אוצר החכמה כתב:אפשר גם ללכת בדרך שלישית, ולקבל את זיהוי החסה העולה מן הראשונים ומוסכם על האחרונים, אע"פ שלא לקחו בפועל מכל מיני סיבות טכניות. ולקבל את זיהוי התמכא כחריין מכח המסורת ומנהג ישראל, הייתי קורא לזה הגישה ההלכתית.
אליהוא כתב:א. נוכחתי שהרב המתעמק ואחרים לא הבינו את דברי כלל, כביכול כתבתי כי טובים אנו מאבותינו, וזה כמובן הבל, דאדרבא שאני באתי לגודל התמיהה שהרי אדונינו הגר"א אכל חריין למרור שהוא רק בדיעבד וכנ"ל, ואיך יתושים קצוצי כנפיים כמונו נזכה לקיים המצוה לכתחילה, וע"ז השבתי שלא הגברא גורם אלא המקום גורם וכדברי הרמב"ן [הרמב"ם הוא ט"ס כמובן] והגר"א ועוד, וכמו שרואים בחוש מכל הדוגמאות שהבאתי שהמקום המתאים לקיום המצות בהידור ולכתחילה הוא רק בארץ הקודש. ואך מי ששונא את עם ה' וארצו אינו יכול להבין דברים פשוטים כאלה. וזו דרכו של רבינו הגר"א לחפש ולדרוש לקיים המצוות כתכליתם ובהידורם ולא להתחשב במנהג העולם במקום שאין ההלכה רופפת. ואין בדבר שום בזיון כמו בכל הדוגמאות האחרות שהבאתי וזה פשוט.
ב. בדברי הראב"ן והראבי"ה לא נזכר שהם מיני מרור [גם לשון ראב"ן מיני ירקות מורה כן], וגם אם הם מרים עדיין יש עוד תנאים אחרים כמבואר בגמ', ומש"כ המהדיר בשם ספר האסופות הוא ודאי ט"ס שהרי אמריפיול ודאי אינו מירטיך אלא ווירמי"ט כמש"כ הראשונים [וכנראה כך צ"ל שם], וגם מש"כ בשם הגמ"י שהוא מרור אינו כן אלא כתב שם שהוא תמכא.
מ"מ החלוקה הגאוגרפית של כותב המאמר ודאי אין לו בסיס, ואנו אין לנו אלא ששנוי בפלוגתא ועדיף לקחת המוסכם לרוב הראשונים והקודם במשנה ולא להדחק כמו שנדחקו במזרח אירופה שלא היה להם חסא.
ג. ידעתי גם ידעתי דברי המג"א אלא שבדברי רבינו הגר"א בביאורו שם מבואר לא כן. וכ"כ ברש"י עה"ת הנ"ל וכן מפורש במאירי שם.
כרם כתב:אקוה שאיני מרגיז את חכמי הפורום בשאלתי.
האם יש מסורת העוברת בע"פ על מה שקוראים היום חסה, כי היא החסה של חז"ל, או שהכל מבוסס על הלעזים המובאים בראשונים ובקדמונים ועל סימנים?
אליהוא כתב:ב. בדברי הראב"ן והראבי"ה לא נזכר שהם מיני מרור [גם לשון ראב"ן מיני ירקות מורה כן], וגם אם הם מרים עדיין יש עוד תנאים אחרים כמבואר בגמ', ומש"כ המהדיר בשם ספר האסופות הוא ודאי ט"ס שהרי אמריפיול ודאי אינו מירטיך אלא ווירמי"ט כמש"כ הראשונים [וכנראה כך צ"ל שם], וגם מש"כ בשם הגמ"י שהוא מרור אינו כן אלא כתב שם שהוא תמכא.
מתעמק כתב: רוב השינויים בארץ ישראל לחומרא ממה שהיה נהוג באירופה, הם בדברים שלא חשבו מעולם שכן ראוי לכתחילה, אלא מפני שעת הדחק הקילו בשיעור כמישות ד' מינים, ובשינה חוץ לסוכה ועוד. ובראשונים אכן הודגש בהם סגנון של דוחק, דוגמת פחד הגנבים המוזכר בראשונים לטעם על העדר שינה בסוכה. לא כן בתמכא שפירשו מימות הראשונים שהוא חריין.
כרם כתב:האם משונה הדבר, שיש אשכנזים שאינם רוצים לסמוך על מסורת ספרדית ותימנית?
אליהוא כתב:אם סבירא לך! שהגמ"י צודק בפלוגתא [מה שנראה שברור לך להפך שהרי הוא סובר שזהו המרוביום ולך יצא להפך], אכן תעשה כך.
מתעמק כתב:הקריין יש לו גם עלין, וכפי שנכתב לעיל העלין האלו אכן מרים.
והשאלה למה אוכלים השורש דנו בזה הפוסקים מתקופת הראשונים ואילך. ובאמת צ"ב למה לא נהגו כלל לאכול העלין, רק השורש.
רב טקסט כתב:אני חוזר לענין העלים והקלח
כפי שכבר הזכרתי באשכול סמוך מבואר בכמה אחרונים שהיו אוכלים העלים למרור והקלח לכריכה בגלל שאין הרבה עלים.
אני שאלתי מוכר הירקות שלי בענין העלים מפני דעת הפוסקים שיש לאכול העלים דרוב הקלח בכלל שרש והוא שאמר לי שהעלים מרים מאד וכמעט שלא ניתן לאכלם, ושוב שאלתיו אם הם מרים או חריפים ואמר לי שאינם חריפים כלל אלא מרים מאד.
ואמר לי על אדם מסוים בעירנו שאכן אוכל העלין, התקשרתי אליו והוא אמר לי שלפני הרבה שנים היה מגדלם בחצרו ואוכל העלין אבל מאז נמנע מזה בגלל שהם מאד מנוגעים בתולעים.
החפץ חיים עד סוף ימיו אכל תמחא־חריין, ובב׳ שנותיו האחרונות אכל ״רייזין סעלעד״ [חסה] ולא בירך עליו, וביקש שאחר יוציאו בברכה. והטעם, דעל חסה אין לנו מסורת, ותמחא יודעין בודאות שהוא ״חריין״. ומה שלא אכל בשנותיו האחרונות תמכא־חריין, שג׳ שנה קודם פטירתו בפסח הביאו תמחא־חריין ואכלו, והיה מאוד עיף שהיה אוכל המצה והמרור בבליעה אחת, וכתוצאה מכך ירד לו דם מהאף ולא יכלו לעצור את זה, עד שקראו לרופא, והרופא אמר שהוא חושש שזה כתוצאה מהמרור שאכל. (וביקש הח״ח שילכו לקברו של הגאון להתפלל עליו, ואמר שיש לו זכות לפי שעשה ההגהות על תורת כהנים והגיה הערות הגר״א). ולליל הסדר ביום שני של פסח הוצרכו בני ביתו ללכת לחפש למצוא חסה, וביקש מחתנו הגה״ח רבי מענדל זצ״ל להוציאו בברכה. והיה מתנחם בזה שמרור הוא זכר ל״וימררו את חייהם״, ורש״י מפרש ב׳ פירושים לעבודת פרך, הא׳ שמשבר הגוף, וב׳ שעבדו הנשים במלאכות אנשים וכן להיפך, ולכן גם בדברים שעשויים להרגיז את האוכלם, יוצא חובת מרור, ואמר שתמחא־חריין הוא כפשט הראשון ברש״י, דבפרך הוא מרורים ממש, וחסא הוא כפשט השני.
כרם כתב:אקוה שאיני מרגיז את חכמי הפורום בשאלתי.
האם יש מסורת העוברת בע"פ על מה שקוראים היום חסה, כי היא החסה של חז"ל, או שהכל מבוסס על הלעזים המובאים בראשונים ובקדמונים ועל סימנים?
א. חיים כתב:ישנו ווארט של ר' יהונתן אייבשיץ, שלאחר החורבן דוקא "השביעני במרורים" (כנאמר במגילת איכה), כיון שאוכלים שני כזיתים מרור (למרור ולכורך, וזה נדרש לאחר החורבן דוקא כשמצה דאורייתא ומרור דרבנן), והם ביחד כביצה - שיעור שביעה.
והדברים ראויים למי שאמרם, אלא שאי"ז מתאים להלכה באחרונים בסימן תפ"ו שלמרור וכורך דרבנן (בזה"ז) אוכלים בכ"א כזית שהוא שליש ביצה.
פייש כתב:א. חיים כתב:ישנו ווארט של ר' יהונתן אייבשיץ, שלאחר החורבן דוקא "השביעני במרורים" (כנאמר במגילת איכה), כיון שאוכלים שני כזיתים מרור (למרור ולכורך, וזה נדרש לאחר החורבן דוקא כשמצה דאורייתא ומרור דרבנן), והם ביחד כביצה - שיעור שביעה.
והדברים ראויים למי שאמרם, אלא שאי"ז מתאים להלכה באחרונים בסימן תפ"ו שלמרור וכורך דרבנן (בזה"ז) אוכלים בכ"א כזית שהוא שליש ביצה.
אין זה מתאים להלכה? לשיטת התוספות כך ההלכה.
א. חיים כתב:פייש כתב:א. חיים כתב:ישנו ווארט של ר' יהונתן אייבשיץ, שלאחר החורבן דוקא "השביעני במרורים" (כנאמר במגילת איכה), כיון שאוכלים שני כזיתים מרור (למרור ולכורך, וזה נדרש לאחר החורבן דוקא כשמצה דאורייתא ומרור דרבנן), והם ביחד כביצה - שיעור שביעה.
והדברים ראויים למי שאמרם, אלא שאי"ז מתאים להלכה באחרונים בסימן תפ"ו שלמרור וכורך דרבנן (בזה"ז) אוכלים בכ"א כזית שהוא שליש ביצה.
אין זה מתאים להלכה? לשיטת התוספות כך ההלכה.
כתבתי שאין זה מתאים להלכה באחרונים בסימן תפ"ו. ולפי הבנתי הדלה, ר' יהונתן פסק הלכות מהשו"ע ונו"כ ולא מהתוספות.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 6 אורחים