האמת אדרוש כתב:איש_ספר כתב:לעשות רצונך כתב:איש_ספר כתב: חומש זה הלך והתפשט במקומות הלימוד וע"ז יצא הקצף. מכל מה שהתברר כאן, מסתבר שחלילה אין בו מינות, אבל יש בו בחירה, גם אם לא מגמתית, בלתי נסלחת ובלתי מתקבלת על הדעת (וכמדומה שהרב חברא הראה שאפילו רש"ד פירש על לשוח בשדה לשון תפילה ולא לרוח היום...). ואחרי שכבר הוברר מפי בעלי החומש עצמו, שהפירוש כולו הוא ברוחו של הגאון רל"מ זצ"ל, הרי שתלי"ת שלא עלה בידם להפוך את רל"מ למורה הדור בלימוד התורה.
הנה לשון הפשש''מ:
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב: לפי פשוטו:יצא להלך בין שיחי השדה. ומדרשו: 'לשוח' האמור כאן הוא לשון תפלה, כמו תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו - יצא אל השדה להתפלל אל ה'.
לא הגון לכתוב בסתמא כפי שכתבתם שהם פירשו לרוח היום...
עקבתי אחרי כמה מההערות של הרב קסלר והם לא נכונות הם לא כתבו כך, אלא הם כן כתבו 2 פירושים לפחות.
כך דרכה של [מלחמת] תורה... לצערנו.
החומש לא לפני ואם כך אז אכן לא דייקתי. ותודה על התיקון.
ועדיין, כשיש מן הפשטנים המפרשים לשוח מלשון תפילה, איזה הבנה עמוקה בדרכי הפשט גרמה למחבר להוציא את זה כדרש?
עיין מש״כ רב ליב מינצברג ע״ז. והוא למד לימודים חשובים מפשט הדברים.
וז״ל בספרו בן מלך
כד, סג ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. בפשוטו של מקרא פירש הרשב"ם ש'לשוח' הוא מלשון 'שיחים' - 'ויצא יצחק לשוח בשדה, כדכתיב וכל שיח השדה, כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו', וכן באבן עזרא - 'ללכת בין השיחים'.
ויש שפירשו שהוא מלשון טיול - לטייל ולהשתעשע בין האילנות לרוח היום' (רבינו בחיי), והאברבנאל כתב - 'שהיה הזמן קיץ ולפנות ערב יתקרר האויר, ויוצאים בני אדם מבתיהם לשדה לדבר זה עם זה, ולראות באבי הנחל".
אולם רש"י הביא מדרש חז"ל בזה - 'לשוח - (ב"ר) לשון תפילה כמו (תהלים קב) ישפוך שיחו'.
וצריך להבין הקשר בין פשוטו ומדרשו.
- והנה מקור הדרשה הוא בגמרא - אברהם תיקן תפילת שחרית - שנאמר "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל, יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קב) 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו', יעקב תיקן תפילת ערבית - שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם', ואין פגיעה אלא תפילה'.
ונראה בזה, שאברהם תיקן תפילת שחרית, כלומר, כי בכל יום בעת שמתחדשת הבריאה, יש לנו לעבוד את ה' מצד היותו מחדש העולם בטובו. ועוד כי בהתחדשות הבריאה בכל יום הרי הוא יתברך מופיע כביכול כבורא העולם, ועבור זה תיקן אברהם תפילת שחרית כלומר מה שעלינו לעבוד את ה' מפני היותו בורא העולם ואדוניו (ועיין מה שביארנו כל זאת בארוכה בפרשת לך לך - חלק המאמרים מאמר ז 'תפילות אבות תיקנום'.
אמנם יצחק הוסיף וחידש דרגה נוספת בחובת העבודה, והוא כי יש לעבוד את ה' גם מצד הפעולות והמעשים הנעשים בעולם על ידי האדם, כי גם הם אינם אלא מכוחו יתברך אשר 'הוא הנותן לך כוח לעשות חיל'. ולכך לעת ערב כשסיים האדם את כל עסקיו אשר עסק בהם במשך היום ואף עשה חיל, הרי עליו לעבוד את ה' מצד בחינה זו אשר האלוקים הוא המנהיג את העולם, והוא אשר מצליח דרכי האדם באשר הוא עושה, וזהו מהותה של תפילת מנחה.
ואכן אצל יצחק מצאנו כי נצטיין בעניין זה שנתברך מאת ה' בעבודת השדה כדכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה" (כו, יב).
ובזה מבואר כיצד תואמים הפשט עם הדרש להפליא. כי אכן באותה שעה שיצא יצחק לסייר בשדהו לראות ענייני פועליו אז תיקן תפילת מנחה, כלומר כי כל מלאכת האדם והצלחת מעשיו אינם אלא מכוחו יתברך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ויש לנו לעבדו בגין זה.
ונראה לבאר עוד באופן אחר, כי בפשוטו 'לשוח בשדה' הוא לשון 'טיול', וקרוב ללשון 'שיחה', [וכמו שהשווהו חז"ל בדרשתם לפסוק 'ולפני ה' ישפוך שיחו']. כלומר כי היה מתהלך כדרך האנשים המטיילים לעת ערב, ומשוחחים זה עם זה.
כי יש הבדל בין 'דיבור' ל'שיחה', שהלשון 'דיבור' נופל על עניינים תכליתיים, כגון עסקי האדם, וכן כל דיבור שמטרתו להביא איזה תועלת. אמנם הלשון 'שיחה' מתאים על סוג דיבור שמשתעשע ומתענג על עצם השיחה שהאדם משוחח על דא ועל הא, והנה לא רק תוכן הדיבור משתנה, אלא כל צורתו יש לו אופי אחר שה'דיבור' הוא קשה וחד, וה'שיחה' היא רכה ונעימה, ולכן התייחד לו שם בפני עצמו.
והנה יש כמה אופנים בדרכי התפילה, ועבודת אברהם היה מצד החובה היסודית של האדם לעמוד לפני ה' ולעבדו, ונלמד מלשון עמידה'. אמנם יצחק הוסיף עוד גורן בעבודת התפילה, שגם מצד המיית לבו של האדם, פונה הוא אל ה' ושופך לפניו את שיחתו ואת רגשותיו, והיינו לשוח' כמו שכתוב 'ולפני ה' ישפוך שיחו'. וכן כתיב 'אשיחה ואהמה. וישמע קולי' (תהילים נה).
וגם זה תואם למה שנתבאר לעיל, כי בשחרית שחובת התפילה באה מצד ראיית ה' כמחדש ובורא העולם, אזי העבודה הבאה עבור זאת, היא עמידה של התפעלות מגדלו וטובו של ה' יתברך. אמנם בתפילת מנחה הבאה כנגד השפע הטוב שה' משפיע ומיטיב עמו מצד השגחתו עליו, אזי התפילה משתפכת מפנימיות לבו ומבטאת את רגשותיו האישיים לה' יתברך שהיטיב עמו.
ובדומה לזה מצינו במצוות תלמוד תורה כמה אופנים של לימוד, ואחד מהם הוא 'שיחה', כלומר שבנוסף על הגישה ללימוד התורה מצד החובה לדעת את מצוות ה' ודבריו, יש שזוכה האדם שהתורה היא שיחה לו, כדכתיב - מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' (תהילים קיט). וכתיב - מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' (שם). כי מי שאוהב את התורה מדבר בדבריה גם מצד העונג והשעשוע שיש לו בזה", והרי היא לו כטיול בין השיחים.
וכן בכללות קיום המצוות. עיקרה הוא חוב המוטל על האדם, שהוא משועבד לשמוע בקול ה' ולקיים את מצוותיו. אולם כאשר זוכה האדם להתעלות ולקדש את נפשו ולרומם את אישיותו עד שרגשותיו תואמים עם תוכן המצוות ורוח התורה, אזי המצוות הם עבורו. עונג ושעשוע, וכמו שאמר דוד שם - ואשתעשע במצוותיך אשר אהבתי'. וכתיב כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי' (תהילים סג. ה