יוצא פוניבז' כתב:הטעמים בפרשת שמיני
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה
ובפרשת ראה
אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה
למה בפרשת שמיני המילים "ממעלי הגרה" שייכים לחלק השני של המשפט, ואילו בפרשת ראה שייכים לחלק הראשון?
באמונתו כתב:יוצא פוניבז' כתב:הטעמים בפרשת שמיני
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה
ובפרשת ראה
אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה
למה בפרשת שמיני המילים "ממעלי הגרה" שייכים לחלק השני של המשפט, ואילו בפרשת ראה שייכים לחלק הראשון?
גם פשטא מן המפסיקים.
עקבי כתב:אבל פשטא מפסיק קטן מהזקף מה שאין כן הזקף שלפני זקף אחר מפסיק יותר.
באמונתו כתב:עקבי כתב:אבל פשטא מפסיק קטן מהזקף מה שאין כן הזקף שלפני זקף אחר מפסיק יותר.
צודק.
לכאורה, ההבדל בין הפסוקים, מפני "השסועה" הנוספת, שמחמתה הרי מאזן המקרא שונה, היינו החלוקה ליחידות, כי רצף מילים וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה יוצר צלע עצמאית, ממילא "ממעלי הגרה" חובר אל שלפניו, בעוד וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה לבד, הנה אינו נחשב כדי יחידה נפרדת, אשר ממילא "ממעלי הגרה" חובר אליו.
זה הרי כלל נודע בטעמי המקרא, שנקבעו לא משיקולי תוכן לבד דווקא, אלא אף משום חלוקת קריאה נכונה.
יוצא פוניבז' כתב:באמונתו כתב:עקבי כתב:אבל פשטא מפסיק קטן מהזקף מה שאין כן הזקף שלפני זקף אחר מפסיק יותר.
צודק.
לכאורה, ההבדל בין הפסוקים, מפני "השסועה" הנוספת, שמחמתה הרי מאזן המקרא שונה, היינו החלוקה ליחידות, כי רצף מילים וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה יוצר צלע עצמאית, ממילא "ממעלי הגרה" חובר אל שלפניו, בעוד וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה לבד, הנה אינו נחשב כדי יחידה נפרדת, אשר ממילא "ממעלי הגרה" חובר אליו.
זה הרי כלל נודע בטעמי המקרא, שנקבעו לא משיקולי תוכן לבד דווקא, אלא אף משום חלוקת קריאה נכונה.
אם החלוקה הטבעית היא שהמילים 'ממעלי הגרה' שייכים לחלק הראשון של הפסוק כבפרשת ראה, ניתן להבין שבפרשת שמיני עקב קוצר החלק השני 'וממפרסי הפרסה' הצמידו לו גם את המילים 'ממעלי הגרה'.
אבל לכאורה החלוקה הטבעית וההגיונית היא שהמילים ממעלי הגרה שייכים לחלק השני כבפרשת שמיני, וא"כ מדוע בפרשת ראה בגלל תוספת מילה שלא משנה כלל את מאזן הטעמים, מוכרחים להעביר את תיבות 'ממעלי הגרה' לחלק הראשון של הפסוק, ומה רע היה אילו היו מטעימים כך
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה
יעקל כתב:בעיקרון, צריך להגיד זכותו יגן או תגן עלינו ?
במשנה: זכות הרבים תלוי בויעקל כתב:זכות
היתה צריכה להיות מנוקדת בקמץ והשתנתה לפתח, כמ”ש הרד”ק במכלול דף ס’ ע”א.יעקל כתב:לא תפאר אחריך
יעקל כתב:לא תפאר אחריך , הפ"א של הפועל בפת"ח
וצריכה לכאור' להיות קמוצה כמו אשר בך אתפאר, או וישתבח ויתפאר ...?
וְאֶת־פַּאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וגו'
פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וגו'
יעקל כתב:כדכד כתב:תנא= שנה:
חלק מהתרגומים הקודמים אינם מדוייקים:
דתנן= שאנחנו שונים (בממשנתנו דהינו ששה סדרי משנה)
תנינא= שנינו (ולא ששנינו כי אז היה דתנינא)
מעניין. אם היבנתי טוב, כאשר יש אנחנו, מדובר בתנאי המשניות
במסתרים כתב:לא נצרכה שם השלמת דגש ולכן אינם מן הענין.
כדכד כתב:אם הבנתי נכון מ"ש הרב אחד מעיר בהבטים לשוניים הוא הפנה למאמר אוריאל להרב אוריאל פרנק) שאם הבנתי נכון הוא טוען ש"תפאר" בקמץ זה מלשון "תשבח ותפאר" כלומר תתן פאר ולעומת זאת בכתוב "לא תפאר אחריך" המשמעות היא "לא תיטול תפארתו הימנו" והוא מבין שבמשמעות "תיטול תפארתו" המלה תפאר צ"ל בפ' פתוחה דווקא/
עריכה: ראיתי את הדברים שכתב הרב אוריאל פרנק והם שונים במקצת ממה שייחסתי לו כאן.
"לֹא תְפַאֵר"
להלן שתי פְסָקוֹת (שבספר תורה נכתבות כשתי פרשות "סתומות") מתוך פרשת כי תצא (דברים כד, יט-כב):
"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. [ הפסק פרשה סתומה ]
כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".
לפי פשוטו של מקרא, נראה כי כל פסוקים אלה מתארים מִצוָה אחת, למרות מסורת הכתיבה המחלקת לשתי פרשות כנ"ל. לאחר שפֵרטה התורה במקרה הראשון (שָׂדֶה), קִצרה התורה במקרה השני (עץ זית[293][293]) ובמקרה השלישי (כרם ענבים), אך עניינם אחד: אם במהלך קטיף היבול פוסֵחַ הפועֵל (הקוצר, החובט או הבוצר) ושוכֵחַ לקחת חלק ממנו, יש להשאירו לעניים. בדרך זו הלך הרמב"ם, "דפשט המקרא הוא על שכחה" (משך חכמה). וכך הוא כותב בהקדמתו לספר המצוות[294][294]:
"וגם אל יטעך מה שהלאו נכפל בלשונות שונים, כגון אמרו יתעלה: 'וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל' (ויקרא יט, י), 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ' (דברים כד, יט) ואמר: 'כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ', לפי שאין אלו שני לאוין, אלא היא אזהרה אחת על ענין אחד, והוא: שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות בעת אסיפתם, והביא לכך שתי דוגמאות[295][295]: ענבים וזיתים. פירוש 'לֹא תְפַאֵר': אל תכרות מה ששכחת בקצוות הפֹארות, והן הענפים".
גם לפי מדרש ההלכה נאמרה כאן מצות שכחה: במִלה "אַחֲרֶיךָ" הכתובה בפסוק כ' (בכרם זית) ובפסוק כ"א (בכרם ענבים), המקבילה למה שאמור בהרחבה בפסוק י"ט (בשדה): "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ". וכך כותב המלבי"ם על המִלה "אַחֲרֶיךָ": "שהוא מיותר, הוא דבר בפני עצמו, ויורה על דבר שהוא אחריו וזה שכחה, שרק לאחריו הוא שכחה ולא לפניו[296][296]".
ברם, בנוסף למצות שכחה המבוארת היטב בפרשה הראשונה (פסוק י"ט), דרשו חז"ל שהפרשה השניה איננה פירוט של מצות שכחה, אלא היא מחדשת שתי מצוות חדשות שנוגעות לחלק מן היבול שמלכתחילה יש להשאיר בכוונה עבור העניים: פסוק כ' מְצַוֶּה על מצות פאה, ופסוק כ"א על עוללות. להלן נבאר כיצד נדרשה מצות פאה מפסוק כ'. ראשית, נדון בפשוטו של מקרא, שלפיו אין לפרק את הביטוי "לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ", והוא עוסק במצות שכחה בלבד.
לפי פשוטו
מה משמעות הַפֹעַל "תְפַאֵר"?
מטעמי חִסכון אין תולשים ביד כל זית וזית בפני עצמו, אלא קטיפת הזיתים נעשית בפעולה עקיפה - ככתוב: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ" - חבטה (או נענוע) של ענפי הזית, סעיפיו ופאורותיו, על מנת להשיר את הזיתים; ואז כל שנותר הוא לאסוף מן הקרקע (או מהיריעה שנפרשה תחת העץ) את הזיתים שנָשרו. ברם, בתהליך זה עדיין נותרים מעט זיתים "עקשניים" הפזורים פה ושם, ואיסופם מצריך טִרחה יתֵרה: חיפוש ופִשפוש מדוקדק בין ענפי הזית[297][297]. זיתים אלו, שמצוה לאפשר לעניים לעלות וללוקטן, נקראין "זיתי ניקוף" (פאה פ"ח מ"ג וחלה פ"ג מ"ט).
כאמור, לפי הרמב"ם בספר המצוות, פירוש "לֹא תְפַאֵר" הוא האיסור לכרות את הזיתים (שנשכחו) בקצוות הענפים (הנקראים גם "פֹארות"). כך מבארים גם רד"ק (ספר השרשים, פא"ר: "שלא תטול מה שנשאר בפארות") ור"י אבן כספי ("לקחת הזיתים הנשארים בפארות"), וזהו אחד משני הפירושים שמביא ריב"ג ל"תְפַאֵר"[298][298]: "תלקט הנשאר בפֹארות". אם נשוה את פירות הזית לכִּנים שבבגד, הרי שלפי פירוש זה "תְפַאֵר" מקביל לסילוק הכִּנים מהבגד (שלב ג' הנ"ל).
ברם, הואיל וליקוט הזיתים הבודדים שלא נשרו זוקק חיפוש ובדיקה, יש מפרשים שהמעשה שנאסר כאן בַפֹעַל "תְפַאֵר" איננו הקטיף אלא החיפוש על מנת לקטוף. כך מוכח מתרגומי התורה לארמית ארץ-ישראלית, המפרשים את הפֹעַל "תְפַאֵר" מלשון בִקורת: "תְבַקְרִינוּן"[299][299], וכן פירש רס"ג: "לא תבדוק אחר כך ותחטט אחר הנשארים בפֹארות", וכן פירש ר"א אבן עזרא: "לא תפאר - לא תחפש הפֹארות והם הסעיפים, וכן: 'וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת' (יחזקאל יז, ו)", וכן פירש רבינו בחיי על דרך הפשט, וזהו הפירוש השני שכתב ריב"ג[300][300]. אם נשוה את הזיתים לכִּנים, הרי שלפי פירוש זה "תְפַאֵר" מקביל לחיפוש אחר כִּנים (שלב א' הנ"ל).
בין אם "תְפַאֵר" מכוון לקטיף הזיתים ובין אם הוא החיפוש על מנת לקוטפם, יש לעיין בגזרון (אטימולוגיה בלעז) של מלה זו: כיצד נוצרה. המפרשים הנ"ל ציינו כי הפֹעַל "תְפַאֵר" נוצר מִשֵם העצם "פֹּארוֹת" (= ענפים[301][301]), ומי שמטרתו לרוקן את הפֹארות מִפירותיהן - בשם "מפַאֵר" יִקָּרֵא (מה שנקרא בפי הבלשנים: פֹעַל גְזוּר שֵם, ובלעז: פֹעַל דֶנוֹמִינָטִיבִי). על תופעה זו עמד ר"א אבן עזרא בפירושו לבמדבר כד, ח: "וְעַצְמוֹתֵיהֶם יְגָרֵם - יְשַׁבֵּר הַגֶּרֶם, שהוא העֶצֶם, וכן[302][302] מלת 'עִצְּמוֹ' (ירמיהו נ, יז), וככה 'מְסָעֵף פֻּארָה' (ישעיהו י, לג), 'לא תְפַאֵר'". וכן כתב החזקוני: "תפאר - לשון פֹארות".
הסברים אלו נועדו למנוע את הלומד מלחשוב שמדובר כאן בפֹעַל הרגיל והמוכר יותר "תְפָאֵר", מלשון פְּאֵר, יופי, כבוד, הדר, שבח וחשיבות[303][303], אלא מדובר בפֹעַל אחֵר לגמרי, מלשון "פֹארות" כנ"ל. לפי רד"ק (ספר השרשים, פא"ר[304][304]), הבחנה סימנטית זו (כלומר ההבחנה בין המשמעויות) היא העומדת בבסיס המסורת שבידינו לקרוא כאן באופן חריג: "תְפַאֵר" כשהאות פ' מנוקדת בפתח[305][305], ולא כשאר "תְפָאֵר" המנוקדת (מחמת מה שמכונה "תשלום דגש"[306][306]) בקמץ. לפיכך, הקורא בתורה לפי מבטא יהודי תימן ואשכנז המבחין בין פתח לקמץ, והחליף בין "תְפַאֵר" ל"תְפָאֵר", יש להחזירו (לדעת הפוסקים שיש להחזיר על טעות שהמשמעות משתנה; ראה שו"ע או"ח קמב, א ומשנה ברורה סק"ד). במבטא שאר העדות אלו מִלים שְווֹת צליל ("מִלים הומופוניות" בלעז) ורק משמעותן שונה.
ברם, קיים הסבר נוסף לגזרונו ומקורו של הפֹעַל "תְפַאֵר" במשמע יחידאי זה, הקושר את "תְפַאֵר" עם "תְפָאֵר". כך כותב ר"י בכור שור על אתר: "לא תפאר - כמו 'וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ' (תהלים פ, י): 'ד-ריצינש'. וכן תפאר: 'דש-בילירש', שלא תיטול תפארתו ממנו. ויש מפרשים פאורות, שלא תרוקן הפאורות והענפים".
הפירוש השני נתבאר לעיל. הפירוש בראש דברי ריב"ש מקורו בדברי חז"ל שלהלן, המחברים את הפֹעַל "תְפַאֵר" עם "פְּאֵר" ו"תִפארת". תפארתו ויופיו של עץ הזית מתבטא בפירותיו או בענפיו הגבוהים. אך במבט ראשון לא נראה שום קשר בין מסיק זיתים ללשון פְּאֵר, יופי ושבח. מבט נוסף יראה כי המוסק זיתים משיג דווקא תוצאה הפוכה מן הפְּאֵר: הוא הורס את יופיו של עץ הזית! זהו שמבאר ריב"ש בעזרת הלעזים הצרפתיים: כמו ש"וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ" הוא פֹעל גזור שם שמשמעו ביטול השורשים ועקירתם, ובלעז "ד-ריצינש" שמשמעו סילוק שורשים (לפי אוצר לעזי רש"י, לעז 1023: דיש-רציני"ר, des-raciner), כך גם "תפאר" הוא פֹעל גזור שם שמשמעו ביטול הפְאֵר של הזית, היינו תלישת זיתיו, ובלעז "דש-בילירש", שמשמעו סילוק היופי (לפי אוצר לעזי רש"י, לעז 2289: דיש-אינביליר, des-enbelir). בשני לעזים אלו באה קִדֹמֶת הביטול "des".
ההסבר ש"יש תיבות משמשות לשון וחילופו" מוזכר בפירוש רש"י במקומות רבים (כגון בבראשית טו, ב ד"ה הוֹלֵךְ עֲרִירִי; שמות כז, ג ד"ה לְדַשְּׁנוֹ; שמואל א' יז, לט ד"ה וַיּוֹאֶל לָלֶכֶת; יחזקאל כג, יז ד"ה וַתֵּקַע; בבא מציעא לח, א ד"ה והדביש; וראה השגתו של ר"י אבן כספי בביאורו לויקרא יט, י).
יתכן שאין מרחק כה רב בין הפירושים, אם נסביר שהשם "פאורות" עצמו נגזר מ"פְּאֵר". כך כותב רד"ק (ספר השרשים, פא"ר): "ואפשר שנקרא הסעיף הגדול והגבוה 'פֹארה' לפי שהוא פאר האילן ויופיו". אך אין זה ההסבר היחיד לגזרון "פֹארה" (ראה קונקורדנציה לתנ"ך של ש' מנדלקרן, עמ' 941 ומילון העברית המקראית של מ"צ קדרי).
במסתרים כתב:... כשיש צורך בדגש מפני הבנין והמשקל וכיו"ב, שאינו בפארי.
הרי יש לומר שאין הכלל להדגיש ע' הפועל בפיעל שייך כאן, היות ואין האל"ף כאן רק כמו ובמקום וי"ו, וכדוגמת "נאדות" יין הנ"ל.לא תפאר – לא תחפש הפארת והם הסעיפים. וכן: ותעש {וגו'} פארות (יחזקאל י"ז:ו'), גם הוא כתוב באל"ף, ואם נקרא בו"ו, וכן: ונאדות יין (יהושע ט':ד').
https://hebrew-academy.org.il/2020/02/0 ... %92%D7%A9/אולם במקרא יימצאו לכך כמה וכמה חריגים ..., ובהם נֵהַלְתָּ, אֵחַר, דֹּחוּ בתשלום דגש, ובלי תשלום דגש צורות כגון בַּאֵר (צורת מקור) נִאֵץ, יְנַאֲצֻנִי, נִאֲפָה.
כדכד כתב:היכן הובא?
דחה נכתב בפת"ח הדל"ת. לכאורה הוא שם פועל בבניין קל.דַּחֹ֣ה דְחִיתַ֣נִי לִנְפֹּ֑ל וַ֖ייָ֣ עֲזָרָֽנִי:
במסתרים כתב:הובא למעלה מרד"ק שיש יוצאים מן הכלל שלא הושלם בהם הדגש, ולכאורה אין מה לחפש להם טעם בדרך הפשט.
[עיין היכל הברכה שגורס בקמץ.]
באמונתו כתב:הצעה תמוהה
כדכד כתב:תודה רבה
מניין הצילומים?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 25 אורחים