ה' איש מלחמה. או וכתתו חרבותם לאיתים.
א.
* האם דיני רציחה ושפיכת דמים חדלים להיות בתוקף בעת מלחמה ?
* כמובן שאין המדובר במלחמת מצווה . אבל מה לגבי מלחמת הרשות ?
* בפסוקי תנך ובחזל מצאנו איש מלחמה כתואר כבוד לקבה.
שמות טו, ג
יקוק אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה יקוק שְׁמֽוֹ׃
ובתהילים כד,ז, ח.
שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃
מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יקוק עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יקוק גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃
וכן בתפילה בברכת יוצר .. עושה חדשות בעל מלחמות ..
ומצאנו בכך מספר דעות והן שונות בקיצוניות זו מזו.
* מתי ניתן להצדיק על פי התורה את ההריגה המרובה שהיא התוצאה הבלתי נמנעת של המלחמה ?
* מהו היחס שבין איסור הרציחה הכללי ובין ההיתר להיכנס לשדה הקרב למטרת רשות כהרווחה בעלמא?
* האם הניגוד הקוטבי שבין חיי היום-יום ובין הנעשה בשדה הקרב מורה שבעת מלחמה הדינים מיוחדים-
ושונים מההלכות ביום- יום הרגיל ?
ב.
הנציב: בשעת מלחמה.. ועת לשנוא אז עת להרוג ..
לנצי"ב דיני מלחמת הרשות שבתורה אינם מעוררים קושי הלכתי או מוסרי אלא להפך, המלחמה נחשבת דבר טבעי המונח בטבע העולם ודיני מלחמת הרשות שבתורה משמשים בעיניו לראיה שאף התורה מצידה מאשרת נוהג אנושי עולמי זה.
וכך הוא כתב בפרשת נח על הפסוק :
וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו
אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ בראשית ט, ה.
"..מיד איש אחיו. פירש הקב"ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא"כ ואין עונש ע"ז כלל. כי כן נוסד העולם. וכדאי' בשבועות ל"ה מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע"ג שכמה מישראל יהרגו עי"ז ).
והיינו דאי' בקידושין מ"ג מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו כך אוריה החתי אי אתה נענש עליו. ויש להבין הדמיון.
אבל באשר אוריה לא היה באמת מורד במלכות אלא שדוד המלך דנהו למורד במלכות. וקאמר שיש למלך רשות לזה
כמו שהיה לו רשות לעשות מלחמה עם בני עמון...."
דהיינו שמלחמה שבין האומות היא דבר רשות ומרכיב טבעי ולגיטימי בהתנהלות העולמית התקינה .לדעת הנצי"ב צידוקה ההלכתי והמוסרי של המלחמה נובע מעצם העובדה שהיא חלק ממציאות החיים הרגילה וכי כך הוא טבעו של עולם.
הנצי"ב קובע שבמלחמה נוהגים דינים וכללים מוסריים שונים מאלו הנהוגים בעת שלום – "לכל זמן ועת". ההבדל בין עת מלחמה לעת שלום הוא שאיסור הרציחה - ואיסור ההסתכנות אינם חלים בו כלל.
עוד הוא סבור שבמלחמה מותר לאדם לסכן את עצמו אף במקום שבו הסתכנות זו אינה הכרחית כחלק מהמאמץ ודבר זה מוכח לדעתו מעצם העובדה שמלחמת הרשות מותרת אף שאינה מלחמה חיונית.
ג.
כן נהגו בהונגריא וכן במדינות פולין,
ודומה לכך בספר שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' נ"ב שנשאל -
אם מותר למצוא גבר אשר בעד ברצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא, ועי"ז ישוחרר אחר שרוצים בשיחרורו. באשר ואין פוצה פה לאסור, ובתוך דברי תשובתו מבאר:
דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו כמאבד עצמו לדעת ח"ו דא"כ היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם, ולא היה אדונינו דוד המע"ה מרבה במלחמת הרשות וכו' ... וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים מלצאת למלחמה לרווחה עיי"ש".[בציץ אליעזר יג, ק].
** כך נוסד העולם !
גם הרב ולדנברג ז"ל והרשז"א ז"ל כתבו בדומה לכך ובהסבר שונה מעט שההסתכנות במלחמה מובנת על סמך הכלל ההלכתי היום-יומי המתיר לאדם לעלות למטוס או לעשן סיגריה – "כך נוסד העולם". זהו טבעו של עולם וטבעו של אדם במובן הפשוט ביותר.
שו"ת ציץ אליעזר טו, לז: "יעוין בספר שו"ת שם אריה ... שמגדיר וכותב בזה"ל:
ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל מקום בדבר שהוא ממנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש, דהרי ארבעה צריכים
להודות, וב' מהם הולכי מדברות והולכי ימים, הרי דאיכא בהם סכנה, ומכל מקום מותר לפרוש בספינה ולילך במדבר וכו'
...וכן בכל דבר שהוא לצורך העולם כמו לרדת למלחמה דהוי ודאי סכנה שרי ואף במלחמת הרשות ]...[ דכל זה הוא דרכו ומנהגו של עולם לכן אין איסור וחשש משום סכנה ... עד כאן לשונו.
הרי לפנינו שהגאון בעל שם אריה ז"ל לימד שנה ושליש והגדיר לנו, דבדברים שהמה ממנהגו של עולם ... אין לחוש גם מן הדין למה שלפעמים יכולים להגיע על ידי כן לפיקוח נפש, ומותר להתנהג בזה כמנהגו של עולם".
ד.
שומר פתאים ה'.
העולה מהנל דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל מקום בדבר שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש וכו' וכן בכל דבר
שהוא צורך העולם כמו לרדת במלחמה דהוי ודאי סכנה שרי ואף במלחמת הרשות וכו'.
ככלל הזהירה התורה את האדם מישראל לבל יעשה כל פעולה העלולה לסכן את חייו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ועם זה, כיוון ששומר פתאים ה' הרי מעשים שנהיו לנורמה מקובלת בחברה מותרים על אף הסכנה הכרוכה בהם.
כמו שמותר לאדם לעלות למטוס או לעשן סיגריה – "כך נוסד העולם". זהו טבעו של עולם וטבעו של אדם במובן הפשוט ביותר.
** והכי נמי במלחמות.
בדומה לכך כתב אף הרב שלמה זלמן אוירבך ז"ל על הקשר שבין הכלל של שומר פתאים ה' ל"איבוד נפשות על ידי מלחמה":
"והאידנא שומר פתאים ה' .. ומה שייך לומר מן השמים ירחמו בדבר שיש בו סכנת נפשות ?
ועל כרחך כיון דנהיגי בהכי אין רואין אותו כסכנה, וכמו כמה דברים שרגילים בני אדם לעשותם
אף על פי שמקצרין בכך את חייהם, והכי נמי במלחמות"
ה. החזו"א. בקש שלום ורדפהו.
ישעיהו ב, ד. מסימני הגאולה - שלום .
וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה׃
דעה הפוכה לגמרי באה לביטוי בדברי החזו"א-
שהיציאה למלחמת הרשות מותרת אך ורק נגד אומות המוגדרות בהלכה כחייבי מיתה: וז"ל -
...לדעת הר"א והרמב"ן דבשאר אומות אין צריכין רק לקבל מס ועבדות, אפשר דאם מקבלין גרות תושב אסור להלחם עמהם שהרי מצווין להחיותן. וגר תושב שמצווין להחיותו היינו שקיבל עליו עכשיו ז' מצוות אף על גב דעד עכשיו כבר עבר על ז' מצוות [...] ואף על גב דחייבי מיתות בי"ד לא מהני להו תשובה,
מכל מקום בבני נח שכולם עברו, אמרה תורה שאם שבו אין ממיתין אותן על העבר, וילפינן לה מקרא 'למען אשר לא ילמדו וגו' – ואם כן אין רשות להלחם בהן ולהורגן...
חזון איש, אבן העזר, קמו, ד. סוטה לב ע"ב.
בכך בא לתרץ ןלהסביר את הסתירה ההלכתית לכאורה שמצד אחד התורה מתירה לפתוח במלחמה ולאבד נפשות של אומה המקיימת שבע מצוות בני נח, ומצד שני חל עליה הציווי הכללי של "והחזקת בו" .
ו.
וכך גם הרב זווין במאמרו על חוקיותה של המלחמה:
...מלחמת התקפה, זו שקורין לה "מלחמת הרשות" נראה ודאי שאסורה לבני נח. לא תרצח! – הרי אף בישראל לא הותרה אלא בתנאים מיוחדים, על פי מלך, ועל פי סנהדרין גדולה של שבעים ואחת דווקא, ממילא, באומות העולם שחסר התנאי של סנהדרין מנין הכח להתיר?
ז. ר"מ פיינשטיין. דין מדינה כדין יחידים.
בדרשה שנשא הרב מ' פיינשטיין בשנת תרפ"ג הוא נתן את דעתו להבחנה המקובלת בציבור, ולפיה הריגה המבוצעת בשעת מלחמה אינה נחשבת רצח. בדבריו הוא מבטל נחרצות את התפיסה המחשבתית המעניקה למדינה סמכויות מוסריות שונות מאלו של היחידים, שכן לדעתו המדינה אינה אלא אוסף של יחידים:
מה שיש לתמוה שאף בזה שאנו יודעים שהוא רע כגון המעשים הרעים רציחה גזל, וניאוף, ועם כל זה חזינן רציחה גדולה מאד, ומכל מקום אין מחזיקין זה לדבר רע, ואדרבה מכבדים מאד רוצח כזה כגון המלחמות שעושין המלכויות .... וגם מתרצין שזה ענין מלוכה,
אבל גם כן הוא רק שמא בעלמא, דכי מלוכה הוא דבר אחר הלא הוא רק קבוץ של הרבה יחידים, ואין הצורך לה רק כדי שיהיה שלום בין איש לרעהו ולא יגזלו ולא ירצחו וכדומה, אבל לא שתעשה מה שיחיד אינו יכול לעשות ... ואם כן נמצא שבאמת אין חלוק בינם לרוצחים פשוטים ועוד הם גרועים יותר.
מ' פינשטין, דרש משה, בני ברק תשמ"ח, עמ' רנב.
ח.
הר קוק. הלכות צבור שאני.
הרב א"י הכהן קוק ז"ל עמד על טבעה הייחודי של מלחמת הרשות המתבטא בהיתר להכניס חיילים לסכנה בניגוד גמור לכלל ההלכתי הרגיל שאין להיכנס למצבי סכנה, אף לא לקיום מצווה מן המצוות. מפאת אופייה הייחודי קבע שאין המלחמה כשאר המצוות ואין ללמוד ולהסיק מפרטי דיניה לשאר דיני התורה: וממלחמת מצוה לע"ד אין ללמוד כלל,
דעל כרחך עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני.
ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה ... שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד... ומהם גם כן דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר.
..הוא סבור שדיני המלחמה שייכים לקבוצה גדולה משוערת של משפטי המלוכה שלדעתו התקיימו בשנות מלכות ישראל, "שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה", ונשכחו במשך שנות הגלות. נראה שמדבריו הקצרים אפשר ללמוד הרבה על השקפת עולמו היסודית בעניין המלחמה. ברור מדבריו ש"אין שייך כלל לדון מזה על איסורים אחרים", כיוון שאין לדון במלחמת הרשות בשילוב עם כללי המוסר וההלכה הרגילים.
בזה חולק הרב קוק על גישתו של הנצי"ב והוא קרוב להבנה שביסוד דבריו של החזון איש. אולם על אף דגש דומה זה גישתו הכוללת להבנת העניין שונה הרבה מזו של החזון איש.
החזון איש הגביל וצמצם את תחולתה של מלחמת הרשות וכך הצליח להכניסה למסגרת כללי המוסר וההלכה הרגילים, ואילו הרב קוק משאיר את הגדרתה של מלחמת הרשות כפשוטה, כהיתר כללי לפתוח במלחמה וולונטרית.
– ושוב נזכיר את לשונו: "דמלחמה והלכות צבור שאני.
ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה... שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד".
[ כמובן שדעתו שונה מכל דלעיל, גם עקב התייחסותו השונה למצבינו היום -שהיא אחרת מהנל, ואין כאן המקום לדון בכך].
ו.
ובקיצור: רבו השאלות העולות לגבי איסור רציחה ושפיכת דם -במלחמת הרשות .
1. האם דיני מלחמה שונים מהדינים הרגילים ?
2. האם מדינה שנלחמת - דיניה שונים מדיני היחיד ?
3. האם מנהגו של עולם - למרות הסיכון - מבטל האיסור להסתכן ?
4.האם מלחמה ורציחה בה -מגונה \אדישה \פסולה ?
5. האם מותר להסתכן מרצון - בלכתו למלחמה ?
6. האם הריגת נכרים מקיימי 7 מצוות - מותרת הריגתם?
7 . ויש גם הרואים במלחמה דבר\צדדים חיוביים, שהרי הוא מתארי הכבוד של השם - וזה כבר דיון אחר].
8. מה משתנה במלחמה בין יהודים לנכרים ? או בין נוכרים לנכרים [ ובין יהודים ליהודים].
9. והאם מלחמה על ארץ זרה שונה למלחמה על ארץ ישראל?
10. האם ישתנו הדברים מדין "מלך" או מדין הצלת עמ"י ?
היוצא:
א. דעה אחת היא שביסודו של דבר מלחמת רשות הנהוגה בין האומות במשך הדורות היא פסולה, ונוגדת את דיני התורה, ואין היא אלא שם אחר למעשה הריגה בלתי מוצדק המבוצע בקנה מידה המוני.
ב. דעה הפוכה רואה במלחמה הנהוגה בין האומות חלק מההתנהגות האנושית הטבעית העולמית שאין בה כל איסור. לפי דעה זו מאז ומעולם הייתה המלחמה דרך מותרת ולגיטימית ליישוב סכסוכים בין עמים, והתורה שהתירה בפירוש את מלחמת הרשות עשתה כן משום שאף היא לא ראתה לנכון לאסור התנהגות זו.
ג. בין שתי הדעות בקצוות קיימות גם דעות ביניים אם בדינים ואם ביחס לעצם המעשה או גם בנימוקים להם.
----------------------------------------
* הדברים לעיל אינם מתייחסים למלחמה העכשווית.
* עיקרי הדברים מעובדים ממאמרו של י, א, ר.