעלמא ללא ענין.

שוב הזדמנות להודות תודות אין קץ להרב באמונתו, על כל מה שכותב כאן, ובאופן פרטי זכיתי אני הקטן שדבריי הפשוטים יעברו תחת שבטו.
ממש לא חלמתי בחלומות הכי ורודים שת"ח בכזה סדר גודל יביט בכגון דא. ויטרח לתקן כל הצריך תיקון והרחבה.
כה לחי. על הדברים ועל המדות הטובות הנלוות.

[באמונתו]

פו.פז.
א. שאת פני רשע. אלו לא מדברי מר זוטרא אלא ברייתא היא ומובאת אגב דברי משה לעיל ייכתב סורחני יען לא האמנתם בי. והפסוק שהביא מאחאב נאמר בסופו כי בימי בנו אביא הרעה על ביתו, ועל זה סמך להלן שהרשעים מחייבין לבניהם אחריהם. ובגמר הענין מתחיל כל המזכה את הרבים, והיא המשך התוספתא פ"ד שמביאים אותה קטעים קטעים החל מהעמוד הקודם ת"ר עבירות שהתודה וכו'.

בפשטות: אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. ראייתו וסמיכתו מפורשת תכף: הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך, כטבי, עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהם גרמה להן.
הכתוב באחאב מאידך, לא יש בו "מחייבין עצמן".

ב. כי לא תעזוב נפשי לשאול... ובגוף הענין, מפסוק זה אין ראיה שהסיבה שלא תעזוב נפשי היא בגלל היות דוד מזכה הרבים, ולכן באמת פירש"י שמכאן מביא ראיה רק לעצם העובדה שיש מושג כזה של עיכוב אדם מחטוא.

בתוספת יום הכיפורים: והכי משמע מהאי דמוכח לה מדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול, כלומר, לא תעזוב לבא לידי עבירה שאלך לשאול, כדי שלא תתן את חסידך שהוא תלמידי לראות שחת, שיצטרך לבא לגיהנם להצילני משם...
לכאורה, הכתוב כפול: כי לא תעזוב וגו' - לא תיתן וגו', וגם משַנה השייכות מנפשי = נפש שלי, אל לשון חסידך = חסיד שלך, לכן נדרש לשון "נפשי" על עצמו, ו"חסידך" כלפי הרבים אשר זיכה.

ג. לפייסו בשלוש שורות. מסתבר שאין שום ענין להעמידם בשורה ישרה, ולא נשתמשו כאן בלשון שורה אלא להורות על מקור הדבר שצריך שלושה מתיבת ישור.

בלשון הרמב"ם: לא רצה חברו למחול לו--מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית... משמע מעט דווקא שורה, ואפשר שמדובר במעמד (טקס) מסוים, בלתי ידוע אצלנו, מעין השורה בהלכות שמחות.

ד. וממציא ליה. מכאן ראיה שלא היה מועיל שר' זירא פשוט יאמר לההוא מחלתי לך ללא שביקשת, אלא חלק מהמחילה היא על ידי בקשה מהפוגע בדוקא.

קשה, הא במגילה כח, א: שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי... ולא עלתה על מטתי קללת חברי... כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן.

[נוטר הכרמים]

גם אני הק' מצטרף כיהודה ועוד לקרא לדברי הרב השוחט נר"ו בהודאתו להרב באמונתו,
"רבה אמונתך", לאמונה גבר בים התלמוד, כבר אמודאה, רב חובל במים אדירים,
ושולה פנינים כההוא ציידא, משכח רברבי שקיל. זוכה ומזכה.
וכן לשאר החברים שיחיו, שנוהגים טובת עין זה בזה, מנעימים ומדגילין זה לזה בהלכה ובאגדה,
ומרבים שלום בעולם, ואת והב בסופה.

הדרן במקום ההדרנים.

[באמונתו]

פו.

ב. שאל וכו' ברומי. לא נתבאר מה הענין לספר שהיה זה ברומי ויל"פ. (ועי' לעיל נג: לגבי שדיברו על הפרוכת בהיותם ברומי ומה שכתבנו שם בכמה אופנים). ואפשר בפשטות שהיה ר' מתיא צעיר הרבה מראב"ע שהיה גם נשיא ולא היתה דרך רגילה שישאלנו, אבל ברומי נתלווה אליו לשתדלנות לשמשו או מטעם אחר (ומצינו לו לר' מתיא ברומי כמה פעמים כגון לעיל ובמעילה יז) ושם היתה היכי תימצי שישאלנו.

מסתבר שמדרכי רז"ל לציין המקום וגם "רקע", עיין לדוגמא במכות יד, א: דתניא, אמר ר"ע: שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג... כיו"ב חולין צא, ב.

לגבי האיטליז באמת כבר כתבו תוס' בכריתות שבא להודיע שבחם שאע"פ שהיו טרודין, עם זה עסקו בתורה.
משמע שאין בחז"ל רקע בעלמא ללא ענין.

הרקע, עניינו סימן המאמר, בשביל ציון לזיכרון. נדמה לי שאף בספרי שו"ת, מצוי שהמשיבים מציינים לעיתים פרטים אישיים שונים, בלתי שייכים ישירות או מוכרחים לעצם נושא תשובתם.
דברי התו"י - כריתות, כמובן הינם תורת אמת, אבל אם רואים דוגמאות רבות כיו"ב בחז"ל, אפשר שפשוטם אכן רקע בעלמא לציון הזיכרון, (ראה המצורף בהערה 14).

[באמונתו]

פו.פז:
ה. מצות וידוי ערב יוכ"פ עם חשיכה. מבאר בפוסקים שהענין משום שצריך שיהא כל יום הכיפורים בתשובה החל מרגעיו הראשונים. ולכן כך היה ראוי להתוודות תיכף בכניסתו אלא משום שמא יארע וכו' תיקנו להתוודות קודם סעודתו. ואילו היינו בטוחים שמאז הוידוי לא חטא, לא היה צריך לשוב ולהתוודות אבל חיישינן שחטא בשעת הסעודה. ומכאן מוסר השכל עד היכן קטוננו. מתודה אדם שעה לפני כניסת היום הקדוש, אוכל סעודה מפסקת בכובד ראש ובאוירת יוהכ"פ, ובכל זאת אינו בטוח שלא חטא בשעה מרוממת זו. ומובא בפוסקים שמקיימים זאת בזמננו באמירת תפילה זכה (וכאן מקום להעיר לאלו שבאים לכל נדרי ואומרים תפילה זו לאחריה בזמן ההפסקה קודם ערבית, שמבטלים בזה דינא דגמרא של חוזר ומתוודה עם חשיכה). וכתוב במחזורים [כמדומה מקורו בסה"ק יסוד ושה"ע] שעדיף לומר בפה מלא נוסח אשמנו בבואו לבית הכנסת לקיים דינא דגמרא בהידור.

בזה נבין לשון התנא: מיתיבי: אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, בשחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה, במנחה מתפלל שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה... וברש"י: אור יום הכפורים - ליל יום הכפורים.
לשון משונה הוא, אשר גם בגמרא ריש אור לארבעה עשר, מביא ת"ש מברייתא זאת.
אכן, ע"פ פשוטו מסתבר, שמשמעות "אור יוה"כ", כמו ב"אור ארבעה עשר", ר"ל מיד "עם חשיכה"!

ו. יהי רצון מלפניך שלא אחטא. ידוע שהעירו הפוסקים הערה נכבדה, שיוהכ"פ מכפר רק עם תשובה, ועכ"פ מצוה מהתורה לשוב, ומעיקרי התשובה שאין בלתם הוא קבלה להבא לכל הדיעות, ובכל הנוסח אין קבלה להבא! אדם יכול לומר וידוי בכוונת הלב ובדמעות שליש, ומקיים בזה וידוי וחרטה אבל יכול לעבור את כל היום ללא קבלה אם לא ישים לבו לכך. ויש שכתבו שבכוונה לא תקנו נוסח כזה, כי קבלה עיקרה החלטה אמיתית בלב ואי אפשר לשים בפיהם של אנשים נוסח שהם עלולים לאומרו ללא התחייבות פנימית. אבל לכן ראוי לומר בפיו או לפחות להרהר איזה נוסח של קבלה. ויש שכתבו שרמזו זאת כאן בנוסח של תפילה יהי רצון שלא אחטא, וכאן מקום להרהר בליבו אני בעצם מקבל עלי שלא אחטא, ומבקש מהבורא שיעזור לי לעמוד בזה.

ע"ד פשט יש לומר ש"קבלה" צריך להראות ולהוכיח בפועל במעשים! אדם חוטא אשר מבקש לשוב, מתבקש לעזוב חטאו "בשטח", אך דיבורים אינם מוציאים מיד מעשה.
פח.

א. כורך עליו גמי. כמדומה דמסק' הסוגיא בשבת דלא משום מחיקת השם אתינן עלה דגרם מחיקה שרי, אלא משום עומד ערום, ולכן אינו מהדק ולא הוי חציצה ולא איכפת לן שמא יבוא לימחק.

אך כאן רש"י מבאר: כורך עליו גמי - להגין עליו משטף המים.

ג. ידאג כל השנה כולה. ראה בקרבן נתנאל תפילה שהתקין לזה לאומרה בכל אותה שנה ומוזכרת במשנה ברורה. וידוע מה שהמליץ והרגיע מהרי"ל דיסקין דכל דאגה זו היא רק למ"ד חמישה עינויין דאורייתא אבל למאי דקי"ל דרבנן אין לחוש כל כך.

גם ראה המצורף מרבותינו זצ"ל בזה.
נשגבים דברי המכתם - נדפס ע"ש ר' טודרוס הלוי: פי', ידאג כל השנה, אפש' לומר שראוי באמת לידאג איזהו עון גרם לו שנטמא ביום שנועד לטהרה ולנקיות גוף ונפש - ויבקש רחמים על עצמו. ואם עלתה לו שנה, נראה שדאגתו תהיה לו כפרה, ונמחל לו העון ונמחק. תדע שכל העולם כלו רעב והוא שבע... מפיש חיי סגי ומסגי, כלומר, מאריך ימים. ואפשר שהאריכו רז"ל לומר כך - שמא מחמת הדאגה והצער של זה, יתרע מזליה, וחזקו אותו כיון שבא זה לאונסו, דרחמ' לבא בעי, ונתנו בו סימן טוב - יראה זרע יאריך ימים.

[שמואל דוד]

פז.

כל המבקש מטו מחבירו כו׳

מה השורש של תיבת ״מטו״ ?

[באמונתו]

פז.
כל המבקש מטו מחבירו כו׳
מה השורש של תיבת ״מטו״?

"מטו", "מטותא" בארמית, משמש לשון הבקשה והפיוס, עיין התרגום מיוחס ליונתן:
בראשית פרק מג פסוק כ: וַאֲמָרוּ בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי מִיחַת נְחִיתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא:
שם פרק מד פסוק יח: וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּמָטוּ רִיבּוֹנִי - יְמַלֵל בְּמָטוּ עַבְדָךְ פִּתְגָמָא בְּמִשְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ אֲרוּם מִן שַׁעְתָּא דְאָתִינָן
שם פרק נ פסוק יז: כִּדְנָא תֵימְרוּן לְיוֹסֵף בְּמָטוּ שְׁבוֹק כְּדוֹן לְחוֹבֵי אָחָךְ וּלְחַטָאֵיהוֹן אֲרוּם בִּישָׁא גָמְלוּ יָתָךְ וּכְדוֹן שְׁבוֹק בְּבָעוּ לְחוֹבֵי עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא
שם שמות פרק לב פסוק לא: וְתַב משֶׁה וְצַלִּי קֳדָם יְיָ וַאֲמַר בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹן כָּל עָלְמַיָא גְּלֵי קֳדָמָךְ חֲשׁוֹכָא הֵי כִנְהוֹרָא וּכְדוֹן חַב עַמָּא הָדֵין חוֹבָא רַבָּא וְעָבָדוּ לְהוֹן דַּחֲלָן
שם במדבר פרק יב פסוק יא: וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמשֶׁה בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי לָא תְשַׁוֵי עֲלָנָא חוֹבָא דֵי אִיטַפַּשְׁנָא וְדִי סְרַחֲנָא:
שם פרק יב פסוק יב: לְמִפַּק וּלְמֵירוּת יַת אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָא כְדוּן הִיא מִתְמְנָעָא מִינָן בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי צַלִי כְעַן עֲלָהּ וְלָא נוֹבְדָא זְכוּתָא מִגוֹ קְהָלָא:

[שמואל דוד]

פז:

איקפיד ר' חנינא אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס כו'

הרמב"ם כתב "אפילו אלף פעמים" ובאחרונים הקשו מנ"ל.

ואולי אפשר לומר ע"פ מש"כ התוס' בכ"מ שלשון תליסר גוזמא בעלמא הוא וא"כ גם הר"מ ז"ל נקט בלשון גוזמא.

[לכשיבקע]

סו. גבי איש עתי

וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא.

צ"ב שהיו מבקשים שימהר כדי שימהרו העוונות להתכפר, ע''י מעשה שהוא גופא אסור.

[באמונתו]

פז:
איקפיד ר' חנינא אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס כו'
הרמב"ם כתב "אפילו אלף פעמים" ובאחרונים הקשו מנ"ל.
ואולי אפשר לומר ע"פ מש"כ התוס' בכ"מ שלשון תליסר גוזמא בעלמא הוא וא"כ גם הר"מ ז"ל נקט בלשון גוזמא.

יפה! נוסח אחר קצת אפשר, שהרמב"ם למד, מהיות שהגמרא בחרה להשתמש בלשון גוזמה, הרי שבאמת אין לדבר סוף ושיעור, אפילו אלף פעמים ממש, בלי גוזמא!
יש לציין עוד לשון הרי"ף: א"ר יוסי בר חנינא, כל המבקש מטו מחבירו, אל יבקש ממנו יותר משלשה פעמים... ודוקא חבירו, אבל רבו מפייס ליה עד דמפייס:
משמע בלי קצבה ושיעור. ידוע דרך רבינו הרמב"ם, להימשך בתר רבינו הרי"ף.

[באמונתו]

סו. גבי איש עתי

וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא.

צ"ב שהיו מבקשים שימהר כדי שימהרו העוונות להתכפר, ע''י מעשה שהוא גופא אסור.

בפסקי רי"ד:

פי' היו עושין מקום גבוה שהיה מוליכו עליו עד חוץ לעיר, ואותו מקום קורא כבש מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומ' לו טול מהרה עוונותינו עליך וצא, והיו עוברין, שאסור לתלוש מבעלי חיים ביום הכיפורים.

במשמרות כהונה:

מתני', שהיו מתלשין בשערו, וצ"ל דס"ל תולש לאו היינו גוזז, ולא אסיר אלא מדרבנן, ובתולש כלאחר יד לא גזרו, וכה"ג איתא בגמ' בבכורות אמתני' דעושה מקום לקופיץ וכו' ע"ש:

מרן רבינו הגדול שליט"א, בשקל הקודש - באור ההלכה הלכות שקלים פרק ד הלכה ח

והנה מה שהבאנו ד' המאירי דמתלשין בשערו, היינו של האדם המוליכו, ולא של השעיר, ראיתי בפי' רבנו אליקים ביומא שם שמפרש בשערו של השעיר, ולכאו' דברי המאירי מוכרחים, דבודאי א"א לפרש שהי' תולש ממש, שהרי אסור לתלוש ביוה"כ, בין מאדם בין מבהמה, ואף על גב דקי"ל דתולש לאו היינו גוזז, מ"מ מדרבנן אסור (וגם י"ל דהשעיר אסור בגיזה ועבודה, שהרי קדוש קדוה"ג, ואף על גב דאחר וידוי אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כמ"ש רבנו בפי"ח ממעה"ק הי"א, היינו משום שאין ראוי לבא אל פתח אוה"מ כמש"כ רבנו שם, ומ"מ נשאר עליו כל האיסורים כדמוכח במעילה י"א ב' דקאמר דשעיר המשתלח הוי ב' כתובים הבאים כא' דנעשה מצותו ומועלין בו שהאברים שלו אסורין בהנאה, אלמא דעד שלא נעשה מצותו, דכ"ע מועלין בו ע"ש וממילא יש בו גם איסור גיזה ועבודה, וגם תולש אסור עכ"פ מדרבנן כמש"כ רבנו בפ"א ממעילה ה"י, שלא הותר אלא לראות מקום מום) ואף על גב דהוא מלאכה שא"צ לגופה, אסור מדרבנן, ולדעת רבנו אסור מדאורייתא, ועוד, דר' יהודא קאמר ביומא ס"ו ב' לא בבליים כו', ואיהו ס"ל מלאשאצ"ל חייב עלי', וע"כ שאין הכונה שהיו תולשין ממש, רק שהיו מושכין בשערו, וא"כ קשה, הרי אסור להזיז שערו של בע"ח ביו"כ שהוא מוקצה כמש"כ בבה"ל סי' ש"ב סי"א ד"ה מקנחה בשם התו"ש, וגם הבה"ל שפקפק שם ע"ז נשאר בצ"ע, וע"כ דמיירי באדם, אמנם י"ל דשעיר המשתלח, כיון שניתן להוליכו, אינו מוקצה כלל, אכן התוס' בסוכה מ"ב ב' ד"ה טלטול כתבו גבי לולב דאע"ג דעומד למצותו בו ביום, מ"מ שלא בזמן מצותו הוא מוקצה, ושמא יש לחלק בין שעיר, שעדיין לא נעשה מצותו, ומותר לסייע להמשלח, וזו דעת רבנו אליקים, או דס"ל דהשער מותר לטלטל וכמו שמצדד בבה"ל הנ"ל, שו"מ בפסקי רי"ד ביומא שם שכ' שהיו מתלשין בשערו כו', והיו עוברין שאסור לתלוש מבעלי חיים ביוה"כ, ומבואר שהוא מפרש שהיו תולשין מהשעיר, וס"ל דהוא תלישה ממש, ולכן באמת עשו כבש, שלא יכשלו באיסור...

יש להוסיף, עפ"י מהרש"א [חדושי אגדות]:

מה שהי צפירא הדין וחובי דרא סגיאין כו'. נראה דר"ל ע"פ מ"ש ספ"ק דקדושין, דהעולם נידון אחר רובו, והאדם יראה שהעולם חצי זכאי וחצי חייב, והוא יכריע במצוה אחת, ולהכי אמרו שאל ישהה לישא העונות ע"י השעיר, [דשמא] ישהה ויחטא אחד, ויהיו חובי דרא סגיאין, להיות נידון אחר רובו לרעה:

ובלשון הרמב"ם:

אדם שעוונותיו מרובין על זכייותיו--מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עוונך". וכן מדינה שעוונותיה מרובין--מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה". וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין--מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה', כי רבה רעת האדם"...
לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב: חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם", זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו.

הוי אומר שמדובר בהצלת נפשות של כל העולם כולו, ופיקוח נפש דרבים ממש, לכן היו מתלשים בשערו, ולא חששו מן האיסור, שנדחה הכול מפני פיקוח נפש.

[עזריאל ברגר]

יומא יג,ב:
"על מנת שלא אכנס לבית הכנסת"
מדוע משתמשים בבית הכנסת בשביל תנאי?! והרי אין להיכנס לבית הכנסת לחינם!
(והיה יכול באותה המידה להתנות "על מנת שלא אכנס ללשכת הגולה" וכל כיו"ב)

ואולי יש לומר בדוחק שמכיוון שקדושת הר הבית גדולה מקדושת בית הכנסת (ראו לדוגמא גמרא סוף ברכות "ורקיקה מקל וחומר", וכן יעויין בכסף משנה סופ"א מהל' בית הבחירה), לכן גם בית הכנסת שבהר הבית - לא גדלה קדושתו מקדושת שאר הר הבית, ואת זה עצמו באה הגמרא ללמדנו באמרה שאפשר להתנות תנאי כזה.

[באמונתו]

יומא יג,ב:
"על מנת שלא אכנס לבית הכנסת"
מדוע משתמשים בבית הכנסת בשביל תנאי?! והרי אין להיכנס לבית הכנסת לחינם!
(והיה יכול באותה המידה להתנות "על מנת שלא אכנס ללשכת הגולה" וכל כיו"ב)
ואולי יש לומר בדוחק שמכיוון שקדושת הר הבית גדולה מקדושת בית הכנסת (ראו לדוגמא גמרא סוף ברכות "ורקיקה מקל וחומר", וכן יעויין בכסף משנה סופ"א מהל' בית הבחירה), לכן גם בית הכנסת שבהר הבית - לא גדלה קדושתו מקדושת שאר הר הבית, ואת זה עצמו באה הגמרא ללמדנו באמרה שאפשר להתנות תנאי כזה.

לענ"ד, מן האפשר, שאף בזמן המקדש, לא עמדו הכול, לראות מעשה הכהן גדול, כל היום דווקא, אלא מסתמא רבים מרבים להיכנס אל ביהכ"נ, להתפלל כל תפילות היום הקדוש, אנשים נשים וטף (ע"ד המקובל בדורותינו, בו רבים אינם יוצאים מביהכ"נ לגמרי, כל היום הקדוש).
לכן, הדבר ביוה"כ בו רגילים, ושייך בו התנאי, הוא אם להיכנס אל ביהכ"נ!

[באמונתו]

י, א

מן הארץ ההיא יצא אשור. תני רב יוסף: אשור זה סליק.

אולי הכוונה עפ"י רש"י פרשת נח:

מן הארץ ההיא – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדים במקום, לבנות המגדל, יצא מתוכם.

"אשור זה סליק", שהסתלק "מן הארץ ההיא"!
שוב מצאתי מעין הדברים, בתוספות רא"ש:

אשור זה סליק. מן הארץ ההיא יצא אשור, מתרגמינן בירושלמי, מן עטא ההוא, כלומר, מן עצת אנשי הפלגה יצא, שלא להתחבר עמהם, וזהו "סליק" שנסתלק מעצתם, ו"עטה" היינו עצה כדכתיב בדניאל, עטה וטעים.

[באמונתו]

י, א
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: עתידה רומי שתפול ביד פרס. קל וחומר; ומה מקדש ראשון שבנאוהו בני שם והחריבוהו כשדיים - נפלו כשדיים ביד פרסיים, מקדש שני שבנאוהו פרסיים והחריבוהו רומיים - אינו דין שיפלו רומיים ביד פרסיים?
בנדה יט, ב: ורבנן - אדם דן ק"ו מעצמו, ואין אדם דן ג"ש מעצמו. פסחים סו, א.
אף מצאנו הלשון: נשא ק"ו בעצמו, פעמים מספר בגמרא.
מדרש ק"ו זה, הרי פלאי הוא!
אף מכאן, נמצאת דוגמא, לסברות רז"ל כמלאכים, שלעיתים, רחוקות מאוד, מסברתנו הארציות.
כך יש לציין לדוגמה נודעת אחרת, אשר בזבחים קיח, ב: ושבע שחלקו מנלן? איבעית אימא: מדשבע שכבשו, שבע נמי שחלקו וכו' רש"י: מדשבע כיבשו שבע חילקו - סברא בעלמא היא.
עיין ס' עובדות והנהגות א' עמוד ק"ס. אחרי רואי ב' עמוד קל"ג. שניהם מצ"ב.

[אִיךְ-מֶיְין]

י, א

מן הארץ ההיא יצא אשור. תני רב יוסף: אשור זה סליק.

אולי הכוונה עפ"י רש"י פרשת נח:

מן הארץ ההיא – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדים במקום, לבנות המגדל, יצא מתוכם.

"אשור זה סליק", שהסתלק "מן הארץ ההיא"!
שוב מצאתי מעין הדברים, בתוספות רא"ש:

אשור זה סליק. מן הארץ ההיא יצא אשור, מתרגמינן בירושלמי, מן עטא ההוא, כלומר, מן עצת אנשי הפלגה יצא, שלא להתחבר עמהם, וזהו "סליק" שנסתלק מעצתם, ו"עטה" היינו עצה כדכתיב בדניאל, עטה וטעים.

שיטה כתב יד.jpg (106.21 KiB) נצפה 4803 פעמים

[באמונתו]

י, א

מן הארץ ההיא יצא אשור. תני רב יוסף: אשור זה סליק.

אולי הכוונה עפ"י רש"י פרשת נח:

מן הארץ ההיא – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדים במקום, לבנות המגדל, יצא מתוכם.

"אשור זה סליק", שהסתלק "מן הארץ ההיא"!
שוב מצאתי מעין הדברים, בתוספות רא"ש:

אשור זה סליק. מן הארץ ההיא יצא אשור, מתרגמינן בירושלמי, מן עטא ההוא, כלומר, מן עצת אנשי הפלגה יצא, שלא להתחבר עמהם, וזהו "סליק" שנסתלק מעצתם, ו"עטה" היינו עצה כדכתיב בדניאל, עטה וטעים.

תודה!
הכוונה היא לבאר כוונת רש"י:

מן הארץ ההיא יצא - שלא להיות בעצת דור הפלגה.

ויש לדייק שלשון המקרא: מן הארץ ההיא יצא אשור, שמן הארץ יצא.
לפי הרא"ש מאידך, גם משמעות שיטה כ"י, יציאה ו"הסילוק" כאן הם מן העצה! ולאו דווקא "מן הארץ".

לדברי הרא"ש ז"ל, כן נמצא בתרגום ירושלמי.
אף פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת לך לך:

מן הארץ ההיא יצא אשור, מתרגמינן מן עצה ההיא נפיק אשוראה...

וכיו"ב בבתי מדרשות חלק ב מדרש איוב:

איש היה בארץ עוץ. ארץ שנוטלין בה עצות רעות על הק' [הקדוש ברוך הוא], שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור, ומתרג' [ומתרגמינן] מן עצה ההיא.

ע"ע בשאר ראשונים.

אמנם, בבראשית רבה פרשת נח פרשה לז:

מן הארץ ההיא יצא אשור - מן העיצה ההיא יצא אשור...

מדרש ילמדנו, ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות מט:

אשור פירש מהם, שנ' מן הארץ ההיא יצא אשור, אל תקרי מן הארץ ההיא - אלא מן העצה ההיא...

אבל לפנינו בתרגום מיוחס ליונתן:

מִן אַרְעָא הַהוּא נְפַק נִמְרוֹד וּמְלַךְ בְּאַתּוּר דְלָא בְּעָא לְמֶהֱוֵי בְּעֵטַת דָרָא דִפְלוֹגִתָּא - וּשְׁבַק אַרְבַּע קוּרְיָן אִילֵן וִיהַב לֵיהּ יְיָ בְּגִין כֵּן אַתְרָא וּבְנָא אַרְבַּע קוּרְיָן אַחְרָנִין יַת נִינְוֵה וְיַת פַּלְטִאַת קַּרְתָּא וְיַת פַּרְיוֹת:

א"כ, לכאורה היציאה ו"הסילוק" כאן הם מן הארץ.

רק ישנו נוסח אחר בתרגומים, ראה המצ"ב:

[סייג לחכמה]

איברים ופדרים שנתותרו למוצאי יום הכיפורים
הקטרת איברים ופדרים של יוהכ"פ שנתותרו למוצאי יום הכיפורים שדינם שמקריבים אותם במוצאי יוהכ"פ דדוקא חלבי יוהכ"פ אינם קרבים בשבת אבל בחול קרבים, יש לעיין האם צריכים כהן גדול, די"ל דעבודת הכהן גדול היא חובת היום וכיון שעבר יוהכ"פ אין דין עבודה בכהן גדול. ובצפנת פענח תנינא עמ' 174 טור ב' מסתפק בזה, וכמו"כ יש להסתפק גם בנסכים של יום הכיפורים דקי"ל דנסכים קרבים אפילו לאחר כמה ימים האם יצטרכו שיעשה אותם כהן גדול
אפשר להביא ראיה דומה לספק זה מדברי המנחת חינוך (מצוה פ"ט) שמחדש חידוש נפלא דאיברים ופדרים עוברין על לאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי אף לאחר הפסח וז"ל:
ואמנם זה אני מסופק אם העלה החלבים בראשו של מזבח דקיימא לן בפ' המזבח מקדש דפ"ז ובר"מ (פ"ג מהל' פסולי המוקדשין הי"א) דאם הם בראשו של מזבח אין לינה פוסלת ומקטירן לעולם אך אם ירדו לא יעלו ע"ש, אבל אם לא ירדו מקריבן לעולם, היאך הדין אם היו מונחים האימורים של פסח עד אחר פסח אם מותר להיות חמץ אצל המקטיר בשעת הקטרה או מי שאכל הפסח כיון דלאחר הפסח ליכא איסור חמץ א"ד אפילו לאחר הפסח מכל מקום כיון דהם מפסח שהזהירה תורה דלא יקטיר על החמץ אסור להיות חמץ אצלו או לא' מבני החבורה בשעת הקטרה אף דמותר לאכול חמץ, ונראה דודאי עובר דלא תלוי באיסור אכילה ושהי' רק הוא לאו בפ"ע, וכו'. עכ"ד

[HaimL]

סו. גבי איש עתי

וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא.

צ"ב שהיו מבקשים שימהר כדי שימהרו העוונות להתכפר, ע''י מעשה שהוא גופא אסור.

הוי אומר שמדובר בהצלת נפשות של כל העולם כולו, ופיקוח נפש דרבים ממש, לכן היו מתלשים בשערו, ולא חששו מן האיסור, שנדחה הכול מפני פיקוח נפש.

ד"ז צריך ראיה, שפיקוח נפש, בדבר שאינו הצלת נפשות בידיים, אלא בד"ת ותפילה ומצוות, דוחה איסורי שבת ויוהכ"פ, ואפילו איסורי יו"ט. ואיתא בגמרא במסכת שבת,

---
ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת
---

ואם כדבריו, הרי בחושיב"ס צ"ל היתר גמור, משום פיקוח נפש, דאיתא בגמרא במסכת נדרים,
---
אמר רבי אחא בר חנינא כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו
---

(ושמא איכא למדחי דבקושי התירו, הוא רק בחושאיב"ס, ובקושי התירו משום דבמקום צער דחולה לא גזרו, אבל הכא איכא צער למבקר, ואעפ"כ התירוהו בקושי).

עכ"פ, מניין הראיה להתיר פיקו"נ בכה"ג.

[HaimL]

סו. גבי איש עתי

וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא.

צ"ב שהיו מבקשים שימהר כדי שימהרו העוונות להתכפר, ע''י מעשה שהוא גופא אסור.

עוד בעניין זה. פירש הברטנורא ז"ל,

---
וכבש - כמין מעלה עשו, שהוא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח. לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהא עונותינו אצלנו עוד:
---

אני הבנתי שלא יגעו בו משום חשש טומאה, ואע"פ שלכתחילה נכנס למקדש ונוטלו, שמא רצו לתקנו במה שבידם לתקן.

ואף אי ליתא להא, ל"נ שעברו משום איסור תלישה, דדבר שאין מתכוון הוא, אלא, בפשטות, שציערו את המשלח בגופו, ואסור.

[תלמוד_ישן]

כח, א
תנן במשנה:

אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה וכו' [רש"י - צאו וראו. על החומה או על הגג]. ולמה הוצרכו לכך [רש"י - למה הוצרכו לכך. לעלות לגג ולראות] שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה

לא זכיתי להבין מה מועילה העלייה לגג. הרי מדובר על זמן שראו שהגיע "עלות השחר", וחשבו שהאור בא מהחמה המתקרבת אל אופק המזרחי, ובאמת היה אור מהלבנה, וטרם הגיע זמן "עלות השחר". א"כ, מה מועילה העלייה לגג למנוע את זה? מה רואים שם שלא רואים מקרקע העזרה?
בגמ' (כח:) איתא שיום המעונן היה, ולכן אור הבא מהלבנה דומה לאור הבא מהחמה. וא"כ כמו שלא יוכלו להבחין בין אור החמה לאור הלבנה כשעומדים על קרקע העזרה, כך לא יבחינו כשעומדים על הגג!?

[אליהו חיים]

כשעומדים גבוה רואים למרחק יותר ורואים כל האופק במבט אחד ואז מבחינים היטב אם האור בא מהארת פני השמש שמתחת לאופק שתוקף האור במרכז היכן שהשמש עומד לצאת ומשפיע בהדרגה על כל פני המזרח, או שהאור מהלבנה אור נקודתי שבא מגוף הירח [וגם מאיר רק כשכבר זרחה על פני הרקיע].

[תלמוד_ישן]

תחילה, הרש"ש ומנחם משיב נפש גרסו ברש"י על המשנה שבמעשה שבמתני' לא עלה הלבנה עצמה אלא רק אורה. ועוד, נקטתי שאור הבא מהחמה (לדוגמא) ארבעים דקות לפני הזריחה היא כמו האור הבא מהלבנה שלש דקות לפני זריחתה. וא"כ עדיין לא יוכלו לראות אם בא האור מהלבנה. ואל תשכח את דברי הגמ' שהיה יום מעונן...

[אליהו חיים]

הרש"ש לא אומר שעוד לא עלה הלבנה מעל האופק, אלא רק טוען שלא מסתבר דצורת דמות הלבנה היתה נראית בסוף החודש בין העננים 'כשהיא קטנה', ולכן מציע להגיה בלשון רש"י, וכיו"ב נראה לפי הגהת מנחם מ"נ שציינתם.
אך אף אם נימא כדבריכם עדיין חלוק פיצול אור השמש דרך העננים מפיצול אור הלבנה וכמו שאמר רבי בברייתא כ"ח ב' 'אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן', ואף ש'יום המעונן היה ומפציע לכאן ולכאן מחמת העננים' וכמו שמתרץ לו תנא דבר"י שם, היינו רק ליישב איך באו לידי טעות כשלא מתבוננים כראוי ולכן באו לידי טעות, אך בהבחנה כראוי ע"י שעומד על הגג ורואה האופק ניכר אף ביום המעונן פיצול גוף האור של השמש כנגד האור הזקוף של הירח המפוצל רק מחמת העננים.
וראיתי במאירי דמפרש דראיית האור עד חברון הוא חלק מההבחנה שהאור מחמת השמש דאור הלבנה אינו מאיר כל כך למרחב האופק, ולפי זה פשוט למה עלה לגג כדי לראות שהאור הרחיב עד לשם, אך פירושו מחודש, ושוב ראיתי בשיח יצחק שם דהשיג על פירוש זה עפ"י הנידון בגמ' מי אמר עד שבחברון ומי אמר הן [וכן בס' מנחם מ"נ יש לו דברים ע"ז].
לכ' יש חילוק נוסף בין פיצול אור השמש לפני הזריחה לפיצול אור הירח (תיכף לפני הזריחה או אחרי הזריחה) וזה בצבע פני הרקיע, דפיצול אור השמש בין העננים הוא בצבע אדמימות כאש הבוער שבחמה (ועי' שבת לד: כ"ז שפני המזרח מאדימין) ואור הלבנה, כשמו כן אורו, לבן, כיון דאינו גוף של אור אלא מקבל אורו מן השמש , ולכ' יל"ע למה לא הוזכר הבחנת חילוק זה.

[תלמוד_ישן]

אני הבנתי בדברי הרש"ש שהוא טוען שלא מסתבר שיתבלבלו בין כדור החמה לכדור הלבנה, ובפרט בסוף החודש שאין צורת הכדורים שווים. ולכן אי אפשר לפרש שכבר עלה גוף הלבנה, אלא רק עלה אור מהלבנה, וחשבו שהוא אור הבא מהחמה.
לא ברור אם הטעם לעלות על הגג או הכותל הוא כדי שלא יחסום הכותל את ראייתם ויוכלו לראות את כל האופק (מעין מה שכתבתם על דברי המאירי), או אם הטעם הוא משום שהעומד במקום גבוה רואה ריחוק יותר. לפי הצד הראשון, צריכים לומר שכשרואים את האופק עצמו אפשר להבחין בין תימור החמה לתימור הלבנה אפילו ביום המעונן. וצ"ע בביאור המציאות. ואם הוא שכשעומדים על הגג הם מסתכלים ביותר כוונה (ועל דרך מה שחידשתם), מדוע אינם יכולים להסתכל בכוונה כשעומדים על הארץ? אך לפי הצד השני יתכן לפרש שכשעומדים במקום גבוה יוכלו לראות את גוף הלבנה עצמה - אף שעדיין לא זרחה לעומדים בקרקע העזרה.
ולענין שאלתך בסוף, צריכים לעיין בצבע הרקיע אצל האופק המזרחי בזמן עלות השחר ביום המעונן. האם רואים אז צבע אדום? אם כן רואים צבעים, אז קושיתך עצומה היא.
עוד יש להקשות: בסוף החודש, שאז עולה הלבנה לפני החמה, איך טעו וחשבו שהוא אור החמה? א"כ היכן הלבנה? הלא על כרחך היא זרחה כבר, ואיפה היא? ואמאי לא חשדו שהוא אור הלבנה אם היא עלולה לעלות בלילה?
וצריכים לומר לכאורה, שלא חשבו על כך, ורק על החמה היו חושבים. ויתכן שלא היו הכהנים בקיאים בהילוך הלבנה, ולא ידעו שבסוף החודש הלבנה עולה בסוף הלילה.

[אליהו חיים]

אני הבנתי בדברי הרש"ש שהוא טוען שלא מסתבר שיתבלבלו בין כדור החמה לכדור הלבנה, ובפרט בסוף החודש שאין צורת הכדורים שווים. ולכן אי אפשר לפרש שכבר עלה גוף הלבנה, אלא רק עלה אור מהלבנה, וחשבו שהוא אור הבא מהחמה.
לא ברור אם הטעם לעלות על הגג או הכותל הוא כדי שלא יחסום הכותל את ראייתם ויוכלו לראות את כל האופק (מעין מה שכתבתם על דברי המאירי), או אם הטעם הוא משום שהעומד במקום גבוה רואה ריחוק יותר. לפי הצד הראשון, צריכים לומר שכשרואים את האופק עצמו אפשר להבחין בין תימור החמה לתימור הלבנה אפילו ביום המעונן. וצ"ע בביאור המציאות. ואם הוא שכשעומדים על הגג הם מסתכלים ביותר כוונה (ועל דרך מה שחידשתם), מדוע אינם יכולים להסתכל בכוונה כשעומדים על הארץ? אך לפי הצד השני יתכן לפרש שכשעומדים במקום גבוה יוכלו לראות את גוף הלבנה עצמה - אף שעדיין לא זרחה לעומדים בקרקע העזרה.
ולענין שאלתך בסוף, צריכים לעיין בצבע הרקיע אצל האופק המזרחי בזמן עלות השחר ביום המעונן. האם רואים אז צבע אדום? אם כן רואים צבעים, אז קושיתך עצומה היא.
עוד יש להקשות: בסוף החודש, שאז עולה הלבנה לפני החמה, איך טעו וחשבו שהוא אור החמה? א"כ היכן הלבנה? הלא על כרחך היא זרחה כבר, ואיפה היא? ואמאי לא חשדו שהוא אור הלבנה אם היא עלולה לעלות בלילה?
וצריכים לומר לכאורה, שלא חשבו על כך, ורק על החמה היו חושבים. ויתכן שלא היו הכהנים בקיאים בהילוך הלבנה, ולא ידעו שבסוף החודש הלבנה עולה בסוף הלילה.

איני יודע היכן ראיתם בדברי לומר דעולה לגג בשביל לכוון דעתו (בתורת כוונה), לא כתבתי אלא כעין צד הב' שלך דממקום גבוה רואים האופק חד וברור יותר מראייתו ממקום נמוך, ולפי המאירי גם בכדי לראות ברוחב האופק כראוי עד חברון, ועכ"פ לפי ראייתו היטב האופק בזה הוא מבחין צורת מקור האור בין אור השמש דמתפצל מחמת עצמו ובין אור הלבנה דאין פיצול בעצם האור אלא כעין פיזור מחמת העננים.
[ויתכן די"ל בדרך אחר, דהרי מקום המקדש לא היה במקום הגבוה ביותר בירושלים [עין איטם] אלא היה עומד 'בין כתיפיו' (וכגמ' זבחים נ"ד ב' והובא ברש"י עה"ת) ולכן סותר הרים שבמזרח שדה הראייה שלו כשעומד למטה ואינו רואה האופק ואינו מבחין כראוי מקור האור אבל בעומד במקום גבוה רואה מעבר להרים שלפניו עד האופק (דהרים רחוקים אינם סותרים אופק הראיה) ומבחין משם צורת האור וכנ"ל].

ביום המעונן והסוג עננים הם דקים קצת [דאלו סוג העננים שדרכם גם אור הלבנה בוקע] בהחלט הם אדומים באופק בזמן הארת פני המזרח, ומתפללי וותיקין הפונים לצד מזרח ורואים האופק בדרך לביהכ"נ יוכיחו לכם כן.

בפשטות הטעות היה באור הלבנה תיכף אחר זריחת הירח בצד מזרח כשהשמש עדיין לא עלה ובסוף החודש ממש ביום כ"ז - כ"ט בו, וכמדומה שלפני הזריחה ממש אפילו דקות ספורות מקודם לא רואים אור הלבנה כלל ובפרט בסוף החודש דרק מקצת שבמקצת ממנו מאיר.
לא הבנתי כראוי קושיא האחרונה הם חשבו שאור שהתפצל בין העננים הוא אור השמש ושהלבנה נסתר בין עננים יותר עבים (דהרי בחושך הלילה א"א להבחין כראוי בעובי העננים ולשער עבותם או דקותם) ולא עלו על דעתם דמה שהם רואים הוא אור גוף הלבנה שמתפצל בין העננים הדקים.

[תלמוד_ישן]

לא הבנתי כראוי קושיא האחרונה הם חשבו שאור שהתפצל בין העננים הוא אור השמש ושהלבנה נסתר בין עננים יותר עבים (דהרי בחושך הלילה א"א להבחין כראוי בעובי העננים ולשער עבותם או דקותם) ולא עלו על דעתם דמה שהם רואים הוא אור גוף הלבנה שמתפצל בין העננים הדקים.

מאד יתכן! ייש"כ!

[סייג לחכמה]

דף כ"א.

קושיא על שי' הרמב"ם בסוגיא דהזהרו שלא תגעו בשולחן ובמנורה

בגמ' חגיגה (כ"ו.) כיצד מעבירין על טהרת עזרה, מטבילין את הכלים שהיו במקדש ואומרין להם הזהרו שלא שלא תגעו בשלחן, ובגמ' (שם:) מובא תנא בברייתא שאומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן ובמנורה, ומקשינן בגמ' ותנא דידן מאי טעמא לא תני מנורה, ומתרץ בגמ' משום דבשלחן כתיב תמיד ואילו במנורה לא כתיב בה תמיד, וא"כ שפיר שייך להטביל המנורה, ומקשינן על תנא דברייתא אמאי קתני מנורה ג"כ הא במנורה לא כתיב תמיד, ומשני דמנורה כיון דכתיב בי' (שמות ט, לה) ואת המנורה נכח השולחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי, ותנא דמתני' חולק ע"ז, דפסוק זה בא רק לקבוע מקום השלחן ולא להשוות דין תמיד של השלחן במנורה.

והנה רש"י (ד"ה ואומרים להם) והתוס' (ע"ב ד"ה שלא תגעו בשלחן) ביארו את דברי התנא ואומרים להם, דהיינו שאומרים להם לכהנים ע"ה, שבאו לעלות לרגל ונכנסו להיכל להשתחוות, ונגעו בכלי המקדש שהיו שם, שלהם הי' צריכים להזהיר שלא יגעו בשולחן ובמנורה, דאילו לזרים הרי לא היו ראויין לילך אף בין אולם ולמזבח, וא"כ כ"ש שלא יוכלו להגיע בהשלחן ובמנורה.

אמנם הרמב"ם (פי"א מהל' מטמאי משככ מושב הלי"א) לא רצה לפרש כן, דהוא סובר (פ"ב מהל' ביאת מקדש הל"ד) שאסור לכנוס להיכל בלי שום עבודה, והשתחוואה הוי ביאה ריקנית, משו"ה פי' שאמרו להם לישראל ע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן, והיינו בשעה שהראו לעולי רגלים הנס של לחם הפנים שהי' חם ביום הלקחו, והוציאו את השולחן, ואז אמרו הזהרו שלא תגעו בשלחן.
והקשה מרן מהרי"ד מבעלז זי"ע (הובא בקונטרס מערכי ל"ב אות י"ג) על פי' הרמב"ם, איך יפרש דברי תנא דברייתא דסובר שהזהירו אותם שלא יגעו בשלחן ובמנורה והרי המנורה לא הוציאו.

ומחדש המהרי"ד ז"ל דהי' מקום לומר דתנא דברייתא סבר, דמדכתיב ואת המנורה נוכח השלחן, דהמנורה צריך להיות תמיד נוכח השלחן, א"כ כשהוציאו השולחן הוציאו ג"כ המנורה, לכן הי' צריך להזהירם על המנורה ג"כ, אבל לפי"ז קשה דהא איתא בגמ' יומא (כא.) עשרה נסים נעשו בביהמ"ק, וקחשיב שם הנס של לחם הפנים, ופרכינן ולחשיב הנס של הארון והכרובים, ומשנינן ניסא דבראי קחשיב ניסא דגוואי לא קחשיב, והנס של לחם הפנים נחשב כנס שנעשה בחוץ, לפי שהגביהו את השלחן והוציאו אותו להראותו לפני עולי רגלים, כנ"ל, והקשה הריטב"א וליחשיב הנס של נר מערבי ומתרץ ניסא דבראי קחשיב ניסא דגוואי לא קחשיב, ולכאורה אי נימא דלתנא דברייתא הוציאו המנורה ביחד עם השלחן, א"כ הנס של נר המערבי הוי ג"כ ניסא דבראי, שהרי גם המנורה הוציאו לחוץ.

אבל י"ל לישב הקושיא שהקשה מעיקרא להרמב"ם איך יפרש דברי תנא דברייתא דסובר שהזהירו אותם שלא יגעו בשלחן ובמנורה והרי המנורה לא הוציאו, דהרמב"ם לשיטתו דכתב (הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ז) וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות "והוציאן לחוץ" מותר לזר להדליקן, א"כ שפיר שייך שאמרו להם לישראל ע"ה הזהרו שלא תגעו במנורה בעת הדלקתן בחוץ.

[סייג לחכמה]

יומא ס"ו:

זיבח וקיטר בסייף, וברש"י הן עבודות שחייבין עליהן לע"ז מיתה כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס:) שהן בסקילה וכאן בסייף "שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין" ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרינן בסנהדרין (דף נו.):
וצ"ע דהא רש"י נקט בפרשת שלח (במדבר טו לב) דמעשה דמקושש אירע בשבת שניה במדבר, ובגמ' בבא בתרא (קי"ט.) דהסתפק משה באיזה מיתה, והקשו בתוס' (שם ד"ה שנאמר מחלליה) למה היה מסתפק היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק, ויש לומר דמסברא היה נראה לו שנדון בסקילה כעובד ע"ז דבכל דוכתא (חולין ה.) אמר דדומה שבת לע"ז דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד ע"ז
א"כ למה נידונו בסייף ?

[HaimL]

יומא ס"ו:

א"כ למה נידונו בסייף ?

גברא אגברא, רש"י אתוספות, קא רמית. ומ"מ אפשר ליישב בדוחק, דשפיר ידע משה רבנו ע"ה דע"ז בסקילה, אבל לא פירש לבית הדין שהעוע"ז בסקילה, וכשחטאו בעגל, דנו אותם כסתם ב"נ בסיף, ושמא לא פירש להם כדי שיידונו הרבים במיתה קלה. ופשיטא דליכא למילף לאידך גיסא, דמשום שנידון המקושש בסקילה, שילמדו מזה על ע"ז, שדינה בסקילה.

[HaimL]

ופשיטא דליכא למילף לאידך גיסא, דמשום שנידון המקושש בסקילה, שילמדו מזה על ע"ז, שדינה בסקילה.

משום דאיכא למפרך, מה לשבת שכן ישנה בישראל, ולכן עונשה חמור, תאמר בע"ז שכן ישנה בב"נ כישראל, ויידונו ישראל בסיף כב"נ.