אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
ענין הקול הוא זעקת כאב המנסרת בחללו של עולם על מצבו הדחוק של רבי חנינא המתפרנס בצער ובצמצום, והזעקה היא: מצב הדברים נראה כבלתי הגיוני, שבעוד שזכותו של הצדיק מועילה להשפיע שפע על כל העולם כולו אין היא מועילה לצדיק עצמו כלום.
כך עולה בבירור מסוגיות הגמרא בפרק כיסוי הדם ובפרק היה קורא, ולא כמו שאפשר לדמות (בגלל הלשון 'די לו') שהקול הוא קריאת התרגשות ממדת ההסתפקות במועט של רבי חנינא.