אני מנסה לבנות כאן דיון מתוך תקוה שהוא יתפתח נכון ויביא תועלת.
בתקופה הנוכחית שומעים הרבה מחזקים ומעוררים להתבונן על כך שסמכנו על הגדר ועל הצבא והמודיעין וכו' ולזאת עשה ה' לנו להראות שלא היה לנו לבטוח בכל זה אלא רק להישען על ה'. יש שאומרים בנוסח שהקב"ה מראה "להם" מכיון ש"הם" סמכו על הגדר וכו', ויש מעוררים עוד אליבא דאמת שזה בא לעורר אותנו, שהרי גם אנחנו סמכנו על כל הטכנולוגיה והצבא וכו', וכל מי שהזדמן (עד לפני שמחת תורה) לישובים הקרובים לעזה הרי לא עשה זאת בחשש נורא שמא יפגעו בו המרצחים אלא בביטחון גמור שיש שמירה וחיילים ומערכת התראה וכו'.
ובאמת זהו דבר נכון וכמו שמצינו לכאו' הרבה בתוכחות הנביאים על הבוטחים בעושרם או בסוסים או בבן אדם שאין לו תשועה, וכורתים ברית עם מצרים ואשור ונשענים ע"ז שבאמצעות כל זה לא תשיגם הרעה. והנביאים מוכיחים בשם ה' שלא היה להם לבטוח בסוסים ובעמים אחרים אלא אך ורק להישען על ה', וזה עצמו נחשב כעבירה גדולה ואפילו כ'זנות' לפנות אל עמים אחרים. [אמנם כמדומה שהמשל ל'זנות' נאמר רק על הפונים לאשור וכד', ולא על הבוטחים בסוס ופרשים].
אמנם זה גם לכאו' דבר פשוט שיש מושג של ניהול סיכונים. וכמו שאם נבוא ונשאל אדם למה אתה הולך דוקא במדרכה ולא בכביש, וחוצה את הכביש דוקא כשהרמזור ירוק, ישיב לנו שבכביש מרובה הסכנה מחמת המכוניות ואילו המדרכה בטוחה להולכי רגל, וכן כשהרמזור מתחלף לצבע ירוק. ויהי היום והוא מהלך לתומו במדרכה והנה פגעה בו מכונית שסטתה מן המסלול ונפצע וכו'. האם נאמר לו כעת, הן יד ה' עשתה זאת יען כי אתה בטחת במדרכה משענת קנה רצוץ, ולא זכרת שאם נגזר לרעה לא יעזור ללכת במדרכה ולא יצילך האיש הירוק ברמזור, ואם לטובה אז גם כאשר יצעד בכביש לא יאונה כל רע, ולכן משמים הראו לך שאין לבטוח במדרכה וכו'. לכאו' אין טעם בזה, הרי כך היא המציאות שהמדרכה בטוחה היא מן הכביש, ואדרבה אסור לו לאדם להיכנס לסיכון מיותר, ואין בכך שום ריעותא באמונה שהשי"ת עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
והנה במצבינו הנוכחי בשבתנו בארץ ישראל, קורה שאדם חושב עם עצמו הרי לכאו' סכנתינו מרובה היא, מליוני ערבים מסביבנו צמאים לדמנו, ומלך קשה יושב בפרס וזומם להשמיד וכו'. ותיכף הוא נזכר, סו"ס יש כאן צבא מאד חזק יחסית (על אף חולשותיו פה ושם), ויש גם ידידות עם עמים אחרים חזקים כמו ארה"ב וכד', וא"כ אין הסכנה קרובה אלא רחוקה מאד, כי אם יפתחו במלחמה נגדינו הרי מיד תשלח נושאת מטוסים מאמריקה וישלחו ציוד ויעזרו וכו', ואם ינסו להיכנס מעזה הרי יש שם גדר מאד חכמה ומשוכללת (עד שמחת תורה האחרון) ותצפיתניות ומטוסים וטילים וכיפת ברזל וקרני לייזר ומכמי"ם וכטבמי"ם ואכמלי"ם, וא"כ הסכנה היא מאד רחוקה ואפשר להישאר רגועים.
ואם נשאל, הרי בודאי זה לא בטוח מאה אחוז, סו"ס אם נגזרה גזירה לא תועיל שום כיפת ברזל וגם ארה"ב ואשור יחדיו לא יושיעונו, ואין לנו על מי להישען רק על אבינו שבשמים. יענה אותו אדם; אין הכי נמי, וכי הלב הפועם בקרבי יש לי ביטחון בו שיפעם גם בדקה הבאה, וכי לא קרה שאדם בריא מת בתוך שניות ספורות באירוע מוחי, או שנפל עליו דבר כבד או תאונת דרכים ושאר מזיקים, אבל סוף סוף אין הרגשת הבריא כהרגשת החולה, וגם אינו אמור לכאו' להרגיש ככה, ("החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי"), ואין הרגשת אדם הדר במקום סכנה כאדם הדר במדינה שיש לה גדר משוכללת וכיפת ברזל וידידות עם אמריקה. וכעת שאירע בעוונותינו מה שאירע, באים ואומרים שעונש הוא לנו מפני שבטחנו בכוחינו, בגדר ובצבא וכו', והדברים טעונים בירור. אדם שיש לו דלקת ריאות והוא לא מפוחד מזה מפני שנוטל אנטיביוטיקה, וכי יש כאן פגם באמונה, וביטחון באנטיביוטיקה במקום לבטוח בהשי"ת.
והאמת היא שיש לכאו' כמה וכמה חילוקים בדבר, אלא שצריך לברר מה מהם עיקר ואמת, ואולי כולהו איתנייהו.
אולי המשך יבוא. (כתבתי לעצמי כמה נקודות, אבל מסתמא אחרים יכתבו כאן יותר טוב, אדרבה).