יותר מחומש - שלא לשמה

[עושה חדשות]

להסוברים שהמבזבז על מצוות יותר מחומש עובר בזה איסור, מה הדין באופן שהוא קונה את האתרוג המהודר כדי לשמור על המעמד שלו בקהילה כ"ירא-שמים" או כ"גביר" וכד', לכאו' בזה ודאי אין מקום לאסור. וא"כ יוצא דבר מענין, שמותר לבזבז עבור "שלא לשמה" ואסור לבזבז עבור "לשמה". האם כך?

[דרומי]

פשוט שכך!

[איתן]

יציבא בארעה וגיורא בשמי שמיא.

[מה שנכון נכון]

כ"ש שאין לבזבז יותר מחומש לדבר הרשות, וכ"כ בפלא יועץ ע' ותרנות, ועי' גם באהבת חסד ח"ב פ"כ אות ה.

[איתן]

כמובן, שעצם "הידור" במצוות משום מעמד החברתי הוא דבר בעייתי.

[ביליצר]

מסברא דשלא יצטרך לבריות הוי כש"כ לדבר הרשות ,ואדרבה היעבץ מחייב במצוות עשה כבלא תעשה,
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=144

[לייטנר]

.

[קראקובער]

פשוט שכך!

גדולה עבירה שלא לשמה מעבירה לשמה?!

[דרומי]

בעיניי זה פשוט מסברא, לא עיינתי במקורות. יכול כל אחד לחשוב אחרת.

[עושה חדשות]

הנה, כך נקט החזו"א:

חזון איש - עליה לרגל ביותר מחומש.png (11.08 KiB) נצפה 6313 פעמים

והיינו, דהעולה לרגל רק מחמת המצוה, אינו מוציא על כך יותר מחומש, אבל אם יש לו 'חשק' מצד עצמו לעלות לרגל, רשאי לעשות כך, וממילא שב הדבר ונעשה חיוב. ודו"ק.

*

וא"כ, לגבי תלמוד תורה, האם יש בזה שיעור חומש. תלוי: אם לומר רק בגלל המצוה, לא יבזבז יותר מחומש, אבל אם יש לו חשק מצ"ע להחכים בתורה, ודאי רשאי. וא"ש מה ששילם הלל חצי ממשכורתו עבור לימוד התורה.

*

והנה בכתובות תניא "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה", והק' הראש' מאי רבותא והא מחוייב בכך. ואולי י"ל, (וכמדומני שמעתי כך פעם מהגרבד"פ), שהלומד רק משום המצוה חייב להפסיק להוצאת המת וכו', אבל החפץ בלימוד התורה 'בעצם' גם בלי המצוה, אינו יותר גרוע מהלומד נגרות או רפואה וכד' שאינו מחוייב לפסוק באמצע עיסוקו בעבור הוצאת המת וכו'.

*

ואפשר להוסיף גם את דברי הח"ח הידועים, דבהחזקת תורה אין שיעור חומש, וטעמו, כי הרי הוא חולק איתו בשכר.

[מה שנכון נכון]

ואם האדם הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ויש לו חשק והנאה לראות את זולתו נהנה, ומצטער בראותו סובל, מותר לו ליתן לצדקה יותר מחומש, כי אינה לשם מצוה אלא למלוי רצונו?
והאחרונים חיפשו דרכי היתר בנותן יותר מחומש לכפרה (ראה תניא דלא גרע מרפואת הגוף).

[עושה חדשות]

באמת צ"ע הגדר בזה, וזהו כעין מה שהוקשה לי מתחילה.
האם זאת טענה גם כלפי החזו"א על עליה לרגל, או שיש לחלק?

[מה שנכון נכון]

וראה עוד רמב"ם סוף הל' עו"ח.

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך.

[מה שנכון נכון]

ועי' גם באהבת חסד ח"ב פ"כ אות ה.

באהבת חסד בהגהה שם כתב שאלו המבזבזים יותר מחומש למותרות "איני יודע אם שייך אצלם הך תקנתא דאושא כלל, עיין בשבת דף י"א ע"א א"ר יוחנן לא שנו וכו' אבל כגון אנו וכו' ועיין ברש"י שם ודו"ק". ומשמע שהמבזבזים לענינים אלו לא חשיבי כעוברים ממש על תקנת חכמים (שהיא היתה רק בצדקה/במצוות), אם כי ודאי עוברים על רצון חכמים שנלמד מכ"ש מצדקה (כפי שביאר שם), וע"כ הוי כההיא דשבת, דאל"ה וכי מי שאכל שום כו'.

----

אם באנו להתיר בשלא לשמה, למה רק ברוצה כבוד ומעמד, ולא ברוצה חיי העוה"ב? ולמה מותר לבזבז כל הונו על ברבורים אבוסים כדי למלא רצונו ותאותו, ואסור לבזבז על שור הבר ולויתן ויין המשומר בענביו? ונמצא שלא נאמרה תקנת אושא אלא בצדיק גמור העובד שלא ע"מ לק"פ.
אא"כ נימא שהרוצה לבזבז לצדקה יותר מחומש ונמנע בגלל תקחז"ל מעלין עליו כאלו קיים ונוטל שכר גם נגד מה שלא נתן.

[עושה חדשות]

והאחרונים חיפשו דרכי היתר בנותן יותר מחומש לכפרה (ראה תניא דלא גרע מרפואת הגוף).

ראה עוד במצו"ב:

יותר מחומש לכפרת עוונות.PDF

(1.9 MiB) הורד 335 פעמים

[עושה חדשות]

שייך קצת, וצ"ע.

תשובות והנהגות כרך א סימן צח -
חז"ל החמירו להתפלל בציבור דוקא, שאז תפלה של אדם נשמעת, ומדינא חייבין לילך עד שיעור מיל (שו"ע סימן צ' סעיף ט"ז) וכן חייב לנסוע בשיעור זמן מיל להשיג תפלה בציבור והחיוב בנסיעה בזמן בשיעור הילוך מיל היינו מצד הזמן, ואף באופן דעולה לו כמה פרוטות הנסיעה, ואין מחויב להוציא ממון עבור זה, מ"מ הארכנו במקום אחר, דהשי"ת יראה ללבב אם מוציא לצורכיו לדברים שאינם צורך ממש, כ"ש שיעשה כן לצורך גבוה ובפרט כאן בשביל התפלה שתתקבל. ואם כי נראה שתפלה בכוונה ביחידות מתקבלת, הלוא בזה גופא טעם להתפלל בציבור דוקא, שאם מתפלל ביחיד בודקים תפלותיו אם באמת בכוונה כ"כ שראוי לו לבטל מתפלה בציבור, ועיין בשאלתות מהגר"ח מוולזין זצ"ל (ט"ו) "מיום עמדו על דעתו לא התפלל רק בציבור, פ"א היה במלון ושלח עגלות לכפרים הסמוכים שיבואו להתפלל מנחה בציבור".

[עושה חדשות]

...וא"כ, לגבי תלמוד תורה, האם יש בזה שיעור חומש. תלוי: אם לומר רק בגלל המצוה, לא יבזבז יותר מחומש, אבל אם יש לו חשק מצ"ע להחכים בתורה, ודאי רשאי. וא"ש מה ששילם הלל חצי ממשכורתו עבור לימוד התורה...

זכורני שהנצי"ב עומד בזה, ונעלם ממני לפי שעה. אם מישהו יכול לעזור, וכן מ"מ לדברי עוד אחרו' שנו"נ במעשה דהלל מצד 'יותר מחומש'.

[קראקובער]

הקושיא מאושא לא מובנת כי זה הסיפור של הלל היה הרבה לפני התקנה.

[אורח]

עי' ערכין פרק ח משנה ד'
אמר ראבב"ע מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא האדם חייב להיות חס על נכסיו.

[עושה חדשות]

עי' ערכין פרק ח משנה ד'
אמר ראבב"ע מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא האדם חייב להיות חס על נכסיו.

ובגמ' שם יליף מינה דינא דהמבזבז וכו' יותר מחומש.

[עושה חדשות]

בחזו"א הנ"ל מבואר עוד, שאם היה לו ממון בשעת חלות החיוב של המצוה, ואח"כ נתמעט עד שעמדה המצוה על יותר מחומש, לא פקע ממנו החיוב. וצ"ע לפי מתי נדון את שעת חלות החיוב של מצות ת"ת וכו'.

[עושה חדשות]

כ"ש שאין לבזבז יותר מחומש לדבר הרשות, וכ"כ בפלא יועץ ע' ותרנות, ועי' גם באהבת חסד ח"ב פ"כ אות ה.

יתכן לומר, דהאיסור של בזבוז הרי ענינו כדי שלא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות, וא"כ אפשר שחששו בזה יותר אם יארע כן מחמת קיום המצוה, אבל אם יארע כן מחמת מילי דעלמא לא חששו כ"כ. והדוגמא לזה ממ"ש בלקט-יושר "בבית הגוי מדליק רק נר אחד ושמש אחד אף על פי שאין הגוי מקפיד על ב' או ג' נרות, שמא אחת למאה פעמים שתבא סכנה ממנה, והיה גנאי למצוה. וראיה מחסא בליל פסח שאוכלין עם חרוסת משום קפא, ובכל השנה אוכלין אותו בלא חרוסת אע"כ כמו שפירשתי". ועוד י"ל דבדברי הרשות לא גדרו דינים ופרטים כאלו, ואדם צריך לכלכל מעשיו לבדו, ומי יאמר לו מה חובה ומה למותר, ודבר זה מתחלף לפי טבעי בני האדם. ורק לגבי מצוה יכלו חז"ל להגדיר שיעור קבוע מאימתי נחשב הפרזה בהוצאה, דביותר מחומש כבר הוי גוזמא ואין ראוי להוציא כ"כ.

[מה שנכון נכון]

ע"ז נאמר לא תיזלו בתר איפכא. ועיין רמב"ם ערכין ח, יג (ובאג' תימן).

דברי הלקט"י הוא בחשש סכנה רחוקה, וכמ"ש שכל השנה אוכלים ולא ניזוקים, אבל בדבר שהוא ממושכלות ראשונים ופשוטים שלא יבזבז אדם ממונו אי"צ לנימוקים כאלו.
[ועי' רש"י ביצה כל מזונותיו ש"א קצובים וכו', ויש לו ליזהר שלא להוציא יתר על המדה].

[עושה חדשות]

הפלאה כתובות סג. (ויל"ע ע"פ הנ"ל)
בגמרא ויהיב לי' פלגא דממונא וכו'. י"ל דלאו פלגא דכולי' נכסי יהיב לי' דהא אי' לעיל דף נ' דאחד רצה לבזבז יותר מחומש ולא הניחו ר' עקיבא, אלא פלגא דממונא לבד יהיב לי' כדאיתא בב"מ דף מ"ב לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בפרקמטיא וכו' ושליש תחת ידו ומהממון שבידו יהיב לי' פלגא דממונא דהוי חלק שתות מכל נכסיו.