- H Shechter.jpg (217.7 KiB) נצפה 520 פעמים
ועל של סופו באתי, במה שהקדים אבינו מלכנו להלל בר"ח.
הנה סברתו הוא דא"מ הוא מה"ת, לזעוק ולהריע בעת צרה, ואילו הלל בר"ח אינו אלא ממנהגא, והסיק במליצה דא"מ מקודש מחבירו.
ואני בעניי הייתי אומר סברות אחרות. דהנה חיוב תפלה בשעת צרה מסתמא יוצאים בכל תפלה שהוא, ובאמירת שומע תפלה, או אפילו גאל ישראל, כבר יצא ידי חובתו. אלא שכל המוסיף מקיים עוד את המצוה וככל שמוסיף מוסיף בקיום המצוה. נמצא שאין עליו חיוב אמירת אבינו מלכנו אלא קיום מצוה מה"ת. אי משום הא, האם אין את הקיום הזה ע"י הלל? הרי הוא מקדים בשבחו של מקום שהוא מצורת התפלה, ועוד אומר 'אנא ה' הושיעה נא'. למה ייגרע חלקו של הלל מא"מ?
ובמש"כ 'כל המקודש מחבירו', הייתי אומר להיפך, שהרי הלל כתבי קודש הוא ונאמר ברוה"ק, משא"כ אבינו מלכנו שאינו אלא לכל היותר מדברי התנאים.
אמנם מסברא אחרת הייתי בא, שאבינו מלכנו נתקנה על דרך שמו"ע ולכן יש לו קשר הדוק עם שמו"ע ויש לקרבו אליו ככל היותר. כעין מה שדנים כאשר ד' פרשיות מגיע בר"ח מתי לומר היוצרות, שהסברא לאומרם לפני הלל, נגד סברת 'כל התדיר' הוא משום שהיוצרות שייכים לשמו"ע טפי.