◆ שאלות והערות קצרות בעניני דקדוק ומסורה ◆

[באמונתו]

אנחנו הספרדים מבטאים "קטניות" בקמץ חטוף תחת הקו"ף כמו "קוטניות". והאשכנזים מבטאים בחיריק תחת הקו"ף.

https://www.ykr.org.il/question/10022/
וכן נמצא "קוטניות" כנ"ל, במקורות מזרחיים רבים, אף בכתבי הראשונים, ובגרסאות שבגמרא.

[אחד מעיר]

לכדכד
בעניין משלם-מושלם
כאמור יש על זה מאמר ממני בקובץ בית אהרון וישראל
נקודה אחת
מושלם - PERFECT כמו האדם המושלם אינו ביטוי של חז"ל
אין אצלי עקוב אחרי תגובות

[צופה_ומביט]

אנחנו הספרדים מבטאים "קטניות" בקמץ חטוף תחת הקו"ף כמו "קוטניות". והאשכנזים מבטאים בחיריק תחת הקו"ף.

https://www.ykr.org.il/question/10022/
וכן נמצא "קוטניות" כנ"ל, במקורות מזרחיים רבים, אף בכתבי הראשונים, ובגרסאות שבגמרא.

אצל יהודי תימן: קָטנִית ביחיד, קָטנָיוֹת (בשני קמצים) ברבים.
[כך במשניות מנוקדות על פי מסורת יהודי תימן ע"י הרב שלום יצחק הלוי, וכן על ידי ר' אדם בן נון].

[כדכד]

לכדכד
בעניין משלם-מושלם
כאמור יש על זה מאמר ממני בקובץ בית אהרון וישראל
נקודה אחת
מושלם - PERFECT כמו האדם המושלם אינו ביטוי של חז"ל
אין אצלי עקוב אחרי תגובות

אני מבין שמר בא לענות לי על מה שכתבתי

האם יוכל כת"ר להסביר את ההגיון שב"משלם" במ' חרוקה
זה נראה כאילו זה חלק מדבר שלם
לי הרבה יותר מסתבר "משלם" במ' בקובוץ שאז הוא מושלם או משולם בש' בקבוץ א בשורוק וזה במשקל "מפועל".

אבל אני בקשתי להסביר את ההגיון ולא להפנות למאמר.
"בית אהרן וישראל" זה מאות גליונות ולא הצלחתי למצוא את זה שם.

[צופה_ומביט]

איך מנקדים את לש' חז"ל - נותן לו שכרו משלם?

רשימה בעניין

נותן לו שכרו משלם - ניקוד

ח' ילון, 'משלם', תרביץ א,א (תרצ), עמ' 153-155 (והע' רי"ן אפשטיין שם עמ' 155 [= מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, ב, עמ' 809])
הנ"ל, 'ל'משלם'', תרביץ, א,ב (תרצ), עמ' 139-140
הנ"ל, 'ערכי לשון', קונטרסים לענייני הלשון העברית, ב,א (תרצח-תרצט), עמ' 12-14 [= קובץ מאמרים בלשון חז"ל, ב (תשמ), עמ' 57-59]
י' אבינרי, יד הלשון, עמ' 367
ש' ליברמן, תוספת ראשונים, ב, עמ' 120-121
הנ"ל, 'הערה ל'תרביץ', מה (תשלו), עמ' 61', תרביץ, מה (תשלו), עמ' 331
צ"מ רבינוביץ, 'שרידי קרובות יניי לסדרים נוספים', תרביץ, לח (תשכט), עמ' 388 הע' 28
מ"ע פרידמן, ''משלם' בגניזת קהיר', לשוננו לד (תשל), עמ' 72-74, 237-238
הנ"ל, 'הכתובות הארץ״ישראליות מתקופת הגאונים', תעודה, א (תשמ), עמ' 82 והע' 109
Id., Jewish Marriage in Palestine, 1 (1980), p. 74
מ' בר-אשר, 'עיונים ראשונים בלשון חכמים המשתקפת בכתב-יד רומי 32 לספרי במדבר', תעודה, ג (תשמג), עמ' 159
ש"י פרידמן, תלמוד ערוך: פרק השוכר את האומנין, כרך הפירושים, עמ' 61 הע' 30
א' לוין, 'על ניקוד נותנין לו שכרו 'משלם', בית אהרן וישראל, צט [יז,ג] (תשסב), עמ' קעה-קעו
M. Sokoloff, DJBA (2020), p. 678

[כדכד]

תודה רבה
בהזכות ההדגשה של מר שמתי לב ומצאתיו באוצר

[יוצא פוניבז']

וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת
לכאו' ולא ימות חוזר על ה'ואל יבא', א"כ למה האתנחתא באה באמצע משפט?
והיה לכאו' מתאים יותר לחלק: ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן, ולא ימות.

[באר בשדה]

איך מנקדים את לש' חז"ל - נותן לו שכרו משלם?

viewtopic.php?f=45&t=43017&start=40#p523482

[באמונתו]

וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת
לכאו' ולא ימות חוזר על ה'ואל יבא', א"כ למה האתנחתא באה באמצע משפט?
והיה לכאו' מתאים יותר לחלק: ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן, ולא ימות.

על פי רוב ניגונו של הפסוק, וממילא סדר הטעמים בו, תלויים במבנהו התחבירי של הפסוק.
לכן הטעמים ממלאים בדרך כלל, גם תפקיד של סימני פיסוק.
לעיתים גוברים שיקולים מוזיקליים על השיקולים התחביריים, וסדר הטעמים לא תואם את פיסוק המשפט

- הרב מרדכי ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, פרק א' סעיף 6. פרק ט"ו סעיף 24.
פה, הפסוק של 29 מילים, לא יאות להניח אתנחנתא בתיבה ה:24.

[יוצא פוניבז']

יש"כ. יש לך אולי צילום של דבריו, עם דוגמא או שנים?

פה, הפסוק של 16 מילים, לא יאות להניח אתנחנתא בתיבה ה:14.

(צ"ל בתיבה ה-16. הפסוק עצמו גדול עוד יותר, ומשני הצדדים).

[באמונתו]

(בעצם צ"ל בתיבה ה-24: ולא ימות, כשבפסוק כולו 29 מילים).

אין לי כרגע צילום, במקומו העתקתי מקור אחר:

כך למשל כותב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) על הפסוק בבראשית לד, כח כדלקמן: "לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו...": אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם - וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ:

וכן כתב שד"ל בפירוש לפסוק בישעיה ב, יב: "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם. ועל כל נשא ושפל": כִּ֣י י֞וֹם לַייָ֧ צְבָא֛וֹת עַ֥ל כָּל־גֵּאֶ֖ה וָרָ֑ם - וְעַ֖ל כָּל־נִשָּׂ֥א וְשָׁפֵֽל:
"....אך זה אחד ממשפטי הטעמים, כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא, וגם לא תנעם לאוזן השומעים, אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה, ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות סמוכות זו לזו, אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה. לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת הענין, חולקין הפסוק לשני חלקים, ונותנין האתנח באמצע או קרוב לאמצע. אף על פי שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף הפסוק,
כמו: 'בעצם היום הזה בא נח...(בראשית ז, יג): בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ - וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה:
וכן: 'את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם...(שם לד, כח)
וכן: 'וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אלים מאדמים וערות תחשים הביאו (שמות לה, כג)": וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים - וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ:

נמצאנו למדים אפוא כי לדעת שד"ל, קיים כלל בפיסוק הטעמים לפיו כאשר לא ניתן לטעות בהבנת משמעות הכתוב, הרשו בעלי הטעמים לעצמם לסטות ממבנהו התחבירי וההגיוני של הפסוק כאשר מבנה זה היה דורש את החלוקה במילה הסמוכה לסוף הפסוק, חלוקה שהיא "כבדה על הקורא". כדי לאזן את אורכן של צלעות הפסוק ולהנעים בכך את קריאתו, נהגו בעלי הטעמים להקדים את האתנחתא לאמצע הפסוק או קרוב לאמצעו.

[יוצא פוניבז']

יש"כ. יש לך אולי צילום של דבריו, עם דוגמא או שנים?

פה, הפסוק של 16 מילים, לא יאות להניח אתנחנתא בתיבה ה:14.

(צ"ל בתיבה ה-16. הפסוק עצמו גדול עוד יותר, ומשני הצדדים).

(בעצם צ"ל בתיבה ה-24: ולא ימות, כשבפסוק כולו 29 מילים.

אמנם החלק הראשון של הפסוק מופסק כבר ע"י הסגול.

לגבי עצם הכלל עצמו אשמח לדוגמאות, כי מצינו לא מעט פסוקים שיש בהם מילים רבות יותר עד האתנחתא, למשל,
רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:
וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְקֹוָ֨ק אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְקֹוָ֖ק אֵלָֽי:
וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְקֹוָ֔ק עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְקֹוָ֨ק אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:
וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל־ שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ:

הבאתי דוגמאות מפסוקים שלא מופסקים בתחילתם ע"י סגול, ומאלו שהחלק שאחרי האתנחתא קצר במיוחד.

[באמונתו]

פסוק שלנו הינו, ויקרא טז, ב: וַיֹּ֨אמֶר יְיָ֜ אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת - אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת:
רק אחד מן המקראות שהבאתם, מעין הפסוק שלנו הוא בארכו: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְקֹוָ֨ק אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ - וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:
לענ"ד, ההבדל בעיקרו הוא תחבירי, ששם ישנה חלוקה עניינית אחרי: יומת - כי דבר סרה, מבית עבדים - להדיחך, לבד סופו, הוא: ללכת בה - ובערת.
מאידך, כאן לאחר אהרן אחיך, תיבות ואל יבא עד ולא ימות, כולו רצף מחובר, שהם יותר מדי מבחינה המוזיקלית, כנ"ל.

[יוצא פוניבז']

רק אחד מן המקראות שהבאתם, מעין הפסוק שלנו הוא בארכו:

אם נמנה גם את הפסוקים שחלקם הראשון מופסק בסגול, אזי ניתן להוסיף על פסוקים אלו כהנה וכהנה, למשל
וְהוֹצֵאתֶ֨ם אֶת־שְׁנֵיהֶ֜ם אֶל־שַׁ֣עַר׀ הָעִ֣יר הַהִ֗וא וּסְקַלְתֶּ֨ם אֹתָ֥ם בָּאֲבָנִים֘ וָמֵתוּ֒ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֗ עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־צָעֲקָ֣ה בָעִ֔יר וְאֶ֨ת־הָאִ֔ישׁ עַל־דְּבַ֥ר אֲשֶׁר־עִנָּ֖ה אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:
וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם:

ופסוק זה ללא סגול, 22 מילים לפני האתנחתא, ו-2 לאחריה
וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:

[באמונתו]

רק אחד מן המקראות שהבאתם, מעין הפסוק שלנו הוא בארכו:

אם נמנה גם את הפסוקים שחלקם הראשון מופסק בסגול, אזי ניתן להוסיף על פסוקים אלו כהנה וכהנה, למשל
וְהוֹצֵאתֶ֨ם אֶת־שְׁנֵיהֶ֜ם אֶל־שַׁ֣עַר׀ הָעִ֣יר הַהִ֗וא - וּסְקַלְתֶּ֨ם אֹתָ֥ם בָּאֲבָנִים֘ וָמֵתוּ֒ - אֶת־הַֽנַּעֲרָ֗ עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־צָעֲקָ֣ה בָעִ֔יר - וְאֶ֨ת־הָאִ֔ישׁ עַל־דְּבַ֥ר אֲשֶׁר־עִנָּ֖ה אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ - וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ:
וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵ֘ל חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ - כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם - וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם:
ופסוק זה ללא סגול, 22 מילים לפני האתנחתא, ו-2 לאחריה
וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב - בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְקֹוָֽק־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ - תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם - לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח:

פיסקתי כל אלה הפסוקים ב"קו מפריד", להראות כנ"ל בדיוק, שכולם מובדלים ממילא תחבירית ועניינית, וטעמיהם בהתאם.
מתיבות "כי אתה תבוא" עד "לתת להם" = 14 מילים.
מתיבות "ואל יבא" עד "ולא ימות" = 16 מילים.
ועוד, מפני שהכתוב וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙: אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת - אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת, אמנם לא ייחלק כיו"ב בדרך כלל, אך יכול להיפרד כנ"ל כאן, היות ומופיע בו פעמיים "אל": אל הקדש... אל פני הכפרת... אשר ממילא יש בו מקום להיחלק, קודם "אל" שני, היינו בין ה"כתובות".
מאידך: כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם, אין לו מקום לחלק אפילו בדוחק כלל, שהרי יש בו רק "כתובת" של "אל" אחת.

[יוצא פוניבז']

לא הבנתי למה בפוסקים שמובדלים מבחינה תחבירית, אפשר שלא לשים בהם אתנחתא, ואילו פסוק שהוא משפט אחד, חייבים לחלקו דווקא עם אתנחתא, אדרבה מן הסברא היה צריך להיות להיפך.
ולעצם הנושא שו"ר שכבר עמדו בזה והובא כאן
https://tablet.otzar.org/#/book/177082/ ... /0/end/0/c

[באמונתו]

לא הבנתי למה בפוסקים שמובדלים מבחינה תחבירית, אפשר שלא לשים בהם אתנחתא, ואילו פסוק שהוא משפט אחד, חייבים לחלקו דווקא עם אתנחתא, אדרבה מן הסברא היה צריך להיות להיפך.
ולעצם הנושא שו"ר שכבר עמדו בזה והובא כאן
https://tablet.otzar.org/#/book/177082/ ... /0/end/0/c

תודה על ההפניה.
הביאור שם בשם ויקס (שדווקא אתו מסכים פרלמן), הינו מאשר;
1. שהאתנחתא אינו במקומה הצפוי שם, מפני שיקולים "סגנוניים", לאו דווקא מטעמים "מדרשיים".
2. אתנחתא זאת מונחת שם, מפני ביטויי "אל" המקבילים.
מ"מ, ראה הקובץ "פרקים" ג' (עמוד 79-81), כי הבעיה עדיין קיימת, לכן אוסיף ביאור כוונתי הנ"ל;
כאשר מקרא ארוך קטוע עניינית - תחבירית, לפסקאות מצומצמת וקטנות "טבעיות", אף פסקי טעמיו הלא מתואמים ממילא אליו, בלי צורך ב"סכינא חריפא לפסוק קראי".
אך במקרא ארוך בלא חלוקה טבעית פנימית, נוצר צורך להניח באמצעו במקום אפשרי, כמו ב"אל" כפול כנ"ל.

[כדכד]

הרב באמונתו כתב

במקומו העתקתי מקור אחר:
כך למשל כותב שד"ל

מענין שעל הפסוק הזה ראיתי בשמו אחרת

[באמונתו]

העיקרון נמצא אצל שד"ל, גם אצל ברויאר. יישומו משתנה, וכל מקרא/מקרה לגופו.

[כדכד]

אילו שד"ל היה סובר ליישב פסוק זה על פי עקרון זה הוא לא היה תמה על פיסוק הטעמים בפסוק ולא היה מציע דרכים אחרות ליישב אותו

[באמונתו]

לא הבנת מה שכתבתי.

[כדכד]

מרכתב ששד"ל כותב עקרון זה במקומות אחרים
גם הרב ברוייאר
מכאן שאפשר ליישב התמיהה שבפסוק זה ע"פ העקרון ששד"ל כותב.

ואילו אני טוען ששד"ל עצמו ודאי לא סבר שהעקרון הזה נכון בפסוק הזה שהרי הוא תמה מדוע האתנחתא במקום שבו היא נמצאת והעלה שני הסברים אפשריים אחרים ליישב אותה. אילו היה סבור שהעקרון שכתב במקום אחר נכון גם פה לא היה תמה ואם היה תמה היה מיישב כדברי מר.
אם אני מבין נכון מר סבור שאף ששד"ל עצמו אינו סבור כן בפסוק הזה - ניתן לקחת את העקרון שבמקומות אחרים ולהשתמש בו כאן.
עקרונית אני חושב שאתה צודק ובכל זאת אם שד"ל לא השתמש כאן בעקרון שמיישב כמה תמיהות דומות אלא השתמש בתרוצים מקומיים כנראה יש סיבה לדבר ובכונה הוא לא השתמש בזה כאן וכנראה יש לכך סיבה.

[יעקל]

ידוע למאן דהו למה אמרה נעמי קראן לי מרא, היה צריך לכתוב את זה עם ה"א בסוף ?

כרגיל בלשון הקודש, מ"ש מהמקום מרה אשר לאחרי קי"ס ?
וכן והי לכם לזרא שבפ' בהעלותך ?

[ענ'י לעצמי]

ז"ל רבינו בחיי (במדבר יא, יט-כ):

ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א, כ) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל יא, מד) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם.

ב'טעמא דקרא' תירץ ע"פ מה שהובא בשו"ע (אבה"ע קכט, לד) דשמות בלה"ק סופן בה"א, ובלשונות אחרים באל"ף, ומכיון שצרת נעמי נגרמה מכך שיצאה מא"י והלכה לארץ העמים, רצתה להראות את זה [דבארץ העמים קוראים באל"ף, שמדברים בלשונות אחרים]. ועע"ש לתירוץ אחר

[יעקל]

ובגוים לא יתחשב, וכארי יתנשא עם העי"ן של היתפעל קמוצה.

לכאור' סייעתא לגירסת "וחוסו נא ואל תתעלם" בלמ"ד קמוצה בפיוט ידיד נפש (סוף פסוק/ פיסקא)

[יעקל]

ב'טעמא דקרא' תירץ ע"פ מה שהובא בשו"ע (אבה"ע קכט, לד) דשמות בלה"ק סופן בה"א, ובלשונות אחרים באל"ף, ומכיון שצרת נעמי נגרמה מכך שיצאה מא"י והלכה לארץ העמים, רצתה להראות את זה [דבארץ העמים קוראים באל"ף, שמדברים בלשונות אחרים]. ועע"ש לתירוץ אחר

ומה עם כפי תחרא שפה לפיו בפ' תצוה ?

[ענ'י לעצמי]

עיין במצו"ב שדן בזה ובמילות הנ"ל (זרא, מרא).

[במסתרים]

"וחוסו נא ואל תתעלם" בלמ"ד קמוצה בפיוט ידיד נפש

מקרא מלא
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם

[יעקל]

כל עיר מתים ות"א גובריא - גברים

האם מתי מספר הוא המילה מתים במצב הסמיכות ?

[גרשיים]

כן.
וראה שרשים לרד"ק (שורש מתה):

מתה. מתים יחרישו (איוב יא, ג.), ממתים ידך י"י (תהלים יז, יד.), מתי מספר (בראשית לד, ל.), ויהי מתיו מספר (דברים לג, ו.). וכבודו מתי רעב (ישעיה ה, יג.), כלומר עם כבודו יהיו רעבים. וכבר כתבנו אותו בשרש מות על דעת המתרגם. מתיך בחרב יפלו (שם ג, כה.). והשם מעיר מתים (איוב כד, יב.). אין מתום בבשרי (תהלים לח, ח.), מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (ישעיה א, ו.), והמ"ם נוספת כמ"ם שלשום, וענין המלה הזאת אנשים. ופירוש אין מתום בבשרי לא נשאר בי צורת אנוש. ועוד נכתבנו בשרש תמס. וכן מעיר מתים מעיר שיש בה אנשים הרבה כלומר עיר נושבת. ומלת מתים לא מצאנו היחיד ממנה ומשקלה פנים, זנים כי גם להם לא נמצא יחיד אבל סאים שהוא במשקלם יש לו יחיד סאה:

[יעקל]

אני הק' תמיד חשבתי שמתום מלשון תום או תמימות, וז"ש אין מתום בבשרי היינו שאין מקום בגופי שלא נגוע ולא פגוע כדי שאוכל להעיד עליו שהוא עדיין תם או עומד בתומו. הכל אכול.

[במסתרים]

חשבתי שמתום מלשון תום

כן פירשו רש"י ראב"ע ורד"ק (ובשם אביו לשון מְתים).

[יעקל]

חשבתי שמתום מלשון תום

כן פירשו רש"י ראב"ע ורד"ק (ובשם אביו לשון מְתים).

מה שעדיין מסקרן אותי בעניין הנ"ל הוא טעמי המקרא על אותן התיבות בפסוק :

וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת־כׇּל־עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כׇּל־עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד׃

רואים שיש מונח וזקף קטן על עיר מתם - משמע שמתם קאי אעיר, ולכאור' צ"ל אחרת : כל עיר, מתים, הנשים והטף ?

[במסתרים]

וַֽנַּחֲרֵם֙ אֶת־כׇּל־עִ֣יר מְתִ֔ם

עיר מתים הוא כמו אנשי העיר (מפרשים).
עיין העמק דבר ועל פיו יבואר קצת היפוך הלשון.

[באמונתו]

על עיר מתים, ראה המצורף פה:

[יעקל]

איך צריך לנקד "לדעתך" ? עם תי"ו מודגשת כמו בלדעתי או בתי"ו שאיננה מודגשת ? כ"כ לדעתכם ?

[במסתרים]

איך צריך לנקד

עַֽל־דַּ֭עְתְּךָ כִּי־לֹ֣א אֶרְשָׁ֑ע
כְּֽ֭דַעְתְּכֶם יָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֑נִי

[יעקל]

ייש"כ

[סליחות]

האם יש דוגמא (עדיף מהתנ"ך) למעתק שי"ן (ימנית)- סמ"ך
או מעתק סמ"ך שי"ן (ימנית)?

[יוצא פוניבז']

הטעמים בפרשת שמיני
אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה
ובפרשת ראה
אַ֣ךְ אֶת־זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה

למה בפרשת שמיני המילים "ממעלי הגרה" שייכים לחלק השני של המשפט, ואילו בפרשת ראה שייכים לחלק הראשון?