מאמרי ש. ספראי

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ב' נובמבר 16, 2020 2:48 pm

שמואל ברוך גנוט

ברכת אירוסין בברכת רבקה ועניינים נוספים מענין לעניין באותו ענין

נאמר בפרשתנו (כד, ס): ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו". ובמסכת כלה פ"א כתוב: מנין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר "ויברכו את רבקה", והנה בכתובות ז' א' אמרי' מנין לברכת נישואין בעשרה שנאמר "ויקח בועז עשרה אנשים" ובתוספות (שם ע"ב ד"ה שנאמר) כתב: ובמסכת כלה דמייתי קרא דויברכו את רבקה איכא למימר דהתם ברכת אירוסין והכא ברכת נישואין, ויש ללמוד משם דיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת ע"י שליח שהרי אליעזר שליח היה. ונראה דאסמכתא בעלמא היא דעשרה לא משתמע מהתם ולא איירי פשטיה דקרא בברכת אירוסין, עכ"ל. ויש להעיר בזה בכמה גווני ואנפי וכדלהלן:
א] בתורה תמימה הקשה ע"ד התוס' מהא דקיי"ל (כתובות מח, ב) שמסרה האב לשלוחי הבעל הוי כנכנסה לחופה, והלא במקרה שלפנינו משפחת רבקה מסרוה לאליעזר שליח הבעל, א"כ ברכה זו היתה ברכת נישואין ולא ברכת אירוסין, ותירץ עפ"ד הריטב"א שם (ח, א) שאין מברכים ברכת נישואין אלא בפני החתן והכלה, עכ"ד.
והנראה בזה דדווקא מסירת האב לחופה מכניסתה לרשות הבעל, וכדמשמעות דברי רש"י שם (מז, א) דלאב ישנה שייכות במסירה לחופה ומכניסתה עי"כ לרשות בעלה ואי"ז כהסכמה בעלמא, ועיי"ש בד' הראשונים דכן מוכח ואכמ"ל. אך להסכמת אחיה ואמה אין כל תוקף גבי הכנסתה לרשות בעלה, ובנדו"ד שבתואל אבי רבקה מת, וכדכתב רש"י עה"פ "ויאמר אחיה ואמה", א"כ לא נמסרה לשלוחי הבעל אלא ע"י משפחתה וליכא הכנסה מעלייתא לרשות בעלה.
עוד אפ"ל דהנה היד המלך אישות פ"י ה"ה (ועי' רא"ש כתובות א יב ובהג"א) כתב שנוכחות עשרה מעכבת את ברכת הנישואין, ולפי"ז י"ל שלא נכחו עשרה הראויים לשמיעת הברכה. אולם התורה תמימה סבר כנראה שמאחר וכתיב בקרא (כד, י) "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו", אזי מסתבר שהיו עמו עוד תשעה אנשים ויחדיו הם עשרה. שו"מ כן בספר החזקוני ובספר אהל אברהם עמ"ס כתובות בשם ר"ד אופנהיימר ז"ל.
אך יש לפקפק בזה, דהנה אף א"נ דהיו עמו תשעה מהנפשות שגייר אברהם, מ"מ מצאנו שאליעזר נחשב לעם הדומה לחמור והרי שלא התגייר א"כ אינו יכול להצטרף לעשרה.
ואכן יש לדקדק מדוע אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו כדכתבו חז"ל לא התגייר וא"נ דמפני שהיה עבד נשאר בגיותו עד לשחרורו א"כ אמאי אמר אברהם גם על ישמעאל בנו "עם הדומה לחמור", והרי כתב התרגום יהונתן ששרה שחררה את הגר אמו של ישמעאל, נמצא שכלל לא היה עבד ולא מסתבר לומר דדוקא ישמעאל בנו לא נכנס תחת כנפי השכינה וצ"ת. [ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה שקיימו מצות כעבדים המחויבים במצוות כאשה].
והנראה בזה דאיכא ב' דינים בגרות עכו"ם: א] קבלת עול תורה ומצוות והכרה בשלטון הית"ש. ב] כניסה על ידי כך לכלל ישראל. ודבר זה מוכח מכמה דוכתין בסוגית גר קטן (כתובות י' א). וי"ל דהכנסת הגר לכלל ישראל ע"י קבלת עול מלכות שמים היא דווקא שישנו כלל ואומת ישראל, והוא ממעמד הר סיני ואילך. אך בזמן האבות שעדיין לא היה מושג של אומת וכלל ישראל, אזי הנכנס תחת כנפי השכינה אינו בן ישראל. ולפי"ז אתי שפיר שאה"נ ואליעזר וישמעאל קיבלו ע"ע להכנס תחת כנפי השכינה, אך מאחר וזה לא הכניסם לכלל ישראל וכמשנ"ת, אזי נשארו כבני חם הדומים לחמור אף שקיימו מצוות.

ב] המהרש"א שם (ז, ב) הביא בשם הר"מ והטור דשליח מברך, וכ' הב"י שלמדו לומר כן מדסתים ותני מברכין ברכת אירוסין וכו', וכתב מהרש"א דבחנם דחק ונעלם ממנו דברי התוס' דמוכח כן ממסכת כלה, עכ"ל קושייתו.
ונראה דמאחר ושליחותו של אליעזר מפוקפקת היתה, דהא מילי לא מיממסרי לשליח. ועוד דדעת הקדוש מרדוש (שהובא במרדכי בפ"ב דקידושין) דשליח אינו יכול לקדש אשה אלא רק לגרשה, עיי"ש טעמו. ועוד דאין שליח לעבד בקידושין, (כבגיטין כג, א), א"כ יתכן שסבר הב"י שיצחק נשלח אך ורק להביאה ע"מ לקדשה, אך לא לקדשה
ולהכי לא היתה ברכתם ברכת אירוסין.
והנה כאמור, התוספות בכתובות (ז, א) כתבו ש"ויברכו את רבקה" היינו ברכת אירוסין. וצ"ע דבקידושין (מא, א) אמרינן דאסור לקדש את האשה קודם שיראנה, אם כן כיצד קידש אליעזר שלוחו של יצחק, בלי שיצחק ראה אותה. ולולי דברי התוספות היה נר"ל דאה"נ ואכן הקידושין לא נעשו עד בואה ליצחק, אך התוס' כתבו דלא כן, וצ"ע.
והנראה עפ"ד הזוה"ק בפרשת תולדות שקלסתר פניה של רבקה היו ממש כפני שרה ודמיון גופן היה מושלם. ולפי"ז י"ל שאכן בתחילה רצה אליעזר ליקח אשה ולהביאה ליצחק על מנת שיקדשנה, אך כשראה את רבקה הדומה ממש לשרה, עליה נאמר (ב"ב נח, א) שהיתה אתת מהנשים היפות בעולם, ויחד עם מידת החסד שראה בה ידע אל נכון שאין בה חסרון של "עד שיראנה" וקידשה בעצמו ומשום דזכין לו לאדם במקום דאיכא זכות גמורה.
והנה הקשו המפרשים היאך שלח אברהם את אליעזר לקדש אשה ליצחק, והלא כתבו התוספות בנזיר (יב, א ד"ה אסור) שמגונה למנות שליח לקדש אשה, שמא ימות השליח ונמצא אסור משלחו בכל נשות העולם ולהכי קנסוהו, עיי"ש.
והיה אם כנים דברינו א"ש דלהאמור אליעזר כלל לא נשלח לקדש האשה כי אם להביאה ליצחק לפני הקידושין.
ובזה יומתקו קצת דברי התורה לקמן (כה, סו) "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה", ופירש"י: "גילה לו ניסים שנעשו לו, קפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו". והנה אמרי' (שם סה) שיצחק לא ראה את פני רבקה כדכתיב "ותכס הצעיף ותתכס", שיתכן שאם היה רואה אותה קודם לדברי אליעזר לא היה נצרך להם שהיה רואה בה את דיוקן אמו, ודוקא מפני שלא ראה את פניה הוצרך ל"ויספר העבד".

[b]ומידי דברי בענין זה יש להוסיף בענין לענין מאותו ענין דהנה בב"ר מצינו שבני משפחת רבקה רצו להרוג את אליעזר והניחו סם המות בצלחתו, וביארו המפרשים (עי' קדושת לוי וע"ס) שרצו להורגו בכדי שייאסר יצחק בכל נשות העולם וכבש"ס נזיר י"ב הנ"ל, ומפני שישנו ספק שמא האשה שרוצה לקדשה כעת היא אחת מקרובי האשה שקידש לה השליח שמת, ע"כ דבריהם.
והנה יש לדקדק דאברהם אמר לאליעור "כי אל ארצי ומולדתי תלך ולקחת אשה לבני", אך כשסיפר אליעזר את שליחותו למשפחת רבקה שינה ואמר שאמר לו אברהם "אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני", וצ"ת אמאי שינה.
ועפ"י דברי המפרשים הנ"ל מחוור שפיר, דנראה דאליעזר חשש שאכן ינסו להורגו בכדי לאסור את יצחק על נשות כל העולם, ולכן רמז בדבריו שאברהם לא אמר ליקח אשה מכל בנות הארץ שכה"ג ייאסר על כו"ע, מפני שא"א לידע את מי קידש שלוחו, אלא שאברהם ציווהו ליקח אשה דוקא מבנות משפחתו שלו, וא"כ גם אם ימות המשלח יוכל יצחק לברר הדבר בנקל ולא ייאסר על כל נשות העולם[/b]

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ד' מאי 19, 2021 12:40 am

האם מותר ליכנס לבית חבירו בלי רשות כששומע אזעקה ?
בברכת כהנים באהבה כעתירת
גמליאל הכהן רבינוביץ
מח"ס "גם אני אודך"
ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים.

כתב השו"ע חו"מ שנ"ט צ' דאפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל את נפשו צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם.

וכן מצינו ביומא פ"ג ע"ב ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא אחזיה בולמוס לר' יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא כפאו ונטל ככרו הימנו א"ל ר' יוסי קפחת את הרועה כי מטו למחא אחויה בולמוס לר' יוסי אהדורו בלגי וצעי וכו'. ובס' אהלך באמיתך עמו' ר"ב הביא בשם ס' זכר נתן דף צ"ח ע"ב אות ד' שכתב בשם ס' אהלי יהודה למהר"י נגאר דלא דמי להא דתנן פ"ה דפאה דעני היה באותה שעה וחייב לשלם דהתם נתנו לו מדעתם ולהכי פטור אך משא"כ הכא דגנב, ובס' מלאכת הקודש כתב דאפי' עשיר פטור מלשלם כשאין לו בדרכו אוכל כהמשנה בפאה הנ"ל, עכ"ד.

ובב"ק ס' ע"ב מצינו שהסתפק דוד האם אפשר להציל עצמו במקום פיקו"נ בממון תבירו וכ' התוס' ד"ה מהו דאיבעיא להו אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש וכ"כ הרא"ש וכ"פ השו"ע הנ"ל כמובא בביהגר"א שם וכמסקנת הסוגיין דאסור להציל עצמו בממון חבירו.

אמנם רש"י בד"ה ויצילה כ' דאחר שפסקו חכמי ישראל דאסור להציל עצמו בממון חבירו הצילה דוד שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו וחזינן דס"ל דלהלכה אסור להציל עצמו במ"ח אף במקום פיקו"נ וכעובדא דידן.

וזה לכאו' צ"ע דאין לך דבר העומד בפני פיקו"נ וחי בהם אמר קוב"ה ולא שימות בהם.

והנראה בזה דדינא דפיקו"נ הדוחה כל התורה היינו דווקא במצוות שבין אדם למקום אך לא בחיובים ומצוות הנוגעים לחבירו דמוטב שיחלל שבת אחת ולא שבתות הרבה, אך אין היתר לצער את חבירו ולהחסיר מממונו רק משום שרוצה לחיות ולקיים מצוות ה'.
ומ"מ נראה דכשחבירו רואה שמסכן עצמו ולסייע לו מחויב לצער עצמו משום דינא דלא תעמוד על דם רעך אך שאינו רוצה לקיים חיובו דלא תעמוד על דם רעך אסור ליקח ממנו למרות רצונו, דלכאורה תליא במחלוקת הקצוה"ח והנתיבהמ"ש סי' ג' ובמשובב שם האם כל ישראל כופין על המצוות דיל"ע אי שייך לדינא דלאפרושי מאיסורא, דבזה גם להקצוה"ח כל או"א מישראל יכול להפרישו גם המסתכן עצמו יכול ליקח ממונו דעד שתכפנו בגופו כפנו בממונו, כמש"כ הרמב"ן דהוי איסור בשוא"ת. ואולי אפ"ל דהתוס' והרא"ש לא פליגי בזה ע"ד רש"י, אלא דסברו דסו"ס מאחר ויוכל להשלים חסרונו לאחר מכן אי"ז בגדר הפסד והיזק השני ופיקו"נ דוחה זה. ולפי"ז אסור ליקח מאברי מת שע"י לקיחתם יוכלו לרפא אחרים דאי אפשר להשיב להמה את חסרונו. ויעויין שו"ת בנין ציון קס"ט קע"א שכ"כ ועיין חת"ס יו"ד של"ו ובשו"ת מהר"מ שיק יו"ד שמ"ז ובשו"ת מהרש"ג ח"ב ר"י ואכמ"ל.

אמנם יש להקשות דבכתובות י"ט ע"א איתא דקסבר ר"מ אליבא דר' חסדא דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ואמר רבא דאינו דהא אין דבר העומד בפני פיקו"נ למעט ג' עבירות וחזי' דלרבא פשיטא דאף לר"מ ל"א דאסור להציל עצמו בממון תבירו במקום פיקוח נפש ואף לדעתיה דר' חסדא כתבו הראשונים, הרמב"ן והרשב"א והרא"ה ועוד דלאו מדינא קאמר אלא מידת חסידות שנו כאן וכיון דמשימים עצמם כמי שאינם חסידים המוכנים להרוג עצמם ולא לחתום שקר אינם נאמנים ואף דבראשונים מצינו דבברייתא אמר ר"מ דאמרי' יהרג ואל יעבור גם על הגזל מ"מ רבנן פליגי עליה ודלא כמשנ"ת.

ואולי אפ"ל כמש"כ בסברת דברי התוס' והרא"ש דאם יוכל להשלים חסרונו אשר החסיר לחבירו זה נדחה מפני פיקו"נ ובזה לא פליגי רבנן, אך לר"מ עצם מעשה הגזילה אסורה אף אם ישיב חובו לאחר מכן.

שוב שמחתי באומרים לי שבמהרי"ץ חיות ב"ק שם הביא דברי הירושלמי בעבודה זרה וז"ל הירושלמי שם לא סוף דבר האומר הרוג את איש פלוני אלא אפילו אומר חמוס את חבריך חייב למסור נפשו ותנא דמסייע לברינו ומו"ר הגרב"ש דויטש שליט"א הארני לדברי האור גדול סימן א' עי"ש ואינו תחת ידי.

ולפי פסק השו"ע הנ"ל, מותר לאדם להיכנס לדירת חברו ללא רשותו לצורך הצלה מפיקו"נ, ואם נכנס לרגע כמימרא לכאו' אין בזה תביעת ממון, אך אם משתקע שם לזמן מסויים שמקובל ששווה כסף הוא, והוא גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, שפיר עליו לשלם על שהייתו, וכדעת התוס' והרא"ש בסוגי' דב"ק דף ס'. ולכאו' אם חבירו מונע ממנו להיכנס לדירתו לשעת האזעקה, יכול גם לכופו להיכנס לבית, כהא דר"י דקפחיה לרועה בירושלמי הנ"ל, אלא א"כ יש לו אפשרותלהיכנס למרחב מוגן אחר. והשי"ת יצילנו מחבלי משיח ויחיש במהרה גאולתנו.

שמואל ברוך גנוט

פליאה · הודעהעל ידי **פליאה** » ד' מאי 19, 2021 5:17 pm

ב"ה
דברים נפלאים כתב כאן הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
לשאלת הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

והנה זה עתה קיבלתי מכתב יקר ונפלא מהגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
על המצב כעת.

ב"ה

שנים עשר נשיאים בפרשתנו מבטל שנים עשר נשיאי ישמעאל

בפרשתנו פרשת נשא כתוב הקרבנות שהקריבו שנים עשר נשיאים.
ועתה שנמצאים ממש באמצע המלחמה הקשה עם הישמעאלים, רח"ל, כמה ראוי לקרוא
הפרשה הזאת כשקוראים שנים מקרא ואחד תרגום, וכן בקריאת התורה, במתינות
גדולה, ובכוונה גדולה ועצומה, ובכוחה לבטל לגמרי שנים עשר נשיאי ישמעאל.
וכמו שמפורש בזוהר הקדוש (סוף פרשתנו): "אמר רבי שמעון אלמלא לא אקריבו
אלין תריסר נשיאין, לא יכיל עלמא למיקם קמי תריסר נשיאי ישמעאל, דכתיב
(בראשית כ"ה, ט"ז) שנים עשר לאומותם, מדאקריבו אלין דישראל, נסיבו
שולטנותא דכולוהו", [פירוש, משהקריבו שנים עשר נשיאי ישראל, ניטלה השליטה
משנים עשר נשיאי ישמעאל]. ע"כ.
ועיין עוד בתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשתנו (ז' פ"ז) על הפסוק כל הבקר
לעולה שנים עשר וגו', שכתב: "תריסר מטול דיהובדון תריסר רברבי ישמעאל".
[פירוש, הביאו הנשיאים שנים עשר, כדי שיאבדו שנים עשר נשיאי ישמעאל],
עע"ש.
וראה עוד בספר "ויקרא אברהם" (כת"י) שמחבר ידידי הג"ר אברהם חנון שליט"א,
שכ"ק מרן האדמו"ר משומרי אמונים בעל ה"חוקי חיים" זיע"א, היה קורא קרבנות
הנשיאים בהתרגשות גדולה, ובעבודה עצומה אמר ממש במתינות כל נשיא ונשיא,
ובטח התכוון להנ"ל לבטל לגמרי שנים עשר נשיאי ישמעאל, ואכמ"ל.
והרי אמרו חז"ל (מנחות ק"י ע"א) "כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב
חטאת". אם כן מי שלומד ועוסק כראוי בקרבנות הנשיאים, כאילו הקריב שנים
עשר קרבנות הנשיאים, ויבטל לגמרי הכוח של שנים עשר נשיאי ישמעאל. אמן כן
יהיה רצון
בברכת כהנים באהבה כעתירת
גמליאל הכהן רבינוביץ
מח"ס "גם אני אודך"

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ה' אוגוסט 19, 2021 2:38 pm

בדיקת סדרי עדיפויות
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ר' יעקב לוי לומד בכולל 'אור התורה' ורעייתו עובדת כמורה בבית הספר 'שיבת אחים'. הם מקפידים לחלק בכל שבת לילדיהם המון ממתקים, חלקם ממתקים יקרים ואיכותיים. ב'בין הזמנים' הם נשארים בבית, ונוסעים מידי פעם באוטובוס לחוף הים או ליציאות בסביבה.
ר' יהודה כהן הוא החברותא של ר' יעקב לוי באותו הכולל. גם עזרתו מורה ב'שיבת אחים'. הם לא מוציאים כמעט כסף על ממתקים לילדים, אך לעומת זאת, הם מקפידים לשלם הרבה על נסיעות לקברי צדיקים ונסיעה לצפון כל 'בין הזמנים'.
שתי המשפחות הללו מתפרנסות אותו הדבר, פחות או יותר. אם כך, למה משפחת לוי משקיעה יותר בקניית ממתקים לילדים ואילו משפחת כהן משקיעה יותר בחוויות מעניינות לילדים ב'בין הזמנים'?
&&&&
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (פרשת השבוע).
התורה הקדושה מצווה שלֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', בגלל שבני ימון ומואב לא קידמו את ישראל בלחם ומים ובנוסף גם שכרו את בלעם לקללם. האם יש קשר בין שני הנושאים?
המגיד מדובנא זצוק"ל מסביר את הדברים במשל נפלא.
כפרי אחד הגיע לישיבה וחיפש חתן הגון לבתו, כשהוא מתחייב לפרנס את חתנו ולספק לו את כל צרכיו.
החתן המושלם נמצא וככלות ימי השבע ברכות, הגיע החתן לסעוד על שולחן חמיו. הוא חיכה לסעודה דשנה ומשביעה, אך, אויה, לשולחן הוגש לחם מקמח זול וכוס מים.
החתן, שהורגל לאכול אוכל נורמלי ומשביע בישיבה, התקשה לאכול את לחם- החצץ שהוגש לו.
וכך חזר הדבר ונשנה. בכל יום הגישו לו לאכול לחם צר ומים לחץ והחתן התקשה לאכול את ה'סעודה'.
החותן שלו גער בו: "מפונק שכמותך!! וכי הורגלת לאכול רק מעדנים? לחם משלשום לא טוב לך?".
הגיע הרגע בו החתן סירב לאכול את הלחם הקשה, אך אז אז נכונה לו הפתעה מרה.
השווער שלו שכר בסכום מפולפל צמד בריונים, גויים מגודלים, שעמדו ליד החתן ומנת הלחם שלו ווידאו שהוא נוגס בלחם ואוכל ממנו. אם החתן קם ממקומו לפני שסיים את הלחם, הפליאו בו הבריונים את מכותיהם.
החתן לא הצליח לחיות כך ובאחד הלילות ארז את מטלטליו, השאיר מכתב התנצלות לרעייתו ונמלט בחזרה ברכבת, בדרכו לישיבה.
כעבור יומיים הגיע הכפרי לישיבה וחיפש את חתנו. ראש הישיבה קרא לו לחדו והכפרי התנצל והסביר: "אני עני מרוד. אין לי כסף להאכיל את חתני ביותר מלחם ישן וקצת מים".
כעס עליו ראש הישיבה ואמר לו: "כסף לקנות קצת עוף, פירות וירקות לחתנך אין לך, ואילו כסף לשכור זוג בריונים לשמור על חתנך- יש לך?!".
כך, במשל קולע זה, מסביר המגיד מדובנא את הקשר בין שני הנושאים. עמון ומואב לא קידמו אותנו בלחם ומים. שמא תאמר: לא היה להם מספיק כסף להאכיל את בני ישראל. אך לא, הנה ראיה שכסף לא היה חסר להם. הם הרי שכרו, ב"מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב", את בלעם הרשע, כדי לקלל את בני ישראל...
&&&&
למשפחת כהן ומשפחת לוי ישנם אותו מספר ילדים. ההכנסות שלהן דומות, אך סדרי העדיפויות שלהם שונה. הרב לוי ורעייתו החליטו שלטובת נפשות ילדיהם כדאי להשקיע יותר בהערפת ממתקים בכל שבת ואילו במשפחת כהן הגיעו למסקנה שדווקא יציאה לצפון בליווי מסלולים מעניינים וכל מיני חוויות, יתרמו יותר לשלוות הנפש שלהם ושל ילדיהם.
אלפי משפחות אברכים מקמצים בהוצאותיהם החודשיות ומחפשים רק את בעל המקצוע הזול ביותר, ואת מוצרי הקנייה הזולים ביותר. אך כאשר הם מחתנים את ילדיהם, הם לוחצים את עצמם, מחפשים הלוואות גדולות ודואגים שבסופו של תהליך יהיה לילדיהם דירת מגורים ראוייה.
לעומתם, במגזרים אחרים, כמו למשל במגזר של אלו שאינם שומרי מצוות, מוציאים כסף רב על רכישת מותגים או נסיעות לחו"ל, אך הם נותנים לילדיהם לגור בדירות שכורות עשרות שנים והם בקושי מסייעים לילדיהם לרכוש דירה.
משפחת אברהם חייה בצמצום רב כל חייה. מעולם לא הוציאו שם שקל מיותר. אך כשאחד מילדי המשפחה הוזקק להשתלת לב בחו"ל, רח"ל, השיגו בני משפחת אברהם, בעמל וביזע, חצי מליון דולר להוצאות הרפואה.
מה קרה? מדוע עד כה הם לא נרתמו להשיג חצי מליון כדי לחיות ברווחה? מה קרה לפתע שהם עשו את הכל כדי להשיג מליון שלם?
פשוט מאד, הכל ענין של סדרי עדיפויות. כשמדובר בחיי היום יום, טוב להם בפת חרבה ושלווה. אך כשחייו של אחד הילדים נמצא בסכנת חיים, הם ישיגו חצי מליון דולר.
בכל בנין מגורים חיים כעשר משפחות, כשלכל אחת מהן סדר עדיפויות משלו. אחד מוכן ללכת לישון מוקדם מאד כדי לקום לותיקין. השני מעדיף ללמוד בלילה עד מאוחר ולהתפלל בשמונה. השלישית מעדיפה לעבוד בפעוטון, העיקר שתוכל להכין ארוחת צהרים חמה וטרייה לילדיה ואילו שכנתה ממול בחרה לעבוד עד 4 בצהרים, כדי שמשכורתה תהיה גבוהה יותר ובעלה יוכל לשקוד ביתר נינוחות על התורה. במשפחת א' מעדיפים לצאת לכל שמחה משפחתית, אפילו שהדבר כרוך בטילטולי דרכים קשה ולכתוב פתקי- איחורים בבוקר למוסדות החינוך, העיקר לפגוש את האחיינים ולשמור על קשר תוסס עם האחים והגיסים, ואילו משפחת ב' מעדיפים לוותר על חלק מאותן שמחות, העיקר שילדים יהיה סדר יום מאד מוקפד.
הרב ג' מוכן שהילדים שלו ילמדו עם אברכים מקדמים ולא איתו, ובלבד שהוא עצמו יוכל ללמוד גם בשעות הערב ולהיבחן בעל פה על חלקים מהטוש"ע, אך החברותא שלו הרב ד' מעדיף לוותר על אותו מבחן- מסכם, כי את שעות הערב הוא מקדיש ללימוד עם ילדיו.
גב' ח' עובדת קשה כל השבוע ובכל זאת היא מזמינה לפחות משפחה אחת לשבת, כי זה חשוב לה, בעוד גב' ט' עובדת קשה כל השבוע ובשבת היא חייבת את השקט שלה, כי זה חשוב לה.
ברוב המקרים אנחנו לא נעים סביב הנתונים שיש לנו, אלא סביב ההדגשים וסדרי העדיפויות שלנו. מדובר בכל סדר היום שלנו, בתפילה, בלימוד, בסגנון הבית, בחינוך הילדים, על מה אנו מוציאים את כספנו ואיך מתנהל התקציב שלנו. על מה מדברים בשולחן השבת שלנו ומה נעשה דבר ראשון במוצ"ש.
כולנו אנשים עסוקים וטרודים. השאלה היא במה נתעסק מיד ואת מה נדחה ל'הזדמנות'....
אלול הוא זמן נפלא לעצור לרגע ולעשות סדר בהדגשים ובסדרי העדיפויות שלנו. אין שום הכרח שההדגשים שלנו לא טובים. אך אפשר לבדוק אותם.
לרשום לנו סדר עדיפויות כללי, מה חשוב לנו יותר בחיים ומה פחות. לאחר מכן, לרשום את סדר העדיפויות היומי שלנו, מה חשוב לנו יותר ומה, בסופו של דבר, אנחנו עושים בפועל. לדוגמה: חשוב לנו יותר להקדיש זמן לילדים בשעות אחה"צ, אך לבסוף אנחנו עסוקים לדבר בטלפון עם מישהו אחר. או: חשוב לנו ללמוד 5 דקות עם הטלית והתפילין לאחר התפילה, אך לבסוף אנחנו מקדישים 5 דקות אלו לשיחת רעים, וכן הלאה.
אולי נתפלא לראות ששינויים ביישום מעשי של סדרי העדיפויות, ישנה לנו את היום. (יתד נאמן, נקודה למחשבה).

(קטעים מתוך הספר החדש 'מחשבה בפרשה', של רש"ב גנוט, שיופיע בס"ד בחנויות בתשרי התשפ"ב, ויכלול לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א).

ראש · הודעהעל ידי **ראש** » ה' אוגוסט 19, 2021 3:35 pm

שמחה גדולה לשמוע על הוצאה לאור של דבריך המאירים!
יה''ר שתזכה שדבריך יתקבלו בבית המדרש!

עקביה · הודעהעל ידי **עקביה** » ה' אוגוסט 19, 2021 11:50 pm

גא"מ.
יישר כח והצלחה רבה!

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ה' יוני 02, 2022 12:11 am

הֶגְיוֹן לְבָבֵנוּ
הרב שמואל ברוך גנוט

בְּאַקְדָּמוֹת מִילִין נִפְתַּח בַּשִּׁיר וּתְהִלָּה
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, בְּאֶלְעָד עִיר גְּדוֹלָה
יְהוּדִי הִבְהִיר, בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים, בְּשִׂיא הַמֶּרֶץ
עַד כַּמָּה יָפָה הִיא תּוֹרָה, עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ
דַּי לְהַשְׁרָשַׁת חֹסֶר הָאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה, הַבַּעֲרוּת
בְּנִי יַקִּירִי יַעֲשֶׂה בַּגְרוּת
יִלְמַד הַבֵּן גַּם תּוֹרָה, גַּם מִקְצוֹעַ מְכֻבָּד
בְּשֶׁבַע חָכְמוֹת הוּא יַשְׂכִּיל, כְּקוֹרוֹת בֵּית הַבַּד
וְכִי מַשֶּׁהוּ בַּכּוֹלֵל לוֹ נֶאֱבַד?!

כָּךְ נָאַם לוֹ הָאִישׁ, תַּחַת כָּל שִׂיחַ וְעֵץ רַעֲנָן
בְּנִי שֶׁלִּי יִשֵּׁב תַּחַת עֲלֵי דַּפְנָה, עָשִׁיר וְשַׁאֲנַן
אֶבְחַר לוֹ מַסְלוּל מֵנִיב רְוָחִים
לֹא כֻּלָּם לִלְמֹד תּוֹרָה כָּל הַיּוֹם מֻכְרָחִים
הָעִקָּר שֶׁיִּהְיוּ לוֹ חַיִּים כֹּה נוֹחִים
מְרֻפָּדִים, אֲמִידִים, מַבְטִיחִים.

חָלְפוּ שָׁנִים, הַבֵּן יַקִּיר סִייֵּם יְסוֹדִי
וְהִנֵּה פּוֹגֵשׁ אֲנִי אוֹתוֹ, אֶת יְדִידִי
לְהֵיכָן הַבֵּן הוֹלֵךְ?, שְׁאַלְתִּיו בְּנִימוּס
וְהוּא הֵשִׁיב לְלֹא הִסּוּס:
"הַבֵּן שֶׁלִּי, הַמֻּצְלָח, הַמֻּכְשָׁר,
עָשָׂה אוֹתִי לְאָדָם מְאֻשָּׁר
מְלַמְּדָיו הִמְלִיצוּ עָלָיו כָּרִאשׁוֹן בְּכִתָּה
לִישִׁיבָה קְדוֹשָׁה וּמֻבְחֶרֶת עוֹלֶה הוּא עַתָּה".
כֵּן, כֵּן. אֵין זוֹ בְּדוּתָהּ
זֹאת אֱמֶת לְאַמִּיתָה

נֶעֶלְמוּ כָּל הָאִידֵאוֹת, חֲלוֹמוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב
אוֹתָם חָפֵץ בַּעֲבוּרוֹ הָאָב
הַבֵּן כֹּה מֻצְלָח, בִּשְׁבָחָיו שׁוּם מְחַנֵּךְ לֹא הִמְעִיט
אֲזַי, פְּשִׁיטָא, אֶת עַצְמוֹ בְּאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה יָמִית
וְכָךְ הָיָה, כָּאן בְּאֶלְעָד, הַסִּפּוּר אֲמִתִּי
הַבָּחוּר, בֶּן תִּשְׁחֹרֶת תַּכְלִיתִי
עוֹלֶה וּמִתְעַלֶּה, אַךְ וְרַק בַּגְּמָרָא
גּוֹרֵס וּמַעֲמִיק, בְּעִיּוּן וּסְבָרָא
מְמַלֵּא אֶת בֵּית הוֹרָיו שִׂמְחָה וְאוֹרָה
הוּא הַנֵּר הַמֶּרְכָּזִי בִּמְנוֹרָה.
&&&&&

אוּלַי גַּם רוֹצִים מַשְׂכֹּרֶת גְּדוֹלָה
קְצָת יֻקְרָה נוֹצֶצֶת, הִלָּה
תַּזְרִים מְזֻמָּנִים, אֲכִילָה, אוּלַי זְלִילָה, וִילָה,
כַּסֶּפֶת דּוֹלָרִים, מֶרְצֵדֶס, נַרְגִּילָה

אֲבָל בְּרֶגַע הָאֱמֶת, בְּצֹמֶת דְּרָכִים
כְּשֶׁנַּחֲלִיט הֵיכָן יְלָדֵינוּ הוֹלְכִים
נֵדַע אֶל נָכוֹן לִבְחֹר בְּחַיִּים
בְּלִי אִלּוּ וּכְאִלּוּ, כַּמָּה וְאִם
מָה נִמְצָא בְּהִגָּיוֹן לְבָבֵנוּ, בְּרֶגַע פְּנִימִי?
בִּנְקֻדָּה גּוֹרָלִית, בְּאֹפֶן רִשְׁמִי?

אַחַת הִיא נִשְׁאַל וּנְבַקֵּשׁ
שִׁבְתִּי בְּבֵית ה', הֲרֵי זֶה כֹּה מִתְבַּקֵּשׁ.
נִרְצֶה אוֹתָם מֻכְשָׁרִים, עֲשִׁירִים וְיָפִים
אֲבָל מָה אֶת נִשְׁמָתֵנוּ יַרְחִיב, יַפְעִים?
שֶׁיִּהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, צַדִּיקִים,
בָּרוּךְ אֶת הַתּוֹרָה יָקִים
שֶׁיִּהְיוּ עוֹבְדֵי אֱלוֹקִים
אֵלָיו יִהְיוּ קְרוֹבִים, לֹא רְחוֹקִים
בְּעֵץ הַחַיִּים מַחֲזִיקִים

אִם נָסִיר אֶת כָּל קְלִפּוֹת מאווים, בַּקָּשׁוֹת
יִתְמַלֵּא לְבָבֵנוּ בְּיָם שֶׁל תְּחוּשׁוֹת
נִרְצֶה אוֹתָם, אֶת יְלָדֵינוּ, מְלֵאִים בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת
בָּזֶה נִתְלֶה אֶת כָּל הַתִּקְווֹת
אֲהָהּ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, ה' הָאֱלֹקִים
זַכֵּנוּ לְגַדְּלָם בַּתּוֹרָה דְּבֵקִים
בְּמִצְווֹתֶיךָ עֲסוּקִים.

(פורסם בעיתון קוראים אלעד. ערב שבועות התשפ"ב)

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ב' יוני 06, 2022 5:47 pm

מעמד הקהל כמעמד הר סיני- באימה ויראה
ובגדר שליחות המלך
שמואל ברוך גנוט

כתב הרמב"ם חגיגה פ"ג ה"ו: "גרים שאינם מכירים חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתינה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוון לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הקל".
וכתבו האחרונים דקרה"ת הוי מעין מעמד מתן תורה בהר סיני, וכן מוכח מהירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) ר' שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזי בר אינוש דקאי ומתרגם סמוך לעמודא א"ל אסור לך כשם שניתנה תורה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה וכן דין כשם שניתנה תורה ע"י סרסור וכו', ומבואר שדיני קרה"ת נלמדים ממעמד הר סיני, דקרה"ת הוי מעין מעמד הר סיני. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' חגיגה ה"ו) וז"ל וגרים שאינם מכירים חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתינה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוון לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הקל עכ"ל. ומבואר דקרה"ת שבהקהל הוי מעין מעמד הר סיני. ונראה דבאמת כל קרה"ת בציבור הוי מעין מעמד הר סיני, אלא דהחיוב מה"ת לעשות מעין מעמד הר סיני חל פעם בשבע שנים בהקהל. וכעי"ז האריך בספר עמק המלך, דמעמד הקהל הוא מחיוב זכירת מעמד הר סיני אחת לשבע שנים, עי"ש.
ויל"ע מהו מקור החיוב לעמוד בהקהל באימה וביראה וגילה ברעדה, וכן היכן מצינו חיוב כזה במעמד הר סיני. ואף דמצינו בקרא (שמות יט, טז) "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה". אך היכן מצינו דהיה חיוב בזה, להיות באימה ויראה במעמד קבלת התורה.
ואכן מצינו ביומא ד, ב: "רבי נתן אומר: לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת. רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו, כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת ובזיע, שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה". ופרש"י: "במקום גילה - מתן תורה של לוחות, דכתיב (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב".
ובאדר"נ פ"ו: "והוי מתאבק בעפר רגליהם כיצד בזמן שתלמיד חכם נכנס לעיר אל תאמר איני צריך לו אלא לך אצלו ואל תשב עמו לא על גב המטה ולא על הכסא ולא על הספסל אלא שב לפניו על הארץ וכל דבר שיצא מפיו קבלהו עליך באימה ביראה ברתת ובזיעה, כדרך שקבלו אבותיך מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע".
ובברכות כב, א: "דתניא: והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע; מכאן אמרו: הזבים והמצורעים ובאין על נדות - מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים". ועי' בפירוש הריב"א בשמות שם
ולכאו' חובת אימה ויראה וגילה ברעדה היא דין בתלמוד תורה, אך נראה לחדש בזה דהוא דין משום מורא שכינה, שכשיש שכינה צריך להיות באימה ויראה, וכדכתב הרמב"ם סנהדרין ג, ז: "כל בית דין של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה". והרדב"ז ושאר מפרשים ציינו לדברי הגמרא בסנהדרין ז, א אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט.
והרי גם הלומד תורה שכינה כנגדו, כמובא באבות פ"ג: "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם וגו', אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר (איכה ג') ישב בדד וידום כי נטל עליו". וכעי"ז בברכות סג, א. וא"כ אפשר דחובת אימה ויראה וגילה ברעדה בשעת לימוד תורה, שאמרו באבות פ"ו מ"ו: "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה", הוא משום מורא שכינה דאית ביה. (ודודי הגרא"ש מאיר שליט"א ציין לי בזה לדברי רש"י ביבמות מו, א: "באבותינו שמלו - כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה").
וכן המתפלל צריך להיות באימה ויראה, מצינו בסנהדרין כב, א ש"המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו", וכן בק"ש ועוד מקומות. ויל"ע בזה.

&&&&&&&&&&
עוד אדבר בזה מענין לענין. הנה כתב הרמב"ם שם: "ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".
והמהרש"ק בחכמת שלמה (או"ח תקפט, א) כתב וז"ל: "הנה בדין מה שאחד מוציא חבירו בשופר ומגילה אם הוי מטעם שליחות או ערבות, נראה כעת ראיה ברורה מן התורה דהוי רק מטעם ערבות, דהרי בפרשת וילך אמר ויכתב משה וגו' ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל ויצו משה אותם וגו' תקרא את התורה הזאת וגו' באזניהם וגו'. והנה באמת קיימא לן [סוטה מא, א] דהמלך קורא ולא אחר, ומלשון הכתוב שאמר תקרא, משמע שהכהנים וזקני ישראל יהיו הקוראים, והרי הם אין קוראין רק המלך. והרי כיוצא בזה מפורש בפ"ב דקידושין ושחטו אותו וגו', וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, מכאן ששלוחו של אדם כמותו. א"כ תינח התם, אבל כאן היאך אמר תקרא הרי אין קוראין רק המלך, ואין לומר מטעם שליחות, דהרי כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משווי שליח [קידושין כג, ב], וכיון דהם אינם יכולים לקרות היאך שייך בזה שליחות. וז"ל הרמב"ם בהלכות חגיגה פרק ג' הלכה ו', ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה מפי הגבורה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברת האל, עכ"ל. משמע דהמלך הוי שלוחא דרחמנא, וא"כ היאך כתיב תקרא דמשמע שהם יהיו הקוראין". עי"ש שהוכיח דכה"ג מדין ערבות הוא.
ולאור הגדרתו שהמלך נחשב לשליח ככל דיני שליחות, חשבתי, כנראה בדרך החידוד, להוכיח מהכא דלא כדעת המהרי"ט בשו"ת (ח"א סי' קכז) שכתב דלא מהני שליח בהקדש, כיון דהוה לי' מילי, וקי"ל דמילי לא מימסרי לשליח. והיינו דס"ל למהרי"ט שמילי לא מימסרי לשליח הוא גם בשליח ראשון. ודלא כמוכח מכו"כ ראשונים, דמילי לא מימסרי לשליח רק בשליח שני, (עי' בזה בד' הגרעק"א גיטין לב, א ור"י ענגיל בלקח טוב כלל א וחת"ס גיטין עה, א ועוד רבים). והנה הכא הוא מילי, וחזינן דמימסרי לשליח ראשון, המלך, שנשלח מאת הא-ל.
ובשלמא להבנת הגרעק"א שם דהיכא דאיכא גמר מעשה ל"ח מילי, א"ש. אולם להמהרי"ט זה אינו, דגם שליחות דהקדש היא גמר מעשה, ובכ"ז ס”ל דהוי מילי דלא ממיסרי לשליח. א"כ קשה כנ"ל. ופיטפוטי דאורייתא טבין.

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ה' אוגוסט 25, 2022 8:21 am

אשמח מאד לתגובות. על הקטע האחרון בדברינו בפרט. תודה.

שמואל ברוך גנוט
רעש שיפוצים ובניית יחי"ד בשעות המנוחה
בעקבות מצוקת הדיור החריפה וכיון שהמשפחות גדלות בלעה"ר והתושבים מרחיבים את דירותיהם וחלקם מוסיפים יחידות דיור לצרכי השכרתם לזוגות צעירים. לעיתים רעש השיפוצים גורמים סבל רב לשכנים, ובאנו לדון האם השכנים יכולים לעכב משכניהם לשפץ את דירתם בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות מנוחת הצהרים (בין-2 ל-4), והאם שונה היא ההתייחסות ההלכתית בנידון, בבניית יחידות דיור.
תשובה: א] בב"ב כ' א' נאמר במשנה: "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התנוקות". והרא"ש בתשובה (כלל ק"ח י', הו"ד ברמ"א קנ"ה, כ') כתב שהמדקדק בפרק לא יחפור יראה דשיעור חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק - כתבו השיעורים, והיכא שאין ידוע כתבו "בכדי שלא יזיק", כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחבירו", עכ"ל הרא"ש.
ובגדר וביאור איסור השתמשויות המפריעות לשכנים, נתבאר באחרונים שענינו מדין היזק מניעת עשיית התשמישים בבית השכן. שאדם רכש בית על מנת לגור בו, ואם פעולות שכנו מונעים ממנו לחיות בביתו שלו בצורה מקובלת וסבירה, הרי פגם שכנו המזיקו בבעלות על דירתו, עי' קצוה"ח סי' קנ"ד סק"ט ובאבהא"ז שכנים פ"ב ט"ז ובשו"ת שערי שלמה סי' י. והנה נודעים דברי שו"ת הריב"ש (סי' קצ"ו), שדבריו הינם יסוד מוסד בכל ענינים אלו, שכתב שדברי המשנה שאין השכנים יכולים למחות בקולות הפטישים והריחים, היינו דוקא באנשים בריאים. אך אנשים הרגישים לרעש (מפני שהם חולים או חלושי המזג), יכולים למחות ביד שכניהם. וכ"כ הרמ"א (קנ"ה, ט"ו): "והוא הדין אם אין מזיק לחצר, אלא שיש חולי הראש לבעל החצר, וקול ההכאה מזיק לו - צריך להרחיק את עצמו". וכ"פ הרמ"א בסי' קנ"ו א'. והסמ"ע שם הוסיף לחדש שכאשר הרעש מגיע מחוץ לדירה עצמה (כגון ממשאית או מפיגומים שבחצר המשותפת), טפי יכול למחות, ועי' נתיבות שם.
והנה הגם שנפסק ש"הכל חולים אצל שינה", מ"מ עלינו לדעת האם ישנה תביעה גם על הפרעה בשינת הצהרים, או שניתן למחות רק על הפרעה לשינת הלילה.
והפ"ת בסי' קנ"ו הביא תשובת חת"ס (חו"מ סי' צ"ב), שדעת השואל, הגר"ב אב"ד מטרסדורף זצ"ל, היתה שניתן למנוע מהשכנים להרעיש רק בשעות השינה בלילה, אך החת"ס השיב לו דלא כן הוא, וגם ביום אין להפריע ברעש המפריע לשינה, ואפילו ביום יכול האדם למנוע רעש שאינו נותן לו מנוחה מחמת בילבול הקול, ואיכא ינוקא דגני ביממא, וגם כתב למנוע הפרעת שינה בשעות הבוקר המוקדמות. וכ"כ בכסף הקדשים שם, וז"ל: "מצד שאינו יכול לישן מקול הנכנסים, י"ל שגם בחנות שאין באים לשם רק ביום שייך כן, כי כמה אנשים ישנים שנת צהרים גם בחול בקבע ומצד בין השמשות בחנויות והרבה ישנים". הרי לנו שניתן למחות בשכנינו לבל יפריעו את מנוחת הצהרים שלנו.
ב] ואולם נודעים הם דברי החזו"א (ב"ב סי"ג) שכתב ע"ד הריב"ש הנ"ל כך: "נראה דאין דברי הריב"ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיוצ"ב, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם. אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישן ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול הניזוק למחות, אף אם החולה קדם. ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, שהרי אינו חייב לצאת מדירתו", עכ"ל. וד' החזו"א הללו הינם יסוד לכל דיין העוסק בחושן משפט, וכל בתי הדינים קיבלו דברי החזו"א הללו לגדר הדברים ואמיתותם. וסברת הדבר הוא, שאם טעם חיוב הרחקת נזקי השכן הוא מפני שאל לו לפגוע בתשמישי דירת שכנו הניזוקים ע"י מעשיו, א"כ כאשר השכן פועל ועושה בדירתו תשמישים רגילים ונורמטיביים, אזי לא איכפת לנו שהשכן אינו חש בנוח מכך או שתשמישי ביתו שלו יתמעטו, כיון שאם נעצור את השכן מלהתנהג בביתו כרגיל, אזי נפריע לתשמישי הדירה שלו עצמו, ומאי אולמיה תשמישי שכנו מתשמישיו שלו.
ולפי"ז כיון ושיפוצי דירה הינם דברים נורמטיביים ומקובלים, וכולנו באנו להתגורר בעיר חרדית עם משפחות ברוכות ילדים, על דעת זה שאנו ושכנינו נרחיב את דירותינו, ובכלל זה השיפוצים בכל השעות המקובלות, היינו מהבוקר ועד הערב (והחוק מאפשר לשפץ מ-7 בבוקר ועד-8 בערב, מלבד חוקי עזר בכו"כ ערים, האוסרים זאת מ-2 עד -4 בצהרים), אזי אי אפשר למנוע מהשכנים לשפץ, וגם ברעש, בשעות הצהרים. כיון ששיפוצים והרעש הנלווה אליהם הוא דבר מקובל, שאם נמנע אותו נפגע בתשמישי דירת שכנינו.
ואולם כל זה הוא דוקא אם השיפוצים נערכים בצורה מקובלת, כאשר לא ניתן לנתב את העבודות המרעישות לשעות הבוקר המאוחרות או שעות אחר הצהרים. אך אם ניתן, בצורה סבירה, לנתב את השיפוצים המרעישים דוקא לשעות הנוחות לשכנים, והמשפצים אינם עושים זאת ומרעישים דוקא בשעות המנוחה, בזה יכולים השכנים למחות מדינא ולמנוע את הרעש. שהרי כל ההיתר לשפץ גם בצורה מרעישה הוא משום שהשיפוץ והרעש הינו מצרכי הדירה המקובלים, ואם נמנע אותם - תיפגע בעלותם וזכותם בדירתם. אך כשזכות השיפוצים והרעש לא תיפגע אם ינווטו הם בצורה סבירה את שיפוצי הרעש לשעות מקובלות, אפשר למחות בהם. וכן הסכימו עימי בעלי הוראה. וכן ביאר הגרש"ז גרוסמן שליט"א בשו"ת שערי שלמה (סי' י), שכל היתר החזו"א נובע מכך שמניעת השכן להרעיש פוגעת בתשמישי ביתו, הכוללים הרחבת דירתו וכיוצ"ב. אך אם תשמישי ביתו לא ייפגעו משמעותית בגלל אי ההפרעה לשכנים, אזי אם יפריע לשכניו, נחשב למזיק גמור.
ג] וראו בספר פתחי חושן (גניבה ואונאה פט"ו הערה ב') באיסור גזל שינה והפרעת השינה ע"י שכנים המרעישים, שלמרות שא"א למנוע מהשכנים להתנהג בביתם בצורה סבירה, למרות ההפרעה שהיא גורמת למנוחת שכניהם, מ"מ יש להימנע ככל האפשר מרעש מיותר, ואף שאין בזה משום גזל (כי "גזל שינה" אינו גזל, כידוע), מ"מ יש בזה משום "לא תונו". ועי' בשו"ת שערי שלמה שם, שהפרעה לא מקובלת לשכנים נחשבת לאיסור מזיק.
והנה רבים וטובים מתנים בחוזה עם הקבלן, בכתב ובמפורש, שלא להרעיש עם מכונת הקונגו ומכונות קדיחה בשעות הצהרים, והמציאות מוכיחה שהפועלים מסתדרים היטב גם כך, ומתכננים את סדר עבודתם באופן שלא יזיק לשכנים, ולמעט מקרים נדירים, (כגון שמגיעים בעלי מלאכה מסוימים דווקא בשעות אלו וכדומה), ניתן לבנות היטב מבלי לפגוע במנוחת השכנים.
ד] ואולם לענ"ד כל זה שייך רק בהרחבת דירה. אולם בבניית יחידות דיור לצרכי השכרתם, שהחלה נפוצה לאחרונה, הרי התופעה החלה רק בשנים האחרונות ממש, ואף רוכש דירה, בפרט כל אלו שרכשו דירות לפני שנים, לא העלו על דעתם שיוסיפו להם דירות על גבי דירות בבנין המגורים שלהם, ולא נראה להגדיר הקמת יחידות דיור כ'עיקר דירה'. ואף אם התופעה תתרחב ובהמשך יהיה זה דבר מקובל ונורמטיבי, שכאו"א יכול להוסיף יחי"ד כאוות נפשו, מ"מ הלא אנו כולנו, בודאי אלו שרכשו דירה לפני עשור ולמעלה מזה, לא רכשנו דירה ע"ד זה שיקימו לנו בבנין יחי"ד לצרכי פרנסה ויפריעו בכך את שעות המנוחה. בניית יחי"ד לא נועדה לעיקר דירה של בעלי הדירה, אלא להכנסה כספית ועיסקית. ואף אם בעתיד רוב בני אדם יעשו כן, וכל רוכש דירה יידע שביכולתו להקים יחי"ד, הרי בעבר לא רכשנו את הדירה ע"מ כן. ושינוי המציאות דלעתיד, לא יכול לחדש לנו גדר חדש ב'עיקר דירה' למפרע.
לכן נראה שכשמדובר בבניית יחי"ד, ניתן למחות במפריעים את מנוחת השכנים והפרעה לשכנים בשעות הבוקר המוקדמות (כמו בימי בין הזמנים ויומי דפגרי, שרובנו קמים בשעות מאוחרות יותר) או בשעות מנוחת הצהרים- אסורה ע"פ דין.
לפיכך נציע בזאת, כדן בקרקע, לבעלי הוראה ויושבי על מדין, לתקן תקנה לטובת כל בני העיר, בהם יקבעו את שעות העבודה, מבלי לפגוע בבנייה מחד, אך מאידך, לא לפגוע בדיורי השכנים ומנוחתם בשעות הבוקר המוקדמות, שעות מנוחת הצהרים וכו'. לקבוע זמני בנייה בימי חולין, בשעה שרוב התושבים קמים, ולקבוע זמני בנייה שונים מעט לימי פגרה, בהם רוב התושבים קמים מאוחר יותר, שעות עבודה בימי שישי וערבי חג, 'בין הזמנים' וכדו'. כאשר הדבר יעוגן בתקנה כללית, ממילא כולם ינהגו כך וגם הפועלים ינתבו את העבודות המרעישות לשעות בהם יתאפשר להם להרעיש, וכולם ייצאו נשכרים בס"ד.

הוה אמינא

כוונת הקטע האחרון היא:
שיחי"ד להשכרה היא עסק. ולו יהיה שזה עסק שלא מרבה יותר מרעש של דירה רגילה לכשיאוכלס ולכן מתירים לבנות ולפצל ולהשכיר, מ"מ הרי לגבי פתיחת עסק לפרנסה בתחומי הבית, מחוץ לעצם המגורים ורעשי שימושי המגורים עצמם שבבית [מזגן / טלפונים / רעשי הילדים ומשחקם וכדו'], הרי יכול שכן להתנגד. ואם יכול להתנגד לעסק פעיל ודאי שכך גם לגבי רעשי שלב ייצור העסק עד הפעלתו. [ומה שאצל השוכר העתידי היחי"ד היא לתכלית מגורים שלו, אינה עושה את רעשי הבניה לרעשי מגורים של בעה"ב].
ומסתברת סברא זו.

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ה' אוגוסט 25, 2022 11:27 am

אינני בטוח.
בבתי הדין מאפשרים עיום לבנות יחי"ד.בצורה סבירה.
אך לא ידועה לי התייחסות לנושא הרעש.

וזה מה ששלח לי ח"א מופלג:
אגב, הדיין הגאון רבי... מסר בזמנו שיעור שכותרתו היתה "תהליך אבולוציוני הלכתי", כלומר לגבי פנוי בנוי או תמ"א 38 וכגון בענינו דמר, בזמנו כשאנשים קנו דירות לפנים ארבעים וחמשים שנה לא היתה דעתם להשתתף על מנת שיוכלו השכנים לכפות עליהם לצאת מדירתם בשביל לבנות שם בנין חדש וכן להוסיף קומות על הבנין ולחיות משך כמה שנים באזור בניה, ואף ענין היחידות דיור, ולכן אי אפשר להכריחם להסכים, מאידך ככל שעוברות השנים תנאי השותפות של שכנים בבנין כוללים גם דברים חדשים כגון אלו ונמצא שיש כח וזכות לכוף עליהם, וכאן צריך לראות עד היכן השנויים מגיעים,

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ה' אוגוסט 25, 2022 12:23 pm

תגובת אחד הדיינים הנודעים והחשובים ביותר בארצנו:
שלום רב לידידי הרב

דומני שחלק חשוב מהדיון חסר מן הספר.

הדיון שהבאת לגביו את דברי הפוסקים הוא בענין שימוש קבוע ורועש. ברור שאין דין רעש חד פעמי כדין רעש מתמשך משום שרעש חד פעמי איננו מפריע לשימוש בדירה, הוא מפריע למנוחת הצהריים של היום...
דהיינו, קוטב השאלה לפי דבריך הוא מה נחשב שימוש סביר של המפריע. בעניותי יש קוטב נוסף לשאלה - מה נחשב פגיעה בזכותו של השכן להשתמש בביתו.

לכן, צריך לברור מהמקורות -
1. מה נחשב רעש חד פעמי ומה נחשב מתמשך (יום עבודה? שבועיים? חדשיים?).
2. איזה רעש חד פעמי או מזדמן אפשר למנוע (שבע ברכות בצהריים? פטיש של בנית סוכה בשעה 03:00 לפנות בוקר?)
3. העיקר - באיזה קנה מידה להשתמש.
דומני שבהעדר בהירות בסוגיא, קשה למנוע מה שהתקנות החוקיות מתירות, משום שהחוק הוא סוג של נורמה. התקנות גם מבחינות בין רעש קבוע לרעש זמני, ועוד. יסולח לי אם עושה רושם שאני "מכיר" בחוק לעניין זה, שכן אינני מכיר בזכות לחוקק אותו, אני רק משתמש בשכל של המומחים אשר קבעו מידות לדבר גם אם יש בהם מידה של שרירותיות לב.

בכבוד רב

דרומי · הודעהעל ידי **דרומי** » ה' אוגוסט 25, 2022 1:03 pm

הערה כללית:

כמדומני שבעוד לפני זמן היו ברורות שעות 'מנוחת הצהריים',

הרי בימינו - כמו בעוד תחומים רבים - נפרצו כל הגבולות וקשה מאוד להגדיר ברור באיזה שעות אנשים רגילים לנוח בצהריים, אם בכלל.

יש שקם מוקדם מאוד ומבחינתו 'צהריים' זה מ-12 עד 1 ואז הוא קם במרץ ומכין לו כוס קפה כאילו היום התחיל עכשיו, ויש שקם מאוחר יותר ואוכל ארוחת הצהריים רק ב-3 ומניח את ראשו לנוח רק לאחר 4...

ומה שדומיננטי מאוד בענין זה הוא מצב הנשים העובדות בהוראה אשר מסיימות את עבודתן מאוחר יותר מפעם ('אופק חדש' והמסתעף). וק"ל.

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ב' פברואר 27, 2023 6:29 pm

גדר בן עיר דפורים למול גדר בן עיר לכל חיובי העיר

ידועה קושית שו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצד) על הא דאיתא בגמ' סנהדרין (קיב.) גבי אנשי עיר הנדחת, דאי הוו י"ב חודש בעיר חשיבי אנשי העיר, ואי הוו ל' יום חשיבי יושבי העיר. והכי קיימא לן בגמ' בבא בתרא (ח:) לענין תשלומי מסים וארנוניות, ע"ש. דמאי שנא הכא לענין פורים, דאמרינן (יט.) פרוז בן יומו קרוי פרוז, ואמאי לא בעינן לפחות ל' יום, עיין שם מה שתירץ. וכן העיר בטורי אבן (מגילה יט. ד"ה מכדי כתיב).
ויש להוסיף ולהעיר מדינא דמזוזה, דאינו חשוב ביתך להתחייב במזוזה אלא א"כ הוא דר שם ל' יום.
והוסיף ידידי הג"ר משה פרנס שליט"א, שיש לעיין מחובת הדלקת נרות חנוכה, דיש אומרים דהוי חובת הבית, ואעפ"כ הוא מדליק גם בבית שאינו דר שם אלא באותו היום, ולא צריך ל' יום. (ואין לחלק בין חובת בית לחובת מקום, דהא מזוזה הוי חובת בית ואעפ"כ צריך ל' יום).
וי"ל בזה, דשאני חיוב קריאת המגילה דתלוי במיקום גיאוגרפי מציאותי ולא באנשי העיר שבמקום, וישיבת יום אחד חשיבא ישיבה במקומו.
וסברת הדבר היא דהנה כל תקנת הקריאה בי"ד וט"ו אינה קשורה בקשר ישיר לערי הפרזים ולערי הכרכים, אלא כיון שבכל הערים נלחמו היהודים בגויים ביום י"ג באדר, ונחו ממלחמתם ביום י"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה, ובשושן הבירה ניתנה ליהודים רשות ללחום באויביהם גם בי"ד באדר, ורק בט"ו בו נחו מאויביהם. לכן כשקבעו יום טוב לדורות, קבעוהו לכל אחד ביום שנח בו: לפרזים - בארבעה עשר, ולשושן - בחמשה עשר. ומכיון שהיתה שושן מוקפת חומה, קבעו כי ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון דינם כשושן. נמצא שכל ענין ערי הפרזים והכרכים עניינם לחבר ולהזכיר את המיקום שלנו העכשוי למיקום המלחמה דאז, מקום בני הפרזים לכל ערי המלחמה ומקום ערים מוקפות לשושן דאז. א"כ עצם הנוכחות בערי הפרזים או המוקפין, היא הקובעת את מקום החיוב.
משא"כ חיוב מיסים וארנוניות הוא חיוב של 'בני העיר', דהם חיובים המוטלים על תושבי המקום לפרנס את אלו שגרים איתם, והיושב פחות מל' יום בעיר, לא נחשב כאחד מבני העיר, לענין כלכלת האחרים וחיוב ההשתתפות בהוצאות העיר. וכן היושב עם בני עיר הנדחת צריך להיות כאחד מהם, כבני עירם, ולזה בעי' ל' יום, דפחות מכאן לא נחשב כאחד מהם.
וכן י"ל במזוזה דדין 'ביתך' הוא מקום מגורים ולא מקום ישיבה, ומגורים פחות מל' יום לא נחשב למקום מגוריו אלא מקום ישיבת ארעי. וכן בנר חנוכה י"ל דאף א"נ דהוא חובת בית ולא חובת גברא, [שדנו ביה האחרונים], אכתי י"ל דזהו 'חובת בית' ולא 'חובת ביתו', היינו דהנמצא בבית חייב להדליק נ"ח, ובכל בית שנמצא חייב להדליק, וכדאכסנאי שחייב בהדלקה אף שאינו ביתו. ולהכי א"צ שיהיה בבעלותו או במקום מגוריו, וחייב בהדלקה אף אם לא נמצא בבית ל' יום.

&&&
בן עיר מוציא בן כרך כשבדעתו לעבור לכרך

הגרעק"א ז"ל (בגליונו על השו"ע סי' רסז) הסתפק האם מי שלא קיבל עליו שבת יכול להוציא לאחר שכבר קיבל עליו שבת. וכתב די"ל דכיון דלגבי המקדש אינו שבת עדיין, הוי כאינו מחויב בדבר שאינו יכול להוציא לאחר המחויב, וכההיא דירושלמי מגילה (פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך בחובת מגילה, כיון דלגביו ליכא חיובא. אך כתב דאפשר דהכא עדיף כיון שיכול המקדש להביא עצמו לידי חיוב ע"י קבלת שבת.
ולפי"ז יש לדון באופן שבן עיר יכול לנסוע לכרך ולחייב עצמו במגילה, בשעה שעדיין מחוייב בקריאתה אם יגיע לשם, לפי כל הדעות בזה, אפשר דאכן יוכל לקרוא מגילה לבן כרך הנמצא בעיר.
והעיר אחי יקירי הרה"ג רבי אברהם ישעיהו שליט"א בזה"ל: ואפשר לחלק, דהנה יש לבאר מה יש בכך "דבידו להביא עצמו לידי חיוב" וכי בגלל שבקלות הוא יכול להתחייב אזי זה אומר שמחויב עתה, הא סו"ס אינו מחויב. ויש לבאר שהיכא ש'בידו' זה 'סימן' שאינו מנותק לגמרי מהחיוב והוא 'בתורת' גם עתה. ולפי"ז תינח בקידוש שהוא בר חיובא אם יהיה אצלו שבת א"כ שפיר שייך לומר שיוציא יד"ח, כי חזינן שהוא בתורת, משא"כ בבן עיר, בן עיר הוא לא בתורת חיובו של בן כרך. כי גם אם יחייב עצמו ע"י שיעבור לכרך לא יהיה מחויב בתור בן עיר אלא מצד שהיום הוא בן כרך. וא"כ אע"ג שהשינוי נעשה בקלות אין הוא מהוה סימן שהיום הוא בתורת ה'מצב' שיהיה בו מחר. כי מה שמחויב מחר הוא כי הוא בן מקום אחר. (ויש להוכיח את החילוק הנ"ל מדברי הגרעק"א עצמו שכתב בהגהותיו על השו"ע (תצו, ג) ואם יכול להוציא לבני חו"ל שאין בקיאים בתפלת יו"ט. י"ל דמקרי אינו מחוייב בדבר ואינו יכול להוציא, עכ"ל. ולכאורה סתר עצמו למש"כ בעניין הנזכר גבי קידוש, שכיון שבידו לקבל שבת וכו'. אלא לכאורה נראה כמדובר שכל מה שמועיל בידו שיכול להוציא אחרים המחויבים הוא דווקא אם הבידו הוא במצבו עכשיו שאז חזינן שגם עתה באשר הוא שם הוא בתורת החיוב. משא"כ במקום שהבידו הוא לעלות או לרדת ממקום ישובו, לעולם אין מצב שבן א"י חייב ביו"ט שני, והבידו הוא לא גילוי על תורת חיובו, אלא רק אפשרות לשנות את מצב חיובו). עכ"ד.
ואף שאיני מסכים עם סברתו, משום דמאי איכפ"ל גדרו, סו"ס יכול להפוך גדרו וגדר חיובו, ע"י נסיעה למקום החיוב, ואפשרות מעשית להפוך גדרו וחיובו מספיקה לזה, מ"מ יש להוסיף לדבריו מה שדנו האחרונים טובא האם חיוב בן עיר ובן כרך הם חיוב אחד המתחלק לב' מקומות, או שהוא ב' חיובים שונים וב' מצוות נפרדות זמ"ז, ואכמ"ל.
ודודי הגרא"ש מאיר שליט"א כתב דיל"פ בזה באופ"א, דאפ"ל בדעת הגרעק"א לחלק בין קבלת שבת שאפשר לקבלה בהרהור או דיבור, וזה לא נחשב חיסרון מעשה ולכן נחשב כבר עכשיו מחוייב בדבר, לבין מגילה שצריך לעשות מעשה ולנסוע למקום אחר ולכן זהו מעכב גדול יותר ונחשב עתה אינו מחוייב, עכ"ד ודפח"ח.
ויש להוסיף בזה דהנה דעת האמרי בינה (שבת סי' יא) דבן א"י בחו"ל יכול לקדש לבני חו"ל ביו"ט שני אע"פ שבדעתו לחזור מ"מ בידו להביא עצמו לידי חיוב אם יקבע בדעתו להשתקע בחו"ל. אמנם האגר"מ (או"ח ח"ד סי' קח) פליג ולאו מטעמיה, אלא משום שלדעתו, מחשבה לעלות לא"י מחו"ל אינה מספיקה, ובעינן מעשה בפועל של העתקת מקום מגוריו, ולכאו' אית ביה ראיה לדברי דודי הגרא"ש שליט"א. (אם כי יש לדחות דשאני מעבר מחו"ל לא"י הוא מהפך ומעבר גדול, וכלשון האגר"מ שם בתוכ"ד: "מטעם דכיון דעקרינהו לאנשי ביתו שמסתבר דאם יזדמן להו ממה להתפרנס בחו"ל ישארו שם כדאי' במ"ב בשם הפר"ח", עיש"ע. משא"כ נסיעה מעיר פרוזה לעיר כרך בימינו, הוא ענין של מה בכך, ואינו דומה למעבר קבוע מחו"ל לא"י. ולפי דברינו מיושבת גם הסתירה בדברי הגרעק"א שציין לה אחי שיחי' לעיל, דשאני קידוש שהוא ענין שקל להתחייב בו, ואינו דומה למעבר טכני מסובך מחו"ל לא"י).

שמואל ברוך גנוט. אדר התשפ"ג.

יוסף חיים אוהב ציון

מאמר יפה. ויש לפלפל איך תולים האיפקומן הרי אסור לתלות פת?

ישראליק · הודעהעל ידי **ישראליק** » ב' אפריל 03, 2023 2:55 am

לפני כמה שנים י"ל קונטרס שמחת ציון, מנהגי וסגולת האפיקומן.
אאל"ט יש שם מו"מ על זה

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ג' אפריל 18, 2023 1:13 pm

שמואל ברוך גנוט

קדיש לעילוי נשמת גוי

בתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו-קובנה את ידידי מר יהודה בייליס להציל ילדים יהודים ולהבריחם מתוך הגטו. הנער יהודה בייליס סחב על כתפיו, בתוך שק ירקות, ילד יהודי קטן והובילו אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידים נאמנות. 22 ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של מר ביליס שיחי' ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת הילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי יש"ו. לאחרונה נסע מר ביליס הי"ו לליטא ורצונו הכביר היה לומר קדיש לעילוי הכומר הנ"ל, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם בני לא ברית. לפיכך שאלני האם אפשר לומר קדיש יתום לע"נ הכומר הלזה, ששם נפשו בכפו למען כ"ב מילדי ישראל היקרים.
לפני יותר מעשרים שנה כתבתי את ספרו של בייליס, 'יודקה', על קורותיו בשואה הנוראה. ספרו האוטוביוגרפי, אותו כתבתי מתוך שיחותיי הקבועות עימו, כשהוא מתאר הכל בציוריות וחיוניות מלאת מרץ, תורגם גם לליטאית, לאנגלית ולגרמנית. על בסיס הספר בעברית כתב בייליס ספר נוסף בליטאית המיועד לבני נוער ליטאים הרחוקים מיהדות ומהשואה, בו ההקדמה ההיסטורית ארוכה יותר, נוספו צילומי תעודות ומסמכים בליטאית והתווספו פרקים על יהדות. הוא ליווה משלחות נוער לפולין כאיש עדות והוזמן במשך שנים לליטא להופיע בפני תלמידים ולספר את סיפורו.
רק היום, ביום השואה, נודע לי שמר יהודה בייליס נפטר בכ"ז אדר א' התשפ"ב, בן כ95, מותיר אחריו שתי בנות, נכדים ונינים. יהיו הדברים, שכתבתי בשעתו בשעת מעשה, לעילוי נשמתו.

תשובה: א] בבואנו לדון בשאלה זו עלינו לעמוד על מספר שאלות. ראשית, האם ישנו לגוי חלק לעולם הבא. שני בקודש עלינו לידע האם ישנו בכלל מושג ושייכות של עליית נשמה אצל נכרי לאחר מותו, ושלישית, האם אפשר לומר קדיש על אדם זר שאינו אביו או אמו, וכדלהלן:
"עולם הבא" בנכרי
ב] האם לנכרים יש חלק לעולם הבא? ומי מהם יש לו חלק לעוה"ב?
איתא בסנהדרין (קה, א): כתיב "בן בעור" וכתיב "בנו בעור", אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות, בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי, הא אחריני אתו, מתניתין מני רבי יהושע היא, דתניא ר' אלעזר אומר "ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלקים", "ישובו רשעים לשאולה" אלו פושעי ישראל, "כל גוים שכחי אלקים" אלו פושעי עובדי כוכבים, דברי ר"א, אמר לו ר' יהושע וכי נאמר "בכל גוים" והלא לא נאמר אלא "כל גוים שכחי אלקים". אלא "ישובו רשעים לשאולה", מאן נינהו "כל גוים שכחי אלקים". נמצא דנחלקו תנאים האם לנכרי יש חלק לעוה"ב או לא.
ובדברי הרמב"ם בזה רבתה המבוכה. דבפ"ח ממלכים הי"א כתב וז"ל: כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, עכ"ל. וכ"כ בפ"ג מתשובה סוף ה"ה ובסוף פי"א מעדות, דלחסידי אומות העולם יש חלק לעוה"ב. וצ"ע דבפי"ד מאיסו"ב ה"ד כתב וז"ל: ואומרים לו [לבא להתגייר] הוי יודע שהעוה"ב אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל, וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה צפונה היא להם. שאינן יכולין לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא, עכ"ל. ולכאו' סיתרא"ה נינהו, דהכא נקיט דהעוה"ב צפון אך ורק לישראל ולא לנכרים, וצ"ע.
ב] והמהרי"צ חיות (יבמות מ"ז א') כתב דצ"ל דט"ס נפלה ברמב"ם בהלכות איסו"ב. וראיתי שציינו שעמדו בזה בצפנת פענח סנהדרין צ' א' ד"ה כל, בתורת אבות פי"א ובשיעורים וחדו"ת מהרב דפוניבז' הגרי"ש כהנמן זצ"ל, ואין ספרים אלו תח"י.
ואכן ברדב"ז בהלכות מלכים שם כתב: וראיתי מי שכתב שאין החלק הזה בגן עדן, שאין ערל נכנס שם (עיין עירובין יט, א) וסימנך "כל ערל לא יאכל בו". נמצא דחלוקים ב' העולמות, ואפשר דזוהי כוונת הרמב"ם בהלכות איסו"ב. ובס' מרגליות הים בסנהדרין שם הביא את דברי הזוהר חדש רות (ע"ח ד') שכתב: כל גוי שיעשה תשובה ויתפרש מע"ז ומעבירה, יעיל הקב"ה ביה רוח קדישא ונפשא קדישא וע"ד יש לו חלק לעוה"ב. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו ועולם בפני עצמו. וציין ג"כ לדברי התוס' בע"ז (ה' א' ד"ה אין) דהנשמות של ישראל ושל נכרים אינן בגוף אחד.
וכן מצינו שכתב רבנו הלוצאטו ז"ל בדרך ה' (ח"ב פ"ד אות ז) וז"ל: ואולם לעוה"ב לא תמצאנה אומות זולת ישראל. ולנפש חסידי אומות העולם ינתן מציאות בבחינה נוספת ונספחת על ישראל עצמם ונטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם, ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב, ואין בחוקם שישיגו יותר כלל, עכ"ד. ולפי"ז יובנו דברי הרמב"ם בשופי.
ג] והנה הרמב"ם נקיט שחסידי אומות העולם הם אלו המקיימים ז' מצוות בני נח. אולם בש"ס לא מצינו שצדיקי אוה"ע הם אלו המקיימים ז' מצוות, ועיין לקמן מקורו הטהור. ואמנם בתוספתא (סנהדרין פי"ג א') נאמר "הא יש צדיקים בעובדי כוכבים שיש להם חלק לעוה"ב", ומלישנא ד"עובדי כוכבים" לכאו' יש לדקדק קצת שיש להם חלק לעוה"ב באופנים מסוימים, הגם שהם עובדי ע"ז. ואולם מסתבר שאינו כן, ועכו"ם הכוונה לנכרים. וכן ראיתי שכ' מו"ר הגר"א ארלנגר זצ"ל בברכת אברהם סנהדרין שם דנראה דט"ס הוא וצ"ל גויים.
והר"מ הוסיף בזה וכתב שעל הנכרי לקיים ז' מצוות מפני שהקב"ה ציוה עליהם ולא מפני הכרע הדעת. והכס"מ נקיט דהר"מ מסברא דנפשיה קאמר. ואולם הביאו בזה דברי מדרש משנת ר' אליעזר שכ' שחסידי אוה"ע הם כשעושים ז' מצוות ב"נ, מכח שציוה אותנו אבינו נח מפי הגבורה, אך אם עשו המצוות מדעת עצמן או ששיתפו שם ע"ז, אין לוקחים שכרן אלא בעולם הזה. וע"ע דברים נפלאים באור שמח איסו"ב שם, דלפי"ד הר"מ י"ל דהא דב"ק ל"ח א' דאין הנכרים מקבלים שכר כמצווה ועושה, היינו כשלא מקיימים משום שכן ציוה ה' למשה רבנו ועושים רק מפני צו ה' לאדם ונח. עי"ש ובספר הליקוטים ברמב"ם מהדורת פרנקל, ובמכתבים בס"ס חידושי מרן הגרי"ז.
והנה כשגוי מקיים ז' מצוות מפני הכרע הדעת, נמצא שאינו חשוב לחסיד אומות העולם. ומדברי מדרש משנת ר"א למדנו שגם נוצרי המקיים מצוות אלו מפני דתו אין לו חלק לעוה"ב, כיון ששיתף שם משיחו וע"ז דיליה במצוותיו. ומצאתי כן בריטב"א (ר"ה יז, א) שכתב דדוקא חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, "אבל אלו הנוצרים והישמעאלים בכלל מינים הם, וכמו שפירש רש"י דהמינים תלמידי ישו הנוצרי". וע"ע שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תי"ח).
ד] ואמנם עדיין י"ל מסברה דשאני המציל נפש אחת מישראל, וכ"ש נפשות רבות מישראל, דאפשר ואף אם לא קיים כהלכה את ז' מצוות ב"נ משום צו הקב"ה, עדיין שכרו רב. דאע"פ דאמר קרא "חסד לאומים חטאת" (ועיין ספר היראה בזה), מ"מ ישראל ניצלו על ידו. ויעויין בב"מ קי"ד א' דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו הנביא דקאי בבית הקברות של נכרים, ובמדרש תלפיות (ענף אליהו ומשיח) הביא שפירשו בזה שהלך אליהו להציל מת גוי שעשה טובה לישראל ממזיקי הגיהנום. וכן בספר חסידים (סי' תש"צ) כתב שאם יש נכרי שעשה טובות לישראל יכולים לבקש מהקב"ה שיקל בדינו, וכן מברכים את חרבונא הזכור לטוב על שדיבר סרה על המן.
וממילא שפיר י"ל שאף אם אין חלק לעוה"ב למציל נפשות מישראל לפי צו הנצרות, מ"מ אפשר להצילו בתפילה מהמזיקים דגיהנום ולהקל בדינו הקשה.
עילוי נשמה בגוי
ה] בהאמור לעיל נתבאר שאפשר להתפלל על נכרי שלא יינזק בעוה"ב ושלא תשלוט בו יד גיהנום. אך עדיין עלינו לדעת האם שייך בו ענין עילוי נשמה כפי ששייך בישראל ע"י פעולות הבנים, אמירת קדיש, לימוד תורה ועשיית מצוות לעילוי נשמת הנפטר.
ואלו הם דברי הספר חסידים (שהזכרנום לעיל): "אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים, יכולים לבקש מהקב"ה שיקבל בדינו. וכן יכולים לבקש לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים, וכן אמר ר' יוחנן על חרבונא זכור לטוב לפי שדיבר על המן. אבל נכרי רע וכן מומר רע אין לבקש עליו. ויצחק אמר על עשו "יוחן רשע" (ישעיה כו, י) והשיב לו "בל למד צדק". ודוד שביקש על אבשלום להצילו מדינה של גהינום, כי גרמה של דוד היה, שאם לא חטא בדבר אוריה לא היה אבשלום חוטא. וגר המבקש על אביו ועל אמו לא יועיל להקל בדינם", עכ"ל.
ובראשית דבר מוכח מדבריו שיכולים להמתיק את דין הנכרים בעוה"ב, אך אפשר וזהו דוקא ע"י תפלה, שנתפלל בתפילה ישירה להמתקת דינו. אך קדיש אין עניינו תפילה ישירה לתועלת הנפטר, אלא היא תפילה לרומם ולקדש שמיה רבה, ורק מפני שהנפטר גרם את אמירת הקדיש מתעלה הוא על ידה. ובזה מי יימר לן שעילוי כזה שייך גם בנכרי?!
והנה הספר חסידים כתב מצד אחד שניתן להמתיק את דין שמים של הנכרי, אך מנגד כתב שגר צדק אינו יכול להמתיק את דין הוריו. ותמוה מדוע ייגרע כח הגר מכחם של אחרים המתפללים לנשמת הנכרי? אלא שצ"ל דמש"כ לענין הגר, היינו שימתיק את דינם כדין "בנא כרעא דאבוה", שלכאורה על ידי עצם מעשי הגר וזכויותיו יתווספו להם זכויות בשמי שמים, כבסנהדרין קב, א. וע"ז אמר רבי יהודה החסיד שמכיון וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו מתייחס אחר הוריו הנכרים (וכפי שציין שם הגר"ר מרגליות זצ"ל בהערות מקור חסד בשם רמ"א), ל"ש שיעלה במעשיו הטובים את נשמתם. אך אם יתפלל בפירוש להקב"ה שישמרם ויצילם מהמזיקים ויזכה אותם בדינם, תועיל תפילתו כמו כל תפילה להקב"ה.
וכן מוכח לכאו' מדברי התוספות בסוטה (י, ב) שהקשו על הא דאיתא שם דדוד המע"ה התפלל שאבשלום ייתיה לעולמא דאתי, דהאיך עשה כן והא אמרו בסנהדרין ק"ד א' דברא מזכה אבא ואבא לא מזכי ברא, ותירצו בחד תירוצא וז"ל: "א"נ מצי למימר הא דאמר אבא לא מזכי ברא היינו משום כבוד אב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפלה, אבל תפלה מועלת, ודוד התפלל על אבשלום", עכ"ל. הרי לנו שהגם שמדין עילוי נשמה ע"י יסוד "בנא כרעא דאבוה" וכדו' ל"ש עילוי נשמה במקומות מסוימים. אך ע"י תפילה, שעניינה בקשה לעילוי נשמה ולא גרמא דעילוי נשמה, שפיר מהני.
והלום נראה לפרש דברי הס"ח מעט באופן אחר. דהנה הבאנו במק"א (במש"כ בגדרי זכויות הקדיש לע"נ הנפטר) את דברי ספר החיים לאח המהר"ל מפראג ז"ל (ח"ב פ"ח), שכתב שרובא דעלמא מתים בשביל חילול ה' המתכפר במיתת האדם, וכשעומד בן החוטא ואומר לפני התיבה שיתגדל ויתקדש שמיה רבה ומתנחם אני על מות אבי, הואיל ושם אביו מתקדש ע"י מיתתו, מיד מתכפר עי"כ עוון חילול השי"ת שעשה אביו, עי"ש. ולפי"ז י"ל דכשגר אומר קדיש לע"נ אביו הנכרי לא יומתק דינו, כיון שאין שייך דעוון חילול ה' מתכפר ע"י מיתה בנכרי. וכמו"כ גם א"נ דהכפרה היא בלא קשר לעוון חילול ה', מ"מ מד' ספר החיים נראה שרק בני משפחה מועילים בהודאתם דהקדיש להנפטר, וכעין דברי הש"ס שמשפחת הרוגי בי"ד מודים לבי"ד ואומרים יפה דנתם. אך בגר, שמבחינת ההלכה לא נחשב לבן משפחת אביו הנכרי, לא יועיל להמתיק דינם בהקדיש, כיון שאינו נחשב לבנו ויל"ע בזה.
ו] אמנם יש להקשות ע"ז מדברי הרמב"ן (בראשית יא, לב), דכתב גבי פטירתו של תרח אבי אברהם וז"ל: "או שמא יש לו חלק לעולם הבא שאמרו חז"ל בזכות בנו", עכ"ל. נמצא שהרמב"ן סבר שדין "בנא כרעא דאבוה" שייך גם בתרח הנכרי.
ואולי י"ל בזה עפ"מ שכתבתי במק"א (עי' בקונטרסי רינת שמואל בפרשת חיי שרה) דמצינו דאליעזר עבד אברהם נחשב לארור וגם ישמעאל בן אברהם נחשב לזה, ואברהם אמר עליהם "עם הדומה לחמור", וצ"ע אמאי לא נתגיירו, וכפי שאאע"ה הכניס רבים תחת כנפי השכינה. ואמרתי בזה דנראה דאיכא ב' דינים בגרות עכו"ם. א) קבלת עול תורה ומצוות והכרה בשלטון הית"ש. ב) כניסה על ידי כך לכלל ישראל. ודין זה מוכח מכמה דוכתי בסוגית גר קטן בכתובות י' א'. וי"ל דהכנסת הגר לכלל ישראל ע"י קבלת עול מלכות שמים היא דוקא כשישנו מושג של "אומת ישראל", היינו ממעמד הר סיני ואילך בהיותם לעם ואומה. אך בזמן האבוה"ק, כשעדיין לא היה כלל מושג של "אומת ישראל", אזי הנכנס תחת כנפי השכינה אינו בן ישראל, למרות שקיבל ע"ע מצוות. ולפי"ז א"ש דאה"נ ואליעזר וישמעאל קיבלו ע"ע להכנס תחת כנפי השכינה, אך מאחר דזה לא הכניסם לכלל ואומת ישראל, נשארו כבני חם הדומים לחמור. ובזה ביארתי בס"ד אמאי אמרו חז"ל במדרש דהאבוה"ק לא רצו לגייר את תמנע, אשר בעקבות זאת אמרה שאם לא חפצים בה תלך ותדבק בזרעם ונישאה לאליפז. דמהא דרצתה להידבק בזרע האבות מוכח שתמנע לא רצתה רק להכנס תחת כנפי השכינה גרידא, אלא גם להיכנס כחלק מאומת ישראל וזרע ישראל, ולכן האבוה"ק דחוה, כיון שעדיין לא נוצרה לה האומה הישראלית, שאפשר להיות חלק ממנה ע"י גירות. ולפי"ז י"ל דה"ה גבי אברהם, ד"בנא כרעא דאבוה" דל"ש בנכרי הוא דוקא אחר היותנו לאומה ויחס, שאז נאמר שהגר המתגייר חדל להתייחס לאביו הנכרי כיון שנכנס בצל אומת ישראל. אך קודם מתן תורה שפיר נחשב אברהם כבנו של תרח.
ז] ואמנם אמו"ר שליט"א ביאר דברי הספר חסידים באופן אחר, וההוא שלאמיתו של דבר לא ראוי שיהודי יעתיר למען המתקת דין הנכרי, ורק בהיותו מטיב ליהודים התירו זאת. אמנם גר, שאביו ואמו לא הביאוהו לחיי ישראל, אי"ז נכון שימתיק דינם, ומה שהטיבו עמו בהיותו נכרי אי"ז נחשב. וכן שמעתי מהגר"י פרנקל שיחי'. אמנם מלשון הספר חסידים "שלא יועיל להמתיק דינם", לא משמע בעניותי כדבריהם.
קדיש על אדם אחר
ח] ובדין אמירת קדיש על אדם שאינו מהוריו כבר נודע דשרי, וכבר דשו ביה רבים. עיין ב"י סוס"י ת"ג ששוכרים אדם לומר קדיש כשהנפטר לא הניח בן אחריו. ויעויין בזה במג"א סי' קל"ב סק"ב ובפתחי תשובה יו"ד שע"ו סק"ז ואבהע"ז פ"ט סק"ב, כף החיים סי' נ"ה אות ל' ואגרות משה יו"ד סי' רנ"ד. וממילא משום זה אין חסרון שהאומר קדיש על גוי שאינו אביו.
הכרעת גדולי הדור
ט] שוב ראיתי מביאים שבשו"ת זקן אהרן (להגאון הנודע מוה"ר אהרן וואלקין זצ"ל אב"ד קרלין, סי' פ"ז) דן בזה וצידד שאפשר וגר מחויב לומר קדיש לע"נ אביו, ומפני שלא יאמרו שע"י שהתגייר נפטר מהחובה לכבד את אביו, וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים וד' גליון רעק"א הנודעים בהלכות כבוד אב ואם שהנכרים קיבלו על עצמם לכבד את הוריהם. ומסקנתו היא שהגר יאמר קדיש באופן שלא יורגש שאומרו על אביו הנכרי. ואף שאנו לא בקיאים בטיב עליית הנשמה ע"י הקדיש והאם נשמת הגוי תתעלה עי"כ. מ"מ אם לא יועיל - לא יזיק, ואפשר לאומרו.

ונדברתי בדבר עם גדולי התורה וההוראה. מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל כתב לי בזאת בזה"ל: "לכאורה לא שמענו קדיש בגוי". וכעי"ז כתב לי הגר"י זילברשטיין שליט"א. מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל השבני דבר ש"קדיש לגוי יעזרו לו כמו כוסות רוח למת... ואפשר לומר קדיש על גוי, אך הקדיש לא יעזור לו". גם הגר"מ גרוס שליט"א אמר לי בזה שמעשה דומה בא לידו, כשגוי עשיר הוריש בצוואתו הון רב ליהודי, שבתנאי שהיהודי יאמר קדיש לעילוי נשמתו. ואמר ע"כ מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאפשר לומר קדיש, אם כי יתכן מאד שהקדיש לא יסייע לנשמת הנכרי. אך גם אם לא יועיל - לא יזיק...

צופה_ומביט · הודעהעל ידי **צופה_ומביט** » ג' אפריל 18, 2023 2:24 pm

כמדומני שלגר"ע יוסף יש תשובה על זה בגר שרוצה לומר קדיש על אביו הגוי.
וכמדומה גם המסקנה שלו שכנראה לא יועיל אבל אין נזק באמירתו.
אבל זה מזיכרון רחוק, לא בדקתי כעת.
לכאורה, קדיש אינו "על" מישהו [אינו "חלות" על נפטר פלוני], ואינו ברכה וש"ש לבטלה. אלא הוא קבלת עומ"ש של יהודי ע"ע,
ורק כשעושיה זאת צאצא של הנפטר או מתחזק בגרמתו / גרמת פטירתו - הוא מועיל לנשמת הנפטר.
ובכל כה"ג לכאורה "אם לא יועיל לא יזיק", יהודי אמר קדיש והתחזק באמונה וקידש ש"ש ברבים, האם יועיל לגוי או לא - אלקים יודע.
ואם נעשה באיזה טקס או מעמד הנצחה לגוי, לפחות השיגה האמירה את הכבוד שניתן לו בזה לעיני בני אדם, ואולי גם זה משהו, ואם לא לו - אז לקרוביו ומכיריו.
ע"כ הרהוריי, כהרהורים בעלמא.

הוה אמינא · הודעהעל ידי **הוה אמינא** » ג' אפריל 18, 2023 7:53 pm

ש. ספראי כתב:שמואל ברוך גנוט

קדיש לעילוי נשמת גוי

בתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו-קובנה את ידידי מר יהודה בייליס להציל ילדים יהודים ולהבריחם מתוך הגטו. הנער יהודה בייליס סחב על כתפיו, בתוך שק ירקות, ילד יהודי קטן והובילו אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידים נאמנות. 22 ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של מר ביליס שיחי' ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת הילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי יש"ו. לאחרונה נסע מר ביליס הי"ו לליטא ורצונו הכביר היה לומר קדיש לעילוי הכומר הנ"ל, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם בני לא ברית. לפיכך שאלני האם אפשר לומר קדיש יתום לע"נ הכומר הלזה, ששם נפשו בכפו למען כ"ב מילדי ישראל היקרים.

רק היום, ביום השואה, נודע לי שמר יהודה בייליס נפטר בכ"ז אדר א' התשפ"ב, בן כ95, מותיר אחריו שתי בנות, נכדים ונינים. יהיו הדברים, שכתבתי בשעתו בשעת מעשה, לעילוי נשמתו.

יש"כ על המאמר,
ואגב מושכל ראשון לגבי הפתיח:
בשביל הגוי הזה שווה לציין את "יום השואה", אם כלפי קדושינו יהודי השואה הענין הוא קדיש או משנה ולא תאריך זכרון עם טקסים שנקבע ברשות כלשהי, מ"מ לזכרון אותם גויים מוסרי נפש למען יהודים, שהקדיש והמשנה לא מועילים להם, הטקסים והזרים וצפירה ודאי טובים.

יוסף חיים אוהב ציון

יוסף חיים אוהב ציון כתב:
צופה_ומביט כתב:כמדומני שלגר"ע יוסף יש תשובה על זה בגר שרוצה לומר קדיש על אביו הגוי.

גר צדק שאביו הנכרי או אמו מתו, נכון שיאמר עליהם קדיש לעילוי נשמתם, שאף על פי שאין תועלת בתפלתו כמו בכל תפלת בן על אביו, מכל מקום לא גרע מאיש זר שאינו קרובו, שהקדיש מועיל לנפטר, ואף ראוי ונכון שיאמר עליו קדיש, וכן לענין השכבה, וכדי שלא יראה הדבר תמוה לרבים, יאמר ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס"ד עמ' תצ. יחוה דעת חלק ו' סימן ס' עמוד שא].

אור עולם · הודעהעל ידי **אור עולם** » ה' אוקטובר 12, 2023 9:51 pm

ברכת מזל טוב להרה"ג שליט"א לרגל הולדת הנכדה.

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ב' אוקטובר 23, 2023 8:51 pm

חיוב תקיעת שופר בעת מלחמה בארץ ישראל
שאלה: האם שומה עלינו כעת לתקוע בשופר משום חיוב תקיעה בעת צרה?
תשובה: א) כתב הרמב"ם (תענית א, א-ד): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב "עונותיכם הטו" וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים", עכ"ל. נמצאו למדים שישנו דין נוסף בחובת התשובה, והוא לשוב בתשובה באופן מיוחד כאשר האדם רואה שמידת הדין מתוחה עליו. ויעויין בס' העקידה (שער ע') שהמתוודה לאחר שלקה ממידת הדין, ומתוודה מבלי שחדל לחטוא, אלא כמתוודה מחמת הכאת הרצועה, עונשו יגדל ח"ו.
והמג"א (סי' תקעו) הקשה מדוע בימינו לא תוקעין בעת צרה, ואפילו אם נאמר דאין תענית ציבור בבבל, הלא מהתורה מצוה לתקוע גם ללא תענית, ונשאר בצ"ע. והמשנ"ב כתב שהנתיב חיים תירץ דמדאורייתא מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכדכתיב "וכי תבואו מלחמה בארצכם" וגו', והפרמ"ג כתב שם וז"ל: "והנה, ציבור צ"ע אם כל בי עשרה מקרי ציבור או שמא דוקא בארץ ישראל כמו שכתוב "בארצכם", וח"ו כשיש צער על הרוב אז הוא מצות עשה, מה שאין כן קהל אחד כיחידים דמיין ומשום הכי אין תוקעין היום". וכך ציטטו המשנ"ב: "דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל, אז מ"ע לתקוע. אבל בלא"ה לא". והרש"ש (על הרא"ש תענית סי' כ) העיר עמש"כ הפוסקים דנוהג רק ב"י, וכי חובת קרקע היא. וכן באמבוהא דספרי בפרשת בהעלותך סי' פז אות יז כתב שעפ"ד התוס' (בבא מציעא קיא, ב ד"ה כל), שבמצוות שהן חובת הגוף לא ממעטים מ'בארצך' שהן חלות דווקא בארץ ישראל, אין הבדל בין צרה בא"י לצרה בחו"ל.

ויש לדון בדברי הפרמ"ג שכתב שישנם ב' תנאים לתקיעות בעת צרה, א) כשא"י היא תחת רשותינו. ויש לדון האם הוא דין שדוקא בזמן מלחמת מצוה הנוהגת בזמן מלכות ישראל ושלטון התורה, וא"כ אי"ז שייך למלחמה שמנהלת המדינה, או שהביאור בזה הוא שאם ישראל אחראיים על המלחמה, והמלחמה פוגעת בהם עצמם, א"כ זה שפיר חשוב כ'תחת רשותינו'. א"כ מכיון שהמלחמה מתנהלת בידי יהודים וכל דבר המלחמה נוגע למעשה לחיי נפש של כאו"א מיושבי א"י, מצוה לתקוע. וכמו"כ י"ל שכיון שמחמה זו היא מלחמת מצוה, כמבואר ברמב"ם (מלכים ה, א) שמלחמה להציל ישראל מיד צר, נחשבת מלחמת מצוה, יש לתקוע בשופר או בחצוצרות.
ב) שהגזירה תהיה על רוב ישראל. והנה בזה כבר דנו בימינו שאפשר שכבר הגענו לזמן בו רוב ישראל שרויים על אדמתם (לפי אומדנים שהתפרסמו, בעולם חיים כ15 מליון יהודים ובא"י חיים כ-7 מליון יהודים. ואולם חלק ניכר מבני חו"ל המוגדרים כיהודים, אינם יהודים לפי ההלכה, וגם חלק מבני א"י המוגדרים כיהודים, אינם יהודים כהלכה ונחשבים כיהודים רק לפי חוק השבות של המדינה. לכן קשה מאד לבדוק בבירור דבר זה), והדבר נוגע להרבה הלכות. וא"נ שאכן הגענו לזאת, שרוב ישראל יושבים על אדמתן בא"י, שפיר בעינן לתקוע.

ובשו"ת אבני נזר (או"ח תכ"ה) דן: "אם ישראל כשהי' יוצאין למלחמת רשות או למלחמות מצוה צריכין לתקוע בחצוצרות כדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם. או דאין חיוב אלא בשאויבים באים למלחמה על ישראל כדכתיב [במדבר י' ב'] על הצר הצורר אתכם. אבל לא בישראל היוצאים למלחמה". וכתב: "כפי הצד השני נראה לי. וראי' שהרמב"ם [פ"א מהל' תעניות] לא הביא המצוה במלחמה בפרט. רק להריע בעת צרה. ועל כרחך כשגוים באים על ישראל נקרא עת צרה. אבל היוצאין למלחמת הרשות שאין יוצאין בלא בית דין ואורים ותומים. וכל שכן היוצאין למלחמת מצוה היינו כיבוש ארץ ישראל שהובטחו לישועה. לא זו עת צרה. ואין מחויבין לתקוע בחצוצרות", ושו"ט בזה ובהמשך כתב: "אך בספרי וכי תבואו מלחמה בארצכם בין שאתם יוצאים עליהם. בין שהם יוצאין עליכם. ופירש הזרע אברהם תבואו משמע שאתם באים עליהם למלחמה. ובארצכם משמע שהם יבואו עליכם לארצכם למלחמה". הרי דפשט דחובת תקיעה שייכת בב' אופני המלחמה. ומלבד זאת י"ל שמלחמה זו שאנו מצויים בה, נחשבת 'כשגוים באים על ישראל' ולא מצוות כיבוש א"י שהובטחו לישועה. ושפיר חייבים לתקוע.
והיעב"ץ במור וקציעה (שם) כתב: "ונ"ל פשוט שאינה מ"ע אלא בא"י ומקרא מלא דיבר הכתוב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם', גם אין המצוה אלא בכהנים ובחצוצרות והאידנא ליכא כהנים מיוחסים ולא חצוצרות של תורה. משו"ה מסתברא דאפילו בארץ ישראל ליתא המצוה השתא ולא שמענו שינהגו כן בא"י בזה"ז, ושופר כיון דתקנתא דרבנן היא לא תיקנוהו אלא בתענית ציבור ואין תענית ציבור בבבל וגם לא בא"י האידנא דליכא נשיא", עכ"ל. ורבים פילפלו בדבריו, דמ"מ יתקעו מספק, וכן דאף אם אין חיוב חצוצרות, יש חיוב תקיעת שופר, ואכ"מ.
והערוך השולחן (תקעו, ד) הביא דברי המג"א הנ"ל וכתב: "נלע"ד דהתרעה לא הוי מן התורה רק בזמן הבית ותדע לך שכן הוא שהרי לפי הירושלמי שהבאנו אין חצוצרות רק במקדש וא"כ קרא דכתיב והריעותם בחצוצרות בע"כ דרק אזמן הבית קאי ועוד כיון דבהך קרא כתיב [במדבר י, ט] וכי תבואו מלחמה בארצכם ואין זה אלא בזמן הבית וכל קראי דשם אינן אלא בזמן הקרבנות כדכתיב [במדבר י, י] וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם וגו' ובוודאי תפלה וזעקה הוי מן התורה גם בח"ל כדכתיב [דברים ד, כט - ל] בצר לך וגו' ובקשתם משם את וגו' וכמה מקראות יש על זה אבל לא התרעה ויראה לי דלכן אמרו בגמ' במה מתריעין בשופרות ובאמת קשה דהא בתורה חצוצרות כתיב אלא וודאי דאחוץ לארץ בזמן הגלות קאי או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה דהתורה צותה רק בזמן הבית ובזמן החורבן הוי רק מדרבנן ולכן תקנו בשופר כמו בר"ה", עכ"ל. אולם המשנ"ב לא הסכים לסברת הערוה"ש, וכנ"ל. (ונחלקו הראשונים והפוסקים האם התקיעות הן בחצוצרות או בשופרות, ואימתי בזה או בזה, ואכ"מ).

למעשה, בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' טז) כתב שאין לנו לחדש מצוות שלא קיימום אבותינו ורבותינו הגדולים. לכן אל לנו לחדש את קיום מצות התקיעה בחצוצרה בעת צרה, מאחר ולפיו ישנן ספקות רבות בענין, עי"ש בדבריו. ואמנם הגר"ש דבליצקי זצ"ל נהג לתקוע בציבור בעת צרה בארץ ישראל, כיון שכאמור הדבר תלוי בתירוצי האחרונים והמשנ"ב הרי לא הכריע בדבריהם.

ש"ב גנוט
אשמח בבקשה להוספות והערות. תודה.

בברכה המשולשת

https://olamot.net/shiurim/%D7%AA%D7%A7 ... %A8%D7%94/
https://daf-yomi.com/Data/UploadedFiles ... -sFile.doc
https://din.org.il/2016/06/21/%D7%AA%D7 ... %9E%D7%9F/
https://www.net-sah.org/en/node/39938
https://yad14.co.il/Book-mahshevt/%D7%9 ... %93%D7%99/
https://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata ... /19979.pdf

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ב' אוקטובר 23, 2023 11:30 pm

מתוקן.

פלוריש · הודעהעל ידי **פלוריש** » ד' אוקטובר 25, 2023 9:06 pm

מה החשש בתקיעה בחצוצרות בימינו? אין בזה ברכה לבטלה או איסור אחר

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ג' נובמבר 14, 2023 11:17 pm

נשאלתי ביהודי המחרף נפשו להציל ישראל מיד צר בעומק עזה, ניצל כו"כ פעמים בנס ממוות לחיים, וכעת שב הביתה לשבת, ובכוונתו לשוב לעזה ביום ראשון, לאותו מצב סכנה מוחשית. וכן יהודי המתגורר בישוב הגובל לגבול הצפון, וניצל בניסים מירי טילים ועבר למרכז הארץ, אך ישוב לביתו בשבוע הבא. ונפשו בשאלתו האם לברך ברכת 'הגומל' בשב"ק זו, שהרי ניצל ממוות, או שמכיון וייכנס שוב כעבור יממה ללוע הארי ושוב יסתכן בנפשו, יברך בס"ד הגומל רק כשישוב לביתו בןיום המלחמה.

הנה כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' לח): "עוד [נשאל] אם יש לו מיחוש קבוע מזמן לזמן שמחמתו עולה למטה כל זמן המשך המיחוש אם חייב לברך. והשיב זה לשונו. כך נראין הדברים שכל חולה שעולה למטה מחמת אותו חולי כשעומד צריך לברך, שכל העולה למטה כעולה לגרדום לידון שאומרי' לו הבא ראיה ותפטר. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע. דאדרבא כל שהוא קבוע יותר חזק ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול הימנו, מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' פ"ב. וכ"פ השו"ע (ריט, ח). ולכאו' מוכח מהכי דכיון דכעת חיה חש הוא בטוב, אף שיודע שחוליו יחזור, עליו לברך כעת הגומל. וא"כ ה"ה בנידו"ד, דכיון שכעת ניצל מהסכנה, מאי איכפ"ל שייכנס שוב לסכנה חדשה בשבוע הבא. וכ"ש הוא, דאם בחולי, שסו"ס המחלה מקננת בגופו, צריך לברך כעת כשניצל, כ"ש בנידו"ד שהסכנה הראשונה חלפה, והאף אם ייסתכן שוב, הרי היא סכנה חדשה לחלוטין.
וז"ל הגאון החיד"א במחזיק ברכה (סימן ריט סק"ה): "מי שיש לו קדחת שלישית או רביעית, שכאשר אליו תבא, והיה בכל יחם שוכב על ערשו, וזמנין דהוא מסוכן ואחר כך בא לו זיעה ומתרפא, ועומד על רגליו כבריא, וחוזר חלילה עד שמתרפא לגמרי, אין לברך הגומל בין קדחת לקדחת עד אשר ינצל שהחום ההוא לא יבא עוד ויגרשהו וילך", עכ"ל. וכן כתב עוד בספרו לדוד אמת (סימן כג אות ז). וכבר כתב בשו"ת שדה הארץ (סימן ז), דלא דמי למה שכתב הרשב"א בתשובה לענין חולי הבא מזמן לזמן, שמברך הגומל, דהתם איירי בזמן שבינתיים נתרפא לגמרי.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' כב) דן לגבי חולה שטס לחו"ל לצרכי רפואתו, ושאל האם לברך הגומל על שהטיסה עברה בשלום, אך עדיין הוא חולה במצב קשה, והביא שבשו"ת משפטי צדק למהר"ש גארמיזאן ז"ל סימן י' נשאל היה חבוש וחולה מהו שיברך על כל אחת, והשיב בקשר לזה, דאם נתרפא קודם שיצא מבית האסורים, או יצא מבית האסורים קודם שנתרפא ועדיין הוא בסכנה, לא יברך, דהיאך יברך הגומל לחייבים טובות וכו' והוא בסכנת מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, וכשיצא מן הסכנה בברכה אחת סגי דשתיהן באין כאחד, וכתב הצי"א: "הרי בהדיא דס"ל למהר"ש גארמיזאן בפשיטות כי על כגון מקרה כזה כבנידון שאאתינו על ב' מיני הודאות, דכשיוצא מאחד מהן אין לו לברך עוד עד שיצא גם מהסכנה השניה האורבת לו עדיין, ואז בברכה אחת לשתיהן סגי, ושם היתה השאלה על יוצא מבית האסורים וחולה, ובנידוננו השאלה בהולך דרכים וחולה, ופשוט דהיינו הך, וא"כ בא זה ולימד על זה", עכ"ד. ואולם זה אינו דומה לנידונינו, כיון שבב' מקרים אלו נמצא האדם עדיין בתוך הסכנה. משא"כ בנידונינו, יצא הוא לחלוטין מהסכנה, ומה שייכנס בהמשך לסכנה, הוא סיכון חדש.
והגאון הנצי"ב בפי' העמק דבר על התורה פ' וישלח (ל"ה - א') שאגב פירושו מקרא שכתוב שם, העלה וכתב שם וז"ל: "ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה וצריך להביא תודה או לברך הגומל, ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת, אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית", עכ"ל. ואולם כנ"ל, דהנצי"ב איירי במי שכבר נכנס לצרה חדשה, אך לא במי שעדיין לא נכנס לצרה השנייה.
ושמחתי לראות כן מפורש בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח מהדו"ת סי' קסב): "מ"ש מעכ"ת לפי מ"ש באשל אברהם [סי' ריט ס"א בגליון] בחולי קדחת מזמן לזמן שאי"צ לברך עד שיהי' בריא לגמרי, ה"נ דכיון שצריך להיות חוזר על צבאו אינו נצול לגמרי. רק מעכ"ת תמה עליו מדברי המחבר סעי' ח'. והנה תלוי באשלי רברבי, כי כן פסק גם בעטרת זקנים [שם סק"ב], ובספר ברכי יוסף [סק"ג] מביא מחלוקת בזה, דהרי"מ בספר אהל יוסף [סי' א] פסק דאי"צ לברך, וכן ההולכים במדברות ומעיר לעיר אינם צריכים לברך עד שיצא ממסעו לגמרי למקומו. והרב מקראי קודש [נג ע"ב] פסק דצריך לברך בכל אתר ואתר. ולזה נתכוון האשל אברהם. מ"מ בנידון זה מי שהיה במערכות הקרב וזכה לחיים ושוב שב למקומו וכו' ושוב עליו לחזור למלחמה, בכל פעם הוי פנים חדשות, והולכי מדברות שדברו בו הגאונים הוא בענין שהוא מהלך ומסע חדא, ופשיטא דאם שוב חוזר למסעו שנית דצריך לברך, דהוא ענין חדש. ולא ידענא לחלק בזה, וכי נימא משום דמיועד לזה הכל כחדא חשיבא, או נימא בכל נסיעה בפני עצמו יחשב, וצל"ע. ואפשר דיברך בלא שם ומלכות", עכ"ל.

ואמנם אכתי לא ברירא לן, דהנה יש להגדיר מה נחשב ליציאה ממצב סכנה אחת וכניסה למצב סכנה שנייה. הרי פשוט וברור שאם חייל נמצא בעזה במקום שורץ מחבלים, כשכל העת יורים עליו, ויצא להפוגה בטוחה של שעה כדי לאכול ולשתות, ושוב חזר להילחם באותו מקום מסוכן להחריד, שאינו מברך הגומל בכל הפוגה. א"כ מנין שאם שב לביתו ליום –יומיים, שונים הם הדברים?!
וכן יש לדון כשתהיה הפסקת אש בין ישראל לרוצחים הישמעאלים לכמה ימים, והלוחמים ימתינו עד להמשך הלוחמה, האם הפסקה זו תחייבם לברך הגומל, כיון שהלוחמה לאחר כמה ימים תיחשב לסכנה חדשה, או שכיון שסכנתם תימשך מיד אחר הפסקת האש, נחשב שעדיין הם באותו מצב צרה וסכנה ראשוני?

[וזכורני המובא בהרחבה בשו"ת שובה ישראל, שכ"ק האדמו"ר בעל ישועות משה מויז'ניץ זצ"ל נסע למסע ארוך לקברי אבות בחו"ל, ובכל יום או יומיים טס במטוס, וחנה במדינה אחת כדי להתפלל שם, וכעבור יומיים טס למדינה אחרת, וחוזר חלילה, ושאל את הגר"י גרינברגר שליט"א האם עליו לברך הגומל בכל פעם, וההוראה היתה למעשה לברך רק כשישוב בסוף המסע לא"י, דאף שטס וחוזר וטס, מ"מ הכל נחשב כנסיעה אחת ארוכה, ושו"ט בזה בדברי הפוסקים, שי"א כך ויש חולקים, ואינו תח"י כעת].

ואכן המשנ"ב (ר"ס ריט) גבי הולכי ימים שהפליגו בספינה מברכים הגומל, כתב: "כשעלו ממנה - ודוקא כשעלו ממנה לגמרי. ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל והאנשים שבה יורדים ליבשה ליום או ליומיים או עד שתגיע זמן הספינה לילך הלאה, דבזה אין מברכין, דאכתי לא ניצול מן הסכנה לגמרי, וה"ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג"כ אין מברכין". ובשעה"צ כתב: "ואם שוהה כמה ימים, מסתפק בעולת תמיד אך ממסקנת האליה רבה משמע דגם בזה אינו מברך". וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מה): "ומ"מ גם להא"ר דוקא במטרת נסיעה אחת מסוימת אלא דבינתים מפסיקים קצת לעלות ליבשה ע"מ להמשיך ולגמור הנסיעה מסתבר דעת הא"ר והפוסקים, אבל בספנים שנים אחרי שנים ושם מקום הלוכם וחיותם, וכי ס"ד שספן לא יברך כל ימיו ושנותיו ברכת הגומל כיון שעדין לא גמר שרותו דשרותו מתחלק לכמה פרטים, משא"כ נסיעה אחת במטרה אחת". ובהמשך כתב שם: "מ"מ באלו החיילים המשרתים בים, מסתבר שנתינת חופש להם הוא גמר פרק חלקי של שרותם, לא של נסיעה מיוחדת. ומה שחוזרים חוזרים לשרותם ועבודתם, אמנם זה דוקא כשחוזרים לזמן מה לביתם, אבל ודאי אם באמצע נסיעה ארוכה לחו"ל מפסיקים קצת ויורדים לאיזה נמל ושוב ממשיכים בנסיעה להגיע למקום היעד, בזה נופלים בפלוגתת פוסקים הנ"ל וקשה לחייב ברכת הגומל בשם ומלכות עכ"פ", עכ"ל. והדברים עדיין צריכים הכרע. מה דעתכם?

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » ג' נובמבר 14, 2023 11:32 pm

איני מבין את השאלה
החיל היה במקום סכנה וניצל
מה שהוא ילך אחר כך לאותו מקום סכנה הוא דבר חדש שבעזה"י יברך עליו אח"כ
אין זה דומה כלל לחולה שנופל למשכב לפרקי זמן כיוון ששם הוא יודע שיפול למשכב ולא התרפא ממחלתו הראשונה
אבל כאן כניסתו למקום סכנה היא פעולה בחירית שלו אין כל קשר בין הכניסה הראשונה לשניה

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ג' נובמבר 14, 2023 11:39 pm

לא קראת.

כדכד · הודעהעל ידי **כדכד** » ג' נובמבר 14, 2023 11:59 pm

קראתי ונשארתי בדעתי. מהיכן הוכיח כת"ר שלא קראתי?

פלוריש · הודעהעל ידי **פלוריש** » ד' נובמבר 15, 2023 2:10 am

ש. ספראי כתב:נשאלתי ביהודי המחרף נפשו להציל ישראל מיד צר בעומק עזה, ניצל כו"כ פעמים בנס ממוות לחיים, וכעת שב הביתה לשבת, ובכוונתו לשוב לעזה ביום ראשון, לאותו מצב סכנה מוחשית. וכן יהודי המתגורר בישוב הגובל לגבול הצפון, וניצל בניסים מירי טילים ועבר למרכז הארץ, אך ישוב לביתו בשבוע הבא. ונפשו בשאלתו האם לברך ברכת 'הגומל' בשב"ק זו, שהרי ניצל ממוות, או שמכיון וייכנס שוב כעבור יממה ללוע הארי ושוב יסתכן בנפשו, יברך בס"ד הגומל רק כשישוב לביתו בןיום המלחמה.

הנה קטע מתוך תורת המחנה ח"א של הרבנות הצבאית

פרק ו
עיתוי הברכה ליוצא לחופשה באמצע המערכה ולנחלץ מסכנה אחת ועומד בפני סכנה אחרת

שאלה: כיצד ינהג לענין ברכת הגומל חייל שנחלץ מסכנה אחת אך עומד בפני סכנה אחרת, כגון חייל היוצא לחופשה באמצע המערכה, או חייל שנפצע קשה בקרב ועדיין לא החלים מפציעתו?

תשובה: כפי שהתבאר[1], אין לברך על חניית ביניים באמצע הדרך, אלא רק בהגיעו בשלום למחוז חפצו. לעומת זאת מבואר בראשונים[2] שחולה במחלה כרונית שנפל למשכב והתאושש, אף שיודע שהמחלה מקננת בקרבו ועתיד לעבור התקף נוסף, מחויב בברכת הגומל, הואיל וכעת מצבו הוטב.
בביאור ההבחנה בין דינים אלו, כתבו האחרונים[3] שיש לחלק בין אם כעת מרחפת עליו סכנה נוספת, שאין לו לברך כל שלא נחלץ משאר הסכנות, לבין אם מצבו כעת טוב, שעליו להודות על הצלתו, למרות שיש לו סיבה מוצקת לחשוש מפני העתיד.
וע"פ זה, למנהג האשכנזים (המברכים על הצלה מכל סכנה[4]), יש לחלק בין לוחם שנחלץ ממארב אך עדיין נמצא בשטח האויב בלב המערכה, או חייל שנפצע קשה בקרב ועדיין לא החלים מפציעתו, שאין להם לברך על הצלתם, בשל הסכנה שעדיין מרחפת עליהם, לבין לוחם שסיים תקופת פעילות בגיזרה מסוכנת, אך בשל שירותו ביחידה מבצעית, סביר שעוד יגיע למצבי סכנה, שעליו להודות על הצלתו למרות שיש לו סיבה מוצקת לחשוש מפני העתיד.
ברם, ישנם מצבי ביניים שקשה להגדירם, כגון חיילים היוצאים להפוגת התרעננות או לחופשה בביתם במהלך הקרבות, שמחד, אין סכנה מרחפת עליהם במקום שהותם, ומאידך, הסכנה העתידית אינה ערטילאית כלל, ואכן יש שהורו[5] שאין לברך אלא בתום המערכה, ויש שכתבו[6] שבגלל הספק יברך בלא שם ומלכות, ומ"מ הנוהג לברך כשיוצא לחופשה בת מספר ימים, יש לו על מי לסמוך[7].
סיכום: חייל שנפצע קשה בקרב יברך הגומל כשיבריא מפציעתו לגמרי. למנהג האשכנזים המברכים על הצלה מכל סכנה, הנחלץ מסכנה אחת אך עדיין מרחפת עליו סכנה אחרת, לא יברך אלא לכשיחלץ אף ממנה, ואכן בשל כך יש המורים להימנע מברכה בעת יציאה לחופשה במהלך הקרבות, ויש שכתבו שמחמת הספק יברך בלא הזכרת שם ומלכות, ומכל מקום הנוהג לברך יש לו על מי לסמוך.

[1] בתשובה הקודמת:
[2] רשב"א ח"א סימן פב, הובא בשו"ע סימן ריט סעיף ח, וכפי שדייק מדבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן כב:
[3] שו"ת ציץ אליעזר שם, ועיין שם שהורה כן אף לענין הטס לטיפול רפואי בחו"ל, שאין לו לברך על הטיסה מכיון שעדיין מרחפת עליו סכנת המחלה, ויתר על כן הוסיף שם בשם הנצי"ב, שאף אם נחלץ מסכנה ולא ברך ובינתיים התרגשה עליו סכנה אחרת, אין לו לברך עד אשר יחלץ מהסכנה החדשה. ועיין עוד בשו"ת אורח משפט או"ח סימן מה:
[4] ראה לעיל תשובה א:
[5] ראה תחומין ח"א עמוד 349, וכן הורה לנו הגר"ד ליאור שהיוצא לחופשה במהלך הקרבות אינו יכול לברך, ורק בעת הפוגה יוכל להודות ולומר "ברוך כו' שגמלני כל טוב":
[6] שו"ת לבושי מרדכי או"ח סימן קסב:
[7] עיין בהערה בתשובה הבאה שדעת הגר"א נבנצל שאף השרוי תדיר במצבי סכנה, מברך לכל הפחות פעם ביום, ונראה שכן נוהגים רבים לברך בעת חופשה משדה הקרב. ועיין עוד בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן מה) שנטה להורות למפליגים דרך קבע ויצאו למספר ימי חופשה בביתם שיברכו:

מתוך: https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D ... %9E%D7%9C/

דרומי · הודעהעל ידי **דרומי** » ד' נובמבר 15, 2023 12:04 pm

אני לא מצליח להבין את ההגיון בסברא שלא יברך 'הגומל' (במקרה שחזר לביתו).

הרי המצב אינו סטטי, יכול להיות מאוד שבמשך היומיים הללו יכריזו על הפסקת אש (רחמנא ליצלן), או שיהיה איזה נס וכל המחבלים ימותו כמחנה סנחריב. גם מצד הגברא יתכן שלפתע יחול איזה שינוי במצבו שלא יאפשר לו לצאת שוב למלחמה.

יותר מזה, אפילו אם יחזור - כפי התוכנית - לפעילותו, הרי יתכן מצב שישלחו אותו למקום אחר, וכגון עד"מ יסע לגבול לבנון במקום לחזור לגבול עזה. ומעתה הרי זו בוודאי סכנה חדשה עם מאפיינים אחרים.

ובכן, לכאורה כיון ששב לביתו ומקומו בשלום, והעתיד אינו ברור במאה אחוז, בוודאי עליו להודות לה' על שחזר לביתו ומשפחתו.

מן הדרום · הודעהעל ידי **מן הדרום** » א' נובמבר 26, 2023 11:06 am

שאלה גם בעניני המלחמה-
אדם שהיה בסכנה גדולה, ולא ידע , נאמר שישן
אחרי יום ,שבוע, חודש מבין שזה מה שהיה האם מברך הגומל/שעשה לי נס
או שחלק מהענין הוא חווית ההצלה, הנס?

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ג' אוגוסט 06, 2024 12:34 pm

שינויים טכנולוגיים בבית המקדש השלישי
תאורה, חימום תת רצפתי ומיזוג אויר, נקיון בכלי ניקוי חשמליים ועוד, בבית המקדש השלישי.
מצו"ב

ש. ספראי · הודעהעל ידי **ש. ספראי** » ד' אוגוסט 07, 2024 11:01 am

(והנה ישנם הסבורים ששימוש בכח האלקטרי ובטכנולוגיה במקום הקדוש, מהווה סתירה וזילותא דמקדש. ואינו כן, שהרי כל המצאת האלקטרי והתפתחות הטכנולוגיה היא מכח החכמה העצומה שנתן הקב"ה לבני אדם ברחמיו הגדולים עלינו, וההתבוננות בפלאי הבריאה והכוחות העצומים הטמונים בו, שהביאו לכל חידושים אלו בדורות האחרונים, הם מנפלאות השי"ת עלינו. לא יתכן, לענ"ד, שבבתינו ובבתי הכנסיות ובתי המדרשות נשתמש ונהנה מנפלאות השי"ת בפיתוחי חכמה אלוקית אלו, ובמקום המקודש נכפור בחסדיו יתברך בגילוי דברים אלו)

קרית מלך · הודעהעל ידי **קרית מלך** » ד' אוגוסט 07, 2024 11:08 am

ש. ספראי כתב:שינויים טכנולוגיים בבית המקדש השלישי
תאורה, חימום תת רצפתי ומיזוג אויר, נקיון בכלי ניקוי חשמליים ועוד, בבית המקדש השלישי.
מצו"ב

כמדומה שדברי התוס' בערכין אודות כליא עורב הם יסוד הענין, אם בזמן בית ראשון מחמת קדושתו הגדולה לא היו צריכים לכליא עורב, פשיטא שקדושת בית השלישי שיהיה למעלה מכל רעיון, ולכן קשה מאד לדון אודות עזרים טכנולוגיים וכדו', מאחר שמסתברא שבקדושתו העליונה לא יהיו זקוקים בו לכל זה.

צופה_ומביט

המכונות שעשה שלמה לכיורים, והמוכני שעשה בן קטין לכיור, אינם טכנולוגיה? [גם אם שלמה עשה על פי נביא, בן קטין לכאורה לא].
גם אמת המים וסכירתה הוא טכנולוגיה ושימוש בכוחות הטבע, וגם שימוש באש למאור וחימום.
כל דור והטכנולוגיה שלו.
טכנולוגיה = רתימת כוחות הטבע ושימוש מושכל בהם על פי הידוע לגביהם, לצרכי האדם.

על כלל הנושא יש במאמר של הרב ישראל אריאל:
https://asif.co.il/wp-content/uploads/2 ... 03-119.pdf

צופה_ומביט

קרית מלך כתב:כמדומה שדברי התוס' בערכין אודות כליא עורב הם יסוד הענין, אם בזמן בית ראשון מחמת קדושתו הגדולה לא היו צריכים לכליא עורב, פשיטא שקדושת בית השלישי שיהיה למעלה מכל רעיון, ולכן קשה מאד לדון אודות עזרים טכנולוגיים וכדו', מאחר שמסתברא שבקדושתו העליונה לא יהיו זקוקים בו לכל זה.

כלומר היו בו יותר מעשרה נסים. הנה לא רק זבוב לא נראה בו אלא גם עורבים, כך יוצא. ואולי היו בו עוד נסים.
ז"א שכל מה שידוע לנו בכיו"ב נאמר רק על בית המקדש השני?
בבית המקדש הראשון לא היו הכהנים חולים מריבוי אכילת בשר והליכה יחפים על רצפה קרה?
לא היה צריך בו בית המוקד לחמם את הכהנים ההולכים יחפים על רצפה קרה ובכתונת דקה [אגב, האם לחורף היו עושים לכהנים כתונת מבד יותר עבה? האם יש שיעור או הלכה קבועה על עובי הכותנת?] וטובלים במקוה?
האם לא היה צריך בו מחתה קלה ליום כיפור להקל על הכהן הגדול?
וכו'.

קרית מלך · הודעהעל ידי **קרית מלך** » ד' אוגוסט 07, 2024 12:32 pm

אבהיר כוונתי: מדברי התוס' בערכין נראה שאין בידינו את הכלים לבחון מה נצרך בבית המקדש ומה לא, הרי כפי שכתב הדר"ג שליט"א מוצאים בחז"ל לאידך גיסא גם שנזקקו לחימום, וגם שעשו שימוש בחכמת הטבע דאז, שהרי הא גופא קשיא אם נזקקו גם בבית ראשון לפתרונות שונים, מדוע קדושת הבית גרמה לעורבים שלא לעבור מעליו, ולא נזקקו לכליא עורב. ולכן הדיון בענין זה בעיני הוא בבחי' "דרוש וקבל שכר" אך אין בו משמעות מעשית.

כדאי להעיר את תשומת הלב לשורות האחרונות במאמר של ר"י אריאל לסוג הטכנולוגיות בהם ייעשה שימוש בבית המקדש השלישי כדי להבין את הלך הרוח. ודי בזה.

צופה_ומביט

בחיפוש באוצר ראיתי מהרב מרדכי אליהו זצ"ל:
א. בבית המקדש היה חימום תת רצפתי מתחת לעזרה ע"י אש. עכ"ד, ויש לדעת מה מקורו, ראיתי דיונים על זה ובפשטות נוקטים לא כך, וכ"מ בריש תמיד, ומחילות נתקדשו וכו'.
ב. דייק מלשון רש"י בסוכה כא: "בית המקדש השלישי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים", שלא יצטרכו בו שום דבר, הכל יהיה מתוקן עד תומו.

צופה_ומביט

קרית מלך כתב:
צופה_ומביט כתב:כלומר היו בו יותר מעשרה נסים. הנה לא רק זבוב לא נראה בו אלא גם עורבים, כך יוצא. ואולי היו בו עוד נסים.
ז"א שכל מה שידוע לנו בכיו"ב נאמר רק על בית המקדש השני?
בבית המקדש הראשון לא היו הכהנים חולים מריבוי אכילת בשר והליכה יחפים על רצפה קרה?
לא היה צריך בו בית המוקד לחמם את הכהנים ההולכים יחפים על רצפה קרה ובכתונת דקה [אגב, האם לחורף היו עושים לכהנים כתונת מבד יותר עבה? האם יש שיעור או הלכה קבועה על עובי הכותנת?] וטובלים במקוה?
האם לא היה צריך בו מחתה קלה ליום כיפור להקל על הכהן הגדול?
וכו'.

אבהיר כוונתי: מדברי התוס' בערכין נראה שאין בידינו את הכלים לבחון מה נצרך בבית המקדש ומה לא, הרי כפי שכתב הדר"ג שליט"א מוצאים בחז"ל לאידך גיסא גם שנזקקו לחימום, וגם שעשו שימוש בחכמת הטבע דאז, שהרי הא גופא קשיא אם נזקקו גם בבית ראשון לפתרונות שונים, מדוע קדושת הבית גרמה לעורבים שלא לעבור מעליו, ולא נזקקו לכליא עורב. ולכן הדיון בענין זה בעיני הוא בבחי' "דרוש וקבל שכר" אך אין בו משמעות מעשית.

לא אמרתי בהחלט שבבית המקדש הראשון נזקקו לפתרונות כאלה, אלא שאלתי. אולי באמת כל המובא בזה בחז"ל הוא על בית שני דוקא.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר