'שומע כעונה' בהגדה, או שמא שומע ועונה?

[נוטר הכרמים]

כתב רבי אליהו מלונדריש בסדר ליל פסח (נדפס בתרביץ כרך כב- תשי"א: עמ' 47):

ונראה שאין המסובים אומרים הגדה רק מי שעורך הסדר, מדקא פריך בערבי פסחים (קטז,ב) על רב אחא דקאמר, סומא פטור מלומר הגדה - איני והאמר מרימר... מאן אמר אגדתא בי רב יוסף, אמרו-רב יוסף, מאן אמר אגדתא בי רב ששת, אמרו - רב ששת, ואי המסובים היו אומרים האגדה מאי פריך מרב ששת ורב יוסף, הרי לא היו פטורים האחרים, אלא ודאי שלא היו אומרים האגדה כי אם רב ששת ורב יוסף. ולהכי קאמר תלמודא, אם הם פטורים האחרים היכי פטורים.
וכן קאמר בערבי פסחים (קטז,ב), הכל לפני מי שאומר הגדה. וכן: אין עוקרים השולחן אלא לפני מי שאומר האגדה, שלא קאמר לפני האומרים האגדה,

עכ"ל. [ועי' פירש"י שם: אלא מלפני הגדול שבהם שעושה הסדר ואומר ההגדה].

ובסדר ההגדה לריטב"א: וחייב אדם לספר בלילה הזה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בענין יציאת מצרים, ואם אינו יודע,[b] אומר מה נשתנה וסדר ההגדה.[/b]
ובספר המנהיג (סי' סה) כתב:

והגדול שיש בבית מקדש ומברך ועושה כל הסדר.

ובשו"ת מהרש"ל סי' פח כתב:

ובודאי הגדול הוא המגיד שהרי כתוב והגדת לבנך.

וכ"כ בשו"ע הרב (תעג,כד):

אבל בני הבית... יוצאים בשמיעה מבעה"ב שכן נכון לעשות משום ברוב עם הדרת מלך

.
וכן איתא במעשה רב - מנהגי רבינו הגר"א סי' רצא: ואומר הגדה וכולם שומעים. ובהגהות שבהגש"פ אור לישרים להגאון ר' יחיאל העליר ביאר דהבעה"ב מוציאם, והביא הראיה הנ"ל מרב ששת ורב יוסף.

[נוטר הכרמים]

והרא"ם בתשובה (ח"א סי' מא) כתב שהשומע מאחר סיפור יציאת מצרים יוצא כאילו אמרו בעצמו דשומע כעונה, והובאו דבריו בכנסת הגדולה סי' תעא לענין מצות סיפור יצי"מ בליל פסח. וכ"כ במנ"ח מצוה כא ובשו"ת חת"ס או"ח סי' טו. ויש לדון לפי"ז דליבעי כוונת שומע ומשמיע כמו דאיתא בשו"ע או"ח סי' ריג,ב.

ואולם לכאורה יש לצדד דלאו מטעם דין שומע כעונה אתינן עלה, שהבעה"ב מוציאם וע"י שמיעתם חשיבי כעונים, אלא דכך היא צורת המצוה של הגדה דהאחד מגיד לבנו או לחבירו והלה שומע, ונמצא דזה מקיים המצוה בהגדה וסיפור וזה מקיים המצוה בשמיעת ההגדה, ולא מטעם דשמיעה כעניה, ולכך לא בעינן כוונת שומע ומשמיע הכא.

ומ"מ הא מיהת חזינן בגמ' דבעינן שהמשמיע יהא בר חיובא ואפילו שאין מוציאם בסיפור, וזכר לדבר מצינו בשופר להני דסברי שהמצוה היא בשמיעה, ומ"מ בעינן שישמע תקיעת בר חיובא.

והנה איתא בגמ' קטז,א: תנו רבנן, חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות פסח שואלין זה לזה.

ויש לדייק, דבסיפא בכה"ג שהיו שני ת"ח מבואר דשניהם שואלין זה לזה, ולמה לא כתיב דאחד שואל וחבירו משיב, ודומיא דמה שמצינו ברישא דבנו שואלו או אשתו שואלתו.

ואולי י"ל, דהיסוד הנ"ל דכך היא צורת הסיפור דאחד שואל וחבירו עונה, זה אמור דווקא בבעל הבית כמו אב לבנו או איש לאשתו, אבל בשני ת"ח לא נאמר זה, כי הרי שניהם מחויבים בהגדה וסיפור כאחד, ומהיכי תיתי שיתקיים באחד מהן הסיפור ע"י שמיעה, וכיון שמתנאי מצות הסיפור הוא שיהא בדרך שאלה ותשובה, לכן כל אחד מהן שואל את חבירו וכן מספר לו.

אולם יתכן עוד לדחות לגמרי היסוד הנ"ל, ולומר דבאמת חיוב הסיפור הוא על כ"א בפנ"ע, ורק מלתא דשומע כעונה יכול לצאת בהגדת חבירו, וכמבואר בכל דברי האחרונים הנ"ל, ואמנם מה שבנו שואלו או אשתו והוא אינו חוזר ושואל, אף דבעינן בהגדה דרך שאלה ותשובה, היינו משום דבבנו מיירי בבנו בפשיטות בקטן שאינו מחויב מצד עצמו בסיפור, וכמו דקרא דוהגדת לבנך לדעת רוב הראשונים מיירי בהכי.

וכיו"ב לגבי אשתו שיש לדון דאינה חייבת בסיפור יציאת מצרים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ועי' להלן, וכל מה ששואלתו הוא כדי לקיים את מצות ההגדה והסיפור שלו, וכן ביאר בספר מנחת חינוך מצוה כא, וצ"ע.

[נוטר הכרמים]

במקו"א כתבנו אודות 'מה נשתנה' אם זוהי שאלת הבן או שמא שאלת האב, ראה viewtopic.php?f=27&t=4555, וצרף לעניננו.

[בברכה המשולשת]

אמנם, מרן הגר"ש דבליצקי שליט"א כתב לי: "אין לנהוג כן בזמננו כי הם יסיחו דעת או ירדמו ולכן כולם יאמרו ההגדה."