מורה צדק כתב:הרב עובדיה כתב להתיר למי שמותר לעשן בכל השנה, א' מהמקומות שהאריך בזה זה בחזון עובדיה - יום טוב, ע"ש ותחכים.
כיון שאין באוצר אעתיק דבריו, לתועלת המעיינים.
מותר לעשן סיגריות ביום טוב, ואף על פי שישנם אחרונים שאוסרים, מפני שמדמים אותו למוגמר שאינו שוה "לכל" נפש, פשט המנהג להתיר. ובפרט בזמן האחרון שהעישון נפוץ מאד עט. ואפילו יש אותיות מודפסות על נייר הסיגריות אין לחשוש בזה לאיסור מחיקה כשמעשן במקום האותיות ונשרפות האותיות על ידי כך פ. ומכל מקום אדם שאינו רגיל כל כך בעישון ואין לו צער במניעתו, נכון שימנע מלעשן ביום טוב. ותבא עליו ברכת טוב. ובפרט בזמנינו שכל הרופאים מזהירים מאד להתרחק מן העישון שגורם לחלאים רבים המסכנים את בריאות האדם, שומר נפשו ירחק מן העישון. וכמ"ש בשו"ת השבי"ט ח"ג (דף קלד ע"ב). וע"ע בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סי' מט). (ויש להזהר בעישון הסיגריות בכל הפרטים שבסעיף טו).
נרגילה מותרת ביום טוב, ואף על פי שהטבק נשרה במים ובמגעו הראשון עם הגחלים הוא גורם לכיבויין, אין בכך כלום, וכדין בשר על גבי גחלים, ואין להצריך שירטיבו הטבק מערב יום טוב דוקא פא.עט. המגן אברהם (סי' תקיד סק"ד) אסר לעשן ביו"ט משום מוגמר, ושהכנסת הגדולה אסר משום מכבה. ע"ש. וכן הקרבן נתנאל (ספ"ב דביצה) כתב בתוקף לאסור איסור עישון הסיגריות ביו"ט. וע"ע בשו"ת עמודי אור (סי' כט). ובספר אמרי בינה (דיני יו"ט סי' ב). אבל הגאון דרכי נועם (חאו"ח סי' ט) העלה להתיר. וכ"כ הפמ"ג (סי' תקיא מש"ז אות ב וא"א אות ט) שבזה"ז כולי עלמא רגילין בו ונקרא שוה לכל נפש. והפני יהושע (שבת לט:) כתב שמתחלה חשב לאסור העישון שאינו שוה לכל נפש, אולם ממה שכתבו התוס' שם לחלק בין רחיצה לזיעה, דזיעה הוי לבריאות הגוף ושרי, משא"כ רחיצה אינו אלא לתענוג, לפ"ז העישון שהוא גם לבריאות הגוף לעכל ולתאוות מאכל יש להתיר. ושכן רוב העולם נוהגים היתר בזה וכמה חכמים גדולים עושים כן. ע"ש. וכ"כ בדרכי נועם שם. וכן הגאון יעב"ץ במור וקציעה (סי' תקיא) דחה דברי האוסרים, וכתב, שמו"א הגאון החכם צבי היה נמנע בימי חורפו מלעשן ביו"ט, ושוב חזר לעשות מעשה להתיר ע"פ עצת רב חסיד גדול ורב מובהק שאמר לו שלא יפה הוא עושה לצער עצמו ולהמנע משמחת יו"ט. ע"ש. וכ"כ במצודת יששכר הובא בעיקרי הד"ט (סי' כב אות לג). וכן פסק בספר חגי יהודה (דף ל ע"ג). וע"ע בשו"ת בית דוד (סי' רצז) שהתיר. וכ"כ החיד"א בברכי יוסף (סי' תקיא סק"ב) שרוב העולם מעשנים ביו"ט, ושדברי הקרבן נתנאל שאוסר אינם מוכרחים לדינא. ובמחזיק ברכה שם הוסיף שכן נהג הגה"ח המלומד בנסים ר' כליפא בן מלכא. ע"ש. (וע"ע בברכי יוסף סי' תקסז שמהר"א בן ארחא החמיר על עצמו ולזרעו אחריו שלא לעשן ביו"ט. וע"ש.) וכן בשו"ת כתב סופר (סי' סו) כתב שרבו המתירים על האוסרים. וכן הוא בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' נח). והוסיף בחלק ד' (סי' כב) בד"ה והנה פה, שכן המנהג וכו'. ע"ש. וכן פסק בספר מאורי אור חלק עוד למועד (בדף לא ע"א ובדף פ סע"א). גם הגאון מהר"י אייבשיץ בבינה לעתים (דף ל סע"א והלאה) העלה ליישב המנהג לעשן ביו"ט, שאפילו להאומרים דדמי למוגמר שאינו שוה לכל נפש, מ"מ יש לסמוך על הרמב"ם שאוסר המוגמר משום כיבוי, וא"כ בעישון הטבק דליכא אלא הבערה משרא שרי, ואפילו לד' החולקים הא אמרינן בירושלמי בנר של בטלה לא תאסור ולא תשרי, והרמב"ם פסק להתיר בנר של בטלה. ולכן אין למחות בנוהגים היתר, ופוק חזי מאי עמא דבר. וע' בספר חכמה ומוסר (דרך חקיך אות קעח) שכתב, דמה שאמרו בחלום שהמעשן ביו"ט משמתין אותו, אין לחוש לזה שבאמת אינו אלא חומרא בעלמא, ולא נאמר כן אלא למי שאינו אדוק בעישון, אבל מי שאדוק בעישון ויש לו צער גדול ביו"ט אם ימנע מן העישון, אדרבה מצוה קא עביד לעשן, כיון שזהו בשבילו עונג ושמחת יו"ט, ואיך יוכל בעל החלום למנוע שמחת יו"ט מבני אדם, אלא ודאי שאין החלום הזה אלא למי שאינו אדוק בו, ולא איכפת לו אם יום אחד ימנע מן העישון. ע"ש. וכן פסק להקל בשו"ת פעולת צדיק ח"ב (סי' כד), ושאם שכח לחתוך עלי הטבק מבעוד יום מותר לחתכם ביו"ט, ודלא כהדרכי נועם שהחמיר בזה. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"י קצין בתשובה שהובאה בשו"ת רועי ישראל (סי' יג דף ט ע"ב), והובאה להלכה בספר חכמה ומוסר (דרך חקיך אות קעח). וע' בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' נט). וע"ע בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סי' נד). ובשו"ת תרשיש שהם (סי' כ). ובשו"ת מחנה חיים ח"ג (סי' מא אות ג). ובשו"ת לבושי מרדכי קמא (סי' צו), ותנינא (סי' לג), ובמהדורא בתרא שנדפס בשנת התרצ"ז (סי' קה). ואע"פ שהברכי יוסף סי' תקסז רמז לחלום של חסיד אחד להמנע מזה. וכ"כ במחזיק ברכה (סי' רי ס"ק יג), מלבד מ"ש הרב חכמה ומוסר הנ"ל, אומר אני כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' לג אות יא-טו). ע"ש. וע' בשרשי הים ח"א (ד"פ ע"ב) שג"כ העלה שאין למחות במקילים לעשן ביו"ט. וכן עיקר להקל. [וע' בשו"ת ציץ הקדש סי' לח, ובשו"ת כנף רננה סי' נד].
ויש לדון במי שמחמיר על עצמו שלא לעשן ביו"ט, כדברי הרבנים האוסרים, אם מותר להושיט סיגריה לחבירו שנוהג היתר לעשן ביו"ט. הגאון השער המלך (פ"ז מהל' אישות הל' יב) כתב לאסור, משום לפני עור לא תתן מכשול. ע"ש. והגאון הכתב סופר (חאו"ח סי' סו) תמה, שנראה שהשער המלך סותר את עצמו בזה, כי בשעה"מ (פ"ג מהל' לולב הלכה כה) כתב, שהגאון המובהק מהר"ר יעקב בן נעים נסתפק במי שמחמיר ביו"ט שלא לעשן, אם יכול לתת המקטרת למי שנוהג לעשן, והוכיח מסוכה (מב.), מקבלת אשה (הלולב) מיד בעלה ומיד בנה וכו', ופריך הש"ס פשיטא, סד"א הואיל ואשה לאו בת חיובא אימא לא תקבל, קמ"ל. ופרש"י אימא לא, דלגבה איכא איסור טלטול, קמ"ל שכיון שראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול. וה"נ דכוותה דאע"ג דלדידיה לא חזי, כל דחזי לאחריני שפיר דמי. והשעה"מ דחה, שמן המשנה אין ראיה אלא לרש"י וכו'. ומ"מ העלה שהמחמיר שלא לעשן ביו"ט מותר לו לתת מקטרת העישון למי שנוהג היתר בדבר, כדעת הרבנים המתירים, ואין בזה משום לפני עור, ולא משום מוקצה. ע"ש. (וע' בספר אגורה באהלך דף יד ע"ד, מ"ש ע"ד השער המלך בזה. ולבסוף גם הוא העלה (בדף טו סע"א) שבעל המקטרת שמחמיר לעשן ביו"ט, רשאי להושיט המקטרת למי שמעשן כדעת המתירים. וע"ע במחזיק ברכה (סי' תקיא סוף סק"ב). ע"ש.) ובאמת שגם הרוצה להחמיר בנ"ד, מסתמא אינו נוהג כן אלא לחומרא בעלמא מאחר שפשט היתרו כדעת רוב האחרונים המתירים, וא"כ בודאי שאין בזה משום לתא דלפני עור לא תתן מכשול. ומותר לטלטל המקטרת. וכן העלה המחב"ר (סי' תקיא סוף סק"ב) הנ"ל. וכיו"ב כתב בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קפו) בדין אתרוגים שנשלחו מארץ ישראל לחו"ל בסוף שנת השמיטה, מאת פרדסנים שעשו ע"פ היתר המכירה של הרבנות הראשית בארץ ישראל, ורב אחד מחו"ל אסר אותם מפני שהוא מתנגד להיתר המכירה, ולדעתו יש בזה משום איסור סחורה בפירות שביעית, והשיב, שאין לחוש לדברי האוסר, ויכולים לכתחלה לצאת ידי חובת המצוה באתרוגים אלה, כי פשוט שמכיון שסוחרים אלה עושים ע"פ הוראת בית דין של הרבנות הראשית אין בזה איסור כלל, כי בודאי שהעושה ע"פ הוראת בית דין אין עליו שום חטא. שאפילו אם תמצא לומר שאין הלכה כמותם, כל זמן שלא עמדו כל חכמי הדור למנין, ונפסק שלא כמותם, העושה כמותם יש לו על מה שיסמוך, ואע"פ שידעתי שיש רבנים המתנגדים להיתר המכירה, דס"ל שאין המכירה מועילה כלל, מ"מ הם בטלים במיעוטם נגד גאוני הספרדים בדור שלפנינו שהתירו הדבר. ע"ש. ומ"ש בשו"ת הריב"א (חאו"ח סי' יז) שמי שנוהג חומרא באיזה דבר, משום שחושש לדעת האוסרים, פשוט שאסור להושיטו, למי שנוהג היתר בדבר וסומך על המתירים. ע"ש. אין דבריו מוכרחים כלל. ונעלם ממנו סברת הפוסקים המתירים, וכבר האריך לנכון להשיב על דבריו בשו"ת באר משה ח"ה (סי' קלה אות יא). ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית אב"י ח"ד (סי' ט אות ב). וע"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' נז). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (סי' כז אות ה). ואכמ"ל.
ובדין להבריג קנה המקטרת, כתב בספר טל אורות (דף פז ע"ב וע"ג) שאסור משום בונה, משום שההברגה היא בחוזק. (ותמה שם סע"ג על החות יאיר). וע"ע בפתח הדביר ח"ג (סי' שיג דף רד ע"ג) שמביא דברי הטל אורות לדינא. וע' דברי מנחם ומהרש"ם בהגהותיו לספר ארחות חיים (סי' תקיט). וע' בשו"ת קרן לדוד (סי' צה). ובשו"ת יביע אומר ח"א (ר"ס כ). ולכאורה אם אינו מהדק בחזקה יהיה מותר להבריג, וגדולה מזו כתב המאמר מרדכי (סי' שיג ס"ק יא), בדין כוס של פרקים, שכל שעשוי בחריצים, שיכולים להבריגו או לפרקו אפילו שלא ע"י אומן, אפילו יתקע לא יוסיף כלום, לכן יש להתיר אפילו דרכו להיות מהודק. ואין חילוק בזה בין שבת ליו"ט. ע"ש. וע"ע להגרי"ח בספר בן איש חי ש"ב (פר' ויקהל אות ה) שכתב, כלי של פרקים הנקרא קמקם, שנותנים בו מי ורדים, שראשו עשוי חריצים חריצים, שמבריגים אותו בהם, והוא מתפרק ומתחבר ע"י החריצים האלה, מותר לפרקו וכן להחזירו בשבת, ואפילו אם מהדקו בחזקה מותר, ואין בו איסור לא בפירוקו משום סתירה ולא בהחזרתו משום בנין, לפי שאינו עשוי לקיום גמור, אלא עשוי הוא תמיד לפתוח ולסגור אותו, להכניס בתוכו מי ורדים וכיו"ב, וכל כה"ג שדרכו בכך מותר. ע"כ. (וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כו אות ו והלאה, וח"ד חאו"ח סי' לב אות יא. ובהליכות עולם ח"ד פרשת ויקהל אות ה). ושו"ר בשו"ת פעולת צדיק ח"ב (סי' רסד) שהעלה להקל, ודימה זאת להברגת הכלי של מי-ורדים. ע"ש. ואע"פ שלעומתו כתב הגר"ח פלאג'י בספר רוח חיים (סי' רעט) להחמיר בכלי של מי ורדים, העיקר להקל כדברי האחרונים הנ"ל.
פ. כן העלתי בתשובה משום דהוי פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרבו המתירים. ואף כאן הרי אינו מתכוין למחוק האותיות, אלא דהוי פסיק רישיה, אבל לא איכפת ליה במחיקת האותיות, שכל מגמתו לעישון הטבק. [וכל דלא איכפת ליה הוי בכלל פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וכדמוכח מהראיה שהביא הערוך מההיא דסוכה (לג:). וכ"כ הרש"ש בחידושיו לכתובות ו. [. ואינו מוחק בידים אלא כלאחר יד דרך שאיפת העישון בפיו, וגם אין זה מוחק על מנת לכתוב. ולא הוי אלא מדרבנן. ואע"פ שהפמ"ג (במש"ז סי' תקיא סק"ב) אוסר בנייר שיש בו אותיות משום מוחק. וכן בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' ק) העתיק דברי הפמ"ג לדינא. וכן כתב בשו"ת תרשיש שהם (סי' כ). וכן הוא בשו"ת כתב סופר (סי' סו). וכ"כ בספר קיצור שלחן ערוך. וכן בספר מאורי אור עוד למועד (דע"ט ע"ב) כתב לאסור בזה. ע"ש. מ"מ לדינא יש להקל, משום דהוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, שכתבו התוס' שבת (קג סע"א) להתיר. וכ"כ הרשב"א בחידושיו (כתובות ו.). וכן הסכימו האחרונים להתיר בפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן. ומהם, הגאון מהר"י הכהן בספר בתי כהונה (חלק בית דין ס"ס יח), והשואל ומשיב קמא (ח"א סי' רי), ובשו"ת מהרש"ם ח"ה (ס"ס מח), ומהר"ם בריסק ח"א (סי' נט), ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' מב אות לא). ועוד. וכן ראיתי לכמה אחרונים שהתירו בנ"ד. ומהם, בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' מא אות ב) שכתב, דמחיקה לענין שבת לא הויא אלא באופן שהיא ע"מ לכתוב ב' אותיות, אבל השופך דיו על אותיות למחוק אותם, כיון שלאחר מכן לא נשאר מקום הראוי לכתיבת ב' אותיות, אין על זה איסור מחיקה בשבת, וע"פ זה ניחא מה שנוהגים ביו"ט להצית אש בנייר, שיש בו אותיות, ואין מדקדקים להזהר בזה, וה"ט מפני שאין בזה איסור מחיקה. ע"כ. וכ"כ בפשיטות הגאון אור שמח (פרק כג מהל' שבת ה"ב), שבשריפת נייר שיש בו אותיות בודאי דליכא איסור מחיקה. ע"ש. וכ"כ להתיר בנ"ד בשו"ת יד סופר (סי' לג). וכ"כ הגאון בעל כנף רננה בספר כמו השחר (מע' יו"ט אות ב). וכ"כ הגאון מהרש"ם בארחות חיים (סי' תקיד סק"א). וכן העלה בשו"ת באר משה ח"ח (סי' קנב). ע"ש. וכן פסק הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל בשו"ת אבן ישראל ח"ח (ס"ס כט). ע"ש. ודברי המתירים מיוסדים על אדני פז. ואכמ"ל. וע' בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' לט).
כתב בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' נט) שמותר לכרוך הטבק בנייר של הסיגריה ביו"ט, והוסיף שם בד"ה גם, שאע"פ שהשואל ומשיב קמא (ח"ב סי' קנח) כתב שאפשר דחשיב כמתקן מנא, מ"מ אינו נראה, דבכה"ג לא חשיב כמתקן מנא, ואע"פ שאמרו בביצה (לב:) אין גודלין את הפתילה ביו"ט. וכן פסק בש"ע (סי' תקיד ס"ט), התם לאו משום מתקן מנא הוא, אלא משום שגדילת הפתילה מלאכה גמורה היא תולדת "הבונה", ועוד דשאני התם דעביד לה לתלות האור בראשה ותאיר לו, משא"כ נייר הסיגריה דעביד ליה ע"מ שישרף כולו עם הטבק שבתוכו. ע"כ. והנה מדברי המאירי (ביצה לב:) מוכח שאיסור גדילת הפתילה הוי משום מתקן מנא, שעושה כלי. וכ"כ המשנה ברורה (סי' תקיד ס"ק מב) דה"ט משום שכשוזרה עושה כלי ביו"ט. ולכן צריכים לחלק כמ"ש הר"פ בחילוק השני. וכ"כ בשו"ת שאלת שלום תנינא (סי' יח) בד"ה ועוד, דשאני גדילת פתילה, שאסורה משום מתקן מנא, משום שהוא עושה פתילה שמתקיימת ימים רבים, אבל כריכת נייר הסיגריה שעשויה לבערה תיכף, ועוד מעט ואיננו, מש"ה אין בזה לא משום תיקון כלי או איסור אחר. ע"ש. והנה הרב פעלים שם הביא מ"ש הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' ק), להביא ראיה להחמיר בזה, והר"פ דחה ראייתו לנכון. ע"ש. וסיים, הילכך נראה שאע"פ שבאותם כיסים המתוקנים לכך, והמובאים כך מערי אירופא, אסור למלאותם טבק ביו"ט, כיון שאפשר לתקנם מערב יו"ט, ידובקו ולא יתפרדו. אבל הכורכים הטבק בנייר ומדבקים אותו ע"י רוק בפיהם, שאם יעשו כן מערב יום טוב הנייר חוזר ונפתח, ונשפך ממנו הטבק בזה יש להתיר, ואין בו חשש משום מתקן מנא. עכת"ד. וכדבריו כן פסק הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' שלח). וגם הוא פשיטא ליה דליכא משום מתקן מנא ולא איסור אחר. ואפילו אפשר לעשותם מערב יו"ט שרי. ע"ש. וע"ע בבן איש חי (פרשת במדבר סעיף כא). וע' במ"ש השדי חמד מע' יו"ט (סי' א אות ו). ובמש"כ בהליכות עולם ח"ב (פרשת במדבר אות יג בנימוקים עמו' טז). ודו"ק.
פא. נשאלתי בדבר העישון בנרגילה ביו"ט, שהטבק נשרה במים ובמגעו הראשון עם הגחלים הוא גורם לכיבויין, אם יש להתיר, או יש להצריך שירטיבו הטבק בערב יו"ט דוקא, הנה לפע"ד נראה שאין לאסור מטעם כיבוי, (וע' קרבן אשה סי' יד, באם סוחטים הבגד שעליו), כיון שהנאת עישון הנרגילה חשובה אוכל נפש ממש, והו"ל כמ"ש (בביצה כב:) להתיר עישון הפירות מידי דהוה אבשרא אגומרי. ע"ש בגמ' (כג.). וכ"כ בשו"ת דרכי נועם (חאו"ח סי' ט דף י סע"א) שכתב, שמאחר שנתבאר שבעישון יש הנאת נפש, ושוה לכל נפש, לא איכפת לן לאוסרו משום חשש כיבוי, (כמ"ש הכנה"ג סי' תרח בהגב"י לאוסרו משום מכבה). כיון שנכלל בכלל אוכל נפש, כדאמר רבא בעישון פירות דשרי מידי דהוה אבישרא אגומרי. (וע"ש דף י ע"ב). וכ"כ הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סי' תקיא). וכ"כ הגאון מהר"י קצין בשו"ת רועי ישראל (סי' יג). (וע' בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' כד וח"ג סי' קכז, שהתיר גם לחתוך הטבק ביו"ט דק דק, אע"פ שאפשר לעשותו מעי"ט משום דחשיב אוכל נפש, ולא כמכשירי אוכל נפש. ע"ש. אבל הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סי' תקיא ד"ה ואין לאסרו), משמע שאוסר. ע"ש). וכן מצאתי בספר חינא וחסדא ח"א (דף קג ע"ד) שכתב כן לגבי עישון הנרגילא, אלא דהדר תבר לגזיזיה לאסור איסר מטעם דבעינן דבר השוה לכל נפש או רובו ככולו, וכאן רוב העולם אין מעשנים בנרגילא מפני שלא הורגלו בכך או מפני שאומרים שהדבר קשה לחזה. עכ"ד. ואין דבריו נראים, כי מאחר שהיתר העישון (של סיגריות) ביו"ט, כתבו האחרונים, שהוא משום שאינו רק לתענוג אלא גם לבריאות, כמ"ש פני יהושע (שבת לט:), והגאון ר' יונתן אייבשיץ בספר בינה לעתים על הל' יו"ט (דף ל ע"ב), ובשו"ת דרכי נועם, ובספר מור וקציעה שם. ולדבריהם א"צ שיהיה בזה שוה לכל נפש, וה"ה בנרגילה שיש להתיר מטע"ז שטוב הדבר לבריאות יותר מעישון סיגריות שהעשן מסתנן יפה דרך צינור הנרגילה, ומסיר את הפחמן המזיק לריאות במדה ניכרת. וגם בעישון א"א לומר שהרוב מעשנים, ואדרבה הוא מזיק לריאות ולחולי הסרטן רח"ל. ואע"פ כן כיון שיש בו בריאות לדברים מסוימים, וכמ"ש חז"ל (פסחים מב:) כל מידי דמעלי להאי קשה להאי. וע"ע בפרש"י (פסחים קיג.) לגבי סמים. ה"נ בנרגילה יש להתיר אף אם היו כנים הדברים שקשה לחזה. אלא שיש לדון לפמ"ש בחינא וחיסדא שם, שהדרך הוא שסוחטים הטבק לאחר שרייתו במים, והרי סחיטה אסורה ביו"ט. וי"ל דשאני הכא דהוי כמ"ש (בסי' שכ ס"ז), שמותר לסחוט כבשים ושלקות לגופם ולא למימיהם. ומשום דל"ד לסחיטת זיתים וענבים דהו"ל מפרק כיון שצריך לשמן ויין (וכמ"ש התוס' כתובות ו.), וה"נ בנרגילה שהסחיטה להסיר מהטבק רטיבות המים, שפיר דמי.