הודעהעל ידי צופה_ומביט » ה' אוגוסט 10, 2023 8:50 pm
כפי שכתבתי לעיל, וכפי שסיכמו גם אחרים [לא כאן]:
הסיפור אינו דמוקרטיה וסבירות ואיזונים ושיוויון וחירות ושום דבר מהמילים שמנפנפים בהן, וכפי שהמחיש היטב היטב הרב פ"ת, וכתב רק טיפה קטנה מן הים.
משחקים עם המילים איך שבא להם, פעם זה "דמוקרטיה" ופעם [כשמפסידים בבחירות] זו "דמוקרטיה מהותנית" ופעם [כנ"ל] זה "עריצות הרוב", וכן הלאה. מה שרק מתאים לצד הנכון, ימצאו כבר את המילים לכבס אותו ולהצדיק אותו. באישור "משפטי" כמובן. שקרים ברורים ומוכחים של האחד הם "אמת עיתונאית" ועובדות של השני הם "פייק", מה שלאחד מותר כי זה "חופש ביטוי" לשני אסור כי זו "הסתה", מה שאחד עושה זו "עיתונות אמיצה" ומה שהשני עושה זה "ערוץ תעמולה", מה שאחד אומר זו "התנגדות אמיצה" ומה שהשני עושה זו "קריאה לאלימות", מה שלאחד מותר [נגד החוק! ונגד כל היגיון!] כי [לא יאומן הטיעון הזה, אבל הס מלהזכיר את המילה "טירלול"] "הצד השני מופקר" לשני אסור גם כשהצד הראשון מבעיר מדורות באיילון, מכה חברי כנסת, מסית בחו"ל נגד ישראל, וקורא למרי אזרחי והתנגדות מזויינת. עם האחד מדקדקים במיקרוסקופ והשני יכול להתעלם ממה שאמר אך אתמול.
לאמור:
החוק חל ותקף רק כשהוא משרת את הערכים "הנכונים", ואילו לבעלי דעות/ערכים אחרים פשוט אין שום זכות חוקית, וכמעט שום זכות קיום.
זה הסיפור כאן, לא דמוקרטיה ולא נעליים, ולא יאומן שיש עוד תמימים שחיים בבועת השקר הזו.
הסיפור הוא:
יש נכון ויש לא נכון, יש טובים ויש רעים, יש לגיטימיים ויש לא לגיטימיים. לטובים יש זכות קיום ומדינה ולרעים אין זכות קיום ומדינה, החוק תקף רק כשהוא בצד של הטובים, כשהוא בצד של הרעים הוא חוק לא לגיטימי.
וכמובן, הקובע מה טוב ומה רע - וממילא כנ"ל מה לגיטימי ומה לא - הוא בג"ץ [בראשות אבי אבות הטומאה א. ברק ימ"ש] והמטרייה שתחתיו - השמאל הפרוגרסיבי הפריבילגי על ערוציו אקדמיותיו ושאר עמותותיו ומוסדותיו- שהמדינה של אבא שלהם, וכל השאר שיקפצו לים.
כך לגבי הבעיה שלהם עם הממשל הנוכחי. מהי? הרי מפיהם עצמם נשמעת בכל פעם טענה אחרת, דלת מסתובבת, רשימה מתחלפת של דברים כפי הצורך, כל אימת שהטיעון האחד נפתר או מוכנים להידברות עליו פתאום הבעיה היא אחרת לגמרי [ובכלל זה הכלל האנטישמי הידוע "הכה בחרדים"]. וכפי שאמרו חכמים: "רק לא ביבי", זה כל הסיפור. וכשאומרים "ביבי" מתכוונים ימין-שמרנות. הבעיה היא עצם העובדה שהצד הזה שולט, נקודה. בדיוק כמו שהתחילו חקירה נגד ביבי בלי שום עילה חוקית ופלילית, ובלי אישור היומ"ש, אלא קודם נחקור ואז נמצא משהו ואז נצדיק למפרע את החקירה [ואם אחרי הסריקת מ.ר.איי שעשו עליו כל מה שמצאו זה הבלונים האלה שמתפוצצים להם בפנים בבית המשפט ("אבירי המחאה רודפי הצדק והחירות" כמובן לא שמעו על זה, הכל "פייק") האיש כנראה צדיק יסוד עולם (במונחים חילוניים)], ככה כאן, קודם נצא למחאה ומרי אזרחי נגד הממשל, תוך כדי תנועה נמצא איזה טיעון על מה המחאה, ואם הוא לא יעבוד נמציא חדש. כי הטיעונים הם לא הנושא בכלל. אלא שהם בשלטון ולא אנחנו.
צודק מאד פותח האשכול. יש כאן מלחמת תרבות. מלחמת ערכים. ולכן היא לכאורה לא הולכת להיגמר, אלא רק להחמיר.
והבעיה הגדולה היא שהיא באה מצד "ראשי מחאה" מושחתים עד העצם. מילא אם היתה איזו כנות ויושרה אישית באידיאולוגיה שלהם, מלחמת תרבות כפשוטו, אזי הדאגה הפשוטה לקיומנו כמדינה [הערבים הרי חוגגים על הכאוס המתחולל עכשיו], כשברור שכולנו כאן כדי להישאר, היתה מניעה להידברות ולמצוא פשרות ציבוריות ופתרונות.
אבל מדובר ב"או אני או כלום". רק צד הימין הוא אידיאולוגי באמת, ישר באמת, דואג באמת. הצד השני כבר החליט, או אני או כלום. זו הפיכה מתוזמנת ומהונדסת, שבראשה קבוצה של מושחתים תאבי כוח, ששולטים הלכה למעשה במדינה [וכפי שהוצג קצת לעיל על ידי הכותבים], ועוטפים את כל השנאה והאגו והשחיתות שלהם בעטיפה של צדק ויושר חירות ושיוויון ודמוקרטיה. עטיפה שהם בעצמם לא מאמינים בה, מתכחשים והתכחשו אליה, ודורסים אותה בכל רגע. דוחים כל ניסיון לפשרה והידברות וכמובן אומרים שהצד השני אשם בזה כי הוא זה שמכשיל. במה? בזה שהוא לא מבטל את עצמו ומקבל את כל מה שאנחנו רוצים. בדיוק כמו שכמעט הורגים שוטרים בהפגנות - אבל האלימות של השוטרים לעצור את ההתפרעות היא זו שהיתה מוגזמת ורק עליה ידברו. [כתבו על זה לעיל, וכמה חורה לי המילה המכובסת והמתייפייפת "אכיפה בררנית" שחדרה לשיח, כשמדובר בעוול זועק לעיני השמש, רשע ושחיתות ומאפיה, סדום ועמורה כפשוטו ממש].
הסיפור הוא כנ"ל: אנחנו הצד הנכון, הטוב, הצודק. הצד השני וכל מי שחושב אחרת פשוט לא לגיטימי ואין לו שום זכות, לא חוקית ולא אזרחית ולא קיומית. מדובר בדה-לגיטימציה ובדה-הומניזציה אמיתית. כשמבינים את זה מבינים הכל, ומבינים שאין סיכוי לשום פשרה והידברות ופיתרון, כי אין פה בכלל שני צדדים, וזה לא "ויכוח תרבותי" אלא "מלחמת תרבות" שבה צד אחד יצא למלחמה ע"מ להשמיד להרוג ולאבד את הצד השני. [בשם החירות, השיוויון, זכויות המיעוט, וחופש הביטוי. כן? אותו פרדוקס כמו הערך הפוסטמודרני היצוק והבלתי ניתן לערעור של "אין שום ערך יצוק ובלתי ניתן לערעור". תמיד הצד הזה יפסיד בכלים שלו עצמו, ולעומד מהצד זה נשמע טירוף הדעת, אבל התשובה פשוטה: מבחינתם אין פה בכלל שני צדדים. אלא זה לגיטימי וזה לא לגיטימי, ממילא על זה חלים כללי המשחק ועל זה לא, ובזה נגמר הסיפור].
התקוה שלי, כמו שכתבתי לעיל [בהודעתי הראשונה לתמים מחו"ל] היא, שיש/יהיה במדינה רוב שאינו מושחת, ו/או שיתפכח מהשקרים והדיסאינפורמציה ויראה את השחיתות הזו והשקרים האלה, ו/או שיתפכח מהשנאה והדה-לגיטימציה. ואז מה שתהיה כאן זו דאגה משותפת לקיום משותף. ואז - בשניה אפשר להגיע לפשרות והבנות. בשניה! אם רק מוציאים את השחיתות והאגו והשנאה העיוורת מהמשוואה - בשניה פותרים את הבעיות. ראשי ההפיכה הם הם השחיתות והאגו והשנאה העיוורת, ואמנם הצליחו לטמטם ממש ציבור משכיל ואיכותי, במידע סלקטיבי ומעוות, בהסתה והטפה, ובכוח השלטון שלהם שקובע את השיח ואת הלגיטימיות - אבל התקוה שלי היא שמתחת לשכבה החיצונית שטופת המוח יש בני אדם שפויים עם לב טוב שרוצים פשוט לחיות בשקט. וכשהמדינה תבער כפשוטו, אזי הם יתעוררו וישימו לזה סוף. ואחדות השורות לא תהיה כמו שחוזים רואי השחורות "התאחדות נגד הדת" אלא "התאחדות נגד שורפי המדינה".
אגב, יש כמה אנשי שמאל, שהם באמת אנשים ישרים שמלכתחילה הלכו ביושר ותמימות ודאגה כנה, שכאשר נחשפו לשקרים [בעל כרחם, כי יש גבול כמה אפשר לשקר לכולם כל הזמן, ובמאמץ גדול של ערוצי ואנשי הימין נגד רוח הסערה הכללית] ראו נכוחה היכן נמצאת האמת והיושר - ומיד עברו צד, בגלוי ובאומץ, וכמובן מיד הפכו למטרה להשמצות והתקפות פרועות ודה-לגיטימציה להם עצמם. מראשי המחנה הפכו בבת אחת לתת-אדם, [רק כי עברו צד, כן? עוד הוכחה לאמור לעיל]. הם הכי מפחידים את ראשי ההפיכה, כי להם יש הררי חומרים ותיעודים ומידע פנימי, כי הם בעצמם היו מראשי המחנה הזה. עכ"פ, אנשים כאלה נותנים לי תקוה שזה כן יכול לקרות, וככל שהמדינה תישרף יותר - תהיה התפכחות רחבה יותר. וכבר היום רואים קריאות נגד האנרכיה והמרי והסרבנות, מאנשים שאינם דוקא אנשי ימין מושבעים. אלא פשוט מאזרחים שפויים ו/או מודאגים.
ועוד משהו לתקוה הזו:
כפי שכתבתי לעיל, יש לי היכרות עם אנשים שעוסקים בגישור בין חרדים לחילונים וכו' כמש"כ לעיל, ובכל פגישה ופגישה שכזו מי שמגיע אליה מהצד החילוני הם אנשים מודאגים, ומדובר לעתים בבכירים ביותר, מהצבא, מהאקדמיה, מהתקשורת, ובכל מקרה באנשים מהשכבות הללו שיש להם השפעה. הם מגיעים מודאגים מלכתחילה, ורוצים הידברות ושואפים לתובנות ופשרות. בפועל הם יוצאים המומים כנ"ל, ובהחלט עם תשובות לדברים שמאד מאד הציקו להם קודם. בכל פעם אני שומע מאותם אנשי גישור: אל תקשיבו לתקשורת. שם נמצאת כל ההקצנה, הרעל, החיצים, האינטרסים. זה לא מייצג את המצב בשטח. בשטח יש המון אנשים טובים, שפויים, מודאגים, ורוצים חיים משותפים, רוצים להבין ולדעת ולפתור את הבעיות בשיתוף פעולה.
הקודקודים מעוניינים באש, ועושים המון רעש [ויש תמיד את אלו שלוקחים ומעבירים את האש הזו הלאה], אבל השכבה של העם בעצמו היא שונה, והן הקודקודים והן התקשורת לא משקפים אותה כמו שהיא.
אני לפחות תקוה מאד שכך, וכאמור, על זה תקוותי להמשך בעז"ה.