מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

[עושה חדשות]

על הח"ח זי"ע

המודיע 546.docx

(52.66 KiB) הורד 179 פעמים

[עושה חדשות]

י"ג מידות

המודיע 547.docx

(36.15 KiB) הורד 152 פעמים

[עושה חדשות]

אשריכם ישראל...

המודיע 548.docx

(41.62 KiB) הורד 217 פעמים

[עושה חדשות]

לשמחת תורה,
ולרגל המצב.

[קרית מלך]

המאמר השבועי. הפלא ופלא.


בס"ד
וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה...
התחזקות בשירת 'אדון עולם'

לר' ישראל יקירי שליט"א

מעשה שהיה בימי מלחמת העולם הראשונה. ימי "אנדרלמוסיא" ומהומה היו הימים ההם. מעצמות העולם התקיפו אלה את אלה והיהודים נתקעו באמצע. קהילות ישראל נעקרו ממקומן. פחד המחר תקף את בני עמנו ביותר. בני ראדין ניגשו אז אל רבן של ישראל ה"חפץ חיים" זי"ע שיחזק את לבם. שבורים ורצוצים מן המצב ומחרדת העתיד.

ה"חפץ חיים" הוציא אז גמרא מסכת עבודה זרה, ולמד אתם שורות אחדות על אדם הראשון, בשעת שקיעת החמה הראשונה בחייו. הוא חשב אז שכל העולם עומד ליחרב ולחזור לתוהו ובוהו בגלל שחטא. "היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר אמר: "מנהגו של עולם הוא...". [ע"ז ח.].

החפץ חיים פנה אל שומעיו ואמר. "בלילה הבא כבר אין אנו מוצאים אותם נסערים וממררים בבכי... אתם יודעים מדוע? שכן למדו מתוך יום האתמול, שכך הוא טבעו של עולם. הם כבר ידעו שאחרי החושך חוזר ומאיר היום. וכך שוב לא נחרדו כל כך מן הלילה שלאחריו. שוב לא סבבו אותם עוד יגון ואנחה, אלא ציפו לאורו המפציע של היום הבא...

"אחי ורעי" אמר כעת ה"כהן הגדול" מראדין: האם זה הלילה הראשון של צרות ישראל? כמה 'שקיעות חמה' ראה עמנו, כמה אפילות עטפו אותו, כמה לילות עברו עלינו בגלות - - ולמרבית הפלא חזר והאיר עלינו היום, שוב ושוב. הקב"ה המאיר לעולם ולדרים עליה ברחמים הצילנו מתוך החשכה ועם ישראל חי וקיים כמונו היום. עלינו להתחזק, לבטוח להאמין כי אין הלילה בר קיימא, כדוגמת אדם הראשון שהאמין ושוב לא בכה כששקעה החמה בשניה, בידעו שזהו מנהגו של עולם... בוא יבוא השחר! חיזקו ואימצו עַמי בקֵל מעוזו! והרבה עמו פדות...

*

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי. ר' ישראל! בתקופה איומה זו, בה לב כל ישראל שותת דם ושרוי בחרדת מלחמה, חשבתי רבות על חיזוקו של ה'חפץ חיים', כולנו "שומרים לבוקר" מתוך תחינה ותקווה שזה כבר הלילה האחרון שלפני שחר הגאולה.

במוצאי שבת קודש הבזיקו עם נר ההבדלה, דברי חכמינו ז"ל במקום אחר והצירוף הזה העלה אור מופלא... הרי האש נבראה במוצאי שבת! הקב"ה נתן אז דיעה באדם. הוא שפשף אבנים זו בזו ויצא מהן אור. [פסחים נ"ד.]

געוואלד! הרי זה קרה באותה שעה ממש, שהיה אדם בשפל המצב המדוכא ביותר. הוא חשב שכל העולם נחרב אז בחטאו, תוך כדי רגעים. ועם כל זאת ניתנה בו דעת עליון להדליק אש גם אז. להפיק נקודת אור חיובית אף במצב האיום הזה...! הוא לא ידע אם עוד יחיה ברגע הבא, אם עוד יתקיים העולם בכלל. ועם זאת הוציא אור ולו אף לרגעים אלה... הלא דבר הוא!

יציר כפיו של הקב"ה התגבר ועמל על כך. הוא הכה ושפשף אבנים, תוך כדי בכייתו הנוראה והוציא אש למרות הכל! ולזכרון זה אנחנו מדליקים אש בכל מוצאי שבת ומברכים עליו בשם ומלכות, בורא מאורי האש...

האש ההיא נוצרה בחסד עליון מתוך דמעות וצער אנוש... כל אש, כל שלהבת עולה, כל נר דולק, כל תנור בוער, כולם מוצאם מיצירת ליל החרדה ההיא... ללמד שאת הניצוץ יש להבעיר תמיד. נקודת החיות, נקודת האור, אף מתוך שתי אבנים קרות וקשות...

*

אהובי הנעלה! מדברי ימינו כבר ידענו שהשחר בדרך אחרי הלילות. כל שכן שעלינו לעמול, לשפשף אבנים ולהעלות אש. וביותר! להדליק את אור האמונה... יחד עם כל ישראל הננו כואבים ודואגים. הנני מרגיש את פעימות לבך הזך, את מכאובי נפשך, את חרדתך לגורל בני עמנו. אנא נשתדל בכוחות משותפים לשפשף את האבנים הכבדות המונחות על הלב ולהוציא שלהבת אורה; לעסוק בתיקון ובהטבה, להאיר ולחמם את הלב באמונה ובטחון באדון עולם, בתוחלת ותקוה לאור הבוקר. עוד יבוא היום! עוד תזרח השמש! אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרוּכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח!
*

אבי ז"ל כתב מכתב, זמן קצר אחרי שנשתחרר ממחנות זוועה וחזה בחורבן עמו, במשך שנים ארוכות. וזה לשונו: "ורוח ישראל סבא העטופה יגון קודר על שבר בת עמה, השרויה בצער ועלבון ומדוכדכת מן המהלומה הקשה ביותר שספגה אי פעם. מתרוממת מאשפות חורבנה ולובשת גבורה, מזעיקה את כל שרידי כוחותיה לחדש את פעולתה ולהגן על שייר נכסיה מן היאוש המתקיף, הזומם להשמיד את כל הנשאר לפליטה".

"עם ישראל אינו מתייחס אל החיים לא בהגיון, גם לא ברגש. הוא כרת ברית את החיים תחת הר בוער באש-דת!!!".

"שם חוּצב להב אמונתו ושם נשבע שבועת אמונים לתורה ולתעודה. שם שֹם לו חק ומשפט - באש שחורה על גבי אש לבנה, נחרתו ונחקקו בלוחות הלב הישראל, הברית הנצחית , התורה והמצוות. הם היו לו לקַו ולמִדה במהלך החיים בהם ישתעשע בטוב לו וימצא נוחם בצר לו. הם יורו לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה וחי בהם… "וחי בהם!" זו היתה סיסמת חייו של אבא תמיד.
*

"הן רוח ולב עמך שבור וחולה" [סליחות יום ב' דעשי"ת]. כמה צמא העם היהודי כעת לנטפי נחמה. מאין ניקח זאת בימים איומים כאלה? אלא שנאמנים עלינו דברי ה'שפת אמת' זי"ע שחי בתקופה קשה לישראל, תקופת פוגרומים וגזירות המלכות. וכך דיבר בקדשו אז: "אנכי אנכי הוא מנחמכם", שב"אנכי ה' אלקיך" נמצאת הנחמה. [ואתחנן תרנ"ו].
*

אדון עולם אשר מלך... בפתחה של תפילה מתנוסס לו גבוה מעל גבוה, פיוט עתיק יומין; שיר "אדון עולם" הנאמר בפי כל ישראל, זה דורות רבים, בכוונה וברגשי קודש. חשבתי שלעת אשר כזאת, ירחם ה' ויושיענו במהרה; כדאי מאד להתחזק ולהיאחז במלים הקדושות האלה, הכוללות בתוכן התקשרות יהודי לאבינו שבשמים, הכרה עצומה בייחודו ומלכותו, הנהגתו והשגחתו תמיד בכל עת. יקירי! מעיין אדיר של חיזוק נמצא בשיר הנשגב הזה.

*

אדון עולם... אצל מי מאתנו אין המלים האלה מעוררות זכרונות? בנעורינו היינו שרים זאת בלחן מיוחד. בימים הנוראים היו אומרים זאת בציבור לפני התפילה, בנעימה מרטיטה, ביראת הרוממות. זכרונות פועמים בלב עוד מימי כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע. ה"בעל מתחיל" באמירת 'אדון עולם' סיים את הפיוט בקול, בנעימה קדושה בהצהרת בטחון חזקה: "ה' ל-י ול-א א-י-ר-א".

מימי השטיבל בנעורי, זכורני חסיד ראדומסק ישיש, שריד אש וחרב, ר' אהרן געלדווערטה ע"ה איש קראקא. שהיה שר "אדון עולם" בליל יום הכיפורים בניגון של שמחה עילאית, שמחה של התקשרות בריבון כל העולמים. ר' אהרן נולד בשנת תרנ"א. אציל נפש היה, ישר דרך וזהיר בכבוד הבריות. עוולה לא נמצא בשפתיו ותפילתו זכה. לא הניח איש רם מעלה זה נפש בעולמו ל"ע. יהיו נא הדברים לזכרו.

*

אברך יקר מאנטוורפן סיפר לי בשעתו, שבתחילת תקופת ה'קורונה' הובהל לביה"ח והיה בסכנת חיים ר"ל. זה היה בערב פסח לפני כניסת החג. המצב היה איום. אף אחד לא הורשה להיות עִמו. ושם על מטת חליו מבודד בסביבה נכרית קרה, נאבק האיש על חייו וההתחזק שוב שוב במלים שב"אדון עולם": "ולו העוז והמשרה. והוא קֵלי וחי גואלי וצור חבלי בעת צרה. והוא נסי ומנוס לי... בידו אפקיד רוחי... ועם רוחי גויתי ה' לי ולא אירא...". בחסדי ה' שרד והבריא.

באותה התקופה הקשה, בליל חג השבועות. חזרתי מן התפילה באחת החצרות. הבחנתי שבקצה הרחוב עומדים כמנין יהודים יוצאי אשכנז. הם סיימו את תפילת ערבית וכמנהגם עמדו אז לשיר "אדון עולם" יחד. כמובן שעצרתי והצטרפתי לשירתם. איך שייך שימשיך יהודי בדרכו ולא ישתתף בשבח אדיר זה? וביותר לעת אשר כזאת? טעם העליון היה בזה. יהודים מתחזקים ב"אדון עולם" ברחובה של עיר, כשכל העולם שרוי בכעין תוהו ובוהו...
הם שרו זאת בשלווה, בנועם ובכובד ראש; בטבעיות טהורה, בפשטות האהבה התמימה החקוקה בלב לבם של יהודים. כמה התאימה שירה נפלאה זו, לייחוד "אנכי ה' אלקיך" שנשמע מפי הגבורה ביום זה בהר סיני. ה' לי ולא אירא...
*
לאחרונה ממש, סיפר לי רב חשוב מירושלים, דבר ששמע מפי בעל המעשה בעצמו, יהודי בן תורה מיוצאי הולנד. בילדותו, בשנות הזעם נמסרו הוא ואחיו לידי גויים שכנים, לפני שההורים נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור. בטרם נפרדה מהם האמא אמרה להם: אלַמד אתכם שיר ואבקש מכם ילדיי, שכל פעם שאתם נזכרים באמא, תשירו את השיר הזה: אדון עולם…. וכך סיים היהודי כשקולו נשנק מבכי: נשארתי יהודי כילד בין נוצרים, רק בגלל ששרתי בכל הזדמנות: אדון עולם…

*

אהוב נפשי! כמה ראוי להתחזק בפיוט זה פרט בימים אלה, לקראו בעוז ובכוונה! אחד מגדולי הפוסקים בעל "מטה משה" רבי משה מפרעמיסלא תלמיד רבינו המהרש"ל, מביא בשם שלשה קדמונים, רבינו יהודה החסיד, וגדולי הגאונים בדורות שלפניו: רב האי גאון ואביו רב שרירא גאון, ש"כל מי שמכוין בעת התחלת אדון עולם - "עָרֵב אני בדבר שתפילתו נשמעת ואין שטן מקטרג על תפילתו - ואויביו נופלין לפניו, ויש אומרים אף יצר הרע משלים אתו עכ"ל [הובא באליה רבא סי' מ"ו].

תפילתו נשמעת - ואויביו נופלין לפניו. כך קבע בית דין של שלשה גדולי עולם. מתוך כוונה בהתחלת אדון עולם, במשמעות האדירה של "אדון עולם".

*

מסופר שפעם בא לשבות אצל הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע, יהודי אחד ועמו בנו שכבר נטה קצת מדרך הישר ר"ל. במשך ליל שבת קודש, למרות הזוך והזוהר שהתגלה בהיכל הקדושה זה, עדיין לא התעורר לב הבן. אף בשעת השולחן הטהור כשאמר הרבי הקדוש 'שלום עליכם' עדיין לא פעל הדבר עליו לטובה.

אמנם בבוקרו של שבת קודש, כשהתחיל אותו צדיק נשגב לומר "אדון עולם אשר מלך" בלב נשבר, אז נכנסו המלים האלה בלב הבן התועה והחזירוהו למקורו, לאדון העולם ברוך הוא. וכך נעשה בעל תשובה גמור... נשברו מחיצות הנכר שהסתירו ממנו את האמת האלוקית. בכוח המלים האלה שיצאו מפיו הקדוש בקדושה ובטהרה, בתכלית ההכרה וההכנעה, הרגיש הבחור בפועל שיש מנהיג לבירה וחייבים לחזור לאדון עולם אשר מלך...

זאת ועוד, בבית מדרשו של אותו מלאך אלקים, עבר פעם לפני התיבה, הגאון והפוסק הנודע רבי העניך פאדווא זצ"ל מלונדון. הרבי מבעלזא זי"ע פנה אליו אז ואמר: מנהג בעלזא הוא לסיים "ה' לי ולא אירא" בקול רם! ועל זה הוסיף: אם אומרים זאת כך, סגולה היא להינצל מן הפחד, כל היום כולו...

*

אדון עולם... כבר בשתי מלים אלה שוכנת האמונה השלימה שהוא יתברך ואין בלתו, מנהיג תבל ומלואו. מנהג ישראל לומר זאת לפני התפילה, מזכיר את דברי רבי אליעזר הגדול כשהודיע לתלמידיו ארחות חיים. "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים". הכנה נפלאה לתפילה ישנה בהתרכזות בשירת "אדון עולם" לקבל איזה שהוא מושג, שעומדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך, שהוא כל יכול, אחד יחיד ומיוחד, היה הווה ויהיה. והוא לבדו העוזר והמושיע...

*

כ"ק מרן האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע התבטא בפעם אחרי רגעים מרטיטים באמירת "אדון עולם" בימים הנוראים שזוהי "דרשת הקדמה לתפילה". לבו הגדול תדיר נכסף לנעימה קדושה זו אף בשאר ימות השנה. פעם אחת בב' סיון תשכ"ו שחל להיות בשבת, ניגש ואמר 'אדון עולם' בנוסח של הימים הנוראים. אחר כך הסביר ואמר: "איך בין מיך מחיה - ווען איך דערמאן מיך אין די אלטע שפראך!". אני מחיה את עצמי, שאני נזכר ב'שפה העתיקה', שפת עתיק יומין, צלילי מלכות שמים בימי הרחמים והרצון... הוי! די אלטע שפראך...

*

דברים מאירי עינים נאמרו בספר "אמרי פינחס" להרה"ק ר' פינחס מקוריץ זי"ע. הרי פסק הרמ"א בשולחן ערוך סי' צ"ח שקודם התפילה יחשוב אדם "מרוממות הקֵל ובשפלות האדם". מה נפלא הדבר! בפתח התפילה אומרים "אדון עולם" בענין גדלות הבורא ואחר כך אומרים ב"לעולם יהא אדם": מה אנו, מה חיינו, מה צדקותינו, בשפלות האדם...

*
אדון עולם אשר מלך... בסידור "מגיד צדק" שחיבר המגיד מפאלאצק זצ"ל, ביאר למה נקבע פיוט "אדון עולם" בפתיחת תפילת שחרית. תפילה זו תיקנה אברהם אבינו [ברכות כ"ו:] והוא, אבינו הראשון היה הראשון שקראו להקב"ה "אדון"... הגר"א מווילנא זי"ע קילס מאד את הפירוש הזה... כשנשאל פעם הגרי"ז מבריסק זצ"ל, מדוע התפעל ענק דורות כמו הגר"א, מפירוש זה השיב. "הוא התפעל מן האמת שבפירוש זה, ובענין האמת אין דבר קטן ודבר גדול..."

*

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא. לְעֵת נַעֲשָֹה בְחֶפְצוֹ כֹּל. אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמו נִקְרָא. מלים אלה הן יסודיות מאד באמונה במלכות שמים. וכך פירשו זאת המפרשים. הקב"ה היה מלך בטרם הבריאה כולה. מלך בשר ודם, מלכותו תלויה בעמו ובנתיניו.

ואילו מלכותו יתברך היא מלכות בעצם שאיננה תלויה בשום דבר. אדון העולם היה מלך עוד לפני הכל. אף ההעדר והאין היו סרים למשמעתו ובמאמרו נברא הכל. ה' מלך, ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. העבר הווה והעתיד שווה הוא לענין מלכות שמים...

ומה שהתווסף אחרי הבריאה, היתה הקריאה בלבד... והיינו מאז "נקרא" מלך בפי הבריות. וכאמור, המלכות היתה קיימת מאז ומתמיד, אלא כשנבראו יצורי עולם, הביעו קריאת מלך. "לעת נעשה בחפצו - כל, כלומר כשהכל התהווה אז ברצונו. אזי מלך שמו נקרא... [ראה פי' ענף יוסף באוצר התפילות בשם ס' ערבי נחל פ' בלק].

*
ה'חפץ חיים' זי"ע שהשתמש בכל רעיון לחזק את עמו בצורה מוחשית ומעשית, הוציא מתחילת פיוט אדון עולם" לפי מה שנתבאר לעיל, חיזוק נפלא לכל מי שיפעול השפעה רוחנית אפילו על יחידים ואל יזלזל בזה חלילה. וזה לשון קדשו הנלבבה כל כך: " ולפי זה בימינו גם כן כל איש ואיש שיראת אלקים נוגעת בלבבו וכבוד ה' ותורתו יקר בעיניו ואינו יכול להחזיר למוטב כל מכיריו, יראה על כל פנים לייחד לו מקום ללמוד תורה עם תלמידים השומעים לדבריו, ולזרזם לקיום מצותיה"...

והכהן הגדול מראדין מכריז ואומר: "ואל יפול לבבו עליו לומר, מה יהיה מאלו התלמידים המועטים? וכי יתרומם כבוד ה' על ידי זה? אל יאמר כן, כי באמת עניני אלקות אינו כשאר ענינים של מלך בשר ודם, כי כבודו ותפארתו של מלך בשר ודם הוא רק כשיש תחתיו מדינה שלימה של כמה מאות אלפים"...

"לא כן מלך מלכי המלכים הקב"ה שמלכותו אינה תלויה בזולתו, כי הוא מלך בעצם, וכמו שאנו אומרים בכל יום אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, והוא מחייה הכל ברצונו, לא יתבטל כבודו וכבוד תורתו ח"ו, על שאין לו רק מיעוט המתדבקים בו ובתורתו, כי סוף דבר יהיה שאותם מועטים יתרבו ויתרבו, ותרבה הדעת, עד שתחזור העטרה ליושנה". [חומת הדת פ"ג].

*

ר' ישראל! מובן מאליו שראשית כל ראוי להתחזק באמונה וביטחון, להתפלל בחָזקה, להתגבר ולהשתפר בתורה, מצוות ומעשים טובים, להיטיב דרכים, לקדש שם שמים בסתר ובגלוי, כפי שמורים לנו רבותינו מאורי הדור. ועם זאת ראוי להשפיע על הזולת, לחזק יהודים ולהחדיר הכרת אלקות, אמונה בטחון והתחזקות ולו אף על יחידים, אף בבית ובמשפחה. כך המריץ פוסק הדורות ה"חפץ חיים" אפילו למעטים!

ברחוב שורר כעת אווירה של תשובה והתחזקות גם אצל 'תינוקות שנשבו'. כמה נפלא היה, אם היינו יכולים למשוך לבו אפילו של יחיד בישראל ליהדות, לשמירת שבת ועוד, מתוך מאור פנים ואהבת ישראל. הלבבות פתוחים כעת. נשמות מרוחקות מבקשות להתקרב.

*

שליחות! שליחות! מה נשגבה דרך רבותינו ז"ל המעניקה לנו חיוביות לכל פינה בחיים. מדהים! "וישלחהו" ה' אלקים מגן עדן, נאמר על אדם הראשון, רגעים מרים בתולדות האנושות. ואילו ה'שפת אמת' מפרש "וישלחהו" מלשון שליחות... "שהקב"ה שלח את האדם לתקן את העולמות השפלים ובכח התקשרות שהיה לו מקודם בגן עדן, בכח זה יתקן גם כל העולם..." [בראשית תרמ"ד].

הדברים מרוממים רוח ונשמה! אמנם קרה מה שקרה, אלא שכעת ישנה שליחות דווקא מתוך המצב ההוא. שיתקן אדם את המקומות השפלים בהשפעת רוממות גן עדן שהיה שם פעם...

אדם בחיר היצירה! מאי דהוה הווה. חטאת, נענשת, נטרדת, נגרשת. אמנם גם בזה יש משימה ותכלית. צו השעה הוא: לֵך בכוחך זה אל המרחב, במה שקלטת פעם במקום מרומם. לך ותקן את העולם השפל, בשיירי נטיעת גן עדן שבלבך. עֲלה והצלח! אה! וישלחהו מלשון שליחות...

*

ואמנם כך מפרש ה'שפת אמת' "נהפך לאבל מחולנו": אין "נהפך" מתפרש כמצב חדלון ועצירה, קהות חושים, רפיון ידים ו'הורדת כנפיים. משמעות ה"הפיכה" לפי ה'שפת אמת' היא שינוי מהלכים וחילוף תפקידים בעבודת ה'. כל רגע של חיי יהודי יש בו תפקיד ומשימה. עלינו להיות דרוכים ומצפים תמיד לפקודה הבאה. וכך גילה ה'שפת אמת': "כל מה שהיו משיגין אז על ידי השמחה ומחולות זוכין עתה, על ידי האבילות על חורבן בית המקדש...". [חנוכה תרמ"ד] גם אבל זה יש בו כיוון חיובי, המביא תועלת רוחנית מתוך כאב זכרון, ריחוק ותשוקה...

ר' ישראל! הרי לדאבוננו באמת אירע כן. ביום שמחת תורה "נהפך לאבל מחולנו". איך אמר ישעיהו הנביא? תעה לבבי, פלצות אחזתני, את נשף חשקי שם לי לחרדה. אלא שה'שפת אמת' מורה לנו גם כעת, שאף מצב כזה, שישתנה במהרה לטובה, יש לכוון אותו להגברת הטוב, להרחבת גבולי הקדושה. יש תפקיד וכולנו בתפקיד.

בארץ הקודש מתגלה כעת קידוש שם שמים נורא הוד. קיבלתי ידיעות, שהבנים התועים תמהים ומתפעלים עד מאד מן המסירות הבלתי פוסקת של שומרי תורה, הפועלים יומם ולילה בהתנדבות מתוך אהבת ישראל אמיתית, בגלוי ובסתר, אף בתחומים קשים ומזעזעים. ברך ה' חילם.

*

עסקנו לאחרונה ב"ספר החיים" שחיבר אותו גאון וקדוש, רבי חיים מפרידברג אחי המהר"ל, זכר צדיקים לברכה. חידוד מדהים מצאתי שם. הוא כותב שכמו שבעשרת ימי תשובה ישנה השגחה מיוחדת בגלל שהם ימי תשובה וכפרה. "כך עיני ה' על ארץ ישראל מראשית השנה ועד אחרית שנה, לפי שכל הזמנים שוים זה לתשובה וכפרה".

פלאי פלאים! מה שנאמר "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" על עשרת ימי תשובה, נוגע לארץ הקודש בכל יום ויום!!! כל הזמנים שוים להתקרב אל אלקי ישראל, בארץ ישראל!

*

וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל. לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא... גם במלים אלה ישנו חיזוק עצום לתקופתינו. המפרשים פירשו "ואחרי ככלות הכל", על אומות העולם, בעת שינָערו הרשעים מן הארץ וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי זרע יעקב לעולם לא יכלו ח"ו. [עץ יוסף] עם הנצח יחיה לעד! אחרי ככלות כל הרשעה, לבדו ימלוך נורא!!! ונשגב ה' לבדו ביום ההוא! ר' ישראל! עוד יבואו ימים כאלה!

*

וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה. וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה... נוראים הם דברי ה'תפארת שלמה' על מלים אלה. "כמו שהשי"ת הוא היה הוה ויהיה, כן ישראל צריכין להיות בבחינה זו בין בגלות ובין לימות המשיח, במהרה בימינו, כיתד שלא תמוט". כשם שמציאות ה' היא מעולם ועד העולם, בעבר הווה ועתיד לא שום שינוי ח"ו, כך צריכה להיות האמונה בו, ללא שינוי בין זמני חושך ח"ו ובין זמני אור, ימי גלות וימי גאולה. לעתיד לבוא, בזמן ה"יהיה" תהיה התגלות אלוקית לישראל, לאלה שהחזיקו מעמד גם בזמן "היה", של גלות והסתר, במצור ובמצוק. [תפא"ש שער התפילה]

בימים טרופים אלה, יתכן מאד שהם הכנה להתגלות ה' בעתיד. הלוואי, ההזדמנות האחרונה להראות את הקשר בינינו ובין אבינו שבשמים אף בזמנים כאלה, כיתד שלא תימוט. בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה...

*

דבר יסודי מאד על פיוט 'אדון עולם' נאמר בשם ה"אוהב ישראל" זי"ע מאפטא. הרי נפסק בשולחן ערוך או"ח סי' ה' נפסק, שכשיזכיר שם ה', [הוי"ה] יכוון פירוש קריאתו [שם אדנות] "אדון הכל": ופירוש כתיבתו: "היה הווה ויהיה"; וכשאומר שם אלוקים יכוון: "תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם".

ועל כך אמר ה"אוהב ישראל" שבפיוט 'אדון עולם' יש מעין 'מסירת מודעה' והקדמה לכל השמות הקדושים שבתפילה. "אדון עולם" הקדמה לקריאת שם אדנות; היה הווה ויהיה מכוון ל'שם הוי"ה' הנאמר בלשון שם "אדנות". ואילו "ולו העוז והמשרה" היא ההקדמה לשם "אלוקים" שהוא "תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם". לכן צריך לכוון מאד באמרו "אדון עולם" שכן מתוך הקדמה זו לתפילה, יזכור זאת בעת אמירת השמות. [טעמי המנהגים, חלקת יהושע].

*

יקירי! הלבבות פתוחים כעת... הזכרתי את אבי ז"ל ואת זכרונותיו. הבה אשתף אותך כעת בסיפור נרגש, שזור מן העבר ומן ההוה גם יחד, בהיקף מופלא של שמונים שנה, עד לפני כמה ימים ממש... אבא היה מקושר מעודו במצוות תפילין וביותר בשנות הזעם במחנות עבודה איומים והרי קטעים מזכרונותיו:

"באותו פרק זמן היה עדיין שהות להניח תפילין לפני ההליכה לעבודה, אבל רק לק"ש ולשמונה עשרה, ולא לשאר התפילה. מאוחר יותר היה עלי להגניב את התפילין למקום העבודה ובשעת הצהרים, להניחן באין רואה".

"הקשר היחיד שהיה לנו עם מה שלמעלה מאתנו היו התפילין, שלא הפסקנו להתקשר אתם בכל יום ויום ובכל מצב ומצב. ואתן נפתלנו פתילי אלקים. גם כשהוא מכה בנו בתוקף ועוז- בנפשנו פנימה היה זה קשר נשמתי אדוק למקור מחצבתה".
על חורף שנת תש"ה במחנה 'שליבן', זמן שפל של 'כלו כל הקיצין' כתב אבא: "מבחינה רוחנית היתה תקופה זאת הכי ירודה מכל הזמנים. ביום לא היה עם מי להחליף מלה. אחר העבודה בלילה או אחר משמר הלילה ביום נפלנו על המשכב כחללים..."

"ההתעוררות באה עם הגיע משלוח של אנשים חדשים מפיעטרקוב. אמרו שאחד הצליח להבריח זוג של תפילין לתוך המחנה. ניסינו לעקוב אחריו אולי נזכה עוד ולוּ אפילו פעם אחת להניח תפילין. וביום ראשון אחד אחר הצהרים הצלחנו לתפוס אותו ובסתרי סתרים נתן לנו להניח תפילין. זאת היתה כעין זריקה שהפיחה בנו רוח חדשה. ובמוחי הבריק אז ברק של רעיונות..." אבא הגה אז דברים עמוקים על הראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין...

*

זמן מה אחרי שחרור המחנות, עבר אבי ז"ל לעיר קראקא. הוא נמצא אז בדירה אחת עם צעירים אחרים, שרידי חרב שהיה שסועים בנפשם. תוך כדי שבוע התחילו כולם להניח תפילין מבלי שיגיד להם אף מלה אחת על כך. הם ידעו שהוא סבל שנות עינויים כמותם, ועמד באמונתו וקיום מצוותיו. וזה שימש כשיכנוע הכי יעיל.

*

יותר מיובל שנים עברו מאז. פעם בשמחה משפחתית, כשאבא זכרונו לברכה עוד היה אתנו, הזכרתי בהמיית לב את הדבקות המיוחדת שלו עם מצוות תפילין. קישרתי לזה את מאמר רבי יהודה בן בתירה שאמר: ""והללו תפילין שהניח לי אבי אבא". [סנהדרין צ"ב:]. כמדומה שאף שרתי על זה חרוזים. לאחד מבני שיחיו שעדיין היה אז ילד, נכנסו הדברים ללב...

בעת ה'שבעה' על אבי מורי ז"ל, ניגש אלי אותו הבן שהיה אז בן אחת עשרה ורצה לדבר אתי. "האם אני יכול לקבל את התפילין של סבא, להניחם כשאהיה בר מצוה"? שאל בתום. . הסתכלתי עליו ברגש רב. לא היה לו מושג כמה ניחם אותי בשאלה זו, על "תפילין של אבי אבא", על המשך ועתיד.

אמרתי לו: "אליעזר בני, אני לא יכול להחליט על זה בעצמי. התפילין של סבא לא שייכים לי לבד. עוד מעט אודיע לך". פניתי אז לאחי הגדול שליט"א ובפי בקשת הבן. הוא ענה לי תיכף ומיד: "וודאי. אני מסכים בהחלט. אם ילד שואל כזאת, מגיע לו..." וכך זכה אליעזר בתפילין של אבי אבא...

*
שוב חלפו עשרות שנים. בשנה זו, חגגנו את הימים ימים הראשונים של סוכות אצל הבן ר' אליעזר הי"ו המרביץ תורה בעיר מרוחקת. בליל שני של חג, הוצרכנו לגוי של שבת. שבות דשבות במקום מצוה. ממול הבית גר נכרי סטודנט, שלפעמים נזקקים לשירותו.

את הדלת פתח הפעם חבירו של השכן, שבא לבקר אותו. כששמע במה המדובר. הציע בעצמו לעזור לנו ברצון. "שלום! אמר "אני יהודי". למה לא לעזור ליהודים...? הסטודנט ה'גוי של שבת' שעמד מאחריו אמר לו תיכף. "לך כיהודי, אסור לעזור בזה. תן לי ללכת". למעשה הגיעו שניהם יחד. הגוי עשה מה שעשה וחזר. היהודי התבקש להישאר ולהצטרף לסעודת יום טוב בסוכה... מציאה בהיסח הדעת. בהשגחה פרטית גלויה.

*

האורח "גייב" ששמו היהודי הוא גבריאל, לא ידע על יהדות כמעט כלום. הוא מתלמד להיות טייס בצבא ארה"ב. אף פעם לא הניח תפילין ולא ידע על עיקר שבת. ובכל זאת נראה היה בעליל איך שהניצוץ שבו מתלהט בסוכה. הבחנתי בו נפש עדינה. כל הזמן חזר ואמר: "כך כל נפלא, כל כך מיוחד, להיות במקום כזה.".

הרעפנו עליו חיוכי אחוה וקירבת נפש והודענו לו על היופי שביהדות שלא הכירה כלל. גם בברכת המזון השתתף קצת. במוצאי החג חזר עם מצלמה כשכיפה על ראשו. הוא רצה להצטלם אתנו ולשלוח את התמונה לסבתא, אֵם אמו, שעדיין יש לה קשר כל שהוא עם היהדות. "היא וודאי תשמח".

*

בינתים פרצה המלחמה הנוכחית. המפלצת העזתית ימ"ש הוכיחה את אכזריותה התהומית. הלבבות היהודים בכל מקום בעולם נקרעו לגזרים. ביום רביעי שעבר הודיע לי בני אליעזר נ"י בשורה טובה. גבריאל הניח תפילין בפעם הראשונה... הוא כבר לא "קרקפתא דלא מנח תפילין". הוא הניח את התפילין של אבי אבא - - -

"ומעשה שהיה כך היה" סיפר בני. "לא הצלחתי להתקשר אליו אחרי החג, עד היום. כשהשגתי אותו אמרתי לו "גייב! אנא תעשה משהו למען העם היהודי השרוי בצער ובסבל כה רב. הזכות הזאת וודאי שתועיל. תבוא נא אלי הביתה להניח תפילין. נערוך לך מסיבת בר מצוה קטנה, שלא זכית לה בשעתה. "ברצון ובשמחה! ברור שאני אבוא" היתה התשובה.

"גבריאל הגיע... המשיך בני. "הסברתי לו את מהות המצוה הנפלאה הזאת, שבה אנחנו מתקשרים עם האלקים ומה מונח באותן ה'בתים'. סיפרתי לו על סבא, על מסירות נפשו להניח תפילין במחנות ועל התחזקותו בהן בימים שפלים ואיומים ביותר. סיפרתי לו על משאת נפשי כילד, שלא יקנו לי תפילין חדשות, אלא שאזכה להניח דווקא את התפלין של סבא".

"ואז הניח גבריאל הבן האובד את התפילין של אבי אבא. הוא אמר אחרי את הברכות וקרא פרשת שמע ישראל. אמרתי לו אז: "גייב" כעת אני משאיר אותך לבד בחדר. כעת שאתה מעוטר בתפילין אלה, אני רוצה שתתפלל לאלוקים בלשונך לכל מה שאתה צריך". כשיצא גבריאל מן החדר היה מרוגש עד מאד. "מאד הוקל לי על הלב". אמר. "אני מרגיש אחרת". והן הן הדברים. הלבבות פתוחים. יש צימאון ליהדות ואשרי מי שיַרווה ויַמלא...

*

והוא אחד ואין שני... ולו העוז והמשרה... מלים אלה צריך לחקוק על הלב, במיוחד בימי מהומה אלה. יושיענו בעל הרחמים. רק הוא יתברך הוא מלך עוזר ומושיע ומגן. ואין שני. לו המלוכה והשלטון והוא לבדו שורר ומושל. רבבות אלפי ישראל שאגו ביום שמחת תורה בהטעמה מיוחדת "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. לעושה גדולות נפלאות לבדו כי לעולם חסדו".

*

והוא קֵלי... כשנפגש הרב שלמה זלמן ברויאר, חתן הרש"ר הירש, עם רבה של קראקא, ידידו הקרוב הגאון רבי שמעון סופר בן החת"ס, זכר צדיקים לברכה; ה"קראקעווער רב" ביקש אז מידידו לומר לו דבר בשם חמיו הגדול, הרב הירש.

נענה הרב ברויאר ומסר לו נקודה מפעימה מעוררת מאד מפיוט "אדון עולם". בתחילתו מביע המשורר הקדוש את גדלות הבורא ה"כל יכול", מלכותו, כוחו וגבורתו על כל העולם כולו באופן נשגב מאד. אלא שעם כל זאת עוברת השירה ומייחדת את האלוקות על על כל יחיד ויחיד "והוא קֵלי וחי גואלי!!!". כל יהודי בתפילתו עומד ומכריז: יש לי קשר פרטי עם הקב"ה. אליו אני פונה ומתפלל. הוא צור חבלי בעת צרה. בידו אפקיד רוחי... הוא אלוקים שלי. ה' לי ולא אירא...

והוא קֵלי... בעת מלחמת 'יום כיפור' חיזק כ"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע את הציבור במשמעות פסוק "ויתחזק דוד בה' אלקיו" שנאמר בזמן קשה ומדכא מאד בחיי דוד המלך. לא כתוב "בה' אלקים" אלא 'בה' אלקיו' שהוא שלו בכל המצבים, ואמנם מיד כשהתחזק דוד בה' אלקיו התחילה הישועה לבוא. זהו שורש הישועה, מה שיהודי מתחזק בה' אלקיו ומאמין שהוא אלקיו...
*

וְחַי גּוֹאֲלִי... מלים אלה מיוסדות על מקרא באיוב [י"ט כ"ה] "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם". אבי ז"ל ביקש לרקום את הפסוק הזה על המפה המיוחדת למצות מצווה לליל הסדר, חג הגאולה. כנראה שפסוק זה נתן לו חיות מיוחדת תמיד, בקשר לגאולת ישראל...

וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה... כמה ממפרשי הסידור פירשו [לפי הניקוד בסגול] "חבל" מלשון מכאוב ויסורים. כלומר, שהקב"ה הוא צור מעוז להושיעני מכאבי בעת צרה. [עיון תפילה ועוד]. מתוך צירוף שתי מלים אלה, נובעת משמעות נוספת. "צור חבלי". צור ישראל כביכול נמצא עמי בתוך המכאוב, בבחינת "עמו אנכי בצרה", שכבר אמרו צדיקים שעל ידי האמונה שהקב"ה נמצא אתנו בצערינו, זה בעצמו יביא את הישועה, כמו שנאמר בהמשך: "אחלצהו ואכבדהו...".

*
וְהוּא נִסִּי... כך אמר משה רבינו בעת מלחמת עמלק. "ה' נסי" [שמות י"ז ט"ו] כלומר ה' הוא העושה לי נס. וּמָנוֹס לִי.... כך אמר דוד המלך בשעת סכנת חיים. "כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי" [תהי' י"ט י"ז] . ופירשו זאת המפרשים: כאדם הבורח אל אוהבו [מצודות].

מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא... גם זה מקורו מדברי נעים זמירות ישראל. ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי."כוסי" מתפרש גם כן כחלק ומכסה [ראה רש"י ורד"ק] חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. ביום שמתפללים אליו נהיה ה', חלקנו.

*

בנוסח 'אדון עולם' של אחינו היקרים מבני ספרד, נתווסף בין השאר, חרוז נפלא ומחזק את האמונה בה' בורא הרפואות: וְהוּא רוֹפֵא, וְהוּא מַרְפֵּא, וְהוּא צוֹפֶה, וְהוּא עֶזְרָה. נתפלל נא על הפצועים ועל חולי ישראל בכלל. והוא צופה והוא עזרה. נעורר רחמי שמים על השבויים, על הנעדרים, על המגוייסים, על סבל דאגת יקיריהם. אין לנו מושג מה שעובר עליהם. ירחם ה' על כולם! אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה. אחינו בני אברהם יצחק ויעקב. שיחזרו נא כולם לביתם, חיים וקיימים. כולם! כולם!

*

ה' לי ולא אירא... כשהשיא הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע את בנו כ"ק רבי ישכר דוב זי"ע בעיר טשרנוביל, שהיתה שייכת למדינת רוסיה. כנראה שהשלטון לא ראה בעין יפה מנהיג יהודי בעל השפעה כזאת. ואולי היה שם גם חשש "ריגול". הם גזרו שיעזוב הרבי ופמלייתו את הארץ. וכך נאלצו לברוח משם תיכף במוצאי שבת שבע ברכות, מפני חמת המציק.

כשנסעו משם וכבר היו על אם הדרך באישון לילה, הרגיש בעל העגלה, יהודי פשוט ותמים, ששוררת שם אוירה של מתח, מפני המצב. ואז נענה בעל העגלה ואמר בבטחון עז: מה אתם מפחדים? אני - אינני מפחד כלל! כשאני יוצא מן הבית, נוטל אני את המקל ביד, ואת האלקים בלב - ומה יש לפחד עוד?! "מיטן שטעקן אין די האנט און מיט ג-ט אין הארץ". והרב הקדוש מהר"י מבעלזא, התפעל מאד מאותם הדברים שיצאו מעומק לבו של היהודי התמים.

והעיד הרה"ק רבי וועלוולי מזלאטיפולי זי"ע, חתנו הצעיר של הרה"ק מהר"י מבעלזא. "מאז שחזר חותני מטשרנוביל, הרבה תמיד לשוחח בהתפעלות על בני המקום. גם הפליג לספר בשבחם של יהודי העיר התמימים, וסח על מעלתם של העגלונים אשר בה...".

*

ה' לי ולא אירא... מקור מלים אלה הוא בפרקי ההלל... בימי החג אמרנו זאת יום יום בחדוות הלב. בראש חודש מרחשוון אמרנו זאת שוב בהטעמה אחרת. המלים התקרבו למציאות, למצב הנורא ועודדו אותנו בחזקה. כל מה שמפנימים יותר ויותר את "ה' לי" כך יפוג הפחד "ולא אירא".

נעים זמירות ישראל תוקע ומחדיר את הדברים לעומק התודעה. "ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם. ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. טוב לחסות בה' מבטוח באדם. כל גויים סבבוני...סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים... דחה דחיתני לנפול וה' עזרני... קול רנה וישועה... ימין ה' עושה חיל!!!"

*

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שבת פרשת נח, נוח בערים ונוח בשדה הקרב, נוח מאויביהם...
בעזרת אדון עולם, שלא תהא צרה ויגון ואנחה
והראנו ה' בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים עיר קדשך...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

[קומי רוני]

מדוע הפסיקו מאמריו הנפלאים של הגרמ"י

[קרית מלך]

מדוע הפסיקו מאמריו הנפלאים של הגרמ"י

בבקשה

[קרית מלך]

בס"ד
מה יפית במזוזה...
הנוי והנצח במצוות מזוזה
נשמתו של בית...

לר' ישראל יקירי שליט"א

חביב עלי רעיון "נשמת הבית", מפני שהוא מתורת ארץ ישראל החביבה, 'יליד ירושלים'... בערב שבת קודש היה זה בעיר הקודש והמקדש. ישבתי בדירת גג של תלמיד חכם עצום, בחדר רווי תורה, אצילות והשראה. מן הרחוב נשמע קולם של בני ציון היקרים, ילדי ה"תלמוד תורה", שרים שירת "אשר בחר בנו מכל העמים".

ישבתי אז ליד המזוזה והתבוננתי בה ובמצוותה הייחודית. ובאותה פינת יקרת הבזיק הרעיון. וכאילו 'בת קול' יוצאת מעיר הנצח וההוד: "הרי ידעת, שהשבת היא נשמתו של הזמן. הלא ידעת שירושלים היא נשמת העולם. ובכן דע לך עוד, שהמזוזה היא נשמתה של בית יהודי!!!

"דע לך, שיש נשמה לבית. היסודות, האבנים הקורות העמודים, הם גוף הבית ואילו המזוזה היא נשמתו של הבית היהודי. הנשמה המחייה והמקדשת את הבית... שם בפרשיות "שמע, והיה אם שמוע" נקבעו ייחוד ה' ואהבתו, קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. שם ביְמִינו של הפתח, קבועה תמצית חיי הנשמות של עם ישראל!". לביתך נאוה קודש!

*

ר' ישראל! הבה נתעורר במצוה מופלאה זו וביותר בימים אלה, ירחם עלינו שומר עמו ישראל.
יופיה של היהדות מתבטא במיוחד במצוות מזוזה. כך לימדונו חז"ל [מס' סופרים פ"כ] על קריאת הקב"ה אל כנסת ישראל ושבח בתי ישראל: "מה יפית ומה נעמת! מה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה!". חיי היהודי מתייפים לאין ערוך מתוך מצוות המזוזה, יופי של נשמה.

עדיין אנו עומדים סמוך לחג האורות. מתוך "מה נעמת" של נר החנוכה המצוה החביבה כל כך, שהזרימה גלי נועם על הימים האלה, הבה נפנה אל כעת היופי של מצוות מזוזה, נשמת הבית היהודי.... שתי המצוות האלה תומכות בבית היהודי משני צדדי השער. מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. וכבר כתב ה"שפת אמת" שמכוחם של נרות חנוכה, מסוגלים לקלוט את ההארה שבתוך המזוזה... [חנוכה תרנ"ה].
*

מה טובו אהליך יעקב... בנוהג שבעולם, אדם תולה שלט על דלת דירתו ועל ידה נודע מי גר שם ומיהו בעל הבית. לפעמים גם נמצאת על הדלת, תווית המודיעה על מערכת אזעקה, וכך נודע איך נשמר הבית. אמנם בעולמה של יהדות, ישנו 'שלט' מסוג אחר, המעיד על בעלות מסוג אחר, גבוה מעל כל גבוה... והשלט הזה מיועד בעיקר למי שדר שם, להזכירו מי הוא בעל הבית האמיתי... ובנוסף לכך, יש לנו סימן מובהק איך נשמר הבית, בצורה אחרת לגמרי, שמירה מגבוה מאהבה...

נחקוק על לוח הלב את דברי חז"ל : "בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועבדיו משמרין אותו מבחוץ. מדת הקב"ה אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך..." [מנחות ל"ג:].

*
וכך לימדנו רבינו אלעזר אזכרי "בעל החרדים" בספר מצוותיו: "ויזכור כי הוא יתברך בעל הבית והאדם ובניו ואשתו וכל אשר לו אורחים, וכל נכסיו שלו, והוא השומר אותו בבית ובשדה, ועל ידי כך נחשבת לו מצות מזוזה כל יום לפניו יתברך כמצות ציצית והתפילין...".

ובספר "קב הישר" קבע זאת כהנהגה: "ובשחרית קודם יציאתו מביתו יטול ידיו תחלה, ואח"כ יבא אל המזוזה ויניח ידיו על המזוזה ויכוין שהקב"ה הוא בעל הבית ואנחנו כולנו בבית רק אורחים... [פרק נ"ה].

איזה מבט נפלא וחודר!!! דבר זה עשוי לשנות את מהלך חייו של אדם לגמרי. כל פעם שיהודי נכנס לבית ויוצא ממנו, הוא זוכר שהקב"ה הוא בעל הבית ואנחנו אורחים בלבד. במזמור הלל אנו אומרים: "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי". כשזוכרים מי הוא האדון השליט על הכל והמנהיג את הכל, אז משתחררים מן האזיקים ומסוגלים לנשום לרווחה...

*

בכדי להבין ביותר את דברי ה'חרדים' על בעל הבית והאורח , אזכיר נא סיפור נחמד לדוגמה לסבר את האזן, ואם כי הנני משתמש בזה כמשל, יש בסיפור זה כשלעצמו, לקח מאלף, איך ניגשים למעשה חסד בחכמה ובתבונה, בנוסף לטוּב הלב...

בירושלים עיר הקודש חי איש חסיד בר אוריין ובר לבב, שקראו לו ר' יעקב יהושע בלכרוביץ ז"ל. ממשפחה מיוחסת היה האיש, מהדיר ספרים ועסקן. מצוות הכנסת אורחים היתה חביבה אצלו עד לאחת. וכך היה האיש מסתובב בכל שבת ושבת בבית המדרש הגדול בגור, ומחפש אורחים לסעודות השבת. כל אורח היה בעיניו כמוצא שלל רב. ועיניו הטובות לא שבעו מלצוד אחר אורחים נוספים. לא נחה דעתו של ר' יעקב יהושע עד שחזר הביתה מבית המדרש, מלווה בגדוד שלם של אורחים מכל הסוגים. גם אני הקטן נמניתי לפעמים עמהם.

"מטבע הלשון שהיה משתמש ומכריז בה, בשעה שהיה מתרוצץ מפינה לפינה בחיפוש, היה: "קום ארויף צו מיר! [תעלה נא אֵלָי הביתה] "קום ארויף צו מיר!"... פניו זהרו ממש ממצוה זו וקרנו מאושר רב. לבו הרחום עלה על גדותיו כשהיה יכול להַנות יהודי ולהשפיע לו מטובו.

[אגב, נזכרתי בעובדה נוגעת ללב מאותם הימים. רבי יעקב יהושע נכנס פעם לכ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע, להזכיר את זוגתו ע"ה שלא היתה אז בקו הבריאות. צדקנית זו נשאה בעול הבית לספק מזון ומחיה לאורחים הרבים. אי שם בצינעה, הושקע עמל רב בזה. בנוסף לברכת רפואה שלמה מן הקודש, היה לזה המשך במסתרים, לשמירת הבריאות. עושי דברו של הרבי נעמדו מיד על המשמר בתקופה ההיא, שאורחיו יסעדו במקום אחר ולא יוזמנו על ידי ר' יעקב יהושע. הרבי הקדוש ידע היטב את מזגו הטוב, כמה יקשה עליו הנסיון שלא להזמין אורחים, משאת נפשו. אלא שבכל זאת השעה אינה ראויה לכך...].

*

וכעת הנני לספר לך הנהגה נפלאה של ר' יעקב יהושע ז"ל, שתשמש לנו כעין משל לענייננו. פעם אחת התאכסנה בדירתו משפחה עם ילדים קטנים. הם גרו אצלו משך זמן רב. במשך הימים התחיל להרגיש את לחץ הנסיון בזה. עד כמה שנתאווה לקיים מצוה זו, התחיל הדבר להפריע לו במקצת...

ואז התאזר ר' יעקב יהושע ביישוב הדעת והתחיל לחשוב בעומקו של ענין. הוא התייחד עם עצמו וניגש בטענה אל יצרו כך: "נגיד שהייתי נוסע כעת לאיזו מדינה רחוקה ויהודי חביב היה מארח אותי בביתו בחיבה ובכבוד ודואג לכל צרכי. האם הייתי מתלונן על ההמולה בביתו ושילדיו עושים רעש במשחקם? מסופקני אם אפילו הייתי משים לב לכך. הרי כל כל אני מכיר לו טובה על האירוח. הלא כך אמרו חז"ל: ומי שהוא פותח פתחו לחבירו, נפשו חייב לו... [שמו"ר א'].

וכך החליט ר' יעקב יהושע בנפשו: "אני מדמה כעת לעצמי, שדווקא אני הוא האורח בביתה של משפחה זו שנמצאת כאן. מעתה אני מתאכסן אצלם. הם מארחים אותי ומטיבים עמי בכל, ולכן כמובן שאין לי כל זכות אפילו לחשוב שמפריעים לי, או שצר לי בביתם הם. הרי אני רק אורח... האורח מתנהג אחרת והוא מתייחס לתחושות המארח בהכנעה ובהכרת טובה... מעכשיו אני אורח בביתם! אה! המצאה זו רק יכולה להיווצר בלב יהודי לוהט באהבת ישראל ומתחסד ללא גבול...

*

בסיפור זה נמצא כעין משל בענין המזוזה, כמה ראוי לו לאדם לשכנע את עצמו שדווקא הוא הוא האורח. כמובן שבנמשל מתרחב הדבר לאין שיעור. ר' יעקב יהושע הִשלה את דמיונו מיהו המארח ומיהו האורח. ולעומת זאת, בנמשל 'הצהרת' המזוזה, הרי זו מציאות ברורה וחדה! הלא כך הוא הדבר באמת! מצוות מזוזה מזכירה לנו, שבכל דירה ודירה הקב"ה הוא בעל הבית ואנחנו אורחים בלבד. זוהי האמת לאמיתו ממש.

אדרבה, מה שאנחנו נחשבים כבעל הבית אינו אלא דמיון... אלא שבכל זאת יש ללמוד ולזכור מתוך דברי ר' יעקב יהושע: ש"האורח מתנהג אחרת והוא מתייחס לתחושות המארח, בהכנעה ובהכרת טובה...". דבר זה ראוי הוא שייזכר תמיד! אה! נשמתו של בית, כמה את מדריכה אותנו בנתיבות האמת האלוקית...
*



הרי דירתו של כל אדם הוא משכנו בעולם הזה. בה הוא מתגורר, אוכל, שותה ונח. בה הוא מתעסק בחיי יומו. ועם זאת, יהודי נאמן קובע על פתח ביתו מבחוץ את פרשיות יסוד היהדות "שמע" "והיה אם שמוע", עול מלכות שמים ועל מצוות. וכך הוא מעלה ומרומם את חייו עלֵי אדמות. כך הוא הופך מקום עצים ואבנים לאדמת קודש. הוי! מה יפית במזוזה. האם יש לך יופי גדול מזה?

*

אחד מרבותינו בעלי התוספות רבינו אלעזר ממיץ, תלמידו של רבינו חיבר ספר "יראים", ספר המצוות, מיוחד בחידושיו, מלהיבי מוח ולב ומלאי קירבת אלקים ויראתו. את מצוות מזוזה פתח ב'קריאה' של חיבה אל מקיים המצוה, בשירה אלוקית: "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, ציוה שתתן עול מלכותו ומצוותיו על מזוזות ביתך!".

במשפט זה טמון כל כך הרבה! אהבת הקב"ה לישראל והתקשרות ישראל אליו יתברך בקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. ... אבינו אב הרחמן מבקש לשמור עלינו מתוך שנקיים את המצוה הזאת, כך נמליכו ונייחדו, כך נהיה עמו כביכול ונישמר בצילו... כן! השראת השכינה מיוחדת שורה על ידי המזוזה לימין הפתח. ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך...

וכך כתב ה'שפת אמת': "הנה מזוזה הוא עדות בכל בתי בני ישראל אשר הם מיוחדין אליו יתברך והויא קביעא וקיימא תמיד" [שפ"א חנוכה תרל"ז]. מעידה היא המזוזה, שישראל הם עם ה', עם הנבחר והמיוחד לו יתברך בלבד!

*

ואכן מיוחדת היא מצות המזוזה שהיא שומרת על הבית. לדברי מרן ה"בית יוסף" [יו"ד סי' רפ"ה] נס נגלה הוא! "ושמירת הבית הוא נס נגלה שהדרים בשאר בתים שאין בהם מזוזה ניזוקין והדר בבית ושיש בו מזוזה ניצול!". טעם קביעת מזוזה "בטפח הסמוך לרשות הרבים" הוא כדי שיפגע בה מיד בכניסתו וגם משום שעל ידי זה ישמר הבית כולו [מנחות ל"ג:].

המזוזה מזכירה לנו שהקב"ה אינו מפסיק מלשמור עלינו, על חיינו ועל בתינו בפועל, בכל רגע ורגע. וכך מלמדנו רבינו בחיי זצ"ל: "וכדי לקבוע בלב אמונה זו שהשמירה חלה בישראל, ושהקב"ה שומר אותם בכל עת ובכל זמן ביום ובלילה, לכך קבעה לנו תורה מצות מזוזה להניחה על פתחי בתינו כדי שנתכוין אל העיקר הזה, בכל פעם ופעם שאנו נכנסין אל הבתים, שהשמירה חלה בנו ושופעת עלינו לא תיפרד ממנו אפילו רגע, וגם בלילה כשאנו ישנים על מטותינו בתוך בתינו, שמירתו יתברך מקפת אותנו מבחוץ ומגינה עלינו... [כד הקמח שם].

*

רבותינו הפוסקים הזהירו אמנם, שכוונת קובע המזוזה תהיה אך ורק לשם מצוה ולא לשם סגולת השמירה [טור יו"ד רפ"ה] וכך מתבטא ענין המזוזה, בלשונו הנפלאה של 'בעל הלבושים': "הקב"ה נתנה לנו שנזכור ליחד שמו הגדול ולאהוב אותו ולעבדו יתברך באהבה, לפיכך יעשה המצוה כתיקונה, לקיים מאמר הבורא יתברך והשמירה מעצמה תבוא, כי הוא שומרנו והוא יצילנו על יד ימיננו... [שם].
*

ובתקופתינו זאת ירחם ה' על עמו ועל נחלתו. נתחזק נא כעת במיוחד, במצוה זו, בקיום הלכותיה והפנמת תוכנה. כמה זקוקים כעת בתי ישראל בארץ הקודש ובכל תפוצות הגולה לשמירה מעולה. הבה נתעורר במצוה נפלאה זו שעליה קראו חז"ל הקדושים את הפסוק: "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך"...

לעת אשר כזאת, ראוי לזכור את מה שאמר הרה"ק ר' פנחס מקוריץ, תלמיד הבעש"ט זכותם יגן עלינו. שמי שעומד אצל המזוזה שעל גבה כתוב השם: שי"ן דל"ת יו"ד, יכוון למה שפירש רש"י [ברא' מ"ג י"ד] על דברי יעקב אבינו, ששם קודש זה נדרש: מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי".

*

ראשית כל החובה היא כמובן שתתקיים המצוה כהלכתה. הרי מדובר כאן על דבר שכל רגע מקיימים בו מצוה, אם היא בכשרותה. ואם ח"ו לא, הרי זה ביטול מצוות עשה. אולי הפרטים לא ידועים מספיק. ההלכות על מהות החדרים החייבים במזוזה, על שיעור גודלם, על הצורה של הפתחים המחייבים, מקום קביעות המזוזה המדוייק ועוד. מי שיש לו ספק בהלכות אלה, ישאל בדעת מורה הוראה. ומה טוב אם יוכל לראות במה המדובר במו עיניו. בשאלה ע"י הטלפון קשה לתאר וקשה לפסוק.

*

יקירי! נחזור ביחד על דברים שעלולים להשתכח, ואולי תְּזַכֶּה גם אחרים בזה. מן הרגע שנכנס אדם לגור בבית, חייבים לקבוע מזוזה מיד. מדובר כאן על ביטול שתי מצוות עשה [פעמיים, בשתי פרשיות ציותה התורה הקדושה: "וכתבתם"]. חוץ מבית שָׂכור בחו"ל ששיעורו בשלושים יום, צריך לקבוע מזוזה בכל החדרים תיכף ומיד. כמובן שאף אם נכתבה המזוזה שלא כהלכתה או שאינה קבועה כהלכתה, יש כאן ביטול מצוות עשה דאורייתא.

חובה לבדוק את המזוזה פעמיים במשך שבע שנים. השנים עוברות ביעף ועלולים לשכוח... היה פעם מנהג נאה, לבדוק את המזוזה בחודש העיבור [אדר ב']. מתוך כך בטוח שלא יעברו שלש וחצי שנים בלי בדיקה. וודאי כדאי לרשום את תאריך הבדיקה. אם כי מותר להוריד את המזוזה לצורך בדיקה יש לזרז את הענין עד כמה ששייך. ביותר יש להיזהר בזה כשצובעים את המשקופים.

מקום הנחת המזוזה היא בתחילת שליש העליון (שתהא כולה שם), אמנם בפתח גבוה ביותר, נכון שלא תיקבע למעלה מגובה הכתפיים, כדי שיוכל לראותה היטב. נכון לברר אצל מורה הוראה על דין חדרים מסוימים ובפרט מרפסות, באיזה צד של הדלת לקבוע אותה; וכן יש לשאול על דין חדרונים קטנים הנפתחים לגדולים ובית שער הפתוח לבית [שלדעת ה'פתחי תשובה' חייב במזוזה אע"פ שאין בהן שיעור ד' על ד'] וכדומה. כדאי מאד לעטוף את המזוזה בפלסטיק ולהדר בנרתיק אטום שאינו שקוף, בפרט במקומות שהרטיבות ואי הנקיון שולטים בו. בספר הנפלא בבהירות ההלכה "שערי מזוזה" [מאת הגאון החסיד ר' שמואל יוסף שטיצברג שליט"א רב בבית שמש] ראיתי שהביא בשם הפוסקים, שאף אם קשה להוציא מזוזה לצורך בדיקתה, לא יוסיף שם מזוזה אחרת, משום איסור בל תוסיף!

*

אף ענין "כבוד המזוזה", צריך חיזוק. בספר "ראשית חכמה" פט"ו כתב "שכשם שאדם חייב לנהוג כבוד בבית הכנסת מפני קדושתו, וכן ראוי לנהוג כבוד במזוזה מפני כבוד קדושת השם". בשל"ה הקדוש [מסכת חולין] כתב: לראות שתמיד יהיה נקי בארבע אמות של המזוזה. כמו כן כתב השל"ה, שלא יעשו שום דבר של מיאוס או בזיון בצד המזוזה וכן כשמנקים את הבית "לא יכבד את האבק לצד המזוזה" – "ומי שנזהר בזה בודאי יהיה שכרו מרובה ויאריך ימים ויהיו לו בנים מכובדים". יש להזהר שלא לשים שקית של אשפה בצד המזוזה בדרך לפינוי. כמו כן ראוי שלא להעמיד שם, אף מי נטילת ידים של שחרית אחרי השימוש. איכשר דרא שנתחברו כמה וכמה ספרי 'הלכה למעשה' נפלאים בכל פרטי מצוה זו.

*

סיפורים ועובדות לאין ספור נשמעו במשך הדורות על שמירת המזוזה ועל מה שנמצא בבדיקתם, שמתוך כך הובנו דברים ומאורעות, על ידי טעויות סופר ושינויי מלים. ירחם ה'. אבחור באחד מהם מפני פרטי ההשגחה שבסיפור שנמסרו ממקור נאמן.

הגאון והפוסק רבי שלום בן ציון פלמן זצ"ל מבני ברק, היה מגדולי התורה שבדור. ראוי לציין שהרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע שֹם עליו עין וייחס לו תשומת לב בילדותו ו'החזון איש' זי"ע קירבו בבחרותו בחיבה יתירה. הם הרגישו את פנימיותו כי לגדולות נוצר. ואמנם עלה ונתעלה האיש לגבהים בלתי נודעים. כשם שהיה רבי בן ציון גאון אדיר בתורה, כך שגבה גאונותו במידות ישרות, בהליכות חכמה ונועם, בזיכוי הרבים, בוויתור, בהבלגת גבורה, בצניעות ובענווה טבעית.

והרי שרשרת של השגחה פרטית שחווה אותו גדול, בנושא המזוזה. בימי בין הזמנים בקיץ, היה נוהג לנסוע לאחד המושבים בהרי ירושלים. [במשך כל הדרך החזיק בידו את תיק הטלית והתפילין. הוא נימק זאת, מי שבידו צרור יהלומים אף הוא מחזיק בהם מתוך שמירה מעולה]. מנוחתו התקיימה מתוך לימוד בבית המדרש, לעבור על כתביו ולהתכונן לשיעוריו להבא.

*

בשנת תשנ"ז נסע הגאון כדרכו למושב ההוא. כשהגיע ליעדו הבחין שאין מזוזות בבית. התברר שבמהלך השיפוץ שערכו שם הורידו את המזוזות והחליטו לקנות חדשות, שעדיין לא הגיעו. הרב פנה אז אל בית הכנסת המקומי ושאל את אחד האברכים, אם יודע היכן אפשר להשיג מזוזות לזמן קצר. להפתעתו ענה האברך: "קניתי היום מזוזות חדשות ואני זקוק להן רק כעבור שבועיים". ויהי לפלא.

*

אלא שהענין לא הסתיים בכך. הרב ראה במעשה זה אות מן השמים, שעליו להתמקד בימים אלה של נופש, בהלכות מזוזה דווקא. וכך למד הגאון באותו 'בין הזמנים' עניני מזוזה, מן הסוגיות שבגמרא יומא ומנחות, עד לדברי הפוסקים האחרונים.

עברו ימים מספר ואחד מתלמידיו צלצל אליו, שיתפלל על בתו הקטנה שחלתה ר"ל. היא מאושפזת בביה"ח זה כמה ימים ואין הרופאים מצליחים לאבחן את הבעיה. הרב פלמן, מתוך שהיה שקוע אז ראשו ורובו בעניני מזוזה, נזכר מיד בדברי ה'חזון איש' זצוק"ל, שמנהג ישראל לבדוק את המזוזות אם קורה ח"ו משהו בבית. ונימוקו עמו, המזוזה שומרת את הבית ואם קורה משהו ח"ו, יש כאן גרעון בשמירת הבית. וצריך לבדוק את כשרות המזוזה. לכן ביקש כעת הרב פלמן מתלמידו שיבדוק את המזוזות תיכף ומיד.

התלמיד טען שרק עברו שנתיים משבדק את כל המזוזות ולכן שוב אינו מחויב בזה, אלא שחזקו עליו דברי הרב, שהאיץ בתוקף לבדוק. לתדהמתו מצא האב שבמזוזה של חדר הבת הבת, אכן היתה חסרה מלה שלימה, דבר שלא הבחין בו המגיה. הם קנו מזוזה חדשה וקבעוה בחדר. והבת קמה לתחייה כאילו לא אירע כלום. וכך חזרה לביתה לשלום להשתוממות הרופאים.

הגאון ר' בן ציון פלמן שראה בכל זאת יד ה' על לימודו זה, המשיך לעסוק בהלכות מזוזה בכל אותו 'בין הזמנים'. וכשהגיע חודש אלול מסר שיעורים מלאי חידושים בנושא זה. חידושי פלא מתוך פלאים...

*

מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. כמה פרטים השתלבו כאן. הדירה חסרת המזוזות, האברך באיזה מושב שהיו לו מזוזות, התעסקות בהלכות מזוזה, העצה לתלמיד וההחלמה בדרך פלא. שרשרת מעשי מזוזה המודיעה בעצם הווייתה, מיהו באמת בעל הבירה, שומר עמו ישראל לעד!. זאת ועוד, ההתגברות היתירה של אדם גדול בתורת אמת, אחרי המאורע. את כל ההתעוררות מתוך המאורע, השקיע שוב בעומקה של הלכה !!!

*

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל... ישראל קדושים מהדרים במצוות הם. כשנכנסים לדור במגוריהם, פונים לסופר ירא שמים ובוחרים את הכתב המהודר בנוי ובכשרות. שוב מהדרים להכניס את המזוזה בנרתיק נאה ביותר וכך קובעים אותה בברכה במקומה הנכון, מתוך חביבות של מצוה.

התורה הקדושה קבעה לנו מצוה נפלאה לקבוע מזוזה על פתח הבית, אלא שיחד עם הקלף והכתב שבמצוה זו; יחד עם פעולת הקביעות ביד, נזקקת מאד גם קביעות בלב היהודי. המצוה איננה נשלמת בלי שותפות תדירה של תשומת לב מצד האדם להבין ולהשֹכיל ולדעת מה נמצא במזוזה, מה כתוב שם, מה מזכירה לנו המצוה הזאת... איך יתרומם האדם על ידה כלפי מעלה, יתקרב ויתייחד עם מי שאמר והיה העולם. גם זה חלק בלתי נפרד מן המצוה ההיא. ולא זו בלבד, אלא ששייך להתחדש בקיום מצוות מזוזה, כל יום ויום, כמו במצוות ציצית ותפילין, ולקדש את הבית בתדירות...

הרי שׁוּרה מפעימה שהביע אור המערב, הגה"צ רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בספר "חורב" שלו: "כשתיכנס אל הבית, תניח את ידך על המזוזה ותזכור שעל אדמת קודש הנך צועד...". מדהים!

*

ה' צלך על יד ימינך... זִיותָנֵי-עולם היו קשורים למזוזה ובאש הקודש שבה, ביום ולילה... רבינו הרא"ש [הל' מזוזה סי' י'] הביאו בשם רבו הגדול מהר"ם מרוטנבורג, שקבע מזוזה בפתח בית מדרשו שהיה יוצא ממנה לביתו, על פי ההרגשה שלו... שכשהיה ישן... היתה רוח רע מבעתו קודם שתיקן בו מזוזה..." ואמנם על פי זה נקבעה הלכה לדורות, לקבוע מזוזה (בלי ברכה) בפתח כזה [ראה טור וט"ז סי' רפ"ו].
*
ואף בדורות של תלמידי הבעש"ט, נראו בענין דומה גדולות ונצורות! אמרו עליו על הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע כשהיה ישן, בשעה שהניחו את היד על מזוזת חדרו שנרדם בה, התעורר מיד...
אחיו הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע ביאר תופעת פלא זו לחסידים באמרי דבקות לוהטים... "ידוע שכל יהודי צריך לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", שיהיה שם ה' לנגד עיניו בכל עת. מה אמנם יכול לעשות בשעה שהוא מוכרח לישון, כיצד יקיים אז את ה"שויתי"? אכן, לזה מסייעת המזוזה, שבשעת שינה סומכים אז על השם הכתוב עליה... ואמנם לכך, אצל אחי הקדוש, כשמניחים את היד על המזוזה והשם שעליה מתכסה, מתעורר הוא כהרף עין. נפשו מרגישה כעין הפסק וחציצה, קשר החיים של ה"שויתי"... את המחסור ב"חמצן" הנשמתי, ואז קם קדוש עליון זה ומחשבתו מתקשרת תיכף ומיד, בריבון כל העולמים...".
*

מה יפית במזוזה... ישנו סיפור המובא בתלמוד ירושלמי. [פ"ק דפאה ה"א (ד:)] המלמד אותנו פרק בערכה של מצוות מזוזה, מתוך מעשה שהיה. ארטבון מלך פרס, שלח פעם לרבינו הקדוש [רבי יהודה הנשיא] מרגלית יקרה מאד וביקש ממנו שלעומת זאת, ישלח לו רבי אף הוא מתנה כדוגמתה. רבי שלח לו אז מזוזה אחת. התרעם עליו מלך פרס: אני שלחתי לך דבר שאין גבול לערכו, ואתה שולח לי כנגדו דבר ששוה מטבע "פולר" אחד בלבד? השיב לו רבי: את המזוזה ששלחתי "חפציך וחפצי לא ישוו בה"... כל רכוש שנֵינו גם יחד אין לו שום דמיון לערך המזוזה [אף רבי,להבדיל, עשיר גדול היה] ולא עוד אלא שאתה שלחת לי מרגלית שאני צריך לשמור עליה ואני שלחת לך דבר ששומר עליך ואפילו בשעת שינה... מה מבין גוי בערכה של מזוזה?


*

ר' ישראל! אף לאחר קביעת המזוזה כהלכתה, ישנו כאמור, המשך רצוף של עבודה גדולה ונפלאה במצות המזוזה, נפתח נא את ה"טור יורה דעה", ודברי ההלכה הפסוקה תאיר לפני באור יקרות: "ותמיד בבואו ובצאתו, יזכור יחודו של הקב"ה ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא". [סימן רפ"ה]. בשולחן ערוך [שם] נפסק על פי דברי חז"ל: "וצריך ליזהר בה מאד; וכל הזהיר בה, יאריכו ימיו וימי בניו...". בפשטות, מובנת משמעות: "הזהיר בה" על הזהירות בקביעת המזוזה בעצמה, אכן רבינו ה"טורי זהב" מפרש "וכל הזהיר בה, דהיינו שתמיד זוכר יחודו יתברך...".

עיקר קיום המצוה היא אמנם קביעת המזוזה, אבל הזהירות במצות מזוזה לדעת ה'טורי זהב', מוסבת על הזכירה המתמדת כי הקב"ה הוא "אין עוד מלבדו", אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה. מצוה נפלאה ומיוחדת היא המזוזה, שהזהירות בה, היא זכירת הכתוב בפרשיותיה, ובזה טמונות ברכת אריכות ימים לנו ולבנינו, כמו שנאמר בתורה הקדושה, מיד אחר מצות מזוזה, "למען ירבו ימיכם וימי בניכם...".

כמה רצויה וחיונית היא ההתבוננות במזוזה! הרמב"ן מלמד אותנו עד היכן הדברים מגיעים... הוא כותב שהמקיים מצוה בכוונה והמתבונן בה, כגון מי שקונה מזוזה בזוז, קבעה בפתחו ונתכוון להתבונן בה ובעניינה, הנה הודה ביחוד ה' ובחידוש העולם ובהשגחה והאמין בכל פינות התורה... [סוף פרשת בא ובדרשתו "תורת ד' תמימה"]

*

בשחר נעורי שמעתי את הדברים לראשונה מפי רבה של אנטורפן, הגאון הנודע הרב חיים קרייזווירטה זצ"ל, דרך שיחה, בנועם דיבורו שתמיד השאיר רושם. ועוד יותר איך שתמיד ציטט את דברי חז"ל והראשונים בעל פה, בהרצאת דברים מקסימה. המלים כנתינתן, היו מאירות כשיצאו מפיו...

וכך היה אומר: "לכל בר בי רב ידוע מה שכתב הרמב"ם על רמז תקיעת שופר "עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק". [פ"ג מהל' תשובה] "אלא שעם זאת" הוסיף הרב "חייבים לדעת שכמו כן כתב הרמב"ם כאותם הדברים, לענין מצוות מזוזה שיש בה קיום תמידי: "וכל זמן שיכנס ויצא יפגע בייחוד השם שמו של הקדוש ב"ה, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם...".

על דברי הרמב"ם האלה ראוי להתמקד ביותר וללמוד איך צריך יהודי לקלוט תמיד את מה שכתוב על המזוזה ואיך שהדברים צריכים לפעול על נפשו, על אמונתו והתקשרותו, על כיוון חייו, דרכי חשיבה ודרכי תשובה....

*
"ויזכור אהבתו וייעור משנתו". כשנכנס אדם לביתו את מי הוא פוגש שם? את בעל הבית האמיתי והנה ה' ניצב עליו!

הוא רואה את המזוזה ונפגש עם ייחוד ה'. הוא נזכר באהבה הנצחית שבין עם ישראל ליוצרו יתברך. העייפות והלחץ מטירדת החול נמוגים והולכים. וכך מתעורר הוא מתרדמת ההרגל. בזכרונו עולות כל הטובות שגמל עמו הקב"ה מאז הגיע לעולם. אה! צור לבבי וחלקי אלקים לעולם! חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי.

*

המזוזה מדברת אלינו בכל שעות היממה ומעוררת אותנו! כשאנחנו עוברים ברחוב ורואים מזוזה על בית יהודי, נקשיב נא ל'קולה' בסתר רעם... היא קוראת אלינו בשאגה דוממת: שמע ישראל! התעורר משנתך, מטירדותיך, מהיסח דעתך! יש מנהיג לבירה!

כל השגור בפינו מפרשיות 'שמע' 'והיה אם שמוע' יאיר עכשיו לפניך במלוא זהרו... המבט שלנו יחדור מעתה מבעד נרתיק המזוזה, אל תוך תוכנה הקדוש של המזוזה... ייחוד השם שמו של הקב"ה! אין עוד מלבדו!

ויֵדע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם... מתוך התקשרות בתוכן המזוזה מסוגלים להבחין מה זאת נצחיות אמיתית. ידיעת צור העולם בלבד!

ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים... הרמב"ם מבטיח שהיבט זה יפעל על האדם לטובה, לחזור לדעתו ולהתרחק מדברים שאין בהם תבונה, ללכת בדרכי מישרים ולהשתחרר מן העקמימות...
.
*

חז"ל [מנחות מ"ג:] לימדונו שמצות המזוזה היא אחת מן המצוות המיוחדות שהם בבחינת מלאך השומר את הבית מן החטא, כמו שנאמר 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'. וכך כתב בספר החינוך "לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות ... לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה ....ורצה המקום לזכותנו אנחנו עַם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו" [מצוה תכ"א]. ואמנם מטעם שמירת המזוזה מן החטא, כתב רבינו הטור [יו"ד רפ"ה] שיש להיזהר במצוה זו מאד!

*

למען נחדל מעושק ידינו... ומדה טובה מרובה. איש מורם מעם התגורר בטורונטו, גיבור חיל וירא שמים מרבים, בשם הרה"ח ר' מענדל הכהן אהרונוב זצ"ל. מחסידי חב"ד הותיקים היה, שבשעתו היה שוחט וסופר סת"ם. עוד בגולת רוסיה התחנך לחיי מסירות נפש, ללא וויתור על קוצו של יו"ד ביהדות. איש אמת ושונא בצע היה במלוא המובן. נקיון כפיו היו למופת ולדוגמה.

סיפר לי אחד ממכריו, שפעם ראה אותו כשפניו קורנות משמחה עצומה, כאילו חיתן ילד בו ביום. כששאל אותו "לשמחה מה זו עושה? ", אמר לו, שנתן היום פרשיות של מזוזה לבדוק, המגיה מצא שם טעות והיא טעונה גניזה... "ובכן?" שאל האיש. הרי בדרך כלל אדם מאוכזב מזה ומצטער על הזמן והעמל בחנם. "מה אתה סח?" אמר אותו חסיד בשמחה גוברת. "אתה יודע ממה שניצלתי כעת? חלילה וחלילה אם הייתי מוכר אותן פרשיות...". הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

הרבה ביקרתי במעונו של ר' מנדל ומנסה לקלוט ממעיינותיו הברוכים. פיקח היה וגם "מְסַפֵּר" בחסד עליון. דיבורו היה צח, נעים וחריף כאחד. פעם התלווה לביקור זה, רבה של קוממיות, הגאון החסיד ר' מנחם מנדל מנדלזון זצ"ל, שהיה אז בטורונטו וביקש לראות את 'שכיות החמדה' של העיר: חסיד ותיק מדור הישן. השיחה שהתלקחה ביניהם, היתה נפלאה מאד. עס איז געווען וואס צו הערן. היה מה לשמוע...
*

בשעתו סיפר אותו חסיד ר' מענדל אהרונוב מעשה נורא במזוזות, מימי המלחמה, בהיותו בעיר טַשקֶנט. הוא התלמד אז בכתיבת סת"ם אצל סופר ידוע, בשם רבי חיים עזרא ברונשטיין זצ"ל מטשרקאס, יהודי מורם מעם, חסיד בעל מדרגה ובעל צורה, שנקרא בחצר הקודש בליובאוויטש, בכינוי של חיבה: "עזרא הסופר"...

רבי חיים עזרא הסופר הלך לעולמו ביום הכיפורים שנת תש"ב, בטַשקֶנט. בביתו נשארו חלקי קלף ואלמנתו ע"ה הציעה שהתלמיד יקח אותם לצורך כתיבתו. ר' מענדל סירב לקחת מתנת חינם והסכים לכך, רק אם יוכל לכתוב עבורה מזוזות חדשות. וכך עשה. הוא כתב מזוזות שנקבעו בפתח ביתה.

למחרת בבוקר מצא ר' מענדל את האלמנה, שחיכתה לו ליד ביתו. כששאל אותה מה קרה, השיבה לו שבעלה ר' חיים עזרא גילה לה בחלום, שהמזוזות פסולות... ר' מענדל בדק את המזוזות והתברר שהיא צדקה... ר' מענדל חזר וכתב מזוזות אחרות וקבען בפתח. למחרת שוב באה האלמנה ואמרה: "בעלי שוב הופיע בחלום ואמר שכעת המזוזות כשרות"...

הלקחים מסיפור זה יורדים חדרי לב. שומר דלתות ישראל, חס על זכות מצוותה ושמירת חייה של אלמנה אומללה בגולה. לבעלה הצדיק ניתן רשות לגלות נסתרות בין על הפסולות ובין על הכשרות, להניח את דעתה של אשה יראת ה'. ועיקר העיקרים הנוגע לתמצית מצוות מזוזה, מתבטא כאן ביותר: יש מנהיג לבירה, 'בעל הבית' האמיתי, המשגיח בכל רגע על כל פנה בעולם... הוי! ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך!


גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי


2

[קרית מלך]

בס"ד
מול הנהר השוטף...
לקחי חיזוק מאגדת חז"ל

לר' ישראל יקירי שליט"א

'א שטיקל גמרא' תמיד מחייה נפשות. בלימוד זה טמונים כל היקר והגדולה, המתיקות והעריבות שבעולם. הבה נלמוד קצת בצוותא. בחיות ובשמחה, מתוך תשומת לב ונפש לכל מלה ואות, כי כל דברי חכמים כגחלי אש. מה עמקה תורתנו הקדושה! כמובן שאף במה שסיפרו לנו חז"ל, ישנם אוצרות לקחים בכל פרט שבהם. דברי חכמינו ומפרשיהם יחזקו את רוחנו ויורונו דעה, ובפרט בימים אלה, ירחם ה'.

*

במסכת חולין [ז.] שנִינו שהתנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר כשהלך לדרכו למצוות פדיון שבויים, פגע אז בנהר ששמו 'גינאי'. הדרך אצה עליו למצוותו והוא פקד על הנהר אז שייבקע: "גינאי חלוק לי מֵימיך ואעבור בך!".

הנהר [בתוספות פירשו: שר של נהר] סירב ונימוקו עמו: "אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה. אני ודאי עושה!". אני עושה את עבודתי בזרימת המים בדיוק ובוודאות כפי שנצטוויתי ["כל הנחלים הולכים אל הים" - רש"י] ולעומת זאת, אתה, מי יאמר בכלל אם תצליח ב'פדיון שבויים' שלך? אולי בכלל לא יתרַצו השובים לשחררו ולא תקיים את המצווה? ואז פנה רבי פנחס בן יאיר אל הנהר, בתוקף: "אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם!!!". ואז נבקעו מימי נהר גינאי...

וכבר ייסד לנו ה"אור החיים" הקדוש מתוך מעשה זה, שהקב"ה התנה על כל מעשי בראשית שיהיו כפופים לתורה ולעמליה, ושיצייתו לכל אשר יגזרו... [שמות י"ד כ"ז]. כמה גדול כוחם של עמלי תורה!!!
*

ועם זאת נשאלת כאן שאלה, הרי רבי פנחס בן יאיר לא הגיב כלל על טענתו הנכוחה לכאורה של הנהר: "אתה ספק עושה - אני ודאי עושה". [ראה מהרש"א בחידושי הלכות]. למה אם כן לא התייחס התנא לדבריו כלל, אלא הגיב באיום בלבד, של 'גוזרני בך'?

בא הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע והסביר זאת בצורה נפלאה. התנא רבי פנחס בן יאיר לא מצא לנכון להגיב כלל לטענה זו של "אתה ספק עושה". הוא לא התייחס לשאלה הזאת שכן בעיניו היה קל וחומר שלמי שעושה בספק, הרי קל וחומר שחייב הנהר להיבקע מפניו... ברור שהביצוע מספק חביב בשמַיִם, הרבה יותר מן הוודאי...

געוואלד! האם אהבת יהודי להקב"ה איננה מתבטאת הרבה יותר, כשהולך לעשות רצונו מתוך ספק אם בכלל יצליח? יהודי שמתמסר בכל עוז אף על הספק, אף על הצד שלא יביא את תכניתו לפועל, הרי זכאי להרבה יותר! זה מראה בפירוש על התמסרות יתירה. הוא מוכיח בזה שהוא בן להקב"ה העובד בתכלית האהבה. הוא איננו נרתע מסיכונים, ספיקות ואכזבות. הוא מתעלם מכל התהיות ושואף בכל לבו לקיים את מצוותו, אולי בכל זאת יזכה לגרום נחת רוח לאביו שבשמים...

*

וכך נשמע כעת מתוך מתוך שתיקתו הרועמת של רבי פינחס בן יאיר.: "שמע נא נהר גינאי! הנה יהודי מקדיש מזמנו היקר לאסוף כסף לפדיון שבויים למען אחיו האומלל. הוא עוזב את הכל ונודד למרחק להגיע אל מקום הצרה והשבייה. וכל זה על צד הספק, אם יעלה הדבר בידו. ודווקא משום כך, איך אתה מתעקש כעת לעמוד בדרכו? איך אתה מתגאה עליו לומר: "אני הולך לעשות רצון קוני"? הרי הספק שלו עולה בהרבה על הוודאי שלך...? מי מתמסר יותר לקיים רצונו יתברך?

"נהר גינאי!" נוזף בו התנא הקדוש בתוקף. על טענה כזאת אינך זכאי לתשובה. "מעיקרא ליתא!" טענתך אין לה שחר ואין לה יסוד! חלוק מימיך ותיבקע לפנינו מיד! אם לא תציית, גוזרני עליך שתתייבש לגמרי. ושוב לא תזכה לקיים את רצון בוראך כלל ועיקר...!

*

פירוש 'קוזמירי' זה הבנוי על קל וחומר, לימוד זכות עצום הוא, בפרט ליהודי בן תקופתנו. כמה ספיקות עומדים בדרכו יום יום אם יצליח במשימותיו. ובכל זאת משתדל הוא לעשות רצון קונו. הרבה אתגרים שונים ישנם בדרכו של יהודי, 'נהרות' ונסיונות המעכבים את הדרך בזרימתם. ובכל זאת מי כעמך ישראל, המתמסרים במשימתם מבלי שידעו אם יפעלו ויצליחו. והרי לדברי הרבי הקדוש מקוזמיר, מגיע להם ש"הנהרות", המניעות, הקשיים, ייבקעו מקל וחומר...

*

פעם הזדמן לי לכתוב על הרעיון הנזכר של הרבי הקדוש מקוזמיר, במכתב להורים מתמודדים עם צער גידול בנים, נסיון הדור. ירחם ה' סומך הנופלים. מצאתי את המכתב והנני מעתיק ממנו קטע . "הורים יקרים! עושי רצונו יתברך! ברעיון נשגב זה של רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע, הנני פונה אליכם בתכלית ההערכה. במה שאתם עסוקים וטרודים ביום ובלילה ללא הפוגה, האם שייך פדיון שבויים מספק, גדול מזה??? הרי לפעמים נראה הכל מעורפל, חסר ישע ח"ו. לפעמים נתקלים במבוי סתום וקיר אטום.

ולמרות כל זאת הורים יקרים, אינכם מפסיקים מלחתור ולפרוץ הלאה, מלהיאבק נגד הייאוש, מללחום במסירות ובאהבה. יום יום אתם מתחזקים במערכה ומנסים שוב. למצוא דרכים ואמצעים, לקרב ולהחזיר נשמה למקור מחצבתה. פדיון שבויים לפני נהר. לפדות נפש מישראל ממאסרה הארעי, למרות ספיקות וחיכוכים לאין ספור. הרי כבר בשביל זה לבד, ראויים אתם שייבקעו בפניכם כל ימים ונהרות שבעולם, שלא כדרך הטבע... ש-ל-א כ-ד-ר-ך ה-ט-ב-ע ---!!!".

*

צדיק ונשגב היה הרה"ק רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצ'נה הי"ד, אשר קידש את ה' בחייו ובעלותו על העקדה. הארץ האירה מכבודו ומגדלותו העצומה בהרבה תחומים. הוא חינך והורה דרך לעבודת ה' לרבים במאמריו ובספריו הקדושים, המשפיעים קירבת אלקים עד עצם היום הזה.

בספר "אש קודש" שלו שנכתב בתקופה איומה לישראל, עורר רחמים עצומים על עמו, מתוך אגדת חז"ל זו של בקיעת נהר גינאי ע"י רבי פנחס בן יאיר. בגאונות נלבבה הסביר את עמדתו הברורה של התנא מול טענת נהר גינאי: ["אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה. אני ודאי עושה"].

וכך ייסד הרבי: פדיון שבויים באותם הימים היה כרוך בפיקוח נפשם של האסירים [ע' ב"ב ח:]. והרי אף על ספק פיקוח נפש מחללים את השבת. [יומא פ"ז.]. רצון ה' הוא שישמרו ישראל את השבת, ובכל דחה הקב"ה את הרצון הזה, מפני הצלת יהודי, אף מספק. ואם כן למה לא תידחה זרימת הנהר, שהוא רצון ה' בבריאה, מפני ספק פיקוח נפש של פדיון שבויים?

*

ועל פי הדברים המשיך ב"אש קודש" בקול השוועה שבסליחות [צום גדליה] "תורה הקדושה התחנני בבקשה". וזה לשון קדשו: "התפילה היא: שכיון שהוא יתברך מקיים את כל התורה, יקיים גם את דין התורה הזה, כי כמה גדולה היא נפש מישראל, עד שעל פי דין התורה גם על ספק פיקוח נפש צריכין לבטל דיני תורה, ועתה חלק גדול מישראל כל כך בצרה וסכנה רחמנא ליצלן, וזה "תורה הקדושה התחנני" שכך דין תורה להציל ישראל...". [שבת שובה]. תורה הקדושה! על פי חוקיך יעלו התחנונים להצלת ישראל, הרי מדין תורה הוא, שראויה כל נפש מישראל להינצל!

ודברי הרבי מפיאסצ'נה חוזרים ומהדהדים בימינו אלה, ירחם ה'. עם ישראל שרוי בצער ובאימת מלחמה, בצרה ובשביה. דם כה רב מישראל נשפך. יהודים נמצאים בתנאים מחרידים בשבי אויב אכזר. חיי פצועים רבים שרויים בסכנה. הוי! תורה הקדושה התחנני בבקשה... כל יהודי ראוי, על פי הכתוב בך, להינצל!

*

בירושלמי [דמאי פ"א ה"ג (דף ד.)]. מצאנו הוספה נפלאה מאד לסיפור זה של רבי פנחס בן יאיר. כשנבקע נהר גינאי שאלו אותו תלמידים אם יכולים אף הם לעבור ביבשה שבתוך הנהר. הם חששו מן הסכנה שמא יחזור הנהר לאיתנו באמצע הליכתם.
וכך ענה להם רבי פינחס בן יאיר. "מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי יעבור ולא מנכה". מי שיודע בעצמו שלא זילזל בכבוד אדם ישראל מימיו, יעבור ולא ינזק...!!!

הגאון רבי שמואל יפה, שהיה מגדולי האחרונים, ביאר זאת בפירושו "יפה מראה" על הירושלמי, שעבירות שבין אדם לחבירו שכפרתן תלויה ביד חבירו, יתכן שיקטרגו ח"ו בשעת הרת סכנה כזאת, וימנעו את המעבר. ואמנם מי שאינו מצער את חבירו, הדרך נבקעת לפניו אף מול נהר שוטף...

*

ר' ישראל! שמירה מעולה יש לו לאדם שאינו מזלזל בחבירו, וכך זוכה להישמר אף בדרך נס. בימינו אלה בפרט, גועש לו ים גדול ושוטף. אומות העולם נמשלו בו. גליהם מלאי שצף-קצף. וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ. רבי פינחס בן יאיר רמז לנו על דרך להתקיים ולעבור במצב של מים אדירים ולא להינזק ח"ו. והיא הזהירות בכבוד חבירו. דבר זה מוסיף שמירה והגנה מול המים הזידונים. ודבר זה יחזקו ויאמצו לחצות את נהר החיים הסוערים לחיים ולשלום. געוואלד! כמה אנו זקוקים לכך!

*

שמעתי לאחרונה סיפור מאלף מאד בענין כבוד הבריות, ואיך שגרם הדבר ל'מהפכה' בנפש ישראל. רב אציל רוח ומרביץ תורה גר כאן, ושמו הרב מסעוד אזולאי שליט"א. הוא סיפר לי שמדי פעם הוא נוסע לבקר את בית חמיו בקליפורניה. חמיו ששמו הרב רפאל גייא שליט"א משמש זה שנים כרב קהילת "שובה ישראל" ב'טרזַנה', בעמק, לא רחוק מעיר לוס אנז'לס.

מוצאו של רבי רפאל הוא מאלכסנדריה של מצרים. הוא למד בישיבה ובכולל בניו יורק וגם שימש שם ברבנות. משם היגר לקליפורניה ופתח שם בית הכנסת, מוקד לקירוב לבבות. בטרזנה מתגוררים המון יהודים ילידי הארץ ורבים מהם התקרבו ב"ה על ידו ליהדות, כן ירבו. וודאי סייעו לכך אישיותו הנפלאה והלב החם.

*

בכל ביקור בטרזנה מוצא הרב אזולאי, [חתן רבי רפאל] 'פנים חדשות' בבית הכנסת של חמיו, יהודים נוספים שנמשכו לתורה ולשמירת המצוות. פעם ניגש אל יהודי בלתי מוּכָּר ונכנס עמו בשיחה. כשהתקרבו הלבבות, סיפר לו מיודעו החדש את קורות חייו ומה שמשך אותו לדרך האמת. סיפור מיוחד במינו ומחמם את הלב.

ישראלי במקורו היה, די רחוק משמירת תורה ומצוות. הוא עבר לקליפורניה לחפש עבודה. את פרנסתו מצא דווקא אצל מעביד דתי בשם "שרון". בהמשך הזמן ניסה המעביד להשפיע עליו לבוא עמו לבית הכנסת וללא הועיל. הוא לא היה מעוניין.

הגיעו ימי החנוכה ו'שרון' המעביד הפציר בו מאד, שיצטרף לתפילת ערבית בבית הכנסת. הפעם הוא הסכים. הוא חבש כיפה ונכנס לבית כנסת "שובה ישראל". הרב גייא שהבחין מיד ביהודי חדש שלא הכירו, ניגש אליו במאור פנים וברכו בברכת "שלום עליכם" לבבי.

להפתעתו הגדולה, כיבד אותו הרב אז באופן טבעי, להדליק את נרות החנוכה בפני כל הקהל. האורח נדהם והיסס. הרי כבר התרחק כל כך מן היהדות. הוא נכנס לכאן בפעם ראשונה. לא מכירים אותו כלל וכבר מכבדים אותו בכיבוד של הדלקה לפני עם ועדה?! הרב הוסיף לשכנע אותו לכך בכבוד. גם שרון המעביד סייע ואמר: "אם הרב מכבד חייבים לציית".

וכך צעד לו האורח הזר אל כותל המזרח, אל חנוכיית בית הכנסת "שובה ישראל". בקול רועד אמר את הברכות ובהתרגשות הדליק את הנרות. ולא רק את נרות החנוכיה הדליק, כי אם גם את נר נשמתו היהודית שכמעט היתה כבויה...

מאותו רגע נהפך לאיש אחר. בנוסף לקיום המצוה, פעלו גם תשומת הלב של הרב, ההתייחסות, החום בקבלת פניו והכבוד המפתיע שהעניק לו, שיהיה דווקא הוא המדליק בבית הכנסת. מאז נמשך אל שמירת היהדות ונהיה מבאי בית הכנסת. כשהחליט לחזור מקור מחצבתו, חזר לאחרונה גם אל ארץ הקודש, בדרך לחיות בה חיי יהדות מלאים...

אה! כוחן של מלים טובות ומכבדות. כוחה של הדלקה אחת... פנייה אחת של כבוד הזולת, לרוממו ולעודדו, שינתה את דרכי האיש לגמרי, החזירה נפש מישראל למקור ודבר זה כמובן משפיע על דורות... הוי! שובה ישראל עד ה' אלקיך... קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כמה יכולים דברים לפעול על הנפש לשוב אל ה'...

*

ובכלל כתב בספר 'פלא יועץ' [שמחברו רבי אליעזר פאפו רבה של סאראייבו שביוגוסלביה, היה צדיק נשגב וגם גאון ופוסק,] בנושא כבוד הזולת: "וידוע מאמר החכם שהיה אומר שראוי לכבד לכל אדם. אם הוא חכם ממני ראוי לכבדו על חכמתו ואם אני חכם ממנו, נמצא שהוא צדיק ממני שאני חוטא במזיד והוא חוטא בשוגג... ואמרו בש"ס [פסחים קי"ג:] כל היודע בחבירו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו חייב לנהוג בו כבוד. וזכורני שראיתי במדרש שראוי לכבד את העני ולקום מפניו לכבוד הש"י דכתיב כי יעמוד לימין אביון... וכן כל עשיר שמראה פנים שוחקות לעני ומדבר עמו ומחלק לו כבוד, למצוה רבה יחשב לו כי מחיה לב נדכאים ומשמח לב אומללים..." [ערך כבוד הבריות].

*


ומאידך, ראוי לנו להתמקד ולהרחיב בנושא 'לא תעשה' מפורש בתורה, לברר ולהפנים את חומר עניינו. אמר הקב"ה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך אני ה' אלקיכם" [ויקרא כ"ה י"ז]. רש"י הקדוש מפרש את ה'לאו' על פי חז"ל: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת". כל צער שנגרם על ידי דיבור נכלל באיסור זה.

בגמרא [ב"מ נ"ח:] למדנו, שלא תעשה של "אונאת דברים" חָמור מאונאת ממון בשלשה ענינים. זה נאמר בו ויראת מאלקיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך; זה בגופו וזה בממונו; זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון. אונאת דברים פוגעת בנפש האדם, ואין תשלום להחזיר זאת...

*

ופסוקו של לאו זה מסיים "אני ה' אלקיכם". וה"ספורנו" מבאר שהקב"ה אומר כאן: אלקי שניהם אנכי, של הפוגע והנפגע, ומקפיד על אונאת כל אחד מהם... [שם] ובהרחבת ביאור, שניהם הם בנים אהובים לי, ואין הדבר רצוי כלל, שיפגע מי שהוא בבני. הרמב"ם קובע בספר הפסק שלו: ה'יד החזקה': "כל ישראל כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. אב אחד לכולנו, ומתוך כך ברור שאחים אנחנו ויש לנהוג בינינו מנהג אחוה.

*


חסיד סטולין נלהב היה ר' יום טוב ארליך זצ"ל , חכם-לב מלא אמונה, ירא שמים מרבים, בטחון ושמחה. כמה שימח יהודים פליטים בעצם ימי המלחמה בסמארקאנד ועוד יותר בצרפת אחרי חורבן אירופה. ר' יום טוב היה בעל כשרונות מופלאים בהבעה, בחרוזים, בנגינה ושירה. הוא ניצל כוחות אדירים ונדירים אלה לקרב בני ישראל פליטי חרב, לאביהם שבשמים. אין לנו מושג בזכות יהודים כאלה, שהחדירו אמונה תמימה ושמחה יהודית אמיתית בלב השרידים.
באחד משירי "חבלי משיח" שחיבר, תיאר את מאורעות המלחמה שחזה. ללחן זה קרא: "דער פרוּנזער עֶשׁאַלאָן". כינוי הוא לרכבת ענק שהגיעה ממרחקי העיר פרונזה הקירגיזית שבמרחקי רוסיה. בקרונותיה הרבים נסעו המוני יהודים שחזרו אז מגולת רוסיה בחזרה לפולין.
בשיר זה ביטא ר' יום טוב רגעים מרגשים מאד, איך שקרובים נפגשו פתאום בתחנת הרכבת. הורים ואחים, אחרי שנים ארוכות ואיומות...
*
ילדה שנשארה בודדת ממשפחתה, נעמדה ליד קרון. היא מבחינה ביהודי שיושב שם. הפנים היו מוכרות לה מאד... היא ניגשת אליו ושואלת. "סליחה אדוני, מהיכן אתה? ופתאום פורצת מפי הבת הקטנה זעקת אימים: "ט-א-ט-ע!!!" אבא!

[והנושא הזה קרוב ללבי מאד. אמי הרחומה ע"ה עסקה בזה אחרי המלחמה. זה היה תפקידה במשרד ה'אגודה' בברסלוי, לעזור במציאת קרובים. בשחר ילדותה סיפרה לי על ה"כרטיסיות" של השמות השונים והתאמתם ופגישות בני המשפחה. אף היא חזרה ברכבת ה"עשאלון" מסיביר בחזרה לפולין. יהי זכרה ברוך ומבורך!]

*
והלחן העגום-העליז של רבי יונטל, מתאר שם אף מקרה של טעות, אלא שבעומקה של טעות זו טעונה אמת לאמיתה, אמת של סיני... הנה יהודי אומלל "ערער בערבה" עומד לו בתחנת הרכבת, נכסף לניצוץ של שמחה. לבו מלא געגועים צורבים לבני משפחתו. הוא מסתכל אנה ואנה וניגש אל היהודי הראשון. "מהיכן יהודי?". הוא היה נדמה לו כאחיו. ומפיו פורצת זעקה: "ב-ר-ו-ד-ע-ר"!!! [אח]...
הוא מאמץ את היהודי אל לבו, ברם השני נשאר אדיש. "בכלל אין לי אחים" טען ואמר האיש... אלא שהיהודי הבודד והגלמוד, הנסער והשסוע, שוב אינו מניחו והוא ממשיך ומתנחם אף ביהודי בלתי מוּכָּר זה. אין זו טעות! "הרי כולנו אחים, שכן יש לנו אב אחד בשמים..." ור' יום טוב שוב מפטיר באותה התנועה המרירה-המתוקה: "י-ע! ווייל איין טאטן האבן מיר פארמאגט". כ-ן! אבא אחד היה לנו ויש לנו, אחד יחיד ומיוחד, כולנו בניו וכולנו אחים. הוא נאחז באחווה. אין זו טעות. ברודער! איין טאטן האבן מיר!
*

ר' ישראל! הלא ידעת שמרן ה'בית יוסף. "מחבר" השולחן ערוך קבע את ספריו לפסק הלכה גרידא. ואכן מדובר כאן בפסקי הלכה! אנא נפתח את "חושן המשפט" [סי' רכ"ח סעיף א' וב'] ונלמוד את ההלכה הברורה: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו. צריך ליזהר ביותר באונאת אשתו, לפי שדמעתה מצוייה". כל זה מפורש בשולחן ערוך!

בסעיף ד' שם מנה המחבר, דוגמאות לאונאת דברים (לבד מאלה הנוגעים לאונאה של רמאות): "אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשי אבותיך". כמו כן כתוב שם, שאם היו יסורין באים עליו, לא יאמר לחבירו הסובל שזה הגיע לו בעוונו. אם מדברים על איזה שאלה בתורה וחכמה אל ישאל אותה למי שאין לו ידיעה בכך, בנוסח: "מה תשיב בדבר הזה?". מהו המכנה המשותף בין כל הדוגמאות האלו? לצער את חבירו בדיבורים... ועל זה יש איסור חמור מדאורייתא! ולא תונו איש את עמיתו!

*

גם איסור גניבת דעת נובעת מענין אונאת דברים. [ספורנו וע' סמ"ע חו"מ רכ"ז ס"ק נ"א בשם מהרש"ל.] ואף הלכות אלה נחקקו ב'חושן המשפט' שלנו [שם סי' רכ"ח ס"ו] איסור 'גניבת דעת' כולל רושם מוטעה על הזולת, ראובן מראה לשמעון רצון עז להנותו באירוח ובמתנה ובאמת יודע שהלה יסרב, הרי זו גניבת דעת, שכן על ידי כך מחזיק לו השני טובה בחנם... מאד כדאי ללמוד את ההלכות האלה בשו"ע הרב חלק ד' [הלכות אונאה וגניבת דעת].

*

בספר "פלא יועץ" כתב: "וגם בזה רבים כשלו כי לא ידעו מהו אונאת דברים... והכלל הוא שכל שמצער חבירו בדבריו הוי אונאת דברים" הוא מוסיף שם שאם רוצה אדם לדעת באיזה דברים מצטער חבירו, ימדוד זאת לפי מה שהוא עצמו לא היה רוצה לשמוע... ["מה דעלך סני לחברך לא תעביד"]. "ורבים מעמי הארץ מצערים את חבריהם דרך שחוק וקלות ראש....".

במלים פוגעות ומעליבות עוברים לאו דאורייתא של לא תונו איש את עמיתו! כדאי לעבור על דברי בעל החינוך ל"ת של"ח שכותב להיזהר אף ברמז שיכול לפגוע, אף באונאת בניו ובנותיו הקטנים צריך להיזהר. בענין העונש כתב ה"חינוך" דברים חמוּרים מאד...

*


כח הדיבור הוא מותר האדם מן הבהמה. זה מהווה את האדם ל"נפש חיה". והוא הפלא היותר גדול בבריאה [שפ"א כי תצא תרל"ג] היתכן להשתמש בכלי יקר מכל יקר כזה שניתן לנו מאבינו שבשמים, להכאיב לבניו?

הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין מביא תדיר בשם רבו בעל "מי השילוח" מאיזביצא זי"ע, שכל מאמר בש"ס ואף באגדה יש לו קשר מסויים לפרק שהם מופיעים שם. [ולדוגמא: אגדות הַמָן נמצאות בפרק יום הכפורים שבמסכת יומא, שבו דמינו למלאכים והַמן מאכל מלאכים הוא, ועוד]

ועל פי דרכם אולי שייך להוסיף שסוגיית "אונאת דברים" נמצאת בפרק ה"זהב". לרמז שהדיבור הוא הזהב שבאדם ואין להשחית כלי איכותי כזה, בדיבורים שאינם ראויים. זאת ועוד, העם היהודי בכלל הוא זהב האנושות. חומר רך ועדין הוא הזהב ויש לנהוג בו זהירות יתירה, שלא לפגוע ולא לפגום...

*
ומה עוד בתוך ביתו של אדם וקרובי משפחה ואפילו נכדים. ספר "נועם אלימלך" הוא כידוע ספר עמוק מני עמוק, בעבודת ה', מלא דבקות אהבת ה' ויראה עילאה, רצוף בדברים העומדים ברומו של עולם, רזין דרזין... ועם זאת מצא הרבי ר' אלימלך זי"ע, לנכון, להדגיש דבר זה.

וכך פירש את מעשיו של יעקב אבינו בפרשת ויחי, בשעה שעמדו לפניו מנשה הבכור לימינו ואפרים לשמאלו. בידעו את רצון ה' בברכות אלה להעדיף את אפרים, התחכם אז ישראל סבא ושֹיכל את ידיו, לשום את ימינו על ראש אפרים ושמאלו על מנשה. וזה לשון קדשו של הרבי ר' אלימלך זי"ע: "לימדה תורה דרך ארץ שינהוג אדם כבוד בחבירו לפי הראוי לו. ואף על פי שהיה יכול יעקב אבינו עליו השלום לחזור ולהעמידם כרצונו זה לימינו וזה לשמאלו. אלא שכוונתו היה שלא לבייש את מנשה ולכך שֹיכל את ידיו בראשם". עכ"ל. [נועם אלימלך ויחי].

זקן וחולה היה אז הבחיר שבאבות וכאן עמדו לפניו נכדיו. על פי ה' ידע את עתידם ולאור זאת עשה מה שעשה, אלא שיחד עם זאת, נזהר לנהוג בעדינות אף בכבוד בני בניו... וכיון שזה נמצא בספר 'נועם אלימלך', בין רזי עולם שאמר, מובן שאף לימוד זה לדורות, הוא נשגב מאד מאד...

*
ואמנם דבר זה מוסכם בדברי קדמונינו ז"ל, שלמרות שענין "אין לו חלק לעולם הבא" נאמר על מלבין פני חבירו ברבים דווקא, בכל זאת אף על המכלים ביחיד איסור גמור הוא!

כמה פעמים מצינו בדברי חז"ל שתיקנו תקנות במגמה: שלא לבייש, שלא לבייש את מי שאין לו. ובכלל זה מה שהיו מקרים מקרא ביכורים לפני כל אחד מישראל, שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות [ביכורים פ"ג מ"ז]. ברחבי הש"ס והמדרשים מוצאים אנו תדיר מניעה של חלישות הדעת אצל הזולת, דבר המלמד אותנו להתחשב תדיר ברגשיו וברגישותיו של הזולת וכל שכן שלא לביישו חלילה.

*

חז"ל הקדושים [כתובות ס"ז:] לימדונו על 'מר עוקבא' ['ריש גלותא' בבבל ראה תוס' רי"ד קידושין ע.] שהיה רגיל כל לילה להביא בסתר, ארבעה זוזים לעני שגר בשכנותו. פעם אחת איחר מר עוקבא מתוך לימודו וכשהביא את הכסף אל אותו הבית, הרגיש בו העני, שרצה לדעת מי הוא הנדיב הנסתר...

מר עוקבא נמלט משם ורץ עד שנכנס לתנור ששוליו עדיין היו לוהטים ונחרכו רגליו. והכל בשביל שלא יתבייש אותו עני. הגמרא מביאה על זה את מאמרם ז"ל "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" [כתובות שם]. הריטב"א מבאר שלמרות שלא קרה דבר זה ברבים, בכל זאת: "הלבנת פנים הוא דבר קשה מאוד", אף כשאין שם איש...

ר' ישראל! הדבר 'מבהיל על הרעיון' ! מי הכריחו לאותו אדם לעקוב לחפש ולאתר את מיטיבו? הרי ידע שתוך כדי כך עלול מר עוקבא לראותו אף הוא ואז היה גורם לעצמו את הבושה. הרי הוא בעצמו רדף אחרי חלישות דעתו ומי אשם לו בזה? ובכל זאת! מר עוקבא רץ מפניו אל תוך התנור, מכיון שסוף סוף יתבייש... עד כדי כך מגיע חיוב כבודו של יהודי, אף אם גרם לעצמו את ההיפך...
*
נוראים ביותר הם דברי ה'תוספות יום טוב' [אבות פ"א מי"א] כשמבאר את חומרת "המלבין פני חבירו" ומקורו. יקירי! אנא נתעמק בהם בריכוז ובתשומת לב. המבזה את חבירו הוא בכלל "דבר ה' בָּזָה" כי האדם שנברא בצלם אלקים הוא בכלל "דבר ה'". עליו נאמר במפורש "ויאמר אלקים נעשה אדם". אין הדבר נוגע לאדם בעצמו כי אם ליוצרו יתברך. מביישים את יציר כפיו, את נבחר הבריאה שברא אלקינו.

*
נתלמד נא להתעדן במעשינו, בדרך שמציבה לפנינו התורה הקדושה. ובפרט בצורת הדיבור בין בבית ובין בחוץ. להרחיק כל מלה שאינה נקיה ושמץ מהֵדֵי הרחוב, קל וחומר לכל דיבור אסור כמו לשון הרע, רכילות ; אונאת דברים - שלא לצער ולהכאיב בדיבור; מתכבד בקלון חבירו וכדומה. בכלל יש להזהר מדיבורים מיותרים וגם מדיבורים שיכולים להתפרש שלא כראוי. לכך צריך להעריך את אופיו של השומע.

*

לפעמים צריך לעורר ולהוכיח, לפעמים מרגישים צורך להביע משהו שמונח על הלב. יקירי! את כל מה שצריך להגיד, שייך לומר בלשון רכה, בלי הרמת קול, בחכמה, בתבונה וברמיזה דקה, לעדן את הביטויים, דרכיה דרכי נועם, בלי עקיצות ובלי שריטות...

בחיים אמנם ישנם לחצים שונים ובפרט בימינו, לחצים העלולים לערער את המעצורים בנוסח הדיבור. אמנם, יש לשים לב שגם על השני שאתה מדבר אליו, עוברים לחצים אלה ואולי עוד יותר, והדברים יכאבו לו כהנה וכהנה. וכבר אמר החכם מכל אדם [משלי ט"ו] "מענה רך ישיב חמה".

*

והדברים אמורים אף להורים ומורים. רבינו הקדוש אמר לבנו רבן גמליאל, "זרוק מרה בתלמידים" [כתובות ק"ג:]. יש להתבונן עמוקות בלשון "זריקה". לא נאמר שפוך מרה בתלמידים אלא "זרוק". כפי שמצינו במתנות הדם שעל המזבח, הזריקה מכוונת למקום מסוים ומדויק, לעומת השפיכה שאיננה כך. והן הן הדברים בזריקת "מרה" בתלמידים. בדברי התוכחה והטלת האימה, יש לכוון בתשומת לב את הנקודה המדויקת כדי לפעול את הפעולה הנכונה. חלילה לעשות זאת ב'שפיכה' שמשמעותה: פריקת 'מטען' ושחרור זעם. הרבה ממעשי היצר מעורבים בזה...
*

כידוע היה הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע אוהב ישראל בהפלגה עצומה. לדורות עולם היווה דוגמא לחסד ורחמים. ללא גבול התמסר כל ימיו לטובת יהודים ולהצלתם, לפדיון שבויים, מתוך אהבה יוקדת לכל יהודי, להחזיקו ולהחיותו מתוך לבביות וחום העולים על גדותיהם.

אמרו עליו שפעם פיזר ממונו על אדם רע מעללים ולא השאיר לעצמו כלום. כשהעירו תלמידיו על הדבר אמר בענותנותו. "גם אני אינני טוב ואם ארחם על האיש, גם יחון אותי הקב"ה, מדה כנגד מדה. [אוהב חסד פ' תולדות]. והוא היה אומר, מי שאינו אוהב נאמן לישראל, לא טעם טעמה של יראת ה'. [הנהגות הרמ"ל].

ולכן יש משנה-חשיבות לסיפור המאלף דלהלן, שבו הגיב שלא כדרכו ממש. מספרים עליו שפעם ניגש רב אחד לבקר את הרה"ק רבי משה לייב, בשעה שהיה חולה ומוטל ביסורים ל"ע. הרב שאל אותו אם מקבל הוא את הייסורים באהבה... וכך ענה לו אותו גאון וקדוש: "במצרים היתה עבודה זרה בשם "פי החִירות" [שמות י"ד] ויש בזה רמז למי שמרגיש חֵירות לדבר את כל מה שעולה על הלב... [משנת הרמ"ל –שיחות קודש]. רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו. כיום בפרט, יודעים איזה הרס נמצא ב'עבודה זרה' של "חופש הדיבור"...

*

הרבי ר' משה לייב רצה להעיר את תשומת לבו אותו יהודי שיש להזהר מתחושת חירות כזו ושצריך לחשוב לפני מה שמדברים, אולי יש בדבר גנאי, אולי יכולים דיבורים כאלה להכאיב למישהו. "פי החירות" יש בזה כעין עבודה זרה... רבי משה לייב הצדיק הנשגב, דווקא מתוך מדת אהבת ישראל שלו, לא סבל שמדברים בשפה כזו; שמתייחסים באי רגישות כזו למי ששרוי בצער.

כאן מצא רבי משה לייב הכרח בנפשו להגיב בחריפות ולא ברמז עדין בלבד. ברור שלא על עצמו חשב. הוא הפקיר מעודו את כל יישותו למען אחרים בתכלית האהבה, הביטול וההכנעה. ללא ספק רצה למנוע בתוקף צער של יהודי בעתיד.
*

יסוד דבר זה בכלל, שאל הסובל יש לפנות בשפה מיוחדת ומתוך הבנת מצבו, נאמר עוד ליעקב אבינו מפי הקב"ה. על מה שאמרה רחל ליעקב: "הבה לי בנים וגו'" נאמר: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלקים אנכי". ועל זה אמר לו הקב"ה: "כך עונים את המעוקות? [את מי שהצרה מעיקה עליו]" [בר"ר ע"א]. כלומר למרות שהטענה צודקת, הרי בכל זאת עוברת עליה כעת תקופת סבל קשה. ראוי להשתתף בצערה ולדבר אליה רכות. וללמד על הכלל כולו יצא.

*


מאויבי תחכמני... בתקופה האחרונה בפרט, ראינו לאיזה תהום של שחיתות מסוגלים להתדרדר מהלכי שתים, מרצחים שפלים מכל שפל, צמאי דם והרס, שאין דוגמתם בכל חיות טרף וכל רצון קיומם הנאלח, הוא להרע עד תכלית.

ולעומת זאת מתוך הבדלה שורשית, ראוי לנו להתעלות יותר ויותר במעלת בחירי היצירה, הנזהרים בטובת הזולת במדה טובה מרובה. וראוי לציין שהפסוק הבא בפרשת בהר, אחרי שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו", מסיים ב"וישבתם על הארץ לבטח".


*

נחזור נא כעת שוב ללקחי נהר גינאי. שם בדברי הגמרא [חולין ז.] נאמר על התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר, שבדרכו לפדיון שבויים פגע בנהר גינאי וגזר עליו שייבקע, ולא רק לעצמו אלא גם ליהודי נוסף שנשא עמו חטים לפסח מפני שעסק במצוה. בנוסף לזה נתקיים הדבר גם לסוחר שלא מבני ברית, שנתלווה אליהם בדרך, מחשש חילול ה', שלא יטעון הלה: "כך עושים לבני לוויה?".

ועל זה כתב רבינו המאירי שם: "ממדותיהם של תלמידי חכמים שכל מי שנתלוה עמהם בדרך אפילו לא היה מכירו וכן אפילו הוא משאר עממין, יהא מסביר לו פנים וחולק לו מכבודו ולא שיתייאש ממנו ויניחהו למקרים, שלא יאמרו עליהם כך עושין לבני לויה?"

מסופר על הגה"צ ר' מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, שנסע פעם באוטובוס מבני ברק לפתח תקווה עם חתנו לביקור תנחומין. בדרך חזרה הציע לו יהודי שיסיעו ברכבו בחזרה לבני ברק עד לבית, אלא שלא נשאר אלא מקום אחד במכונית. הרב לפקוביץ לא קיבל את ההצעה, ועד כמה שניסו, האיש וגם חתנו, לשכנעו על הנוחות שבנסיעה ועל כברת הדרך הארוכה ברגל שיצטרך ללכת בהגיע לבני ברק, מתחנת האוטובוס עד לבית, בכל זאת סירב הרב. ובפיו לשון הגמרא: "כך עושין לבני לויה? באתי עם חתני, איך אוּכַל לחזור בלעדיו?".

וממקור ראשון ידעתי, על יהודי שויתר על נסיעה במטוס פרטי שהוצעה לו, בחזרה מניו יורק למקומו בקנדה. בגלל שלא רצה להשאיר את חבירו שנסע עמו לשם, שיחזור לבדו. דבר זה איחר את חזרתו הביתה בזמן רב. למחרת נכנס למוכר ספרים בברוקלין, ומצא שם ספר שלא היה בהישג יד אז והרבה חיפש אחריו. הספר היה נחוץ וחיוני מאד ללימודו אז. הוא מצא את הספר הודות לקיום דברי חז"ל על בני לוויה...

*

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
הֲדוֹךְ קָמַי קֵל קַנָא, במוג לבב ובמגינה
ונרחיב פה ונמלאנה, לשוננו לך רנה...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

[קרית מלך]

בס"ד
קַוֵה לַה' וְיוֹשַׁע לָךְ...
פעולת הבטחון לישועת כל אחד
לֶקח שאריתו של נר
שינון הפסוקים

לר' ישראל יקירי שליט"א

בימים אלה הנני מתעודד מדברי הרה"ק ר' לייבל איגר מלובלין זי"ע. הוא לא המתין לחיזוקן של פרשיות יציאת מצרים בפועל. קדוש עליון זה כבר היה מעורר בפרשת שמות, להתחזק בתקוות הגאולה, המושפעת מתוך שבת קודש זו. ונימוקו עמו: הלא כבר נאמרה בפרשה זו ההבטחה לגאולת מצרים שורש כל הגאולות! הרי הוזכרו בה אמונת ישראל ותקוותם, כמו שנאמר ויאמן העם...

וכך היה אומר: שחר הגאולה מתנוצץ בפרשת שמות. וביותר כשמברכים בו את החודש ואומרים: מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו. ומה עוד בחודש שבט, חודש שהוא מוכן לגאולה. [א"א שמות מ"ח.]

*

זאת ועוד, בפרשה זו ישנו לקח נפלא על מדת הבטחון. ממרים הנביאה למדנו זאת. כשעמדה מול תיבת משה ביאור נאמר: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחוֹק, לְדֵעָה "מַה" יֵּעָשֶׂה לוֹ". האלשיך הקדוש הפליא לדייק כאן: לא היתה לה ספק בכלל, שייעשה לו נס למשה רבינו. היא היתה בטוחה בכך בכל לבה, אלא שרק רצתה לדעת "מה" יהיה הנס...

*
ר' ישראל! כמה אם כן ראוי להתחזק בפרט בתקופת מלחמה, במדה זו של מרים הנביאה, לצפות ולראות "מה" יהיה הנס, מתוך בטחון אמת שהקב"ה הוא כל יכול. רבינו יונה קבע את חיוב הבטחון מן התורה ובפרט בעת צרה ר"ל, מתוך הפסוק "כי תצא למלחמה... לא תירא מהם": וכך משמעותו: "תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה". [שערי תשובה שער ג' אות ל"ב וראה חרדים פרק ט' שהביא בשמו כמקור לכך, גם את הפסוק: תמים תהיה עם ה' אלקיך].

*
סיפורים רבים ונפלאים ישנם על בעלי בטחון בה' שנושעו מתוך מדה זו. רציתי להרנין את לבך הזך לפחות באחד מהם, בעל משמעות מיוחדת. סיפור בעל מסר כפול...
מסופר על ה"הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל זצוק"ל, שהיה מתבודד בביקתתו שביער ולומד באישון לילה. הנר היה עומד להיכבות והוא הצטער על ביטול תורה. בכל זאת חזק היה בטחונו בה' שימציא לו אור חדש. באותה שעה הזדמן לו אדם שהמציא לו נר ונעלם. מעניין שבעל "קהילות יעקב" זצוק"ל, רשם סיפור זה בצורת שיר... [קריינא דאיגרתא אות של"ד].
אלא שההמשך מפליא עוד יותר. ה"סבא" שמר על שארית הנר ההוא במשך עשרים וחמש שנה, זכר למופת הבטחון. עד שביום אחד פרצה שריפה ל"ע בנובהרדוק, ועמו אבד שארית הנר מאותו הלילה ביער...
ודווקא זה השרה עליו שמחה עצומה. ה'סבא' מנובהרדוק ראה בזה הוראה מן השמים, ששוב איננו זקוק להוכחות... הבטחון מציאות פשוטה וברורה היא. מי שכבר נקבעה בלבו מדת הבטחון שוב אין צורך לשמור על שאריתו של מופת זה.... [המאורות הגדולים להגר"ח זייציק ע' קנ"ד].
*
מעניין, שלמערכת "חיי המוסר", חוברות שהוציאו תלמידי נובהרדוק בפולין, ובהן מאמרים ועובדות מבית מדרשם, נשלח בשעתו מכתב מאת הגה"ק ר' יצחק מאיר אלטר הי"ד, חתנו של ה"אמרי אמת" זי"ע. ובו שורה אחת. "נצטויתי בפקודת מורי חמי שליט"א, לכתוב לכם הפסוק "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד' י"ג) וגם שולח לכם עשרה זהובים"...
*
כתב רבינו בחיי בספרו כד הקמח, שכל מי שבוטח בהשי"ת, מדת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל צד שנאמר [תהלים ל"ב] והבוטח בה' חסד יסובבנו. [רבינו בחיי בספרו כד הקמח].

ברור שהבטחון בה' כשלעצמו מבקיע דרך ופועל ישועות, לכל יהודי יהיה מי ומה שיהיה. חז"ל [ילקוט תהילים תשי"ט] אמרו: "אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו" עוד אמרו שם [ילקוט שם תשל"ו]: שאף אם אין ביד ישראל אלא שכר התקוה והבטחון ראויים הם לגאולה!!!

צא ולמד מה שכתב הרא"ש [בפירושו עה"ת בתחילת פ' בא] שדתן ואבירם זכו לצאת ממצרים, על שבטחו ולא נתייאשו מן הגאולה... הרי שהבטחון בהקב"ה שהוא כל יכול, מועיל לצאת 'מן המיצרים' לפעול ישועות אף למי שאינו ראוי להן כלל!

*

בימיו של ה'חפץ חיים' זי"ע, נדדו הרבה יהודים מעבר לים לצורך פרנסתם, למקומות שהיהדות היתה רפויה שם. ה'חפץ חיים' הצטער על כך מאד. את לבו שפך אז בקונטרס נפלא מאד בשם "נפוצות ישראל", שם מתגלה באופן מיוחד יראתו וחכמתו העמוקה של ה'חפץ חיים', אחריותו לכל יהודי והתמצאותו בטבעו ובדרכי חייו. בדברים ובמשלים חריפים הזהיר את הנודדים מפני התוצאות. בין הדברים הוכיח גם על חיי המותרות, על הנהגות ה'לוקסוס' שמניעים את האדם לצעדים לא נכונים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו.
ושם ב"נפוצות ישראל" רשם הכהן הגדול מאחיו יסודות במדת הבטחון בבהירות יתירה. העצה לחזק את הנפש בענין הבטחון הוא: להתבונן על העבר. כמה עשרות שנים חי האדם עד עכשיו, ובחסד ה' לא היה חסר לא אף יום אחד מצרכיו ההכרחיים, ואם כן למה לו לדאוג על העתיד? "מסתמא כשם שעזרו השם יתברך ברחמיו עד כה, יעזרנו כן מעתה ולהבא". [פ"ז].
ה'חפץ חיים' קבע וחיזק כנ"ל, שהגנת מדת הבטחון איננה תלויה בזכויותיו של אדם. ה'חפץ חיים' הוסיף ולמד את הדבר מפשוטו של מקרא: "הנה עין ה' אל יראיו, למיחלים לחסדו". [ולא כתוב "יראיו המיחלים לחסדו"]. למייחלים לחסדו ללא תנאים. הבטחון. עין ה' מתייחסת למיחלים לחסדו, למרות שעדיין אינם יראיו. להציל ממוות נפשם ולחיותם ברעב! רק בזכות הבטחון בלבד!
הבטחון והישועה כרוכים זה בזה. ה'חפץ חיים' הביא על זה פסוק מפורש במשלי [כ' כ"ב]. קַוֵה לַה' וְיוֹשַׁע לָךְ"!!!
*
מעשה מופלא הובא בדברי חז"ל [מדרש תהילים כ"ה ובילקוט שם]. אורח אחד הגיע פעם בלילה אל עיר המלוכה. הוא היה חשוד בעיני השומרים ולכך נעצר והוכנס לבית הסוהר. כשהתיירא פן יפגעו בו, אמר להם: "אַל תַּכּוּנִי, כי בן ביתו של מלך אני!". על פי דבריו נמנעו אז הסוהרים להרע לו, אלא שהוסיפו לשמור עליו במעצרו עד הבוקר.
למחרת הביאו אותו למלך והציגוהו לפניו ב'תואר הכבוד': "בן ביתך מצאנו אמש!". אמר לו המלך: בני! אתה בכלל מכיר אותי? "לאו" ענה האיש. "ואם כן היאך אתה בן ביתי?" תמה המלך. ועל כך באה תשובתו המפתיעה של האורח האסיר. "בבקשה ממך איני בן ביתך, אלא בך בטחתי". שמע המלך ופקד על השומרים לשחררו מיד: "הואיל ובָטח בי, הַניחוּ לו!".
מתוך סיפור זה מפרשים חז"ל הקדושים [שם] את דברי דוד המלך. "אלקי בך בטחתי" -ולכן- אל יעלצו אויבי בי". ונעים זמירות ישראל מוסיף: "ולא אני בלבד, אלא 'כל קויך לא יבושו"... מה נפלא הדבר! הבוטח נחשב לבן בית, אפילו כשאינו מכיר את המלך...
*
הואיל ובָטח בי, הַניחוּ לו...! בעל "נתיבות שלום" מסלונים זי"ע מבאר את עומק הדברים בבהירות לוהטת: יהודי בוטח בה' שיעזור לו, מפני שיודע שהקב"ה אוהב אותו, מפני שהוא נחשב כבן לאב הרחמן, שירחם עליו אף על פי שאינו ראוי. על ידי הרגשה נפלאה זו מעורר הוא הנהגת אהבה דומה מלמעלה. הרי כך פירש הבעש"ט "ה' צלך". הצל מותאם ודומה למעשה האדם... הקב"ה משיב אהבה על אהבתו ונענה לו.
"וככל שהוא משריש בדעתו ומצייר בלבו את אהבתו וקירבתו יתברך שמו אליו, כן ממשיך עליו ההנהגה מן השמים". [נתי"ש ח"א ע' נ"א]. געוואלד! הואיל ובָטח בי, הַניחוּ לו...!
*
הזכרתי לעיל את ה"קריינא דאיגרתא" מבעל 'קהילות יעקב' זצוק"ל. בספר זה מצאתי מכתב, שמן הענין להעתיקו. הוא כותב זאת לת"ח אחד שהתקשה מאד למצוא שידוך לבנו. "הנני חוזר על מה שכבר כתבתי למעלת כבודו, שאין לדאוג כלל, כי העולם הזה הוא עולם התמורות ומה שאדם חושב היום כאילו המצב אבוד ח"ו, הנה אחר זמן מסתדר הדבר באופן היותר מועיל, על ידי סיבה שלא עלתה על דעתו כלל. וכן ראיתי בעיני כמה פעמים".

"ואני מקווה שגם אצל כבודך יסתדרו אי"ה, כל מה שמעיק עליך בעזרת ה' יתברך. ואי"ה בנך הגדול ודאי יתחתן אי"ה בזמן לא רחוק ואח"כ כל שאר יוצאי חלציו לאט לאט, כמו בשאר משפחות ישראל".
*
לקנין מדת הבטחון כראוי, זקוקים ליגיעה והֶרגל עד שנעשה 'טבע שני'. ברם כדי לפתוח את הלב לבטוח בה', ראוי להתרגל בדבר פשוט ביותר שעל ידו ייקבע הדבר בתת ההכרה, דבר המועיל גם לישועה ולרווחה, והוא שינון פסוקי בטחון והחֲזרה עליהם.
כך מובא בשם המהר"ל מפראג זי"ע "שיאמר כל אדם פסוקי בטחונות כדי להרגיל עצמו בזה למידת הבטחון ואמונה - ואחר אמירת הפסוקים יבקש מהשם יתברך שיזכהו למדת אמונה ובטחון כרצונו יתברך וכו'. עוד הובא בשם המהר"ל, שמקובל הדבר מקדמונים שפסוקי בטחון מסוגלים לבטל גזירות. "בדוק ומנוסה היא להם, שהיו אומרים פסוקים הללו בכמה מערכות המלחמה ושָֹמו בטחונם חזק בהקב"ה והיו ניצולים". [ספר משפט צדק להרה"ק ר' משה מזאלושין זי"ע ע"ס תהילים אות רי"ד].
*
אחד מדמויותיה המופלאות של ירושלים של מעלה מלפני כמאה ושמונים שנה, היה הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, [רבו של הגאון מחולל תנועת המוסר רבי ישראל סלאנטר וחמיו של הגאון ר' שמואל מסלאנט רבה של ירושלים, זכר צדיקים לברכה.] ענק בענקים היה בתורתו ומיוחד במינו ביראתו הקודמת לחכמתו, באצילותו, טוב לבו ופשטותו המדהימה. במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ועד כמה שהסתיר את עצמו, השאיר מבלי משים את רושמו לדורות. שמו היה נישא בהערצה רבה בכל החוגים.
במידת הבטחון ראה רבי זונדל את אחת הפיסגות ביהדות. הוא בעצמו עמל עליה כל ימיו ונפלאות מסופר על התנהגותו בזה, שהפכה אף היא חלק בלתי נפרד מטבעו. הוא חזר ושנן ללא הרף על פסוקי הבטחון שבתנ"ך. ואמנם ראו אצלו בעליל איך שנענה מן השמים באורח פלא, בפרט בעניני שידוכים לילדיו. ומתוך השינון החדיר שוב ושוב את תוכנם הברור: "קוה אל ה'", "בטחו בה' עדי עד כי בקה ה' צור עולמים" "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" ועוד, הרי מוכח מהם ציווי גמור הוא שחייב יהודי לקיימו!
וכך כתב אותו גאון וצדיק באיגרת לבנו ששהה בעיר ווינא בענין שליחות של מצוה. "ותחזור תמיד פסוקי ההשגחה ובטחון וישועה כמו קוה אל ה', חזקו ואמצו, עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי וכדומה עזרה בצרות נמצא מאד. ואז תלך לבטח דרכך ותשועת ה' כהרף עין.. [ס' אור ישראל אות כ"ד].
*

יתכן ושורש דבר זה נמצא בדברי הירושלמי. הרי אנו חוזרים תדיר על שלשה פסוקי ההתחזקות. ה' צב-אות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה. ה' צב-אות אשרי אדם בוטח בך... ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו... לפעמים אף חוזרים על הכל שלש פעמים. על מקראות אלה נאמר בירושלמי [פ"ה דברכות ה"א] "לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך!" מרן הבית יוסף [או"ח סי' נ' יעו"ש] הביא זאת לענין אמירת הודו.

לפי האמור, הרי השינון בפסוקים חודר ללב. בכל עת צריך להתחזק בהם. "לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך" פקדו עלינו חז"ל. ר' ישראל! במלים אלה צריכים אנו לאחוז בכל עוז, לחזור עליהם, להתעמק ולהתאמץ בהם, יסודות האמונה, הבטחון והתפילה יש בהן!!!

*

אולי היה מן הראוי לשיר בצוותא, ניגונים על פסוקי הבטחון ולחזור עליהם שוב ושוב. תועלת רבה תהיה מתשומת הלב לתוכן המלים יותר ויותר בהתלהבות וב"שפתיים דולקות".

ידוע שהלחין הרה"ק רבי אליעזר זוסיא מסקולען זי"ע מנגינה על מלים של: "נפשנו חכתה לה, עזרנו ומגיננו הוא. כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו'" וכמו כן על פסוקי בטחון נוספים. ניגון זה על "נפשנו חכתה לה", היה מושר בחצרות צדיקים להתעוררות. הוא הקדוש להט תמיד במדת הבטחון. בהיותו בגלות רומניה מסר נפשו כפשוטו על נפשות ישראל, להצלתם החומרית והרוחנית כאחד. 'אהבת ישראל' שלו אינה ניתנת לתיאור. לאחרים דאג ללא גבול ולעצמו לא כלום, אף כמלא נימא.

מלכות הרשעה עצרה את הצדיק בגלל פעולותיו למען יהודים ויהדות. הם שמו אותו בצינוק אפל ולח. באכזריות גזלו ממנו את כיפתו ומשקפיו וכך השאירוהו לנפשו, מבלי שיהיה לו שום קשר עם העולם שמבחוץ. הרבי היה חלש וחולני. בדרך הטבע לא היה מסוגל להתקיים כך זמן ממושך. אלא שלא נכנע כלל ועיקר. באותם רגעי אפילה התכונן הרבי לתפילה. הוא כיסה את ראשו בשרוולו ושפך לבו לפני קונו שעה ארוכה.

שם בצינוק בפרט, התחזק אותו צדיק להפליא בפסוקי נעים זמירות ישראל. הוא שהחדיר חקיקת לבו זאת בניגון "נפשנו חכתה לה'". גם ידועים ניגוניו המלבבים על "בטחו בה' עדי עד". "קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי". הוא חי את המלים האלה במלוא מובנם ממש!

שוב עולה לפני זכרון ילדות מתוק. כשהיה האדמו"ר מסקולען זי"ע באירופה, שבת פעם בעיירה אחת בשוייץ. כנראה שהייתי אז הילד היחיד במקום. ולכן זכיתי אז במוצאי שבת להחזיק את הנרות בשעת ההבדלה שלו. כעת כשנזכר אני בהנהגתו בקודש ואת נעימת אמירת ההבדלה, מובן לי יותר עד כמה שהיה קדוש זה חי את המלים: "הנה קֵל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה...".

*

הואיל והזכרתי את הרבי הזקן מסקולען, אזכיר בשבחו בסיפור ששמעתי לאחרונה מפי אחד מנכדיו שליט"א. דבר בעתו להזכיר זאת, בשעה שכל כך הרבה יהודים סובלים. ירחם ה'. זה היה בהיותו הרבי בבוקַרֶסט. בליל שבת קודש, בתוקפו של חורף, ישב ליד שולחן השבת ומסביביו יהודים שבאו להתחמם לאורו. אל הבית הגיע אז הרב הראשי לרומניה, ר' משה רוזן ז"ל. הוא הופתע לראות איך שהרבי מסקולען ובאי ביתו יושבים בקור מקפיא ונכמרו רחמיו עליהם.

באחד מימי השבוע ההוא הגיע מטען גדול של עצים אל בית הרבי. זה היה משלוח שסידר הרב הראשי רוזן, בכדי שיספיק לחימום הבית למשך כל חודשי החורף. כשדפק הנהג על הדלת והודיע על המשלוח, ביקשו הרבי שיחכה לו כמה דקות, עד שלא יפרוק את המטען...

בינתים רשם הרבי מסקולען על דף נייר, רשימה של שמות אנשים וכתוֹבותיהם. עניים וגלמודים, אלמנות יתומים ונצרכים שונים. הוא יצא אל הנהג וביקשו לחלק את מטען העצים לפי הכתובות האלה, מבלי להשאיר לעצמו אף גזיר אחד...

*

בליל שבת קודש הבאה הגיע שוב הרב רוזן לבקר. הוא ציפה להרגיש את השינוי הקיצוני בבית הרבי המחומם היטב בעציו... לתדהמתו הרגיש שוב את הקור המקפיא. הוא שאל בחרדה: "האם לא הגיע משלוח העצים, השבוע?"

וכך ענה לו אותו צדיק בשטף רחמים ותחנונים: "המשלוח הגיע והגיע ורב תודות על כך. אלא שמאידך, איך מצפה הרב הראשי ממני אכזריות כזו, לשבת בבית מחומם היטב, בעוד שכמה וכמה קשי יום, אומללים מישראל קופאים בקור? האם בכלל הייתי אז מסוגל לשבת כאן - - -הוי! איתפשטותא דמשה. וירא בסבלותם. נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.

*

נאזין נא יחד לקול הנביאים ולדבריהם הנאמרים באמת בנושא הבטחון . כך קרא בעוז ישעיהו נביא הנחמה: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ [הנביא] אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נוֹגַהּ לוֹ, יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹקָיו!!!". [פרק נ'] הנביא פונה אל ירא ה' הנמצא במחשכי מצוקתו ואינו מבחין באף קרן אור אחת במצבו, וקורא אליו: תדליק נא את את האור מתוך אמונתך ובטחונך. יבטח בשם ה' וישען באלקיו. כי הוא יצילהו! [רש"י].

אחד מגדולי רבותינו הראשונים, רבינו יונה החסיד מגירונדי, קבע בנושא הבטחון יסוד ברזל: "ענין הבטחון שיֵדע עם לבבו, כי הכל בידי שמים ובידו לשַנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לשֵם מעצור להושיע ברב ובמעט...". [בפירושו על משלי ג' כ"ו].

עיקר שבעיקרים ביהדות היא מִדת הבטחון. הגר"א זי"ע בביאורו לספר משלי [י' כ'] כתב שעיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה'... לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצוות".

*
בימים הקשים בתקופת נגיף הקורונה, הזכרתי לפני גדול אחד, נושא שהעיק עלי והדאיג אותי. תשובתו היתה בתמיהה, מתוך שאלה תובעת ונוקבת: "יעצט זארגסטו זיך? עכשיו בזמן כזה אתה דואג? וכי אינך רואה בחוש ובגלוי, מי מנהל את הענינים פה?". בדבריו אלה קיפל אותו חכם, עולם מלא.

*

נביאי ה' לא הפסיקו מלעודד ומלזרז על מדת הבטחון וביותר דוד המלך נעים זמירות ישראל שמזמוריו לוהטים באש הבטחון. תחושת "ויתחזק דוד בה' אלקיו" שנתקיימה בפועל בדרכי חייו הקשים, בוקעת משירת הקודש שלו תמיד. בטחו בו בכל עת... ישראל בטח בה'...אשרי כל חוסי בו... ה' סלעי ומצודתי... ויהי ה' למשען לי... כי אתה עמדי... בך בטחתי... בך ה' חסיתי... אותך קויתי כל היום... חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'... ועוד, ועוד, ועוד... נשֹים נא לב לכך ואמירת התהילים תגביר את הבטחון בקרבנו, כמעיין המתגבר...

בנוסף לזה הביא רבינו יונה את המקרא הפוקד עלינו את מצוות הבטחון: בטחו בה' עדי עד כי בקה ה' צור עולמים [ישעי' כ"ו] וכך פירש זאת: כי הוא יתברך יוצר העולם הזה ועולם הבא והכל בידו, לכן בִּטחו בו כי כֹּל יוּכָל"!!! צור עולמים!

*

ואמנם על הפסוק ההוא : "בטחו בה' עדי עד כי בְקָהּ ה' צור עולמים", נשא ה"חפץ חיים" זי"ע משל גאוני, חודר ומעמיק, נוקב ויורד עד תהום הנפש. מתוך מעיין אמונתו החושית של החפץ חיים, נבע המשל המחוכם הזה. האמונה והבטחון היו חיים וקיימים בתודעתו של אותו צדיק, במציאות ברורה מכל ברור. הוא מישש כל זאת בידים...

משל למה הדבר דומה? למלך אדיר שמשל על מדינות רבות מאד. הוא ניהל את מלכותו בעוז והדר והכלכלה בארצותיו שגשגה והצליחה מאד. שריו, עבדיו ונתיניו התפרנסו בשפע.

אי שם באחד הערים הנידחות עמדו אז כמה אנשים נבערי דעת והכריזו בטפשות על מרידה במלכות... הדבר הגיע עד למלך וכבר נערך הדיון בבית המשפט, איך לטפל בהם.

ויהי היום והמלך הלך לטייל בכרמו בכדי להשיב את נפשו. פתאום הבחין בציפור נאה מצפצפת בנעימות להפליא. הוא פקד אז על אחד ממשרתיו להביא את הציפור הזאת מיד אל ארמונו, בכדי שיוכל ליהנות מקולה וגווניה, יום יום.

עמד שם פתי אחד ופנה אל הציפור: "ציפור יקרה ונחמדה! כמה התענגתי פעם לשמוע את זמרתך. מי יודע מה יעלה בגורלך עכשיו? כמה אני מצטער מדאגתי עליך. מהיכן יימצא לך כעת מקור מזון ומחיה? הרי שמעתי שממשלת המלך מתערערת... כבר נודע ברחוב שיש מרידה במלכות. ציפור! ציפור! מה יהיה אתך? מי יזון אותך בארמון?

אחד מעבדי המלך קלט את שיחתו הנואלת וגער בו: טיפש שכמותך! הקיסר מושל על מאות מדינות בתוקף, ואוצרותיו מלאים בכסף וזהב לאיך ערוך, ואתה דואג לכמה גרגירי חטה שהציפור צריכה למזונה? מה טעם לדאגתך? קומץ של שנים ושלשה מורדים בעיר קטנטונת בקצה מלכותו...? זה מדאיג אותך?

*

והנמשל כאן, אומר ה'חפץ חיים', הוא תקיף וחזק בקל וחומר רבבות פעמים.... הרי כל "העולם הזה הוא איננו אפלו כגרגיר חרדל נגד העולמות העליונים כולם!". אין מספר לברואי מעלה, אין גבול לגודלם והקב"ה מעניק קיום לכולם. "עולם הזה וכל גלגליו הוא כאין ואפס נגד עולם היצירה, כי יש בו כיתות מלאכים הרבה עד אין שיעור, ובכל כת נמצאים מלאכים כמעט אין מספר... וידוע הוא שכל הברואים - אף הגבוה שבגבוהים - כולם צריכים להשפעתו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שכתוב: ואתה מחיה את כולם".

"והנה ידוע שמניעת הכבוד מהקדוש ברוך הוא, על ידי שנמצאו איזה שוטים שכפרו בו או שמרדו בו... הוא רק בזה העולם התחתון הגשמי, אשר עיני בשר להם, כי למעלה, בעולם העליון, כל המלאכים מכתירין את שמו יתברך ומכירין את כבודו - שהוא מחיה אותם ומנהיגם, כמו שאמר הכתוב "וצבא השמים לך משתחוים..."

*

וכאן מסיק החפץ חיים את משלו הנאדר. הציפור המרנינה שבמשל, זה אנחנו עמו וצאן מרעיתו שנבחרנו להשמיע קול לפניו!!! "ובתוך עולם הזה מצא הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל שחביבים לו ביותר, עד שנקראו לו בשם בנים, כמו שאמר הכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם" וגו', וערֵבים עליו בקולם כמו שאמר הכתוב:"השמיעיני את קולך". ואיך לא נבוש בעצמנו, אם לא נבטח, חס ושלום, בשמו שהוא מחייה את כל העולמות, וכל המלאכים שנמצאים רבי רבבות בכל כת וכת?". אם הוא זן ומפרנס עולמות אין מספר, כמובן שברור מכל ברור, ששייך לסמוך עליו על קיומינו. וביותר על שבחר בנו ורצה בנו...

וזה ביאור המקרא "בטחו בה' עדי עד כי בקה ה' צור עולמים" הקב"ה הוא בוראו וחוזקו של העולמות כולם, וכמה אם כן ראוי וצריך לבטוח בו! וכך מסיים החפץ חיים: "מכל זה נוכל להבין את גודל הבטחון, שיש לו לאדם לבטוח בהקב"ה". [שמירת הלשון שער התבונה פ"ט].


*

תפקידנו הוא לחזק איש את אחיו במדת הבטחון. זוהי חובת יהודי בגלות. כך לימדנו הרד"ק בפרק "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים". [תהילים קכ"א] המזמור הנשמע כיום הזה, בכל תפוצות ישראל. במזמור זה נאמר: אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך...

בא רבינו הרד"ק ומורה לנו, שמפסוק זה ואילך פונה כל אחד בגלות לחבירו דרך נחמה ואומר לו: "טוב הוא שֶׁשַּמְתָּ בטחונך בה' יתברך שיהיה בעזרך, כי כן יעשה, ואף על פי שהאריך הגלות, לא יתן למוט רגלך...".
*

ומתוך דבריו נשמע, שזוהי חובתנו כבני גלות, לנחם ולחזק האחד את חבירו, העובר סבלות גלות, כלליים ופרטיים. ישנם רגעים שבהם רוחו של אחד כֵּהה חלשה ושל השני חזקה ואיתנה, ולפעמים להיפך. ואז יגש האחד אל רעהו וינחמו, שהקב"ה עושה שמים וארץ, לית אתר פנוי מיניה. הוא שומר ישראל, שומר גוי אחד, שומר גוי קדוש. והוא ישמור אותך, אחי וכל יהודי באשר הוא שם, אף נידח בקצוי ארץ ונידח במצבו.

אל יתן למוט רגלך! הקב"ה שאנו בוטחים בו לא יתן לך ליפול, הוא לא יתן לך להתמוטט, בשום פנים ואופן! הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל! הוא נמצא כאן ממש אתנו, נוכח ושומר, עוזר ומושיע ומגן, בלי הרף. הוא עומד על ידך כביכול ומלווה אותך בכל צעד כדוגמת הצל שאינו נפרד מן האדם, ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך.

כך פונה בן הגלות אל חבירו, למרות היותו באותו מצב ממש. ואמנם אומר החכם מכל אדם. "טובים השנים מן האחד - כי אם יפולו האחד יקים את חברו" [קהלת ד']. מה נפלא הדבר! אפילו אם יפלו שניהם, ושניהם בשפל המצב [מצו"ד] עדיין שייך שיקים האחד את חבירו... זהו כוחו של יהודי המסוגל להקים, עוד לפני שהוא קם בעצמו...

*
בפי חסידים שגור סיפור מזמן בעל הצמח צדק זי"ע, שאחד החסידים בשם ר' רפאל בלינר, היה לו בן שהיה זקוק לישועה גדולה. בא לו החסיד ממרחק רב להזכיר את הבן אצל רבו, כמאמרם ז"ל [ב"ב. קט"ז.] "ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". אמר לו הצמח צדק: "טראכט גוט, וועט זיין גוט". "חשוב לטוב ויהיה טוב". החסיד טען ואמר לרבו. " מה יכולה כבר מחשבתי להועיל, הרי מוטב שיחשוב הרבי" השיב לו הצמח צדק, "ברצוני להראות לך איך שהדברים פועלים אצלי...". שמע החסיד בקול רבו הגדול, הטה וריכז מחשבתו אך ורק לצד הטוב ובאה לה הישועה באורח פלא, כשחזר הביתה מצא את בנו בריא ושלם לתדהמת הכל. הנה לימדנו הצמח צדק בזה שהתקוה כשלעצמה, סגולתה ויכולתה לפעול והמחשבה החיובית נעשית כלי לקבל את השפע הטוב מן השמים.


*
וגדול כוחו של הבטחון לפעול ישועות, עוד יותר מן התפילה עצמה. אף כשתפילה כבר איננה עוזרת ח"ו, עדיין שייך שהבטחון יפעל ויביא את הישועה. כך פירש ה"אור החיים" הקדוש, את קריאת "מה תצעק אלי", בשעת קריעת ים סוף [שמות י"ד ט"ו] ... הבטחון יועיל עוד יותר! ואמנם כתב מרנא ה'חתם סופר' זי"ע שהשמחה בה' והבטחון בישועתו בימי המן, הועילו עוד יותר מן התפילות... [דרשות חת"ס שבת זכור קפ"ה:]

נאמר על הרה"ק ר' מרדכי ה'סבא קדישא' מלכוביץ זי"ע, כשהגיע לפניו ענין קשה שעל פי דרך הטבע לא היה לא היה דרך להמציא ישועה; אז היה משפיע על היהודי שבא לפניו אמונה ובטחון במדה כזו, עד שהמבקש בעצמו היה ממשיך את הישועה... [נתי"ש ח"א ע' נ"ב].

*

מאז ומקדם היה "שער הבטחון" שב"חובות הלבבות" למעוז איתן, ולעֲמוּד פלדה, שבאמצעותו התחזקו יהודים והחזיקו מעמד בכל המצבים, בפרט בעניני פרנסה. "שער הבטחון" היה עבורם הכלי שדרכו הם התחברו אל הקב"ה שהוא כל יכול, ולא איבדו את תקוותם בו, מתוך האמונה האיתנה והידיעה הברורה, שיודע תעלומות יודע בדיוק מה טוב לו לאדם, למרות שלא את הכל ניתן לראות בעיני בשר, או להבין בשכל האנושי המוגבל.

*
"שער הבטחון" מלמד ומכוון אותנו אל האימון המלא בבורא עולם, המנהל את עולמו תחת פיקוחו התמידי והמדוקדק, ובכוחו לברוא ולהמציא הכל, ואין כל דבר שנבצר ממנו לעשותו. בד בבד עם חיזוק הבטחון בהקב"ה הכל יכול, בא בעל "חובת הלבבות" ומאלפנו בינה עד כמה רעוע ורופף בטחון האדם בכוחותיו ובכשרונותיו שלו, או בהסתמכו על אנשים אחרים זולתו.

בעל "חובות הלבבות" מורה לנו את הדרך המוליכה אל מנוחת הנפש, אל השלווה, אל ההקלה מהלחץ הנפשי ומהדאגות הנובעות מתנאי החיים המכבידים, ואל חיים מאושרים נטולי דאגות. הוא משחרר את האדם המאמין מהכבלים והאזיקים הסוגרים בעדו, ובו זמנית הוא קושר אותו בקשר עליון... אדיר ורב כח... עד שרק בבוראו ישים האדם מבטחו.

לדעת המחבר הקדמון הקדוש הזה, פירושו של בטחון בה' הוא: אימון מלא מצד האדם כלפי ה', שהוא יתברך יודע מה היא הטובה האמיתית של האדם; שיש לו יתברך את היכולת להוציא אותה אל הפועל ; שהוא עושה לאדם רק את מה שהוא לטובתו באמת; שהוא מקיים את מה שהבטיח; שהוא מיטיב לאדם אפילו בטובות כאלה שלא הבטיח לו, בתור חסד ונדיבות, [ע"פ פי' לב טוב שם].

וכבר כתב הרה"ק בעל הדברי יחזקאל משינאווא בשם הרה"ק בעל האוהב ישראל מאפטה זי"ע, כי לימוד שער הבטחון מספר חובות הלבבות' הוא סגולה להיוושע בעניני פרנסה.

*

אורח חשוב התאכסן כאן. תלמיד חכם מנקיי הדעת שבירושלים, בר דעת שחן הוצק בשפתותיו בין בדברי תורה, בין בחכמת החיים. הוא הגיע לכאן בענין עסקנות של צדקה והשתוממתי מהליכותיו. כל צעד היה שקול ומדוד לפי כללי הבטחון וההשתדלות, שקבע לעצמו מפי סופרים וספרים ובעיקר מספר 'חובות הלבבות'. על מדה זו עמל הרבה עד שהשיג אותה וכך נהפכה לו לטבע שני. בכל מצב היה רגוע להפליא. לא התפעל ולא נבהל מכלום. מן הבוקר עד הערב היה שפוך על פניו חיוך זך של ניחותא. הרבה נמצאתי אז בחברתו וכך עלה בידי להתבשם מהליכותיו. בעיני ראיתי את הישגיו בשליחותו, שלא כפי ההגיון ולא כדרך הטבע. ואכן, עד עצם היום הזה שייך לראות זאת בעליל! בעל הבטחון האמיתי נענה מן השמים בדרכים מפתיעות, בלתי שגרתיות כלל! והבוטח בה' חסד יסובבנהו!!!

*
וגם "עמך" בית ישראל. לפני שנים פגשתי בנמל התעופה בלוס אנז'לס, יהודי יקר שהגיע לשם לחזק איש חולה ר"ל. הוא מתפרנס כ'בעל מנגן' בחתונות ועוד. ניגשתי אליו לברכו לשלום. תוך כדי שיחה על נושאים שונים, ראיתי שהוא קשור באמונה ובטחון בכל פינות חייו. הרבה עבר עליו והוא מתחזק בה'. הוא אמר לי שפעם היו לו תקופות ממושכות, שהיה קשה לו לקום בבוקר. גם בגלל העבודה המאוחרת בלילות וגם מתוך מה שחסרה לו שמחת חיים להתחיל את יומו, מחמת מצבו האישי.

פעם אחת עלה בלבו רעיון חזק, שמאז והלאה שינה את מצב רוחו בכל בוקר. וכך החליט וקבע לעצמו: "אם הקב"ה מחזיר לי את הנשמה, אם הוא כביכול מעיר אותי. זהו סימן מובהק שהוא רוצה אותי כאן. שיש לו ענין ורצון בקימתי וקיומי, במציאותי, פעולתי ופעילותי". מחשבה זאת ממלאה אותי שמחה וחשק להתחיל כל יום מחדש. ומאז אני קם בשמחה באמונה ובטחון מחודשים. אני הולך לדרכי למלא את שליחותי עלי אדמות. אבי שבשמים העיר אותי! הוא חפץ בי!!!... ". ומי כעמך ישראל...

*

ר' ישראל! יום יום אנחנו קוראים ב'פסוקי דזמרה' את מזמור קמ"ו. "הללוקה הללי נפשי את ה'". הבה נחדור אל תוך המלים הקדושות. "אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי". אל תבטחו בנדיבים... שֹברו [תקוָתו] על ה' אלקיו... עושה שמים וארץ... עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים".

דוד המלך שש ושמח, מהלל ומזמר מפני שיש אל מי לקוות! לאלקים חיים ומלך עולם, שברא שמים וארץ, את הים ואת כל אשר בם. היכולת בידו לפעול הכל, לעד ולנצח נצחים; ואכן ברור הדבר מאד, שבידו לגדל, לחזק, לשמור ולזון את הכל. וכך פירש רש"י "וכיון שהכל שלו, יש בידו לשמרו בים וביבשה!!".

מה נפלא הדבר! הרד"ק בספר השרשים שלו, [ערך "שבר"] פירש: "שברו על ה' אלקיו" מלשון סברא. ענין הבטחון הוא פשוט וברור כל כך. סברה הגיונית! וכי איך אפשר אחרת?

*
נפלאים דברי ה'שפת אמת' בפירוש "ה' רועי לא אחסר". "כפי בטחון האדם בו יתברך. כן יש לו מובטח באמת - וכפי האמונה שנמדד לאדם שהכל מהשם יתברך. כן מודדין לו בהתגלות, כפי אמונתו וכן נראה לי פירוש ה' רועי לא אחסר...". [תרומה תרל"א].

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת התחזקות באמונה ובטחון
כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

[קרית מלך]

בס"ד

שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה...
לקח מהותו של יין המתחזק
ביטול האנוכיות ב'עד דלא ידע'

לר' ישראל יקירי שליט"א

ענין מיוחד ישנו בשתיית יין דווקא, ביום הפורים [ראה רש"י מגילה ז:] רבינו דוד אבודרהם מבאר זאת. ש"הנסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה - ועתה יהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין".

יתכן שנרמז בענין היין בפורים, דבר נוסף הנוגע לנו. היין משתבח מתחזק והולך! הרי למדנו במסכת ברכות ל"ה: שטעם הברכה המיוחדת של "בורא פרי הגפן" הוא משום שהיין "אשתני לעילויא", השינוי שקרה בענבים בשעת דריכתם, הוא שינוי לטובה ולשבח, ולכך זכה היין לברכה חשובה. היין מסמל את האשתני לעילויא, הוא מתחזק והולך תדיר...

ואת לקחו של היין צריך להפנים בפרט ביום זה. להתחזק ולהשתפר! בניגוד לנבראים שנחלשת איכותם עם הזמן, הרי היין העתיק מוסיף והולך בשבחו וסגולתו, בכוחו להרנין ולשמח.

*

הבה נתחזק ונלך איפוא ומתוך התעמקות במלים הנצחיות של פיוט הפורים. "תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור. להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך" לנצח!

בדברי ה"שפת אמת" על המלים האלה שב"שושנת יעקב" בוערת ומלהטת להבת הבטחון הגדולה, שתאיר לנו לכל השנה כולה. וזה תוכן דבריו: הגזירה בימי אחשורוש נגזרה מן השמים בגלל החטא ובכל זאת קרה הנס. למה? לא מפני זכויותינו, אלא מפני שחסינו בו וקוינו אליו, מפני שאנחנו עמו המיוחד. וכך היא לשון קדשו באותיות של אש שמצוה לחקוק אותם בלב אחת ולתמיד: "רק מצד שאנחנו עמו וחוסים בו תמיד, לכן עליו להושיע לנו בעת צרה" אה! כמה גדול כוחו של בטחון!!!

ר' ישראל! קרא עמי ותיפעם רוחך: "רק מצד שאנחנו עמו וחוסים בו תמיד, לכן עליו להושיע לנו בעת צרה - - -!!!" "ולכן זה ה'יום-טוב' נותן כח ועוז ותקוה לבני ישראל בגלות לבטוח בו, מצד שמיוחדים אנחנו אליו".

*

ביום הפורים שנזכרים בו בכל עוז, בנס הצלתנו וקיומינו בהשתלשלות פלאים, עלינו להתחזק בהקב"ה שהוא כל יכול. להתחזק בה' בתורתו, במצוותיו ובחזון נביאיו שחזו את גאולתנו ופדות נפשנו בעתיד.

"גפן ממצרים תסיע" נאמר עלינו. אומה זו לגפן נמשלה [חולין צ"ב.] ואף עלינו, גם בדור הזה, מתאימה ברכת בורא פרי הגפן... והיין מתחזק ומשתבח דווקא בחביות סגורות וחתומות היטב, מבלי שיגיע אליו אויר מן החוץ להחמיצו... ובצורה זו נתחזק גם אנחנו, כשנתבצר בתוך תחומינו וניזהר מן הרוחות שבחוץ...

*

דברים נפלאים ביותר אמר ה'אבני נזר' זי"ע בנושא רפיון הרוח במלחמת עמלק. "שרפו ידיהם מן התורה" נאמר על "רפידים". לדעתו, רפיון רוח היה אז. הם הפריזו על המדה בהפחתת ערך עצמם, מתוך שפלות ושברון לב. אמירת "היש ה' בקרבנו אם אין" באה מתוך שחשבו שאינם ראויים להשראת השכינה.

וכך התגבר כח עמלק, מפני שרפיון הרוח והייאוש גרמו שהתורה והמצוות התקיימו בלא חיות. זה לעומת זה. כשיש נפילה וחוסר אומץ [קוראזש] בישראל, מתווספים ח"ו האומץ והחוצפה בעמלק. "ובאמת ראוי להיות להם 'קוראזש' כי הם עַם ה'..."

וכך היה גם בימי אחשוורוש. בגלות ההיא נחלשה רוחם. טעות בחשבון גאולת בבל לשבעים שנה [ע' מגילה י"א:] גרם לייאוש מן הגאולה, וכך נתרפו ונהנו מסעודתו של אחשוורוש, ושוב התגבר אז כח עמלק... [נאות הדשא, שבת זכור אות ה' ו']. נחזור נא על המשפט: ובאמת ראוי להיות להם אומץ, כי הם עַם ה'...

*

מה נפלא הדבר! מתוך הרעיון הזה של ה"אבני נזר", שעמלק התגבר שוב ושוב מתוך רפיון הרוח של ישראל, מובן כעת שיש להוסיף עוז ואומץ ביותר בשבת זכור ובחג הפורים, גם בכדי לתקן את פגם הייאוש ותחושת הנפילה בשעתו. עם ה' אנחנו. הוא עשנו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו!

ובשעת סעודת פורים יתקיים זאת, על ידי היין דווקא, בטבעו המשמח וגם במהותו של "אישתני לעילוייא", להתחזק תדיר יותר ויותר...

כך אמר פעם הרה"ק "דמשק אליעזר" זי"ע מויז'ניץ, לשמו ולזכרו תאוות נפש, לחסיד אחד בפורים, כשהבחין בדאגה המעיקה עליו. "לך כנוס!" נעם דיך צוזאמען! תתאזר, תאסוף ותלכד את כוחות נפשך, תתחזק ותתגבר בשמחה... "לך כנוס!!!"

*

הגה"ח ר' מוטל מייראנץ זצ"ל מסר פעם זכרון התחזקות של פליטים נלבב מאד: "זכורני בפרשת זכור תש"ז כשהגיע רבי שמואל לוקעווער [בורנשטיין] ז"ל מעמק הבכא. בהפסקה שבין קבלת שבת לתפלת ערבית, עלה בפנים צוהלות על ספסל בבית המדרש דגור בירושלים ולפליאת הנאספים פתח בנאום: "אין נאמען פון אלע פארזאמעלטע, טו איך ערקלערן: [בשם כל הנאספים אני מצהיר] נידער מיט עמלק". [חסל, לרדת עם עמלק - צורה של סיסמה המבטאה דרישה להוריד מישהו מן השלטון או מהתמנות]

"וכל קהל הנאספים שכבר לא היה רגיל בביטויי התפרצות שמחה כאלה, עמד משתאה מה זאת היתה לו לאברך פליט זה שנשאר גלמוד ממשפחתו. שמא נטרפה עליו דעתו? אך אנו הבחורים תלמידי הישיבה שעדיין אותו הרושם המדכא של מאורעות המלחמה היה שולט ברוחנו הביאו הדברים לידי התעוררות, התנערות והתחדשות בשמחה והזכירו לנו את הפירוש החסידי במחיית עמלק שבכל שנה ושנה".

ושוב סיפר ר' מוטל: "עוד מחזה מאותו פורים, שבו הגיעו לארץ כמה אברכים מופלגים נשאר בלבבי. חבירו של ר' שמואל לוקעווער ז"ל הרה"ח הערש לייב גרינשטיין ז"ל השכיב עצמו בחצר ישיבת שפת אמת בירושלים וצעק: להודיע! להודיע! טויזענט מאל להודיע [אלף פעם להודיע - כוונתו היתה לסיום החרוז שכל קוויך לא יבושו לנצח כל החוסים בך] עכ"ל.

*

געוואלד! גיבורי רוח ידעו היטב מה זאת עמלק, מה עולל להם בתהום אכזריותו. הם חזו על בשרם את הרשעות ואת הזוועה שלא נראו כמותם בתולדות האנושות. שליט בעולמו יודע מהיכן לקחו גיבורי רוח אלה את מטעני ה"קוראזש", העוז והאומץ המחודשים...

והוא רבי שמואל ליקעווער, גבר בגוברין תלמיד חכם עצום, הוא החסיד עז הרוח, הפיקח, הנאמן, זינק ועלה כעת על ספסל בית המדרש והצהיר את ירידתו ומחייתו של עמלק. הוא הראה בתרועת שמחה בפני עם ועדה, מי ניצח את הצורר ימח שמו וזכרו.

וחבירו, ר' הערש לייב גרינשטיין, מ'פני העדה' אף הוא, אוצר בלום של תורה ויראת שמים, כבשן לוהט בחסידות, שהודו של הדור הקודם היה חי בקרבו תמיד. הוא בשכבו אז על הארץ, הראה בזה שתמיד היו נאזרים תמיד בתקוה ובטחון. בצורה זו קיימו בנפשם את פירושו הידוע של הרה"ק מקאצק זי"ע על: "שכָן ארץ ורעֵה אמונה" [תהילים ל"ז]. הם "רעו" את עצמם באמונה בתקופה ששכנו בתחתיות ארץ, בבחינת כי שחה לעפר נפשנו. ומפיו של אותו חסיד נתזו אז ביום הפורים, רשפי אש: "אלף פעמים להודיע..." אלף פעמים!!!! להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך!

*

ורמז נוסף יש בה לשתיית היין ובפרט ביום הפורים, אם יתחולל בו שינוי מחמת שתייה זו, יהיה זה רק "אשתני לעילויא"... לרוממות יתירה. יחד עם מזיגת היין יימזג החן היהודי הפנימי, האמיתי. המחיצות שבין איש לרעהו יתגמדו וילכו ויחד עם זאת תגבהנה ותתחזקנה מחיצות הקדושה והזהירות מחטא. כך התנהג הדבר אצל חסידים של פעם. הם שתו דרך עלייה ולא דרך ירידה. שתיה לרוממה. הם השתנו מכח היין, אמנם היה זה אשתני לעילויא בדרכו של היין. אז התגלה לבם ורצונם, איכותם ופנימיותם...

אמירת לחיים יסודה ממעשה התנא הקדוש רבי עקיבא. בשעה שעשה משתה לבנו פנה אל אורחיו הנעלים, והכריז על כל כוס שמזג : יין וחיים! "חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון" [שבת ס"ז:] השל"ה הקדוש מסביר שכוונת רבי עקיבא בדבריו היתה, למנוע שתייה שלא כראוי, אלא שהשתייה תהיה לשם רוממות הנפש, כדי שייפתח לבם ויאמרו דברי תורה. [שער האותיות עמק ברכה ג'].
*

הבה נראה זאת בעליל מתוך תיאור על אחד מבני העלייה שבדור, הגאון הצדיק הידוע רבי נטע ציינוירט זצוק"ל מירושלים. מכל הנהגותיו בקודש היה שייך ללמוד תורה שלמה. כל תנועה שלו היתה מחושבת על פי דקדוקי ההלכה וגינוני הקדושה. אף מצוות "חייב איניש לבסומי בפוריא" שלו היתה רווייה פנימיות לאין שיעור. פעם עמד רבי נטע במצב זה עם ידיד אדם גדול כמותו. שניהם הזדעקו אז בלשון יוצר של שבת זכור. "קֵל נא בלשון אשר הזכרת לזוכריך, זכור!". הפייטן מלמד זכות על ישראל, שאינם זוכרים את חובתם ועם זאת מתחנן להקב"ה שלמרות שאנו שוכחים, בכל זאת מבקשים, שהוא יתברך יזכור... זכור ה' לבני אדום...
*
שני חסידי עליון אלה חרזו מתוך יינם את דברי השירה המרגשת של הפיוט. פתח האחד ואמר בקול מעורר רחמים: "וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית, מִלִזְכּוֹר". הוי! הרי רק בני אדם הם שעלולים לשכוח ויש ללמוד עליהם זכות. וענה השני לעומתו בדמעות שליש: "וְאַתָּה קֵל וְלֹא אִישׁ, לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר?". צדיקים אלה התחננו מעומק נשמתם וגעו בבכייה על גלות ישראל ותשועתם. המחזה היה נורא הוד...
*
מו"ר הגה"צ רבי חיים ברים זצוק"ל תיאר פעם את הדברים ברבים. הוא היה נוכח במעמד הזה בפורים, איך ששני ענקים מבוסמים שפכו את לבם נוכח פני ד'. וכך אמר: "מתוך הרושם הכביר שהשרו השניים בגודל רוחם, מיהרתי לקרוא לחדר עשרה בני אדם כדי שיהיה שם מנין, כמו במעמד קידוש השם...". ונקדשתי בתוך בני ישראל. זאת היתה עבודתם כהלומי יין... גופם היה שתוי, ברם רוחם ונפשם גבהה שחקים בדרכי העבודה והדבקות בהקב"ה... [מרבה חיים מועדים ע' רנ"ה].
תיאור זה מזכיר את דברי הרמב"ם בענין הנבואה, שבהם יתכן אולי להמשיל את ה"עד דלא ידע" הרצוי... "כשמתנבאים, איבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותישאר הדעת פנויה להבין... [פ"ח מהל' יסוה"ת ה"ב]. יקירי! עד כמה שאנחנו רחוקים מכל זאת, לפחות נדע שישנם מושגים כאלה...
*
גם זאת תיאר רבי חיים בשעתו. פעם נכנס רבי נטע בפורים לבית המדרש כשטוב לבו ביין והכריז בלהט מבוסם, שרוצה לייסד חבורה לעובדי ד' בשם: "עס איז גוט!!!" [זה טוב!] תקנת היסוד בחבורה זו תהיה, לראות רק את הטוב בכל דבר. ואם ידמה לאחד מבני החבורה שמשהו נראה לא טוב, יענו כולם לעומתו שלש פעמים: ס'איז גוט! ס'איז גוט! ס'איז גוט!

ורבי נטע המשיך לבאר את דבריו. עמלק בכלל והמן בפרט אפילו אם יהיה להם הכל חוץ מדבר אחד, כבר חייהם אינם חיים. המן הרשע היה משנה למלך ועם זאת כשיהודי אחד אינו כורע ומשתחוה לו, מתמלא חמה ואומר "כל זה איננו שווה לי".
ואילו יהודי נוהג בדיוק להיפך. אפילו אם חלילה אין לו כלום, אפילו אם הוא מוקף צער ל"ע, הוא שואב שמחה מעצם העובדה שהוא חי. וכפי שפירשו זאת חז"ל [קידושין פ: וברש"י] על הפסוק "מה יתאונן אדם - חי". ובפרט שיש לו אלקים חיים. וכפי שהוסיפו גדולי החסידות בדרש הפסוק ההוא, "חי" על הקב"ה שהוא חי החיים....
ועל זה רצה רבי נטע מתוך יין הפורים ד'אשתני לעילויא', לייסד "חבורה" שתשתדל לראות תמיד רק את הטוב שבחיים. כך דיבר חסיד אמת בשעת שכרותו בפורים... ועל זה סיים עמיתו רבי חיים: "מי שיודע להתבסם כרבי נטע יקיים זאת. ומי שאינו במדרגה זו, יש לו להיזהר שלא יקלקל ח"ו את קדושת היום ומטרתו... [מרבה חיים שם ע' רל"ג].
*
חמרא וחיי... יין הפורים כשעצמו מסוגל להוסיף חיים והצלה. הגה"צ ר' חיים ברים סיפר כמו כן עובדא מופלאה על אחד מאבות משפחתו, הגאון המקובל רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם זי"ע, קדוש עליון ממנהיגי דורו, בעל "מעשה רוקח". פעם עמדה העיר אמסטרדם, לפני תענית אסתר, בסכנת שטפון על ידי נחילי דגים שכמעט פרצו את סכר בעיר השוכנת על המים. המלך שלח להודיע לרב שאם לא יפעל בתפילותיו למען הצלת העיר יגזור גירוש על כל יהודי מדינת הולנד...
ה"מעשה רוקח" השיב אז למלך שאם יממן מקופת המדינה יין לרוב לכבוד הפורים, ייענה לבקשתו... המלך הנזעם אמר לו שהוא מורד במלכות... הרב מתבקש להתפלל ולצום ולא להשתכר ביין על חשבון המלוכה. אלא שהרב עמד על דעתו שזהו התנאי שלו בהסכם זה. אם יעמיד יין יסודר הענין... בדלית ברירה הסכים המלך ועם זה הוסיף ואיים על גזירת גירוש לצמיתות, אם לא יפעל הרב להצלת העיר.
המלך הוציא אז פקודה לממן יין לרוב על חשבון המלכות. היהודים העמידו ברחובות העיר, חביות גדולות לרוב מלאות יין והעיר אמסטרדם צהלה ושמחה בטוב לב ומשתה. השמחה גאתה שחקים, עד שלא היתה זכורה שמחת פורים באמסטרדם כאותו פורים. ואכן, בפורים לעת ערב בשעת סעודת היום, הגיע שליח מאת המלך לבית הרה"ק רבי אליעזר להודיע שכל הדגים נסוגו מן הנהר והעיר נחלצה מגזירת המים. [מרבה חיים מועדים ע' רל"ב]. הוי! הושע נא, שתייה לרוממה!
*
ר' ישראל! נקח נא את הגמרא הקדושה ונחזור שוב על המימרא הידועה בפי כל. "אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הרבה דיו והרבה יין נשפך סביב המלים המופלאות האלה...

ואין בית המדרש בלא חידוש. כפי שנראה להלן בעזהי"ת, הרי מגילת אסתר רצופה מתחילתה ועד סופה בלקח "ביטול האנוכיות". בצורת 'סור מרע' מתוך התבוננות בדרכי אחשורוש המן, ובאופן ''עשה טוב', בלימוד מעמיק בחיי מרדכי ואסתר...

*

והיום הקדוש והמרומם שלפנינו, יום הפורים, יום קבלת התורה מאהבה, מיועד ביותר לצאת מגבולי ה"אני" ולטשטש גבולים אלה. יסוד היסודות הוא להזיז הצדה את ה"אני", האנוכיות, שורש הבעיות. וכפי שאמרו בשם הרה"ק ר' מיכל מזלוטשוב זי"ע "אנוכי עומד בין ה' וביניכם". שה"אנכי" באדם, מפריד חלילה בינו לבין קונו...

וה"צמח צדק" זי"ע כתב ב"דרך מצוותיך" שלו [ע' ס"ב] שזוהי תורת החסידות ונקודת האמת שבה, לשנות את סדר האותיות ולעשות מ"אני" – "אין". והוסיף בלשון יידיש "עס איז ניטא קיין איך", אֵין "אני". אין עוד מלבדו...

*

הרי ממצוות היום הם משלוח מנות ומתנות לאביונים, הקודמות בקיומן בבוקר לפני זמן סעודת פורים. מקדימים את הזולת וצרכיו!

במעמקי ההלכה של "כל מי שפושט יד נותנים לו" נרמז בתוקף: "תשתחרר הפעם, משיקוליך הפרטיים מי ראוי ומי לא, מחשבונותיך האישיים, מהערכת שכלך והגיונך, מהחלטותיך הבנויות לפעמים בתת מודע על הנגיעות, על הנאתך וטובתך...

מה נשגבו דברי הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר [ישעיהו נ"ז] להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". [פ"ב מהל' מגילה הי"ז].

*

מן הענין להזכיר כאן גם את הרושם הנפלא שהביא עמו פעם מניו-יורק, אחד מידידי, ששהה שם פעם בימי הפורים. היה זה ביום תענית אסתר בעברו ברחוב העיר, ולפתע הוא שם לבו אל החזיון הנפלא, איך שבתוככי סניפי הבנקים, משתרכים להם תורים ארוכים של יהודים מן השורה, הממתינים עד לבוא תורם אצל פקיד הבנק, מבקשים הם להוציא שטרות ומטבעות, לא למען עצמם אלא בכדי שיוכלו להרבות למחר במצוות מתנות לאביונים...
יהודים מכל הסוגים עמדו שם בתור, בתוכם יהודים רבים עמלי יום כשהם עדיין לבושים בבגדי העבודה, כולם התכוננו לקיים את מצות הנתינה של יום מחר, זמן רב עמדו בתור, ומתוך שמחה של הכנה למצוה. כל הטירחה וההמתנה הארוכה כדאית היתה להם בכדי שיוכלו לשוב לביתם עם צרורות כספם בידם, על מנת לחלקם ליום מחר בעין טובה וברוח נדיבה...
*

ובכן, נושא זה של "ביטול האנוכיות" שופך אור חדש גם על מאמר ה"עד דלא ידע". עד כמה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם נכונים בתכלית, בכל זאת יש רגעים בשנה שבו ראוי לעשות "טיפול שורש" בזה, לברר ולהפריד אף משם את ה"אני"... בעומק הנפש האדם נמצאת פעם אף בזה, הנטייה הטבעית של האדם לברך את האוהב ולקלל את השנוא. "ברוך מרדכי" הצדיק שהיטיב לי כל כך, ו"ארור המן" הרשע שהרע לי כל כך.

בזמן דבקות של קבלת התורה מאהבה, צריך להשתחרר אף מתחושות אישיות אלה. הכל צריך לבוא ממקור האמת בגלל שהיא אמת ולא מפני שזה מתייחס אלי. ולמרות ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" למעשה קשור אל האמת, בכל זאת צריך להפריד משם את ה"אני", על ידי טשטוש הגבולים של משתה היין. עד דלא ידע. ביטול הדעת והרצון האנושי שנטבע בו מילדותו. את ה"אני רוצה".

ורש"י הקדוש האיר לנו זאת במלה אחת, כשפירש את מהות קבלת התורה מחדש "הדור קבלוה בימי אחשורוש" [שבת פ"ח.]. "מאהבת הנס" דייקא ולא מ"אהבת עצמך"...

*


עד דלא ידע... חידוש מדהים ראיתי בהגהות הגאון הקדוש והמקובל, רבי אברהם אזולאי זי"ע על על ספר ה'לבושים', בעל "חסד לאברהם". פירוש שאולי משתלב עם האמור לעיל.

"יראה שרמז שלא יֵדע להבחין בין בשר לבשר, כמו בין בשר שור לבשר פרה וכיוצא". "ארור המן" וכן "ברוך מרדכי" בגימטריא "בשר" [502] . "ומשום שמחת פורים נקט דרך בדיחותא, לשון השייך לסעודת פורים". פלאי פלאים! לדעה זו מדובר כאן על ההבחנה בין טעם לטעם, שגוף האדם וה"אני" שלו נמשך אליו, שראוי לטשטש זאת ולהתעלות עליו...

*

בין בשר לבשר... הדבר הזכיר לי מעשה בגאון וחסיד אמיתי, גדול מרבן שמו, רבי יצחק מתתיהו לוריא זצוק"ל מענקי הרוח שבטבריא, שהארץ האירה מכבודם. קדוש ייאמר לו!

תיאר זאת בפָני, אחד מידידי שלמד דוגמא זעירה לזה. פעם השתתף עם רבי מתתי' בשמחת נישואין. חסיד עליון זה היה כולו שקוע ברעיונותיו. מחשבתו תפוסה בעומק הגיגי תורה. פתאום מופיע המלצר עם המגש ופונה אליו בשאלה איזה מין בשר הוא רוצה... רבי מתתי' כאילו התעורר מעלפון, בתמיהה שבקעה מתוך תוכו: "ו-ו-א-ס? מ-מ-מ-מ-ה???

וה"וואס" המופלא הזה שהתנגן לו בשלוה חרישית, באיטיות אצילית, התפרש והצטייר אז בכמה וכמה גוונים... כלומר, מה פשר השאלה הזאת? מה רוצים ממני כעת? להכריע בין מה למַה? להיכן מושכים אותי? לסיר הבשר? למגש החמדה? למבחר תבשילים? מה איכפת לי ומה אני מבין בזה? ו-ו-א-ס???

*

הוי! אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא... האמורא הקדוש רבא, שאצבעו ש נטפה דם כשהיה שקוע בתלמודו ולא הרגיש כלל. הוא היה נפרד לגמרי מכל הרגשה פרטית, מן ה"אני" אף מן הרגשת הכאב.

שוב מוצאים אנו דבר דומה בהנהגת רבא, גם לענין כבוד רבו רב יוסף. הוא פסע לאחוריו מפני הכבוד, כשיצא מלפני רבו ופצע את רגלו עד שנתמלאה האסקופה דם... [יומא נ"ג.] בדבקותו התעלם כליל מכל אשר אתו...

*

ועתה ישראל ניגש נא אל מגילת אסתר, מתוך לקח זה של "ביטול האנוכיות". ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש... רש"י הקדוש מפרש: "הוא אחשורוש, הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו". הוא שותפו של המן, שהתרצה לרצוח עם שלם, אנשים נשים וטף ביום אחד.
כבר מתחילת המגילה נראה הרודן האכזר כולו אחוז בחבלי בוץ וארגמן אך ורק למאויי לבו האטום והסתום. בהראותו את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו ימים רבים... זה חשוב לו מכל צרכי קכ"ז המדינות גם יחד...
לאחשורוש המוצא טעם חייו בתיפלותו של עולם, נמשך כל כולו מתוך גסות הרוח ואנוכיות קיצונית, לדברים בטלים. להשקיע הון עתק על חשבון המדינות, אף ברצפת בהט ושש שדורכים עליה אלפי איש, לכבוד משתה חולף והולך כהרף עין.

*

מתחילתו ועד סופו... "וישם אחשורוש מס על הארץ ואיי הים! אחשורוש ראה בעיניו תהפוכות עולם מן הקצה אל הקצה, הוא ראה את ישועת ישראל, הוא חש וידע שֶלב מלכים ושרים ביד ה', הוא הבחין בכל צעד שכולו מונהג ביד ההשגחה העליונה. כל העולם כולו ראה זאת. "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו", הוא אחת מפתיחות המגילה...

ובמה מתעסק אחשורוש למחרתו של נס?... לאן הוא ממהר? "וישם אחשורוש מס על הארץ ואיי הים!". הוא חוזר מיד לסדר היום... הדבר אינו פועל עליו כמלא נימא. הרי הוא עמד במרכז הענינים. הרי כל זה קרה לפני עיניו ממש. ובכל זאת אין אנו מוצאים אצלו אף תנועה קלה של הכרה במלכות שמים ונטייה לאמונה באלקים חיים ומלך עולם. שוטה שבעולם! תגיד לו אף משפט אחד! ה' הצדיק! יש אלקים בישראל!

לא! הגסות הנפשעת לא זזה ממנו כמלא נימא. כל הגלים האדירים באותם הימים לא נגעו בו. נעצרו לפני אנוכיותו המתגברת. דווקא ה"אני" שלו שטף אותו מכף רגל ועד ראש, כמו בתחילת מלכותו בשעת משתה הנואל...

*

וכמובן, המן בן המדתא האגגי... נצר זדון מזרע עמלק. כל מלה מיותרת. שנאת ישראל העיוורת, השטנית המפעפעת בו היא חלק מנשימותיו. "ועברתו שמרה נצח" כל עולמו הנתעב מסובב בסיפוק אכזרי, להשמיד להרוג ולאבד. על דגלו חרות: למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר "ממני?". "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר "אני" רואה את מרדכי היהודי.
*

כעת נפנה יקירי, מן הקצה אל הקצה, בקוטב האחר, להבדיל. אל עולמם של מרדכי ואסתר שהתעלו מעל גבי עצמם כליל. והרי כמה דוגמאות.

על מרדכי היהודי נאמר "ויהי אומן את הדסה". מדהימים הם דברי ה"תרגום שני" על הפסוק הזה. מרדכי הצדיק כבר חזר אז מפרס והתגורר ארץ ישראל, [בזמן כורש עוד לפני מלוך אחשורוש] לבנות את בית המקדש. אלא שחזר לגולה, בגלל אסתר התינוקת שנשארה ללא אב ואם לטפל בה... וכך אמר "מוטב דאיזיל בגלותא ואירבי לאסתר". מוטב לי לחזור לגלות פרס ולגדל את אסתר.

הוא, שכבר עזב את הגלות ועלה לירושלים, משאת נפשו מאז שבעים שנה. אחרי שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ארץ הקודש שלא ראה אותה מאז שגלה עם גלות יכניה, החליט כעת לחזור שוב לארץ העמים למרות הכל. הוא ריחם על נפש היתומה הקטנה. הוא חזר לשם כדי לגדל אותה...

זוהי רוח ישראל סבא הנאמנה, המלאה חסד ורחמים ומוותרת למען טובת הזולת. ידועים גם דברי ה'שפת אמת' שבשכר שביקר מרדכי הצדיק יום יום במשך שנים את אסתר בבית אחשורוש ודאג לשלומה בגלל "צער התפיסה בבית הנכרי" בשכר זה זכו לנס... [פורים תרל"ז].

*

והנהגת אסתר המלכה מתמצה ב"לא ביקשה דבר". היא התעלמה מעצמה ומחייה, אף "מאחת דתו" של מלך עריץ, ועמדה למסור את נפשה ממש על "עמי בבקשתי".

לפני שנים ניגש אלי בליל פורים, ת"ח וידיד יקר, ואמר לי בתום לב: "מכביד וכואב לי מצבה של אסתר המלכה וגורלה אף לאחר הנס. כבר הגיעה הישועה הגדולה בחסדי שמים. העיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. והיא המלכה המסכנה יוזמת המערכה, שמסרה נפשה למען עמה. היא חזרה לחיי הארמון השפל, האפל והתפל, לבין חומות פרסיות קרות ועבות. כולם הלכו הביתה ששים ושמחים ומה היה איתה...?".
שאלתו עוררה אותי. ומתוך השיחה עלה במחשבה אז, בעזר עליון: אסתר המלכה הגיעה לדרגה גבוהה כזו של אהבת ישראל, עד שהעלימה את דעתה ממצבה לגמרי, עד שהרגישה בנפשה: "אידן! אז אייך איז גוט, איז מיר אויך גוט". אם לכם טוב, אז גם לי טוב. היא צהלה על ישועת ישראל והצלתם, אנשים נשים וטף. היא עלזה על נצחיות עמה ומולדתה.
*
אור אהבת ישראל שבה בקעה בעד החומות החשוכות של ארמון שושן הבירה. כאין וכאפס היו בעיניה כעת השלטון הזר ומבצר הכזבים. כאבק נשחק בעיניה הדר מלכות וצער התפיסה בו, כולל המלך וכל שריו ועבדיו. בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין. היא ידעה וראתה רק דבר אחד: "שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב!". על עצמה שוב לא חשבה כלל ועיקר. על דגל חייה היה חרות כמאז ומִתמיד. "לא ביקשה דבר"...
ועם ישראל ומרדכי הצדיק בראשם, ידעו והכירו את מעלותיה של צדקת זו ועל זה סמכו בשמחתם. ברור היה להם שאף היא תשמח עמהם בכל לבבה הטהור. היא היתה אם בישראל אמיתית.
ומעין זה היתה תחושתה של "אידישע מאמע", בכל דור ודור. זכורני בהמיית לב שגם אמי המנוחה עליה השלום, היתה אומרת אף בזמן שלא היה קל לה: "מיין קינד! אז דיר איז גוט איז מיר אויך גוט". אוי! מאמע!
*

והרי דברי האלשיך הקדוש בענין בגתן ותרש, וההנהגות לדוגמא של מרדכי הצדיק ואסתר המלכה באותו זמן, "הורה לנו מוסר נאה ונחמד –שכל אחד היה מסתכל להיטיב לחברו וה' היטיב לשניהם". למרדכי נודע דבר ההתנקשות במלך, שהרי הבין את שפת הסתר של בגתן ותרש. אדם אחר במקומו, מסביר האלשיך, היה ניגש מיד למלך ומוסר לו את הענין, הרי מרדכי היה יושב בשער המלך והיתה לו גישה לשם. אבל מרדכי לא עשה כן הוא מסר זאת מיד לאסתר המלכה, בחשבו שאולי תגיע לה טובה מזה בנשיאת חן בעיני המלך.

ולעומת זאת, "וכראות אסתר חסד מרדכי שהיה חפץ יותר בטובתה מלהטיב לעצמו, עשתה גם היא חסד, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי כדי שיטיב לו"... דבר גורלי קרה בחצר המלך של קכ"ז מדינות, שומרי הסף רצו להרעילו, ובהודעת הדבר למלכות, ברור שהיה אפשר לקנות את לבו של "מושל בכיפה" זה. שני אנשים ידעו על זה וכל אחד רצה שהשני יקבל את הוקרת המלך...

*

הקדמת טובת השני לפני שחושבים על עצמם, דבר זה היה מושרש מאז אצל גדולי ואצילי העם במשך כל הדורות. מספרים על אחד מצאצאי טשרנוביל, הרה"ק רבי מוטל'ה מקוזמיר, בנו של המגיד מטריסק זי"ע, שבעת עריכת שלחנו, עמדו לחלק יין לציבור החסידים, אולם המחלק לא רצה למזוג לאחרים עד שימזוג לפני כן לעצמו. הרבי הבחין בזה ופנה אל המחלק באימרה חריפה ביותר... "בלוחות הברית, מקור הקדושה מצאנו את המקרא [בפרשתנו כי תשא] "פסל לך" ואילו בעבודה זרה להבדיל, נאמר לא תעשה "לך פסל".

סימן ההבחנה בין קדושה לטומאה, הוא, היכן כתוב ה"לך". בלוחות כתוב "לך" לאחר "פסל" ואילו בעבודה זרה, ה"לך" קודם... מכאן למדנו שאם ה"לך" קודם, כלומר שהדאגה לעצמו קודמת לכל, הוא סימן לא טהור, וכדי להגיע לקדושה צריך להתרחק מן האנוכיות...". הרי למעשה, זהו שורש הקנאה התאווה והכבוד ועוד...

*

מה מתקו דברי ה"פני מנחם" זי"ע, שבכל המצוות אמרה תורה "מצוה בו יותר מבשלוחו" ואילו בפורים מקיימים מצוות משלוח מנות על ידי שליח דווקא, אלא שתקנת מרדכי היתה להגיע לבחינה האמיתית של 'ואהבת לרעך כמוך' בלי "אני" ו"אתה" ולא היו אז מחיצות בין אדם לרעהו, אלא הכל שליחיו של השם יתברך...

אצרף לזה מעשה שהיה באחד מבתי הכנסת העירוניים בטורונטו, שדברים אלו נאמרו ברבים בעת מגבית צדקה בפרשת כי תשא, על ידי עסקן ששמע זאת בשטיבל ביום ט"ז אדר. אדם אחד מבין הקהל, שלא היה חסיד כלל ועיקר התעורר והתרגש כל כך מרעיון זה של ה"פני מנחם", עד שהבטיח ליתן סכום נכבד מדי חודש בחדשו ל"תומכי שבת", מפני שהרגיש אז בסילוק המחיצות שבין "אני" ו"אתה"...

*

נזכרתי בס"ד בסיפור מפעים, הנהגה של גברא רבא ביום הפורים המתאימה עם כל האמור.. זכיתי להכיר דמות פלאים, משרידי הרבנים מפולין, הגה"צ ר' ירחמיאל ישראל סעקולא, הרב מסאדובנא זצוק"ל שהתגורר בניו יורק. כשהיה כאן, עלה ב"ה בידי, פעם, לשמחו ואף לשמשו.
גאון וצדיק היה הרב, באופן מיוחד ביותר. מדקדק במצוות להפליא וצנוע במעשיו מאד; ענוותן ומלא 'ביטול היש', חכם מחוכם וכולו מסור לעזרת ישראל ללא גבול. הוא היה גבאי צדקה למופת שעמל וכיתת רגליו להחיות נצרכים שהכיר ושלא הכיר. למרות היותו מחשובי הרבנים בעיר, היה אוסף כסף בבתי כנסיות ובתי מדרשות בזמנים מסוימים בשנה, מלפנות בוקר והלאה.
בפורים היה הדבר, לפני יותר מארבעים שנה. הרב קם בעוד לילה להתכונן לעבודת היום ואז צעד בזריזות לעבר בתי המדרש, לקבץ נדבות לעניים במניינים המוקדמים בעיר. כשהגיע זמן התפילה בבית מדרשו חזר להתפלל ולשמוע מקרא מגילה. ומשם המשיך מיד בעבודת הצדקה, מבלי לטעום מאומה. וכך היה מזדרז בלהט החסידי בלשון חז"ל: "עיניהם של עניים נשואות! עיניהם של עניים נשואות!". הוא היה אוסף מן המתפללים דולר כאן ודולר שם ולפעמים אף מטבעות. את הכל קיבל ברצון ובשמחה.
כשהגיע הביתה קרוב כבר היה קרוב להשעה שתיים אחה"צ. ואז התחילה עבודת המיון של כספי הצדקה וסידורם. בכך כבר עזרו לו נכדיו שיחיו. מכל הכיסים הוציא את מה שאסף באותו היום לצדקה, עד שפתאום הבחין בשטר בן מאה דולר... פני הרב הרצינו בדאגתו. "לי לא נותנים סכום כזה בבתי כנסת. אני בטוח שזוהי טעות". ואז התחיל לשקול ולחשוב של מי זה היה יכול להיות... משום מה שיער בדעתו שזה הגיע מיהודי מסויים, שתמיד מעניק לו עשר דולר ומסתבר שהפעם נתן לו מאה בטעות. תוספת ספרה יתירה...
ותיכף ומיד באותו מעמד החליט הרב מסאדובנא, להזמין מונית ולפנות לביתו של אותו יהודי, להחזיר לו כספו. הרבנית ע"ה התחננה לפנו שישב לרגע לאכול, מאחר ולא טעם עוד כלום באותו היום. הרב היה נחוש בדעתו להשיב את הכסף לבעליו. "איך אני מסוגל לשבת ולאכול עכשיו? כשיהודי זה יבחין שחסרים לו מאה דולר, הרי תהיה לו עגמת נפש ועוד בעצם יום הפורים? אני מוכרח ללכת עכשיו ממש"!
לא עזר כלום ושטר בן המאה הוחזר אז לבעליו. זה היה אכן אותו יהודי. האיש המופתע היסס מתחילה לקבל את הכסף בחזרה, ברם הרב עמד על דעתו בתוקף. את עשר הדולר יקח, ואת המאה יחזיר בכל אופן...
*
והתמונה הושלמה רק אחרי כארבעים שנה. נכדו ידי"נ הגה"ח ר' מרדכי דוב שליט"א שהתלווה אז בילדותו להחזיר את הכסף, סיפר לי את מה שהתגלה לאחרונה...
אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה [ע"ז ד:] בשעת חופה בליקווד ניגש אליו יהודי מבוגר ושאל אותו אם הוא נכד הרב מסאדובנא. כשנענה בחיוב, סיפר לו אותו יהודי שהוא היה בעל המעשה באותו חג הפורים עם שטר המאה. הנכד אמר לו אז, שאף הוא היה נוכח באותו מעשה, בין במיון בין בהחזרה...
ואז גילה לו היהודי את המציאוּת בשעתו. "למרות שנחשבתי אז כאמיד, היה מצבי אז דחוק, לתת מאה דולר היה מאז למעלה מהישג ידי...".

הרי סיפור של צדיק, שכולו מתעלם מעצמו ודואג רק למען הזולת, במשך שעות ארוכות לפני שישיב את לבו הוא, בטעימה קלה. ולא רק למען הצדקה בלבד, אלא בשביל נקיון כפיים ומנוחת הנפש של יהודי ביום הפורים...

געוואלד! מי יעמוד בסוד אנשי מעלה, חסידי עליון שכל מעשיהם לשם שמים... ההולכים בדרכי מרדכי ואסתר...

*

אסיים בדרך צחות לכבוד הפורים. הבוקר לפני התפילה, ראיתי נוסח בסידור: "יתעטף בעטיפת ישמעאלים ויאמר פסוקים אלה...". נוסח זה מתאים למצבנו כיום, ירחם ה' במהרה. "עטופי ישמעאלים" אנחנו ועם זאת מכירים ומודים על כל הטוב והחסד. "מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון - כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"... יתן ה' הקֵל המושיע, שנזכה בקרוב לסמוך גאולה לגאולה בביאת גואל הצדק בב"א.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
א פרייליכן לוסטיגן פורים
נתחזק נא בטעם העליון
של היין הטוב "דאשתני לעילויא"

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי