איזו מידה בנפש גורמת לאדם לרצות שידברו עליו טוב לאחר פטירתו?

[בברכה המשולשת]

נתבקשתי להכניס:

ר' יעקב פרידמן מביא באחד מספריו (אולי "שטייגען") מעשיה באחד שרצה לשמוע ולהנות ממה שידברו עליו לאחר מותו, עשה עצמו כמת ושמו אותו במיטת מתים, עשו לו הלויה והוא נהנה מאד לשמוע את ההספדים על עצמו עוד בחייו, אלא ששכחו להזכיר שהיה מחמיר בבדיקת כרוב וכו', ומרוב שהציק לו ה"התעלמות" מכך בהספדים, לא התאפק והשמיע קולו: "אבל שכחתם את הכרוב"!!...

בקיצור, יש כנראה תופעה זו בנפש האדם [אולי רק בחלק מבני האדם, אולי רק ברמה נמוכה] לרצות שידברו עליו טוב בהספדים, וכו', ולאחר מיתתו.
השאלה ממה זה נובע. מילא "כבוד" בעולם הזה, לפחות יש איזה סוג של "הנאה" [מדומה כמובן, אבל הנאה], אבל אחר מיתתו - מאי נפק"מ לו מה ידברו עליו?

[צופה_ומביט]

לענ"ד לא קרב זה אל זה. המעשיה היא בחולה כבוד כפשוטו. רוצה לשמוע שבחיו בפניו. אבל הרצון להשאיר אחריו מורשת ו/או דברים טובים שעשה בעולם (מה שיתבטא בהספדו ע"י מכיריו) זה חלק מתוכן ומשמעות החיים. הימים מגילות כתבו בהם מה שתרצו שייזכר לכם. תכונות טובות שבנה בעצמו בחייו וחסד עם הזולת ועבודת השם וקידוש השם שעשה בעולם. ה"מה יספידו" כאן הוא רק סימן ומדד. ובגמרא אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא.

[החושב]

אני לא חושב שיש משהו מיוחד ב״לאחר פטירתו״.
אנחנו רוצים לקבל הערכה ואהבה ונהנים מזה.
אם עכשיו בן אדם יודע שלאחר פטירתו יגידו עליו כך וכך, הוא מקבל את הנאה מזה כבר עכשיו.

דרך אגב, לא הבנתי מה התכוונת ב״הנאה מדומה״. מה מדומה בזה יותר מכל הנאה אחרת?

[הרואה]

לא הבנתי מה פשר הסיפור הדמיוני
אבל לגבי השאלה הרצון לכבוד אינו רצון להנאה מהכבוד אלא רצון להרגיש משמעותי בעיני אנשים, ודבר זה שווה בחייו ובמותו כלומר בחייו רוצה שבמותו יכבדו אותו לא סתם שיעשו טקס יפה אלא שאנשים באמת יחשבו שהוא היה אדם חשוב.
הבעיה ברצון הזה לא עצם הרצון להיות משמעותי אלא שאין זה נכון לנסות להיות משמעותי בעיני אנשים, וגם שהמעלות הן לא עצמיות אלא דברים שהקב"ה חלק.

[חבר פורום אוצר החכמה]

מסתבר שבפועל אחר הפטירה עסוקים עם דין וחשבון וממש לא מעניין מה קורה בעולם הזה

[פרנקל תאומים]

נתבקשתי להכניס:

ר' יעקב פרידמן מביא באחד מספריו (אולי "שטייגען") מעשיה באחד שרצה לשמוע ולהנות ממה שידברו עליו לאחר מותו, עשה עצמו כמת ושמו אותו במיטת מתים, עשו לו הלויה והוא נהנה מאד לשמוע את ההספדים על עצמו עוד בחייו, אלא ששכחו להזכיר שהיה מחמיר בבדיקת כרוב וכו', ומרוב שהציק לו ה"התעלמות" מכך בהספדים, לא התאפק והשמיע קולו: "אבל שכחתם את הכרוב"!!...

בקיצור, יש כנראה תופעה זו בנפש האדם [אולי רק בחלק מבני האדם, אולי רק ברמה נמוכה] לרצות שידברו עליו טוב בהספדים, וכו', ולאחר מיתתו.
השאלה ממה זה נובע. מילא "כבוד" בעולם הזה, לפחות יש איזה סוג של "הנאה" [מדומה כמובן, אבל הנאה], אבל אחר מיתתו - מאי נפק"מ לו מה ידברו עליו?

אצל אלה שרח"ל אינם מאמינים (לפחות באופן מוצהר) בהישארות הנפש, הקושיא חמורה כפליים (או שבעתיים..).
יש על זה מעשיה חביבה (בין אם התרחשה במציאות ובין אם לא לגמרי..) של הרב יחיאל יעקבזון..

בכל אופן יש כאן באמת איזה ממה נפשך:
אם אדם חלילה אינו מאמין בהישארות הנפש, אז מה אכפת לו שיכתבו על המצבה שלו לאחר אריכות ימיו שהוא היה שקרן וגנב. מה מזיז לו? הרי הוא סבור שלא יהיה ממנו כלום...
ואם הוא מבין ויודע שתכלית האדם היא לא העוה"ז כי מה הם חיי האדם בעוה"ז, א"כ נאך א מאל מה אכפת לו שיהיה כתוב על המצבה שהוא היה שקרן וגנב, הרי בעולם האמת זה לא יזיז לו מאומה מה שמחרפים אותו בעולם הזה.

לענ"ד, אין הכ"נ, אנשים פשוט לא חושבים על זה, והרצון שלהם בכבוד עכשיו בעודם בחיי חיותם גורם להם להתענג בדמיונות על מה שיכתבו על מצבותיהם. אבל אם הם ישבו רגע בשקט ויחשבו על זה, הם יבינו שזה באמת מגוחך וחסר טעם.


כמובן, יש שכוונתם היא משום יקרא דחיי (למשל, שרוצה שזכרון מעשיו הטובים ישפיע על צאצאיו), אבל קושיית כת''ר לא קאי בכה''ג.

[בברכה המשולשת]

תודה רבה לכל הרבנים שליט"א על תשובותיהם

[ישעיהו לוריא]

נתבקשתי להכניס:

ר' יעקב פרידמן מביא באחד מספריו (אולי "שטייגען") מעשיה באחד שרצה לשמוע ולהנות ממה שידברו עליו לאחר מותו, עשה עצמו כמת ושמו אותו במיטת מתים, עשו לו הלויה והוא נהנה מאד לשמוע את ההספדים על עצמו עוד בחייו, אלא ששכחו להזכיר שהיה מחמיר בבדיקת כרוב וכו', ומרוב שהציק לו ה"התעלמות" מכך בהספדים, לא התאפק והשמיע קולו: "אבל שכחתם את הכרוב"!!...

בקיצור, יש כנראה תופעה זו בנפש האדם [אולי רק בחלק מבני האדם, אולי רק ברמה נמוכה] לרצות שידברו עליו טוב בהספדים, וכו', ולאחר מיתתו.
השאלה ממה זה נובע. מילא "כבוד" בעולם הזה, לפחות יש איזה סוג של "הנאה" [מדומה כמובן, אבל הנאה], אבל אחר מיתתו - מאי נפק"מ לו מה ידברו עליו?

אצל אלה שרח"ל אינם מאמינים (לפחות באופן מוצהר) בהישארות הנפש, הקושיא חמורה כפליים (או שבעתיים..).
יש על זה מעשיה חביבה (בין אם התרחשה במציאות ובין אם לא לגמרי..) של הרב יחיאל יעקבזון..

בכל אופן יש כאן באמת איזה ממה נפשך:
אם אדם חלילה אינו מאמין בהישארות הנפש, אז מה אכפת לו שיכתבו על המצבה שלו לאחר אריכות ימיו שהוא היה שקרן וגנב. מה מזיז לו? הרי הוא סבור שלא יהיה ממנו כלום....

אם יוכל לשתף אותנו מהסיפור החביב מר' יחיאל יעקובזון. ייש"כ.

האיש החלול יאיר לפיד, חיבר ספר על אביו טומי, ברוחו של טומי, בכישרון רב כדרכו. ובדרך של הפוך על הפוך, כביכול טומי יושב מלמעלה ומספר על חייו שלו לאורכם.

הספר נגמר, בנימה מתריסה - שטומי מספר איך לאט לאט נפרד מהעולם, נחלש ונחלש עד שמת, ואחר כך? אחר כך אין כלום. אמרתי לכם!
וכל כך מגוחך, שהבן, שהוא באמת חלול ונבוב ולא מוכשר כאביו ולא כופר כאביו, הבן הזה לא הרגיש איך כל הסיפור הזה וכל ה'ניצחון' וה'אמרתי לכם' הזה, מתואר בידי אדם מת, ושם הספר וכל תכנו זה איך אדם מלמעלה מת, מדבר ומספר על ההיסטוריה שלו בעולם הזה. וגם את הפרט הזה שאין דין ואין דיין, כביכול, מספר הנפטר אחר מותו. וזהו צחוק והיתול ממש, מראה כמה האמונה החזקה שלו בכפירה, לא בהירה ולא מושרשת. סתם פחד וחשש שמא ואולי יש כן משהו למעלה ולכן צריך להצדיק את זה שאין.
עובדא שאפילו אנשים מתים, באו מלמעלה לספר לנו שאין כלום...

כל הדבר הזה להניח מצבה, לעשות הלוויה, לגופה שהיא במקרה הטוב כמו חתיכת 'עוף ירושלים' וסליחה על ההשוואה, להניח פרחים, לדבר איתו ועליו לידו, כל כך הזוי. המונח הלוויה חילונית - הדבר הכי מבולבל ששייך וקיים.

אי אפשר להתעלם, מהעובדא שגם אצלנו, רבים נבוכים בכל ענין הפטירה, ונעים ונדים בין דורש אל המתים ובין מאי הוה לן למיעבד, רצוא ושוב)

[פרנקל תאומים]

זה באחת ההרצאות שלו, אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, אבל "בערך" הסיפור הוא השתתפות שלו מסיבה מסויימת באיזו הלוויה בקיבוץ אולטרא חילוני שמאלני, ושאח"כ הוא לקח טרמפ ברכבו כמה מישישי הקיבוץ שהשתתפו ב"מסיבת הסיום" (הגדרה שלי..) של ידידם המנוח, ובדרך הוא התאונן באוזניהם על כך שחבר הקיבוץ הצעיר שהקריא בפאתוס איזה שיר של "רחל" או של לאה גולדברג מעל רגבי הקבר לזכרו של הנפטר הדגול לא ביצע זאת במתינות ובאופן שמכבד כראוי את המנוח. הנוסעים הישישים נפלו למלכודת ופתחו בדיון ענייני ועירני אם אכן אופן הקראת השיר "עשה כבוד" לנפטר או חלילה להיפך. ואז פנה אליהם הרב יעקבזון בשאלה חיננית: רגע רגע יקיריי, תרעננו את זכרוני - אתם מאמינים בהישארות הנפש או לא?? מה נפק''מ לאומלל איך הקריאו את השיר ואם בכלל הקריאו שיר או ירקו על התלולית שזה עתה הוערמה עליו, הרי לשיטתכם הוא עכשיו אפילו לא אבק, נעלם ואיננו.

לגבי הלפיד (גברא קטילא רח"ל, בשל מעשיו הידועים הוא "זכה" מהגראי"ל זי"ע כמה פעמים לאיחול המלבב "ימש"ו"), אני חושב שזו חלק מהאירוניה שעליה הוא השתית את הספר. כלומר, הוא לא פיספס את הפרדוקס המשעשע, אדרבה, הוא מכווין אליו. (תמיד נחמד לטאטא לפאתי המוח והלב את שאלות הנצח עם הומור טוב, זה עוזר למנגנון ההדחקה...).

לעצם העניין, באמת מפליא להיווכח שאכן ישנה בנפש האדם הכרה פנימית בהישארות הנפש. כמו גם בבורא הכל שמשגיח על מעשיו. אנשים מתכחשים להכרה הזו ומדחיקים אותה. אבל היא נמצאת בתוכם.

[צופה_ומביט]

זה מתחיל בהכרה הפשוטה לכל אדם [שלא עיקם את עצמו בכוח בפלפולים טכניים מנותקים מהמציאות] שהוא [עצמו] מציאות [של תודעה, אישיות] הנקראת בפינו "נפש", שהיא מובחנת מהגוף, ואינה הגוף, ואינה אשליה [שהרי היא הוא בעצמו, באופן הכי מוחש וברור וקרוב, וכל שאר תפיסת עולמו, גם הפיזי, מתרחשת רק בה], וכמו שהיה פשוט לקדמוני אוה"ע ג"כ משו"כ. [וכל הטוען שיש רק גוף, והתודעה אשליה והיא בעצם גוף - עליו הראיה. שהרי היא נחווית בעצמה באופן ישיר. וגם כל הפעילות המדעית מתרחשת רק בה. וראיה לא הביא, שהרי מה שלא מצא אותה בחיפוש בגוף זהו כי חיפש בגוף - וכפי שמחפשים בגוף - ולא בה וכפי שמחפשים אותה. ומה הוא צריך לחפש אותה בכלל, הרי היא הוא בעצמו, וכל חיפושיו המדעיים בגוף גם הם מתרחשים רק על ידה כנ"ל].

כאן נמצא הפתח האמיתי והקרוב [שאין קרוב ממנו: הוא אנחנו בעצמנו!] לרוחני שבמציאות [שהרי התודעה היא מציאות שאינה פיזית], וממילא לאלוקות. [ודוק שאנו מזהים את האלוקות באותן תכונות שאנו מזהים בתודעה. ורק יודעים בחשבון מוכרח שהאלוקות מופשט מזה לגמרי, וכמובן אכמ"ל]. לא שזהו סוף דבר, אבל זהו הפתח הכי קרוב ויציב.

וכן להישארות הנפש. שהרי אדם חווה את נפשו כעומדת בפני עצמה בנפרד מהגוף, [הוא יכול לדמיין את עצמו בגוף אחר (דקארט), וכשהוא ישן וחולם הוא חווה את נפשו בלי פעילות הגוף כלל], וכמו"כ כאינה "מתבלה", בוודאי שלא בסוג בליית הגוף, וא"כ מדוע שהיא תכלה בכלות הגוף. [היא מושפעת מבליית הגוף לעניין התפקוד שלה בעולם הזה. כגון בחולי, או רעב, וקל וחומר בפגיעה מוחית רח"ל, אין לנפש את המרכבה שלה בכדי להיות חלק מהעולם הזה ולתפקד בו, אין לה על מה לרכב כראוי, את הכלי שלה שהוא המוח, והוי כעין "מיתה" לעניין זה, קטלא פלגא. וכמו שבמות הגוף כולו פורחת הנפש לגמרי וכל כולה אינה כאן יותר, כך כאן למחצה לשליש ולרביע. אבל כעיקרון - היא עצמה אינה מתבלה, בוודאי שלא בסוג בליית הגוף, ולא בהתאמה עם בליית הגוף: גם בזקנה ושיבה וחולשת הגוף ומחלתו, רבים נשארים צלולים לגמרי עד מותם, וגם אם מהירות החשבון ודקות התפיסה נחלשת - גם זה לא אצל כולם - אבל האישיות וההכרה נשארים כשהיו, ואדרבה, מגובשים עוד יותר].

וממילא כל זה מונח בפשיטות אצל כל אדם, בלי צורך לחשוב על זה יותר מדי. בוודאי על רקע מה שנודע ושמע [יהיה מי שיהיה ומה ששמע] וראה סביבו בחייו על המושג אלקים והישארות הנפש, [ובכלל זה היחס לנפטרים]. המושגים האלה לא זרים ומוזרים לו, ובאים אצלו על קרקע פוריה ומכונה לקבל משום הנ"ל. כנלענ"ד.

[צמא לדעת]

לא ראיתי שהובאו כאן דברי יד המלך, יסוה"ת פ"ד ה"ח

א.jpg (94.3 KiB) נצפה 1932 פעמים

ב.jpg (125.94 KiB) נצפה 1932 פעמים

עי"ש עוד באריכות

[יצחק אייזיק]

דומני שלמדרש המובא בשו"ת הרשב"א יש שייכות לנושא האשכול

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תקפא
שאלת ראובן היה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה הקדש שבבית הכנסת. ובנה אותו בנין נאה ורצה לערב אותו עם בית הכנסת כדי להרחיב בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם. אבל הסכימו כלם שיעשה כל אותו בית היכל וכן עשה ובנאו /בנה אותו/ משלו. ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ועכבו בידו קצת מן הצבור. הודיעני אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא.

תשובה: איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין ולא מן הראוי מכמה צדדין. כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו. ובהקדשו אין אדם
מעכב בשל חבירו ובנכסיו על חברו. ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל /של בית הכנסת/. וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמ' עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם. וכן בבועז שויתר פת וחומץ הכתיבו הכתוב. וכן כמה גדולה מעשה הצדקה ועשיית המצות שכתבו הנביאים בספר הנבואה. וכן פרסמו עליו ז"ל מדה זו בפי' במדרש רות. אמר שם (רות ב') ויצבט לה קלי קלול בשתי אצבעותיו. אמר רבי יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם יהיה אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם. שאלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתיפו היה מוליכו אל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עלו /עליו/ ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות פטומות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא היה כותבה. עכשו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך משיח והקב"ה חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר הזכרון /צ"ל ספר זכרון/ לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ובפ' יש נוחלין (דף קל"ג ב') אמרו ביוסי בן יועזר כשהקדיש עלית' דדינרי וכשמכר מרגלית למקדש בי"ג עליות דדנרי. ונתנו הגזברים שבעה והקדיש ששה הנותרים ועמדו שם וכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת בנו הקדיש שש. מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצות

[צופה_ומביט]

לגוף שאלת האשכול, עוד יש לומר שאצל רובא דאינשי האדם חי כל חייו [ברב או במעט] כאילו לא ימות [וכבר מובא כן מחז"ל], והמציאות מוכיחה זאת. והסיבה כנראה כי "יש" לא יכול לתפוס את היעדרו, מציאות שהוא "איננו". [זו סתירה מיניה וביה. כל עצמה של תפיסה מתרחשת בתוך היש, ואיך היש יתפוס מציאות שהוא עצמו איננו]. ולכן כל עוד שהוא חי, ואין לו שום השגה במציאות שאחר המוות [לא לכאן ולא לכאן], הוא חי כאילו יחיה חיים אלו הנוכחיים לעולם. וזאת גם אצל מי שמאמין בהישארות הנפש ושאחרי הפטירה נמצאים בעולם אחר לגמרי ומעניין וחשוב שם דברים אחרים לגמרי וכו'. סוכ"ס לצד זאת, במקביל לזה - הוא לא יכול להתנתק ממציאות חייו הנוכחית ולחוות את היעדרה הגמור מתישהו, כי כעת היא יש והיא היש שלו כולו, ואינו יכול לתפוס מציאות שהיא איננה, ולכן לצד כל הידיעות והאמונות, מציאות חייו של כעת היא אצלו [ולו בהרגשה דקה ובנפק"מ דקות] כאילו תימשך לעולם. כך הוא מבחינת חוויית המציאות שלו את עצמו. זה דבר יסודי מקרקעית הנפש שנובע מעצם זה שהוא יש כנ"ל.

וממילא כשם שהוא רוצה חשיבות בחייו [בין אם אמיתית, בין אם מדומה של כבוד מבני אדם] כך הוא רוצה בה בחייו, וממבט של חייו כנ"ל, וכחלק מהתפיסה והחווייה של חייו כנ"ל - לזמן שאחרי מותו ג"כ. שכאמור, בכל משך חייו - כל עצמו של הזמן הזה לא מסוגל להיות נתפס אצלו כהעדר, [איך כן נתפס אצלו? ואיך במקביל לאמונתו במה שאחרי המוות, לכאן ולכאן? זה דבר דק, ומן הסתם משתנה בין אנשים, ולא כאן המקום והאפשרות], אלא גם אותו גופא הוא תופס באיזה אופן כהמשך של חייו של עכשיו, ולפעמים ממש כאילו יימשכו חייו אלה של עכשיו לעולם [כך לצד הידיעה והאמונה שימות].

[בברכה המשולשת]

תודה רבה לרבנים שליט"א על הדברים העמוקים.

[עתניאל בן קנז]

משנה מסכת סנהדרין פרק ו משנה ב
אם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי רבי יהודה אומר אם היה יודע שהוא מזומם אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה אמרו לו אם כן יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן:

[חבר פורום אוצר החכמה]

מסתבר שבפועל אחר הפטירה עסוקים עם דין וחשבון וממש לא מעניין מה קורה בעולם הזה

האדמו"ר מאלכסנדר צדיק באמונתו ח"ב עמ' קמא

2.PNG (74.92 KiB) נצפה 1722 פעמים

3.PNG (83.24 KiB) נצפה 1722 פעמים

[זיז שדי]

ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי?

ולמה לא ענהו ה' יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין כפרת ודיגלת דמענגת בהו ? כמו שענה לר"א
וְאַל־יֹאמַ֣ר בֶּן־הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל־יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ׃
כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי׃
וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃
וצ"ע טובא, מאי קסבר הסריס ומה ענהו? וכי משום שאין לו בנים לא ישמור השבת? והוא פלא
אך האמת יורה דרכו, כי עיקר בריאת האדם הוא לעוה"ז ואכל וחי לעולם, ורק מחמת אכילת עץ הדעת נפרד העוה"ז מהעוה"ב אך עיקר קיום האדם בעוה"ב תלוי אם נשאר לגופו קיום בעוה"ז.
ולכן זעק אברם "מה תתן לי" כי ללא המשך בעוה"ז אין זכות קיום לעןה"ב.
ולכן ע"ש שיאמר הסריס הן אני עץ יבש, ומה בצע לעבוד את ה' מאחר שלא נשאר לי זכר בעוה"ז, וע"ז בא הכתוב שישאר בביתי ובחומותי יד ושם, שם עולם אשר לא יכרת
וזה עניין חטאם ישאו ערירים ימותו, וצ"ב קושית איוב, כִּ֤י מַה־חֶפְצ֣וֹ בְּבֵית֣וֹ אַחֲרָ֑יו וּמִסְפַּ֖ר חֳדָשָׁ֣יו חֻצָּֽצוּ׃ אך הענין הוא שככל שלא נשאר בעוה"ז כך נסתלק מהעוה"ב והוא פשוט
ולכן נטבע בטבע האדם שישאר שמו לדור ודור, ובפרט מיד לאחר מיתתו שימשיכו זכרונו, כי זה הוא זמן שאמור להימשך חיותו והבן

[בברכה המשולשת]

נתבקשתי להכניס:

ברכות יט, א: "אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי: דלא ידעי; ואיכא דאמרי: דידעי ולא איכפת להו".
אם לא אכפת להו ממי שמספר גנותם, ודאי גם ממי שמספר שבחם.
כך שאם לא אכפת להו, יוצא שאין שום ממש בדמיונות "מה יספרו עליו". הרי אז כבר "לא אכפת להו"! ולא יהנה מזה...