עכשיו ברצוני לברר את דעת הגר"ז, אולי הלומדים את דבריו כן מסתובבים כאן.
בשו"ע הרב סי' רס"א כתב וז"ל, "זמן תוספת זה מלפניה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ". והיינו כפי שחושבים העולם, שהעומדים על הארץ רואים שאין השמש נראית לעיניהם, שאינם יכולים לראות את השמש. והיינו שראש השמש ופסגתו נעלמה מעיני האופק.
אמנם, בסידורו כתב 'סדר הכנסת השבת', ושם האריך קצת בזה, ונראה שדעתו שונה.
וז"ל,
מאד מאד צריך ליזהר בהדלקת נרות להדליק קודם שקיעת החמה שקיעה הנראית דהיינו בעוד השמש זורח בראשי האילנות בשדה בארץ המישור שאין שום הר במערב או בראשי גגים הגבוהים בעיר ולא לעשות אח"כ שום מלאכה כלל כדי להוסיף מחול על הקדש מעט כי אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין) אזי היא שקיעה האמיתית שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י.
והרבה יש לדייק בדבריו. אמנם בסוף דבריו כתב שהשקיעה האמיתית הוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י. והיינו שהשקיעה האמיתית איננה העלמת השמש מהאופק להעומד במישור או על יד הים, אלא העלמת השמש מעיני מי שעומד בראש הר גבוה. והיינו שהאדם העומד במקומו יצייר בדעתו שאם היה מתחת רגליו הר גבוה כהרים הגבוהים בא"י, עד כמה היה רואה את השמש. אמנם אינו יכול לסמוך ע"ז למעשה, שהרי אין לו את ההר הזה, ולכן צריך להחמיר ולהקדים ולהדליק כאשר השמש בראש האילנות או הגגים.
שיטה זו צ"ע, כי הרי נתן שיעור לזה שהוא ד' דקות. והנה, המרחק בין ראש הגג או האילן הרגיל עד להרים הגבוהים הוא כחצי ק"מ (גובה הר הכרמל). ואם נאמר שלוקח דקה אחת להחמה לרדת מראש גגי העיר (גג של בית בת שלש קומות עולה עד 15 מטר) עד המישור, א"כ יקח יותר מחצי שעה לרדת עד למטה מהאופק של העומד בראש ההרים הגבוהים שבא"י. ורק אם נאמר שאין שום משמעות אמיתית להמרחק בין החמה בראש הבניינים לחמה בסוף האופק, נוכל לשער דין זה. ואם אין משמעות לזה, למה הוא מזכיר.
וראיתי בדפוס חדש של השו"ע הרב, המהדורה האדומה, שמאחורה הדפיסו את ה'סדר הכנסת השבת', והוסיף שם הרב המגיה שמקור דברי הגר"ז בזה שכתב 'ביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י' הוא מדברי הגמרא אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של רבי נחמיה. כפשוטו, הביאור בדברי הרב המגיה שם הוא שלמד שהאיש ההוא רוצה לדעת כמה הוא שני מילים, אשר הוא שיעורו של בין השמשות לרבי נחמיה, ולכן יניח את החמה בראש הר הכרמל, והיינו שירד לים הגדול מהר הכרמל, ויטבול, ושיעור זה של הליכה וטבילה הוא שיעור שני מילים. והיינו ש'יניח את החמה' פירושו שיעמוד שם ויראת את השמש בקרניו האחרונות. ומזה הסיק שהשקיעה מתחלת כאשר יכול להניח את החמה בראש הר הכרמל.
וביאור זה תמוה, כי הגמ' חיפשה לה שיעור לדברי ר' נחמיה, ולקחה לה את הר הכרמל למשל, ואם הכוונה להודיע לנו מתי הוא השקיעה והוא כשהחמה בראש הכרמל, הרי זה נוגע לכל הדעות. אלא שכוונת הגמ' הוא להורות צורת השמים בעת תחלת הלילה, והיינו שיחכה כשיעור ירידה וטבילה אחרי שהחמה הוא בראש הר הכרמל, ואח"כ יסתכל בשמים ויווכח את מדת החשכות וכמה כוכבים יש שמה, ועפ"ז ידע שיעורו של ר' נחמיה. נמצא שחמה בראש הר הכרמל דייקא אינה השקיעה, וכ"כ רש"י 'חמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים' ואין זה השקיעה. ולדעת תוספות שמה ק' יותר, דלדידיה, הטבילה עלתה לו, והיינו דמיירי בזמן התחלת בין השמשות לר' נחמיה ולא סופו, ומאז שהחמה בראש האילנות עד גמר הטבילה, טרם התחיל הבין השמשות. וברור שאין ה'חמה בראש הר הכרמל' שיעור השקיעה.
סוף דבר, לא הבנתי את דברי הגר"ז, ולא את דברי הרב המגיה. אני יודע שהרב המגיה שמה הדפיס כבר קונטרס שלם לבאר את דברי הגר"ז, הנקרא 'נרות שבת קודש', אבל דבריו צריכים עיון רב וידע במתמתיקה, וכל שלמדתי בילדותי שכחתי כבר.