מדוע מצות 'בל יראה' מוגדרת בתורה כמצות לא תעשה אף שביטולה איננה בעשייה, וכמו כן 'נותר', וכן כל לאו שאין בו מעשה [שעיקרה בלא מעשה], הרי משמעות המצווה היא לעשות שלא יראה לך חמץ ע"י שנפקיר הכל ונשבית [ואמנם יש גם מצוות עשה של 'תשביתו', ויתכן שעיקר הוא הלאו הוא למי שקונה. ואין הנידון כאן לגבי מלקות] ולעשות שלא יוותר מהקרבן ע"י שנאכל?
ובקצרה: הרי החילוק בין מ"ע למצוות ל"ת אינו בין קו"ע לשוא"ת, וא"כ מהו מהות החילוק
אשמח למ"מ