עזריאל ברגר כתב:יש מא' מגדול"י, כמדומני מהרש"ל, שרתה להנהיג לומר "שהשמחה במעונו" בסעודת סיום מסכת, ונפלו עליהם גויים ועשו פוגרום רח"ל.
עזריאל ברגר כתב:מה שנכון נכון כתב:הרש"ל לא כותב שהיה פוגרום, אלא שהתבטלה השמחה במהומות גדולות ע"י סבות קשות.
הרוצה לפרש יפרש כרצונו, אבל אין הכרח, ויש לדייק בציטוט.
לא ראיתי הדברים בפנים, ואני "כלי שלישי".
אולי תביא את דבריו בציטוט מדויק?
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז
וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע"ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג"כ, לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובוודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ"ה לא מברכינן.
