בְּעִיר הַהֲרֵגָה

[סגי נהור]

בעיר ההרגה – תשפ"ד

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת
וְדָרַכְתָּ עַל הָרְסִיסִים וּמִשַּׁשְׁתָּ אֶת הַקִּירוֹת
וְכַהֲלוּם רַעַם תְּהַלֵּךְ בֵּין הַדְּלָתוֹת וּבֵין הַחֲדָרִים
בֵּין מִטּוֹת סְתוּרוֹת וּפִסּוֹת חַיִּים קְרוּעוֹת לִגְזָרִים.
וּמִן הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר תִּרְאֶה תֹּאחַזְךָ חַלְחָלָה
עַל מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל הַשָּׂטָן וְעִמּוֹ מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי חַבָּלָה.
וְסִפְּרוּ לְךָ דֻּבּוֹן הַפַּרְוָה וְהַצִּיּוּר הַצָּבוּעַ עַד חֶצְיוֹ
עַל כָּל קוֹרוֹת אוֹתָן הַשָּׁעוֹת וּמַעֲשֵׂי אוֹתוֹ הַיּוֹם:
עַל יַלְדָּה עִם שְׁתֵּי גּוּמוֹת שֶׁהָיְתָה עֲדַיִן בְּפִיגָ'מָה
וּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת בָּעֲרוּ וְדוּמָם שָׁאֲלוּ: לָמָּה.
עֵדִים יְחִידִים הָיוּ – וּמִלְּבַדָּם עוֹד עֵד אֵין –
כִּי הַצִּיּוּר הַיָּפֶה יֻשְׁלַם רַק בְּגַן עֵדֶן.

וּבַשְּׁבִיל הַמְּרֻצָּף תִּפְסַע עוֹד וְהוֹסַפְתָּ לַעֲלוֹת
וְנָשְׂאוּ גַּלֵּי הַדְּמָמָה לְאָזְנֶיךָ אֶת הַקּוֹלוֹת
וְעֵינֶיךָ תַּעֲצֹם, וְשָׁמַעְתָּ בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט
אֶת הַלְמוּת הַלְּבָבוֹת וְאֶת הַנְּשִׁימָה הַנֶּעְתֶּקֶת
וְצַעֲדֵי הַקַּלְגַּסִּים, וְהַקְּרִיאוֹת, וְהָאֵימָה
וְאָב מְחַבֵּק אֶת בְּנוֹ, וּבַת נִצְמֶדֶת לְאִמָּהּ.
וְהַמָּוֶת בֵּין הַשְּׁבִילִים, וְרַק הָעוֹרְבִים מִמַּעַל יְקוֹנֵנוּ
עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה כָּאן, וְעַתָּה – אֵינֶנּוּ.

וְכַאֲשֶׁר תָּחוּשׁ כִּי עוֹד מְעַט קָט וְתַם הַכֹּחַ
אֲזַי תָּקוּם וּתְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לִבְרֹחַ.
וּבָאתָ אֶל הַכְּבִישׁ, וְרָאִיתָ אֶת שְׂרִידֵי הַפַּח
וּבְתוֹךְ מְכוֹנִית אַחַת וְהִנֵּה מוֹשַׁב תִּינוֹק מְהֻפָּךְ.
הַתִּינוֹק הַזֶּה, אֲשֶׁר רֻחַץ וַאֲשֶׁר חֻתַּל, וַאֲשֶׁר חִיֵּךְ בְּשֵׁן חָלָב
הַתִּינוֹק הַזֶּה, הוֹ אֱ־לֹהִים, מֶה הָיָה עָלָיו? מֶה הָיָה עָלָיו?!
וְעָלְתָה מוּל עֵינֶיךָ דְּמוּת כַּף יָדוֹ הַקְּטַנָּה מְקֻפֶּלֶת בִּדְמָמָה
וְאֵינָהּ יוֹדַעַת אַף עַל מִי וְעַל מָה לְהַפְנוֹת אֶצְבַּע מַאֲשִׁימָה.

וְאֶת אֲשֶׁר תִּרְאֶה עוֹד אֵין לְהַעֲלוֹת לֹא עַל הַכְּתָב וְלֹא עַל הַלֵּב
וְרֹאשְׁךָ יַחְשֹׁב לְהִתְפַּלֵּץ, וְגוּפְךָ יְבַקֵּשׁ לְהִתְעַלֵּף
וּבְהִצְטָרֵף תְּמוּנָה לִתְמוּנָה וְדִמְעָה לְדִּמְעָה
וְכָרְעָה נַפְשְׁךָ אַפַּיִם, וְחָרְדָה חֲרָדָה אֲיֻמָּה
וְנִפְצְעָה פְּצָעִים אֲנוּשִׁים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מַרְפֵּא וַאֲרוּכָה
וְיָדַעְתָּ כִּי זֶה חֶלְקְךָ בִּכְאֵב עַמְּךָ, וְזֹאת הִשְׁתַּתְּפוּתְךָ.

וְאֶל הַשָּׂדֶה תֵּצֵא, וְנָשָׂאתָ יָדֶיךָ אֶל הַשָּׁמָיִם
וּבִקַּשְׁתָּ לִצְרֹחַ צְרָחָה גְּדוֹלָה, וְלֹא תִּמְצָא לְךָ נִיב שְׂפָתַיִם
גְּדוֹלָה מֵאֱנוֹשׁ הִיא. גְּדוֹלָה, וְלֹא יְכִילָהּ הַגָּרוֹן
כִּי אֵין מִדָּה לְזֶה הַכְּאֵב, וּגְבוּל אֵין לֶחָרוֹן
וְאִם יֵשׁ אֶלֶף אַלְפֵי מִינֵי נְקָמוֹת בָּעוֹלָם
אֱמֹר, בֶּן אָדָם! עַל זֹאת וְעַל זֹאת, בַּמֶּה יְשֻׁלַּם?

אָז תָּקוּם, וְרָחַצְתָּ פָּנֶיךָ, וּמָחִיתָ אֶת הַדְּמָעוֹת
וְאֶת מַבָּטְךָ תָּסִיט וְתָסִיר מִן הֶעָבָר אֶל הַבָּאוֹת
וְנִשְׁבַּעְתָּ, חֵי נַפְשְׁךָ, כִּי יִכָּתֵב כָּל זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן
לְמַעַן יֵדְעוּ כָּל פֶּרֶק בְּסִפּוּרוֹ שֶׁל עַמֵּנוּ אֲרֹךְ הַזִּכָּרוֹן
וְאֵיךְ אַחַר כָּל זֹאת הִתְנַעֵר וְקָם מֵעָפָר
שׁוּב וָשׁוּב – כֵּן, עַל כָּל זֹאת עוֹד יָשׁוּב וִיסֻפַּר.
וּבְתוֹךְ אוֹתָם הַפְּרָקִים כַּכּוֹכָבִים יַזְהִירוּ
שְׁמוֹת הַגִּבּוֹרִים שֶׁזִּנְּקוּ לְהַצִּיל אַחִים שֶׁלֹּא הִכִּירוּ
וְכָל הָאָבוֹת אֲשֶׁר בְּנֵיהֶם שָׁכְלוּ, אַךְ רוּחָם אֵינָהּ נִשְׁבֶּרֶת
עַד אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לְעַמָּם הַכָּבוֹד וְהַתִּפְאֶרֶת.

וְאַתָּה, כַּאֲשֶׁר נוֹכַחְתָּ בְּעֹצֶם הַיָּגוֹן וְכַאֲשֶׁר רָאִיתָ בְּגֹדֶל הַכְּלִמָּה,
זָכוֹר תִּזְכּוֹר כִּי יֵשׁ חוֹבֵשׁ לְכָל פֶּצַע, וְיֵשׁ אוֹסֵף לְכָל דִּמְעָה וְדִמְעָה.
וְאִם בְּחֶשְׁבּוֹן סִבְלוֹת עַמֵּנוּ נוֹסְפָה עוֹד שׁוּרָה
עוֹד תִּגָּבֶה בְּיוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם כָּל שֵׁן וְכָל שְׂעָרָה!
כִּי גָּדוֹל וְעַתִּיק סִפּוּרָם שֶׁל הָאָבוֹת וְשֶׁל הַבָּנִים.
חָזָק הוּא מֵאֶרֶס שִׂנְאָה נוֹשֶׁנֶת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים.
חוּט אֶחָד קוֹשְׁרָם מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית וּמִיָּם וְעַד יָם
לֵב אֶחָד וְיִעוּד אֶחָד לָהֶם, וְאָב אֶחָד לְכֻלָּם.
וְאִם בִּימֵי שִׁגְרָה וְשָׁלוֹם דּוֹמֶה הָיָה כִּי הֻפְרַדְנוּ לַשְּׁבָטִים
שָׁב סִפּוּרֵנוּ הַמְשֻׁתָּף וְעוֹלֶה בְּפִי כֹּל בְּצוֹק הָעִתִּים.

וּבִנְפוֹל מִבְצְרֵי בָּשָׂר וָדָם וְדִבְרֵי רַהַב וְגַאֲוָה
לֹא נוֹתַר אֶלָּא אֶלָּא לַעֲטֹף אִישׁ אֶת אָחִיו בְּאַהֲבָה
וְלִלְחֹשׁ תְּפִלָּה לְאֵ־ל אֶחָד חַי וְקַיָּם:
אַתָּה אֲשֶׁר רָאִיתָ בִּכְלִמָּתָם וַאֲשֶׁר רָאִיתָ בְּעָנְיָם
אָנָּא אֵ־ל נָא שְׁמוֹר נָא עַל הַבָּנִים וְעַל הָאַחִים
צַוֵּה לָהֶם מַלְאָכֶיךָ לְשָׁמְרָם בְּכָל הַדְּרָכִים
וּשְׁלַח בְּמַעֲשֵׂיהֶם בְּרָכָה וְהַצְלָחָה מִמְּרוֹמִים
עַד תֶּחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים.

[סגי נהור]

מצורף גם כקובץ.

[מעט דבש]

קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה: (יחזקאל יט, יד)
אכן 'קינה' אמיתית - מרטיטה את הלב, רוויה באמונה, ומסתיימת בנחמה.
וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: (יואל ד, כא).

[חרסון]

ישר כח! (אם אפשר להתבטא כך על 'מזמור לאסף' שכזה..). פה היית לקינת רבים.

מבחינת טעמי האישי והרגשת הלב, הייתי נותן לשובו-לציון-ברחמים מקום קצת מעבר לשורה האחרונה. כי הלב-הממאן-להכיל מקווה להרבה מעבר מ'נקמה', 'פרק בסיפורו של העם' ואפילו 'מלאך השומר את האחים בדרכיהם', כי אם ל"גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות... והכל יהי' באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה - "יאמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי"..". ואולי עוד יבוא מקומו במזמור נוסף.

[עזריאל ברגר]

דברים כתובים יפה מאוד.
יה"ר שתזכה כך לכתוב שירות ותשבחות על הישועות והנקמות אשר יעשה ה' לעינינו בקרוב.

[איש_ספר]

מצמרר...!

בין היתר מהרמיזה לפואימה הידועה, היוצרת זכרון אחד העולה מ"נמירוב" ועד כאן, מיו"כ שעבר עד יוכ"פ זה.

[דרומי]

כמדומה שה'קינות' על אירועי החורבן וכיו"ב נכתבו לאחר שה'אירוע הסתיים'...

ולדאבוננו במקרה שלנו עדיין שומעים את ה'בומים' והאזעקות, ועדיין אימה רבה לגורל החטופים והלוחמים, ה' יהיה בעזרם. הלוואי וה'אירוע' כבר יגיע לסיומו הטוב.

[זו הדרך שלי להתנצל על כך שלא קראתי את ה'קינה' ולא אמרתי 'יישר כח'].

[סגי נהור]

ישר כח למגיבים.

מבחינת טעמי האישי והרגשת הלב, הייתי נותן לשובו-לציון-ברחמים מקום קצת מעבר לשורה האחרונה. כי הלב-הממאן-להכיל מקווה להרבה מעבר מ'נקמה', 'פרק בסיפורו של העם' ואפילו 'מלאך השומר את האחים בדרכיהם', כי אם ל"גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות... והכל יהי' באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה - "יאמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי"..". ואולי עוד יבוא מקומו במזמור נוסף.

אולי צריך להוסיף הבהרה, ששורות הסיום אינם דברי תקווה כלליים, אלא בקשה על העתיד להיות בימים הבאים שבדרך הטבע צפויים להיות לא פשוטים. כדוגמא בעלמא: בערב זה ממש באה לביתנו אם לשני חיילים העומדים על גבול רצועת עזה ומצפים לכניסה פנימה. היא הביאה עמה סידור תפילה, וביקשה לדעת היכן לקרוא ומה להתפלל. מאז תחילת המאורעות היא יושבת בביתה ודעתה נטרפת מרוב דאגה (את שני הבנים אני מכיר מהשתתפותם הקבועה בשיעור שהייתי מוסר לבני נוער). דומה שרבים בציבור שלנו, שלא נדרש להקריב קרבן כזה, אינם מבינים מה עובר על עשרות אלפי הורים ובני משפחה בימים אלה. ומה בידינו לעשות מלבד לבקש ולהתחנן עליהם שיזכו לשמירה והשגחה למעלה מדרך הטבע בכל אשר ילכו.