בס"ד
מתפייס בתחנונים...
שגב תחנוני ישראל בכל יום
תפילת 'והוא רחום'
לר' ישראל יקירי שליט"א
ימי הפורים באים לקראתינו לחיים ולשלום. בזמן הכנה מרומם כזה מרבים בשמחה, לומדים הלכות החג ומתעמקים בדרכי הנסים והנפלאות שבימי מרדכי ואסתר; השתלשלות הפלאים שלומדים מתוך פסוקי המגילה, מדרשיה ומפרשיה. כמובן שמקום נכבד תופס נושא השמחה העצומה בעקבות הנס.
אלא שלפני כן, ראוי מאד לייחד את הדיבור על גורם הנס ההוא, והיא התפילה והתחנונים שהביאו את הנס. דברי הצומות וזעקתם. כבר כתב המהר"ל שלא מצאנו גאולה כמו נס פורים שהועילה בה התפילה כל כך. וכלשון קדשו: "ולא היתה גאולה שהגיעו ישראל לצרה וצעקו אל ה' יתברך ושמע את תפילתם, כגון זאת". [הקדמת ספר "אור חדש"].
שירת "שושנת יעקב" המושרת בפי כל בשיא החדווה, כידוע איננה התחלת הפיוט. מלים אלה משמשות כסיום שיר "אשר הניא" שנוסד על פי סדר אל"ף בי"ת. החרוז שלפניו ממש, הוא "ראית תפילת מרדכי ואסתר, המן ובניו על העץ תלית...". רק אחרי זה פורץ לו השיר: "שושנת יעקב צהלה ושמחה".
ואמנם דרשו חז"ל את שם ייחוסו של מרדכי הצדיק על כך. "בן יאיר - בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו -בן שמעי-בן ששמע קֵל את תפילתו. -בן קיש- שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו". [מגילה י"ב:].
*
לדעת הרמב"ם הרי זכרון התפילה ההיא בשעת הגזירה, עיקר גדול מאד בטעם קריאת המגילה: וזה לשון קדשו: "וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו" [סוף מנין המצוות הקצר שביד החזקה].
*
וכך לימדונו חז"ל הקדושים על מרדכי הצדיק: "ויזעק זעקה גדולה ומרה, זה שאמר הכתוב: בך בטחו אבותינו – אליך זעקו ונמלטו –ואנכי תולעת ולא איש. [תהילים כ"ב] בך בטחו אבותינו – שכל זמן שהם זועקין מצרה אתה עונה אותם, מה תולעת אין כולה אלא בפיה, כך ישראל אין כוחן אלא בפיהן, כיון שמגיעין לצרה זועקין ומיד נענין... [מדרש 'אגדת אסתר' פרשה ד'].
מה נפלאו דברי רש"י [מגילה ד.] שטעם קריאת המגילה בלילה וגם ביום, הוא משום "זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה". והרי רואים ברור איך שהנס קשור כל כולו בתפילה שקדמה לה, יומם ולילה.
*
ולא זו בלבד, הנה כתב הטור סי' תרצ"ג בשם רב עמרם גאון, שמנהג שתי הישיבות בבבל לקיים "נפילת אפיים" ותחנון בפורים, "כיון שהוא יום נס ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה". למרות שאין נוהגים כך בפועל, כפי שאמר הטור בעצמו שם, בכל זאת ראוי להבין פשר מנהג ישראל קדושים זה שבישיבות בבל סורא ופומבדיתא, שמשניהם יצאה תורה לישראל. יתכן שמתבטא בזה כח התפילה והתחנונים, ביום הנס שאירע על ידי תפילה ותחנונים...
ה"שיר של יום" שנקבע ללויים לאומרו במקדש בפורים, נחלקו בו ראשונים, מזמור כ"ב [תוס' מגילה ד.] מזמור פ"ג [אליה רבה תרצ"ג בדעת התוס'] או מזמור ז' [ארחות חיים הביאו הב"י שם]. הצד השוה שבמזמורים אלה היא תפילה לישועת ישראל...
*
לפני שנים, בזמן מאורעות דמים בארץ הקודש, ר"ל, העיר לי גברא רבא, שתפילת ה'תחנון'. תוכנה ופנימיותה, זקוקות יותר לתשומת לב ולאמירתה בכוונה. מלים מיוחדות אלה יש לאומרן בתחנונים ממש ולחשוב על משמעותן. על ימי אמירתה ישנם מנהגים שונים. ברם כשאומרים, אומרים זאת בלב ונפש! בתקופה האחרונה שמעתי את אותם הדברים ממש, שוב מפי תלמיד חכם מקומי, כהן אף הוא...
וביותר ראוי להתעורר בתחינת 'והוא רחום' שאומרים בימי שני וחמישי, ימי רצון. דברים נשגבים הם שתיקנו לנו קדמונינו ז"ל לאומרם בהשתפכות הנפש ולזעוק לישועת ישראל. אחד מרבותינו הראשונים, בעל הרוקח, אומר בסידורו: "שכל האומר 'והוא רחום' בכוונת הלב כאילו קרא קריאת שמע באותיותיה והקב"ה מקבל תפילתו".
*
מסופר שבשעת נישואי אחד מצאצאי הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זי"ע, שהשתתפו שם הרבה מצדיקי דור דעה. ואז נעמד תלמידו הרה"ק רבי ישכר בער ה'סבא קדישא' מראדושיץ זי"ע לשמח את המשתתפים בדברי "בדחנות". על לבו מצד ימין, היה מודבק דף קרוע מתפילת "והוא רחום"... הרבי מלובלין הבין את כוונתו בזה ובכל זאת פנה אל תלמידו ושאל אותו על כך, בכדי שיתפרסם הדבר.
וכך הכריז אז ה'סבא קדישא' מראדושיץ במתק לשונו. "תפילת "והוא רחום" זועקת על שקרעוה לגזרים. יש שמקצרים אותה ומזלזלים בה. התפילה הנאדרה שנעשית קרעים קרעים מתחננת שלא ייגרע חלקה משאר התפילות... ה"תחבולה" השנונה הזאת מצאה חן בעיני ה"חוזה", שכן מתוך כך קבלו אז הרבה יהודים להתייחס את התפילה הנשגבה הזאת כראוי לה. [נפלאות הסבא קדישא (ג:)].
קדוש עליון היה הסבא קדישא מראדושיץ, בעל רוח הקודש ופועל ישועות. מֵרום דרגתו הבין עד היכן הדברים מגיעים. ודבר זה העיק עליו. על לבבו הגדול היה דבוק "והוא רחום" הקרוע. דווקא בעידן חדוותא כזו ומעמד קדוש, מצא הזדמנות נאותה לפרסום הדבר ברבים.
*
ידוע מאמר העולם, שאילו היו אומרים 'והוא רחום' פעם אחת בשנה, היו ה'קירות רועדים' באמירתו. כולם היו מזדעזעים מעוצמת תפילה זו והרגש הסוער שבה, הלא היא זעקתה האדירה של כנסת ישראל בגלותה אל רבון העולמים ב"ה. היא משוועת לקירבת אלקים, לתשובה שלימה, לגאולה ולפורקן מסבלות הגלות!
ובכן, ר' ישראל, כמה ראוי להתחדש ולהתעורר גם בזה. נישא לבבנו אל כפים אל קֵל בשמים. תפילות מיוחדות ניתנו לנו לשפוך לב לאדון הכל, לביטול גזירות הגלות ולקרב את הגאולה.
*
זעקות עם ישראל בוקעות מתוך המלים: חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. הוי! הבט משמים וראה... חוסה ה' עלינו ברחמיך... ואל תטשנו ביד אויבינו! הבקשות האלה נאמרו בזמן האחרון מתוך מציאות איומה. ירחם ה' על עמו ונחלתו במהרה! עומד הוא עם הנצח מול עם הרצח וזועק אל שומר ישראל ברוך הוא: ואל תתננו ביד אכזרים!!! הבט נא רחם נא והושיעה נא צאן מרעיתך.... שומר ישראל שמור שארית ישראל...
כמה צריכים אנו להתחבר יחד למלים אלה ולהביע אותן בכל הלב. מה גדול כח התפילה כשיוצאת ממעמקים. כמה יכולים לפעול אצל מצמיח הישועות אדון הנפלאות, אם שמים לב לתפילות אלה ואומרים אותם בהתעוררות ראויה. כמה סבל יש בעולם ולכמה רחמים זקוק עם ישראל. וודאי שייך בתחינות אלה לבקוע רקיעים ובכח הציבור על אחת כמה וכמה. הלא ניתקנו הדברים על ידי מאורי הדורות ברוח הקודש, ובהם פסוקים מעוררי רחמי שמים!
*
אומרים בשם הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, שהמליץ על המלים האחרונות שאומרים בנפילת אפיים: "יבושו רגע". בושה היא לנו שה'תחנון' חולף אצלנו כמו רגע... זמן 'נפילת אפיים' בפרט, הוא זמן מובחר לתפילה ובקשה. מן הגמרא [ב"מ נ"ט:] מוכח שאפשר לפעול אז, אולי עוד יותר מבשעת התפילה. אמרי שמואל תהלים ו'].
*
הבה נקדים בהבהרת נקודה יסודית על תפילת "תחנון" בכלל, והיא, שתפילה זו מהווה חוליה בלתי נפרדת בשרשרת התפילה בחיבור ל'שמונה עשרה'. הרמב"ם [ריש פ"ה מהל' תפילה] כותב על המתפלל תפילת שמונה עשרה: "שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן לעשותן – עמידה ונוכח המקדש וכו' וההשתחויה. בהשתחויה, מתכוון הרמב"ם ל'נפילת אפיים'. [כמ"ש שם הי"ג] והרי שה'תחנון' מענין התפילה הוא, שנאמר בצורה מיוחדת של 'נפילת אפים' כמו ש'שמונה עשרה' נאמרת בעמידה.
*
עוד כתבו רבותינו הראשונים [בעל הרוקח ועוד] שהתחינה ראויה להמשך תיכף אחר התפילה, כמו שמצינו ביסוד בית המקדש "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחינה". וכך עשו האמוראים כשהביעו בקשות מיוחדות אחר תפילתם [ברכות י"ז:]
במשך הדורות הונהג נוסח התחנונים והפרק המיוחד לנפילת אפים. כל עדה קדושה בישראל ומנהגיה. הצד השוה שבכולם, ווידוי ותחינה לישועת ישראל, מתוך ווידוי ותשובה, מתוך שטף קודש של מלות התחנונים הנרגשות והמובנות לכל, מלים מלאות תחושה של ידיעת ה', התקשרות ואמונה ברורה כי הוא יכול להושיע והוא יושיע!!!
*
המקור להתוודות על החטאים לאחר התפילה, נמצא בזוה"ק [זו"ח פ' תרומה] וז"ל בעל יסוד ושורש העבודה [שער ג' פ"ז] על פי האר"י ז"ל, מצות עשה מן התורה להתוודות כל גבר על חטאיו, שנאמר והתודה אשר חטא וגו' והוידוי - כל יום אחר תפילת שמונה עשרה. ועל זה מביא דברי הזוה"ק הנ"ל ועוד על גודל התיקון הבא מתוך הווידוי והתגברות הרחמים.
והרי שבתחנון, מצורפים הווידוי, שלש עשרה מידות של רחמים הפועלות סליחה [ר"ה י"ז:] וגם הבקשות בדרך תחנונים. אף בין פסוקי 'והוא רחום', מוצאים אנו שמבקשים אנו על נפשנו מתוך ווידוי ותשובה. צירוף נפלא יש כאן, מתחננים לישועה מתוך טהרת הנפש ומחילת עוונות!
*
ווידוי אשמנו על סדר א' ב'... הגה"ק ר' עוזיאל מייזלש זי"ע בעל "תפארת עוזיאל" היה אחד מגאוני הדור בימיו ומתלמידי המגיד ממזריטש זי"ע. ספריו "מנורה הטהורה" על הלכות שבת, "עץ הדעת טוב" על מסכתות שבת, כתובות, "תפארת הצבי" על מס' ביצה, קנו להם מוניטין בעולם התורה.
הוא מסביר למה וידוי "אשמנו" נכתב על סדר אלף בי"ת, במשל. מטרוניתא אחת שנטרדה מבית המלכות וביקשה להתפייס שוב עם המלך. היא הזמינה אז חבורת מנגנים, שינגנו לפני הארמון, את שירי יום הכלולות, בכדי להזכיר את שמחת העבר, את הימים הטובים.
והנמשל הוא, שסדר א' ב' שב"אשמנו" מזכיר את כ"ב האותיות שכל התורה כולה כלולה מהן. זכרון לקשר המיוחד שבמתן תורה, בין ישראל לאביהם שבשמים. סדר א"ב זה הוא כעין כינור של שמחת יום קבלת התורה, הקשר העתיק והמקורי שבין הקב"ה לכנסת ישראל, לעורר ולהזכיר כלפי מעלה שהיו פעם זמנים טובים, למרות שחטאנו כעת לפניו. אנא עוררה אהבתך הישנה...
*
שלש עשרה מידות... נקדים נא את דברי רבינו בחיי: "והנה בזמן הזה שאנחנו שרוים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאותינו ולא מזבח להקריב עליו קרבנות ולא בית המקדש להתפלל בתוכו לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפילתנו ושלש עשרה מדותיו, ומתוך שלש עשרה מדות אלה למדנו סדרי תפילה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה". [שמות ל"ד ו']. קשר עליון מיוחד זה "לפני ה'" נשאר לנו אף במעמקי הגלות, להיאחז על ידו עם מה שלמעלה שממנו. קשר של ידיעת ה', של תפילה ודבקות, והישג סליחה מחילה וכפרה.
ר' ישראל! הבה נלמוד כעת באימה את דברי הגמרא הקדושה במסכת ראש השנה [י"ז:] "אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: "כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם...".
*
ובכן, כמה ראוי לנו לשפוך לב כמים בתפילות אלה, כאילו לא אמרנו אותן מעולם. נצטרף אל הדורות הקודמים ש'ניסכו מים' על מזבח תפילתם ושטפו את המלים בדמעותיהם לפני קֵל רחום ורחום, בעל הישועות שבידו לגדל ולחזק לכל! רמז נפלא אומרים בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע על המקרא [סו"פ וירא] "ואת מעכה" שראשי התיבות הם: ווידוי אחר תפילה - מגיע עד כסא הכבוד"!
רבינו בחיי [במדבר ט"ז כ"ב] מורה על המקור בתפילת משה ואהרן "ויפלו על פניהם. להתפלל, ומכאן לנפילת אפים בתפילה. הוא מבאר בהרחבה ש'נפילת אפים' כוללת שלשה עיקרים.. המורא לפני ה', ההכנעה וההכרה שאנו תלויים בו יתברך.
*
והדברים פועלים ישועות בקרב הארץ. את הפרק של "נפילת אפיים" שנהגו קהילות בישראל יוצאי אשכנז לומר אז [תהילים פרק ו'] מפרשים האבן עזרא והמאירי כתפילה לרפואת כלל ישראל ממחלת הגלות... והרד"ק כותב על הפרק הנ"ל שאם יאמר אותו בלב נשבר, ישמע הקב"ה תפילתו. בקהילות ספרד וכן המתפללים בנוסח האר"י ז"ל, אומרים ב'תחנון' את פרק כ"ה שבתהילים, המסיים בפסוק: "פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו".
*
והוא רחום... מרן ה'בית יוסף' קיבל מרבו רבינו יצחק אבוהב, בשם רבותינו הגאונים "שתקנו לומר והוא רחום בקול רם ומעומד ואמרו הכין [כך] קבלנו עלינו ועל בנינו לעולם. על תפילת "והוא רחום" כתב בעל "אליה רבא" בשם אחד מרבותינו הראשונים בעל "צדה לדרך". "צריך לאומרו בכוונה ובמתון, לא כמו שהורגלו רוב שליחי ציבור לאומרם בשפה רפה ובמרוצה שלא בכוונה, עד שאין אחד מהציבור שיאמר עם חבירו". [או"ח סי' קל"ד] דגש מיוחד נמצא כאן גם על האמירה ביחד, בצוותא חדא, לקרוע שחקים בכח הציבור...
*
את תפילת "והוא רחום" חיברו שלשה זקנים אחרי חורבן הבית השני, מתוך נסיבות מדהימות. את הסיפור הביאו כמה מרבותינו הראשונים. ה"אבודרהם", בעל "ארחות חיים", ספר "כל בו" [סי' י"ח] וספר ה"מנהיג" [הל' תפילה].
שלשה זקנים שנשבו לאחר חורבן הבית השני והוגלו מארץ הקודש בספינה. הזקנים הורדו באחת המדינות; והמושל, כשנודע שלהם שהם יהודים, רצה לנסותם ולהעבירם בכבשן האש כחנניה מישאל ועזריה בשעתו... הם בקשו להתכונן במשך חודש ימים מתוך תפילה ותענית.
בימים אלה חלם אחד מן הזקנים, שהוקרא לפניו פסוק שיש בו שני פעמים מלת: "כי" ושלשה פעמים: "לא". חבריו גילו לו שהמכוון היה למקרא בישעי' [מ"ג] "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ". ואז ידעו הזקנים שינצלו מן האש...
המדורה הגדולה הובערה, הזקן שחלם ונתגלה לו פסוקה של ישועה, נכנס אל תוך האש, שמיד נחלקה לשלשה חלקים. שלשת הזקנים עברו שם ויצאו בשלום! ואז חיברו זקנים אלה את תפילת רחום על הנס הגדול. כל אחד כתב חלק מתפילה זו, שהתחיל בה ב'רחום' וסיים בה ב'רחום'. הראשון "והוא רחום"; השני: אנא קֵל רחום וחנון; והשלישי "אין כמוך חנון ורחום –". [וע' סידור 'עבודת ישראל].
ובכן כשאומרים תפילת 'והוא רחום' בשפיכת לב, ראוי גם להתעודד באמונה איתנה מתוך הפסוק בישעיהו שבו נתגלה תשועתם של מחברי תפילת "והוא רחום". "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך". אתך אני! אתך אני!
*
תפילת 'והוא רחום' בנוסחאותיה השונים, משולבת מפסוקים ותחינות קורעות לב. בעמקי גלותנו מתפללים אנו אל קֵל חי וקיים שיושיענו. אנו מתוודים ומכירים בחטא ומתחננים לישועה אף אם אין אנו ראויים לכך.
רבינו יהודה בר' יקר רבו של הרמב"ן כותב שבתפילת "והוא רחום" נמצאות "צעקות על שעבוד מלכיות". מה נפלאו דבריו שם, שהדמעה בשעת נפילת אפיים נחשבת כניסוך המים על המזבח... [פירוש התפילות והברכות עמ' ע"א].
"ידענו כי אין בנו מעשים צדקה עשה עמנו למען שמך". הוי! והסר ממנו מכת המות כי כן דרכך לעשות חסד חנם בכל דור. חוסה ה' על עמך והצילנו מזעמך. והסר ממנו מכת המגפה וגזירה קשה כי אתה שומר ישראל. גוואלד! רבונו של עולם! כמה דם קרבנות וכמה "ניסוך המים" של דמעות נשפך לפניך. אל תשפוך חרונך עלינו כי אנחנו עמך בני בריתך! מהר יקדמנו רחמיך! רחם סגולה אשר בחרת!
עומד לו יהודי וזועק ומתחנן מתהום לבו: זכור והבט לברית בין הבתרים ותֵראה לפניך עקידת יחיד - - וכאן מתרפק הוא על אביו שבשמים:
אַל תַּעַזְבֵנוּ אָבִינוּ
וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ מַלְכֵּנוּ
וְאַל תִּשְׁכָּחֵנוּ יוֹצְרֵנוּ
וְאַל תַּעַשֹ עִמָּנוּ כָּלָה בְּגָלוּתֵינוּ
כִּי קֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה...
אין אנו מבקשים בזכות עצמנו. פעמים הרבה מאד אנו מדגישים בסדר ה'תחנון' , למענך, למען שמך, למען ה'... והמלים הנשגבות עולות השמימה ופועלות את פעולתן, לחן לחסד ולרחמים לחיים ולשלום!!!
*
מספרים על הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זי"ע, שכשנחבש בשעתו על עלילה בבית הסוהר, הציק לו נכרי רשע אחד שהיה בחדר, ללא הרף. פעם בעמדו באמירת והוא רחום, שפך קדוש ישראל את לבו במלים "הבט משמים וראה כי היינו ללעג ולקלס בגויים" ושוב התעוררה נפשו באמירת "ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו". עד שהשכן הרשע נפל על הארץ והתעוות מתוך כאבים נוראים. מפני צעקותיו הגיע מפקד בית הכלא ואף הוא תקפתו מחלה פתאומית זו. רק כשהוציאו את ה'שכן' ההוא משם הונח להם. אז ראו כולם שיש אלקים בישראל. הם הוציאו את הרבי מתוך צינוק זה והעבירוהו לחדר מרווח. וכך עלתה בידו של צדיק זה לעבוד את ה' בתורה ותפילה באין מפריע כל עוד היותו שם. [בית רוז'ין].
כמו כן ידוע ממקורות נאמנים, על יהודי שהיתה לו צרה צרורה מענין גוי שמת בביתו. בצר לו פנה אל הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, שהורה לו לומר תחנון בכוונה ולכווין על אותו ענין. היהודי נושע אז מתוך כך, שלא כדרך הטבע ממש...
*
בנוהג שבעולם, כשאומרים "אנא ה' הושיעה נא". ו"אנא ה' הצליחה נא", בעת קריאת ההלל, שופכים את הלב על הישועה וההצלחה. עם זאת ראוי לדעת שהמקום המיועד לתחנונים אינו ההלל, אלא ה"תחנון" בעצמו. ושם בתפילת "והוא רחום" הרי מוזכרים במפורש מלים אלה של "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". וזהו הזמן, "עת רצון" המיוחד להתחנן בו.
*
'לא למעננו אלא למענך פעל ואל תשחית את זכר שאריתנו, כי לך מייחלות עינינו'... כשנמלט הרה"ק ר' שאול ידידיה ממודזיץ זי"ע, מאירופה בשנות הזעם, השתוחחה נפשו על בית ישראל שבעמק הבכא. ואז, בדאבון לבו לגורל עמו הלחין את ניגונו הידוע. "לא למעננו, אלא למענך פעל". הצלילים הנוגים מלאים תחנונים ושברון לב על עם ה' כי נפלו בחרב. הנה בוקעת לה הזעקה "ואל תשחית את זכר שאריתנו". וגם התחזקות הבטחון. "כי לך מייחלות עינינו כי קֵל מלך חנון ורחום אתה".
*
בקרב חסידי גור ידוע ניגון "היה עם פיפיות" שהושר בחצר ה"אמרי אמת" זי"ע בשנת תרצ"ט ב"ימים הנוראים" האחרונים לפני פרוץ המלחמה. אין לשער כמה התחזקו יהודים בניגון בשנים שלאחר מכן. כמה יהודים ישישים התרגשו מצלילי ניגון זה גם אחרי יותר משבעים שנים...
שמעתי מיהודי מלודז', ידיד אבי ז"ל, שבעת המלחמה בגיטו לודז', התאים חזן מקומי, קטע אחד מן הניגון ההוא על המלים שב"והוא רחום" :"ברוגז - רחם תזכור; ברוגז- עקידה תזכור; ברוגז - תמימות תזכור..."
*
החיזוק והבטחון... אם נעיין בתפילת 'והוא רחום', נבחין שבין זעקות השבר בגלות, עולות עמהן בד בבד קריאות בטחון, מכל שורה מורגשת הוראת: "אל יתייאש מן הרחמים". אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמיתך תמיד יצרונו. שמך הגדול יעמוד לנו בעת צרה... בך תוחלתנו אלוק סליחות.... אין כמוך חנון ורחום... הושיענו ורחמינו ברחמיך הרבים כי לך מייחלות עינינו! ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו! מתפללים בכל עוז מתוך תחושה שהקב"ה בלבד הוא בעל הישועות ואין עוד מלבדו.
וכך מזכירים את תקוות העבר וגם את המשך ייחול העתיד, "לך ה' חכינו, לך ה' קוינו, לך ה' נייחל!!!". – עשינו כן בעבר ונעשה כן בעתיד. נייחל ונייחל!
[העירני חכם אחד לדברי המלבי"ם בספר מיכה [ה' ו'] ש'ייחול' היינו הציפיה לישועה וודאית, כמצפה לאור היום שוודאי יבוא. ובכן לך ה' נייחל! ביתר שאת ביתר עז וביתר וודאות! כבר כתב רבינו בחיי שאחד מיסודות התחנון הוא: תלות בלעדית בהקב"ה לבדו!].
*
מה נפלא הדבר! תפילת 'והוא רחום' נתייסדה על ידי אלה שבטחו בה', התפללו אליו ונושעו מתוך תפילה. מתוך רקע זה של תפילת 'והוא רחום', רואים ש'עמוד התווך' בתפילה זו היא, תחושת "אתך אני"! תמצית פסוקו של חלום הישועה. הדבקות באלקים חיים בכל עת והבטחון העז בישועת ה'.
הלא חיברו תפילה זאת קדושים אלה, לאחר שחזו במו עיניהם נס גדול ותשועה שלא כדרך הטבע. הם חשו את מדת הרחמים שהופיעה אליהם מתוך תחינה ובקשה מקרב לב. הם ניצלו מתוך האש ומתוך כך הפיחו עוז ותקוה לעם כולו להינצל מאש הגלות. כבר בימיהם נתקיים מעין העתיד: "יכירו וידעו כל הגויים כי אתה ה' אלקינו!".
*
וכתחילתה כך סופה... לדעת רבינו יהודה החסיד [הובא במטה משה סי' ר"כ] חיבר את הפיוט "ה' אלקי ישראל" [שנקבע בסיום 'והוא רחום']: חזקיהו המלך בשעה שצר סנחריב על ירושלים עלה לבית המקדש בלילה והתחנן על ישועת ישראל. באותיות שבתחילת כל חרוז נמצא השם חזקיה. [חוסה, זרים, קולנו, ה' אלקי ישראל, הבט].
יש להתבונן איפוא בתפילה זו ובחיי חזקיהו המלך, בכדי להבין את הקשר. שלשה ימים לפני שבא סנחריב לצור על עיר הקודש, בא ישעיהו הנביא אל חזקיהו ואמר לו: "צו לביתך". הנה נגזרה עליו גזירה שלא יחיה. [מ"ב כ' ב'] ועל זה אמר לו חזקיהו המלך את מאמרו הידוע: "בן אמוץ – כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". [ברכות י.] חזקיהו המלך לא התייאש, אלא בטח בהקב"ה בכל לבו לביטול הגזירה. הוא התעטף בתפילה "ויסב את פניו אל הקיר" ופירשו זאת חז"ל "מקירות לבו" [שם י:]. וכך בכח התפילה אל ה', התרפא והוסיף לחיות עוד חמש עשרה שנה.
גם בשעת איומי סנחריב ועושי דברו, לא נכנע חזקיהו המלך. [ראה סנהדרין כ"ו.] הוא בטח בה' והתפלל: "הטה ה' אזנך ושמע פקח ה' עיניך וראה ושמע את דברי סנחריב... ועתה ה' אלקינו הושיענו נא מידו וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלקים לבדך" [מ"ב י"ט] . וכך קרה הנס הגדול בליל פסח ומכל צבא סנחריב לא נשאר עד אחד... התפילה באה מכוחו של מי שנושע הוא ועמו מתוך תפילותיו, ממי שלימד לבטוח ולא להתייאש בשום פנים ואופן!
ובכן, גם תפילת "והוא רחום" שחברוה הזקנים גולי ירושלים, וגם פיוט "ה' אלקי ישראל" שחיברה כאמור, חזקיהו המלך; עדות חיה יש בהם מכולם כאחד. "לא התייאשנו, בטחנו, התפללנו ונושענו!!!".
*
ואל תטשנו ביד אויבינו... ברצוני להרנין את לבך הזך בדבר חידוש בענין מפלת סנחריב, שעליה מוסבת התפילה הנזכרת. ה'בני יששכר' הביא בשם הרבי ר' מנדלי מרימנוב זי"ע דבר מדהים, מתוך פירוש בדברי הפייט של סדר הפסח [ואמרתם זבח פסח] "שֹוֹרְפוּ מִשְׁמַנֵּי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח".
וכך אמר הרבי ר' מנדלי: בני ישראל לא היו בטוחים בשעה שעלה עליהם סנחריב, אם יזכו עוד לקיים מצוות אכילת הפסח ולכן רצו לחטוף על כל פנים את מצוות השחיטה בערב פסח. כששוב ראו שעדיין לא נכנס האויב ונשאר להם יותר פנאי, התחילו לצלות את הפסח, אלא שמרוב חרדה וטירדת הנפש לא עמדו על הצלייה כראוי, ואז נחרכו ונשרפו הפסחים ושוב לא היו ראויים לאכילה...
כשראו זאת בני ישראל הצטערו על שאין בידם לקיים מצוות אכילת הפסח ואז ביקשו מהקב"ה שיישרפו אנשי סנחריב, כמו שנשרף קרבן פסח שלהם... "וקיים הקב"ה קללתם וניתנו מחנה סנחריב ליקוד אש" וכך מתפרש שורפו פול ולוד [מחנה סנחריב – ישעי' ס"ו] - בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח. [דרך פיקודיך מצוה ו' בהגה"ה].
*
והאר פניך על מקדשך השמם למען ה'... אף פעם לא הפסיקו יהודים להתפלל בכל לבם על בנין בית המקדש, גם בימים שאין אומרים תחנון... לפני שנים סיפר לי ידיד, שפעם הלך ברחוב בתל אביב לפנות בוקר. המקום היה ריק מאדם ושרוי בדממה. פתאום ראה לאור פנס הרחוב, דמות מתקרבת אליו. זה היה עובד נקיון שעבד את עבודתו בשעות הלילה. "סליחה אדוני" פנה אז אליו האיש: "האם אומרים היום "תיקון רחל"...?
תיקון רחל?? ברגע הראשון לא ,תפס ידידי את תוכן השאלה. אולי לא שמע טוב? אולי מחפש אדם זה שם רחוב? שוב נתברר לו שהאיש מתכוון לחלק מ"תיקון חצות" שנקרא "תיקון רחל". הוא, מנקה הרחובות בתל אביב, מסתפק אם לאומרו היום, שכן נאמר "תקון רחל" רק בימים שאומרים בהם תחנון...
ברחובות עיר, בדומיית ליל מתהלך לו לבדו יהודי 'פשוט', מטאטא קש בידו, דמעת ערגה בעיניו וליבו למעלה. הוא מתגעגע להשראת השכינה ולבנין המקדש. הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. הוא רוצה להביע כעת את כיסופיו ותפילותיו בפסוקים ובפיוטים של 'תיקון חצות'. הוא מחפש יהודי שיודיע לו אם ראוי כעת לומר "תיקון רחל"...
*
צריכים לעורר את האמונה בכח התפילה ובפרט תפילת הרבים. עד כמה שיודעים זאת, יש להחדיר זאת עוד ועוד. אין לנו מושג עד כמה שדבר זה יכול לשנות לטובה ולהציל הצלה גלויה של ממש. בעינינו ראינו זאת יותר מפעם.
*
ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו... הבה נתבונן ברקע של אותו פסוק. דברים אלה אמר יהושפט מלך יהודה בעת צרה. עַם רב מחיל האומות מקרוב ומרחוק, נאסף אז למלחמה על מלכות יהודה. עמון ומואב ועמלק התאחדו מתוך שנאת ישראל וחרב שלופה בידם.
כדאי להזכיר, שבהגיע אז מלך יהודה לבית המקדש תיקן אז תקנה חדשה. "שחידשו בו דבר ואמרו: טבול יום לא יכנס במחנה לויה" [פסחים צ"ב. ועוד]. גדר והרחקה עשו אז לקדושת המקדש. טמא שטבל כבר ועדיין זקוק לטהרתו ל"הערב שמש", אסור לבוא לבית המקדש.
רבינו החיד"א זי"ע [חומת אנך דה"י שם] הורה על לקח ממעשה יהושפט ובית דינו. "ויש ללמוד מכאן דאם האדם מתפלל על צרה קודם יקבל עליו איזה מצוה או איזה גדר חדש לשמירת מצוה וזה יעורר רחמים לקבלת התפילה ולינצל מצרה. דכן עשו יהושפט ובית דינו וגזרו מחדש דטבול יום לא יכנס במחנה לויה ואחר זה התאמצו בתפילה...".
יהושפט המלך שפך את לבו בעוז. הוא התחנן לפני ה' בכל נפשו באמונה לוהטת, בהכנעה גמורה ובקבלת עולם מלכות שמים באהבה. יחד עם זאת חישב חשבונו של עולם ודברי ימיו וכך עמד וטען לפני בוראו מתוך אמת ומשפט על רשעת הגויים העומדים על ישראל...
ואז התגעשה תפילת יהושפט למרום: "אלקינו! הלא תשפט בם, כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה, הבא עלינו. ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו..." אותם המלים שאנו עומדים ואומרים בתפילת תחנון יום יום, הם מדברי יהושפט מלך יהודה באותה שעת חירום...
*
באותה שעה קם אחד הנביאים יחזיאל בן זכריהו והתנבא בתוך הקהל. הוא בישר להם את הישועה העומדת לבוא. "אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה כי לא לכם המלחמה כי לאלקים". "התיצבו, עִמדו וראו את ישועת ה' עמכם, יהודה וירושלים".
כלפי חוץ לא השתנה עוד המצב כלום. שונאי ישראל בהמוניהם עדיין עמדו בעין גדי ונשקם האכזרי בידם. בדרך הטבע לא היה סיכוי למלחמה כזאת. התמונה החיצונית היתה מאוימת כשהיתה. אמנם בפנים, בלב ישראל מאמינים בני מאמינים בכל נימי נשמתם, כבר הרגישו כנושעים ועמדו להודות לה'. "ויקוד יהושפט אפים ארצה וכל יהודה ויושבי ירושלם נפלו לפני ה' להשתחוות לה'".
*
ואנחנו לא נדע מה נעשה... רמז של עידוד נאמר פעם על אותן המלים. ה'מגן אברהם' [קל"א סק"ד] מביא בשם של"ה הקדוש שכשאומרים "ואנחנו לא נדע מה נעשה" צריך לומר בקול רם ובמלים "מה נעשה" צריך לקום ולעמוד... והרמז נוקב: "מה נעשה?" "וואס זאל מען טון?" אינה סיבה להתבטל לפכור ידים ולהתייאש חלילה, אדרבה באמירת "מה נעשה" צריך להקפיץ את האדם ממקומו ולזרז אותו שיעמול וימצא דרך, מה שכן צריך לעשות...
במלים אלה צריך לקום משויון הנפש, להרים קול, להתייצב ולהכריז בזה שאין אנו שוקעים בתהום של אפס מעשה, אלא מתחננים ומקוים אל ה' "כי עליך עינינו" והוא ברחמיו יורה לנו את הדרך. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. כך הוא הסדר: ווידוי, נפילת אפיים ושוב קימה! עומדים וצועדים לקראת התיקון. בעמידה אנו מתקרבים יותר למרום!
*
מרבין בשמחה... נסיים נא בנקודת בין אדם לחבירו, מתוך 'בין השיטין' שבהלכות תחנון. הרי הלכה פסוקה היא [או"ח סי' קל"א ס"ד] שכשיש חתן אין אומרים תחנון, מפני שמחתו. ה'משנה ברורה [סקכ"ג] מבאר זאת שמשום שמצוה לשמוח עמו, השמחה נמשכת לכל הנלוים אליו.
ענין זה כשלעצמו ראוי להתבוננות מעמיקה. הרי נאמר דבר זה על כל חתן, יהיה מי שיהיה, שכל הנוכחים בבית הכנסת משותפים בשמחתו. כולם נחשבים כנלוים אליו והשמחה נמשכת עליהם. ואפילו היה שם ציבור ענק, כפליים כיוצאי מצרים...
צא ולמד עד כמה נוגעת שמחת כל נפש מישראל, לכל הנמצא במחיצתו. וכמה אם כן ראוי להתחבר בשמחתו ולרצות בטובתו בכנות. הרי היות החתן במקום מונע מכל אחד ואחד מלומר תחנונים, מפני השמחה שנמשכה עליו. שמחת הציבור כולו היא! ואמנם דבר נאה ומתקבל ראיתי, שניגשים אל החתן אחר התפילה, אף אם אין מכירים אותו, בכדי לברכו ולשמחו. והרי זו כשלעצמה מצוה גדולה וחביבה היא!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של אמונה גוברת ב'בעל הבירה'
מלך מאזין שוועה, לעמו מֵחיש ישועה !!!
שנזכה במהרה לשמחה האמיתית!!!
בשורות טובות ישועות ונחמות
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 518.docx
- (50.64 KiB) הורד 312 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
כדבר המלך ודתו...
הבדל תהומי בין חוקים ומשפטים
מתוך שמחת פורים וקבלת התורה
לר' ישראל יקירי שליט"א
בשבת מברכין אדר, שחל השנה בפרשת ואלה המשפטים, התנוצץ לפני מתוך דברי רש"י הקדוש, אור חדש לעבר חג הפורים, מגילת אסתר ובפרט על קבלת התורה בה. מצאתי בזה הכנה מחודשת לחודש אדר. ואתכבד לשלוח לך יקירי, את 'איגרת הפורים' השנה, על נושא זה.
רש"י מביא שם כידוע את דרשת חז"ל [גיטין פ"ח:] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני גויים [הגירסא המקורית]. במלים אלה לא ניתן רק האיסור החָמור ללכת לערכאות בלבד, אלא שניצבים כאן עולמות שלמים, ניגודים קיצוניים זה לעומת זה בתכלית ההבדלה.
*
והרי תמצית הרעיון הנוגע לחג הפורים הבא עלינו לטובה ולברכה. "הדת והדין" בחוקי פרס ומדי כידוע, נתמלאו על גדותיהם ברוח שטות והשחתה. כמה אם כן זירזה והמריצה מציאות זו לישראל, לחזור אל חיק האמת והצדק ולקבל מחדש את התורה הקדושה מאהבה. אז הבהיק להם ביתר שאת, האור מתוך החושך. נהורא מגו חשוכא. אחרי לאחר שהכירו באמת האלקית נתקיים 'ונהפוך הוא" בטעם העליון. הדור קבלוה בימי אחשורוש דייקא! בימי חוקים ומשפטים של הבל ורעות רוח, תחת ממשלתו, הגיעו אל האמת...
מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי... הרי בהבדל שבין משפט למשפט בין ישראל לעמים, מזדקר לפנינו בכל עת, הפער התהומי בין טוב לרע, אור וחושך, אמת ושקר, קדושה וטומאה, רחמים ואכזריות, יושר ועקמומיות, בנין והרס, רום שמים ועומק תהום, עול מלכות שמים ושרירות הלב.
וכל הנקודות האלה משתרעות על פני המגילה, כפי שנראה להלן בעזהי"ת. והרי נושא מרכזי במגילה, ה"ונהפוך" הוא. לכן ראוי להתעמק בהיפכים ולהראות על המרחקים העצומים שביניהם...
*
בכלל, נפלא ביותר הוא יסודו של רבי יצחק עראמה "בעל העקדה" על חוקי סדום ועמורה. הרי עצם העבירות שעברו אז מצאנו גם בתקופה אחרת. אולם עיקר הרע היה שנעשה מזה חוק ומשפט. עוול חתום בגושפנקא של חוק, הוא גרוע מכל גרוע...! וזה לשונו: "זה היה חטאת סדום כו' כבר - אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים, וקבעו בהם מסמרים ". [פ' וירא שער כ'].
*
כחוט השני עובר זאת במגילת אסתר, שם לומדים ועומדים על טיבם של משפטים במלכות האדירה בעולם. מה נחשב ל"דת ודין" במלכות פרס ומדי? מה התבטא מתוך רצון ה'מחוקק'? מה קבע את החוק...? הם קבעו וחקקו את ה"דת" לפי הוראת יצר לב האדם ורצונותיו הנבערים. כבר בתחילת המגילה, במשתה אחשורוש נראה זאת היטב. הדת והדין במלכות זו, סובבו מתחילה את המשתה הגדול, רדיפת תענוגות בחוסר דעת.
הוי! דת פרס ומדי! מערכת שלימה וסדר מופתי, לפי ערכו של כל אזרח. בחצר גינת ביתן המלך. ""הראוי לחצר - לחצר, הראוי לגינה - לגינה, הראוי לביתן - לביתן". בהראותו! בהראותו! מלך אביון בדעת, כמה אוצרות השקיע בהנאות חולפות. בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום.
חור כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוץ וארגמן, על גלילי כסף ועמודי שש... מטות זהב וכסף, רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. מבזבזים הון תועפות בכדי לבלות בהבל וריק ואפס מעשה. משקיעים אוצרות זהב על משתה, והכל בגושפנקא של חוק. כמובן כדבר המלך ודתו. ואין פוצה פה ומצפצף. מי יעיז להרים יד נגד החוק...?
*
ר' ישראל! נעיין נא בשמחה, ברוח היום, בפסוק "והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו". הוי! דתי פרס ומדי! מנגנון ממשלתי שלם מתקיים סביב חביות, קנקנים וכוסות. צבא שלם של מוזגים מומחים ממונים מטעם המלכות, פקידים ממשלתיים לאלפים של בוחרי יין וטועמיו, הבודקים בכובד ראש, תאריך לידתו של כל איש ואיש וממציאים לו יין שגדול ממנו בשנים. [מגילה י"ב.]. כי כן יסד המלך. מושל בכיפה האחראי על יושבי תבל, מייסד חוקים על יין ושותיו. יין מלכות רב כיד המלך.
השמעת יקירי? דת של שתיה! חקיקה של הוללות! חוק של תענוגים! כי כן "יסד" המלך, "לשון יסוד" [רש"י] על כל רב ביתו "על כל שרי הסעודה, שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים" [שם].
והשתיה כדת אין אונס... כמה רשעות טמונה מתחת לצו מלכות 'סובלני' כזה. בעל ה"חוות דעת" זצוק"ל בפירושו "מגילת סתרים" שלו, פירש כאן את מזימתו של מלך. בכוונה לא כפה אחשורוש על השיכרות. מגמתו היתה להביא את עם ישראל לידי חטא ח"ו ורצה שיתחייבו על כך בזדון ולא מתוך שכרות...
*
ולהבדיל, במלכות ישראל. ולוּ רק בנושא זה של יין במלכות. הרי כך הזהירה בת שבע את בנה שלמה המלך: "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר. פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹונִי. [משלי ל"א] וכך פסק רבינו הרמב"ם ז"ל. "המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"... [פ"ג מהל' מלכים ה"ה]. זוהי החומה הבצורה, הגבוהה עד שמי שמים, המבדלת בין מלכות למלכות...
אצלינו, המלך אסור ביין מפני גודל אחריותו. "פן ישתה וישכח מחוקק וישַנה דין כל בני עוני" [משלי שם] כלומר, פן ישכח את התורה ופן יעוות את הדין. ואילו אצלם להבדיל, המלך בעצמו מחוקק חוקי היין והשתיה כדת. אין לו תורה לשכוח ועיוות הדין הרי היא שאיפת חייו...
*
דתי פרס ומדי... הכל היה רקוב ונבוב, 'מזויף מתוכו' בחותמו של מלך אדיר שאין לו בעולמו אלא שחוק וקלות ראש בלבד. אף מלה אחת של חכמה לא נשמעה במשתה! אפילו בכלי שיר לא ניגנו. אף על זה אמרו קדמונינו ז"ל, שחשש שמא מתוך הנגינה יתעוררו ישראל ולא יגאלו במאכל אסור [מנות הלוי]. רק שקשוק כוסות נשמע שם, נקישת כלי מאכל ודברי שטות. וכך אמרו חז"ל "את כל רוחו יוציא כסיל" [משלי כ"ז] זה אחשורוש.... [אסת"ר ב'].
ריקא! מלך הולל! מושל עולם ושוטה שבעולם! כמה ילדים רעבים ללחם במדינות מלכותו, כמה עניים אומללים ישנם תחת חסותו. כמה עוול שוחד וצביעות יש במשטרו. האם נתן את לבו לכך בתוקף תפקידו כמלך? שומר אורוות הסוסים היה אחשורוש פעם ושם קבל את החינוך הממלכתי שלו. בתכונת הסוסים נאחז ונשאר.
ושוב חוק ומשפט! ענין המלכה שעברה על מצוות המלך, נמסר בדחיפות לחכמים יודעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין. "אסון" לאומי מזעזע קרה בחצר המלך, כדי בזיון וקצף, הענין בוער וסוער, מהפכה עולמית, סכנה לאנושות כולה. כדת מה לעשות.
יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור... אחרי המעשה ההוא אכף החוק הפרסי על: "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". פתגם המלך!! כל בעל בית במלכות אחשורוש, מעתה ישרור ביד חזקה במעונו, במטה זעם ובחרב שלופה. אוי למי שימרה את פיו מעתה. הרי כך ראו ולמדו מדרכי מלכם הדוגל ב"אחת דתו". וזה יביא ללא ספק את שלוות העם על מי מנוחות, בהשקט ובטח...
לפי החוק החדש, הבבלי ידבר מעתה בבלית בלבד הטורסי ידבר טורסית כלשון עמו, ללא זיז ושינוי בין אם יבינו אותו ובין שיעשו את ההיפך. מעתה יתנהל מעתה כל הבית, בלעג לשון ואין בינה, ואז כבר יבוא העולם על תיקונו... ואמנם בחקיקת "חוק" אויל זה, כבר יצא טבעו של אחשורוש בעולם. וכפי שכתב רש"י [מגילה י"ב:] שמתוך "אגרות ראשונות" אלה, הוחזק כשוטה...!
ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו... שוב נוצרו רבבות משרות חדשות על חשבון משלמי המסים. על שרירות לב של מושל על דבר שקר וטירוף רצונו. והרי חוק מלכות פרס נוסף. כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך – אשר לא יקָרא אחת דתו. ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת... גם אלה היו בין דתי המלך, שלא הפסיק מלהתבזות, ומאידך הקפיד על כבודו עד קצה האחרון...
*
מדת לדת.. דת של שתיה ודת של הרג ואבדן. מחוק שטות והבל שוב התדרדר הדבר, לחוק רצח עם שלם ח"ו. המן הרשע כבש את לב האבן של מעבידו ובהשפעתו מוכן המלך להפקיר דמם של ישראל ללא טפה של רחמים. הוא נמשך כולו אחרי "נצר זדון מזרע עמלק". הוא שב"הגינותו" עשה כרצון איש ואיש נהיה שותף נאמן כעת לאכזר שבאכזרים. הוא אחשורוש ברשעו מתחילתו עד סופו [מגילה י"א.] , הוא 'שותפו של עמלק' ששנא את ישראל יותר מהמן! [אסת"ר ז'] שניהם עוסקים במסחר על חיי עם שלם, והוא מסכים ומתאוה לטבח רבבות אלפי ישראל ר"ל, אנשים נשים וטף בעד בצע כסף. הוא אחשורוש הזד היהיר, שהתלבש בבגדי כהונה, השתמש בכלי המקדש ועיכב את בניינו בכל תוקף. הוא אחשורוש הנקרא אחיו של נבוכדנצר. שכן רצון משותף היה להם לרשעי עולם אלו...
והכל תחת מעטה הדת, תחת גושפנקא של חוק. ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם. אנשים ונשים וטף בטבעת המלך ומתוך כך שוב דת של שתיה. "והמלך והמן ישבו לשתות". ושוב ויקראו סופרי המלך... שרי עם ועם מדינה ומדינה ככתבה... נכתב ונחתם בטבעת המלך להשמיד להרוג ולאבד. פתשגן הכתב להינתן "דת" בכל מדינה... וה"דת" ניתנו בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות...
*
שאם יזכה יבחין... אז בימי נס פורים הבחינו היטב בעומק ההבדלה לאין חקר. אז אחרי הגזירה הנוראה כשחזרו ישראל בתשובה ותפילה, בדברי הצומות וזעקתם; אז כשזכו להכיר במלכות שמים ואת הנסים והנפלאות. נתבהרה ראייתם לראות את האמת.
פעם נהנו מסעודתו של אחשורוש. הברק החיצוני הטעה אותם לשעה. כעת נוכחו לראות איזו מדה של גנאי מונחת מאחורי כל זה. הארמונות מלאו תוהו ובוהו וריקנות. שרביט הזהב נתון ביד נפשעת. טבעת הזהב ענודה על אצבע רֶשע. הכל רקוב ונאלח. בממשלת אחשורוש שולטות דת של שתיה ודת של רצח.
ואילו בני ישראל, להבדיל הבדלות אין-סוף, דתיהם שונות מכל עם. אז נפתחו עיניהם וראו מראות אלקים בתוך המאורעות. ליהודים היתה אורה זו תורה...
*
קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם... קבלת התורה מאהבה באה מכח הנס. אמנם כאמור, הועילה והמריצה לכך הקדמת החושך של "דת ודין" של פרס ומדי תחת שבטו של מלך "רשע שוטה וגס רוח" כאחד. הדור קבלוה בימי אחשורוש. אחרי כל מה שעבר עליהם, אחרי כל מה שהשתכנעו על גנותם שפלותם של אומות העולם.
ואז ראו ורצו וזינקו כל היהודים אל תורתינו הקדושה והטהורה, הרחומה והישרה. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָּז. וכולם כאחד הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. כולם כאחד הודו והכירו: אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד... ואז דבקו בכל לב ונפש ב"דבר המלך ודתו" המלך האמיתי "ואתה מושל בכל" ודתו האמיתית...
*
אמרו עליו על מליצן של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שהיה רוקד בשמחה עצומה מתוך אמירת ברכת "שלא עשני גוי". פעם אף אמר ברכה זו מיד בקומו בבוקר, כשרצה לחזק את עצמו. מסתבר שאף בימי מרדכי ואסתר, הביאה תחושה זאת לשמחה מחודשת, אחרי ימי אימה כאלה...
*
הרמב"ם פותח לנו שער חדש בהשפעת התורה על עם ישראל. וזה לשון קדשו: "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל". [סוף הלכות עבדים].
הרמב"ם מחדש לנו דבר נפלא ביותר, שטובת התורה שהשפיע עלינו הקב"ה, עיצבה את דמותנו במידות יקרות... ה"חוקים ומשפטים צדיקים" שבתורה חרשו תלמים עמוקים בטבעם של ישראל. "אין טוב אלא תורה" אמרו חז"ל, וטובה זו הפכה את אומתנו, להיות אומה של הטבה במהותה. כמובן שתחילת הדרך בזה היתה היותנו "זרעו של אברהם אבינו", אמנם הרמב"ם מדגיש גם שעל ידי התורה הקדושה נהיינו עַם החסד והרחמים... הטוב שיש בנו מכח "טובת התורה" היא, מידת טוב יסודית ומושרשת ונצחית כתורה עצמה...
ומכלל הן אתה שומע לאו. החוקים והמשפטים הצדיקים השפיעו עלינו חסד ורחמים. ואילו בימי אחשורוש ראו בחוקות הגוי את ההיפך הגמור, חוקים ומשפטים מרושעים, הפכו אותם לחסרי רחמים, לנכונים לרצח בדם קר. ושוב, מתוך ההפכה קפצנו אל האור אל כל הטוב והנאצל שבתורה הקדושה. להכיר, להודות ולהלל להקב"ה נותן התורה. מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי...
*
ואחרי כן קבעו להם ישראל סדר "דת ודין" חדשים סביב הנס, ברוח דת ישראל האמיתית... אז כשהכירו ישראל באפסיות חוקי מדינתם, עמוסי פֶּשע ורֶשע, אז תיקנו לעומת זאת "חוקים ומשפטים צדיקים" שלא יעברו מתוך היהודים, מלאים צדק ואמונה, אהבה ואחווה, חסד ורחמים. הכרת הבורא יתברך והשגחתו, קריאת המגילה שכולה פרסום הנס והבעת הלל והודאה [מגילה י"ד. ויעויין ברש"י ד.]. סעודות פורים בריבוי עם לזכרון הנס, שפע שמחה של מצוה ברב עם. "ואנכי אשמח בה'".
משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כשהדאגה לצרכי העני, הוא ראשון במעלה. הרי כך פסק הרמב"ם "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו, דומה לשכינה... [פ"ב מהל' מגילה הי"ז].
וכמובן כתיבת וקריאת המגילה לכל פרטיה ודקדוקיה. להנציח את מעשה ה' כי נורא הוא. זאת ועוד, לזה מתווספת תורה שבעל פה. על הפסוק "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" דרשו חז"ל: [ירו' פ"ב דמגילה ה"ד] "שקבעו לה חכמים מסכת". ופירש ב'קרבן העדה': שיהגו וילמדו בה תמיד. חכמים הנציחו את הנס בתורתנו הנצחית. אף במשך השנה כולה יוכל יהודי למצוא במסכת מגילה את ההתעלות המיוחדת ואת השמחה הרוחנית שבפורים.
*
בחג הפורים בפרט ניכרת ההבדלה העמוקה בין ישראל לעמים. כה מאלפים הם דברי רבי צדוק הכהן על "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" [מגילה ז':]: "דהפירוש הפשוט בו, הוא גילוי דבר זה, דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהשם יתברך, גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם...! ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב, כמ"ש נכנס יין יצא סוד...".
זוהי עצם מטרת וכוונת ה'בסומי' בפורים, להביא לידי גילוי את הנקודה היהודית, נקודה זו שלעולם אינה יכולה להיפרד מן האלקות. אפילו בזמן שבכלל אין ישוב הדעת, גם אז שורה בתוכה קדושה 'קביעא וקיימא', וכמו שהמשיך ה"כהן" "ונתגלה דמעמקי הלב דבני ישראל דבוק בהשם יתברך בלי שום יישוב הדעת... רק נקודת הרצון האמיתית היא דבוקה באמת מעצמה בהשם יתברך..." [רסיסי לילה סי' כ'].
בעיצומה של שמחת הפורים מבקש הקב"ה כביכול לראות את מעמקי הלב של בני ישראל בטהרתם, את נקודת האמת הקבועה בהם, זו שלעולם אינה זזה ממקומה... כי ה"יום טוב" של פורים מגלה לעין כל שבני ישראל בעמקי לבבם הם תמיד מחוברים אל רבון כל העולמים...
*
לרעיונו זה מסמיך רבי צדוק הכהן את דברי חז"ל הידועים: "בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו ובכעסו" [עירובין ס"ה:] - "אדם ניכר בכוסו" מהותו האמיתית של האדם ניכרת ביותר לאחר שתייתו... "בכוסו ובשכרותו, שאז אין בו דעה שלימה להסתיר ולהעלים מעמקי לבבו, ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב..." – וכך זה אכן ניכר בימי הפורים, כשהנקודה היהודית מנצנצת עם אורה הפנימי, ודווקא בעת שבני ישראל מבוסמים ביינם, דווקא אז באה לידי גילוי המהות הפנימית והאמיתית של היהודי, שהוא דבוק בעצם באלוקים חיים ומלך עולם...
"וקדושה זו מתגלית בכל תוקף בפורים" [רסיסי לילה, שם]. באמצעות "מפתח" זה, מבית מדרשו של "הכהן", שבפורים מתגלית ונראית גם כלפי חוץ הפנימיות של נשמת בני ישראל, נפתח לפנינו מהלך חדש במהותו של של פורים, כאשר על כל צעד אנו יכולים להבחין בניגודים הרבים הקיימים בין ישראל לעמים, הן בפסוקי מגילת אסתר עצמה, והן בעניני פורים בכלל.
בימי הפורים מתרחק היהודי מן העולם הנכרי מתוך זכרון עמלק, הוא זוכר למה עלול הגוי ברשעתו, ובו זמנית מתחבר הוא אל אחיו ורעיו היהודים, במשלוח מנות ומתנות אביונים וסעודות פורים בצוותא, "מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד. וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו". [רש"י אסתר ט']
*
בכוסו... המשתה שערך המלך אחשורוש, בנוסף לכל האמור לעיל, מגלה את מהותן האמיתית של אומות העולם. וכפי שחז"ל הגדירו, בהקשר למשתה זה את ההבדל שבין מהות של אומות העולם למהותם של ישראל קדושים: "כשאומות העולם אוכלין ושותין מתעסקין הן בדברי תִּפְלוּת" –, ואילו היהודים, להבדיל, "כשישראל אוכלין ושותין ושמחין, הן מברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה" [מגילה י"ב:, אסתר רבה פ"ג].
הבה ואשתף אותך בחוויה של ב"כוסו" באופן נעלה ביותר. שוב ושוב מתעורר בקרבי זכרון אותה סעודת צהרי פורים ב"שטיבל" של חסידי גור באנטוורפן, אותו "שטיבל" שהיה לי, בימי השחרות והבחרות, מעין "פינת יקרת" אהובה ובלתי נשכחת...
התמונה המרהיבה של אותה סעודת צהרי הפורים עדיין ניצבת לנגד עיני, במלוא הודה ותפארתה. במרכזו של החדר האמצעי של ה"שטיבל", ניצב שולחן ארוך, ערוך לתפארת, הסעודה היא כיד המלך והאווירה הפורימית היתה בשיאה... מצבי הרוח והלכי הנפש של המסובים, כולל בחורי ה"שטיבל" היו מרוממים ונשגבים עד אין גבול, השמחה היהודית חדרה עד לתוך העצמות... אוירת החדווה הלכה וגברה... ובין כותלי ה"שטיבל" נשמעו ללא הרף, מפיהם של טובי החסידים, אמרות ורעיונות שהביאו לידי ביטוי את קדושת היום, ובהתאם לאוירה הפורימית, לא חסר המזג גם עם דברי שמחה ובדיחותא.
בחבורה הזאת בלטה דמותו הנעלה של הרה"ח ר' מרדכי צבי הלוי [בר' שלום דוד] הורוביץ ז"ל, שהיה אז עדיין בבחרותו. הוא לא דיבר הרבה, אלא שרוממותו השפיעה עלינו. כולנו הבטנו עליו בהערצה נסתרה. ר' מוטל היה בן תורה גדול היה ובחור חסידי במלוא המובן. מסורת קדומים חיה בתוכו, אש קודש של בחורים חסידיים מפעם, עם אותן השאיפות. גם במצב זה של סעודת פורים הקרין אצילות מיוחדת.
ולפתע, בעוד האוירה החיה והשמחה בשיאה, בעוד שקולות השירה והזמרה נישאים בעוז, מתוך גרונות שנמזגו בהם יין כדת היום., נשמע פתאום בחלל ה"שטיבל" הקול, על אחד מילדי החמד שבעירנו, שנפל למשכב ל"ע באופן פתאומי, ויש לעורר עליו רחמי שמים... לעולם לא אשכח את מה שראו עיני באותם רגעים, איך שכל הקהל הקדוש כאחד, התרומם מיד ממקומו, וכל המסובים, שעד כה הטיבו את לבם ביין, תפסו את אומנות אבותיהם בידיהם, חיש מהר נפתחו ספרי התהילים, וכאיש אחד בלב אחד פתחו כולם בתפילה בפרק צ' שבתהילים: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים...". לא פרק אחד או שנים אמרו אז, אלא שהשלימו אז את הספר...
האווירה הפורימית ששלטה בכיפה עד לרגע זה, התחלפה באחת מן הקצה אל הקצה... ענני השכרות כאילו והתפזרו עם הרוח, ובמקומם השתלטה על כולם אווירה של כובד ראש המלווה בדאגה כנה ועמוקה לשלומו של הילד החולה... "יין קשה, פחד מפיגו...!" הפחד והדאגה לגורלו של ילד יהודי סילקו באחת את אדי היין המשכרים מן המוח... וסילקו כל עקבות של בדיחות הדעת...
*
כל המאורע הפתאומי הזה, הניגוד המוחלט של האווירה ב"שטיבל" שהתחלפה כהרף עין, השאירו עלי רושם עז ביותר. באותם רגעים קלטתי באזני את הקולות הפנימיים של הנקודה היהודית, "דאס פינטעלע יוד..." איך שגם באותם רגעים שאותה נקודה יהודית היתה רווייה ביין, ואכן באותם רגעים ממש, כשהכל מסביב היה נראה כאילו שקוע בקהות חושים, אווירה מבוסמת, כשכל המחיצות החיצוניות הסובבות על הנקודה היהודית, התרופפו ונעשו שקופות, ניתן היה לחוש ואף לראות בבירור את מהותה הנפלאה של אותה נקודה היהודית, על מלוא האור הפנימי שלה, המפיץ קרני אורה לכל עבר, נקודה יהודית שכל כולה מלאה באמונת ישראל ואהבת ישראל כאחד...
לא פעם עולה אותו מחזה נורא הוד לנגד עיני, ולא דווקא בימי הפורים, אלא גם ובעיקר כאשר אני מנסה להעמיד למול עיני את ה"זה לעומת זה"; את ה"מה בין בני לבן חמי". להבדיל, כשהם דבוקים בכל ישותם אל הקנקן המשכר שבחיקם, ומתוך מצבם זה הם עלולים לכל חטא ולכל פשע... דווקא ברגעים אלו "על כוס יין מלא" באה לידי ביטוי אותה "הבדלה" שבין ישראל לעמים... הגוי שותה ומשתכר, ומתוך שכרונו הוא שוקע כולו בדיוטא התחתונה, ואילו היהודי שותה כמצות היום, וגם מתוך ערפול חושיו הוא יכול להתרומם עד רום כל המעלות, מושל ברוחו ומתדבק אל קונו בתפילה...!
לבסומי... "בסומי" היא לשון מתיקות. בשיא שמחת פורים, מורגשת המתיקות היהודית, נופת צוף וכל טעם...
*
בכיסו... עוד סימן היכר על איכות האדם וסימן הבדלה עצומה בין ישראל לעמים, המתבטאת ביותר בחג הפורים! בעד עשרת אלפים נותן אחשורוש את ידו להריגת עם להשמיד להרוג ולאבד אומה שלימה ביום אחד! וכמובן "ושללם לבוז"!!!
והרי דוגמא נוספת מחצר המלכות, משל מהתנהגות אופיינית, חמדת הממון שכּיבְְּתה כל זיקה אנושית... באותם רגעים איומים כשאסתר המלכה נכנסה אל החצר הפנימית ומבלי ליטול רשות. היא סיכנה אז את חייה למען עמה, כשהיא מתאזרת בבטחון באלוקי ישראל...
אז ניצבו מסביבה אותם "בני פלטין" הלא הם אנשי האצולה הפרסית, בני המעמד הגבוה שגילו אז את פרצוף הגוי הנאלח... לא פחות ולא יותר, באותה שעה ממש, כבר תיכננו השרים והפרתמים איך לחלק ביניהם את ירושת המלכה, אם תיענש ב"אחת דתו" של אחשורוש... וכך לימדונו חז"ל – [מדרש תהילים כ"ב] שכל אחד ואחד מ"בני הפלטין" ללא יוצא מן הכלל, כבר לטשו עינים על התכשיטים ועל בגדי המלכות. ואמנם על זאת זעקה אסתר המלכה באותה שעה את המלים: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל...", [תהילים שם]. לפני זמן מה עדיין היה כל אחד מהם מתהלל במלכה "שלהם", שכל אחד נדמה לו כאומתו, וכעת, כשהיא בסכנה, מטילים גורל ביניהם בפניה, על רכושה...
ר' ישראל! שנדע ונבין לפחות מה זאת "אריסטוקרטיה" נכרית... לא מדובר כאן על בריונים גסים מן השוק, אלא על שרים מגוהצים, מהוקצעים ומנומסים, בני טרקלינו של מלך שסועדים בכלי כסף וכלי זהב... אין כאן חמלה, אין מצפון, אין בושה, אבל יש כאן, חמדה פראית של חיתו יער... וכלשון אסתר המלכה באותו המזמור: כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים".
*
וזה לעומת זה... בכיסו... חג הפורים בא להוכיח בכל עוז את ההיפך, אצל ישראל עם קדוש, עם חסד מעודו, להבדיל. וביותר מאז שנקבע יום הפורים בעם ישראל, ועד עצם היום הזה, הרי הוא זמן שכולו נדיבות, רוחב הלב, נתינה אחר נתינה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. דלתות עם ישראל, כמו לבם הרחום, פתוחים לרווחה לכל אחד ואחד, ומתוך אהבת ישראל זכה וטהורה. "כל הפושט יד נותנים לו" ללא גבולי מעמדות וללא מחיצות.
כמה חן יהודי טהור, וקדושה נאצלת, טמונים בעובדה המסופרת על הרה"ק מאפטא זי"ע בעל "אוהב ישראל": היה זה בפורים הראשון לכהונתו בעיר יאַס, על שולחנו הטהור נערמו ערימות ערימות של מטבעות זהב, והיה הרה"ק מאפטא זי"ע משתעשע בהם מתוך חביבות מיוחדת... בסמוך אליו ישב בנו הרה"ק רבי יצחק מאיר מז'ינקוב זי"ע, והיה תמה על המחזה הנדיר שנגול כעת לנגד עיניו. טאטע! פנה הבן בשאלה אל האב הגדול: "מה קורה כאן? רגיל אני מאז ומתמיד, במשך כל ימות השנה, שכל ענין הממון מאוס אצלך, בטל ומבוטל הוא במחיצתך כעפרא דארעא, והנה כעת "ונהפוך הוא"...? אתמהא!".
השיב לו האב ה"אוהב ישראל": "אמת ויציב, בני, מעולם לא היה לממון כל חשיבות אצלי, אבל הרי פורים היום, ומצות היום בנתינה, אמור נא לי בני אהובי, אלו פנים תהיה לה לנתינה שלי, כאשר אתן לזולתי דבר שאין לו כל ערך אצלי, הלזאת תקרא נתינה...?! אי לכך משתעשע אני כעת במטבעות הזהב, בכדי שתעורר בקרבי תשוקה ואהבה אל הכסף, וכאשר יתגדל חשקי ואהבתי אליו, אוכל לחלק ולפזר אותו לעניים, כמצות היום וכדבעי למהוי...!"
*
והרי הסימן השלישי שבו אדם ניכר – "בכעסו". מדה זו, מדת הכעס, משמשת כגורם חשוב ומכריע במהלך הענינים במגילת אסתר. כאשר המלך אחשורוש מתמלא בכעס, הרי תוך כדי כעסו הוא הופך עולמות: "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בו...ֹ"; "וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ..." - התלקחות הכעס שלו גורמת למהפכות גדולות במלכות אחשורוש: "הרג את אשתו מפני אוהבו... הרג את אוהבו מפני אשתו..." [אסתר רבה פ"א, א'].
וכמובן המן הרשע, כשמדת הכעס השתלטה עליו. למרות שהיה המן הרשע יושב בכבודו של עולם, בשיא פסגת הכבוד, לאחר שהמלך אחשורוש גידל אותו מעל כל שרי המלוכה "וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ"... ובכל זאת בשביל טיפת כבוד, הוא מגיע למצב של "וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה", חמת זעם, רצח ומשטמה שאין לה גבול ומדה...
*
ולעומת זאת, להבדיל, בני ישראל בשעת הישועה, למרות שהיה חרון אפם רב וגדול על אותם שונאי ישראל שזה עתה ביקשו להשמידם, כנגד אלו שזה עתה חידדו את סכיניהם וליטשו את חרבותיהם בכדי להרוג אפילו את טפם ח"ו, בכל זאת, כאשר ניתנה להם הרשות להנקם מאויביהם, הם עשו זאת מתוך משמעת מלאה לדיני התורה, ורק בימים המוגבלים, וגם זאת רק מתוך כוונה טהורה של מצות מחיית עמלק, תוך הימנעות מכל נגיעה חומרית: "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם...!"
*
נחזור נא שוב אל מצוות "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע." ואל קבלת התורה מאהבה גם יחד מתוך רעיון יקר מאד מספר "זרע שמשון". ספר קדוש זה התפרסם מאד בשנים האחרונות. תוכנו מופלא ביותר בהודו, הדרו ומקוריותו. מחברו רבי שמשון נחמני זי"ע, היה גאון ומקובל אלקי מגדולי איטליה לפני שלוש מאות שנה. מכיון שלא השאיר דורות ל"ע, התחנן בהקדמתו שילמדו בספרו והבטיח גדולות. בעצמי שמעתי מפי כמה גדולי תורה ידועים, שקבעו שיעורים בספר ההוא, וראו נפלאות וישועות מתוך לימוד זה.
אי לכך, רציתי להנותך בפנינה יקרה שראיתי בפירושו על מגילת אסתר. על "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" כלומר, שתיית יין "יותר מדאי". הוא מבאר זאת להפליא על פי מה שאמרו קדמונינו ז"ל [ושורשו בזוה"ק] שהיין מרמז על תורה שבעל פה. והואיל ובפורים קבלו עליהם באהבה בעיקר "תורה שבעל פה" [ע"פ התנחומא נח ג']. לכן שותים יין [המרמז על תושבע"פ] בלי גבול ומדה, להודיע שקבלנו עלינו תורה שבעל פה, בלי שיעור והגבלה, ללא גבול ומדה... ודפח"ח.
*
ובכן, יקירי, כך ניגשים לפורים כיהודים, בהכרה ברורה של עם הנבחר, עם קרובו של הקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ובימי אחשורוש היתה כעין בחירה חדשה וקבלת התורה מחודשת בתכלית הרצון ואהבה וללא גבול ומדה, וכאמור, מתוך הבדלת חוק ומשפט ביניהם לבינם...
לחיים! ר' ישראל, לחיים! שנתבסם ונתמתק יחד, שנלך בדרך טובים וארחות צדיקים נשמור. שנזכה להשתחרר לגמרי מעול הגויים ותרבותם, גסותם, שפלותם והמצאותיהם, שנעמוד על איכותינו הגבוהה מכל גבוה, מתוך שמחה עצומה מרקיעה שחקים. אשריך ישראל עם נושע בה'...
ואולי ניתן לומר, שכשרצה המשורר האלקי של שבת, בעל "כל מקדש שביעי" להוכיח עד כמה דבקים ישראל, "זרע יעקב אשר בם בחרת" בתורה הקדושה ובמצוות השבת ומתרחקים מגויי הארצות ומשפחות האדמה; אז השתמש בלשון "כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו", הוא בחר בלשון המגילה שנאמרה בשעתו על אחשורוש. להודיע שמאז קבלת התורה מחדש בימים ההם, התרחקנו מחוקות הגוי בתכלית המרחק, ו"דבר המלך ודתו" אין לו אלא פירוש אחד בלבד, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לזכרה ולשמרה, כדבר המלך ודתו,
פורים שמח בתכלית השמחה ושלימותה!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
כדבר המלך ודתו...
הבדל תהומי בין חוקים ומשפטים
מתוך שמחת פורים וקבלת התורה
לר' ישראל יקירי שליט"א
בשבת מברכין אדר, שחל השנה בפרשת ואלה המשפטים, התנוצץ לפני מתוך דברי רש"י הקדוש, אור חדש לעבר חג הפורים, מגילת אסתר ובפרט על קבלת התורה בה. מצאתי בזה הכנה מחודשת לחודש אדר. ואתכבד לשלוח לך יקירי, את 'איגרת הפורים' השנה, על נושא זה.
רש"י מביא שם כידוע את דרשת חז"ל [גיטין פ"ח:] ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני גויים [הגירסא המקורית]. במלים אלה לא ניתן רק האיסור החָמור ללכת לערכאות בלבד, אלא שניצבים כאן עולמות שלמים, ניגודים קיצוניים זה לעומת זה בתכלית ההבדלה.
*
והרי תמצית הרעיון הנוגע לחג הפורים הבא עלינו לטובה ולברכה. "הדת והדין" בחוקי פרס ומדי כידוע, נתמלאו על גדותיהם ברוח שטות והשחתה. כמה אם כן זירזה והמריצה מציאות זו לישראל, לחזור אל חיק האמת והצדק ולקבל מחדש את התורה הקדושה מאהבה. אז הבהיק להם ביתר שאת, האור מתוך החושך. נהורא מגו חשוכא. אחרי לאחר שהכירו באמת האלקית נתקיים 'ונהפוך הוא" בטעם העליון. הדור קבלוה בימי אחשורוש דייקא! בימי חוקים ומשפטים של הבל ורעות רוח, תחת ממשלתו, הגיעו אל האמת...
מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי... הרי בהבדל שבין משפט למשפט בין ישראל לעמים, מזדקר לפנינו בכל עת, הפער התהומי בין טוב לרע, אור וחושך, אמת ושקר, קדושה וטומאה, רחמים ואכזריות, יושר ועקמומיות, בנין והרס, רום שמים ועומק תהום, עול מלכות שמים ושרירות הלב.
וכל הנקודות האלה משתרעות על פני המגילה, כפי שנראה להלן בעזהי"ת. והרי נושא מרכזי במגילה, ה"ונהפוך" הוא. לכן ראוי להתעמק בהיפכים ולהראות על המרחקים העצומים שביניהם...
*
בכלל, נפלא ביותר הוא יסודו של רבי יצחק עראמה "בעל העקדה" על חוקי סדום ועמורה. הרי עצם העבירות שעברו אז מצאנו גם בתקופה אחרת. אולם עיקר הרע היה שנעשה מזה חוק ומשפט. עוול חתום בגושפנקא של חוק, הוא גרוע מכל גרוע...! וזה לשונו: "זה היה חטאת סדום כו' כבר - אשר הקימו להם דברים רעים ומגונים לחוקים ומשפטים טובים וישרים, וקבעו בהם מסמרים ". [פ' וירא שער כ'].
*
כחוט השני עובר זאת במגילת אסתר, שם לומדים ועומדים על טיבם של משפטים במלכות האדירה בעולם. מה נחשב ל"דת ודין" במלכות פרס ומדי? מה התבטא מתוך רצון ה'מחוקק'? מה קבע את החוק...? הם קבעו וחקקו את ה"דת" לפי הוראת יצר לב האדם ורצונותיו הנבערים. כבר בתחילת המגילה, במשתה אחשורוש נראה זאת היטב. הדת והדין במלכות זו, סובבו מתחילה את המשתה הגדול, רדיפת תענוגות בחוסר דעת.
הוי! דת פרס ומדי! מערכת שלימה וסדר מופתי, לפי ערכו של כל אזרח. בחצר גינת ביתן המלך. ""הראוי לחצר - לחצר, הראוי לגינה - לגינה, הראוי לביתן - לביתן". בהראותו! בהראותו! מלך אביון בדעת, כמה אוצרות השקיע בהנאות חולפות. בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום.
חור כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוץ וארגמן, על גלילי כסף ועמודי שש... מטות זהב וכסף, רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. מבזבזים הון תועפות בכדי לבלות בהבל וריק ואפס מעשה. משקיעים אוצרות זהב על משתה, והכל בגושפנקא של חוק. כמובן כדבר המלך ודתו. ואין פוצה פה ומצפצף. מי יעיז להרים יד נגד החוק...?
*
ר' ישראל! נעיין נא בשמחה, ברוח היום, בפסוק "והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו". הוי! דתי פרס ומדי! מנגנון ממשלתי שלם מתקיים סביב חביות, קנקנים וכוסות. צבא שלם של מוזגים מומחים ממונים מטעם המלכות, פקידים ממשלתיים לאלפים של בוחרי יין וטועמיו, הבודקים בכובד ראש, תאריך לידתו של כל איש ואיש וממציאים לו יין שגדול ממנו בשנים. [מגילה י"ב.]. כי כן יסד המלך. מושל בכיפה האחראי על יושבי תבל, מייסד חוקים על יין ושותיו. יין מלכות רב כיד המלך.
השמעת יקירי? דת של שתיה! חקיקה של הוללות! חוק של תענוגים! כי כן "יסד" המלך, "לשון יסוד" [רש"י] על כל רב ביתו "על כל שרי הסעודה, שר האופים ושר הטבחים ושר המשקים" [שם].
והשתיה כדת אין אונס... כמה רשעות טמונה מתחת לצו מלכות 'סובלני' כזה. בעל ה"חוות דעת" זצוק"ל בפירושו "מגילת סתרים" שלו, פירש כאן את מזימתו של מלך. בכוונה לא כפה אחשורוש על השיכרות. מגמתו היתה להביא את עם ישראל לידי חטא ח"ו ורצה שיתחייבו על כך בזדון ולא מתוך שכרות...
*
ולהבדיל, במלכות ישראל. ולוּ רק בנושא זה של יין במלכות. הרי כך הזהירה בת שבע את בנה שלמה המלך: "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר. פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹונִי. [משלי ל"א] וכך פסק רבינו הרמב"ם ז"ל. "המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"... [פ"ג מהל' מלכים ה"ה]. זוהי החומה הבצורה, הגבוהה עד שמי שמים, המבדלת בין מלכות למלכות...
אצלינו, המלך אסור ביין מפני גודל אחריותו. "פן ישתה וישכח מחוקק וישַנה דין כל בני עוני" [משלי שם] כלומר, פן ישכח את התורה ופן יעוות את הדין. ואילו אצלם להבדיל, המלך בעצמו מחוקק חוקי היין והשתיה כדת. אין לו תורה לשכוח ועיוות הדין הרי היא שאיפת חייו...
*
דתי פרס ומדי... הכל היה רקוב ונבוב, 'מזויף מתוכו' בחותמו של מלך אדיר שאין לו בעולמו אלא שחוק וקלות ראש בלבד. אף מלה אחת של חכמה לא נשמעה במשתה! אפילו בכלי שיר לא ניגנו. אף על זה אמרו קדמונינו ז"ל, שחשש שמא מתוך הנגינה יתעוררו ישראל ולא יגאלו במאכל אסור [מנות הלוי]. רק שקשוק כוסות נשמע שם, נקישת כלי מאכל ודברי שטות. וכך אמרו חז"ל "את כל רוחו יוציא כסיל" [משלי כ"ז] זה אחשורוש.... [אסת"ר ב'].
ריקא! מלך הולל! מושל עולם ושוטה שבעולם! כמה ילדים רעבים ללחם במדינות מלכותו, כמה עניים אומללים ישנם תחת חסותו. כמה עוול שוחד וצביעות יש במשטרו. האם נתן את לבו לכך בתוקף תפקידו כמלך? שומר אורוות הסוסים היה אחשורוש פעם ושם קבל את החינוך הממלכתי שלו. בתכונת הסוסים נאחז ונשאר.
ושוב חוק ומשפט! ענין המלכה שעברה על מצוות המלך, נמסר בדחיפות לחכמים יודעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין. "אסון" לאומי מזעזע קרה בחצר המלך, כדי בזיון וקצף, הענין בוער וסוער, מהפכה עולמית, סכנה לאנושות כולה. כדת מה לעשות.
יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור... אחרי המעשה ההוא אכף החוק הפרסי על: "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". פתגם המלך!! כל בעל בית במלכות אחשורוש, מעתה ישרור ביד חזקה במעונו, במטה זעם ובחרב שלופה. אוי למי שימרה את פיו מעתה. הרי כך ראו ולמדו מדרכי מלכם הדוגל ב"אחת דתו". וזה יביא ללא ספק את שלוות העם על מי מנוחות, בהשקט ובטח...
לפי החוק החדש, הבבלי ידבר מעתה בבלית בלבד הטורסי ידבר טורסית כלשון עמו, ללא זיז ושינוי בין אם יבינו אותו ובין שיעשו את ההיפך. מעתה יתנהל מעתה כל הבית, בלעג לשון ואין בינה, ואז כבר יבוא העולם על תיקונו... ואמנם בחקיקת "חוק" אויל זה, כבר יצא טבעו של אחשורוש בעולם. וכפי שכתב רש"י [מגילה י"ב:] שמתוך "אגרות ראשונות" אלה, הוחזק כשוטה...!
ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו... שוב נוצרו רבבות משרות חדשות על חשבון משלמי המסים. על שרירות לב של מושל על דבר שקר וטירוף רצונו. והרי חוק מלכות פרס נוסף. כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך – אשר לא יקָרא אחת דתו. ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת... גם אלה היו בין דתי המלך, שלא הפסיק מלהתבזות, ומאידך הקפיד על כבודו עד קצה האחרון...
*
מדת לדת.. דת של שתיה ודת של הרג ואבדן. מחוק שטות והבל שוב התדרדר הדבר, לחוק רצח עם שלם ח"ו. המן הרשע כבש את לב האבן של מעבידו ובהשפעתו מוכן המלך להפקיר דמם של ישראל ללא טפה של רחמים. הוא נמשך כולו אחרי "נצר זדון מזרע עמלק". הוא שב"הגינותו" עשה כרצון איש ואיש נהיה שותף נאמן כעת לאכזר שבאכזרים. הוא אחשורוש ברשעו מתחילתו עד סופו [מגילה י"א.] , הוא 'שותפו של עמלק' ששנא את ישראל יותר מהמן! [אסת"ר ז'] שניהם עוסקים במסחר על חיי עם שלם, והוא מסכים ומתאוה לטבח רבבות אלפי ישראל ר"ל, אנשים נשים וטף בעד בצע כסף. הוא אחשורוש הזד היהיר, שהתלבש בבגדי כהונה, השתמש בכלי המקדש ועיכב את בניינו בכל תוקף. הוא אחשורוש הנקרא אחיו של נבוכדנצר. שכן רצון משותף היה להם לרשעי עולם אלו...
והכל תחת מעטה הדת, תחת גושפנקא של חוק. ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם. אנשים ונשים וטף בטבעת המלך ומתוך כך שוב דת של שתיה. "והמלך והמן ישבו לשתות". ושוב ויקראו סופרי המלך... שרי עם ועם מדינה ומדינה ככתבה... נכתב ונחתם בטבעת המלך להשמיד להרוג ולאבד. פתשגן הכתב להינתן "דת" בכל מדינה... וה"דת" ניתנו בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות...
*
שאם יזכה יבחין... אז בימי נס פורים הבחינו היטב בעומק ההבדלה לאין חקר. אז אחרי הגזירה הנוראה כשחזרו ישראל בתשובה ותפילה, בדברי הצומות וזעקתם; אז כשזכו להכיר במלכות שמים ואת הנסים והנפלאות. נתבהרה ראייתם לראות את האמת.
פעם נהנו מסעודתו של אחשורוש. הברק החיצוני הטעה אותם לשעה. כעת נוכחו לראות איזו מדה של גנאי מונחת מאחורי כל זה. הארמונות מלאו תוהו ובוהו וריקנות. שרביט הזהב נתון ביד נפשעת. טבעת הזהב ענודה על אצבע רֶשע. הכל רקוב ונאלח. בממשלת אחשורוש שולטות דת של שתיה ודת של רצח.
ואילו בני ישראל, להבדיל הבדלות אין-סוף, דתיהם שונות מכל עם. אז נפתחו עיניהם וראו מראות אלקים בתוך המאורעות. ליהודים היתה אורה זו תורה...
*
קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם... קבלת התורה מאהבה באה מכח הנס. אמנם כאמור, הועילה והמריצה לכך הקדמת החושך של "דת ודין" של פרס ומדי תחת שבטו של מלך "רשע שוטה וגס רוח" כאחד. הדור קבלוה בימי אחשורוש. אחרי כל מה שעבר עליהם, אחרי כל מה שהשתכנעו על גנותם שפלותם של אומות העולם.
ואז ראו ורצו וזינקו כל היהודים אל תורתינו הקדושה והטהורה, הרחומה והישרה. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוּכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָּז. וכולם כאחד הודו והמליכו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. כולם כאחד הודו והכירו: אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד... ואז דבקו בכל לב ונפש ב"דבר המלך ודתו" המלך האמיתי "ואתה מושל בכל" ודתו האמיתית...
*
אמרו עליו על מליצן של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שהיה רוקד בשמחה עצומה מתוך אמירת ברכת "שלא עשני גוי". פעם אף אמר ברכה זו מיד בקומו בבוקר, כשרצה לחזק את עצמו. מסתבר שאף בימי מרדכי ואסתר, הביאה תחושה זאת לשמחה מחודשת, אחרי ימי אימה כאלה...
*
הרמב"ם פותח לנו שער חדש בהשפעת התורה על עם ישראל. וזה לשון קדשו: "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל". [סוף הלכות עבדים].
הרמב"ם מחדש לנו דבר נפלא ביותר, שטובת התורה שהשפיע עלינו הקב"ה, עיצבה את דמותנו במידות יקרות... ה"חוקים ומשפטים צדיקים" שבתורה חרשו תלמים עמוקים בטבעם של ישראל. "אין טוב אלא תורה" אמרו חז"ל, וטובה זו הפכה את אומתנו, להיות אומה של הטבה במהותה. כמובן שתחילת הדרך בזה היתה היותנו "זרעו של אברהם אבינו", אמנם הרמב"ם מדגיש גם שעל ידי התורה הקדושה נהיינו עַם החסד והרחמים... הטוב שיש בנו מכח "טובת התורה" היא, מידת טוב יסודית ומושרשת ונצחית כתורה עצמה...
ומכלל הן אתה שומע לאו. החוקים והמשפטים הצדיקים השפיעו עלינו חסד ורחמים. ואילו בימי אחשורוש ראו בחוקות הגוי את ההיפך הגמור, חוקים ומשפטים מרושעים, הפכו אותם לחסרי רחמים, לנכונים לרצח בדם קר. ושוב, מתוך ההפכה קפצנו אל האור אל כל הטוב והנאצל שבתורה הקדושה. להכיר, להודות ולהלל להקב"ה נותן התורה. מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי...
*
ואחרי כן קבעו להם ישראל סדר "דת ודין" חדשים סביב הנס, ברוח דת ישראל האמיתית... אז כשהכירו ישראל באפסיות חוקי מדינתם, עמוסי פֶּשע ורֶשע, אז תיקנו לעומת זאת "חוקים ומשפטים צדיקים" שלא יעברו מתוך היהודים, מלאים צדק ואמונה, אהבה ואחווה, חסד ורחמים. הכרת הבורא יתברך והשגחתו, קריאת המגילה שכולה פרסום הנס והבעת הלל והודאה [מגילה י"ד. ויעויין ברש"י ד.]. סעודות פורים בריבוי עם לזכרון הנס, שפע שמחה של מצוה ברב עם. "ואנכי אשמח בה'".
משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כשהדאגה לצרכי העני, הוא ראשון במעלה. הרי כך פסק הרמב"ם "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו, דומה לשכינה... [פ"ב מהל' מגילה הי"ז].
וכמובן כתיבת וקריאת המגילה לכל פרטיה ודקדוקיה. להנציח את מעשה ה' כי נורא הוא. זאת ועוד, לזה מתווספת תורה שבעל פה. על הפסוק "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" דרשו חז"ל: [ירו' פ"ב דמגילה ה"ד] "שקבעו לה חכמים מסכת". ופירש ב'קרבן העדה': שיהגו וילמדו בה תמיד. חכמים הנציחו את הנס בתורתנו הנצחית. אף במשך השנה כולה יוכל יהודי למצוא במסכת מגילה את ההתעלות המיוחדת ואת השמחה הרוחנית שבפורים.
*
בחג הפורים בפרט ניכרת ההבדלה העמוקה בין ישראל לעמים. כה מאלפים הם דברי רבי צדוק הכהן על "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" [מגילה ז':]: "דהפירוש הפשוט בו, הוא גילוי דבר זה, דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהשם יתברך, גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם...! ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב, כמ"ש נכנס יין יצא סוד...".
זוהי עצם מטרת וכוונת ה'בסומי' בפורים, להביא לידי גילוי את הנקודה היהודית, נקודה זו שלעולם אינה יכולה להיפרד מן האלקות. אפילו בזמן שבכלל אין ישוב הדעת, גם אז שורה בתוכה קדושה 'קביעא וקיימא', וכמו שהמשיך ה"כהן" "ונתגלה דמעמקי הלב דבני ישראל דבוק בהשם יתברך בלי שום יישוב הדעת... רק נקודת הרצון האמיתית היא דבוקה באמת מעצמה בהשם יתברך..." [רסיסי לילה סי' כ'].
בעיצומה של שמחת הפורים מבקש הקב"ה כביכול לראות את מעמקי הלב של בני ישראל בטהרתם, את נקודת האמת הקבועה בהם, זו שלעולם אינה זזה ממקומה... כי ה"יום טוב" של פורים מגלה לעין כל שבני ישראל בעמקי לבבם הם תמיד מחוברים אל רבון כל העולמים...
*
לרעיונו זה מסמיך רבי צדוק הכהן את דברי חז"ל הידועים: "בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו ובכעסו" [עירובין ס"ה:] - "אדם ניכר בכוסו" מהותו האמיתית של האדם ניכרת ביותר לאחר שתייתו... "בכוסו ובשכרותו, שאז אין בו דעה שלימה להסתיר ולהעלים מעמקי לבבו, ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב..." – וכך זה אכן ניכר בימי הפורים, כשהנקודה היהודית מנצנצת עם אורה הפנימי, ודווקא בעת שבני ישראל מבוסמים ביינם, דווקא אז באה לידי גילוי המהות הפנימית והאמיתית של היהודי, שהוא דבוק בעצם באלוקים חיים ומלך עולם...
"וקדושה זו מתגלית בכל תוקף בפורים" [רסיסי לילה, שם]. באמצעות "מפתח" זה, מבית מדרשו של "הכהן", שבפורים מתגלית ונראית גם כלפי חוץ הפנימיות של נשמת בני ישראל, נפתח לפנינו מהלך חדש במהותו של של פורים, כאשר על כל צעד אנו יכולים להבחין בניגודים הרבים הקיימים בין ישראל לעמים, הן בפסוקי מגילת אסתר עצמה, והן בעניני פורים בכלל.
בימי הפורים מתרחק היהודי מן העולם הנכרי מתוך זכרון עמלק, הוא זוכר למה עלול הגוי ברשעתו, ובו זמנית מתחבר הוא אל אחיו ורעיו היהודים, במשלוח מנות ומתנות אביונים וסעודות פורים בצוותא, "מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד. וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו". [רש"י אסתר ט']
*
בכוסו... המשתה שערך המלך אחשורוש, בנוסף לכל האמור לעיל, מגלה את מהותן האמיתית של אומות העולם. וכפי שחז"ל הגדירו, בהקשר למשתה זה את ההבדל שבין מהות של אומות העולם למהותם של ישראל קדושים: "כשאומות העולם אוכלין ושותין מתעסקין הן בדברי תִּפְלוּת" –, ואילו היהודים, להבדיל, "כשישראל אוכלין ושותין ושמחין, הן מברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה" [מגילה י"ב:, אסתר רבה פ"ג].
הבה ואשתף אותך בחוויה של ב"כוסו" באופן נעלה ביותר. שוב ושוב מתעורר בקרבי זכרון אותה סעודת צהרי פורים ב"שטיבל" של חסידי גור באנטוורפן, אותו "שטיבל" שהיה לי, בימי השחרות והבחרות, מעין "פינת יקרת" אהובה ובלתי נשכחת...
התמונה המרהיבה של אותה סעודת צהרי הפורים עדיין ניצבת לנגד עיני, במלוא הודה ותפארתה. במרכזו של החדר האמצעי של ה"שטיבל", ניצב שולחן ארוך, ערוך לתפארת, הסעודה היא כיד המלך והאווירה הפורימית היתה בשיאה... מצבי הרוח והלכי הנפש של המסובים, כולל בחורי ה"שטיבל" היו מרוממים ונשגבים עד אין גבול, השמחה היהודית חדרה עד לתוך העצמות... אוירת החדווה הלכה וגברה... ובין כותלי ה"שטיבל" נשמעו ללא הרף, מפיהם של טובי החסידים, אמרות ורעיונות שהביאו לידי ביטוי את קדושת היום, ובהתאם לאוירה הפורימית, לא חסר המזג גם עם דברי שמחה ובדיחותא.
בחבורה הזאת בלטה דמותו הנעלה של הרה"ח ר' מרדכי צבי הלוי [בר' שלום דוד] הורוביץ ז"ל, שהיה אז עדיין בבחרותו. הוא לא דיבר הרבה, אלא שרוממותו השפיעה עלינו. כולנו הבטנו עליו בהערצה נסתרה. ר' מוטל היה בן תורה גדול היה ובחור חסידי במלוא המובן. מסורת קדומים חיה בתוכו, אש קודש של בחורים חסידיים מפעם, עם אותן השאיפות. גם במצב זה של סעודת פורים הקרין אצילות מיוחדת.
ולפתע, בעוד האוירה החיה והשמחה בשיאה, בעוד שקולות השירה והזמרה נישאים בעוז, מתוך גרונות שנמזגו בהם יין כדת היום., נשמע פתאום בחלל ה"שטיבל" הקול, על אחד מילדי החמד שבעירנו, שנפל למשכב ל"ע באופן פתאומי, ויש לעורר עליו רחמי שמים... לעולם לא אשכח את מה שראו עיני באותם רגעים, איך שכל הקהל הקדוש כאחד, התרומם מיד ממקומו, וכל המסובים, שעד כה הטיבו את לבם ביין, תפסו את אומנות אבותיהם בידיהם, חיש מהר נפתחו ספרי התהילים, וכאיש אחד בלב אחד פתחו כולם בתפילה בפרק צ' שבתהילים: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים...". לא פרק אחד או שנים אמרו אז, אלא שהשלימו אז את הספר...
האווירה הפורימית ששלטה בכיפה עד לרגע זה, התחלפה באחת מן הקצה אל הקצה... ענני השכרות כאילו והתפזרו עם הרוח, ובמקומם השתלטה על כולם אווירה של כובד ראש המלווה בדאגה כנה ועמוקה לשלומו של הילד החולה... "יין קשה, פחד מפיגו...!" הפחד והדאגה לגורלו של ילד יהודי סילקו באחת את אדי היין המשכרים מן המוח... וסילקו כל עקבות של בדיחות הדעת...
*
כל המאורע הפתאומי הזה, הניגוד המוחלט של האווירה ב"שטיבל" שהתחלפה כהרף עין, השאירו עלי רושם עז ביותר. באותם רגעים קלטתי באזני את הקולות הפנימיים של הנקודה היהודית, "דאס פינטעלע יוד..." איך שגם באותם רגעים שאותה נקודה יהודית היתה רווייה ביין, ואכן באותם רגעים ממש, כשהכל מסביב היה נראה כאילו שקוע בקהות חושים, אווירה מבוסמת, כשכל המחיצות החיצוניות הסובבות על הנקודה היהודית, התרופפו ונעשו שקופות, ניתן היה לחוש ואף לראות בבירור את מהותה הנפלאה של אותה נקודה היהודית, על מלוא האור הפנימי שלה, המפיץ קרני אורה לכל עבר, נקודה יהודית שכל כולה מלאה באמונת ישראל ואהבת ישראל כאחד...
לא פעם עולה אותו מחזה נורא הוד לנגד עיני, ולא דווקא בימי הפורים, אלא גם ובעיקר כאשר אני מנסה להעמיד למול עיני את ה"זה לעומת זה"; את ה"מה בין בני לבן חמי". להבדיל, כשהם דבוקים בכל ישותם אל הקנקן המשכר שבחיקם, ומתוך מצבם זה הם עלולים לכל חטא ולכל פשע... דווקא ברגעים אלו "על כוס יין מלא" באה לידי ביטוי אותה "הבדלה" שבין ישראל לעמים... הגוי שותה ומשתכר, ומתוך שכרונו הוא שוקע כולו בדיוטא התחתונה, ואילו היהודי שותה כמצות היום, וגם מתוך ערפול חושיו הוא יכול להתרומם עד רום כל המעלות, מושל ברוחו ומתדבק אל קונו בתפילה...!
לבסומי... "בסומי" היא לשון מתיקות. בשיא שמחת פורים, מורגשת המתיקות היהודית, נופת צוף וכל טעם...
*
בכיסו... עוד סימן היכר על איכות האדם וסימן הבדלה עצומה בין ישראל לעמים, המתבטאת ביותר בחג הפורים! בעד עשרת אלפים נותן אחשורוש את ידו להריגת עם להשמיד להרוג ולאבד אומה שלימה ביום אחד! וכמובן "ושללם לבוז"!!!
והרי דוגמא נוספת מחצר המלכות, משל מהתנהגות אופיינית, חמדת הממון שכּיבְְּתה כל זיקה אנושית... באותם רגעים איומים כשאסתר המלכה נכנסה אל החצר הפנימית ומבלי ליטול רשות. היא סיכנה אז את חייה למען עמה, כשהיא מתאזרת בבטחון באלוקי ישראל...
אז ניצבו מסביבה אותם "בני פלטין" הלא הם אנשי האצולה הפרסית, בני המעמד הגבוה שגילו אז את פרצוף הגוי הנאלח... לא פחות ולא יותר, באותה שעה ממש, כבר תיכננו השרים והפרתמים איך לחלק ביניהם את ירושת המלכה, אם תיענש ב"אחת דתו" של אחשורוש... וכך לימדונו חז"ל – [מדרש תהילים כ"ב] שכל אחד ואחד מ"בני הפלטין" ללא יוצא מן הכלל, כבר לטשו עינים על התכשיטים ועל בגדי המלכות. ואמנם על זאת זעקה אסתר המלכה באותה שעה את המלים: "יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל...", [תהילים שם]. לפני זמן מה עדיין היה כל אחד מהם מתהלל במלכה "שלהם", שכל אחד נדמה לו כאומתו, וכעת, כשהיא בסכנה, מטילים גורל ביניהם בפניה, על רכושה...
ר' ישראל! שנדע ונבין לפחות מה זאת "אריסטוקרטיה" נכרית... לא מדובר כאן על בריונים גסים מן השוק, אלא על שרים מגוהצים, מהוקצעים ומנומסים, בני טרקלינו של מלך שסועדים בכלי כסף וכלי זהב... אין כאן חמלה, אין מצפון, אין בושה, אבל יש כאן, חמדה פראית של חיתו יער... וכלשון אסתר המלכה באותו המזמור: כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים".
*
וזה לעומת זה... בכיסו... חג הפורים בא להוכיח בכל עוז את ההיפך, אצל ישראל עם קדוש, עם חסד מעודו, להבדיל. וביותר מאז שנקבע יום הפורים בעם ישראל, ועד עצם היום הזה, הרי הוא זמן שכולו נדיבות, רוחב הלב, נתינה אחר נתינה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. דלתות עם ישראל, כמו לבם הרחום, פתוחים לרווחה לכל אחד ואחד, ומתוך אהבת ישראל זכה וטהורה. "כל הפושט יד נותנים לו" ללא גבולי מעמדות וללא מחיצות.
כמה חן יהודי טהור, וקדושה נאצלת, טמונים בעובדה המסופרת על הרה"ק מאפטא זי"ע בעל "אוהב ישראל": היה זה בפורים הראשון לכהונתו בעיר יאַס, על שולחנו הטהור נערמו ערימות ערימות של מטבעות זהב, והיה הרה"ק מאפטא זי"ע משתעשע בהם מתוך חביבות מיוחדת... בסמוך אליו ישב בנו הרה"ק רבי יצחק מאיר מז'ינקוב זי"ע, והיה תמה על המחזה הנדיר שנגול כעת לנגד עיניו. טאטע! פנה הבן בשאלה אל האב הגדול: "מה קורה כאן? רגיל אני מאז ומתמיד, במשך כל ימות השנה, שכל ענין הממון מאוס אצלך, בטל ומבוטל הוא במחיצתך כעפרא דארעא, והנה כעת "ונהפוך הוא"...? אתמהא!".
השיב לו האב ה"אוהב ישראל": "אמת ויציב, בני, מעולם לא היה לממון כל חשיבות אצלי, אבל הרי פורים היום, ומצות היום בנתינה, אמור נא לי בני אהובי, אלו פנים תהיה לה לנתינה שלי, כאשר אתן לזולתי דבר שאין לו כל ערך אצלי, הלזאת תקרא נתינה...?! אי לכך משתעשע אני כעת במטבעות הזהב, בכדי שתעורר בקרבי תשוקה ואהבה אל הכסף, וכאשר יתגדל חשקי ואהבתי אליו, אוכל לחלק ולפזר אותו לעניים, כמצות היום וכדבעי למהוי...!"
*
והרי הסימן השלישי שבו אדם ניכר – "בכעסו". מדה זו, מדת הכעס, משמשת כגורם חשוב ומכריע במהלך הענינים במגילת אסתר. כאשר המלך אחשורוש מתמלא בכעס, הרי תוך כדי כעסו הוא הופך עולמות: "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בו...ֹ"; "וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ..." - התלקחות הכעס שלו גורמת למהפכות גדולות במלכות אחשורוש: "הרג את אשתו מפני אוהבו... הרג את אוהבו מפני אשתו..." [אסתר רבה פ"א, א'].
וכמובן המן הרשע, כשמדת הכעס השתלטה עליו. למרות שהיה המן הרשע יושב בכבודו של עולם, בשיא פסגת הכבוד, לאחר שהמלך אחשורוש גידל אותו מעל כל שרי המלוכה "וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ"... ובכל זאת בשביל טיפת כבוד, הוא מגיע למצב של "וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה", חמת זעם, רצח ומשטמה שאין לה גבול ומדה...
*
ולעומת זאת, להבדיל, בני ישראל בשעת הישועה, למרות שהיה חרון אפם רב וגדול על אותם שונאי ישראל שזה עתה ביקשו להשמידם, כנגד אלו שזה עתה חידדו את סכיניהם וליטשו את חרבותיהם בכדי להרוג אפילו את טפם ח"ו, בכל זאת, כאשר ניתנה להם הרשות להנקם מאויביהם, הם עשו זאת מתוך משמעת מלאה לדיני התורה, ורק בימים המוגבלים, וגם זאת רק מתוך כוונה טהורה של מצות מחיית עמלק, תוך הימנעות מכל נגיעה חומרית: "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם...!"
*
נחזור נא שוב אל מצוות "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע." ואל קבלת התורה מאהבה גם יחד מתוך רעיון יקר מאד מספר "זרע שמשון". ספר קדוש זה התפרסם מאד בשנים האחרונות. תוכנו מופלא ביותר בהודו, הדרו ומקוריותו. מחברו רבי שמשון נחמני זי"ע, היה גאון ומקובל אלקי מגדולי איטליה לפני שלוש מאות שנה. מכיון שלא השאיר דורות ל"ע, התחנן בהקדמתו שילמדו בספרו והבטיח גדולות. בעצמי שמעתי מפי כמה גדולי תורה ידועים, שקבעו שיעורים בספר ההוא, וראו נפלאות וישועות מתוך לימוד זה.
אי לכך, רציתי להנותך בפנינה יקרה שראיתי בפירושו על מגילת אסתר. על "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" כלומר, שתיית יין "יותר מדאי". הוא מבאר זאת להפליא על פי מה שאמרו קדמונינו ז"ל [ושורשו בזוה"ק] שהיין מרמז על תורה שבעל פה. והואיל ובפורים קבלו עליהם באהבה בעיקר "תורה שבעל פה" [ע"פ התנחומא נח ג']. לכן שותים יין [המרמז על תושבע"פ] בלי גבול ומדה, להודיע שקבלנו עלינו תורה שבעל פה, בלי שיעור והגבלה, ללא גבול ומדה... ודפח"ח.
*
ובכן, יקירי, כך ניגשים לפורים כיהודים, בהכרה ברורה של עם הנבחר, עם קרובו של הקב"ה, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ובימי אחשורוש היתה כעין בחירה חדשה וקבלת התורה מחודשת בתכלית הרצון ואהבה וללא גבול ומדה, וכאמור, מתוך הבדלת חוק ומשפט ביניהם לבינם...
לחיים! ר' ישראל, לחיים! שנתבסם ונתמתק יחד, שנלך בדרך טובים וארחות צדיקים נשמור. שנזכה להשתחרר לגמרי מעול הגויים ותרבותם, גסותם, שפלותם והמצאותיהם, שנעמוד על איכותינו הגבוהה מכל גבוה, מתוך שמחה עצומה מרקיעה שחקים. אשריך ישראל עם נושע בה'...
ואולי ניתן לומר, שכשרצה המשורר האלקי של שבת, בעל "כל מקדש שביעי" להוכיח עד כמה דבקים ישראל, "זרע יעקב אשר בם בחרת" בתורה הקדושה ובמצוות השבת ומתרחקים מגויי הארצות ומשפחות האדמה; אז השתמש בלשון "כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו", הוא בחר בלשון המגילה שנאמרה בשעתו על אחשורוש. להודיע שמאז קבלת התורה מחדש בימים ההם, התרחקנו מחוקות הגוי בתכלית המרחק, ו"דבר המלך ודתו" אין לו אלא פירוש אחד בלבד, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לזכרה ולשמרה, כדבר המלך ודתו,
פורים שמח בתכלית השמחה ושלימותה!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 519.docx
- (42.57 KiB) הורד 136 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
זִיו הַחָכְמָה
ניצוצי אור מהיכל החכמה
של הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע
טעם שבת קודש במשנתו
לר' ישראל יקירי שליט"א
ראשית כל, הבה ניקח אתנו צידה לדרך, 'שיריים' מימי הפורים מתוך מסכת מגילה, הזכרון הנצחי סביב אותו הנס. עובדה מאלפת מאד למדנו בגמרא הקדושה, צורת חשיבה מחכמי ישראל בימי אחשורוש. רשע זה התייעץ כידוע עם חכמי ישראל מה לעשות במלכה ושתי. ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים. מאן חכמים? רבנן!! [מגילה י"ב:]. נעמיק נא ונבחין מה זאת חכמה ותבונה יהודית ושיקול הדעת של חכמינו. וכך חשבו יודעי העתים אז, אלה שראו את הנולד בכל צעד. אם נידון אותה להריגה, הרי למחר כשיסור יינו מעליו, יתנקם בנו אחשורוש מרות. כמובן שהיהודים יימָצאו אשמים בהעדר המלכה. ומאידך, אם נעצור אותו כעת מכך, יזעם עלינו על "זלזול המלכות".
חמת המלך בערה בו. לא נראה שניתן להם פנאי לחשוב. על אתר החליטו איך לפעול. חכמי ישראל לא התחשבו אף לרגע ב'כבוד המלכות' שהגיע להם ממושל אדיר זה. ראיתי שבעלי המוסר כבר עמדו על נקודה זו. לפעמים חייבים להיתמם ולהצניע את החכמה מתוך הערכת המצב. נסיון היה שם. הרי הוכרו חכמי היהודים כעת רשמית, כמומחים הבלעדיים בחוק ומשפט. דווקא הם הוזמנו להכריע בעניינו האישי של המלך ולא עם אחר. מחר היו מדווחים על כך בשבע ועשרים ומאה מדינה, שדווקא אנחנו בני העם היהודי, בני העם הכי פיקח בעולם נזקקו כעת ליעץ את המושל בכיפה. ברם אדירי הדעה קדושי עליון, מעיקרא לא חשו לכך כמלא נימא. החכמה היהודית שוקלת ורואה את הנולד. מה יֵצא מכך למעשה?
*
הם הרגישו תיכף שכל צד בעסק ביש זה, טמונה בה סכנה בעתיד. ואם כן, חייבים להשתמט מכך בכל מחיר. בחכמתם גם לא רצו להשאיר את הענין בלי פתרון. סירוב כשלעצמו יכול להתפרש כהשתמטות ומרידה במלכות. לכן הוסיפו מיד הצעה מעשית. וכך ענו לו לאחשורוש בשעתו: "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות"... הם מסרו את הכבוד הגדול הזה לעמים אחרים, שונאי ישראל מאז, הראויים לגמול תוצאת המשפט הזה, מכל הבחינות...
אם על המלך טוב יפנה נא לעמון ומואב, עמים שאננים שלא סבלו גלות כמונו. הם שוקטים על שמריהם כיין במקורו. "כחמרא דיתיב על דורדייא" רק הם מסוגלים להכריע במשפט כזה, רק הם יכולים לדון על זה ביישוב הדעת... "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר". שם תמצא, המלך, את הכתובת הנכונה. אצלם נשארה התבונה המקורית, איך לטפל ולנקוט צעדים בענין גורלי וחשוב כזה. הם לא שינו את טעמם העתיק. מה אנחנו, עם גולה וסובל, מבינים בדברים כאלה...?
הגאון ה'מגיד' הירושלמי הנודע, רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל בספרו המופלא "באר יוסף" מצא כאן נקודת חכמה נוספת, רמז נחרץ למלך אחשורוש שמגמתו היתה לכבשם תחת ממשלתם ולייאשם ח"ו מלחזור לקדמותם. לכן השתמש בכלי המקדש במשתה ולבש בגדי כהונה. וכך אמרו לו אז: "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו". הם הצהירו בזה, שלא התאזרחו כלל בגלותם ולא השתקעו בארץ נכר ותרבותו. גם אחרי שבעים שנה שנות גלות עדיין הם קשורים במורשתם, בארצם ומקדשם, בקשר בל ינותק. ולכן אין כל סיכוי למזימתו השפלה... כדרכו קלע חכם ירושלמי זה אל המטרה, ברעיונות ה"זוך והזוהר" שלו...
*
נתבונן נא איפוא בדברי חז"ל אלה, על חכמה יהודית אף בחשכת נכר. "צוּ האלטן קאפ" לאחוז בתוקף הדעת ולשקול את הדברים בתבונה ובאחריות; לראות את הנולד, לבחון את התוצאות על אתר. לברוח מתהילת העמים ופרסומם, להצטנע לגמרי ולא להימשך כל דהו אחר הכבוד המדומה. ואת צנועים חכמה... ועם זאת להביע את הפנימיות היהודית שעדיין מודעים היטב, להיכן אנחנו שייכים באמת. עם הקשור לעירו ולמקדשו והדבר קבוע בזכרונם ללא שינוי...
*
התורה הקדושה העידה שהעם היהודי במהותו הוא עם חכם ונבון. ובעקבות זאת, כתב ה'ספורנו' [דברים שם ד' ז'] שיהודי שמתנהג שלא בחכמה, יש בזה משום חילול השם..."ואם יחשבו אתכם העמים לסכלים, יהיה חילול ה', באֱמור לכל: עם ה' אלה". אנחנו מייצגים את עם ה' ואם מתנהגים בחוסר דעת, יש בזה משום חילול ה'!
שלמה המלך החכם מכל אדם מזהיר על זה בספר משלי: "שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ [שם כ"ג]; חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי. ופירש רש"י. התחכם בני! [שם כ"ז]
במשך כל הדורות הראו גדולי ישראל איך להתנהג בחכמה. ואף בלשון ההלכה מצאנו לפעמים [יומא ז. ועוד] "הוי פקח ושתוק!". בתוספתא [פ"ג דמנחות] נאספו כמה וכמה הוראות כאלה... הוי פקח. חכמה היא עיקרון ביהדות...
*
ולעצמיותה של חכמה, הגדירו חז"ל [תמיד ל"ב.]"איזהו חכם? הרואה את הנולד!" אין קץ לעומקו של מאמר זה הנוקב ומקיף זמנים ודורות. את כל מרחבי החיים, מקיפים דברים מחוכמים אלה. כפשוטו, מתפרש הדבר, שיבין ויחַשב וישקול החכם שעיניו בראשו, את תוצאות כל דבר ועל ידי זה יזהר, ויבחר את הדרך הנכונה בחיים.
ראִיית העתיד משנה את המבט ואת התגובה למקרי הזמן. הרי רושֶם העכשיו מנסה לבלוע ולהסתיר את המחר. ואילו החכם מבקיע לו דרך מבעד לערפל זה. הוא רואה את הבאות ושוקל את הנעשה ברגע זה, במאזני הזמן. שוקל ומחשב הוא, שיתכן וביום מן הימים, יראו כל מאורעות, רגשות ותגובות שעה זו, כמעשי ילדות.
*
מתוך הדברים האלה, נפנה נא אל היכלו של חכימא דיהודאי, הרה"ק הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע, שיומא דהילולא חל השנה, ביום שבת קודש פרשת פרה, ח"י אדר. בדרכיו, במעשיו ובאמרותיו הורה את דרך החכמה בכמה וכמה אנפין. חכמת התורה, חכמת עבודת ה' ודרגות הקדושה, חכמת מלחמת היצר, חכמת החיים, הנהגת האדם בעולמו וראיית הנולד בעומק. חכמת גמילות חסדים ותהלוכות בין אדם לחבירו, חכמת הצנע לכת, ובעיקר ראשית חכמה יראת ה'. אלפי ישראל, שנהרו אחריו אחרי הסתלקות החידושי הרי"מ זי"ע, קלטו את ניחוח החכמה הזאת במשך קרוב לארבע שנים והעבירוהו לדורות. דברי חכמים כדרבונות... גבר חכם בעוז... דברי פי חכם חן...
*
מדי פעם ראוי להשתחרר מכבלי הזמן ולהפליג אל עולמם של גדולי האומה, בכדי להתבשם ולו אף במשהו מתהלוכותיהם ולקוות שתהיה לנו 'נגיעה בזה' . למרות ההשגה הזעירה בשרפי מעלה אלה שהעניקו חמה בקומתם, מכל מקום הרצון והשאיפה ל"נגיעה" אף כל שהיא למעשיהם, לעסוק במשנתם ובאורחות חייהם, וודאי יש בה תועלת.
ענק רוח זה, הרבי ר' העניך מאלכסנדר, היה ממשיך דרכם של היהודי הקדוש, הרבי ר' בונם, הרה"ק מקאצק והחידושי הרי"מ זי"ע. הוא הוסיף גוון מיוחד של זיו החכמה וענוות חן שהטביע את רושמו במסתרים על עדת החסידים שדָרכה בנתיבות מופלאות אלה. גדול בגדולים היה הרבי ר' העניך, בתורה ובעבודת ה' צרופה. לבו חלל בקרבו. מנעוריו הכניע ועקר את טבע האדם והצניע את מעשיו בצורה מחוכמת ביותר. לפעמים נרמזו דברים תחת מעטה מילי דבדיחותא, סיפורים ומשלים משמחים. יחידי סגולה עמדו בשעתו על עומק דבריו, שהיו מלאים פנימיות ויראת ה'.
*
הרבי ר' העניך נולד בעיר ליטומירסק בשנת תקנ"ח למשפחה מיוחסת ומפוארת. לימים בנה את ביתו בפשיסחא. חמיו היה מחסידי היהודי הקדוש זי"ע. שם נמשך לב העילוי הצעיר ביותר, לעולם החסידות. אחרי הסתלקותו של ה"יהודי" נהיה מגדולי תלמידי הרבי ר' בונם זי"ע שחיבבו מאד. כבן העיר פשיסחא חי שם כל השנה גם בפועל. בכל נימי נשמתו היה מקושר לשם. לימים היווה המשך ישיר למשנת החכמה האלקית שנבעה בפשיסחא. דולה ומשקה, מחדש וממשיך...
בתום תקופת פשיסחא המשיך להסתופף בצל השרף מקאצק ואחרי זה אצל החידושי הרי"מ זי"ע. במקדשי אמת אלה הלך האיש וגדל במסתרים. שם התגבלה עיסתו, תורתו ויראתו בדרך אמת צרופה ללא סיג ופגם. רב נודע היה בכמה קהילות בישראל, מופלג בגאונותו בתורה ובכל זאת נשאר נסתר...
גם כשקיבל עליו את הנהגת העדה, לא עמדו מתחילה על רום מדרגותיו. אף מן האנשים שהכירוהו הסתיר את גדלותו האמיתית. כמה אופייני לו, פירושו על מה שנאמר בזמירות "אסדר לסעודתא" "ויחזי לן סתרה דאתאמר בלחישא", שבזה מובעת גם תפילה: שיורה לנו הקב"ה דרך לעבדו בסתר בלחישה ובפנימיות... ותפילתו התקבלה.
*
כשלקח הרבי ר' העניך את ההנהגה לידו, כבר היה קרוב לזקנה. אז פתח את לבו הגדול לרווחה והשפיע את תורתו כמעין המתגבר. גם מה"שפת אמת" נשארו רשימות ממה ששמע בשעתו באלכסנדר. רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו.
חסיד ישיש תיאר איך שערך הרבי ר' העניך פעם סעודת פדיון הבן ביומא דהילולא של הרה"ק מקאצק בכ"ב שבט שנת תרכ"ז, בהשתתפות ה'שפת אמת'. רק כ"ה אנשים שנסעו עוד לקאצק היו נוכחים. הסעודה ארכה כשש שעות והרבי גילה אז בלהט את צפונות לבו, יסודות בחסידות ודברים שראה אצל רבותיו. ה'שפת אמת' אמר אז: "ער שיסט מיט פייער". הוא יורה באש...
*
חכמה עמוקה היתה שפוכה על דרכיו של הרבי ר' העניך, על מבטיו ורמזיו, משליו וסיפוריו. ברק השנון המאיר לתוך תוכו של ענין לגלות את מהותו. הוא דלה והשקה מתורת רבותיו הגדולים והוסיף עליה את חלקו הנאדר, בגוונים חריפים ומתוקים. ה"שם משמואל" זי"ע היה אומר על ה"כהן הגדול" מאלכסנדר, שהעניק מתורתו בעין טובה מופלגת, ובשפע רב... למרות שהיה אצלו רק פעם אחת ובגיל צעיר, היה ה"שם משמואל" מקושר לרבו זה מאד והרבה הביא מדבריו.
*
בצורה מקורית משֶׁלו תבע הרבי ר' העניך בחכמה ובחריפות את חובת האדם בעולמו ללא כחל ושרק. בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת. בדברים כדרבונות, באמת נוקבת מלאה דעת וחן קדומים; הרחקת הרמאות העצמית והעמדת הפנים. הוא מזג יין מתוק וחריף להרים את האדם מעל להבלי העולם ודמיונותיו. תקיף וחריף היה ועם זאת תוכו רצוף אהבה.
הרבי היה נודע לחכם מחוכם, פיקח הקדושה. אף אצל חסידיו נקלט בזעיר אנפין רובד מיוחד של חכמת חן. גם בדורות שלאחריו נשארו שיריים מחכמת חיים חריפה זו. בהליכות חסידים נספגה מורשתו, גם בהבעת פניהם הפקחיות, ואף בשתיקתם... החכמה תעוז לחכם. השפעתו נקלטה ביודעין ובלא יודעין וזה הוסיף עוז וחדווה בדרכי החיים והיהדות.
*
מי שהכיר את שרידי החסידים שגדלו בדרכי ה"חדר" ההוא, יודע שהם הקרינו חן מיוחד של פנימיות, חכמה וחריפות, ענוות חן ולבביות מוסתרת. מבטם על החיים היה מלא שמחה ואמונה וראיית הנולד. הטעם העליון שב"צוותא" וסעודות המרעים היו מלאי הוד. הפיקחות זהרה מדיבוריהם השנונים. רבות פעלה על כל זאת, השפעתו של אותו חכם הרזים. המלים "דער רבי ר' העניך" התנגנו מפיהם בהערצה, שירת החכמה...
האמת, החכמה, שפלות הרוח והשמחה התמזגו אצלו ללהבה אחת של קדושה. לאמיתו של דבר, מי שהוא חכם באמת, מי שיש לו מבט חד וחודר לעומקו של עומק, מתבטלים לפניו הבלי העולם ומעציביו, ותמיד עיניו בראשו שאין לו לאדם במה להתגאות... וכך מתגדל בחכמתו במעלות היראה והקדושה מתוך שמחה. ואנכי אשמח בה'...
*
נתעמק נא במשפט מלא אור החכמה שיצא מפי הרבי ר' העניך, שממצה עולמות. פעם תינה לפניו חסיד אחד על נסיונות "קנאה, תאוה וכבוד" שלו. נענה הרבי ואמר: "קנאה – נאך וואס (במה)? תאוה - צו וואס (בעד מה)? כבוד – פארוואס (מדוע)?" האם חשבת פעם על הערך, על התועלת, על התוצאה, על הנולד, על התועלת? מה זה שווה לך? וואס טויג עס דיר?
זוהי דרך מלחמה יעילה מאד במלחמת היצר. מתוך התבוננות מחכימה, מתוך מבט של פיקחות וראיית הנולד. על מה מדובר? נאך וואס? צו וואס? פארוואס? על מה מקנאים? מה תכלית בתאווה? למה מגיע כבוד? האבחנה והחשיבה ו'ניתוח' המושגים, וודאי יועילו לנצח במלחמת החיים התדירה...
*
מרגלא בפומיה של הרבי ר' העניך מאלכסנדר, שאמר תדיר בשם רבו הרבי ר' בונם זי"ע. בשפת פולין אמר זאת , שתמצית רמ"ח מצוות עשה היא: "בּאָנש מאנדרי": "תהיה פיקח!" - ושל שס"ה מצוות לא תעשה בנכללות "ניע בּאָנש גלופי": "אל תהיה טפש!". [ראה יכהן פאר לנכדו הגה"ק מבענדין זצוק"ל שבת הגדול דרוש כ' - היו שאמרו שמטבע לשון זו כבר נתקדשה בפי הבעש"ט הקדוש]. זו היתה הסיסמה במקדש החכמה של הרבי ר' העניך זי"ע.
ר' ישראל! הואיל ונפיק מפומיה דרב, הדברים יצאו מפי חכמי עליון והם כללו בזה את קיום התורה, לכן ראוי מאד להתייגע בכוונתם ולהפיק מהם ולוּ אף הבנה שטחית.
*
"בּאָנש מאנדרי"! הֱיֵה חכם! היה פיקח! חכם בני! הבה נעקוב אחר הדבר במקורותינו. "בּאָנש מאנדרי"! תהיה חכם! עם התורה אנחנו. עם החכמה האלקית, העילאית, המרוממת מעל הכל!
*
חכמי הרזים אלה רמזו, כאמור, ש'היה חכם ואל תהיה טיפש' הוא תמצית רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. מי יבוא בסודם? ברם אף בדרך הפשוטה יש כאן לימוד מאלף לכולנו. מצוות עשה לפנינו! והיא תובעת מכל אחד מאתנו: התחכם! "בּאָנש מאנדרי"! תן לבך לקיומה כראוי, התבונן ביפיה, בנצחיותה, במצוה אחר מצוה הנגררות ממנה. אתה מתקשר על ידה לבורא העולם ברוך הוא, שציוה עליה.
אתה מקיים תפקידך כעבד ה'. תתכונן אאל המצוה בשמחה, תתכוון בה במחשבה, תתלהב בה ברגש. החדר בלבך: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה שציוני הבורא יתברך שמו. בה אני מתקן את עצמי בכלל ואת האבר המיוחד אליה בפרט. "עשה דברים לשם פעלם - לשם הקב"ה שפעלם וצוה עליהם" ולא כמצוות אנשים מלומדה. לא תהיה המצוה עליך כמשא לצאת ידי חובה בעלמא ולפנות ממנה שוב אל שוק חיי החול. תהיה חכם! התבונן וראה את הנולד, את העתיד, את הזכות, את ההתקרבות. אתה מתקרב בה כלפי מעלה, אתה נהיה בה יותר יהודי, אתה משתייך יותר למלכות שמים. כך מקיף וכולל ומתמצת אף לפי התפיסה הפשוטה: "בּאָנש מאנדרי" עם רמ"ח מצוות עשה!
*
מצוות לא תעשה לפניך: היא מכריזה ואומרת: ניעֶ בּאָנש גלוּפִּי! היא מזהירה את היהודי: אל תהי פתי ואויל! וכן כבר ציוה החכם מכל אדם: "ואל תהי סָכָל" [קהלת ז']. מצודת היצר פרושה, אל תיתפס ואל תיטפש, הנאה תפֵלה חולפת ומאידך: איסור, פגם ועבירה על רצון ה'. ניעֶ בּאָנש גלוּפִּי! תחשוב על התוצאה וההשלכה, העונש והחובה, על מה שנגרר מזה, על הריחוק, על הקרירות, הקיפאון וההתאבנות הנמשכים מזה, על הדורות.
משה רבינו מוכיח בשירת האזינו על חוסר החכמה. "ואין בהם תבונה". "לו חכמו ישֹכילו זאת, יבינו לאחריתם". והרי גם כפיית טובה יש בזה. ואם שייך אתה לעם חכם ונבון, התייצב ותחשוב. תעצור ותימנע מזה! אל תהי סכל! מה יהיה לך מכל זה? והרי שאזהרת חכמה זו מקיפה את כל מצוות לא תעשה כולן...
ניעֶ בּאָנש גלוּפִּי! מתוך הדברים, הבה נחזור שוב על אימרת התמצית של הרבי ר' העניך. "קנאה – נאך וואס? תאוה - צו וואס? כבוד – פארוואס?". הוי פיקח וחֲשוֹב! הוי פיקח ועֲצוֹר!
*
ושאלת "מדוע" נשאלת גם כמובן גם לצד הטוב, חובת מצוות ב'קום ועשה'. לפני קיום מצוה צריך להבין ולהשֹכיל במה המדובר... סיפר הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע זכרון קודש מימי הסתופפותו אצל ה'שרף' בקאצק, "כשבאתי בפעם הראשונה לקאצק קרא לי הרבי ואמר לי: "בוא ואגיד לך מה זה חסיד. חסיד שואל 'פארוואס' - מדוע?" כפי שמצינו בגמרא 'מאי טעמא'..."
"בשעתו עדיין לא הבנתי את דבריו". אמר הרבי ר' העניך. "אמנם לימים כשהלכתי פעם ליטול את ידי לסעודה, נזכרתי במה שאמר לי פעם הרבי מקאצק ונתעוררו בנפשי דבריו הקדושים והתעמקתי להבינם. ומתוך כך התחלתי לחשוב על מצוות נטילת ידים שפניתי אז להתעסק בה"
"התבוננתי במהות מצוה זו ולפני מי אני מקיים אותה. וכך עמדתי כשעתיים מתעמק במחשבותי... מתוך כך נתברר לי איזה טובה מרובה העניק לנו הקב"ה כשצונו על נטילת ידים... ואז התחלתי לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים'. הלואי והייתי מסוגל לברך ברכה כזו כמו אז...". את זה סיפר הרב ר' העניך כשכבר ניהל את העדה הקדושה באלכסנדר... [שיח שרפי קודש ע' רבי].
*
הוא הקדוש נכסף היה כל ימיו לברכה זו, שאמרה בשעתה מתוך התבוננות באיכות המצוה ובטובתו של מקום שנתנה לנו... אז בשעות אלה עמד על דעת רבו שגילה לו ברמז, שהחסידות מורה להתבונן בקיום מעשה מצוה, מה מתבקש מאתנו, איך מקיימים זאת ולפני מי אנו מקיימים אותה...חסיד שואל 'מאי טעמא'. כמובן שלא היתה כוונת הרבי מקאצק על חקירה בטעמי המצוות, אלא על הכרת ערך המצוה ואיכותה האינסופית. ללמוד על מנת לעשות...
מי יבוא בסוד קדושים, ארזי קֵל שהעניקו חמה בקומתם? מי יודע מה שחלף במחשבתו של חכם רזים זה, כשחשב על חין ערכה של מצוה? כמה השיג לו אף ברגע אחד במעוף תפיסתו, ומה עוד בשעתיים? לא לחנם נקרא ספרו של הרבי ר' העניך. "חשבה לטובה" [מלבד ר"ת של שמו] "גוט אדוכגעטראכט". הכל מחושב היטב הדֵק, לתוך תוכו של ענין...
*
ועתה ישראל, נעלה נא את זכרון השבתות בהיכל החכמה של הרבי ר' העניך, מפי סופרים וספרים.. חסידים סיפרו גדולות על שבת קודש בחצירו. "אלכסנדר היתה כולה שבת" אמרו. עוד בימי נעוריו אצל היהודי הקדוש, עמלו הוא וחביריו על פנימיותה של שבת, על הידיעה וההבנה של "יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו"...
השבת נועם הנשמות. רוממות יתירה הורגשה שם. דגש חזק הונח בשולחן הטהור, גם על תוכן זמירות השבת. על המלים הקדושות שבהן, הרבה אותו צדיק לחדש ולהוציא משם רמזי לקחים, מעוררי מחשבה ומשמחי לב.
וכך לדוגמה הראה על גודל שכרה של שמירת שבת. ה"שם משמואל" הביא זאת, ביראת הכבוד כדרכו: "מה שאמר אדמו"ר הכהן הגדול זללה"ה מאלכסנדר". "כל מקדש שביעי כראוי לו. כל שומר שבת כדת מחללו. שכרו הרבה מאד...". השכר הגדול נסמך דווקא ל"אחרון", למי שאינו מחלל את השבת. ולעומת זאת, ה"ראשון" מי שמקדש את השבת כראוי לו, לו כבר אין ביטוי במלים. הוא גבוה בהרבה ואין בכלל ביטוי לשכרו. "אין בכח הפה לומר בו שכר"... [שם משמואל וישלח ע"ח].
*
מה יקרו דבריו על מעלת השבת. על משה רבינו נאמר: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". רמז יש בכך, שאת כל העסקים עם העולם הזר והנכרי חייבים להטמין ב"חול", בימות החול... בשבת שהיא נשמת השבוע, אין לדבר זה תפיסת מקום כלל.
"וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים". משל לאדם המכין תבשיל מסוים ומצרף לתוך הקדירה ממיטב התבלינים והבשמים... כעין זה, כביכול הכניס הקב"ה לתוך שבת קודש מ"תבליני" כל הימים וכל הזמנים, כל חג ומועד, אורותיו וכוחותיו. הכל נמצא בתוך תוכה של שבת קודש...
*
והרי מֶסר חריף ומתוק כאחד, מאוצרו המחוכם של הרבי ר' העניך. ידועים דברי הירושלמי [פ"ד דמאי ה"א (ט"ז:)] ש"עם הארץ אימת שבת עליו". באבחנה דקה הראה ודייק שלא כתוב כאן "אפילו" עם הארץ, כלומר שגם הוא בכלל. נמצא שסוג אימה זו מיוחדת לו לעם הארץ בלבדו... [גם בלימוד הגמרא, היתה דרכו בכך, לדייק היטב בלשונות כנ"ל].
הא כיצד? בא הרבי הקדוש מאלכסנדר וביאר זאת בטוב טעם ודעת. בור ועם הארץ מגיע אל תוך השבת בפתאומיות, ברגע האחרון, ללא הכנה והתבוננות בערכה. ועם כל זאת וודאי פועלת עליו השבת. הוא מקבל נשמה יתירה ומשהו בקרבו זז ומתעורר שלא כרגיל. אלא שהוא איננו יודע על מה ולמה. ולכך מתמלא אימה שלא בידיעתו. חרדת נפש שולטת בו מתוך הבלתי מוּדע...
ולעומת זאת, מי שמתכונן לשבת ומכיר בטיבה, אין שוררת בו "אימת עם הארץ" מן הסוג ההוא של שינוי פתאומי. אדרבה הוא מתמלא עונג וגם שמחה, בידעו במה דברים אמורים. ובכן "עם מקדשי שביעי". מי שהוא מתכונן ששה ימים ליום השביעי, כולם ישבעו ויתענגו מטובך... ר' ישראל! כמה אוצרות חכמה, כמה קבין של טעם שבת אמיתי, טמונים ברעיון מפעים כזה...!!!
*
הכנה! כך לימד הרבי ר' העניך, פרק אף בעונג שבת. לסעודת שבת צריך אדם לגשת אחרי הכנה מתאימה במתינות. יערוך לו יהודי את חשבון נפשו לפני מי הוא סועד ומי ציווה עליו סעודה זו. וזהו שתיקנו לומר "אתקינו סעודתא" על היהודי להתקין עצמו לטהר עצמו לקראת השבת. לדאוג שחושיו יהיו כלי קיבול לקלוט את אשר ניתן לו בשבחו "לדעת כי אני ה' מקדישכם". העונג שבת האמיתי מגיע מתוך ידיעה זו גרידא. לדעת כי אני ה' מקדישכם!
על השבת אמר הנביא [ישעי' נ"ח] "והאכלתיך נחלת יעקב אביך". והרי נאמר ביעקב אבינו "ויגל את האבן מעל פי הבאר". לו, לבחיר שבאבות היה הכח להעביר את כובד האבן ואפילת ההסתרות. ובשבת קודש מקבל יהודי את הכוחות הנפלאים ההם. אז מסוגל הוא לסלק את המסכים המבדילים... אז מתקיים והאכלתיך נחלת יעקב אביך...
דגים נאכלים בשבת, מפני שהם מכוסים מתחת למים ואינם רואים את פני העולם. גם שבת קודש היא מחוץ לעולם, מעין עולם הבא...
השבת ניתנה במרה עוד לפני מתן תורה, מפני שהשבת כולה דבקות היא בבורא העולם יתברך, ודווקא מתוך דבקות זו ניגשנו לקבל את התורה, בלי זה לא היה שייך להגיע לתורה... ואשר למושג דבקות במשנת הרבי ר' העניך, כבר הביא ה"שם משמואל" בשמו, שכשמדבקים חלקי מתכת זה בזה, חייבים להעביר את החלודה "כן לב האדם בעוד יש עליו חלודה אי אפשר להתקשר בהשם יתברך" [פ' נח תרע"ה].
*
יחד עם זאת המריץ הרבי ר' העניך את שומעי לקחו, להתעלות הלאה משבת לשבת, להוסיף בקדושתה בהמשך מתגבר והולך ממדרגה למדרגה; לשפר ולזכך את האיכות יותר ויותר, הרי לרוחניות אין גבול. תמיד שייך להמשיך למעלה בקודש וכך פירש בקדושת חכמתו. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". "לעשות את השבת" כבר מוסב על העתיד, על השבת הבאה וכן הלאה. הקב"ה מבקש שעתיד השבת יהיה יותר טוב. תמיד ירגיש היהודי שעדיין יש מה להוסיף, שתהיה השבת האחרת, זַכָּה מן הזכה כי הזיכוך אין לו שיעור...
*
והרי אימרה יקרה, מחוכמת כל כך, הנוגעת לכל אחד ואחד. "אזמר בשבחין - למיעל גו פתחין". משל למלך שערך סעודת מלכים בארמונו. הנה לו עובר עני שאינו מ'בני פלטין'. בכל לבו רוצה להשתתף בסעודה ואינו יודע איך להיכנס. הוא מוציא את כינורו ושמח בשמחת המלך ממקומו, מבחוץ... ואז בהישמע הקול, אז בהכרת רצונו הכֵּנה, פותחים לו את שערי הארמון ומכניסים אותו... הוי! אזמר בשבחין – למיעל גו פתחין...
בהמיית לב הנני נזכר כעת, כששבת אצלי פעם מו"ר החסיד הנודע ר' חיים מאנדל ז"ל, שמשנת הרבי ר' העניך היתה חקוקה על לבו. עדיין שמור אצלי איך שניגן לעצמו "אזמר בשבחין" כשכולו מכונס בתוך עצמו איך שהוציא מלים אלה בכובד ראש ובלהט עצור. הוא ידע היטב שזמירות שבת הן המפתח, למיעל גו פתחין...
*
חלק בלתי נפרד מעולמו של הרבי ר' העניך היה "ביטול היש" שלו. העיד עליו ה"שפתי צדיק" זי"ע, שבשעתו גם היה מבני היכלא שלו. "הנה מרן ז"ל מאלכסנדר לא אמר בשום פעם על עצמו לשון "אני" שלא החשיב לעצמו לכלום שיהיה יכול לומר אני, כי מה אני, שהכל הוא מהשי"ת" [שפתי צדיק - שיר השירים].
והרי מעשה מרעיד מהנהגתו זאת, שהועילה להציל נפש מישראל מטמיעה ר"ל. כשנסע פעם הרבי רבי העניך לעיר רבנותו פרושניץ, פגש ברכבת את אחד ממכיריו מלפנים, שגם נסע לעיר זאת. הלה כבר היה בכלל "שנה ופירש ר"ל. הרבי הרגיש שהאיש מתבייש מפניו ורוצה להתחמק ממנו. הוא קראו אליו ואמר לו: "אתה איש חסר ערך והרי גם אני כך... אם עדיין לא חיללת את השבת, הרי אתה שווה כמוני לכן שב אצלי. בעת נסיעתם הרבה הרבי לדבר עמו עד שהחזירו למוטב...". געוואלד! כמה חכמה וכמה ענווה מונחים בסיפור זה... מתוך הביטול הגמור, הצליח להציל עולמות מלאים, נפש אחת מישראל וגם דורותיו. ומבין השיטין למדנו לקח על ערך שבת קודש ושמירתה...
*
הנה פנינה מאוצרו של הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע בנושא הנ"ל, בענין מצוות פרה אדומה. ידוע שהמצוות נקראות "עצות" [עיטין בלשון הזוה"ק] ואם מה העצה שיתכן להפיק ממצוות פרה אדומה, שהיא חוקה ואין משיגים את טעמה? וכך ביאר זאת: זו גופה היא בחינת הדעת שנדע שעדיין אין אנו יודעים, וכדברי השל"ה הקדוש שתכלית הידיעה שנדע שלא נדע... שנראה ונשתכנע עד כמה עדיין רחוקה השגת האלקות, מבִּינתנו.
וחכם הרזים זה היה אומר בענין פרה אדומה, שאם יהודי משוכנע שאיננו יודע ואינו כלום, הרי הוא מתבטל כליל להקב"ה שיודע הכל, וממילא נמצא שגם הוא יש לו שייכות לידיעה...
ועד כמה שהדברים למעלה מהשגתינו, הרי למעשה כך חיו יהודים חסידים ואנשי מעשה, הם ידעו ברורות שאינם מבינים כלום בהנהגת הבורא יתברך בעולמו, אלא שהאמינו בכל לב והתבטלו אליו כליל. הם חשו בכל נימי נשמתם, שבמרום יש פתרון לכל, וממילא היו דבקים גם בשורש הדעת...
*
ויספו ענוים בה' שמחה... מתוך הענווה והביטול בהיכלו של הרבי ר' העניך, צמחה לה השמחה הזוהרת, שמחת אמת ואמונה, בו ובאלה ההולכים לאורו. על לשון קדשו היה רגיל תדיר: "כי בשמחה תצאו", עם השמחה שייך לצאת מכל מיצר.
והוא היה אומר... אם יהודי אינו מתהלך בשמחה על שהוא יהודי, הוא כפוי טובה לשמים... סימן הוא שאף פעם לא עמד על משמעות ברכת "שלא עשני גוי"...
השמחה כשלעצמה הרי מושרשת היא באדם מאז ימי קטנותו ממש. הרי תינוק תמיד שמח הוא. אלא שעם הזמן וחשבונות הרבים, החטא והתעיות, מעיבות ומכבידות על מדת השמחה. מעתה, יקירי, נבין ביותר אימרה מרנינת לב של הרבי ר' העניך, שמסרה ה"שם משמואל". ושמחת בחגך והיית אך שמח נאמר על חג הסוכות.
וכך אכן מתפרש "והיית אך שמח". אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, אחרי תקיעת השופר ווידויי היום הקדוש הנורא, אחרי ימי התשובה והטהרה, מתמרקת ומזדככת נפש ישראל, עד שלא נשארת בתוכה אלא השמחה בלבד. אה! והיית אך שמח. הזהב הטהור שנשאר אחרי הזיכוך מן הפסולת...
ידוע הסיפור שלו על הגניבה שהוטמנה תחת ערימת החציר. "וואס ליגט אונטער די היי". בזה ביאר בחכמתו את מה שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". מה מונח מתחת לזה...?
*
כמה חיזוק הרעיף מתוך מעלתם של ישראל, כמה תוחלת ותקווה צפונים בדבריו לחזקם ולאמצם. וכך היה "דורש טוב לעמו". ידועים דברי רש"י בפרשת כי תשא [ל"ב ל"ד] שאין פורענות שאין בה מפרעון עוון העגל". בא הרבי ר' העניך ופירש שבכל עת של חטא ח"ו, אם יבקשו לחזור בתשובה, יסלח להם הקב"ה. ועוון העגל בא לדרוש ממנו קל וחומר, מה מעשה זה שהיה בו חטא גדול מאד, נסלח להם מתוך תשובה, קל וחומר לשאר חטאים... כששמע זאת הרה"ק ר' וואלף מסטריקוב זי"ע, הזדעק והתמרמר מאד, על שלא נסע בשעתו לאלכסנדר, אל הרבי ר' העניך...
*
הוא השֹכיל בחכמתו העמוקה, להרים אף את ימי הצער והחורבן ולמצוא אף שם את עומק הרחמים של אבינו שבשמים... באופן מופלא משוה הוא את הימים האלה לסיפור הידוע עם שלמה המלך שהביאו חז"ל [ילקוט] על המקרא במשלי [ט"ו] "טוב ארוחת ירק ואהבה שם". היה זה בתקופתו הקשה של שלמה המלך "בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה". אז הזמינו איש עני אליו הביתה. לא היה לו לכבדו כי אם במעט ירק, אבל עם זאת חיזקו בדברים מאד. "התחיל אותו האיש לנחמו ואמר לו אדוני! שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אלא כך דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומרצה, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, אבל הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך". לא היה לו לעני זה אלא מעט ירק אבל העניק לו מזהב לבו, שפע דברי עידוד ותנחומים... ועל זה אמר שלמה " טוב ארוחת ירק ואהבה שם".
הרבי ר' העניך, מצא בארוחת ירק זו של המלך שלמה רמז לסעודות של תחילת חודש מנחם אב, בהן נשמע ההד של דברי תנחומין עתיקים אלה... ב"ארוחות ירק" אלה, נשמע "ה' היה הוה ויהיה, היה בית המקדש ויהיה בית המקדש!". הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך... וזה ענין בין המצרים... המזכיר את ארוחת הירק של שלמה המלך בשעתו. פלאי פלאים...
*
הרבי ר' העניך נעמד תמיד על דקות המשמעות של מלה במקורות הקודש. פעם אמר דבר חכמה עמוקה על מה שנאמר: "בימי" מתתיהו". "ער האט אויפגעהויבן די טעג". הוא הרים את הימים. הימים האלה נהיו שלו. מתתיהו הגביה אותם... כנראה שיש בזה כעין 'קנין הגבהה', שעל ידו נקנה החפץ למי שמגביהו. מתתיהו כהן גדול הרים את הימים וכך קנה אותם... ראויים הדברים למי שאמרם. ה"כהן הגדול" מאלכסנדר הרים את כל הימים בקנין הגבהה וכך הקנה אותם לבני עדתו הנכספים למוצא פיו. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לדרכי החכמה וטוהר הנפש...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
זִיו הַחָכְמָה
ניצוצי אור מהיכל החכמה
של הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע
טעם שבת קודש במשנתו
לר' ישראל יקירי שליט"א
ראשית כל, הבה ניקח אתנו צידה לדרך, 'שיריים' מימי הפורים מתוך מסכת מגילה, הזכרון הנצחי סביב אותו הנס. עובדה מאלפת מאד למדנו בגמרא הקדושה, צורת חשיבה מחכמי ישראל בימי אחשורוש. רשע זה התייעץ כידוע עם חכמי ישראל מה לעשות במלכה ושתי. ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים. מאן חכמים? רבנן!! [מגילה י"ב:]. נעמיק נא ונבחין מה זאת חכמה ותבונה יהודית ושיקול הדעת של חכמינו. וכך חשבו יודעי העתים אז, אלה שראו את הנולד בכל צעד. אם נידון אותה להריגה, הרי למחר כשיסור יינו מעליו, יתנקם בנו אחשורוש מרות. כמובן שהיהודים יימָצאו אשמים בהעדר המלכה. ומאידך, אם נעצור אותו כעת מכך, יזעם עלינו על "זלזול המלכות".
חמת המלך בערה בו. לא נראה שניתן להם פנאי לחשוב. על אתר החליטו איך לפעול. חכמי ישראל לא התחשבו אף לרגע ב'כבוד המלכות' שהגיע להם ממושל אדיר זה. ראיתי שבעלי המוסר כבר עמדו על נקודה זו. לפעמים חייבים להיתמם ולהצניע את החכמה מתוך הערכת המצב. נסיון היה שם. הרי הוכרו חכמי היהודים כעת רשמית, כמומחים הבלעדיים בחוק ומשפט. דווקא הם הוזמנו להכריע בעניינו האישי של המלך ולא עם אחר. מחר היו מדווחים על כך בשבע ועשרים ומאה מדינה, שדווקא אנחנו בני העם היהודי, בני העם הכי פיקח בעולם נזקקו כעת ליעץ את המושל בכיפה. ברם אדירי הדעה קדושי עליון, מעיקרא לא חשו לכך כמלא נימא. החכמה היהודית שוקלת ורואה את הנולד. מה יֵצא מכך למעשה?
*
הם הרגישו תיכף שכל צד בעסק ביש זה, טמונה בה סכנה בעתיד. ואם כן, חייבים להשתמט מכך בכל מחיר. בחכמתם גם לא רצו להשאיר את הענין בלי פתרון. סירוב כשלעצמו יכול להתפרש כהשתמטות ומרידה במלכות. לכן הוסיפו מיד הצעה מעשית. וכך ענו לו לאחשורוש בשעתו: "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות"... הם מסרו את הכבוד הגדול הזה לעמים אחרים, שונאי ישראל מאז, הראויים לגמול תוצאת המשפט הזה, מכל הבחינות...
אם על המלך טוב יפנה נא לעמון ומואב, עמים שאננים שלא סבלו גלות כמונו. הם שוקטים על שמריהם כיין במקורו. "כחמרא דיתיב על דורדייא" רק הם מסוגלים להכריע במשפט כזה, רק הם יכולים לדון על זה ביישוב הדעת... "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר". שם תמצא, המלך, את הכתובת הנכונה. אצלם נשארה התבונה המקורית, איך לטפל ולנקוט צעדים בענין גורלי וחשוב כזה. הם לא שינו את טעמם העתיק. מה אנחנו, עם גולה וסובל, מבינים בדברים כאלה...?
הגאון ה'מגיד' הירושלמי הנודע, רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל בספרו המופלא "באר יוסף" מצא כאן נקודת חכמה נוספת, רמז נחרץ למלך אחשורוש שמגמתו היתה לכבשם תחת ממשלתם ולייאשם ח"ו מלחזור לקדמותם. לכן השתמש בכלי המקדש במשתה ולבש בגדי כהונה. וכך אמרו לו אז: "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו". הם הצהירו בזה, שלא התאזרחו כלל בגלותם ולא השתקעו בארץ נכר ותרבותו. גם אחרי שבעים שנה שנות גלות עדיין הם קשורים במורשתם, בארצם ומקדשם, בקשר בל ינותק. ולכן אין כל סיכוי למזימתו השפלה... כדרכו קלע חכם ירושלמי זה אל המטרה, ברעיונות ה"זוך והזוהר" שלו...
*
נתבונן נא איפוא בדברי חז"ל אלה, על חכמה יהודית אף בחשכת נכר. "צוּ האלטן קאפ" לאחוז בתוקף הדעת ולשקול את הדברים בתבונה ובאחריות; לראות את הנולד, לבחון את התוצאות על אתר. לברוח מתהילת העמים ופרסומם, להצטנע לגמרי ולא להימשך כל דהו אחר הכבוד המדומה. ואת צנועים חכמה... ועם זאת להביע את הפנימיות היהודית שעדיין מודעים היטב, להיכן אנחנו שייכים באמת. עם הקשור לעירו ולמקדשו והדבר קבוע בזכרונם ללא שינוי...
*
התורה הקדושה העידה שהעם היהודי במהותו הוא עם חכם ונבון. ובעקבות זאת, כתב ה'ספורנו' [דברים שם ד' ז'] שיהודי שמתנהג שלא בחכמה, יש בזה משום חילול השם..."ואם יחשבו אתכם העמים לסכלים, יהיה חילול ה', באֱמור לכל: עם ה' אלה". אנחנו מייצגים את עם ה' ואם מתנהגים בחוסר דעת, יש בזה משום חילול ה'!
שלמה המלך החכם מכל אדם מזהיר על זה בספר משלי: "שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ [שם כ"ג]; חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי. ופירש רש"י. התחכם בני! [שם כ"ז]
במשך כל הדורות הראו גדולי ישראל איך להתנהג בחכמה. ואף בלשון ההלכה מצאנו לפעמים [יומא ז. ועוד] "הוי פקח ושתוק!". בתוספתא [פ"ג דמנחות] נאספו כמה וכמה הוראות כאלה... הוי פקח. חכמה היא עיקרון ביהדות...
*
ולעצמיותה של חכמה, הגדירו חז"ל [תמיד ל"ב.]"איזהו חכם? הרואה את הנולד!" אין קץ לעומקו של מאמר זה הנוקב ומקיף זמנים ודורות. את כל מרחבי החיים, מקיפים דברים מחוכמים אלה. כפשוטו, מתפרש הדבר, שיבין ויחַשב וישקול החכם שעיניו בראשו, את תוצאות כל דבר ועל ידי זה יזהר, ויבחר את הדרך הנכונה בחיים.
ראִיית העתיד משנה את המבט ואת התגובה למקרי הזמן. הרי רושֶם העכשיו מנסה לבלוע ולהסתיר את המחר. ואילו החכם מבקיע לו דרך מבעד לערפל זה. הוא רואה את הבאות ושוקל את הנעשה ברגע זה, במאזני הזמן. שוקל ומחשב הוא, שיתכן וביום מן הימים, יראו כל מאורעות, רגשות ותגובות שעה זו, כמעשי ילדות.
*
מתוך הדברים האלה, נפנה נא אל היכלו של חכימא דיהודאי, הרה"ק הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע, שיומא דהילולא חל השנה, ביום שבת קודש פרשת פרה, ח"י אדר. בדרכיו, במעשיו ובאמרותיו הורה את דרך החכמה בכמה וכמה אנפין. חכמת התורה, חכמת עבודת ה' ודרגות הקדושה, חכמת מלחמת היצר, חכמת החיים, הנהגת האדם בעולמו וראיית הנולד בעומק. חכמת גמילות חסדים ותהלוכות בין אדם לחבירו, חכמת הצנע לכת, ובעיקר ראשית חכמה יראת ה'. אלפי ישראל, שנהרו אחריו אחרי הסתלקות החידושי הרי"מ זי"ע, קלטו את ניחוח החכמה הזאת במשך קרוב לארבע שנים והעבירוהו לדורות. דברי חכמים כדרבונות... גבר חכם בעוז... דברי פי חכם חן...
*
מדי פעם ראוי להשתחרר מכבלי הזמן ולהפליג אל עולמם של גדולי האומה, בכדי להתבשם ולו אף במשהו מתהלוכותיהם ולקוות שתהיה לנו 'נגיעה בזה' . למרות ההשגה הזעירה בשרפי מעלה אלה שהעניקו חמה בקומתם, מכל מקום הרצון והשאיפה ל"נגיעה" אף כל שהיא למעשיהם, לעסוק במשנתם ובאורחות חייהם, וודאי יש בה תועלת.
ענק רוח זה, הרבי ר' העניך מאלכסנדר, היה ממשיך דרכם של היהודי הקדוש, הרבי ר' בונם, הרה"ק מקאצק והחידושי הרי"מ זי"ע. הוא הוסיף גוון מיוחד של זיו החכמה וענוות חן שהטביע את רושמו במסתרים על עדת החסידים שדָרכה בנתיבות מופלאות אלה. גדול בגדולים היה הרבי ר' העניך, בתורה ובעבודת ה' צרופה. לבו חלל בקרבו. מנעוריו הכניע ועקר את טבע האדם והצניע את מעשיו בצורה מחוכמת ביותר. לפעמים נרמזו דברים תחת מעטה מילי דבדיחותא, סיפורים ומשלים משמחים. יחידי סגולה עמדו בשעתו על עומק דבריו, שהיו מלאים פנימיות ויראת ה'.
*
הרבי ר' העניך נולד בעיר ליטומירסק בשנת תקנ"ח למשפחה מיוחסת ומפוארת. לימים בנה את ביתו בפשיסחא. חמיו היה מחסידי היהודי הקדוש זי"ע. שם נמשך לב העילוי הצעיר ביותר, לעולם החסידות. אחרי הסתלקותו של ה"יהודי" נהיה מגדולי תלמידי הרבי ר' בונם זי"ע שחיבבו מאד. כבן העיר פשיסחא חי שם כל השנה גם בפועל. בכל נימי נשמתו היה מקושר לשם. לימים היווה המשך ישיר למשנת החכמה האלקית שנבעה בפשיסחא. דולה ומשקה, מחדש וממשיך...
בתום תקופת פשיסחא המשיך להסתופף בצל השרף מקאצק ואחרי זה אצל החידושי הרי"מ זי"ע. במקדשי אמת אלה הלך האיש וגדל במסתרים. שם התגבלה עיסתו, תורתו ויראתו בדרך אמת צרופה ללא סיג ופגם. רב נודע היה בכמה קהילות בישראל, מופלג בגאונותו בתורה ובכל זאת נשאר נסתר...
גם כשקיבל עליו את הנהגת העדה, לא עמדו מתחילה על רום מדרגותיו. אף מן האנשים שהכירוהו הסתיר את גדלותו האמיתית. כמה אופייני לו, פירושו על מה שנאמר בזמירות "אסדר לסעודתא" "ויחזי לן סתרה דאתאמר בלחישא", שבזה מובעת גם תפילה: שיורה לנו הקב"ה דרך לעבדו בסתר בלחישה ובפנימיות... ותפילתו התקבלה.
*
כשלקח הרבי ר' העניך את ההנהגה לידו, כבר היה קרוב לזקנה. אז פתח את לבו הגדול לרווחה והשפיע את תורתו כמעין המתגבר. גם מה"שפת אמת" נשארו רשימות ממה ששמע בשעתו באלכסנדר. רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו.
חסיד ישיש תיאר איך שערך הרבי ר' העניך פעם סעודת פדיון הבן ביומא דהילולא של הרה"ק מקאצק בכ"ב שבט שנת תרכ"ז, בהשתתפות ה'שפת אמת'. רק כ"ה אנשים שנסעו עוד לקאצק היו נוכחים. הסעודה ארכה כשש שעות והרבי גילה אז בלהט את צפונות לבו, יסודות בחסידות ודברים שראה אצל רבותיו. ה'שפת אמת' אמר אז: "ער שיסט מיט פייער". הוא יורה באש...
*
חכמה עמוקה היתה שפוכה על דרכיו של הרבי ר' העניך, על מבטיו ורמזיו, משליו וסיפוריו. ברק השנון המאיר לתוך תוכו של ענין לגלות את מהותו. הוא דלה והשקה מתורת רבותיו הגדולים והוסיף עליה את חלקו הנאדר, בגוונים חריפים ומתוקים. ה"שם משמואל" זי"ע היה אומר על ה"כהן הגדול" מאלכסנדר, שהעניק מתורתו בעין טובה מופלגת, ובשפע רב... למרות שהיה אצלו רק פעם אחת ובגיל צעיר, היה ה"שם משמואל" מקושר לרבו זה מאד והרבה הביא מדבריו.
*
בצורה מקורית משֶׁלו תבע הרבי ר' העניך בחכמה ובחריפות את חובת האדם בעולמו ללא כחל ושרק. בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת. בדברים כדרבונות, באמת נוקבת מלאה דעת וחן קדומים; הרחקת הרמאות העצמית והעמדת הפנים. הוא מזג יין מתוק וחריף להרים את האדם מעל להבלי העולם ודמיונותיו. תקיף וחריף היה ועם זאת תוכו רצוף אהבה.
הרבי היה נודע לחכם מחוכם, פיקח הקדושה. אף אצל חסידיו נקלט בזעיר אנפין רובד מיוחד של חכמת חן. גם בדורות שלאחריו נשארו שיריים מחכמת חיים חריפה זו. בהליכות חסידים נספגה מורשתו, גם בהבעת פניהם הפקחיות, ואף בשתיקתם... החכמה תעוז לחכם. השפעתו נקלטה ביודעין ובלא יודעין וזה הוסיף עוז וחדווה בדרכי החיים והיהדות.
*
מי שהכיר את שרידי החסידים שגדלו בדרכי ה"חדר" ההוא, יודע שהם הקרינו חן מיוחד של פנימיות, חכמה וחריפות, ענוות חן ולבביות מוסתרת. מבטם על החיים היה מלא שמחה ואמונה וראיית הנולד. הטעם העליון שב"צוותא" וסעודות המרעים היו מלאי הוד. הפיקחות זהרה מדיבוריהם השנונים. רבות פעלה על כל זאת, השפעתו של אותו חכם הרזים. המלים "דער רבי ר' העניך" התנגנו מפיהם בהערצה, שירת החכמה...
האמת, החכמה, שפלות הרוח והשמחה התמזגו אצלו ללהבה אחת של קדושה. לאמיתו של דבר, מי שהוא חכם באמת, מי שיש לו מבט חד וחודר לעומקו של עומק, מתבטלים לפניו הבלי העולם ומעציביו, ותמיד עיניו בראשו שאין לו לאדם במה להתגאות... וכך מתגדל בחכמתו במעלות היראה והקדושה מתוך שמחה. ואנכי אשמח בה'...
*
נתעמק נא במשפט מלא אור החכמה שיצא מפי הרבי ר' העניך, שממצה עולמות. פעם תינה לפניו חסיד אחד על נסיונות "קנאה, תאוה וכבוד" שלו. נענה הרבי ואמר: "קנאה – נאך וואס (במה)? תאוה - צו וואס (בעד מה)? כבוד – פארוואס (מדוע)?" האם חשבת פעם על הערך, על התועלת, על התוצאה, על הנולד, על התועלת? מה זה שווה לך? וואס טויג עס דיר?
זוהי דרך מלחמה יעילה מאד במלחמת היצר. מתוך התבוננות מחכימה, מתוך מבט של פיקחות וראיית הנולד. על מה מדובר? נאך וואס? צו וואס? פארוואס? על מה מקנאים? מה תכלית בתאווה? למה מגיע כבוד? האבחנה והחשיבה ו'ניתוח' המושגים, וודאי יועילו לנצח במלחמת החיים התדירה...
*
מרגלא בפומיה של הרבי ר' העניך מאלכסנדר, שאמר תדיר בשם רבו הרבי ר' בונם זי"ע. בשפת פולין אמר זאת , שתמצית רמ"ח מצוות עשה היא: "בּאָנש מאנדרי": "תהיה פיקח!" - ושל שס"ה מצוות לא תעשה בנכללות "ניע בּאָנש גלופי": "אל תהיה טפש!". [ראה יכהן פאר לנכדו הגה"ק מבענדין זצוק"ל שבת הגדול דרוש כ' - היו שאמרו שמטבע לשון זו כבר נתקדשה בפי הבעש"ט הקדוש]. זו היתה הסיסמה במקדש החכמה של הרבי ר' העניך זי"ע.
ר' ישראל! הואיל ונפיק מפומיה דרב, הדברים יצאו מפי חכמי עליון והם כללו בזה את קיום התורה, לכן ראוי מאד להתייגע בכוונתם ולהפיק מהם ולוּ אף הבנה שטחית.
*
"בּאָנש מאנדרי"! הֱיֵה חכם! היה פיקח! חכם בני! הבה נעקוב אחר הדבר במקורותינו. "בּאָנש מאנדרי"! תהיה חכם! עם התורה אנחנו. עם החכמה האלקית, העילאית, המרוממת מעל הכל!
*
חכמי הרזים אלה רמזו, כאמור, ש'היה חכם ואל תהיה טיפש' הוא תמצית רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. מי יבוא בסודם? ברם אף בדרך הפשוטה יש כאן לימוד מאלף לכולנו. מצוות עשה לפנינו! והיא תובעת מכל אחד מאתנו: התחכם! "בּאָנש מאנדרי"! תן לבך לקיומה כראוי, התבונן ביפיה, בנצחיותה, במצוה אחר מצוה הנגררות ממנה. אתה מתקשר על ידה לבורא העולם ברוך הוא, שציוה עליה.
אתה מקיים תפקידך כעבד ה'. תתכונן אאל המצוה בשמחה, תתכוון בה במחשבה, תתלהב בה ברגש. החדר בלבך: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה שציוני הבורא יתברך שמו. בה אני מתקן את עצמי בכלל ואת האבר המיוחד אליה בפרט. "עשה דברים לשם פעלם - לשם הקב"ה שפעלם וצוה עליהם" ולא כמצוות אנשים מלומדה. לא תהיה המצוה עליך כמשא לצאת ידי חובה בעלמא ולפנות ממנה שוב אל שוק חיי החול. תהיה חכם! התבונן וראה את הנולד, את העתיד, את הזכות, את ההתקרבות. אתה מתקרב בה כלפי מעלה, אתה נהיה בה יותר יהודי, אתה משתייך יותר למלכות שמים. כך מקיף וכולל ומתמצת אף לפי התפיסה הפשוטה: "בּאָנש מאנדרי" עם רמ"ח מצוות עשה!
*
מצוות לא תעשה לפניך: היא מכריזה ואומרת: ניעֶ בּאָנש גלוּפִּי! היא מזהירה את היהודי: אל תהי פתי ואויל! וכן כבר ציוה החכם מכל אדם: "ואל תהי סָכָל" [קהלת ז']. מצודת היצר פרושה, אל תיתפס ואל תיטפש, הנאה תפֵלה חולפת ומאידך: איסור, פגם ועבירה על רצון ה'. ניעֶ בּאָנש גלוּפִּי! תחשוב על התוצאה וההשלכה, העונש והחובה, על מה שנגרר מזה, על הריחוק, על הקרירות, הקיפאון וההתאבנות הנמשכים מזה, על הדורות.
משה רבינו מוכיח בשירת האזינו על חוסר החכמה. "ואין בהם תבונה". "לו חכמו ישֹכילו זאת, יבינו לאחריתם". והרי גם כפיית טובה יש בזה. ואם שייך אתה לעם חכם ונבון, התייצב ותחשוב. תעצור ותימנע מזה! אל תהי סכל! מה יהיה לך מכל זה? והרי שאזהרת חכמה זו מקיפה את כל מצוות לא תעשה כולן...
ניעֶ בּאָנש גלוּפִּי! מתוך הדברים, הבה נחזור שוב על אימרת התמצית של הרבי ר' העניך. "קנאה – נאך וואס? תאוה - צו וואס? כבוד – פארוואס?". הוי פיקח וחֲשוֹב! הוי פיקח ועֲצוֹר!
*
ושאלת "מדוע" נשאלת גם כמובן גם לצד הטוב, חובת מצוות ב'קום ועשה'. לפני קיום מצוה צריך להבין ולהשֹכיל במה המדובר... סיפר הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע זכרון קודש מימי הסתופפותו אצל ה'שרף' בקאצק, "כשבאתי בפעם הראשונה לקאצק קרא לי הרבי ואמר לי: "בוא ואגיד לך מה זה חסיד. חסיד שואל 'פארוואס' - מדוע?" כפי שמצינו בגמרא 'מאי טעמא'..."
"בשעתו עדיין לא הבנתי את דבריו". אמר הרבי ר' העניך. "אמנם לימים כשהלכתי פעם ליטול את ידי לסעודה, נזכרתי במה שאמר לי פעם הרבי מקאצק ונתעוררו בנפשי דבריו הקדושים והתעמקתי להבינם. ומתוך כך התחלתי לחשוב על מצוות נטילת ידים שפניתי אז להתעסק בה"
"התבוננתי במהות מצוה זו ולפני מי אני מקיים אותה. וכך עמדתי כשעתיים מתעמק במחשבותי... מתוך כך נתברר לי איזה טובה מרובה העניק לנו הקב"ה כשצונו על נטילת ידים... ואז התחלתי לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים'. הלואי והייתי מסוגל לברך ברכה כזו כמו אז...". את זה סיפר הרב ר' העניך כשכבר ניהל את העדה הקדושה באלכסנדר... [שיח שרפי קודש ע' רבי].
*
הוא הקדוש נכסף היה כל ימיו לברכה זו, שאמרה בשעתה מתוך התבוננות באיכות המצוה ובטובתו של מקום שנתנה לנו... אז בשעות אלה עמד על דעת רבו שגילה לו ברמז, שהחסידות מורה להתבונן בקיום מעשה מצוה, מה מתבקש מאתנו, איך מקיימים זאת ולפני מי אנו מקיימים אותה...חסיד שואל 'מאי טעמא'. כמובן שלא היתה כוונת הרבי מקאצק על חקירה בטעמי המצוות, אלא על הכרת ערך המצוה ואיכותה האינסופית. ללמוד על מנת לעשות...
מי יבוא בסוד קדושים, ארזי קֵל שהעניקו חמה בקומתם? מי יודע מה שחלף במחשבתו של חכם רזים זה, כשחשב על חין ערכה של מצוה? כמה השיג לו אף ברגע אחד במעוף תפיסתו, ומה עוד בשעתיים? לא לחנם נקרא ספרו של הרבי ר' העניך. "חשבה לטובה" [מלבד ר"ת של שמו] "גוט אדוכגעטראכט". הכל מחושב היטב הדֵק, לתוך תוכו של ענין...
*
ועתה ישראל, נעלה נא את זכרון השבתות בהיכל החכמה של הרבי ר' העניך, מפי סופרים וספרים.. חסידים סיפרו גדולות על שבת קודש בחצירו. "אלכסנדר היתה כולה שבת" אמרו. עוד בימי נעוריו אצל היהודי הקדוש, עמלו הוא וחביריו על פנימיותה של שבת, על הידיעה וההבנה של "יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו"...
השבת נועם הנשמות. רוממות יתירה הורגשה שם. דגש חזק הונח בשולחן הטהור, גם על תוכן זמירות השבת. על המלים הקדושות שבהן, הרבה אותו צדיק לחדש ולהוציא משם רמזי לקחים, מעוררי מחשבה ומשמחי לב.
וכך לדוגמה הראה על גודל שכרה של שמירת שבת. ה"שם משמואל" הביא זאת, ביראת הכבוד כדרכו: "מה שאמר אדמו"ר הכהן הגדול זללה"ה מאלכסנדר". "כל מקדש שביעי כראוי לו. כל שומר שבת כדת מחללו. שכרו הרבה מאד...". השכר הגדול נסמך דווקא ל"אחרון", למי שאינו מחלל את השבת. ולעומת זאת, ה"ראשון" מי שמקדש את השבת כראוי לו, לו כבר אין ביטוי במלים. הוא גבוה בהרבה ואין בכלל ביטוי לשכרו. "אין בכח הפה לומר בו שכר"... [שם משמואל וישלח ע"ח].
*
מה יקרו דבריו על מעלת השבת. על משה רבינו נאמר: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". רמז יש בכך, שאת כל העסקים עם העולם הזר והנכרי חייבים להטמין ב"חול", בימות החול... בשבת שהיא נשמת השבוע, אין לדבר זה תפיסת מקום כלל.
"וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים". משל לאדם המכין תבשיל מסוים ומצרף לתוך הקדירה ממיטב התבלינים והבשמים... כעין זה, כביכול הכניס הקב"ה לתוך שבת קודש מ"תבליני" כל הימים וכל הזמנים, כל חג ומועד, אורותיו וכוחותיו. הכל נמצא בתוך תוכה של שבת קודש...
*
והרי מֶסר חריף ומתוק כאחד, מאוצרו המחוכם של הרבי ר' העניך. ידועים דברי הירושלמי [פ"ד דמאי ה"א (ט"ז:)] ש"עם הארץ אימת שבת עליו". באבחנה דקה הראה ודייק שלא כתוב כאן "אפילו" עם הארץ, כלומר שגם הוא בכלל. נמצא שסוג אימה זו מיוחדת לו לעם הארץ בלבדו... [גם בלימוד הגמרא, היתה דרכו בכך, לדייק היטב בלשונות כנ"ל].
הא כיצד? בא הרבי הקדוש מאלכסנדר וביאר זאת בטוב טעם ודעת. בור ועם הארץ מגיע אל תוך השבת בפתאומיות, ברגע האחרון, ללא הכנה והתבוננות בערכה. ועם כל זאת וודאי פועלת עליו השבת. הוא מקבל נשמה יתירה ומשהו בקרבו זז ומתעורר שלא כרגיל. אלא שהוא איננו יודע על מה ולמה. ולכך מתמלא אימה שלא בידיעתו. חרדת נפש שולטת בו מתוך הבלתי מוּדע...
ולעומת זאת, מי שמתכונן לשבת ומכיר בטיבה, אין שוררת בו "אימת עם הארץ" מן הסוג ההוא של שינוי פתאומי. אדרבה הוא מתמלא עונג וגם שמחה, בידעו במה דברים אמורים. ובכן "עם מקדשי שביעי". מי שהוא מתכונן ששה ימים ליום השביעי, כולם ישבעו ויתענגו מטובך... ר' ישראל! כמה אוצרות חכמה, כמה קבין של טעם שבת אמיתי, טמונים ברעיון מפעים כזה...!!!
*
הכנה! כך לימד הרבי ר' העניך, פרק אף בעונג שבת. לסעודת שבת צריך אדם לגשת אחרי הכנה מתאימה במתינות. יערוך לו יהודי את חשבון נפשו לפני מי הוא סועד ומי ציווה עליו סעודה זו. וזהו שתיקנו לומר "אתקינו סעודתא" על היהודי להתקין עצמו לטהר עצמו לקראת השבת. לדאוג שחושיו יהיו כלי קיבול לקלוט את אשר ניתן לו בשבחו "לדעת כי אני ה' מקדישכם". העונג שבת האמיתי מגיע מתוך ידיעה זו גרידא. לדעת כי אני ה' מקדישכם!
על השבת אמר הנביא [ישעי' נ"ח] "והאכלתיך נחלת יעקב אביך". והרי נאמר ביעקב אבינו "ויגל את האבן מעל פי הבאר". לו, לבחיר שבאבות היה הכח להעביר את כובד האבן ואפילת ההסתרות. ובשבת קודש מקבל יהודי את הכוחות הנפלאים ההם. אז מסוגל הוא לסלק את המסכים המבדילים... אז מתקיים והאכלתיך נחלת יעקב אביך...
דגים נאכלים בשבת, מפני שהם מכוסים מתחת למים ואינם רואים את פני העולם. גם שבת קודש היא מחוץ לעולם, מעין עולם הבא...
השבת ניתנה במרה עוד לפני מתן תורה, מפני שהשבת כולה דבקות היא בבורא העולם יתברך, ודווקא מתוך דבקות זו ניגשנו לקבל את התורה, בלי זה לא היה שייך להגיע לתורה... ואשר למושג דבקות במשנת הרבי ר' העניך, כבר הביא ה"שם משמואל" בשמו, שכשמדבקים חלקי מתכת זה בזה, חייבים להעביר את החלודה "כן לב האדם בעוד יש עליו חלודה אי אפשר להתקשר בהשם יתברך" [פ' נח תרע"ה].
*
יחד עם זאת המריץ הרבי ר' העניך את שומעי לקחו, להתעלות הלאה משבת לשבת, להוסיף בקדושתה בהמשך מתגבר והולך ממדרגה למדרגה; לשפר ולזכך את האיכות יותר ויותר, הרי לרוחניות אין גבול. תמיד שייך להמשיך למעלה בקודש וכך פירש בקדושת חכמתו. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". "לעשות את השבת" כבר מוסב על העתיד, על השבת הבאה וכן הלאה. הקב"ה מבקש שעתיד השבת יהיה יותר טוב. תמיד ירגיש היהודי שעדיין יש מה להוסיף, שתהיה השבת האחרת, זַכָּה מן הזכה כי הזיכוך אין לו שיעור...
*
והרי אימרה יקרה, מחוכמת כל כך, הנוגעת לכל אחד ואחד. "אזמר בשבחין - למיעל גו פתחין". משל למלך שערך סעודת מלכים בארמונו. הנה לו עובר עני שאינו מ'בני פלטין'. בכל לבו רוצה להשתתף בסעודה ואינו יודע איך להיכנס. הוא מוציא את כינורו ושמח בשמחת המלך ממקומו, מבחוץ... ואז בהישמע הקול, אז בהכרת רצונו הכֵּנה, פותחים לו את שערי הארמון ומכניסים אותו... הוי! אזמר בשבחין – למיעל גו פתחין...
בהמיית לב הנני נזכר כעת, כששבת אצלי פעם מו"ר החסיד הנודע ר' חיים מאנדל ז"ל, שמשנת הרבי ר' העניך היתה חקוקה על לבו. עדיין שמור אצלי איך שניגן לעצמו "אזמר בשבחין" כשכולו מכונס בתוך עצמו איך שהוציא מלים אלה בכובד ראש ובלהט עצור. הוא ידע היטב שזמירות שבת הן המפתח, למיעל גו פתחין...
*
חלק בלתי נפרד מעולמו של הרבי ר' העניך היה "ביטול היש" שלו. העיד עליו ה"שפתי צדיק" זי"ע, שבשעתו גם היה מבני היכלא שלו. "הנה מרן ז"ל מאלכסנדר לא אמר בשום פעם על עצמו לשון "אני" שלא החשיב לעצמו לכלום שיהיה יכול לומר אני, כי מה אני, שהכל הוא מהשי"ת" [שפתי צדיק - שיר השירים].
והרי מעשה מרעיד מהנהגתו זאת, שהועילה להציל נפש מישראל מטמיעה ר"ל. כשנסע פעם הרבי רבי העניך לעיר רבנותו פרושניץ, פגש ברכבת את אחד ממכיריו מלפנים, שגם נסע לעיר זאת. הלה כבר היה בכלל "שנה ופירש ר"ל. הרבי הרגיש שהאיש מתבייש מפניו ורוצה להתחמק ממנו. הוא קראו אליו ואמר לו: "אתה איש חסר ערך והרי גם אני כך... אם עדיין לא חיללת את השבת, הרי אתה שווה כמוני לכן שב אצלי. בעת נסיעתם הרבה הרבי לדבר עמו עד שהחזירו למוטב...". געוואלד! כמה חכמה וכמה ענווה מונחים בסיפור זה... מתוך הביטול הגמור, הצליח להציל עולמות מלאים, נפש אחת מישראל וגם דורותיו. ומבין השיטין למדנו לקח על ערך שבת קודש ושמירתה...
*
הנה פנינה מאוצרו של הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע בנושא הנ"ל, בענין מצוות פרה אדומה. ידוע שהמצוות נקראות "עצות" [עיטין בלשון הזוה"ק] ואם מה העצה שיתכן להפיק ממצוות פרה אדומה, שהיא חוקה ואין משיגים את טעמה? וכך ביאר זאת: זו גופה היא בחינת הדעת שנדע שעדיין אין אנו יודעים, וכדברי השל"ה הקדוש שתכלית הידיעה שנדע שלא נדע... שנראה ונשתכנע עד כמה עדיין רחוקה השגת האלקות, מבִּינתנו.
וחכם הרזים זה היה אומר בענין פרה אדומה, שאם יהודי משוכנע שאיננו יודע ואינו כלום, הרי הוא מתבטל כליל להקב"ה שיודע הכל, וממילא נמצא שגם הוא יש לו שייכות לידיעה...
ועד כמה שהדברים למעלה מהשגתינו, הרי למעשה כך חיו יהודים חסידים ואנשי מעשה, הם ידעו ברורות שאינם מבינים כלום בהנהגת הבורא יתברך בעולמו, אלא שהאמינו בכל לב והתבטלו אליו כליל. הם חשו בכל נימי נשמתם, שבמרום יש פתרון לכל, וממילא היו דבקים גם בשורש הדעת...
*
ויספו ענוים בה' שמחה... מתוך הענווה והביטול בהיכלו של הרבי ר' העניך, צמחה לה השמחה הזוהרת, שמחת אמת ואמונה, בו ובאלה ההולכים לאורו. על לשון קדשו היה רגיל תדיר: "כי בשמחה תצאו", עם השמחה שייך לצאת מכל מיצר.
והוא היה אומר... אם יהודי אינו מתהלך בשמחה על שהוא יהודי, הוא כפוי טובה לשמים... סימן הוא שאף פעם לא עמד על משמעות ברכת "שלא עשני גוי"...
השמחה כשלעצמה הרי מושרשת היא באדם מאז ימי קטנותו ממש. הרי תינוק תמיד שמח הוא. אלא שעם הזמן וחשבונות הרבים, החטא והתעיות, מעיבות ומכבידות על מדת השמחה. מעתה, יקירי, נבין ביותר אימרה מרנינת לב של הרבי ר' העניך, שמסרה ה"שם משמואל". ושמחת בחגך והיית אך שמח נאמר על חג הסוכות.
וכך אכן מתפרש "והיית אך שמח". אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, אחרי תקיעת השופר ווידויי היום הקדוש הנורא, אחרי ימי התשובה והטהרה, מתמרקת ומזדככת נפש ישראל, עד שלא נשארת בתוכה אלא השמחה בלבד. אה! והיית אך שמח. הזהב הטהור שנשאר אחרי הזיכוך מן הפסולת...
ידוע הסיפור שלו על הגניבה שהוטמנה תחת ערימת החציר. "וואס ליגט אונטער די היי". בזה ביאר בחכמתו את מה שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". מה מונח מתחת לזה...?
*
כמה חיזוק הרעיף מתוך מעלתם של ישראל, כמה תוחלת ותקווה צפונים בדבריו לחזקם ולאמצם. וכך היה "דורש טוב לעמו". ידועים דברי רש"י בפרשת כי תשא [ל"ב ל"ד] שאין פורענות שאין בה מפרעון עוון העגל". בא הרבי ר' העניך ופירש שבכל עת של חטא ח"ו, אם יבקשו לחזור בתשובה, יסלח להם הקב"ה. ועוון העגל בא לדרוש ממנו קל וחומר, מה מעשה זה שהיה בו חטא גדול מאד, נסלח להם מתוך תשובה, קל וחומר לשאר חטאים... כששמע זאת הרה"ק ר' וואלף מסטריקוב זי"ע, הזדעק והתמרמר מאד, על שלא נסע בשעתו לאלכסנדר, אל הרבי ר' העניך...
*
הוא השֹכיל בחכמתו העמוקה, להרים אף את ימי הצער והחורבן ולמצוא אף שם את עומק הרחמים של אבינו שבשמים... באופן מופלא משוה הוא את הימים האלה לסיפור הידוע עם שלמה המלך שהביאו חז"ל [ילקוט] על המקרא במשלי [ט"ו] "טוב ארוחת ירק ואהבה שם". היה זה בתקופתו הקשה של שלמה המלך "בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה". אז הזמינו איש עני אליו הביתה. לא היה לו לכבדו כי אם במעט ירק, אבל עם זאת חיזקו בדברים מאד. "התחיל אותו האיש לנחמו ואמר לו אדוני! שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אלא כך דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומרצה, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, אבל הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך". לא היה לו לעני זה אלא מעט ירק אבל העניק לו מזהב לבו, שפע דברי עידוד ותנחומים... ועל זה אמר שלמה " טוב ארוחת ירק ואהבה שם".
הרבי ר' העניך, מצא בארוחת ירק זו של המלך שלמה רמז לסעודות של תחילת חודש מנחם אב, בהן נשמע ההד של דברי תנחומין עתיקים אלה... ב"ארוחות ירק" אלה, נשמע "ה' היה הוה ויהיה, היה בית המקדש ויהיה בית המקדש!". הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך... וזה ענין בין המצרים... המזכיר את ארוחת הירק של שלמה המלך בשעתו. פלאי פלאים...
*
הרבי ר' העניך נעמד תמיד על דקות המשמעות של מלה במקורות הקודש. פעם אמר דבר חכמה עמוקה על מה שנאמר: "בימי" מתתיהו". "ער האט אויפגעהויבן די טעג". הוא הרים את הימים. הימים האלה נהיו שלו. מתתיהו הגביה אותם... כנראה שיש בזה כעין 'קנין הגבהה', שעל ידו נקנה החפץ למי שמגביהו. מתתיהו כהן גדול הרים את הימים וכך קנה אותם... ראויים הדברים למי שאמרם. ה"כהן הגדול" מאלכסנדר הרים את כל הימים בקנין הגבהה וכך הקנה אותם לבני עדתו הנכספים למוצא פיו. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לדרכי החכמה וטוהר הנפש...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 520.docx
- (43.37 KiB) הורד 133 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
עומד לפני המלך...
התעוררות בתפילת שמונה עשרה
דרכי תפילה במשנת ה'חפץ חיים'
לר' ישראל יקירי שליט"א
החודש הזה לכם. הרבה דברו גדולי החסידות על התחדשות בעבודת ישראל בחודש הזה. הבה ננצל זאת על התחדשות בעבודת התפילה ותחושת 'עמידה לפני ה'' בברכות 'שמונה עשרה'
לפני שבועות מספר, בקשוני לישא דברים מספר לפני שחרית בנושא התפילה, בישיבה קטנה חסידית. הרכב היה מכוסה קרח והיה צריך לגרדו מעל החלון. גם הנסיעה היתה איטית בגלל ההחלקה. כהקדמה, אמרתי להם אז: "בחורים יקרים! אני מתנצל על האיחור. אלא שעם זאת למדתי היום לקח חשוב. בדרך לבית התפילה, צריך לגרד את הקרח... צריך להתחמם לקראת העמידה לפני ה'...
ואז סיפרתי לפניהם איך שתיאר פעם ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע, שבדורות הקודמים בימות החורף, היה הכפור עוטף כל פינה. החדר היה קר, המים היו קרים, בחוץ שרר הכפור עוד יותר וגם בית הכנסת לא היה מוסק. אבער ווען ס'איז געקומען צו 'ברוך שאמר' איז געווארן הייס... אַבל כשהגיעו ל"ברוך שאמר", נהיה חם...
*
בהרבה אופנים שייך להתחמם לתפילה. בהכנה, בשיעור תורה, במוח ולב, בהתבוננות במהות ואיכות התפילה. וכפי שאמר רבי אליעזר הגדול לתלמידיו "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים". [ברכות כ"ח:] והדברים צריכים חיזוק תדיר.
הבה נצא מן השיגרה האופפת אותנו, אנא נחמם את הלב, נתאזר בשמחה של מצוה להתבונן בקשר עליון זה שזכה בו עם ישראל, באושר שנפל בגורלו להתחבר עם קונו! בכל זמן בכל מקום שהוא נמצא בארבע כנפות תבל, על פסגות הרים ועמקי תהום, בלב ים או במנהרות מתחת לאדמה; הנה עומד לו היהודי, פותח את לבו ופיו והוא מקושר לריבון כל העולמים לדבר עמו כאילו עומד בקירבת מקום ולבקש ממנו את צרכיו.
*
שילוב הלכות הצטרף לפני, שממנו יוצאה אבוקה של אש, אהבת אב לבן יקיר... בסייעתא דשמיא, חלפו הדברים במחשבה לאחרונה ממש, בזכותך יקירי. הנה באמצע שמונה עשרה כידוע אסור להפסיק בדיבור אף לדברים שבקדושה, אין עונים אז אמן. יהא רבא, ברכו וקדושה. [ראה או"ח ק"ד ז'] עד אחר שיאמר "יהיו לרצון" [שם קכ"ב א'].
ולעומת זאת, כשנוגע לצרכי האדם בעצמו, בפרט כשמגיע לברכת שומע תפילה, שאז מתפלל אדם את כל בקשותיו... [שם סי' קי"ט א' וב' יעו"ש. גם בכל ברכה שייך להוסיף מעין הברכה למה שצריך] וכאילו ממריצים אותו מן השמים לבקש עוד ועוד... וכל שכן בסיום התפילה, אפילו קודם יהיו לרצון', שאז לכל הדיעות, מותר להאריך ולהאריך בצרכי עצמו בלי שום הגבלה, אף שעדיין נחשב כעומד בתפילה.
כשמצרפים הלכות אלה בוקעת ועולה אהבת ה' לעמו, לכל יחיד ויחיד מישראל בלי יוצא מן הכלל. וכאיל 'בת קול' יוצאת כביכול. בני! בני! שאל בני שאל! לצורך גבוה לא תפסיק באמצע שמונה עשרה, לקדיש ברכו וקדושה. ברם, לצורך עצמך אל תעצור מלבקש עוד ועוד. על עצמך ועל אחרים, בכלל ובפרט. כל מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. אביך שבשמים דואג לך ולטובתך ומבקש לשמוע את קולך. "השמעיני את קולך". הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל. [מדרש תהילים קט"ז]. אל תמנע את עצמך מלבקש עוד ועוד...
*
וזה לשון גאון ישראל, הרבי ר' יהונתן אייבשיץ זי"ע. "ברכת שמע קולנו וכו', בו ישים כל מגמותיו לה' להתפלל לו על כל צרכיו, אפילו דבר קטן או גדול, לא יבצר דבר מה שלא יתפלל בו לה', אם צריך לעשות שידוך עם עצמו או בניו ובנותיו, יתפלל לה'. לסחורה יתפלל לה', שיצליחו ויוליכו בדרך הישר. כללו של דבר, אין דבר מה שרצונו לעשות בו ביום, מה שלא יתפלל לה' להצליחו ולהוליכו בדרך הישר ונכון, ואצ"ל אם יש לו ח"ו איזה צרה בתוך ביתו, שצריך להתפלל, וכן אם יש לו איזה שמחה, שיתפלל שלא יחטא בשמחה ולא יקרהו עון, שלא תהיה ח"ו שמחה שאחריה תוגה".
"ועל כל ענין מה שעוסק, יתפלל בלשונו, ואף כי לשונו לשון עלג ואינו יכול להתפלל בלשון עברי כראוי, הוא חביב לפני הקב"ה, כאילו הִרבה להתפלל בלשון רחבה שפה ברורה ונעימה וצחה"... [יערות דבש דרוש א'].
*
אהובי! כמוני כמוך יודעים עד כמה גדול הנסיון להתרכז בתפילה, אמנם קרב זה אסור לנטשו לעולם. שוב ושוב יש לנסות ולכבוש מבצר התנגדות זה לכוונת התפילה. הבה נתחזק בזה ונעשה זאת בכוחות משותפים! ולעולם לא מאוחר!
חכמינו ז"ל בירושלמי, בערכם את החשבון כמה אלפי שנים הוא המרחק מן הארץ עד שמי השמים, הכריזו: ראה כמה הקב"ה גבוה מעולמו! ועם כל זאת "אדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. - - כאדם המֵשֹיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלו'ה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כְּפֶּה לאוזן...?" [פ"ט דברכות ה"א].
רבינו בעל 'מסילת ישרים' מבאר לנו כל זאת כדרכו, בלשון זהב טהור ומזוקק... "מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו".
*
מאדירי הדעה היה הרה"צ רבי צבי הירש מלאמאז זי"ע, בן בנו של הרה"ק מקאצק זי"ע, שבילדותו עוד הסתופף בצל סבו הגדול. ולפי מסורת זו שקלט בהיכל האמת הצרופה המשיך והנהיג עדה יקרה בישראל, כשהוא מדריכם בדרכי אמת צרופה ומקורית.
מספרים על צדיק זה, שלעת זקנותו, ביקר אותו פעם פרופסור מומחה. בני משפחת הרבי ביקשו אותו שישפיע עליו לשמור על בריאותו ולטעום קודם התפילה שהאריך והתאחר בה מתוך הכנות עצומות. הפרופסור ניגש אל הרבי ושאל אותו "אדוני הרב! שתי שאלות יש לי אליו. האחת, איך אפשר לאדם להתפלל מדי יום ויום שלש פעמים בנוסח ובסגנון אחד ממש, ללא שינוי, הרי לא ראינו דבר כזה אצל מלך בשר ודם? והשאלה השניה, אם אכן צריך להתפלל בצורה הזאת, אם כן למה צריך להתכונן כל כך לזה?
הרבי ענה לו בחריפות: "שתי שאלותיך, הרופא, מתורצות אחת בחברתה... באמת לא ראוי לבוא כל פעם אל מלכנו באותה צורה של תפילה ממש. דווקא לכך צריך להתכונן מאד ולהתחדש בתפילה, כדי שיתקבל בנפש, רצון וטעם מחודש, שלא תהיה תפילה אחת דומה לחברתה ולכך אמנם התפילה מתאחרת..." [שארית מנחם לתלמידו, הגה"ח ר' שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל]. ובאמת גינו בתוקף, בהיכלה של קאצק את: "מי שמתפלל היום מפני שהתפלל אתמול"...
*
ידועים דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי [מאמר ג'] שכמו שהארוחות מזינות את הגוף, כך התפילות מזינות את הנשמה. רושם תפילה אחת נשאר עם האדם, מטהר אותו ושומר אותו מטירדות העולם, עד לתפילה הבאה. כל שהתפילה הבאה מרוחקת מקודמתה, מתחילה הנפש לרעוב... כך נתקנו שלש "ארוחות-נשמה" ליום.
שמעתי שמרן "הפני מנחם" מגור זי"ע הגיע פעם לארה"ב באחד מימי הקיץ. תפילת שחרית התפלל עוד בעיר הקודש ולתפלת המנחה עדיין היה היום גדול להתפלל בעיר ניו יורק. אז התמלטה מפיו אנחת כיסופין: "איך האב שוין לאנג נישט געדאווענט" --- כבר מזמן לא התפללתי. הנה הציק לו הרעב הנשמתי. הוא כבר משתוקק שוב לעמוד לפני אביו שבשמים. כבר שעות ארוכות לא זכה לזה. עד כמה יוכל להתענות כך... כמה זמן אפשר לחיות בלי 'תזונת הכוזרי?'... הוא זקוק להמשך הקשר שבתפילה, הוא רוצה לחזור למקום עמידתו בהיכל ה'.
אהובי! הלוואי ותתעורר בקרבנו תחושה נפלאה כזאת לפני התפילה. בכדי לעורר 'תיאבון' רוחני' כזה צריך ללמוד להעריך את טיב סעודות מלכות כאלה המלובשות במלים קדושות ועבודתם בלב.
*
.
"עִם התפילה יתקרב אדם לבוראו!". כך הגדיר רבינו בחיי את התפילה ב"כד הקמח" שלו בנושא התפילה. קדמונינו ז"ל קבעו, שתפילה מהותה "חיבור" [מלשון "נפתולי" אלקים]. ודבקות בבורא העולם. ואמנם פשוטו של מקרא הוא: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". וההתקרבות נפעלת ביחס לתפילה וכפי שמאמין בזה.
על ברכות הבקשה שבשמונה עשרה, אומרים בשם החידושי הרי"מ זי"ע, שצריך אדם להאמין בתפילת עצמו שיתכן ונתקבלה במרום! אם מתפלל "וחננו מאתך חכמה בינה ודעת" יש לו ללמוד מיד אחר התפילה, לראות אם נתקבלה התפילה. ולפי חוזק אמונתו בכח התפילה, כך היא עושה רושם! [ליקוטי יהודה תפילת שחרית שכ"ד]. דבר זה יסוד מוסד הוא בכל תפילות האדם. אם נאמר "כי אתה שומע תפילת כל פה". צריך להאמין בכח התפילה. להאמין! להאמין! תפילתך וודאי עושה רושם בשמים, ואם תאמין בכוחותיך אלה, יתחזק רושם זה יותר ויותר!
*
תפילת שמונה עשרה... ר' ישראל! נתחדש נא בעבודת התפילה מתוך הערכת המלים הקדושות ואף מתוך שגב מחבריהן. הבה ונלמוד א שטיקל גמרא במסכת מגילה [י"ז:] בנעימה קדושה עד שנרגיש את עוצמת הדברים ומשמעותם לפני עינינו. "מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.". בירושלמי נאמר "ומהם שמונים נביאים" יהיו נא בעלי שמועות אלה עומדים לנגדנו. אדירי האומה, אנשי כנסת הגדולה שהניחו הרבה עמודי יסוד לקיום רוח עמנו. הם שבנו את בנין המקדש השני, והם שבָּנו גם את בנין התפילה, שמאז לא חרב מעולם אלא בונה אחרים עמו, עד עצם היום הזה...
בין הזקנים האלה נמצאו: נחמיה בן חכליה, מרדכי בלשן ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני. [פי' הרשב"ץ ריש אבות] שרפי מעלה, מנהיגי ישראל בעת צרה, מקדשי ה' בכל עוז נשמתם... ובהם כמה נביאים. נביאי ה'! חגי זכריה ומלאכי, אחרוני הנביאים שחזו קלטו ושמעו את דבר ה'.
ובהם כמה נביאים... הנביאים השתתפו ביצירת דברי התפילה. נביאי ה' ידעו וחזו ברוח קדשם את עתיד העם, את מעלותיו, מורדותיו ותהפוכותיו, את גלגוליו וטלטוליו, את עוז לבו ותוקף אמונתו. בעיניהם השמיימיות חזו עד סוף כל הדורות. אף על כל אדם בכל דור חשבו ואף בשבילו הכינו את המלים המדויקות, הנפלאות, הנוגעות ללב כל אחד ואחד והמביאות לו תועלת בזה ובבא, כדי שיתפלל אף הוא בכוונה, בתחנונים ובהמיית לב.
.
*
נפלאים הם דברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין זי"ע על הכוחות העילאיים ביצירת התפילה. הוא כותב שלא נמצא איש על היבשה "שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התקונים של כל העולמות – והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות...".
ומה נמלצו אמרי קדוש. כשיהודי אומר את המלים הקדושות שהכינו עבורו אנשי כנסת הגדולה ומכוון את לבו בפירוש המילות, הוא בוקע רקיעים, לא בכוחו וזכותו, אלא מכוחם של מתקני התפילה הטמון במלים אלה...
*
ולא זו בלבד... יסוד ושורש הברכות שבשמונה עשרה מקורו קדום עוד יותר. מלאכי עליון אמרו אותן בשעתו. מה מאד כדאי ללמוד את דברי מרן ה"בית יוסף" [או"ח סי' קי"ב] בשם 'שבלי לקט' ומקורו בדברי חז"ל. אציין רק את תחילת דבריו. "כשניצל אברהם מאור כשדים, פתחו מלאכי השרת ואמרו: מגן אברהם. כשנעקד יצחק אמרו: מחיה המתים; כשבא יעקב ופגע בשערי רחמים והקדיש שמו של הקב"ה אמרו: הקֵל הקדוש; כשלימד גבריאל את יוסף שבעים לשון אמרו: חונן הדעת...".
מה נפלא הדבר שבספר 'שבלי הלקט' מביא ברכה נוספת שאמרו מלאכי השרת, לאחר שכוונו אנשי כנסת הגדולה לתקן את נוסח שמונה עשרה. הם ראו אף בזה מאורע גדול בחיי העם וברכו על גילוי חכמה עצומה זו, ברכת "ברוך חכם הרזים...".
*
ר' ישראל! תפילת 'שמונה עשרה' היא בבחינת 'מים שאין להם סוף' היא, בפירושיה וכוונותיה. ננסה נא איפוא למצוא בעזהי"ת נקודות פה ושם, כדוגמאות להתעורר ולהתחזק בהן.
בנושא בנין התפילה בכלל, כתב רבינו הרמב"ם ז"ל [פ"א מהל' תפילה ה"ד] "עמדו ותקנו להם [עזרא ובית דינו] שמונה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותם".
הברכות שבשמונה עשרה שקוּלות ומדודות הן עד להפליא, סדר הברכות קבוע על פי פסוקים בכתבי הקודש וסדר זה מעכב הוא. [ראה מגילה י"ז:] רבינו ה'טור' סופר ומונה ממש את מספר המלים של הברכות ומורה על מקור מספר מלים אלה במקראות, שאף בהם נמצא אותו מספר מלים או אותיות בדיוק...
[אגב, מפני שפיסוק הברכות בשמונה עשרה בסידור, אינו ברור כל צרכו; כדאי להודיע לילדים מתחילת חינוכם לתפילה, ש"מלך עוזר" הוא כמובן, חלק מן הברכה הראשונה. "אתה גיבור", "מכלכל חיים" ונאמן אתה, הכל ברכה אחת היא. "ותחזינה" היא חתימת "רצה" שלפניה, ברכת העבודה. ברכת ההודאה נמשכת מ"מודים" עד "הטוב שמך ולך נאה להודות"].
*
נחשוב נא במתינות על תוכן ההלכה שבשולחן ערוך. שצריך לכוון רגליו כאחת, להידמות למלאכים. וביאר זאת ב"בית יוסף" שכיון שעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאך... "[או"ח סי' צ"ה א'] "ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים".
ואכן, בראש וראשונה יש להחדיר שוב ושוב את הידיעה בתכלית הבירור, שעומדים אנו להתייצב בפני מלכו של עולם. כוונה זו עיקר גדול הוא בשעת תפילה. לכל הדיעות יש עיכוב במחשבת "עומד לפני המלך", בשעת הברכה הראשונה שבשמונה עשרה, בה משבחים את הקב"ה.
*
כתבו הפוסקים בשם תלמידי האר"י ז"ל "כשיגיע לעוזר דלים יחשוב בלבו שהוא עני ומבקש על הפתח ואפי' הוא עשיר" [שערי תשובה' או"ח סי' צ"ח]. וכך יכנס לתפילה שחיייבת להיאמר בתחנונים [מחבר שם ס"ג]
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך... כבר אמרו קדמונינו ז"ל [המבי"ט בספרו "בית אלקים" המהר"ל ועוד] שעיקר התפילה היא ההכרה, שהקב"ה יכול לעזור. כמה מגדולי החסידות הוסיפו לפרש להפליא, שזוהי כוונת "ה' שפתי תפתח". אף זו מן ההכרה בהקב"ה היא, שגם היכולת להתפלל היא מהקב"ה בלבד...
וכבר אמרו על איש חסיד אחד, ששפך את לבו לפני ה'. "קדוש אתה ונורא שמך!" רבונו של עולם, קדוש ונורא אתה ומי אני, אפס שבאפסים שאבוא אליך, שאתפלל ואתחנן לפניך? איך אפצה פה? וכאן נזדעק החסיד מתהום נפשו: "אבל - אין אלוק מבלעדיך? מי יכול לעזור לי אם לא אתה? האם יש לי מפלט אחר ועצה אחרת? אבי שבשמים למי אפנה בבקשתי, אם לא אליך- - -? ".
*
ידועה היא ההלכה [ע"פ הגמ' בברכות ל"ד:] שכוונת ברכת האבות מעכבת בתפילה. המבי"ט מבאר זאת משום שעיקר התפילה היא השבח לבורא העולם שברכה זו נתייחדה עליו, וחשיבות השבח היא יותר מבקשת צרכיו בעולם. [שם פ"ט]. במשנה ברורה [סי' ק"א סק"ג] מוסיף הסבר בעיכוב כוונת ברכת האבות. "כי הוא סידור שבחו של מקום, על כן אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים. ויש פוסקים דגם 'מודים' חשוב כאבות לכתחילה".
*
אזכיר נא דבר מעורר מאד בברכת האבות על המלים: אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ואיך שדווקא מלים אלה פועלות על קבלת התפילה. מלים אמר הקב"ה, בהתגלות הראשונה למשה רבינו על גאולת ישראל. הוא עמד אז לפני סנה הבוער באש אלקית....
בא רבינו הרמב"ן ומגלה לנו דבר נפלא. "כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב – ישמע קֵל ויענם". [שמות ג' ט"ו]. כעין ציווי והבטחה כאחת יש כאן זה שמי וזה זכרי, אם יזכירו ישראל את הקב"ה בצורה כזאת של אלקי האבות כנ"ל, אז הקב"ה שומע תפילות העמידה לפני ה'!
*
אה! פירוש המלות! פשוט, פירוש המלות מתוך תשומת לב מרגש ולעמוד לפניו ממש. נתבונן נא היטב ולאט בשלוש ברכות השבח. אבות! גבורות! קדושת השם! מה גדולה הזכות לייחד את המחשבה עם ריבון כל העולמים. כמה חיזוק, כמה רוממות, כמה שייך במלים אלה לרחף מעל להבלי העולם ותהפוכותיו. ההכרה בה' אלקינו ואלקי אבותינו, העובדה שאנחנו מתייחסים לאבות הקדושים שהורו לנו את דרך ה'.
באותה האמונה שמאמינים ב"גומל חסדים טובים וקונה הכל, ב"מביא גואל לבני בניהם", מתחזקים בבטחון ב"מלך עוזר ומושיע ומגן" בלשון הווה!!! למען שמו בא-ה-ב-ה! וכבר ביאר רבינו הטור [סי' קי"ג] למען שמו באהבה, שאף אם כבר תמה זכות אבות, "מביא גואל לבני בניהם למען שמו שהוא קיים לעולם"!
אתה גבור לעולם ה', לעולם! לעולם! באותה האמונה שמאמינים ב"מכלכל חיים בחסד, במלך ממית ומחיה, אנחנו מתחזקים בבטחון ב"מצמיח ישועה"... בלשון הווה!!!
אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה... ב"קדושים" הכוונה על ישראל עם קדוש שעליהם נאמר "קדושים תהיו" [אבודרהם] כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, נבדלים ונפרשים מכל עמי הארץ לתעודתם הנשגבה [עיון תפילה] קודש ישראל לה'! לאלה ניתנו הרשות להלל ולשבח יום יום. כמו כן צריך להתבונן שמרוב אהבת ה' לעמו, אין רשות למלאכים לומר קדוש, עד שיאמרו זאת ישראל. [בית תפילה לבעל "פלא יועץ"]
*
החידושי הרי"מ זי"ע כותב בספרו "ספר הזכות", שבלב כל אחד מישראל נמצאת "נקודה יהודית" היא הירושה הנצחית שנשארה לנו מן האבות, ועל הנקודה ההיא מגין ושומר הקב"ה מכל משמר. ואכן על זה מברכים אנו בכל תפילת העמידה, ברכת "מגן אברהם".
*
ברכות הבקשה הראשונות 'אתה חונן, 'השיבנו' ו'סלח לנו', מתמקדות על התקשרות האדם עם בוראו, מתוך לימוד התורה, מתוך תשובה וסליחה. ובברכות שלאחריהן מתחנן האדם על קיבוץ גליות, על חזרת הסנהדרין ומלכות שמים, על ביטול כוחות הרע, על הצדיקים, על בנין ירושלים ומלכות בית דוד. ואף גם בשלש אלה של גאולה רפואה ופרנסה, כתבו המפרשים שהכוונה בהן תהיה בכדי שנוכל לעבוד את ה' בלי טירדה...
*
ה'חפץ חיים' נסע פעם בחודש אלול לעיר גרודנא. זה היה בשנת תרפ"ד אנשים רבים נהרו אז אליו לברכתו ולתפילתו. הוא פנה אליהם אז: טייערע ברידער! אחים יקרים! למה אתם זקוקים לי, שאבקש בעדכם אצל אבינו שבשמים? הלא ידעתם, שאבא רוצה שכל ילד יפנה אליו אישית בבקשתו. וכך הוא גם ביחס הבנים לאביהם שבשמים.הוא רוצה שכל אחד מבניו יפנה בעצמו אליו בתחנונים ובקשות. אלא מאי? יתכן שאתם חושבים שאבא שרוי באיזה שהוא ברוגז ח"ו עמכם. מבטיחכם אני שהשי"ת הוא משתוקק מאד מאד להתפייס עמכם, עוד יותר משאתם רוצים להתפייס עמו. הוא מצפה רק שתבואו אליו לבד. אחים נאמנים! ראשית כל צריכים לפתוח את הפתח לבד...
*
אם תרצה יקירי, ללמוד הלכות והליכות תפילה במשנת ה'חפץ חיים', כשבעל השמועה עומד לנגדך; הבה נקרא את דבריו הנלבבים של אחד מתלמידי החפץ חיים, שתיאר את תפילת שמונה עשרה של רבו הדגול. "מי שראה את החפץ חיים בתפילתו לא ישכח את המחזה לעולם. ניכר היה כי אהבת הבורא לוהטת בקרבו עד כלות הנפש. דומה היה כאילו הוא מסולק לחלוטין מזה העולם ורק נפשו הומה תפילה. רוחו שופעת אור עילאי ועור פניו קורן מזיו השכינה הנסוך עליו. כל מלה ומלה היתה יוצאת מפיו בקדושה ובכוונה עצומה".
"שעה ממושכת לאחר סיום תפילתו קשה היה לו להפנות מחשבתו לענינים אחרים ולרדת מן ההר אל העם. מדרכו היה להתפלל מתוך חרדת קודש גבו כפוף וראשו מורכן. על פניו הנלהבים נסוכה ארשת של גילה ובקרבו הומה רעדה. בלבו כבושה שלהבת אש קודש, כתפיו נעות לאט, בעוד שכל גופו לוהט ברתת ובזיע. שפתותיו לוחשות תפילה, כאילו בקול רעש בלתי נשמע. וכולו אומר פשטות, הכנעה וענוה..." [הח"ח חייו ופעלו ח"ג ע' תתפ"ב]
*
ה'חפץ חיים" זי"ע מציע בספרו "שם עולם" עצה לכל מתפלל, שלפני כל ברכה שבשמונה עשרה, יעצור ויחשוב מה הולך לומר כעת. החפץ חיים 'מרגיע' את קוראי דבריו שדבר זה אינו לוקח זמן רב. הוא בעצמו ניסה ובדק את הדבר... וזה לשונו: "וכן נמי בענין תפלת י"ח ברכות, שקבעו חז"ל בהם הרבה עניני שבח המקום והרבה עניני בקשות הנוגע לגופו ונפשו, ובכל אחת ברכה לה', צריך להתבונן מתחילה מה הוא רוצה לבקש מה', ועל מה יברכנו, ואחר כך יאמר אותה הברכה.
"ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך שהות גדולה, לא כן הדבר כאשר בחנתי ונסיתי, אלא יהיה הסידור פתוח כנגד עיניו, ויתבונן רק איזה רגעים אחדים קודם כל ברכה, דהיינו למשל קודם ברכה ראשונה יתבונן שרוצה לומר שבח לפני המקום שהוא אלקינו ואלקי אבותינו וקונה הכל ולברך אותו על שהגין על אברהם, וכן קודם ברכה שניה יתבונן שרוצה לברכו על תחיית המתים, וקודם ברכה ג' לברכו שהוא קֵל קדוש קדוש, וכן קודם רביעית לבקשו על הדעה ולברכו על זה, וכן קודם החמישית לבקשו על התשובה ולברכו על זה, וכן בכל הי"ח ברכות..." [שם עולם ח"ב בליקוטים].
*
אתה חונן לאדם דעת... אלה דברי ה"מחבר" בספר חיינו השולחן ערוך: "מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות, שאם אין בינה אין תפילה". ב"משנה ברורה" [סי' קט"ו סק"א] הורה לנו איך להבין את סדר ברכות הבקשה ואיך לכוין בהם. הבה נעבור על הדברים יחד. "אתה חונן ראשונה שאלת החכמה והדעת באדם – ולכן צריך לכוין בה כראוי שזה עיקר השאלה, שצריך האדם לשאול מאת הבורא יתברך שיתן לו שכל ודעת ישר, למאוס ברע ולבחור בטוב".
"השיבנו – כוונת הברכה הזאת לבקש מאת ה' יתברך, שיכניע וישפיל גיאות יצרו. סלח לנו - צריך שיעלה על לבו החטאים או הפשעים בעצמם. "רפאנו- עיקר הכונה לבקש מאת אלקינו שירפא אותנו, כדי שנהיה בריאים וחזקים לעסוק בתורה כראוי ולשמור כל המצות". "פרנסה – צריך לכווין שיזמין לנו ה' יתברך פרנסתינו בנחת ולא בצער בהיתר ולא באיסור. [ע"פ ספר 'סדר היום'].
*
מה נפלאו דברי רבינו הטור [סי' קט"ו] " על לשון: "השיבנו "אבינו" לתורתך". הוא מבאר זאת על ההלכה "שהאב חייב ללמד לבנו, על כן אנו אומרים: השיבנו אבינו לתורתך".
ודבר זה צריך לפתוח שערים בלב. לדעת הטור ניגשים אל ברכה זו כבן המתחנן לפני אביו: טאטע לערן מיט מיר! אבא אנא למוד אתי, הרי האב חייב ללמד את בנו תורה... הרי אתה הוא "המלמד תורה לעמו ישראל".
ובאמת, כמה התחנן דוד המלך לפני ה' במזמוריו: למדני! אורחותיך למדני! משפטיך למדני! חוקיך למדני! למדני לעשות רצונך...! חתימת הברכה היא "הרוצה בתשובה". לא מתרצה בלבד אלא רוצה דייקא. ידועים דברי ה'תנא דבי אליהו' מעיד אני עלי שמים וארץ שהקב"ה יושב ומצפה להן לישראל – שיעשו תשובה...
*
זאת ועוד מלמדנו ה"טור", אף בברכת "סלח לנו" מזכירים "אבינו" להזכיר רחמי האב על הבן. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח... אבינו אב הרחמן! סלח לנו! כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו! טאטע אין הימעל, זיי מיר מוחל... מה יקרו דברי הרה"ק רבי נתן דוד משידלובצה זי"ע. כשמפייס את חבירו נשאר רושם. אמנם שונה מחילת מהאב לבנו, שיש לו לאב תענוג גדול מכך ומוסיף אהבה על אהבתו [דברי בינה פרשת ויצא]
בעל "פלא יועץ" הורה בתוקף, שמאד צריך לכוין בברכה זו לייחד את המחשבה למה שאומרים ולבקש סליחה באמת, ומתוך חרטה על העבר וקבלה על העתיד. עומדים לפני המלך ומבקשים סליחתו. פשוטו כמשמעו.
*
אף בחתימת הברכה "חנון המרבה לסלוח" נמצא ים גדול של רחמי אב. כך כתב בעל התניא זי"ע, "ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח "המרבה" דייקא ... דהיינו שבמדת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח"כ חזר לסורו קשה מאד שימחול לו שנית ומכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממדת הרחמים, ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף...... [איגרת התשובה פי"א].
*
ראה נא בעניינו... לדעת רש"י הקדוש, [מגילה י"ז:] ברכת 'גואל ישראל' מוסבת על גאולה "מן הצרות הבאות עלינו תמיד", בעוד שאנחנו בגלות. צדיקים המליצו ומטו בה בשם הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב זי"ע. "ביז צו דער קרעטשמע, דארף מען אויך א טרינק בראנפן". [עד לפונדק גם זקוקים ללגימת 'משקה']. עד לגאולה השלימה צריכים לגאולה בתוך הגלות. וכפי שמבקשים ב'רבון כל העולמים' "שתרחמני עוד בגלותי לגאלני". ר' ישראל! כמה רצוי לשפוך את הלב בברכה זו, על הישועות בכלל ובפרט עד לגאולה השלימה בב"א!
*
בין פירושי התפילה השונים, מצאתי פנינה נפלאה בשם הגה"ק רבי ישעיה מושקאט מפראגא זי"ע, ידיד נעוריו של החידושי הרי"מ זי"ע, בענין ברכת רפאינו והנני לרשום אותה לזכות אחינו בני ישראל הזקוקים לרפואה, ירפאם ד' בורא הרפואות במהרה. בסיום הברכה אומרים "כי קֵל מלך רופא נאמן ורחמן אתה". וביאר בזה, כי רופא בשר ודם הרוצה להיות נאמן לתפקידו, לפעמים אינו יכול להיות רחמן; ואילו הקב"ה שהוא מלך כל יכול, מסוגל להיות גם רופא נאמן וגם רופא רחמן... ובכך משוועים אנו למצמיח ישועות בורא הרפואות בעד חולי ישראל באשר הם שם, שיירפאו במהרה מתוך רחמים בלי סבל, כאב ותופעות לוואי.
בעל "יסוד שורש העבודה" כתב על ברכת "רפאינו", שיתפלל אדם אז על חולים אחרים, אף שלא ביקשו ממנו זאת ויקיים בזה מצוות עשה מן התורה "ואהבת לרעך כמוך". התפילה היא מדרבנן ויש כאן הזדמנות לצרף בתוכה מצוה דאורייתא!
*
תקע בשופר גדול... הבקשה על קיבוץ גלויות... קיום הנבואה "והיה ביום ההוא יִתָּקע בשופר גדול ובאו האובדים..." [ישעי' כ"ז]. נוגעים ללב הם דברי ה"כהן" רבי צדוק מלובלין זי"ע, שהקול הגדול הזה נוצר מצירוף "קול הצעקות של כל הנפשות מישראל בכל הדורות להשם יתברך שעל ידי קיבוצם נעשה קול שופר גדול. על ידי זה מתעורר צעקה גם בלב אותם הנדחים מבני ישראל..." [רסיסי לילה אות נ'].
*
והסר ממנו יגון ואנחה... קדמונינו ז"ל וכמה מגדולי החסידות כתבו, שבברכה צריך להתפלל גם שלא תשלוט עצבות ח"ו באדם, אֵם כל חטאת. אלא שנזכה למדת השמחה בה'. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך...
רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מפרש את הסמיכות של ברכת ולמלשינים שיסודה ביעור הפסולת מישראל לעומת ברכת "על הצדיקים" שהיא שמירת "הסגולה הזכה" בישראל. כלומר החלק המעודן והמסולת שבעם הסגולה. בימינו כוללת בקשת "ביעור הפסולת" גם את נגעי הטכנולוגיה והכנעת כוחה בידי שמים. היפלא מה' דבר? אין לשער כמה הרסה פסולת זו בנפשות, בכל שטחי היהדות ודבר זה נוגע ל"אנכי ה' אלקיך" ממש. כמה יש להתגבר בתפילה על "אויבי עמך" אלה!
*
ולירושלים עירך... בנוסף לאמונה, נזקקת הגאולה העתידה גם לרצון אמת, לתפילה ולבקשה, לגעגועים עזים לכך... רבי יהודה הלוי חתם את ספרו "הכוזרי", ב"חתימה" נפלאה מאד: "ירושלים תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף...", הגאולה מחכה לגעגועים שלנו, לערגה ולכיסופים, ללהט תפילותינו, לזעקה סוערת מעומק לב. הוי! "ולירושלים עירך ברחמים תשוב"...
*
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כך מתפללים אנו על הגאולה העתידה. על משיח בן דוד נאמר "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'" [זכרי' ו']. ה"תפארת שלמה" זי"ע [פ' תזריע] הראה דרך מופלאה מאד בביאור הענין. אורו של משיח נזרע עוד בראשון לימי בראשית. כך דרשו חז"ל [פסיקתא רבתי ל"ו] על האור הראשון: שנאמר עליו "וירא אלקים את האור כי טוב" שזה אורו של משיח. ומאז והלאה נמשכת צמיחת אור זרוע זה במשך כל הדורות עד זמן הגאולה. לכן השתמשו הנביאים על הגאולה גם בלשון הווה. שכן מאז הבריאה מתגבר אור הגאולה וצמיחתה מוסיפה והולכת.
כמה מרגשים הם דבריו הבאים על השקאת הזריעה הזאת! מהיכן נובעים המים המגדלים את הצמיחה ההיא? מתפילות ודמעות בני ישראל על גאולתם ועל פדות נפשם...
*
כי לישועתך קוינו כל היום... החפץ חיים בספרו "מחנה ישראל" עורר את הציפיה לישועה, גם כל אחד על ענינו הפרטי. "צריך אדם לצפות לישועה כל יום כי ישועת ה' כהרף עין... וכתבו בספרים שלא דוקא על הגאולה בלבד צריך לצפות אלא על כל מין צרה שלא תבוא צריך לצפות לישועת ד' וכבר כתבו בשם האר"י ז"ל שבכל יום כשאומר כי לישועתך קוינו כל היום יכוין שמצפה לישועה על כל צרה הנמצא בו והוא מסוגל מאד להצלה...".
*
התפילה היא במקום עבודת הקרבנות ולכך משווע עם ישראל שלש פעמים בכל יום. רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה והשב את העבודה לדביר ביתך. ואישי ישראל ותפילתם... אחד הפירושים על "ואשי ישראל" הוא על פי דברי חז"ל [הובא בתוס' מנחות ק"י.] שמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה. זכורני שאבי ז"ל, כל פעם שעבר לפני התיבה, נחנק קולו מדמעות כשאמר מלים אלה... ידיד ותיק מבין דבר, מזכיר לי תדיר: איי דעם טאטנ'ס "ואישי ישראל"...
*
כמה יש להתמקד על ברכת ההודאה בתפילה. 'מודים אנחנו לך'. אף על כל נשימה ונשימה אמרו חז"ל [בר"ר י"ד] שיש להלל ולקלס לבוראנו יתברך. וכך כתב אחד מגדולי האחרונים בעל "תורת חיים": "והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה - ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה – המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה ויסדו לומר בכל תפלה, ערב ובקר וצהרים, ברכת הודאה כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל הנשימות וחסדים ונפלאות, שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע" [ב"ק ט"ז.]
*
שים שלום... כתב רבינו משה מכיר, אחד מגדולי צפת בזמן ה"בית יוסף" ב"סדר היום שלו. ש"שים שלום" תפילה היא בעת רצון אחרי ההודאה. "אחר שהִסדרנו שבח והודאה הראויה לנו לתת, לאשר גמל עמנו חסדים וטובות ומספיק לנו כל צרכינו כרחמיו וכרוב חסדיו, והיא עת רצון, אנו מתפללים לפניו שיתמיד אהבתו עמנו וישים שלום טובה וברכה עלינו ועל כל ישראל אחינו...
*
יקירי! ליקטתי כטפה מן הים ממש, בכדי דוגמה להתחדש במלים הנצחיות, הנאדרות שבתפילת שמונה עשרה. נסיים נא כעת במשלו המחזק של ה'חפץ חיים', למי שאינו מצליח לכוון בכל ברכות "שמונה עשרה".. משל מאַלף מאד בשם גדול אחד. ילדה קטנה עמדה פעם בשוק עם סל גדול של ירקות. בא גזלן אחד והתחיל לחטוף את הירקות מן הסל. הילדה נבהלה מאד כשהיא אובדת עצות. מרחוק הבחין פקח אחד בנעשה ואמר לה: "למה את עומדת באפס מעשה? תחטפי גם אַת! וכל מה שיעלה בידך, יהיה שלך...". משל זה נאמר בשעתו כתגובה לשאלה. מה יעשה המתפלל שלא כיוון ברוב התפילה וכבר עומד קרוב לסיומה? והתשובה היתה מתוך משל זה: כל מה שיעלה בידך, יהיה שלך. כלומר, שיכוון לפחות כעת מה שנשאר להתפלל. המֶסר הכללי הוא: שיש לחטוף את מה שניתן לחטוף, להציל את מה שניתן להציל, ולא להזניח גם את הנשאר... [הקדמת שמירת הלשון].
והעיקר, להתחזק ולהתחדש בתפילה בכוונה, להאמין בכח התפילה, לזכור שעומדים לפני ה' ממש לבקש את צרכינו והוא לבדו יכול לעזור לנו בכל, בכל!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שנזכה לעמוד בתפילה כראוי לפני אדון כל!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
עומד לפני המלך...
התעוררות בתפילת שמונה עשרה
דרכי תפילה במשנת ה'חפץ חיים'
לר' ישראל יקירי שליט"א
החודש הזה לכם. הרבה דברו גדולי החסידות על התחדשות בעבודת ישראל בחודש הזה. הבה ננצל זאת על התחדשות בעבודת התפילה ותחושת 'עמידה לפני ה'' בברכות 'שמונה עשרה'
לפני שבועות מספר, בקשוני לישא דברים מספר לפני שחרית בנושא התפילה, בישיבה קטנה חסידית. הרכב היה מכוסה קרח והיה צריך לגרדו מעל החלון. גם הנסיעה היתה איטית בגלל ההחלקה. כהקדמה, אמרתי להם אז: "בחורים יקרים! אני מתנצל על האיחור. אלא שעם זאת למדתי היום לקח חשוב. בדרך לבית התפילה, צריך לגרד את הקרח... צריך להתחמם לקראת העמידה לפני ה'...
ואז סיפרתי לפניהם איך שתיאר פעם ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע, שבדורות הקודמים בימות החורף, היה הכפור עוטף כל פינה. החדר היה קר, המים היו קרים, בחוץ שרר הכפור עוד יותר וגם בית הכנסת לא היה מוסק. אבער ווען ס'איז געקומען צו 'ברוך שאמר' איז געווארן הייס... אַבל כשהגיעו ל"ברוך שאמר", נהיה חם...
*
בהרבה אופנים שייך להתחמם לתפילה. בהכנה, בשיעור תורה, במוח ולב, בהתבוננות במהות ואיכות התפילה. וכפי שאמר רבי אליעזר הגדול לתלמידיו "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים". [ברכות כ"ח:] והדברים צריכים חיזוק תדיר.
הבה נצא מן השיגרה האופפת אותנו, אנא נחמם את הלב, נתאזר בשמחה של מצוה להתבונן בקשר עליון זה שזכה בו עם ישראל, באושר שנפל בגורלו להתחבר עם קונו! בכל זמן בכל מקום שהוא נמצא בארבע כנפות תבל, על פסגות הרים ועמקי תהום, בלב ים או במנהרות מתחת לאדמה; הנה עומד לו היהודי, פותח את לבו ופיו והוא מקושר לריבון כל העולמים לדבר עמו כאילו עומד בקירבת מקום ולבקש ממנו את צרכיו.
*
שילוב הלכות הצטרף לפני, שממנו יוצאה אבוקה של אש, אהבת אב לבן יקיר... בסייעתא דשמיא, חלפו הדברים במחשבה לאחרונה ממש, בזכותך יקירי. הנה באמצע שמונה עשרה כידוע אסור להפסיק בדיבור אף לדברים שבקדושה, אין עונים אז אמן. יהא רבא, ברכו וקדושה. [ראה או"ח ק"ד ז'] עד אחר שיאמר "יהיו לרצון" [שם קכ"ב א'].
ולעומת זאת, כשנוגע לצרכי האדם בעצמו, בפרט כשמגיע לברכת שומע תפילה, שאז מתפלל אדם את כל בקשותיו... [שם סי' קי"ט א' וב' יעו"ש. גם בכל ברכה שייך להוסיף מעין הברכה למה שצריך] וכאילו ממריצים אותו מן השמים לבקש עוד ועוד... וכל שכן בסיום התפילה, אפילו קודם יהיו לרצון', שאז לכל הדיעות, מותר להאריך ולהאריך בצרכי עצמו בלי שום הגבלה, אף שעדיין נחשב כעומד בתפילה.
כשמצרפים הלכות אלה בוקעת ועולה אהבת ה' לעמו, לכל יחיד ויחיד מישראל בלי יוצא מן הכלל. וכאיל 'בת קול' יוצאת כביכול. בני! בני! שאל בני שאל! לצורך גבוה לא תפסיק באמצע שמונה עשרה, לקדיש ברכו וקדושה. ברם, לצורך עצמך אל תעצור מלבקש עוד ועוד. על עצמך ועל אחרים, בכלל ובפרט. כל מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. אביך שבשמים דואג לך ולטובתך ומבקש לשמוע את קולך. "השמעיני את קולך". הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל. [מדרש תהילים קט"ז]. אל תמנע את עצמך מלבקש עוד ועוד...
*
וזה לשון גאון ישראל, הרבי ר' יהונתן אייבשיץ זי"ע. "ברכת שמע קולנו וכו', בו ישים כל מגמותיו לה' להתפלל לו על כל צרכיו, אפילו דבר קטן או גדול, לא יבצר דבר מה שלא יתפלל בו לה', אם צריך לעשות שידוך עם עצמו או בניו ובנותיו, יתפלל לה'. לסחורה יתפלל לה', שיצליחו ויוליכו בדרך הישר. כללו של דבר, אין דבר מה שרצונו לעשות בו ביום, מה שלא יתפלל לה' להצליחו ולהוליכו בדרך הישר ונכון, ואצ"ל אם יש לו ח"ו איזה צרה בתוך ביתו, שצריך להתפלל, וכן אם יש לו איזה שמחה, שיתפלל שלא יחטא בשמחה ולא יקרהו עון, שלא תהיה ח"ו שמחה שאחריה תוגה".
"ועל כל ענין מה שעוסק, יתפלל בלשונו, ואף כי לשונו לשון עלג ואינו יכול להתפלל בלשון עברי כראוי, הוא חביב לפני הקב"ה, כאילו הִרבה להתפלל בלשון רחבה שפה ברורה ונעימה וצחה"... [יערות דבש דרוש א'].
*
אהובי! כמוני כמוך יודעים עד כמה גדול הנסיון להתרכז בתפילה, אמנם קרב זה אסור לנטשו לעולם. שוב ושוב יש לנסות ולכבוש מבצר התנגדות זה לכוונת התפילה. הבה נתחזק בזה ונעשה זאת בכוחות משותפים! ולעולם לא מאוחר!
חכמינו ז"ל בירושלמי, בערכם את החשבון כמה אלפי שנים הוא המרחק מן הארץ עד שמי השמים, הכריזו: ראה כמה הקב"ה גבוה מעולמו! ועם כל זאת "אדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. - - כאדם המֵשֹיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלו'ה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כְּפֶּה לאוזן...?" [פ"ט דברכות ה"א].
רבינו בעל 'מסילת ישרים' מבאר לנו כל זאת כדרכו, בלשון זהב טהור ומזוקק... "מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו".
*
מאדירי הדעה היה הרה"צ רבי צבי הירש מלאמאז זי"ע, בן בנו של הרה"ק מקאצק זי"ע, שבילדותו עוד הסתופף בצל סבו הגדול. ולפי מסורת זו שקלט בהיכל האמת הצרופה המשיך והנהיג עדה יקרה בישראל, כשהוא מדריכם בדרכי אמת צרופה ומקורית.
מספרים על צדיק זה, שלעת זקנותו, ביקר אותו פעם פרופסור מומחה. בני משפחת הרבי ביקשו אותו שישפיע עליו לשמור על בריאותו ולטעום קודם התפילה שהאריך והתאחר בה מתוך הכנות עצומות. הפרופסור ניגש אל הרבי ושאל אותו "אדוני הרב! שתי שאלות יש לי אליו. האחת, איך אפשר לאדם להתפלל מדי יום ויום שלש פעמים בנוסח ובסגנון אחד ממש, ללא שינוי, הרי לא ראינו דבר כזה אצל מלך בשר ודם? והשאלה השניה, אם אכן צריך להתפלל בצורה הזאת, אם כן למה צריך להתכונן כל כך לזה?
הרבי ענה לו בחריפות: "שתי שאלותיך, הרופא, מתורצות אחת בחברתה... באמת לא ראוי לבוא כל פעם אל מלכנו באותה צורה של תפילה ממש. דווקא לכך צריך להתכונן מאד ולהתחדש בתפילה, כדי שיתקבל בנפש, רצון וטעם מחודש, שלא תהיה תפילה אחת דומה לחברתה ולכך אמנם התפילה מתאחרת..." [שארית מנחם לתלמידו, הגה"ח ר' שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל]. ובאמת גינו בתוקף, בהיכלה של קאצק את: "מי שמתפלל היום מפני שהתפלל אתמול"...
*
ידועים דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי [מאמר ג'] שכמו שהארוחות מזינות את הגוף, כך התפילות מזינות את הנשמה. רושם תפילה אחת נשאר עם האדם, מטהר אותו ושומר אותו מטירדות העולם, עד לתפילה הבאה. כל שהתפילה הבאה מרוחקת מקודמתה, מתחילה הנפש לרעוב... כך נתקנו שלש "ארוחות-נשמה" ליום.
שמעתי שמרן "הפני מנחם" מגור זי"ע הגיע פעם לארה"ב באחד מימי הקיץ. תפילת שחרית התפלל עוד בעיר הקודש ולתפלת המנחה עדיין היה היום גדול להתפלל בעיר ניו יורק. אז התמלטה מפיו אנחת כיסופין: "איך האב שוין לאנג נישט געדאווענט" --- כבר מזמן לא התפללתי. הנה הציק לו הרעב הנשמתי. הוא כבר משתוקק שוב לעמוד לפני אביו שבשמים. כבר שעות ארוכות לא זכה לזה. עד כמה יוכל להתענות כך... כמה זמן אפשר לחיות בלי 'תזונת הכוזרי?'... הוא זקוק להמשך הקשר שבתפילה, הוא רוצה לחזור למקום עמידתו בהיכל ה'.
אהובי! הלוואי ותתעורר בקרבנו תחושה נפלאה כזאת לפני התפילה. בכדי לעורר 'תיאבון' רוחני' כזה צריך ללמוד להעריך את טיב סעודות מלכות כאלה המלובשות במלים קדושות ועבודתם בלב.
*
.
"עִם התפילה יתקרב אדם לבוראו!". כך הגדיר רבינו בחיי את התפילה ב"כד הקמח" שלו בנושא התפילה. קדמונינו ז"ל קבעו, שתפילה מהותה "חיבור" [מלשון "נפתולי" אלקים]. ודבקות בבורא העולם. ואמנם פשוטו של מקרא הוא: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". וההתקרבות נפעלת ביחס לתפילה וכפי שמאמין בזה.
על ברכות הבקשה שבשמונה עשרה, אומרים בשם החידושי הרי"מ זי"ע, שצריך אדם להאמין בתפילת עצמו שיתכן ונתקבלה במרום! אם מתפלל "וחננו מאתך חכמה בינה ודעת" יש לו ללמוד מיד אחר התפילה, לראות אם נתקבלה התפילה. ולפי חוזק אמונתו בכח התפילה, כך היא עושה רושם! [ליקוטי יהודה תפילת שחרית שכ"ד]. דבר זה יסוד מוסד הוא בכל תפילות האדם. אם נאמר "כי אתה שומע תפילת כל פה". צריך להאמין בכח התפילה. להאמין! להאמין! תפילתך וודאי עושה רושם בשמים, ואם תאמין בכוחותיך אלה, יתחזק רושם זה יותר ויותר!
*
תפילת שמונה עשרה... ר' ישראל! נתחדש נא בעבודת התפילה מתוך הערכת המלים הקדושות ואף מתוך שגב מחבריהן. הבה ונלמוד א שטיקל גמרא במסכת מגילה [י"ז:] בנעימה קדושה עד שנרגיש את עוצמת הדברים ומשמעותם לפני עינינו. "מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.". בירושלמי נאמר "ומהם שמונים נביאים" יהיו נא בעלי שמועות אלה עומדים לנגדנו. אדירי האומה, אנשי כנסת הגדולה שהניחו הרבה עמודי יסוד לקיום רוח עמנו. הם שבנו את בנין המקדש השני, והם שבָּנו גם את בנין התפילה, שמאז לא חרב מעולם אלא בונה אחרים עמו, עד עצם היום הזה...
בין הזקנים האלה נמצאו: נחמיה בן חכליה, מרדכי בלשן ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני. [פי' הרשב"ץ ריש אבות] שרפי מעלה, מנהיגי ישראל בעת צרה, מקדשי ה' בכל עוז נשמתם... ובהם כמה נביאים. נביאי ה'! חגי זכריה ומלאכי, אחרוני הנביאים שחזו קלטו ושמעו את דבר ה'.
ובהם כמה נביאים... הנביאים השתתפו ביצירת דברי התפילה. נביאי ה' ידעו וחזו ברוח קדשם את עתיד העם, את מעלותיו, מורדותיו ותהפוכותיו, את גלגוליו וטלטוליו, את עוז לבו ותוקף אמונתו. בעיניהם השמיימיות חזו עד סוף כל הדורות. אף על כל אדם בכל דור חשבו ואף בשבילו הכינו את המלים המדויקות, הנפלאות, הנוגעות ללב כל אחד ואחד והמביאות לו תועלת בזה ובבא, כדי שיתפלל אף הוא בכוונה, בתחנונים ובהמיית לב.
.
*
נפלאים הם דברי הגאון רבי חיים מוולוז'ין זי"ע על הכוחות העילאיים ביצירת התפילה. הוא כותב שלא נמצא איש על היבשה "שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח אחד, התקונים של כל העולמות – והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות...".
ומה נמלצו אמרי קדוש. כשיהודי אומר את המלים הקדושות שהכינו עבורו אנשי כנסת הגדולה ומכוון את לבו בפירוש המילות, הוא בוקע רקיעים, לא בכוחו וזכותו, אלא מכוחם של מתקני התפילה הטמון במלים אלה...
*
ולא זו בלבד... יסוד ושורש הברכות שבשמונה עשרה מקורו קדום עוד יותר. מלאכי עליון אמרו אותן בשעתו. מה מאד כדאי ללמוד את דברי מרן ה"בית יוסף" [או"ח סי' קי"ב] בשם 'שבלי לקט' ומקורו בדברי חז"ל. אציין רק את תחילת דבריו. "כשניצל אברהם מאור כשדים, פתחו מלאכי השרת ואמרו: מגן אברהם. כשנעקד יצחק אמרו: מחיה המתים; כשבא יעקב ופגע בשערי רחמים והקדיש שמו של הקב"ה אמרו: הקֵל הקדוש; כשלימד גבריאל את יוסף שבעים לשון אמרו: חונן הדעת...".
מה נפלא הדבר שבספר 'שבלי הלקט' מביא ברכה נוספת שאמרו מלאכי השרת, לאחר שכוונו אנשי כנסת הגדולה לתקן את נוסח שמונה עשרה. הם ראו אף בזה מאורע גדול בחיי העם וברכו על גילוי חכמה עצומה זו, ברכת "ברוך חכם הרזים...".
*
ר' ישראל! תפילת 'שמונה עשרה' היא בבחינת 'מים שאין להם סוף' היא, בפירושיה וכוונותיה. ננסה נא איפוא למצוא בעזהי"ת נקודות פה ושם, כדוגמאות להתעורר ולהתחזק בהן.
בנושא בנין התפילה בכלל, כתב רבינו הרמב"ם ז"ל [פ"א מהל' תפילה ה"ד] "עמדו ותקנו להם [עזרא ובית דינו] שמונה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותם".
הברכות שבשמונה עשרה שקוּלות ומדודות הן עד להפליא, סדר הברכות קבוע על פי פסוקים בכתבי הקודש וסדר זה מעכב הוא. [ראה מגילה י"ז:] רבינו ה'טור' סופר ומונה ממש את מספר המלים של הברכות ומורה על מקור מספר מלים אלה במקראות, שאף בהם נמצא אותו מספר מלים או אותיות בדיוק...
[אגב, מפני שפיסוק הברכות בשמונה עשרה בסידור, אינו ברור כל צרכו; כדאי להודיע לילדים מתחילת חינוכם לתפילה, ש"מלך עוזר" הוא כמובן, חלק מן הברכה הראשונה. "אתה גיבור", "מכלכל חיים" ונאמן אתה, הכל ברכה אחת היא. "ותחזינה" היא חתימת "רצה" שלפניה, ברכת העבודה. ברכת ההודאה נמשכת מ"מודים" עד "הטוב שמך ולך נאה להודות"].
*
נחשוב נא במתינות על תוכן ההלכה שבשולחן ערוך. שצריך לכוון רגליו כאחת, להידמות למלאכים. וביאר זאת ב"בית יוסף" שכיון שעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאך... "[או"ח סי' צ"ה א'] "ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים".
ואכן, בראש וראשונה יש להחדיר שוב ושוב את הידיעה בתכלית הבירור, שעומדים אנו להתייצב בפני מלכו של עולם. כוונה זו עיקר גדול הוא בשעת תפילה. לכל הדיעות יש עיכוב במחשבת "עומד לפני המלך", בשעת הברכה הראשונה שבשמונה עשרה, בה משבחים את הקב"ה.
*
כתבו הפוסקים בשם תלמידי האר"י ז"ל "כשיגיע לעוזר דלים יחשוב בלבו שהוא עני ומבקש על הפתח ואפי' הוא עשיר" [שערי תשובה' או"ח סי' צ"ח]. וכך יכנס לתפילה שחיייבת להיאמר בתחנונים [מחבר שם ס"ג]
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך... כבר אמרו קדמונינו ז"ל [המבי"ט בספרו "בית אלקים" המהר"ל ועוד] שעיקר התפילה היא ההכרה, שהקב"ה יכול לעזור. כמה מגדולי החסידות הוסיפו לפרש להפליא, שזוהי כוונת "ה' שפתי תפתח". אף זו מן ההכרה בהקב"ה היא, שגם היכולת להתפלל היא מהקב"ה בלבד...
וכבר אמרו על איש חסיד אחד, ששפך את לבו לפני ה'. "קדוש אתה ונורא שמך!" רבונו של עולם, קדוש ונורא אתה ומי אני, אפס שבאפסים שאבוא אליך, שאתפלל ואתחנן לפניך? איך אפצה פה? וכאן נזדעק החסיד מתהום נפשו: "אבל - אין אלוק מבלעדיך? מי יכול לעזור לי אם לא אתה? האם יש לי מפלט אחר ועצה אחרת? אבי שבשמים למי אפנה בבקשתי, אם לא אליך- - -? ".
*
ידועה היא ההלכה [ע"פ הגמ' בברכות ל"ד:] שכוונת ברכת האבות מעכבת בתפילה. המבי"ט מבאר זאת משום שעיקר התפילה היא השבח לבורא העולם שברכה זו נתייחדה עליו, וחשיבות השבח היא יותר מבקשת צרכיו בעולם. [שם פ"ט]. במשנה ברורה [סי' ק"א סק"ג] מוסיף הסבר בעיכוב כוונת ברכת האבות. "כי הוא סידור שבחו של מקום, על כן אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים. ויש פוסקים דגם 'מודים' חשוב כאבות לכתחילה".
*
אזכיר נא דבר מעורר מאד בברכת האבות על המלים: אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ואיך שדווקא מלים אלה פועלות על קבלת התפילה. מלים אמר הקב"ה, בהתגלות הראשונה למשה רבינו על גאולת ישראל. הוא עמד אז לפני סנה הבוער באש אלקית....
בא רבינו הרמב"ן ומגלה לנו דבר נפלא. "כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב – ישמע קֵל ויענם". [שמות ג' ט"ו]. כעין ציווי והבטחה כאחת יש כאן זה שמי וזה זכרי, אם יזכירו ישראל את הקב"ה בצורה כזאת של אלקי האבות כנ"ל, אז הקב"ה שומע תפילות העמידה לפני ה'!
*
אה! פירוש המלות! פשוט, פירוש המלות מתוך תשומת לב מרגש ולעמוד לפניו ממש. נתבונן נא היטב ולאט בשלוש ברכות השבח. אבות! גבורות! קדושת השם! מה גדולה הזכות לייחד את המחשבה עם ריבון כל העולמים. כמה חיזוק, כמה רוממות, כמה שייך במלים אלה לרחף מעל להבלי העולם ותהפוכותיו. ההכרה בה' אלקינו ואלקי אבותינו, העובדה שאנחנו מתייחסים לאבות הקדושים שהורו לנו את דרך ה'.
באותה האמונה שמאמינים ב"גומל חסדים טובים וקונה הכל, ב"מביא גואל לבני בניהם", מתחזקים בבטחון ב"מלך עוזר ומושיע ומגן" בלשון הווה!!! למען שמו בא-ה-ב-ה! וכבר ביאר רבינו הטור [סי' קי"ג] למען שמו באהבה, שאף אם כבר תמה זכות אבות, "מביא גואל לבני בניהם למען שמו שהוא קיים לעולם"!
אתה גבור לעולם ה', לעולם! לעולם! באותה האמונה שמאמינים ב"מכלכל חיים בחסד, במלך ממית ומחיה, אנחנו מתחזקים בבטחון ב"מצמיח ישועה"... בלשון הווה!!!
אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה... ב"קדושים" הכוונה על ישראל עם קדוש שעליהם נאמר "קדושים תהיו" [אבודרהם] כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, נבדלים ונפרשים מכל עמי הארץ לתעודתם הנשגבה [עיון תפילה] קודש ישראל לה'! לאלה ניתנו הרשות להלל ולשבח יום יום. כמו כן צריך להתבונן שמרוב אהבת ה' לעמו, אין רשות למלאכים לומר קדוש, עד שיאמרו זאת ישראל. [בית תפילה לבעל "פלא יועץ"]
*
החידושי הרי"מ זי"ע כותב בספרו "ספר הזכות", שבלב כל אחד מישראל נמצאת "נקודה יהודית" היא הירושה הנצחית שנשארה לנו מן האבות, ועל הנקודה ההיא מגין ושומר הקב"ה מכל משמר. ואכן על זה מברכים אנו בכל תפילת העמידה, ברכת "מגן אברהם".
*
ברכות הבקשה הראשונות 'אתה חונן, 'השיבנו' ו'סלח לנו', מתמקדות על התקשרות האדם עם בוראו, מתוך לימוד התורה, מתוך תשובה וסליחה. ובברכות שלאחריהן מתחנן האדם על קיבוץ גליות, על חזרת הסנהדרין ומלכות שמים, על ביטול כוחות הרע, על הצדיקים, על בנין ירושלים ומלכות בית דוד. ואף גם בשלש אלה של גאולה רפואה ופרנסה, כתבו המפרשים שהכוונה בהן תהיה בכדי שנוכל לעבוד את ה' בלי טירדה...
*
ה'חפץ חיים' נסע פעם בחודש אלול לעיר גרודנא. זה היה בשנת תרפ"ד אנשים רבים נהרו אז אליו לברכתו ולתפילתו. הוא פנה אליהם אז: טייערע ברידער! אחים יקרים! למה אתם זקוקים לי, שאבקש בעדכם אצל אבינו שבשמים? הלא ידעתם, שאבא רוצה שכל ילד יפנה אליו אישית בבקשתו. וכך הוא גם ביחס הבנים לאביהם שבשמים.הוא רוצה שכל אחד מבניו יפנה בעצמו אליו בתחנונים ובקשות. אלא מאי? יתכן שאתם חושבים שאבא שרוי באיזה שהוא ברוגז ח"ו עמכם. מבטיחכם אני שהשי"ת הוא משתוקק מאד מאד להתפייס עמכם, עוד יותר משאתם רוצים להתפייס עמו. הוא מצפה רק שתבואו אליו לבד. אחים נאמנים! ראשית כל צריכים לפתוח את הפתח לבד...
*
אם תרצה יקירי, ללמוד הלכות והליכות תפילה במשנת ה'חפץ חיים', כשבעל השמועה עומד לנגדך; הבה נקרא את דבריו הנלבבים של אחד מתלמידי החפץ חיים, שתיאר את תפילת שמונה עשרה של רבו הדגול. "מי שראה את החפץ חיים בתפילתו לא ישכח את המחזה לעולם. ניכר היה כי אהבת הבורא לוהטת בקרבו עד כלות הנפש. דומה היה כאילו הוא מסולק לחלוטין מזה העולם ורק נפשו הומה תפילה. רוחו שופעת אור עילאי ועור פניו קורן מזיו השכינה הנסוך עליו. כל מלה ומלה היתה יוצאת מפיו בקדושה ובכוונה עצומה".
"שעה ממושכת לאחר סיום תפילתו קשה היה לו להפנות מחשבתו לענינים אחרים ולרדת מן ההר אל העם. מדרכו היה להתפלל מתוך חרדת קודש גבו כפוף וראשו מורכן. על פניו הנלהבים נסוכה ארשת של גילה ובקרבו הומה רעדה. בלבו כבושה שלהבת אש קודש, כתפיו נעות לאט, בעוד שכל גופו לוהט ברתת ובזיע. שפתותיו לוחשות תפילה, כאילו בקול רעש בלתי נשמע. וכולו אומר פשטות, הכנעה וענוה..." [הח"ח חייו ופעלו ח"ג ע' תתפ"ב]
*
ה'חפץ חיים" זי"ע מציע בספרו "שם עולם" עצה לכל מתפלל, שלפני כל ברכה שבשמונה עשרה, יעצור ויחשוב מה הולך לומר כעת. החפץ חיים 'מרגיע' את קוראי דבריו שדבר זה אינו לוקח זמן רב. הוא בעצמו ניסה ובדק את הדבר... וזה לשונו: "וכן נמי בענין תפלת י"ח ברכות, שקבעו חז"ל בהם הרבה עניני שבח המקום והרבה עניני בקשות הנוגע לגופו ונפשו, ובכל אחת ברכה לה', צריך להתבונן מתחילה מה הוא רוצה לבקש מה', ועל מה יברכנו, ואחר כך יאמר אותה הברכה.
"ואל יחשוב הקורא שדבר זה צריך שהות גדולה, לא כן הדבר כאשר בחנתי ונסיתי, אלא יהיה הסידור פתוח כנגד עיניו, ויתבונן רק איזה רגעים אחדים קודם כל ברכה, דהיינו למשל קודם ברכה ראשונה יתבונן שרוצה לומר שבח לפני המקום שהוא אלקינו ואלקי אבותינו וקונה הכל ולברך אותו על שהגין על אברהם, וכן קודם ברכה שניה יתבונן שרוצה לברכו על תחיית המתים, וקודם ברכה ג' לברכו שהוא קֵל קדוש קדוש, וכן קודם רביעית לבקשו על הדעה ולברכו על זה, וכן קודם החמישית לבקשו על התשובה ולברכו על זה, וכן בכל הי"ח ברכות..." [שם עולם ח"ב בליקוטים].
*
אתה חונן לאדם דעת... אלה דברי ה"מחבר" בספר חיינו השולחן ערוך: "מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות, שאם אין בינה אין תפילה". ב"משנה ברורה" [סי' קט"ו סק"א] הורה לנו איך להבין את סדר ברכות הבקשה ואיך לכוין בהם. הבה נעבור על הדברים יחד. "אתה חונן ראשונה שאלת החכמה והדעת באדם – ולכן צריך לכוין בה כראוי שזה עיקר השאלה, שצריך האדם לשאול מאת הבורא יתברך שיתן לו שכל ודעת ישר, למאוס ברע ולבחור בטוב".
"השיבנו – כוונת הברכה הזאת לבקש מאת ה' יתברך, שיכניע וישפיל גיאות יצרו. סלח לנו - צריך שיעלה על לבו החטאים או הפשעים בעצמם. "רפאנו- עיקר הכונה לבקש מאת אלקינו שירפא אותנו, כדי שנהיה בריאים וחזקים לעסוק בתורה כראוי ולשמור כל המצות". "פרנסה – צריך לכווין שיזמין לנו ה' יתברך פרנסתינו בנחת ולא בצער בהיתר ולא באיסור. [ע"פ ספר 'סדר היום'].
*
מה נפלאו דברי רבינו הטור [סי' קט"ו] " על לשון: "השיבנו "אבינו" לתורתך". הוא מבאר זאת על ההלכה "שהאב חייב ללמד לבנו, על כן אנו אומרים: השיבנו אבינו לתורתך".
ודבר זה צריך לפתוח שערים בלב. לדעת הטור ניגשים אל ברכה זו כבן המתחנן לפני אביו: טאטע לערן מיט מיר! אבא אנא למוד אתי, הרי האב חייב ללמד את בנו תורה... הרי אתה הוא "המלמד תורה לעמו ישראל".
ובאמת, כמה התחנן דוד המלך לפני ה' במזמוריו: למדני! אורחותיך למדני! משפטיך למדני! חוקיך למדני! למדני לעשות רצונך...! חתימת הברכה היא "הרוצה בתשובה". לא מתרצה בלבד אלא רוצה דייקא. ידועים דברי ה'תנא דבי אליהו' מעיד אני עלי שמים וארץ שהקב"ה יושב ומצפה להן לישראל – שיעשו תשובה...
*
זאת ועוד מלמדנו ה"טור", אף בברכת "סלח לנו" מזכירים "אבינו" להזכיר רחמי האב על הבן. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח... אבינו אב הרחמן! סלח לנו! כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו! טאטע אין הימעל, זיי מיר מוחל... מה יקרו דברי הרה"ק רבי נתן דוד משידלובצה זי"ע. כשמפייס את חבירו נשאר רושם. אמנם שונה מחילת מהאב לבנו, שיש לו לאב תענוג גדול מכך ומוסיף אהבה על אהבתו [דברי בינה פרשת ויצא]
בעל "פלא יועץ" הורה בתוקף, שמאד צריך לכוין בברכה זו לייחד את המחשבה למה שאומרים ולבקש סליחה באמת, ומתוך חרטה על העבר וקבלה על העתיד. עומדים לפני המלך ומבקשים סליחתו. פשוטו כמשמעו.
*
אף בחתימת הברכה "חנון המרבה לסלוח" נמצא ים גדול של רחמי אב. כך כתב בעל התניא זי"ע, "ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח "המרבה" דייקא ... דהיינו שבמדת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח"כ חזר לסורו קשה מאד שימחול לו שנית ומכל שכן בשלישית ורביעית. אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים, כי המחילה היא ממדת הרחמים, ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף...... [איגרת התשובה פי"א].
*
ראה נא בעניינו... לדעת רש"י הקדוש, [מגילה י"ז:] ברכת 'גואל ישראל' מוסבת על גאולה "מן הצרות הבאות עלינו תמיד", בעוד שאנחנו בגלות. צדיקים המליצו ומטו בה בשם הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב זי"ע. "ביז צו דער קרעטשמע, דארף מען אויך א טרינק בראנפן". [עד לפונדק גם זקוקים ללגימת 'משקה']. עד לגאולה השלימה צריכים לגאולה בתוך הגלות. וכפי שמבקשים ב'רבון כל העולמים' "שתרחמני עוד בגלותי לגאלני". ר' ישראל! כמה רצוי לשפוך את הלב בברכה זו, על הישועות בכלל ובפרט עד לגאולה השלימה בב"א!
*
בין פירושי התפילה השונים, מצאתי פנינה נפלאה בשם הגה"ק רבי ישעיה מושקאט מפראגא זי"ע, ידיד נעוריו של החידושי הרי"מ זי"ע, בענין ברכת רפאינו והנני לרשום אותה לזכות אחינו בני ישראל הזקוקים לרפואה, ירפאם ד' בורא הרפואות במהרה. בסיום הברכה אומרים "כי קֵל מלך רופא נאמן ורחמן אתה". וביאר בזה, כי רופא בשר ודם הרוצה להיות נאמן לתפקידו, לפעמים אינו יכול להיות רחמן; ואילו הקב"ה שהוא מלך כל יכול, מסוגל להיות גם רופא נאמן וגם רופא רחמן... ובכך משוועים אנו למצמיח ישועות בורא הרפואות בעד חולי ישראל באשר הם שם, שיירפאו במהרה מתוך רחמים בלי סבל, כאב ותופעות לוואי.
בעל "יסוד שורש העבודה" כתב על ברכת "רפאינו", שיתפלל אדם אז על חולים אחרים, אף שלא ביקשו ממנו זאת ויקיים בזה מצוות עשה מן התורה "ואהבת לרעך כמוך". התפילה היא מדרבנן ויש כאן הזדמנות לצרף בתוכה מצוה דאורייתא!
*
תקע בשופר גדול... הבקשה על קיבוץ גלויות... קיום הנבואה "והיה ביום ההוא יִתָּקע בשופר גדול ובאו האובדים..." [ישעי' כ"ז]. נוגעים ללב הם דברי ה"כהן" רבי צדוק מלובלין זי"ע, שהקול הגדול הזה נוצר מצירוף "קול הצעקות של כל הנפשות מישראל בכל הדורות להשם יתברך שעל ידי קיבוצם נעשה קול שופר גדול. על ידי זה מתעורר צעקה גם בלב אותם הנדחים מבני ישראל..." [רסיסי לילה אות נ'].
*
והסר ממנו יגון ואנחה... קדמונינו ז"ל וכמה מגדולי החסידות כתבו, שבברכה צריך להתפלל גם שלא תשלוט עצבות ח"ו באדם, אֵם כל חטאת. אלא שנזכה למדת השמחה בה'. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך...
רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" מפרש את הסמיכות של ברכת ולמלשינים שיסודה ביעור הפסולת מישראל לעומת ברכת "על הצדיקים" שהיא שמירת "הסגולה הזכה" בישראל. כלומר החלק המעודן והמסולת שבעם הסגולה. בימינו כוללת בקשת "ביעור הפסולת" גם את נגעי הטכנולוגיה והכנעת כוחה בידי שמים. היפלא מה' דבר? אין לשער כמה הרסה פסולת זו בנפשות, בכל שטחי היהדות ודבר זה נוגע ל"אנכי ה' אלקיך" ממש. כמה יש להתגבר בתפילה על "אויבי עמך" אלה!
*
ולירושלים עירך... בנוסף לאמונה, נזקקת הגאולה העתידה גם לרצון אמת, לתפילה ולבקשה, לגעגועים עזים לכך... רבי יהודה הלוי חתם את ספרו "הכוזרי", ב"חתימה" נפלאה מאד: "ירושלים תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף...", הגאולה מחכה לגעגועים שלנו, לערגה ולכיסופים, ללהט תפילותינו, לזעקה סוערת מעומק לב. הוי! "ולירושלים עירך ברחמים תשוב"...
*
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... כך מתפללים אנו על הגאולה העתידה. על משיח בן דוד נאמר "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה'" [זכרי' ו']. ה"תפארת שלמה" זי"ע [פ' תזריע] הראה דרך מופלאה מאד בביאור הענין. אורו של משיח נזרע עוד בראשון לימי בראשית. כך דרשו חז"ל [פסיקתא רבתי ל"ו] על האור הראשון: שנאמר עליו "וירא אלקים את האור כי טוב" שזה אורו של משיח. ומאז והלאה נמשכת צמיחת אור זרוע זה במשך כל הדורות עד זמן הגאולה. לכן השתמשו הנביאים על הגאולה גם בלשון הווה. שכן מאז הבריאה מתגבר אור הגאולה וצמיחתה מוסיפה והולכת.
כמה מרגשים הם דבריו הבאים על השקאת הזריעה הזאת! מהיכן נובעים המים המגדלים את הצמיחה ההיא? מתפילות ודמעות בני ישראל על גאולתם ועל פדות נפשם...
*
כי לישועתך קוינו כל היום... החפץ חיים בספרו "מחנה ישראל" עורר את הציפיה לישועה, גם כל אחד על ענינו הפרטי. "צריך אדם לצפות לישועה כל יום כי ישועת ה' כהרף עין... וכתבו בספרים שלא דוקא על הגאולה בלבד צריך לצפות אלא על כל מין צרה שלא תבוא צריך לצפות לישועת ד' וכבר כתבו בשם האר"י ז"ל שבכל יום כשאומר כי לישועתך קוינו כל היום יכוין שמצפה לישועה על כל צרה הנמצא בו והוא מסוגל מאד להצלה...".
*
התפילה היא במקום עבודת הקרבנות ולכך משווע עם ישראל שלש פעמים בכל יום. רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה והשב את העבודה לדביר ביתך. ואישי ישראל ותפילתם... אחד הפירושים על "ואשי ישראל" הוא על פי דברי חז"ל [הובא בתוס' מנחות ק"י.] שמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה. זכורני שאבי ז"ל, כל פעם שעבר לפני התיבה, נחנק קולו מדמעות כשאמר מלים אלה... ידיד ותיק מבין דבר, מזכיר לי תדיר: איי דעם טאטנ'ס "ואישי ישראל"...
*
כמה יש להתמקד על ברכת ההודאה בתפילה. 'מודים אנחנו לך'. אף על כל נשימה ונשימה אמרו חז"ל [בר"ר י"ד] שיש להלל ולקלס לבוראנו יתברך. וכך כתב אחד מגדולי האחרונים בעל "תורת חיים": "והיה מן הראוי שיודה האדם ויברך בכל עת ובכל רגע על כל פסיעה ותנועה ונשימה - ולפי שהוא מן הנמנע שיעמוד אדם מן הבקר ועד הערב ויתן שבח והודאה על כל פסיעה ונשימה ותנועה – המציאו אנשי כנסת הגדולה תקנה ויסדו לומר בכל תפלה, ערב ובקר וצהרים, ברכת הודאה כדי שיכלול אדם בהודאה אחת את כל הנשימות וחסדים ונפלאות, שהוא יתברך עושה עמו בכל רגע" [ב"ק ט"ז.]
*
שים שלום... כתב רבינו משה מכיר, אחד מגדולי צפת בזמן ה"בית יוסף" ב"סדר היום שלו. ש"שים שלום" תפילה היא בעת רצון אחרי ההודאה. "אחר שהִסדרנו שבח והודאה הראויה לנו לתת, לאשר גמל עמנו חסדים וטובות ומספיק לנו כל צרכינו כרחמיו וכרוב חסדיו, והיא עת רצון, אנו מתפללים לפניו שיתמיד אהבתו עמנו וישים שלום טובה וברכה עלינו ועל כל ישראל אחינו...
*
יקירי! ליקטתי כטפה מן הים ממש, בכדי דוגמה להתחדש במלים הנצחיות, הנאדרות שבתפילת שמונה עשרה. נסיים נא כעת במשלו המחזק של ה'חפץ חיים', למי שאינו מצליח לכוון בכל ברכות "שמונה עשרה".. משל מאַלף מאד בשם גדול אחד. ילדה קטנה עמדה פעם בשוק עם סל גדול של ירקות. בא גזלן אחד והתחיל לחטוף את הירקות מן הסל. הילדה נבהלה מאד כשהיא אובדת עצות. מרחוק הבחין פקח אחד בנעשה ואמר לה: "למה את עומדת באפס מעשה? תחטפי גם אַת! וכל מה שיעלה בידך, יהיה שלך...". משל זה נאמר בשעתו כתגובה לשאלה. מה יעשה המתפלל שלא כיוון ברוב התפילה וכבר עומד קרוב לסיומה? והתשובה היתה מתוך משל זה: כל מה שיעלה בידך, יהיה שלך. כלומר, שיכוון לפחות כעת מה שנשאר להתפלל. המֶסר הכללי הוא: שיש לחטוף את מה שניתן לחטוף, להציל את מה שניתן להציל, ולא להזניח גם את הנשאר... [הקדמת שמירת הלשון].
והעיקר, להתחזק ולהתחדש בתפילה בכוונה, להאמין בכח התפילה, לזכור שעומדים לפני ה' ממש לבקש את צרכינו והוא לבדו יכול לעזור לנו בכל, בכל!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שנזכה לעמוד בתפילה כראוי לפני אדון כל!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 521.docx
- (52.38 KiB) הורד 151 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
ומי כעמך ישראל...
רוממותם של ישראל בימים אלה
השער להיכנס "פנימה"...
לר' ישראל יקירי שליט"א
לרגל ה'כניסה' לספר ויקרא, הבה נלמוד יחד א שטיקל מדרש, דברי חז"ל הפותחים שער ל"ויקרא את משה" מתוך משל מרטיט ומרנין לב, ללמדנו בו פרק בעבודת ה' של משה רבינו. בין השיטין מבהיקה ברמז, אף דרגת בני עמנו בימים אלה ממש, איתפשטותא דמשה...
הוי! "משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: בְּנֵה לי פלטין [ארמון]! על כל דבר ודבר שהיה בונה, היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך; היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך; היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך.". העבד בנה ובנה ולא השאיר פינה, ללא הכרה מלאה שהכל נעשה לכבוד המלך ובציוויו.
כשנגמר הארמון נכנס המלך ומצא את הבנין מושלם בצירוף רושם שמו על הכתלים, על העמודים והקורות ובכל מקום... "לימים נכנס המלך לתוך הפלטין. על כל דבר ודבר שהיה מביט, היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שייכנס לפני ולפנים...!".
והנמשל פורט על נימי הלב. "כך בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עֲשה לי משכן. על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו: כאשר צוה ה' את משה. אמר הקדוש ברוך הוא: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קיראו לו שיכנס לפני ולפנים! לכך נאמר ויקרא אל משה...".
כך מתחיל ספר ויקרא, אחרי כל פעולותיו של משה רבינו לשם שמים במדה הגבוהה ביותר, כעבד נאמן, בהכנעה וביטול שאין כדוגמתם. אז הוזמן להיכנס לפני ולפנים...
*
ר' ישראל! אנחנו משתייכים לעם מיוחד מאד מאד! הבה נדבר נא במעלתן של ישראל להראות ולגלות את זכותם מקצה העולם עד קצהו. בחג הפסח יצאנו מעבדות לחירות והקב"ה לקח אותנו לו לעם. ענין מיוחד הוא לדבר על מעלת העם הזה להמליץ טוב עליו ולהזכיר באהבה את זכויותיו הנפלאות כל כך.
בתקופה הזאת, שישראל קדושים מתכוננים לחג הפסח הנני נזכר בדברי חז"ל מופלאים אלה. איתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. בזעיר אנפין, הרי בבתי ישראל העמלים לעשות את הפסח במועדו, לנקות, לחפש, להתצמצם במקום, להרבות בזהירות; להוציא את החמץ ולהכניס את החג, בכל הבתים האלה, נרשם בכתב סתרים על כל פינה "כאשר צוה ה' את משה". כל חדר, כל ארון, כל מגירה נכתב ונחתם בטבעת המלך, מלכו של עולם בחותם דקדוק המצוות.
כמה גדול שכרן של נשים צדקניות בישראל. הולכות הן בדרכה של אסתר המלכה. במדרש קהלת [ח'] לימדו אותנו חז"ל, שאסתר המלכה למרות היותה בבית המלכות, לא ידעה כלום על גזירת המן, מפני שהיתה עסוקה אז בביעור חמץ... היא היתה מלכה על חצי העולם. הארמון הָמָה מרוב רעש והמולה. ורוחה של אסתר המלכה רחפה מעל הכל! היא חיה בעולם אחר של קיום חובות ומצוות. היא לא רואה ולא שומעת כלום. וכך דרשו חז"ל: "שומר מצוה לא ידע דבר רע. זו אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ".
*
כבר אמר מליצן של ישראל הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע, על ראשי התיבות של קשר"ק. קראצן, שייבן, רייבן, קאשערן. [לקרצף, לשפשף, לגרד ולהכשיר]. שיוצאים משם מלאכים כעין אלה של תקיעת שופר. נאמר עליו על אותו צדיק שאמר פעם בראש השנה. "אם המלאכים היוצאים מן התקיעות כאן, חלשים מדאי, יבואו איפוא המלאכים הקדושים שנבראו מתוך העבודה והיגיעה ה"קשר"ק" שלפני חג הפסח, לשם הידור מצוה, והם ימליצו טוב בעדינו...".
וכך מתאמצים ישראל קדושים בכל מקום שהם, לרכוש את צרכי החג, גם אלה שכבד עליהם הדבר, מפני היוקר המאמיר, ירחם ה' על עמו. באהבה ובשמחה משתדלים לדקדק על הידורי כשרות ככל האפשר.
*
אבינו שבשמים! כמה טונות של מצה שמורה נמכרו כיום בכל רחבי תבל ובכל ההידורים האפשריים. מצוה זו ניתנה לנו עם לידת האומה והחביבות אליה עדיין מתגברת והולכת. מצות! מצות! כמה חביבות מצוות על ישראל! כמה הם הידרו בקנייתן! כמה התאמצו בתשלומיהן! כמה שמרו עליהם לפני החג! באיזה הידור קיימו את מצוות האכילה בקדושה, ברוממות, בדקדוק כל מה שנוגע למצוה זו.
משנה לשנה מתרבה מספר האנשים אשר לא מספיק להם קנין המצות, אלא אף רוצים לעסוק במצוה בידים לאפיית מצות בחבורה. אם היו מקבצים את כל המצות אל מקום אחד, היתה הופכת הערימה הזאת להר גבוה בהרים, ובגלל זה בלבד כבר ראויים להיגאל מתוך רמז: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון"...".
*
ר' ישראל! שא עיניך אל תינוקות של בית רבן בכל מקום שהן. רבבות אלפי ילדי ישראל החביבים והיקרים כן ירבו, עתיד האומה. בימים אלה שוקדים הם על ההכנות לחג, על ערכו של זמן מיוחד זה ומשננים את ה"מה נשתנה" וסימני הסדר, קדש ורחץ, בשמחה טהורה וברננה גוברת...
*
ולעת אשר כזאת, כאילו נשמע בת קול ממרום: על כל מעשיכם רשום "כאשר צוה ה'". כל הכבוד הזה עשיתם לכבוד שמים, למען מצוות ה', למען חג הפסח יסוד האמונה, אם כן מוזמנים אתם להיכנס לפנים... היכנסו פנימה יהודים, פנימה אל היכל הסדר הקדוש... לפנימיותו של הלילה הזה הנשגב והמרומם... לזמן שפמליא של מעלה, מלאכי השרת מלאכי עליון באים ומתחברים עם ישראל ומאזינים איך שישראל מקיימים סיפור יציאת מצרים ושמחים בשמחת הגאולה... אז נהיה בית בישראל מקדש מעט מבהיק בזיו הלילה. "מקהלות רבבות הסודות והייחודים" עולים אז מעל שולחנו, השמימה...
*
חג הפסח במשכנות ישראל, בכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך מגיע, מלכו של עולם ברוך הוא. מתכוננים כעת בשמחה ובטוב לב לקראת חג גאולתינו ופדות נפשנו.
בכמה קהילות מישראל זכיתי בשעתו לבקר בימים שלפני חג הפסח. והדבר חיזק את רוחי מאד. בחיבה יתירה עקבתי אחריהם. בכל פינה ופינה הרגשתי את ההכנות הקדחתניות לכבוד חג הפסח. במקומות שביקרתי בהם, היה ביעור החמץ, אפיית המצות וכמובן 'קמחא דפסחא', בראש כל עיסוקיהם. אשרי העם שככה לו!
במיוחד אזכור לטובה את העיר לונדון. פעם הייתי שם לפני הפסח. ראיתי שם הרבה יהודים יקרים, דבקים בשורשם, צמאים לדבר ה' ולעשות רצונו. אוירת החג והכנותיו מתוך יראת שמים ויראת חטא, הורגשה היטב בין המוני בית ישראל. כבושה בגולה היא עיר זו ויהודיה החביבים מוקפים הם במליוני נכרים וביניהם שונאי ישראל מובהקים. הקב"ה ישמרם וינצרם מהם. ועם זאת פורחת ולוהטת שם יהדות תמימה וישרה לכל פרטיה ודקדוקיה.
*
כמה חביבות מצוות על ישראל בכלל! וכמה יקרה כל חומרא וחומרא בעניני הפסח! אזכיר כאן סיפור נוגע ללב שהוא למופת ולדוגמא, על יראת שמים אמיתית בקיום מצוות הפסח בפרט. עובדה זו מראה גם על תחבולה במלחמת היצר הרמוז בחמץ...
מסופר על הגאון והצדיק רבי צדקה חוצין מבגדד זצ"ל, [מתלמידי ה'בן איש חי זי"ע, עלה לירושלים בשנת תרפ"ט] שפעם נסעו הוא ואנשיו עמו מביתו אל הכפר לקצירת חטים לפסח. הם שהו שם כמה ימים לקיים זאת בתכלית ההידור. בדרכם חזרה כששקי התבואה היו קשורים על החמורים, התקשרו שמים בעבים ונראה היה שעוד מעט ירד גשם.
אז ירד אותו צדיק מן החמור ושפך שיח לפני קונו. "רבונו של עולם! אם עלה ברצונך להוריד גשם, אנא תוריד כעת מטר זלעפות חזק...". לתמיהת מלויו על פשר התפילה הזאת, ענה הצדיק ואמר: "אם ירד טפטוף קל בלבד, הרי עלולים אנחנו לחפש היתרים על כשרות התבואה, שאולי בכל זאת לא נתלחלחה התבואה. במטר החזק וודאי תתחמץ התבואה ולא יתעורר בנו היצר לחפש היתרים... ואז מתוך תפילת צדיק זה, שוב נתבהרו השמים... [והיו מספרים, וזאת ליהודה].
כמה לקחים עמוקים, אפשר להפיק מסיפור זה... אוצר של יראת שמים נמצא כאן! צדיק זה וחבורתו טרחו ויגעו, טלטלו עצמם ונסעו לכמה ימים בכדי לקצור חטים לפסח, וכעת מתפלל הוא על גשם עז. הוא דווקא רצה שילך עמלם לאיבוד, שיירטבו עד לשד עצמותיהם באמצע הדרך, ובלבד שלא יבוא לידי נסיון להתיר את מה שאינו ראוי להתיר... געוואלד! מה יקרו צדיקיך ישראל וכמה חמדו בלבם את יופי חומרות הפסח. הם קבלו עליהם 'עבדות' חביבה של דקדוק המצוות...
*
עבדות מרצון... איש קדוש ומורם מעם היה הרב מפירט הגה"צ ר' דוד כהנא שפירא זצוק"ל השריד האחרון של רבני ווארשא. איש מגדולי חסידי סוכטשוב שחי את שארית שנותיו מתוך בקדושה ובטהרה, בפינה נידחת בגרמניה. לאחרונה שמעתי זאת מידי"נ הרה"ח שלמה חיים רוטנברג שליט"א, בנו של בעל המעשה ת"ח וחסיד יקר רוח, הרה"ח ר' הלל רוטנברג ז"ל. ר' הלל הזדמן להיות יחד עם הרב מפירט במחנות הריכוז וכך גם השתחררו יחד. ימים מספר אחרי השחרור העיר הרב מפירט רבי דוד שפירא, את ידידו בשעה ארבע לפנו בוקר. "הִלל, קום לערנען". הִלל קום נא ללמוד יחד...
חושך עבות שרר מסביב והאפילה מבפנים גברה עוד יותר. ר' הלל הסתכל על השעון וארשת תמהון עלתה בעיניו. עכשיו? במצב כזה של תוהו ובוהו ובשעה כזאת? ואז הביע הרב מפירט משפט נורא שראוי להתנוסס ברקיע יחד עם כוכבי אור.
"הִלל! אתה זוכר איך שבשעה החשוכה הזאת היו הרשעים ימ"ש מקימים אותנו באכזריות לעבודת הפרך? לאמיר עס יעצט טון פארן רבונו של עולם. אנא, נעשה זאת כעת לכבוד הבורא יתברך...".
*
בסיפור הנורא הזה נתבאר לי בעזהי"ת פַּן חדש בשאלת הבן החכם ובתשובת האב אליו... מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. ואמרת אליו עבדים היינו לפרעה במצרים... [דברים ו' כ']
יתכן שהבן החכם המתבונן והמבחין, כולל בשאלתו גם את סדר היום העמוס והגדוש של יום יציאת מצרים. הוא מצייר כעת בשכלו את זכרון היום ואת תפקידיו המגוונים. הוא מעביר לפני עיני רוחו את ההתרגשות האין סופית של השחרור מסבלות ועבדות, את זעזועי הנפש וטירדת הלב בעזיבת מקום שנמצאו יותר בו ממאתיים שנה, בדרך אל יעד בלתי נודע, לכתך אחרי במדבר ארץ לא זרועה.
והנה בנוסף לכל זה, גם נצטוינו במסכת שלימה של עדות חוקים ומשפטים הצריכים להתקיים בדיוק בזמן זה. קרבן פסח מצה ומרור הזאה על הבתים באזוב, הלל ושירה ולימוד הלכות הפסח [שמו"ר י"ז ה']. והרי עדיין היו ישראל אז נבערים מדעת ושקועים בטירדות הזמן והבלי המקום...
וכאן הבן שואל: אבא! איך אם כן נמסר לכם יוצאי מצרים ביום הטרוד והלחוץ ההוא, סדר שלם של עדות חוקים ומשפטים...? הוא מתבונן על הציווי ביום טרוד ולחוץ כזה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם...
בא סיפורו של הרב מפירט, ולימד לנו פרק בתשובה הניתנת בתורה [דברים ו' כ"א] לבן החכם: "עבדים היינו לפרעה במצרים"... אתה זוכר? עבדים היינו!!! אם היינו מסוגלים לעשות זאת כעבדי פרעה, הבה נעשה זאת כעבדי ה'!
געוואלד! יהודים קיבלו עליהם עול ברצון בכבוד ראש, ובכך מקבלים עבדות ה'...
*
אמרו עליו על ה'חפץ חיים' זי"ע שלפעמים באישון היה פורש לעלייתו ושם באפילה היה מייחד שיחה לפני קונו לעורר רחמים על ישראל ולהמליץ טוב בעדם. זו היתה "תפילת החצות" שלו. פעם הסתתרו שם מקורביו ושמעו מפיו הקדוש איך שמביע דברים כלפי מעלה בהשתפכות הנפש. רבונו של עולם! נתת לנו תורה תורה גדולה קדושה נצחית. אך הן זו היתה בפנינו תורה סתומה, חומש נעול ומה עשינו? פתחנו את תורתך הסרנו את המנעול מחומשיך, ערכנו את המשנה והגמרא וחיבורים אין סוף מסביב... ".
*
גמרא פסחים מונחת לפני כעת על השולחן. ומתוך דברי ה'חפץ חיים' האלה, אני מסתכל עליה בחיבה יתירה. באישון לילה, בשקט העמוק שבחדרי, נדמה לי שאותו צדיק ה'חפץ חיים' ממשיך לשפוך לבו לפני קונו. רבונו של עולם! כתבת בתורתך על איסור אכילת חמץ, בל יראה ובל ימצא וחובת השבתתו, על זכירת ליל יציאת מצרים, מצה ומרור וקרבן פסח.
והנה באו בניך וערכו מכל זה מסכת שלימה גדולה ונאדרה, מלאה וגדושה בהלכות ואגדות, במשניות ברייתות ומימרות קושיות ואיבעיות. ומסביבה ראשונים, אחרונים, פוסקים ומשיבים לאין ספור... המסכת מקיפה כל פרט ופרט מ"אור לארבעה עשר", ליל בדיקת חמץ, עד סוף ליל הסדר. וכוללת בדיקה וביעור, זמני האיסור, סוגי החמץ, שעת איסור מלאכה בערב פסח, כל הלכות קרבן פסח הקרבתו ומינויו, פסח ראשון ושני ועריכת הסדר כולו בטובו... שולחן ערוך עם ה'נושאי כלים', לרבות "חק יעקב" ומקור חיים". עולם מלא נוצר, אוצר ענק של דת ודין, חידושים ובאורים, פסקים והוראות ותשובות להלכה ולמעשה...
*
ומי כעמך ישראל... זכרונות חוזרים מפסח תש"פ, ימים קשים לישראל מאד. ירחם ה' על עמו וישמור עליו מכל צרה וצוקה נגע ומחלה. כמה התאמצו זקנים, חולים ובודדים, להכניס את הפסח לביתם, בבדיקת החמץ ומצוות הסדר, עד כמה ששייך! כמה טרחו אברכים צעירים לקיים כל זאת בגבורת הרוח! כמה השתדלו בזה משפחות ברוכות ילדים, למרות הכל. את הרקיעים בקעו שאלות "מה נשתנה" של ילדי ישראל בליל הסדר וגם שירת הים האדירה בליל שביעי של פסח, מן המרפסות בערי ארץ הקודש...
*
ובלילה ההוא, ליל יציאת מצרים' שנת תש"פ נשמע קול בחוצות בני ברק, קול ילדי ישראל מכל החוגים גם יחד, שהדהד מבתי ישראל על פני כל העיר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". היה זה בעצתו של גדול בישראל וחמדתו של דור, הגאון הנודע רבי יצחק זילברשטיין שליט"א רבה הדגול של "רמת אהרן". שהורה אז בחכמתו שה"מה נשתנה" ייאמר אז ביחד בכל בתי ישראל יחד, מכל המרפסות ביחד בשעה 8.30.
והקול הקדוש הדהד בכל העיר, בכדי להחיות רוח שפלים וגלמודים, זקנים וזקנות, בודדים ומרוחקים מצאצאיהם, בכדי שגם הם ישמעו את שאלות הסדר מפי התינוקות וישתתפו ברוממות הסדר המאוחד. געוואלד! הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? אלפי ילדים ונערים, תינוקות של רבן שלא חטאו, שהבל פיהם קדוש רם ונישא, נשמע בעוז וחדווה בליל הגאולה דרך רחובות עיר התורה והחסידות. הלא קולות מתוקים וערבים אלה החיו נפשות אין מספר, איחדו נפשות אין מספר, נתנו פן מרגש לליל הסדר ועוררו רעש לפני כל הפמליא של מעלה שבאו לראות את ה"סדר"...".
*
אלמנה חשובה מניו יורק סיפרה את מאורעותיה בשנה ההיא. בעלה שהיה תלמיד חכם גדול הלך לעולמו לפני הפסח ממש ובן יחיד לה בארץ אחרת. לבדה ללא קרובים, עברה את שעות הזוועה האלה ר"ל ובתנאֵי 'תוהו ובוהו וחושך' ששררו אז, בפרט בניו יורק. אלא שבו זמנית תיארה את חרדתה בימים אלה: איך היא תנקה את הבית לפסח ואיך תערוך את הסדר. דבר זה הכביד והעיק עליה בד בבד עם אסון חייה. געוואלד! געוואלד! האם יש דמיון בכלל לנפש מישראל?
*
דברתי עם אברך יקר 'בעל בית' מאנטוורפן, שהובהל לביה"ח בערב פסח לפני כניסת החג, כשהותקף בסכנת 'קורונה' ר"ל. אף אחד לא הורשה להיות עִמו. ושם על מטת חליו מבודד בסביבה נכרית קרה, נאבק האיש על חייו וגם על אכילת כזית מצה... לא הספיק בצקו להחמיץ ולהרפות, אש המצוה בערה בו! וכך המשיך להתחזק שוב שוב במלים שב"אדון עולם": "ולו העוז והמשרה. והוא קֵלי וחי גואלי וצור חבלי בעת צרה. והוא נסי ומנוס לי... ה' לי ולא אירא...".
משפחתו נשארה לבד לערוך את הסדר. באותן שעות לא קלות, שמעו פתאום דפיקה על הדלת. היה זה הגבאי של כ"ק האדמו"ר מפשעווארסק שליט"א שהביא מצה אחת מבית הרבי, בכדי לחזק את בני הבית... ר' ישראל! לבך חש וקולט היטב את כל צדדי מעשה זה? תפארת שבגבורה ותפארת שבחסד... בחסדי שמים מרובים חזר האיש לביתו. כן יתרפאו במהרה כל חולי ישראל!
*
ואמנם כן, השלב הראשון בהליכות הפסח הוא לחשוב על הזולת! בסימן הראשון ובסעיף הראשון של הלכות הפסח, בספר חיינו השולחן ערוך, כבר הדגיש הרמ"א את המנהג "לקנות חטים לחלקם לעניים לצורך פסח". המתחילים ללמוד הלכות הפסח שלושים יום קודם החג, חודרים לתוך סעיף זה מתוך נדיבות הלב של פורים במתנות לאביונים...
ואמנם כן, חג הפסח נקבע כנגד אברהם אבינו ע"ה [טור או"ח תי"ז]. הוא היה עמוד החסד בעולם. הוא פתח שערים לכל עֵבֶר והשריש את מדת החסד והרחמים בעולם. "שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו" [בר"ר ס'].
וישראל קדושים הולכים בעקבותיו, במיוחד בחג הפסח, שהוא כנגד אברהם... צדקה וחסד והדאגה לצרכי הזולת, היו מאז ומתמיד מֵחוקות הפסח בכל תפוצות ישראל... הכרזת והזמנת "כל דכפין ייתי וייכול" הרי הוא מנוסח ההגדה ממש... ומי היה מורה הדורות להכנסת אורחים, אם לא אבינו הראשון...?
מה נפלאה הבנתו של ה"חסיד יעבץ" בנוסח "הָשַׁתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" שבתחילת ההגדה. בדברים אלה מחזק בעל הבית את אורחיו "כלומר: אל תתביישו מהיותכם אוכלים על שולחני, כי כמוני כמוכם, גם אתה וגם אני, עבדים עכשיו ולשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין". [מסכת אבות א' ה'] ר' ישראל! וויפיל הארציקייט ליגט דא! כמה מתיקות נלבבת ומחוכמת חבויה במלים אלה...!!!
*
מסופר שפעם הגיע בעל "מאור ושמש" זי"ע, לבקר לפני חג הפסח, אל הסבא קדישא הרה"ק הרבי ר' בער מראדושיץ זי"ע. ולא היה בידו של בעל הבית לכבדו כערכו, כראוי לאורח כמותו. אלא שבבית היה לו להרבי מראדושיץ, קמח שמורה וצנצנת יין לד' כוסות שקיבל מאת החוזה מלובלין זי"ע, שהיה דרכו לכבד בכך את חשובי תלמידיו שהגיעו אליו לחג הפורים. אז ביקש הרה"ק מראדושיץ מאת הרבנית ע"ה, שתכין מן הקמח תבשיל להאורח וגם כיבד אותו ביין. "כל חלב להד'" את הכי יקר וחשוב לו העניק לצורך הכנסת אורחים בכבוד...
עברו ימים מספר ושוב קבל ה'סבא קדישא' אורח נוסף, מתלמידי החוזה מלובלין אף הוא, חסיד ונגיד בשם רבי נתן קונסקיוואלר זצ"ל. גם הוא היה בפורים אצל החוזה וקיבל קמח ויין מרבו הגדול. בחזרה לביתו הלך אז רבי נתן לסייר את אחוזותיו בסביבות ראדושיץ. מפני הפשרת שלגים נשתבשו הדרכים, ולא היה יכול להמשיך בדרכו ולהגיע הביתה לחג הפסח. הוא נזכר שיש לו ידיד בסביבה ופנה לשם להיות אצל הרבי מראדושיץ לחג. בידעו את המחסור בבית שילם לידידו את כל הוצאותיו וכמובן גם התחלק עמו בקמח השמורה והיין שקיבל מן החוזה...
לחג השבועות נסע הרה"ק מראדושיץ שוב ללובלין. החוזה אמר לו אז: כמה יגיעות יגעתי בכדי שיהיו לך מצה וארבע כוסות משלי ממש... [נפלאות הסבא קדישא דף מ"ב, מעדות נכדו].
*
עובדה מיוחדת מאד על הגה"ק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע, השאירה על רושם עמוק. הוא היה ארי מתנשא בשלושת עמודי העולם תורה עבודה וגמילות חסדים.
פעם אחת לפני אחד החגים, מכר אותו צדיק חפץ יקר ערך בבית לצורך צדקה. הוא הבחין שעגמה נפש הרבנית ע"ה על זה, ואז הסביר לה כדלהלן: "אם היינו חיים בזמן בית המקדש, הרי היה עלינו להוציא הוצאות לנסיעה לירושלים, לעלייה לרגל ולקרבנות ראייה, חגיגה ושמחה... ועכשיו שבית המקדש איננו, איני רוצה להרוויח על חורבנו. איך אוכל לחסוך מכספי על חשבון שריפת בית אלקינו - - - ?
אחרי שנים מצאתי את יסוד הדבר בספר "חיי אדם". מי שחייב קרבן תודה בזמן הזה יפריש מעות בשוויה של בהמה ויחלק את הכסף לצדקה, ללומדי תורה. "שהרי כשהיה בית המקדש קיים, היה צריך להביא כבש או עז, או עגל, או פר, או פרה, ואם כן, לא מסתבר שעל ידי חורבן בית מקדשנו ירויח..." [חלק א' כלל ס"ט].
*
כאמור, אין לשער ואין לתאר את שפע החסד העצום המתגלה בקרב ישראל בפרט בעונת הפסח. ובדור הזה ביותר. בהמיית לב אזכור סיפור מיוחד מאד שאירע בעירי לפני שנים. רב חשוב וגברא רבא התגורר בעיר טורונטו ושמו הגה"צ רבי מנחם אדלער זצ"ל. מעמודי העיר היה בשעתו ואוהב ישראל למופת. שריד וגלמוד נשאר אחרי המלחמה ממשפחה מפוארת של רבנים בהונגריה. בימי עלומיו עבר את שנות הזוועה. גדול בתורה היה ר' מנחם. למד בישיבת קאפעלן שבבלגיה אצל הגה"צ ר' יצחק קופלמאן זצוק"ל, שהיה אחרי זה ראש הישיבה בלוצערן. אחרי זה למד ר' מנחם בישיבת בריסק וזכה לקירבתו של הגרי"ז זצוק"ל.
פיקח גדול היה הרב אדלר, מופלג ביראה ובחסידות ועם זאת בעל רגש עצום. כשעברתי בטורונטו, התפללתי בבית מדרשו וזכיתי ללמוד עמו בחברותא במשך תקופה. הרבה עסקנו בנעימים, בדברי תורה ודברי זכרון בשנים הבאות. עמוד החסד וצדקה היה במלוא מובן המלה. משֹכיל אל דל. הוא דאג לכל נצרך וטיפל בעניינו בחכמה ובתבונה.
*
הדבר היה בערב הפסח אחרי הצהרים. רבי מנחם היה אז בדרכו לאפיית המצות. הסיעו אז ברכבו, ידידו ורעו, איש ירא וחרד לדבר ה', הרב עקיבא סטפנסקי זצ"ל, מנהל תיכון בית יעקב בעיר. [איש חינוך מובהק היה ובזכותו הוקמו הרבה משפחות נאמנות בעיר]. כשנסעו השנים יחד, עצרה את המכונית אשה אחת באיזור מגורים של נכרים. היא פנתה אליהם לעזרה. יהודיה היא ואין לה מצרכי החג כלום, אפילו כלי הפסח...
הם נוכחו בכֵנות דבריה, ואז פנה רבי מנחם מיד אל ידידו הרב סטפנסקי וביקש ממנו לשנות את הכיוון. הם נסעו אל מרכז קניות באיזור וקנו כלים שונים לפסח. השנים פעלו בזריזות נפלאה, למרות שכבר לא היו צעירים. משם נסעו להטביל את הכלים... הם לא רצו לעשות פומבי לדבר ולכן עשו זאת במקום פרטי, במעיין שנמצא בחצירו של הרב סטפנסקי, [משם שאבו מים שלנו בליל אמש].
געוואלד! השעה מאוחרת בערב פסח. במאפיית המצות, אופים ושרים כעת את פסוקי ההלל. אלא שיהודים רמי מעלה אלה לא הופיעו שם עוד. הם נמצאים ברומו של עולם אחר, בדרכי אברהם אבינו להתחסד ולדאוג לזולת בלב ונפש, יהיה מי שיהיה. כעת הם מגרדים תוויות ומדבקות מעל הכלים, ואז מטבילים אותם אחד אחד בדחילו ורחימו. ברור שגם העבודה הזאת, נכללה אז בכלל "קשר"ק" הבארדיטשובי, שממנו נוצרו מלאכי רחמים...
*
רבי מנחם התקשר משם אל יהודי יקר בעל חנות מזון ידועה בעיר, ור' הערשל פערל שמו. ר' הערשל ז"ל אמר שהחנות נעולה כבר כמה שעות וזמנו דחוק, ברם הוא מוכן לתת להם את המפתח. אדרבה, שיסעו לשם ויקחו כל מה שירצו כאוות נפשם, חינם אין כסף. את המצות והיין לקח רבי מנחם מביתו. ואז המשיכו עם כל המטען הזה לעבר מעונה של אותה בת ישראל...
נקודה נסתרה ישנה באותו סיפור מפעים., ה"משֹכיל אל דל" שבדבר. משאלה כזאת בערב הפסח אחרי חצות באמת מעוררת תמיהה. היתכן? עכשיו, בערב הפסח נזכרים בכל זה, בשעות האחרונות מתוך פגישה באקראי? הרי עוד מעט מגיע החג? לא! רבי מנחם לא שאל ולא טען. לא משך בכתף ולא נידנד עפעף. חבל על כל רגע. למעשה נמצאת נפש מישראל במצב כזה. וחייבים לפעול ובמלוא הקיטור....
כנראה לא נמנתה אשה זו על 'שלומי אמוני ישראל'. בכל זאת חש רבי מנחם את כמיהת הנקודה היהודית, לחוג את חג הפסח ככל יהודי נאמן. וכך השתדל בכל כוחותיו, לבלתי ידח ממנו ידח. הוי! א יידיש קינד. נפש אחת מישראל.
*
ואמנם כן, אף אלה שעדין אינם שומרי מצוות. אף אלה מלאים מצוות כרימון בחג הפסח. בחנויות המזון תמצא אותם. תינוקות שנשבו. הם מחפשים מצות, מאכלים כשרים וצרכי החג. הנקודה הפנימית שבהם כוספת, בפרט לליל הסדר.
כידוע מיוחד הוא איסור 'חמץ במשהו' שאינו בטל בימי הפסח. הבה נלמוד יחד את דברי ה"תפארת שלמה" שהוציא אור גדול של חיזוק ועידוד, דווקא מתוך הלכה זו של 'חמץ במשהו'. כאן בא הכהן הגדול מראדומסק ומבאר זאת. בגאונות שבקדושה אמר זאת ובאהבת ישראל עצומה לכל נפש מישראל. חכמים אסרו חמץ במשהו בפסח, דבר שלא מצינו אותו בכל האיסורים שבתורה. הם עשו זאת בכדי לעורר חסדים גדולים במדה טובה מרובה... "כדי לעורר מדה טובה מרובה במדת החסד על כל אחד ואחד מבני ישראל אשר אם נשאר בו עוד על כל פנים, מדה טובה במשהו בעלמא וגם טעם אין בו, עם כל זאת, לא ידח ממנו נדח להוציא ממסגר נפשו להאיר אותו מתוך החשכה ולהשפיע עליו חסדו הגדול"...
ר' ישראל! הגע בעצמך. חכמינו ז"ל אסרו חמץ במשהו, במדה הזעירה ביותר, שלא ייבטל כלל, בכדי לעורר רחמים על יהודי שאין בו אלא יהדות במשהו שאף הוא לא ייבטל... ובזה אין יוצא מן הכלל!!! כל יהודי יש בו משהו יידישקייט שאינה בטלה לעולם ומתוך זיק זה תחזור ותתלקח השלהבת הגדולה!
*
וה'תפארת שלמה' מוסיף ומבאר זאת בחן אלוקי, שתיקנו חכמים זאת בחג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו שהיה כל כולו חסד והתפלל אף על סדום לבלתי ידח ממנו נדח... והקב"ה השיב לו שבסדום לא נמצא אפילו משהו... ואילו לעומת זאת, בבני ישראל אין הדבר שייך כלל מציאות כזאת. "אבל אנחנו בני ישראל, גם השפל והנבזה שבבנ"י, איננו באפשרי שלא תקבל השכינה ממנו נחת רוח בעבודתו, על כל פנים במשהו. לכן יש בנו כח לעורר החסדים אשר יאירו ויתנוצצו בחג הפסח...". [שבת הגדול ע' קי"ב.]
*
ר' ישראל! הזמן גרמא במיוחד כעת ללמד זכות על ישראל. פעם בליל פסח בזמן השופטים, בתקופה קשה מאד לישראל מצרת מדין, לימד גדעון זכות עליהם והתחנן בעד ישועתם. ועל זה נאמר לו מפי הגבורה . "לך בכוחך זה והושעת את ישראל"! על איזה כח מדובר כאן? בכח הזכות הזה שלימדת סנגוריא!! [רש"י]
ואכן במדרש תנחומא למדנו מענין גדעון את תוקפו של לימוד זכות על עם ישראל: "ממי אתה למד מגדעון בן יואש שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות -, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך...". והדברים מדהימים ביותר. דווקא בעת צרה וצוקה מצפה הקב"ה כביכול, שיבואו וילמדו זכות על בניו בכדי להושיעם. "ויתנם ה' ביד מדין" כתוב כאן. "שם הויה", מדת הרחמים...
*
בכח הזכות שלימד סנגוריא! רבינו משה חיים לוצאטו, ביאר ענין לימוד זכות על עם ישראל בתכלית הבהירות כדרכו בקודש. "וגדעון נאמר לו "לך בכוחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו ... הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר, ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו... [מסילת ישרים פי"ט].
והרי כך אמר משה רבינו להקב"ה אחרי מעשי העגל: "רבונו של עולם! יודע אני שאתה אוהב את בניך ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סניגוריא". [דב"ר ג' ט"ו].
ר' ישראל! כדאי שתייחד זמן מה ליד שולחן שבת ויום טוב, כשאתה מיסב עם חבריך, לדבר טוב על עם ישראל. זכות גדולה היא ומעוררת רחמים למעלה. אין הדבר פשוט כלל ועיקר.
*
ידוע הסיפור על ה'קדושת לוי' מבארדיטשוב זי"ע שיצא פעם לרחובה של עיר בערב פסח אחר חצות. הוא ניגש אז אל סוחר נכרי אחד ובקש ממנו אם יש לו סחורה אסורה, משי מוברח מטורקיה. הלה השיבו בחיוב. שוב פנה רבי לוי יצחק אל יהודי פשוט בשוק ושאל אותו אם יש לו פרוסת לחם בבית. הזדעק היהודי בתדהמה ואמר: "רבי, חמץ?" רבי! מנין לי אף משהו חמץ בשעה זו? געוואלד! הרי אסור הדבר, הן מזמן ביערתי את הכל, את הכל...".
ואז פתח סניגורן של ישראל בקריאתו המשוועת: רבונו של עולם! קיסר רוסיה גזר שלא יבריחו משי מחוץ לארץ בעונש חמוּר. כמה חיילים ושוטרים יש לו העומדים על המשמר למלאות פקודותיו בכל תוקף. ובכל זאת הנה מוכן אחד מנתיניו, למען בצע כמה רובלים, לספק סחורה אסורה ככל ה'צורך'... ואילו אצלנו, בניך האהובים, מכח אזהרת התורה הקדושה לפני יותר משלשת אלפים שנה, הרי הוא נזהר ומובדל בתכלית מכל פירור של חמץ בפסח עד עצם היום הזה... ועל מעשה זה אמר פעם אחד מחכמי המוסר מליטא, שמאז שאמו סיפרה לו זאת בילדותו, השפיע עליו הדבר לכל ימי חייו...
*
ובכן, נחתום מעין הפתיחה. בכל בית בישראל, נרשם באותיות נעלמות "כאשר צוה ה'", מתוך קיום מצוות בעמל ויגיעה ושמחה, מתוך ביטול הדעת להלכה, מנהג ומסורה. וזה גופא פותח שער אל ה"לפני ולפנים" של היכל הפסח, מלא האורות... קול נשמע מגבוה: היכנסו פנימה, בני חביבי!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
חג כשר ושמח ושפע רב
אורה ושמחה ואהבת ישראל
מתוך הערכה, לימוד זכות והמלצת יושר
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
ומי כעמך ישראל...
רוממותם של ישראל בימים אלה
השער להיכנס "פנימה"...
לר' ישראל יקירי שליט"א
לרגל ה'כניסה' לספר ויקרא, הבה נלמוד יחד א שטיקל מדרש, דברי חז"ל הפותחים שער ל"ויקרא את משה" מתוך משל מרטיט ומרנין לב, ללמדנו בו פרק בעבודת ה' של משה רבינו. בין השיטין מבהיקה ברמז, אף דרגת בני עמנו בימים אלה ממש, איתפשטותא דמשה...
הוי! "משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: בְּנֵה לי פלטין [ארמון]! על כל דבר ודבר שהיה בונה, היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך; היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך; היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך.". העבד בנה ובנה ולא השאיר פינה, ללא הכרה מלאה שהכל נעשה לכבוד המלך ובציוויו.
כשנגמר הארמון נכנס המלך ומצא את הבנין מושלם בצירוף רושם שמו על הכתלים, על העמודים והקורות ובכל מקום... "לימים נכנס המלך לתוך הפלטין. על כל דבר ודבר שהיה מביט, היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שייכנס לפני ולפנים...!".
והנמשל פורט על נימי הלב. "כך בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עֲשה לי משכן. על כל דבר ודבר שהיה עושה, היה כותב עליו: כאשר צוה ה' את משה. אמר הקדוש ברוך הוא: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קיראו לו שיכנס לפני ולפנים! לכך נאמר ויקרא אל משה...".
כך מתחיל ספר ויקרא, אחרי כל פעולותיו של משה רבינו לשם שמים במדה הגבוהה ביותר, כעבד נאמן, בהכנעה וביטול שאין כדוגמתם. אז הוזמן להיכנס לפני ולפנים...
*
ר' ישראל! אנחנו משתייכים לעם מיוחד מאד מאד! הבה נדבר נא במעלתן של ישראל להראות ולגלות את זכותם מקצה העולם עד קצהו. בחג הפסח יצאנו מעבדות לחירות והקב"ה לקח אותנו לו לעם. ענין מיוחד הוא לדבר על מעלת העם הזה להמליץ טוב עליו ולהזכיר באהבה את זכויותיו הנפלאות כל כך.
בתקופה הזאת, שישראל קדושים מתכוננים לחג הפסח הנני נזכר בדברי חז"ל מופלאים אלה. איתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא. בזעיר אנפין, הרי בבתי ישראל העמלים לעשות את הפסח במועדו, לנקות, לחפש, להתצמצם במקום, להרבות בזהירות; להוציא את החמץ ולהכניס את החג, בכל הבתים האלה, נרשם בכתב סתרים על כל פינה "כאשר צוה ה' את משה". כל חדר, כל ארון, כל מגירה נכתב ונחתם בטבעת המלך, מלכו של עולם בחותם דקדוק המצוות.
כמה גדול שכרן של נשים צדקניות בישראל. הולכות הן בדרכה של אסתר המלכה. במדרש קהלת [ח'] לימדו אותנו חז"ל, שאסתר המלכה למרות היותה בבית המלכות, לא ידעה כלום על גזירת המן, מפני שהיתה עסוקה אז בביעור חמץ... היא היתה מלכה על חצי העולם. הארמון הָמָה מרוב רעש והמולה. ורוחה של אסתר המלכה רחפה מעל הכל! היא חיה בעולם אחר של קיום חובות ומצוות. היא לא רואה ולא שומעת כלום. וכך דרשו חז"ל: "שומר מצוה לא ידע דבר רע. זו אסתר שהיתה עסוקה במצות ביעור חמץ".
*
כבר אמר מליצן של ישראל הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע, על ראשי התיבות של קשר"ק. קראצן, שייבן, רייבן, קאשערן. [לקרצף, לשפשף, לגרד ולהכשיר]. שיוצאים משם מלאכים כעין אלה של תקיעת שופר. נאמר עליו על אותו צדיק שאמר פעם בראש השנה. "אם המלאכים היוצאים מן התקיעות כאן, חלשים מדאי, יבואו איפוא המלאכים הקדושים שנבראו מתוך העבודה והיגיעה ה"קשר"ק" שלפני חג הפסח, לשם הידור מצוה, והם ימליצו טוב בעדינו...".
וכך מתאמצים ישראל קדושים בכל מקום שהם, לרכוש את צרכי החג, גם אלה שכבד עליהם הדבר, מפני היוקר המאמיר, ירחם ה' על עמו. באהבה ובשמחה משתדלים לדקדק על הידורי כשרות ככל האפשר.
*
אבינו שבשמים! כמה טונות של מצה שמורה נמכרו כיום בכל רחבי תבל ובכל ההידורים האפשריים. מצוה זו ניתנה לנו עם לידת האומה והחביבות אליה עדיין מתגברת והולכת. מצות! מצות! כמה חביבות מצוות על ישראל! כמה הם הידרו בקנייתן! כמה התאמצו בתשלומיהן! כמה שמרו עליהם לפני החג! באיזה הידור קיימו את מצוות האכילה בקדושה, ברוממות, בדקדוק כל מה שנוגע למצוה זו.
משנה לשנה מתרבה מספר האנשים אשר לא מספיק להם קנין המצות, אלא אף רוצים לעסוק במצוה בידים לאפיית מצות בחבורה. אם היו מקבצים את כל המצות אל מקום אחד, היתה הופכת הערימה הזאת להר גבוה בהרים, ובגלל זה בלבד כבר ראויים להיגאל מתוך רמז: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון"...".
*
ר' ישראל! שא עיניך אל תינוקות של בית רבן בכל מקום שהן. רבבות אלפי ילדי ישראל החביבים והיקרים כן ירבו, עתיד האומה. בימים אלה שוקדים הם על ההכנות לחג, על ערכו של זמן מיוחד זה ומשננים את ה"מה נשתנה" וסימני הסדר, קדש ורחץ, בשמחה טהורה וברננה גוברת...
*
ולעת אשר כזאת, כאילו נשמע בת קול ממרום: על כל מעשיכם רשום "כאשר צוה ה'". כל הכבוד הזה עשיתם לכבוד שמים, למען מצוות ה', למען חג הפסח יסוד האמונה, אם כן מוזמנים אתם להיכנס לפנים... היכנסו פנימה יהודים, פנימה אל היכל הסדר הקדוש... לפנימיותו של הלילה הזה הנשגב והמרומם... לזמן שפמליא של מעלה, מלאכי השרת מלאכי עליון באים ומתחברים עם ישראל ומאזינים איך שישראל מקיימים סיפור יציאת מצרים ושמחים בשמחת הגאולה... אז נהיה בית בישראל מקדש מעט מבהיק בזיו הלילה. "מקהלות רבבות הסודות והייחודים" עולים אז מעל שולחנו, השמימה...
*
חג הפסח במשכנות ישראל, בכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך מגיע, מלכו של עולם ברוך הוא. מתכוננים כעת בשמחה ובטוב לב לקראת חג גאולתינו ופדות נפשנו.
בכמה קהילות מישראל זכיתי בשעתו לבקר בימים שלפני חג הפסח. והדבר חיזק את רוחי מאד. בחיבה יתירה עקבתי אחריהם. בכל פינה ופינה הרגשתי את ההכנות הקדחתניות לכבוד חג הפסח. במקומות שביקרתי בהם, היה ביעור החמץ, אפיית המצות וכמובן 'קמחא דפסחא', בראש כל עיסוקיהם. אשרי העם שככה לו!
במיוחד אזכור לטובה את העיר לונדון. פעם הייתי שם לפני הפסח. ראיתי שם הרבה יהודים יקרים, דבקים בשורשם, צמאים לדבר ה' ולעשות רצונו. אוירת החג והכנותיו מתוך יראת שמים ויראת חטא, הורגשה היטב בין המוני בית ישראל. כבושה בגולה היא עיר זו ויהודיה החביבים מוקפים הם במליוני נכרים וביניהם שונאי ישראל מובהקים. הקב"ה ישמרם וינצרם מהם. ועם זאת פורחת ולוהטת שם יהדות תמימה וישרה לכל פרטיה ודקדוקיה.
*
כמה חביבות מצוות על ישראל בכלל! וכמה יקרה כל חומרא וחומרא בעניני הפסח! אזכיר כאן סיפור נוגע ללב שהוא למופת ולדוגמא, על יראת שמים אמיתית בקיום מצוות הפסח בפרט. עובדה זו מראה גם על תחבולה במלחמת היצר הרמוז בחמץ...
מסופר על הגאון והצדיק רבי צדקה חוצין מבגדד זצ"ל, [מתלמידי ה'בן איש חי זי"ע, עלה לירושלים בשנת תרפ"ט] שפעם נסעו הוא ואנשיו עמו מביתו אל הכפר לקצירת חטים לפסח. הם שהו שם כמה ימים לקיים זאת בתכלית ההידור. בדרכם חזרה כששקי התבואה היו קשורים על החמורים, התקשרו שמים בעבים ונראה היה שעוד מעט ירד גשם.
אז ירד אותו צדיק מן החמור ושפך שיח לפני קונו. "רבונו של עולם! אם עלה ברצונך להוריד גשם, אנא תוריד כעת מטר זלעפות חזק...". לתמיהת מלויו על פשר התפילה הזאת, ענה הצדיק ואמר: "אם ירד טפטוף קל בלבד, הרי עלולים אנחנו לחפש היתרים על כשרות התבואה, שאולי בכל זאת לא נתלחלחה התבואה. במטר החזק וודאי תתחמץ התבואה ולא יתעורר בנו היצר לחפש היתרים... ואז מתוך תפילת צדיק זה, שוב נתבהרו השמים... [והיו מספרים, וזאת ליהודה].
כמה לקחים עמוקים, אפשר להפיק מסיפור זה... אוצר של יראת שמים נמצא כאן! צדיק זה וחבורתו טרחו ויגעו, טלטלו עצמם ונסעו לכמה ימים בכדי לקצור חטים לפסח, וכעת מתפלל הוא על גשם עז. הוא דווקא רצה שילך עמלם לאיבוד, שיירטבו עד לשד עצמותיהם באמצע הדרך, ובלבד שלא יבוא לידי נסיון להתיר את מה שאינו ראוי להתיר... געוואלד! מה יקרו צדיקיך ישראל וכמה חמדו בלבם את יופי חומרות הפסח. הם קבלו עליהם 'עבדות' חביבה של דקדוק המצוות...
*
עבדות מרצון... איש קדוש ומורם מעם היה הרב מפירט הגה"צ ר' דוד כהנא שפירא זצוק"ל השריד האחרון של רבני ווארשא. איש מגדולי חסידי סוכטשוב שחי את שארית שנותיו מתוך בקדושה ובטהרה, בפינה נידחת בגרמניה. לאחרונה שמעתי זאת מידי"נ הרה"ח שלמה חיים רוטנברג שליט"א, בנו של בעל המעשה ת"ח וחסיד יקר רוח, הרה"ח ר' הלל רוטנברג ז"ל. ר' הלל הזדמן להיות יחד עם הרב מפירט במחנות הריכוז וכך גם השתחררו יחד. ימים מספר אחרי השחרור העיר הרב מפירט רבי דוד שפירא, את ידידו בשעה ארבע לפנו בוקר. "הִלל, קום לערנען". הִלל קום נא ללמוד יחד...
חושך עבות שרר מסביב והאפילה מבפנים גברה עוד יותר. ר' הלל הסתכל על השעון וארשת תמהון עלתה בעיניו. עכשיו? במצב כזה של תוהו ובוהו ובשעה כזאת? ואז הביע הרב מפירט משפט נורא שראוי להתנוסס ברקיע יחד עם כוכבי אור.
"הִלל! אתה זוכר איך שבשעה החשוכה הזאת היו הרשעים ימ"ש מקימים אותנו באכזריות לעבודת הפרך? לאמיר עס יעצט טון פארן רבונו של עולם. אנא, נעשה זאת כעת לכבוד הבורא יתברך...".
*
בסיפור הנורא הזה נתבאר לי בעזהי"ת פַּן חדש בשאלת הבן החכם ובתשובת האב אליו... מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. ואמרת אליו עבדים היינו לפרעה במצרים... [דברים ו' כ']
יתכן שהבן החכם המתבונן והמבחין, כולל בשאלתו גם את סדר היום העמוס והגדוש של יום יציאת מצרים. הוא מצייר כעת בשכלו את זכרון היום ואת תפקידיו המגוונים. הוא מעביר לפני עיני רוחו את ההתרגשות האין סופית של השחרור מסבלות ועבדות, את זעזועי הנפש וטירדת הלב בעזיבת מקום שנמצאו יותר בו ממאתיים שנה, בדרך אל יעד בלתי נודע, לכתך אחרי במדבר ארץ לא זרועה.
והנה בנוסף לכל זה, גם נצטוינו במסכת שלימה של עדות חוקים ומשפטים הצריכים להתקיים בדיוק בזמן זה. קרבן פסח מצה ומרור הזאה על הבתים באזוב, הלל ושירה ולימוד הלכות הפסח [שמו"ר י"ז ה']. והרי עדיין היו ישראל אז נבערים מדעת ושקועים בטירדות הזמן והבלי המקום...
וכאן הבן שואל: אבא! איך אם כן נמסר לכם יוצאי מצרים ביום הטרוד והלחוץ ההוא, סדר שלם של עדות חוקים ומשפטים...? הוא מתבונן על הציווי ביום טרוד ולחוץ כזה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם...
בא סיפורו של הרב מפירט, ולימד לנו פרק בתשובה הניתנת בתורה [דברים ו' כ"א] לבן החכם: "עבדים היינו לפרעה במצרים"... אתה זוכר? עבדים היינו!!! אם היינו מסוגלים לעשות זאת כעבדי פרעה, הבה נעשה זאת כעבדי ה'!
געוואלד! יהודים קיבלו עליהם עול ברצון בכבוד ראש, ובכך מקבלים עבדות ה'...
*
אמרו עליו על ה'חפץ חיים' זי"ע שלפעמים באישון היה פורש לעלייתו ושם באפילה היה מייחד שיחה לפני קונו לעורר רחמים על ישראל ולהמליץ טוב בעדם. זו היתה "תפילת החצות" שלו. פעם הסתתרו שם מקורביו ושמעו מפיו הקדוש איך שמביע דברים כלפי מעלה בהשתפכות הנפש. רבונו של עולם! נתת לנו תורה תורה גדולה קדושה נצחית. אך הן זו היתה בפנינו תורה סתומה, חומש נעול ומה עשינו? פתחנו את תורתך הסרנו את המנעול מחומשיך, ערכנו את המשנה והגמרא וחיבורים אין סוף מסביב... ".
*
גמרא פסחים מונחת לפני כעת על השולחן. ומתוך דברי ה'חפץ חיים' האלה, אני מסתכל עליה בחיבה יתירה. באישון לילה, בשקט העמוק שבחדרי, נדמה לי שאותו צדיק ה'חפץ חיים' ממשיך לשפוך לבו לפני קונו. רבונו של עולם! כתבת בתורתך על איסור אכילת חמץ, בל יראה ובל ימצא וחובת השבתתו, על זכירת ליל יציאת מצרים, מצה ומרור וקרבן פסח.
והנה באו בניך וערכו מכל זה מסכת שלימה גדולה ונאדרה, מלאה וגדושה בהלכות ואגדות, במשניות ברייתות ומימרות קושיות ואיבעיות. ומסביבה ראשונים, אחרונים, פוסקים ומשיבים לאין ספור... המסכת מקיפה כל פרט ופרט מ"אור לארבעה עשר", ליל בדיקת חמץ, עד סוף ליל הסדר. וכוללת בדיקה וביעור, זמני האיסור, סוגי החמץ, שעת איסור מלאכה בערב פסח, כל הלכות קרבן פסח הקרבתו ומינויו, פסח ראשון ושני ועריכת הסדר כולו בטובו... שולחן ערוך עם ה'נושאי כלים', לרבות "חק יעקב" ומקור חיים". עולם מלא נוצר, אוצר ענק של דת ודין, חידושים ובאורים, פסקים והוראות ותשובות להלכה ולמעשה...
*
ומי כעמך ישראל... זכרונות חוזרים מפסח תש"פ, ימים קשים לישראל מאד. ירחם ה' על עמו וישמור עליו מכל צרה וצוקה נגע ומחלה. כמה התאמצו זקנים, חולים ובודדים, להכניס את הפסח לביתם, בבדיקת החמץ ומצוות הסדר, עד כמה ששייך! כמה טרחו אברכים צעירים לקיים כל זאת בגבורת הרוח! כמה השתדלו בזה משפחות ברוכות ילדים, למרות הכל. את הרקיעים בקעו שאלות "מה נשתנה" של ילדי ישראל בליל הסדר וגם שירת הים האדירה בליל שביעי של פסח, מן המרפסות בערי ארץ הקודש...
*
ובלילה ההוא, ליל יציאת מצרים' שנת תש"פ נשמע קול בחוצות בני ברק, קול ילדי ישראל מכל החוגים גם יחד, שהדהד מבתי ישראל על פני כל העיר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". היה זה בעצתו של גדול בישראל וחמדתו של דור, הגאון הנודע רבי יצחק זילברשטיין שליט"א רבה הדגול של "רמת אהרן". שהורה אז בחכמתו שה"מה נשתנה" ייאמר אז ביחד בכל בתי ישראל יחד, מכל המרפסות ביחד בשעה 8.30.
והקול הקדוש הדהד בכל העיר, בכדי להחיות רוח שפלים וגלמודים, זקנים וזקנות, בודדים ומרוחקים מצאצאיהם, בכדי שגם הם ישמעו את שאלות הסדר מפי התינוקות וישתתפו ברוממות הסדר המאוחד. געוואלד! הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? אלפי ילדים ונערים, תינוקות של רבן שלא חטאו, שהבל פיהם קדוש רם ונישא, נשמע בעוז וחדווה בליל הגאולה דרך רחובות עיר התורה והחסידות. הלא קולות מתוקים וערבים אלה החיו נפשות אין מספר, איחדו נפשות אין מספר, נתנו פן מרגש לליל הסדר ועוררו רעש לפני כל הפמליא של מעלה שבאו לראות את ה"סדר"...".
*
אלמנה חשובה מניו יורק סיפרה את מאורעותיה בשנה ההיא. בעלה שהיה תלמיד חכם גדול הלך לעולמו לפני הפסח ממש ובן יחיד לה בארץ אחרת. לבדה ללא קרובים, עברה את שעות הזוועה האלה ר"ל ובתנאֵי 'תוהו ובוהו וחושך' ששררו אז, בפרט בניו יורק. אלא שבו זמנית תיארה את חרדתה בימים אלה: איך היא תנקה את הבית לפסח ואיך תערוך את הסדר. דבר זה הכביד והעיק עליה בד בבד עם אסון חייה. געוואלד! געוואלד! האם יש דמיון בכלל לנפש מישראל?
*
דברתי עם אברך יקר 'בעל בית' מאנטוורפן, שהובהל לביה"ח בערב פסח לפני כניסת החג, כשהותקף בסכנת 'קורונה' ר"ל. אף אחד לא הורשה להיות עִמו. ושם על מטת חליו מבודד בסביבה נכרית קרה, נאבק האיש על חייו וגם על אכילת כזית מצה... לא הספיק בצקו להחמיץ ולהרפות, אש המצוה בערה בו! וכך המשיך להתחזק שוב שוב במלים שב"אדון עולם": "ולו העוז והמשרה. והוא קֵלי וחי גואלי וצור חבלי בעת צרה. והוא נסי ומנוס לי... ה' לי ולא אירא...".
משפחתו נשארה לבד לערוך את הסדר. באותן שעות לא קלות, שמעו פתאום דפיקה על הדלת. היה זה הגבאי של כ"ק האדמו"ר מפשעווארסק שליט"א שהביא מצה אחת מבית הרבי, בכדי לחזק את בני הבית... ר' ישראל! לבך חש וקולט היטב את כל צדדי מעשה זה? תפארת שבגבורה ותפארת שבחסד... בחסדי שמים מרובים חזר האיש לביתו. כן יתרפאו במהרה כל חולי ישראל!
*
ואמנם כן, השלב הראשון בהליכות הפסח הוא לחשוב על הזולת! בסימן הראשון ובסעיף הראשון של הלכות הפסח, בספר חיינו השולחן ערוך, כבר הדגיש הרמ"א את המנהג "לקנות חטים לחלקם לעניים לצורך פסח". המתחילים ללמוד הלכות הפסח שלושים יום קודם החג, חודרים לתוך סעיף זה מתוך נדיבות הלב של פורים במתנות לאביונים...
ואמנם כן, חג הפסח נקבע כנגד אברהם אבינו ע"ה [טור או"ח תי"ז]. הוא היה עמוד החסד בעולם. הוא פתח שערים לכל עֵבֶר והשריש את מדת החסד והרחמים בעולם. "שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו" [בר"ר ס'].
וישראל קדושים הולכים בעקבותיו, במיוחד בחג הפסח, שהוא כנגד אברהם... צדקה וחסד והדאגה לצרכי הזולת, היו מאז ומתמיד מֵחוקות הפסח בכל תפוצות ישראל... הכרזת והזמנת "כל דכפין ייתי וייכול" הרי הוא מנוסח ההגדה ממש... ומי היה מורה הדורות להכנסת אורחים, אם לא אבינו הראשון...?
מה נפלאה הבנתו של ה"חסיד יעבץ" בנוסח "הָשַׁתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" שבתחילת ההגדה. בדברים אלה מחזק בעל הבית את אורחיו "כלומר: אל תתביישו מהיותכם אוכלים על שולחני, כי כמוני כמוכם, גם אתה וגם אני, עבדים עכשיו ולשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין". [מסכת אבות א' ה'] ר' ישראל! וויפיל הארציקייט ליגט דא! כמה מתיקות נלבבת ומחוכמת חבויה במלים אלה...!!!
*
מסופר שפעם הגיע בעל "מאור ושמש" זי"ע, לבקר לפני חג הפסח, אל הסבא קדישא הרה"ק הרבי ר' בער מראדושיץ זי"ע. ולא היה בידו של בעל הבית לכבדו כערכו, כראוי לאורח כמותו. אלא שבבית היה לו להרבי מראדושיץ, קמח שמורה וצנצנת יין לד' כוסות שקיבל מאת החוזה מלובלין זי"ע, שהיה דרכו לכבד בכך את חשובי תלמידיו שהגיעו אליו לחג הפורים. אז ביקש הרה"ק מראדושיץ מאת הרבנית ע"ה, שתכין מן הקמח תבשיל להאורח וגם כיבד אותו ביין. "כל חלב להד'" את הכי יקר וחשוב לו העניק לצורך הכנסת אורחים בכבוד...
עברו ימים מספר ושוב קבל ה'סבא קדישא' אורח נוסף, מתלמידי החוזה מלובלין אף הוא, חסיד ונגיד בשם רבי נתן קונסקיוואלר זצ"ל. גם הוא היה בפורים אצל החוזה וקיבל קמח ויין מרבו הגדול. בחזרה לביתו הלך אז רבי נתן לסייר את אחוזותיו בסביבות ראדושיץ. מפני הפשרת שלגים נשתבשו הדרכים, ולא היה יכול להמשיך בדרכו ולהגיע הביתה לחג הפסח. הוא נזכר שיש לו ידיד בסביבה ופנה לשם להיות אצל הרבי מראדושיץ לחג. בידעו את המחסור בבית שילם לידידו את כל הוצאותיו וכמובן גם התחלק עמו בקמח השמורה והיין שקיבל מן החוזה...
לחג השבועות נסע הרה"ק מראדושיץ שוב ללובלין. החוזה אמר לו אז: כמה יגיעות יגעתי בכדי שיהיו לך מצה וארבע כוסות משלי ממש... [נפלאות הסבא קדישא דף מ"ב, מעדות נכדו].
*
עובדה מיוחדת מאד על הגה"ק ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע, השאירה על רושם עמוק. הוא היה ארי מתנשא בשלושת עמודי העולם תורה עבודה וגמילות חסדים.
פעם אחת לפני אחד החגים, מכר אותו צדיק חפץ יקר ערך בבית לצורך צדקה. הוא הבחין שעגמה נפש הרבנית ע"ה על זה, ואז הסביר לה כדלהלן: "אם היינו חיים בזמן בית המקדש, הרי היה עלינו להוציא הוצאות לנסיעה לירושלים, לעלייה לרגל ולקרבנות ראייה, חגיגה ושמחה... ועכשיו שבית המקדש איננו, איני רוצה להרוויח על חורבנו. איך אוכל לחסוך מכספי על חשבון שריפת בית אלקינו - - - ?
אחרי שנים מצאתי את יסוד הדבר בספר "חיי אדם". מי שחייב קרבן תודה בזמן הזה יפריש מעות בשוויה של בהמה ויחלק את הכסף לצדקה, ללומדי תורה. "שהרי כשהיה בית המקדש קיים, היה צריך להביא כבש או עז, או עגל, או פר, או פרה, ואם כן, לא מסתבר שעל ידי חורבן בית מקדשנו ירויח..." [חלק א' כלל ס"ט].
*
כאמור, אין לשער ואין לתאר את שפע החסד העצום המתגלה בקרב ישראל בפרט בעונת הפסח. ובדור הזה ביותר. בהמיית לב אזכור סיפור מיוחד מאד שאירע בעירי לפני שנים. רב חשוב וגברא רבא התגורר בעיר טורונטו ושמו הגה"צ רבי מנחם אדלער זצ"ל. מעמודי העיר היה בשעתו ואוהב ישראל למופת. שריד וגלמוד נשאר אחרי המלחמה ממשפחה מפוארת של רבנים בהונגריה. בימי עלומיו עבר את שנות הזוועה. גדול בתורה היה ר' מנחם. למד בישיבת קאפעלן שבבלגיה אצל הגה"צ ר' יצחק קופלמאן זצוק"ל, שהיה אחרי זה ראש הישיבה בלוצערן. אחרי זה למד ר' מנחם בישיבת בריסק וזכה לקירבתו של הגרי"ז זצוק"ל.
פיקח גדול היה הרב אדלר, מופלג ביראה ובחסידות ועם זאת בעל רגש עצום. כשעברתי בטורונטו, התפללתי בבית מדרשו וזכיתי ללמוד עמו בחברותא במשך תקופה. הרבה עסקנו בנעימים, בדברי תורה ודברי זכרון בשנים הבאות. עמוד החסד וצדקה היה במלוא מובן המלה. משֹכיל אל דל. הוא דאג לכל נצרך וטיפל בעניינו בחכמה ובתבונה.
*
הדבר היה בערב הפסח אחרי הצהרים. רבי מנחם היה אז בדרכו לאפיית המצות. הסיעו אז ברכבו, ידידו ורעו, איש ירא וחרד לדבר ה', הרב עקיבא סטפנסקי זצ"ל, מנהל תיכון בית יעקב בעיר. [איש חינוך מובהק היה ובזכותו הוקמו הרבה משפחות נאמנות בעיר]. כשנסעו השנים יחד, עצרה את המכונית אשה אחת באיזור מגורים של נכרים. היא פנתה אליהם לעזרה. יהודיה היא ואין לה מצרכי החג כלום, אפילו כלי הפסח...
הם נוכחו בכֵנות דבריה, ואז פנה רבי מנחם מיד אל ידידו הרב סטפנסקי וביקש ממנו לשנות את הכיוון. הם נסעו אל מרכז קניות באיזור וקנו כלים שונים לפסח. השנים פעלו בזריזות נפלאה, למרות שכבר לא היו צעירים. משם נסעו להטביל את הכלים... הם לא רצו לעשות פומבי לדבר ולכן עשו זאת במקום פרטי, במעיין שנמצא בחצירו של הרב סטפנסקי, [משם שאבו מים שלנו בליל אמש].
געוואלד! השעה מאוחרת בערב פסח. במאפיית המצות, אופים ושרים כעת את פסוקי ההלל. אלא שיהודים רמי מעלה אלה לא הופיעו שם עוד. הם נמצאים ברומו של עולם אחר, בדרכי אברהם אבינו להתחסד ולדאוג לזולת בלב ונפש, יהיה מי שיהיה. כעת הם מגרדים תוויות ומדבקות מעל הכלים, ואז מטבילים אותם אחד אחד בדחילו ורחימו. ברור שגם העבודה הזאת, נכללה אז בכלל "קשר"ק" הבארדיטשובי, שממנו נוצרו מלאכי רחמים...
*
רבי מנחם התקשר משם אל יהודי יקר בעל חנות מזון ידועה בעיר, ור' הערשל פערל שמו. ר' הערשל ז"ל אמר שהחנות נעולה כבר כמה שעות וזמנו דחוק, ברם הוא מוכן לתת להם את המפתח. אדרבה, שיסעו לשם ויקחו כל מה שירצו כאוות נפשם, חינם אין כסף. את המצות והיין לקח רבי מנחם מביתו. ואז המשיכו עם כל המטען הזה לעבר מעונה של אותה בת ישראל...
נקודה נסתרה ישנה באותו סיפור מפעים., ה"משֹכיל אל דל" שבדבר. משאלה כזאת בערב הפסח אחרי חצות באמת מעוררת תמיהה. היתכן? עכשיו, בערב הפסח נזכרים בכל זה, בשעות האחרונות מתוך פגישה באקראי? הרי עוד מעט מגיע החג? לא! רבי מנחם לא שאל ולא טען. לא משך בכתף ולא נידנד עפעף. חבל על כל רגע. למעשה נמצאת נפש מישראל במצב כזה. וחייבים לפעול ובמלוא הקיטור....
כנראה לא נמנתה אשה זו על 'שלומי אמוני ישראל'. בכל זאת חש רבי מנחם את כמיהת הנקודה היהודית, לחוג את חג הפסח ככל יהודי נאמן. וכך השתדל בכל כוחותיו, לבלתי ידח ממנו ידח. הוי! א יידיש קינד. נפש אחת מישראל.
*
ואמנם כן, אף אלה שעדין אינם שומרי מצוות. אף אלה מלאים מצוות כרימון בחג הפסח. בחנויות המזון תמצא אותם. תינוקות שנשבו. הם מחפשים מצות, מאכלים כשרים וצרכי החג. הנקודה הפנימית שבהם כוספת, בפרט לליל הסדר.
כידוע מיוחד הוא איסור 'חמץ במשהו' שאינו בטל בימי הפסח. הבה נלמוד יחד את דברי ה"תפארת שלמה" שהוציא אור גדול של חיזוק ועידוד, דווקא מתוך הלכה זו של 'חמץ במשהו'. כאן בא הכהן הגדול מראדומסק ומבאר זאת. בגאונות שבקדושה אמר זאת ובאהבת ישראל עצומה לכל נפש מישראל. חכמים אסרו חמץ במשהו בפסח, דבר שלא מצינו אותו בכל האיסורים שבתורה. הם עשו זאת בכדי לעורר חסדים גדולים במדה טובה מרובה... "כדי לעורר מדה טובה מרובה במדת החסד על כל אחד ואחד מבני ישראל אשר אם נשאר בו עוד על כל פנים, מדה טובה במשהו בעלמא וגם טעם אין בו, עם כל זאת, לא ידח ממנו נדח להוציא ממסגר נפשו להאיר אותו מתוך החשכה ולהשפיע עליו חסדו הגדול"...
ר' ישראל! הגע בעצמך. חכמינו ז"ל אסרו חמץ במשהו, במדה הזעירה ביותר, שלא ייבטל כלל, בכדי לעורר רחמים על יהודי שאין בו אלא יהדות במשהו שאף הוא לא ייבטל... ובזה אין יוצא מן הכלל!!! כל יהודי יש בו משהו יידישקייט שאינה בטלה לעולם ומתוך זיק זה תחזור ותתלקח השלהבת הגדולה!
*
וה'תפארת שלמה' מוסיף ומבאר זאת בחן אלוקי, שתיקנו חכמים זאת בחג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו שהיה כל כולו חסד והתפלל אף על סדום לבלתי ידח ממנו נדח... והקב"ה השיב לו שבסדום לא נמצא אפילו משהו... ואילו לעומת זאת, בבני ישראל אין הדבר שייך כלל מציאות כזאת. "אבל אנחנו בני ישראל, גם השפל והנבזה שבבנ"י, איננו באפשרי שלא תקבל השכינה ממנו נחת רוח בעבודתו, על כל פנים במשהו. לכן יש בנו כח לעורר החסדים אשר יאירו ויתנוצצו בחג הפסח...". [שבת הגדול ע' קי"ב.]
*
ר' ישראל! הזמן גרמא במיוחד כעת ללמד זכות על ישראל. פעם בליל פסח בזמן השופטים, בתקופה קשה מאד לישראל מצרת מדין, לימד גדעון זכות עליהם והתחנן בעד ישועתם. ועל זה נאמר לו מפי הגבורה . "לך בכוחך זה והושעת את ישראל"! על איזה כח מדובר כאן? בכח הזכות הזה שלימדת סנגוריא!! [רש"י]
ואכן במדרש תנחומא למדנו מענין גדעון את תוקפו של לימוד זכות על עם ישראל: "ממי אתה למד מגדעון בן יואש שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקב"ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות -, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך...". והדברים מדהימים ביותר. דווקא בעת צרה וצוקה מצפה הקב"ה כביכול, שיבואו וילמדו זכות על בניו בכדי להושיעם. "ויתנם ה' ביד מדין" כתוב כאן. "שם הויה", מדת הרחמים...
*
בכח הזכות שלימד סנגוריא! רבינו משה חיים לוצאטו, ביאר ענין לימוד זכות על עם ישראל בתכלית הבהירות כדרכו בקודש. "וגדעון נאמר לו "לך בכוחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו ... הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר, ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו... [מסילת ישרים פי"ט].
והרי כך אמר משה רבינו להקב"ה אחרי מעשי העגל: "רבונו של עולם! יודע אני שאתה אוהב את בניך ואין אתה מבקש אלא מי שילמד עליהן סניגוריא". [דב"ר ג' ט"ו].
ר' ישראל! כדאי שתייחד זמן מה ליד שולחן שבת ויום טוב, כשאתה מיסב עם חבריך, לדבר טוב על עם ישראל. זכות גדולה היא ומעוררת רחמים למעלה. אין הדבר פשוט כלל ועיקר.
*
ידוע הסיפור על ה'קדושת לוי' מבארדיטשוב זי"ע שיצא פעם לרחובה של עיר בערב פסח אחר חצות. הוא ניגש אז אל סוחר נכרי אחד ובקש ממנו אם יש לו סחורה אסורה, משי מוברח מטורקיה. הלה השיבו בחיוב. שוב פנה רבי לוי יצחק אל יהודי פשוט בשוק ושאל אותו אם יש לו פרוסת לחם בבית. הזדעק היהודי בתדהמה ואמר: "רבי, חמץ?" רבי! מנין לי אף משהו חמץ בשעה זו? געוואלד! הרי אסור הדבר, הן מזמן ביערתי את הכל, את הכל...".
ואז פתח סניגורן של ישראל בקריאתו המשוועת: רבונו של עולם! קיסר רוסיה גזר שלא יבריחו משי מחוץ לארץ בעונש חמוּר. כמה חיילים ושוטרים יש לו העומדים על המשמר למלאות פקודותיו בכל תוקף. ובכל זאת הנה מוכן אחד מנתיניו, למען בצע כמה רובלים, לספק סחורה אסורה ככל ה'צורך'... ואילו אצלנו, בניך האהובים, מכח אזהרת התורה הקדושה לפני יותר משלשת אלפים שנה, הרי הוא נזהר ומובדל בתכלית מכל פירור של חמץ בפסח עד עצם היום הזה... ועל מעשה זה אמר פעם אחד מחכמי המוסר מליטא, שמאז שאמו סיפרה לו זאת בילדותו, השפיע עליו הדבר לכל ימי חייו...
*
ובכן, נחתום מעין הפתיחה. בכל בית בישראל, נרשם באותיות נעלמות "כאשר צוה ה'", מתוך קיום מצוות בעמל ויגיעה ושמחה, מתוך ביטול הדעת להלכה, מנהג ומסורה. וזה גופא פותח שער אל ה"לפני ולפנים" של היכל הפסח, מלא האורות... קול נשמע מגבוה: היכנסו פנימה, בני חביבי!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
חג כשר ושמח ושפע רב
אורה ושמחה ואהבת ישראל
מתוך הערכה, לימוד זכות והמלצת יושר
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 522.docx
- (40.1 KiB) הורד 159 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
ליל האמונה...
'סדר' בהשראת 'אנכי'...
האמונה המוחשית בליל החג
הרגשתה, המשכה ומסירתה
לר' ישראל יקירי שליט"א
לפני שנים, בדרך חזרה מ"שבת התוועדות" בחורף, במרחק כשעה וחצי מעיר טורונטו, עצרנו באמצע הדרך. כמה נוסעים השתהו במרכז קניות ליד הכביש המהיר. באיזור ההוא אין יישוב יהודי. חכיתי על ספסל בכניסה. בידי היה ספר "דרך אמונה" על ספר זרעים, חיבורו של גאון הדור הבלתי נשכח, רבי חיים קניבסקי זצוק"ל.
דמות משתרכת באיטיות ועוברת דרכי בהליכון. לא שמתי לב שמישהו מסתכל על הספר שבידי. פתאום אני שומע קול רם ביידיש: "דרך אמונה???". נאר מיט אמונה האבן מיר זיך געהאלטן אין יענע צייטן". רק באמונה החזקנו מעמד באותם הזמנים... ובכך הלכה לה הדמות כלעומת שבאה...
נדהמתי. לא חשבתי כלל שיש כאן יהודים. ופתאום אני שומע מֶסר מישישה אחת הכולל עולמות. המלה "אמונה" עוררה בנפש מישראל זו זכרונות משנות הזעם, מלפני שמונים שנה. המלה הזאת הזכירה לה, איך שהתחזקה אז רק בדבר אחד. אמונה... נאָר מיט אמונה האבן מיר זיך געהאלטן. זה היה החומר המשמר של יהודים בכל הגלויות. אמונה ורק אמונה. השגחה פרטית היתה בזה. שכן בשבת ההיא, בסעודה שלישית, הרחבנו דברים לפני הבחורים, דווקא על הנושא הזה...
כן ר' ישראל! "נאָר מיט אמונה האט מען זיך געהאלטן"', באמונה נהיינו לעם, ובאמונה ממשיכים להיות כך לנצח. דעו כי ה' הוא אלקים. הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו...
*
ליל האמונה... בזמן כזה בפרט, צריך להתעורר ולהתחדש ביסוד היסודות שלנו: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". את ה"שלט" הזה צריך לתלות בחדרי הלב ולהשאירו שם. הרי מלים אלה על האמת האלוקית ויציאת מצרים שמענו בהר סיני, מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו!!! בפסוק זה ניתנה לנו מצוות האמונה!
וכך מצאתי ב"ה, בספר "ארץ צבי" להגה"ק ר' אריה צבי מקוז'יגלוב הי"ד, תלמידו של ה"אבני נזר זי"ע וראש ישיבת חכמי לובלין: "בפסח חל מחדש על כל איש ישראל, דיבור אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהוא שורש כל התורה כולה...".
נאים הדברים למי שאמרם ולמי שחי בהם. גאון עולם היה ומקובל הרב מקוז'יגלוב. מדורה בוערת של יראת שמים יקדה בו ותפילתו בוקעת שחקים. עד ראייה שמעתי שהיה מתעלף לפעמים, באמצע קריאת שמע מרוב דבקות בקודשא בריך הוא ושכינתיה... וכשהוא הקדוש, קבע שבליל פסח מתחדש באדם "אנכי ה' אלקיך", משמע שקול ה' במעמד הר סיני, נשמע ופָּעַם בו באותו הלילה. קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים...
*
כמובן שבליל הסדר לא די לזכור ולספר את מאורעות יציאת מצרים כעובדות בלבד, אלא חייבים לזכור ולהדגיש ב'דגש חזק', את ה"אנכי ה' אלקיך" את מי שהוציא אותנו משם... עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. כשמזכירים את נפלאות המכות, צריך לזכור "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"; למען תדע כי לה' הארץ";
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" המפורש בתורה בפרשת המכות.
*
ועד כמה שהדברים פשוטים ומובנים, בכל זאת יש צורך לחזור עליהם, בפרט לילדים. זוהי הנקודה וזהו העיקר! למען תספר באזני בנך ובן בנך – וידעתם כי אני ה'! השיגרה והשכחה שוררת וראוי להדגיש זאת, בפרט כשמזכירים את שמו יתברך בקריאת ההגדה, ולהביע זאת מתוך התעוררות מיוחדת והחדיר מתוך כך את האמונה המוחלטת.
הרי בתשובת האב לכל ארבעת הבנים, חייבה התורה שוב ושוב, להזכיר את ה' שהוציאנו ממצרים... התנא רבן גמליאל כשתימצת את עיקר מצוות ההגדה בענין פסח ומצה. הזכיר "פסח" על שפסח הקדוש ברוך הוא; "מצה" – שלא הספיק בצקם – להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם! אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים...
רבינו הרמב"ם כשצימצם עוד יותר את סיפור יציאת מצרים, כדי הבנת קטן וחלש השכל, הדגיש: "ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות" [פ"ז מהל' חו"מ ה"ב]. בכל מה שמספרים באותו הלילה, כמובן שצריך לכלול בזה את הקב"ה אדון הכל, ולא לשכוח את עיקר העיקרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכי מספיקים גם אלפי פרטים בסיפור, אם לא מזכירים ומדגישים היטב, שכל זה מעשה אלקים הוא.
*
בפסוק "אנכי" ניתנה לנו כאמור, חובת האמונה. הרמב"ן מבאר לנו את שילוב חלקי הפסוק להפליא ואיך שהם קשורים זה בזה. יציאת מצרים מלמדת את האמונה לפרטיה. הרי בכל מה שאירע אז נתגלו לנו בבהירות יתירה; מציאות ה'; רצונו, חפצו וידיעתו את הכל; השגחתו הפרטית על הכל; חידוש העולם, כלומר בריאתו יש מאין, דבר שנתברר מתוך שינויי הטבע במכות מצרים; כוחו, שליטתו ויכולתו הבלעדיים, ואמנם היות הקב"ה כל יכול ושליט על הכל מורה על ייחוד ד', כפי שנאמר [שמות ט'] "בעבוד תדע כי אין כמוני בכל הארץ". [וראה עוד בדבריו, יסודות האמונה, שעל כל אחד ללמוד ולזכור, בסו"פ בא].
הבה נקרא כעת את הפסוק הזה שוב ושוב. אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שם הרי התגלה הכל. שם ראינו וחווינו את עיקרי האמונה לפני העיניים ממש!
בהגדה של פסח נאמר ברעד שבלב, את המלים "ובמורא גדול – זו גילוי שכינה". בעל ההגדה בעצמו מפרש לנו מהיכן נלמד, גילוי שכינה ביציאת מצרים. מן המקרא: ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים "לעיניך". לעיניך בגלוי! והרי זה גילוי שכינה!
*
אמונה! אמונה! יסוד כל היסודות ביהדות. והזמן גרמא בליל הסדר בפרט, להדגיש זאת בכל לב ונפש, מתוך שכנוע עמוק מכל עמוק. מתוך ההכרה הברורה ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". "להאמין שיש אלוק, הוא המציא כל הנמצאים מן האין והאפס המוחלט, והוא יתברך משגיח בכולם ומושל בהם ומנהיגם" [ס' חרדים פ"ט]. וככבר כתב ה"קדושת לוי" זי"ע "כשבא ליל פסח ומתוך ספורי יציאת מצרים נתלהב האדם בקרבו ומחשבתו זכה וברורה וצלולה להאמין" [כללות נסים א']
*
מתקרב חג הפסח. אני מסתכל סביבותי. ב"ה הבית כמעט מוכן לחג. עוד ימים מספר נערוך את שולחן הסדר. בעזרת ה' נזכה למצוות הלילה ומנהגיו. יין, מצה, מרור, חרוסת, כרפס, הקערה ומה שעליה. נוציא את הכוסות, הקיטל, את ההגדות השונות, את הכלים השונים. מחשבותי משוטטות. איך זכיתי לכך?
שוב אני מוציא את זכרונותיו של אבי ז"ל, ממחנה הריכוז האיום סקארז'יסק. "הגיעו ימי הפסח. זה הפסח השני בלי הורים, בלי בית. אשתקד אף שלא הי' לנו מצות, יכולנו עדיין להתקיים בלי חמץ. אפשר הי' לארגן תפוחי אדמה או דוחן. אבל כיום אין שום סיכויים. הכסף אזל ותם. היו יחידים שהצליחו לקבל מן הפולנים כמה מדות של חטים לייבש אותם ולטחון בבקבוק של זכוכית ואח"כ ללוש במים לא לנו, לגלגל את העיסה ולרדדה למצות. קשרו טס קטן של פח במגרפה של ברזל. הדביקו את המצה על הטס ושלשלו לתוך האח. כך אפו את המצות בסקרזיסק".
"גם אני קבלתי מצה אחת מידידי הכי טוב- ר' ישעי' קמינסקי ז"ל. בעתים כתיקונן היו מצות כאלו לכל הדעות כשרות לפסח שני, אבל מה לעשות עם יהודים שמצוות חביבות אליהם. ומי יודע אם אין המצות הללו חשובות לפני המקום יותר מכל המהדרין מן המהדרין. היו לנו שאלות ובעיות האם לברך על אכילת מצה? מה עושים עם ה'שהחיינו'? איך אומרים זמן חירותנו? מד' כוסות שתקנו לגמרי ואלמלי תש כוחנו ויבש ליבנו, היינו צריכים בליל סדר כזה לשטוף את העולם במי מלח שלנו... גם במרור היינו יכולים להפיץ על פני כל הדורות, ובכל זאת שמך לא שכחנו!
אבי ז"ל השריש בנו עוד בשחר נעורינו, ש"אמונה" היא לשון תוקף, חוזק וקיום כמו שכתוב על משה רבינו: ויהי ידיו "אמונה". [שמות י"ז ראה רמב"ן ואבן עזרא שם] לדברי המהר"ל האמונה היא מעלה אלקית, מחמת התוקף שבה שאינה משתנה ואינה מתערערת. [גבורות ד' פ"ז].
וכך היה אבא מפזם לו אבא שהיה מפזם לו תדיר בנעימה שהלחין לעצמו, את המלים שבאקדמות, הנאמרות לפני קריאת מעמד הר סיני. "שַֹבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן, תְּקוֹף הֵמָנוּתָא" קוינו אליו בשביה, בחוזק האמונה...
*
אבא! בזכות ה"שמך לא שכחנו שלך", בזכות תוקף אמונתך הטהורה, זכו דורותיך אחריך לערוך את שולחן הסדר, כמסורתך, במנהגיך, בניגוניך, בתחושותיך. אמא! בזכות זהירותך בסיביר הקפואה, ממשהו חמץ, נסיון לא קל. בזכות יראת החטא העצומה שבבית. זוכים צאצאיך לחגוג את ליל הסדר כבני חורין. אמא! ספרת לי פעם שהציעו לך הקומוניסטים, בגלל כישורייך, מינוי מיוחד ו'תעודת חבר' במפלגה, ואף ארגנו אסיפה קטנה לכבוד זה. ואַת פנית עורף להם ולא הופעת. יהיה מה שיהיה. סרבת להיות מעורבת כל שהוא, עם מימשל שכולו כפירה ורדיפת הדת. מי יודע מה היה כרוך בסירוב כזה. אמא! בשכר תוקף האמונה שלך, בהיותך יתומה, עקורה, סובלת מקור ורעב, יושבים צאצאיך ומזמרים בקול: אחד מי יודע, אחד אני יודע, אחד אלקינו בשמים ובארץ. ואת הידיעה הזאת קבלנו ממכם, מאמונתכם החזקה...
*
מה נפלאו דברי ה'שפת אמת' שביאר את התואר "מאמינים "בני" מאמינים, [שבת צ"ז.] למה נצטרפה כאן גם אמונת האבות? אלא שהאמונה בגלותנו נובעת מכח אמונת אבותינו שנטעו אותה בנו... נעבור נא על דברי 'שפת אמת' ונתחזק בהם: "כי עתיד הגאולה להיות על ידי דורות השפלים ... והוא על ידי אמונה... כי ישראל מאמינים בני מאמינים, כי באמת הוא דבר פלא. התחזקות אמונת בני ישראל בגלות. והיא מנטיעות אבותינו כמו שכתוב 'בְּנֵי' מאמינים ובזה יהי' הגאולה במהרה בימינו אמן". [חיי שרה תרמ"ח].
ה'שפת אמת' מביע התפעלות על כח האמונה בדורות אלה! והוא מבאר שכּוֹחה בא מכח אבותינו ואכן היא תביא את הגאולה... בדברי השפת אמת האלה, נוסיף הבנה יתירה וגם רגשי לב, באמירת "ומביא גואל לבני בניהם" בכל יום... אמונתנו יסודה בשרשרת הדורות הקודמים שנטעו בנו את האמונה ועל ידה נקבל את פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן...
*
איש חסיד ותיק היה ר' לייבל פינקוסביץ ז"ל מאנטורפן , שריד נקיי הדעת שבעיר ווארשא. איש יקר זה היוה בשבילי תמיד סמל של חן, טוב לב ונועם. אוהב את התורה ודבק בה, חכם, אוהב את הבריות ועסקן מסור ונפלא. הוא התפלל מכל הלב, בחום ורגש, בהכנעה ובתחנונים. כשפתח ר' לייבל בנעימה קדוֹשה: "י-ת-ג-ד-ל", התעוררנו אף אנו הילדים ברגשי קודש. חשנו שמתרחש כאן דבר גבוה מהשגתנו. עולם גדול ונורא בלתי נתפס במחשבה. הכרתי את ר' לייבל מקרוב ואף למד עמי גמרא בילדותי, הוא היה "גמרא איד" אמיתי ורצה להשריש בנו אהבת התורה הצרופה, ששררה בשטיבלעך של פעם.
ר' לייבל היה איש אמונה. כמה ניכר דבר זה במכתב שכתב בתום המלחמה כשנשאר לבד ממשפחתו, שבור ורצוץ, אפס עצור ועזוב: "אחרי השחרור התהלכתי כמו מצבה חיה. לא ראיתי שום הגיון ולא מצאתי שום תוכן בהמשך חיי הנוכחיים. נשברתי לחלוטין וראיתי את עצמי מחוסל. רק האמונה הנטועה בנפשי מאז, היא שעוררה אותי והעליתני בהדרגה מעומקי שאול היאוש. לולא אמונתי בד' שנותרה בי ב"ה בשלימותה, לא הייתי מסוגל יותר לעשות שום צעד להמשיך בחיים. אני מאמין באמונה שלמה, כי זה רצון ההשגחה העליונה, אשר באלפי נסים העניקה לי מחדש את הזכות לשרוד ולחיות, שאמשיך את החיים לדורי דורות...".
הוי! קול שרידת השרידים, הולך מסוף העולם ועד סופו, דרך הדורות כולם. "נאר מיט אמונה האבן מיר זיך געהאלטן"...
*
כמה ראוי להזכיר את שירת האמונה המפעימה שכתב ה"נתיבות שלום' זי"ע בפתח פרקי "יסודי התורה" שלו. "האמונה היא סוד קיומו ונשמת אפו של היהודי כאויר לנשימה... בלתי האמונה אין לו כל קיום רוחני אפילו שעה מועטת. כי היא מקור חיותו הרוחנית, והיא נשמת התורה, המצוות וכל היהדות".
"האמונה היא אושר החיים. בעת שהקב"ה מאיר ליהודי באור האמונה הזכה והבהירה אין קץ לאושרו. בה הוא מרגיש את האושר הנעלה ביותר וכל תענוגי העולם לא ישוו לתענוג העילאי הזה... האמונה הזכה והטהורה נותנת ליהודי מבט מיוחד על כל הבריאה... האמונה הטהורה נותנת ליהודי חזון ותוכֶן חיים... ". [נתיבות שלום ריש ח"א].
*
ובכן ר' ישראל! נשיר נא יחד בשמחה ודבקות, ניגון האמונה הפשוטה, שנשתרש בעם. מלים המביעות מביעים את כל הטוב והאושר שבאמונה. "נאָר [רק] אמונה! נאָר אמונה! אין בורא כל עולמים! טייערע יידן! הייליגע יידן! האט אמונה, האט אמונה, אין בורא כל עולמים!". יהודים יקרים, ישראל קדושים, שתהיה לכם אמונה בבורא כל העולמים. "וועט אייך גוט זיין, היינט און אלע מאל, אויף די וועלט און אויף יענער וועלט". בזה ייטב לכם היום ולתמיד, בעולם הזה ובעולם הבא... מחבר הניגון הדגיש גם את העולם הזה. אור האמונה מחדירים אושר בחיים גם על הארץ מתחת.
את השיר והלחן חיבר הרה"ק מקאליב זי"ע. לב ענק שכולו שופע חסד ורחמים ופעילות רצופה לה' לתורתו ולקירוב רחוקים. אהבת התורה שבו שעליה שקד תמיד, לא ידעה גבולות. נגינתו הזכה פרטה על נימי הנשמה. משורר האמונה היה ונעים זמירות הכיסופין. כל צליל שלו הביע דבקות והתחזקות באבינו שבשמים, למרות כל מה שעבר עליו. יהיה זכרו ברוך ומבורך.
*
לפני זמן מה פגשתי ידיד ממונטריאל, ר' שלמה שטיינמץ הי"ו, 'בעל הבית' ישר דרך ובעל אמונה, שבנו הבחור היקר דוב ע"ה היה מקדושי מירון. אין לתאר איזה כוחות אדירים הראו הוא ומשפחתו באותם הימים! בחור מצויין במעלות היה דובי ע"ה בן תורה נחמד ונעים, טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב ואוהב, לב חונן ומרחם.
עוד באותו ליל שבת קודש, שעות ספורות אחרי הבשורה המרה, התחזק האב ר' שלמה בתפילת קבלת שבת נלהבת. "לכו נרננה לה'!" "ה' עוז לעמו יתן" זעק בתרועת התגברות. דבריו במשך הימים ההם היו מלאים אמונה פשוטה חזקה כברזל, וכך מוסיף והולך עד היום הזה. הכרתי את שרשיו. בעלי אמונה פשוטה היו.
ולא עוד אלה שמאז קיבל על עצמו להגביר את האמונה בכל תפוצות ישראל. הוא החליט לפרסם ולעודד את אמירת "אני מאמין" בכל יום איפה שרק שייך. דבר זה נהיה למשימת חייו כעת. להחדיר את האמונה בכל שדרות העם, לזכות בנו אהובו. וכך כבר זכה האיש להדפיס כמאה אלף טפסי "אני מאמין" בכדי להפיצם בקרב ישראל, ברחבי תבל. לעילוי נשמתו של יששכר דוב בעריש בן ר' שלמה.
שאיפת חייו היא כעת שיהודים יגידו עמו יום יום "אני מאמין" ותהי זאת נחמתו. נקודתו של אברהם אבינו לוהטת בו, נקודת העקידה, האמונה השלימה ופרסומה בכל מקום ששייך... מה נפלאת היהודי!
*
השתתפתי בבר מצוה של ילד מיוחד. 'פלפול' לא נדרש שם, נאומים לא נאמרו שם, כי אם דברי ברכה קצרים פשוטים וברורים, שיצאו מן הלב ועוררו התרגשות. אברך אחד נעמד ליד הרמקול ודיבר על מציאות הקב"ה, הבורא והמנהיג את הכל. בשפה מובנת לכל הנוכחים היקרים, המיוחדים. הוא סיפר אז סיפור הקשור ליסודות האמונה. בין קטע לקטע בסיפורו התחיל לשיר "אין עוד מלבדו" בלחן עתיק. וכל הנאספים, בני תשחורת, זקנים עם נערים, הצטרפו לשירת האמונה בהתלהבות גוברת...
ואז התחיל ריקוד הפלאים, ריקוד האמונה. הנה נוצר מעגל פנימי של חברי חתן הבר מצוה, ילדים מיוחדים שרקדו בעוז, מלאכים המוני מעלה... ובמעגל מבחוץ רקדו האבות עם "עמך ישראל קבוצי מטה". וכולם יחד התרוממו והמליכו ואמרו, רקדו ושרו "אין עוד מלבדו". גחלת האמונה היהודית התלבתה שם בכל תוקף... ואי שם מגנזי מרום כאילו נשמעת בת קול: חזו! חזו בני חביבי...
*
סיפור יציאת מצרים בליל הפסח מתקיים בהמחשה מיוחדת. בעבור "זה" אמרה התורה הקדושה ודרשו חז"ל: "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הרמב"ם גרס וכתב "להראות" את עצמו. וכן קבע בנוסח ההגדה שלו. לדעתו הרי ההמחשה להראות כל צורה של דרך חירות, הוא חלק ממצוות הסיפור יציאת מצרים.. הרמב"ם כך מורה לכל אב שיראה לבנו שהיינו עבדים "כמו עבד זה". מנהגים שונים נהגו בקהילות ישראל להמחיש את יציאת מצרים.
ניתן להיאמר, שמעין זה ראוי להסביר בתחושת האמונה וההשגחה הפרטית, החלק הבלתי נפרד מסיפור יציאת מצרים. את האמונה צריך לחיות ולהרגיש במציאות. לראות את מעשה ה' ונוכחותו בכל מעשה, בכל מציאות ובכל רגע.
ולדוגמה, הרד"ק [תהילים ט"ז] מביא בשם הרמב"ם על הפסוק: " על הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט". – כאילו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם אף כהרף עין, כי רגיל הוא להשתמש עמה, לקלות תנועתה...
כמה חזק היה הרושם, אם יעמוד האב לפני ילדיו, יראה להם את יד ימינו ויצהיר בפניהם: "ילדים אהובים! האדם תמיד מוּדע על יד ימין בפרט, כי משתמש הוא עמה תדיר. וזה צריך לשמש לו למשל ודוגמא, למה שאמר דוד המלך עליו השלום, "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט"!!!!
*
ה"חפץ חיים" היה ידוע באמונתו ה"חושית". הגאון ר' ישראל סלאנטר זצוק"ל, כבר כיבדו מאד בצעירותו וניבא עליו את גדלותו בעתיד, בגלל שהוא חי את האמונה בפועל. הוא היוה בעצמו מופת ודוגמא של אמונה פשוטה, אמונה חושית בתכלית. הוא חי ונשם עם האמונה והרגיש בנוכחות עליונה בכל רגע וכך התרפק על אביו שבשמים בכל עת מצוא, בתפילה, בקשה והודאה, בשפה פשוטה וברורה. כל מי שבא במחיצתו הבחין והושפע מכח האמונה האיתנה והטבעית שלו. וכפי שהיו אומרים באי ביתו, ש'דליים של אמונה' היו שואבים אצלו.
פיקח מופלא היה החפץ חיים', מֵבין היטב בהוויות העולם, מכיר בתחבולות ויועץ בחכמה בכל עניני הפרט והכלל. ועם זאת היתה אמונתו בתכלית הפשטות, כגָמול עלֵי אמו, בלי שום חקירות והתחכמות. וכך היה ממשיל את האמונה החושית בבורא העולם יתברך; משל לבן שאביו מחזיקו על זרועותיו, מאכילהו ומשקהו ודואג לכל צרכיו. אם ישאלו אותו מי הוא אביו, יורה עליו באצבעו בלי שום פקפוק. ואם ישאלו אותו שוב שמא אדם אחר הוא אביו, שוב יראה על נושאו באצבעו, בוודאות וברירות מבלי להוסיף מלה. הוא מרגיש זאת בכל ישותו. הוא אינו רואה צורך לבירורים וראיות על כך. בספרי החפץ חיים' שייך למשש בידים את אמונתו החושית בידים, ההשגחה הפרטית, השכר והעונש, ייעודי הנביאים, עולם הבא... וצדיק באמונתו יחיה...
*
האמונה הפשוטה... בשעת יציאת מצרים התעוררה האמונה בלב כל ישראל אף בקרב הפשוטים ביותר. הרי כך לימדונו רש"י בשם חז"ל על הפסוק "וגם צדה לא עשו להם" שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו!" האמינו והלכו! ועל נאמרה הנבואה: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה...
ה"שפת אמת". מעורר כאן תמיהה. איך שייך הדבר: שמכל ההישגים שזכה להם דור הדעה בעתיד, מעמד הר סיני בנין המשכן, משבחת אותו הנבואה, דווקא על חסד נעורים זה שבשעת היציאה?
והתשובה המופלאה של ה'שפת אמת' היא שדווקא מפני שעשו זאת בעוד שלא ידעו ולא הבינו, אלא הלכו אחריו בתמימות ... השבח לישראל מוסב על אותה שעה של הליכה תמימה של בן אחר אביו בתום מבלי הבנה כלל. ודבר זה נערך בשמים יותר מכל המדרגות שהגיעו אליהן אחר כך מתוך רוממות ההשגה... ובלשון קדשו: " והליכה זו בהתחלה, קודם הראייה והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות ". [שפ"א לך תר"מ].
*
בדברי ה'שפת אמת' נתבהר לי פשר מעשה ידוע המסופר על הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, שפעם גילו לו מן השמים לאחר ליל הסדר, שאיש פשוט מאד בעירו, סַבָּל, ערך את הסדר להפליא, שעשה רושם למעלה יותר מסדר אחר בעיר... כשהביאו לפניו את האיש מקצה העיר, ושאל הרב אותו שיתאר לו את ה'סדר' שערך, התבייש מאד. לאחר שלחץ עליו הצדיק שיגלה לו את הכל, נענה ואמר, "אדם הדיוט אני, נתייתמתי בילדותי ולא היה לי איש שילמד אותי דרכי תורה ומצוות. בבוקרו של ערב פסח הזה, שתיתי הרבה 'משקה' יי"ש חמץ, מאחר שבפסח שוב כבר לא אהיה רשאי לשתות, תשעה כוסות משקה כנגד ח' ימי הפסח, וערב פסח עמו...
"כך שקעתי בתרדמה עמוקה עד שבקושי העירו אותי לערוך את הסדר. אז קמתי, הלכתי אל השלחן ואמרתי אל בני הבית: "עם הארץ אני, אין אני יודע בדיוק את מה שמוטל עלי כעת, יתום אני ולא זכיתי לאב שילמדני תורה, רק זאת ברצוני לומר, שלפני שנים רבות היינו עבדים אצל צוענים... והקב"ה הציל אותנו מידם ונגאלנו, ובטוח אני שגם כעת אשר הגוים מציקים לנו בגלות, שוב יושיע יגאל אותנו מהם..."
"רבי! מלא בושה אני, אבל כך ערכתי את הסדר...". את זה הראו לו לרבי לוי יצחק מן השמים, שהתמימות התהומית הזאת בקעה רקיעים, הרי אמר את זה בכל כוח הנשמה היהודית שבו ולא ידע יותר...".
בסיפור זה נשארו לי נקודות סתומות... וכי לא היה הבארדיטשובער זי"ע גבוה מכל גבוה, אף ב"תמים תהיה עם ה' אלקיך"...?
*
לאחר שנים נתברר לי יותר תוכן סיפור זה, על פי דברי ה"שפת אמת" הנ"ל. הרי יהודי זה לא ידע ולא הבין ובכל זאת האמין. ביהודי פשוט זה שביַרכתֵי בארדיטשוב, נראו סממנים של "חסד נעוריך" מזמן יציאת מצרים, מן השעה שעדיין לא ידעו ולא השיגו. נער יתום היה, שלא היה בידו ללמוד, לקלוט ולדעת, ועם כל זאת האמין בכל לב בנפלאות הבורא יתברך, במה שהיה ובמה שיהיה, בכח ה' להוציאנו מן הגלות אז וגם בעתיד, והוא מקוה ומצפה לזה בכל נשמתו הנבערת והבוערת, שבכל זאת נשארה בבחינת ילד תמים, הוי! כי נער ישראל ואוהבהו... וזה גופא היה זכר ליציאת מצרים באופן מחודש... סבל זה היה 'יוצא מצרים' מובהק, גם באִי-ידיעתו וגם באמונתו התמימה...
*
מספרים על בעל "בני יששכר" זי"ע, שפעם אחת בליל הסדר עבר ליד מגוריו של איש תמים בשעה שאמר את ההגדה וכשהגיע הלה ל"כנגד ארבעה בנים דברה תורה" אמר: א-ח-ד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, בכל א-ח-ד האריך שמו שמאריכים באחד של קריאת שמע... נענה ואמר ה"בני יששכר" בחיבה ובהתעלות. ואמר: הוא עשה מארבעה בנים, קריאת שמע... ובפנימיות הענין, וודאי שצריך להַכוון את כל ארבעת הבנים אֶל "אחד" שבקריאת שמע...
*
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר... [ישעי' י"ג]. מה נפלאו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פכ"ה ה"ב] על ערכו של כל אדם מישראל, "אע"פ שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". ראוי הוא כל אדם מישראל יהיה מי שיהיה, לכבדו, ולו אף מטעם יחוס האבות הקדושים ויציאתו ממצרים בלבד... הקב"ה התייחס אליו במיוחד להוציאו בכח גדול וביד חזקה. ולפיכך ראוי לכל אדם להוקירו ולהושיט לו יד חזקה של ידידות וזרוע נטויה של עוזר וסומך. ומה עוד אם הוא שומר תורה ומצוות וראוי לכבדו מטעם הרבה הישגים אחרים.
ואכן, פשוטי העם ראויים לכבוד בגלל שהוציאם הקב"ה בכח גדול ביד חזקה. ברם, עם זאת ראוי להזכיר שאף השפלים וההדיוטות שבהם, האמינו והלכו ואף צידה לא עשו להם, אף לפני שידעו והבינו כלום. ועליהם נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך – קודש ישראל ה' - - - ".
*
אנא אהובי! חזק ונתחזק בעד עמנו. למען עתיד דורותינו, נתכונן ונייַחֵד נא במשך ימי הפסח ובפרט בעת אמירת ההגדה, כמה משפטים ברורים ומלהיבים על האמונה ועל האמת האלקית בקיצור ובתמצית, בלשון פשוטה ומובנת אף לקטן שבקטנים: "ילדים! יש אלקים בעולם שמלא הארץ כבודו! יש מנהיג לבירה! אלקי נצח מעולם ועד עולם! בורא ומנהיג הוא ומשגיח בכל זמן ומצב והכל מאתו יתברך. כל דעביד רחמנא לטב עביד ושכל האדם אין בכוחו להשיג את הנהגתו כלל. אבינו שבשמים לו בלבד הכח והממשלה לעשות בכל כרצונו. על אמונה זו מסר עמנו את נפשו בכל דור ודור. קיום התורה, לימודה ואמונת נביאים וחכמים הם חיינו ואורך ימינו, מסיני ועד עצם היום הזה!"
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך – וידעתם כי אני ה'! אנא אהובי! ננצל הזדמנות זו. בליל הסדר הלבבות פתוחים לקבל, כל המחשבות סובבות אז גאולת מצרים, על אבינו שבשמים שפדה אותנו-בניו, ביד חזקה וזרוע נטויה, רק צריך להמשיך זאת אל ההווה, אל מציאות חיינו ברגע זה. שכאז גם עכשיו הוא קיים ושמו קיים ומלכותו ואמונתו לעד קיימת! לא השתנה כלום בהנהגת העולם לכל פרטי השגחתו, כוחו ויכולתו עד אין סוף... העושה גדולות עד אין חקר. נסים ונפלאות עד אין מספר. השם נפשנו בחיים. ולא נתן למוט רגלנו, עד עצם היום הזה. הוא עשה ועושה ויעשה לנו נסים ונפלאות! הוא יקימנו ונחיה לפניו! כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ!!!
*
הַחדָרת האמונה הכרח בוער הוא. חוב קדוש ונורא הוא לחנך בבהירות את הדור הצעיר לאמונה יסודית, לדברים שזרמו פעם בעורק היהודי יחד עם הדם. ה' הוא האלקים! יהודים פשוטים שבפשוטים שבקושי ידעו להתפלל, קפצו לתוך האש מתוך אמונה זו שהיתה ברורה ולוהטת אצלם כשמש בצהרים, ללא צל של ספק ומבוכה, כשעל שפתותיהם קריאה אדירה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד - - -!!!:
*
מעשה שפגשו חסידי סלונים בעלי מדרגה, שנסעו עוד אל בעל "יסוד העבודה", חייל יהודי בצבא הרוסי בתחנת הרכבת שליד בראנוביץ. הוא הסיח את לבבו לפניהם. ואת שיחתו זאת הפליאו מאד חכמי לב אלה. וכך אמר אותו חייל: "בוודאי היה נחשב כ'טובה' כלפי מעלה, אם הייתי נשאר בביתי. כך הייתי מסוגל להתפלל , ללמוד ולחנך את ילדי לתורה".
"מדוע איפוא שלח אותי הקב"ה לצבא הרוסי העויין, המונע אותי מכל זה? ברור הוא מפני שנפשי היתה זקוקה לתיקון ולעבור את הנסיונות האלה. ואם כן איך לא אשמח בחלקי? איך אבוא בשאלות ובטענות? הרי וויתר הקב"ה כביכול על תועלת התורה והמצוות הגורמות נחת רוח למעלה, ובמקום זה דאג רבון כל העולמים לטובתי ולתיקון נשמתי. איך לא אשמח?"...
געוואלד! איזה מבט נורא-הוד! מי יבין ומי ישיג את עומק האמונה הפשוטה, הצרופה, התמימה של יהודי כזה...
*
*
בהרבה אופנים מקיימים אנחנו "זכר ליציאת מצרים", בפרט בליל הסדר. אנא ר' ישראל! נצרף לזה "זכר" מיוחד מאד, להתחזק ביתר שאת בשמחה ושירה. הרי מקרא מפורש הוא "ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו" [תהילים ק"ה]. נוסיף נא שמחה מיוחדת זו כתוספת מבהיקה לשמחת החג...
וביותר בשעת סיפור יציאת מצרים וקיום "והגדת לבנך". בספר "דרך פיקודיך" לבעל ה'בני יששכר' זי"ע, [מצוות עשה כ"א] הראה על לשון "והיה" כי ישאלך בנך לאמר. הרי "והיה" הוא לשון שמחה, להודיע שיש שמחה למעלה מכח שאלת הבן ותשובת האב כראוי, עד התפעלות נפש השואל...
גוט שבת לך אהובי, גוט יום טוב!
חג כשר ושמח, מלא על גדותיו באמונה, בשמחה ובשירה...
ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש,
שפע ברכות נחת ובריאות
אושר אמונה לדורות,
אושר תורה ויהדות, ללא גבול ומדה...
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
ליל האמונה...
'סדר' בהשראת 'אנכי'...
האמונה המוחשית בליל החג
הרגשתה, המשכה ומסירתה
לר' ישראל יקירי שליט"א
לפני שנים, בדרך חזרה מ"שבת התוועדות" בחורף, במרחק כשעה וחצי מעיר טורונטו, עצרנו באמצע הדרך. כמה נוסעים השתהו במרכז קניות ליד הכביש המהיר. באיזור ההוא אין יישוב יהודי. חכיתי על ספסל בכניסה. בידי היה ספר "דרך אמונה" על ספר זרעים, חיבורו של גאון הדור הבלתי נשכח, רבי חיים קניבסקי זצוק"ל.
דמות משתרכת באיטיות ועוברת דרכי בהליכון. לא שמתי לב שמישהו מסתכל על הספר שבידי. פתאום אני שומע קול רם ביידיש: "דרך אמונה???". נאר מיט אמונה האבן מיר זיך געהאלטן אין יענע צייטן". רק באמונה החזקנו מעמד באותם הזמנים... ובכך הלכה לה הדמות כלעומת שבאה...
נדהמתי. לא חשבתי כלל שיש כאן יהודים. ופתאום אני שומע מֶסר מישישה אחת הכולל עולמות. המלה "אמונה" עוררה בנפש מישראל זו זכרונות משנות הזעם, מלפני שמונים שנה. המלה הזאת הזכירה לה, איך שהתחזקה אז רק בדבר אחד. אמונה... נאָר מיט אמונה האבן מיר זיך געהאלטן. זה היה החומר המשמר של יהודים בכל הגלויות. אמונה ורק אמונה. השגחה פרטית היתה בזה. שכן בשבת ההיא, בסעודה שלישית, הרחבנו דברים לפני הבחורים, דווקא על הנושא הזה...
כן ר' ישראל! "נאָר מיט אמונה האט מען זיך געהאלטן"', באמונה נהיינו לעם, ובאמונה ממשיכים להיות כך לנצח. דעו כי ה' הוא אלקים. הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו...
*
ליל האמונה... בזמן כזה בפרט, צריך להתעורר ולהתחדש ביסוד היסודות שלנו: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". את ה"שלט" הזה צריך לתלות בחדרי הלב ולהשאירו שם. הרי מלים אלה על האמת האלוקית ויציאת מצרים שמענו בהר סיני, מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו!!! בפסוק זה ניתנה לנו מצוות האמונה!
וכך מצאתי ב"ה, בספר "ארץ צבי" להגה"ק ר' אריה צבי מקוז'יגלוב הי"ד, תלמידו של ה"אבני נזר זי"ע וראש ישיבת חכמי לובלין: "בפסח חל מחדש על כל איש ישראל, דיבור אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהוא שורש כל התורה כולה...".
נאים הדברים למי שאמרם ולמי שחי בהם. גאון עולם היה ומקובל הרב מקוז'יגלוב. מדורה בוערת של יראת שמים יקדה בו ותפילתו בוקעת שחקים. עד ראייה שמעתי שהיה מתעלף לפעמים, באמצע קריאת שמע מרוב דבקות בקודשא בריך הוא ושכינתיה... וכשהוא הקדוש, קבע שבליל פסח מתחדש באדם "אנכי ה' אלקיך", משמע שקול ה' במעמד הר סיני, נשמע ופָּעַם בו באותו הלילה. קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים...
*
כמובן שבליל הסדר לא די לזכור ולספר את מאורעות יציאת מצרים כעובדות בלבד, אלא חייבים לזכור ולהדגיש ב'דגש חזק', את ה"אנכי ה' אלקיך" את מי שהוציא אותנו משם... עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. כשמזכירים את נפלאות המכות, צריך לזכור "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"; למען תדע כי לה' הארץ";
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" המפורש בתורה בפרשת המכות.
*
ועד כמה שהדברים פשוטים ומובנים, בכל זאת יש צורך לחזור עליהם, בפרט לילדים. זוהי הנקודה וזהו העיקר! למען תספר באזני בנך ובן בנך – וידעתם כי אני ה'! השיגרה והשכחה שוררת וראוי להדגיש זאת, בפרט כשמזכירים את שמו יתברך בקריאת ההגדה, ולהביע זאת מתוך התעוררות מיוחדת והחדיר מתוך כך את האמונה המוחלטת.
הרי בתשובת האב לכל ארבעת הבנים, חייבה התורה שוב ושוב, להזכיר את ה' שהוציאנו ממצרים... התנא רבן גמליאל כשתימצת את עיקר מצוות ההגדה בענין פסח ומצה. הזכיר "פסח" על שפסח הקדוש ברוך הוא; "מצה" – שלא הספיק בצקם – להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם! אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים...
רבינו הרמב"ם כשצימצם עוד יותר את סיפור יציאת מצרים, כדי הבנת קטן וחלש השכל, הדגיש: "ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות" [פ"ז מהל' חו"מ ה"ב]. בכל מה שמספרים באותו הלילה, כמובן שצריך לכלול בזה את הקב"ה אדון הכל, ולא לשכוח את עיקר העיקרים. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכי מספיקים גם אלפי פרטים בסיפור, אם לא מזכירים ומדגישים היטב, שכל זה מעשה אלקים הוא.
*
בפסוק "אנכי" ניתנה לנו כאמור, חובת האמונה. הרמב"ן מבאר לנו את שילוב חלקי הפסוק להפליא ואיך שהם קשורים זה בזה. יציאת מצרים מלמדת את האמונה לפרטיה. הרי בכל מה שאירע אז נתגלו לנו בבהירות יתירה; מציאות ה'; רצונו, חפצו וידיעתו את הכל; השגחתו הפרטית על הכל; חידוש העולם, כלומר בריאתו יש מאין, דבר שנתברר מתוך שינויי הטבע במכות מצרים; כוחו, שליטתו ויכולתו הבלעדיים, ואמנם היות הקב"ה כל יכול ושליט על הכל מורה על ייחוד ד', כפי שנאמר [שמות ט'] "בעבוד תדע כי אין כמוני בכל הארץ". [וראה עוד בדבריו, יסודות האמונה, שעל כל אחד ללמוד ולזכור, בסו"פ בא].
הבה נקרא כעת את הפסוק הזה שוב ושוב. אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שם הרי התגלה הכל. שם ראינו וחווינו את עיקרי האמונה לפני העיניים ממש!
בהגדה של פסח נאמר ברעד שבלב, את המלים "ובמורא גדול – זו גילוי שכינה". בעל ההגדה בעצמו מפרש לנו מהיכן נלמד, גילוי שכינה ביציאת מצרים. מן המקרא: ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים "לעיניך". לעיניך בגלוי! והרי זה גילוי שכינה!
*
אמונה! אמונה! יסוד כל היסודות ביהדות. והזמן גרמא בליל הסדר בפרט, להדגיש זאת בכל לב ונפש, מתוך שכנוע עמוק מכל עמוק. מתוך ההכרה הברורה ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". "להאמין שיש אלוק, הוא המציא כל הנמצאים מן האין והאפס המוחלט, והוא יתברך משגיח בכולם ומושל בהם ומנהיגם" [ס' חרדים פ"ט]. וככבר כתב ה"קדושת לוי" זי"ע "כשבא ליל פסח ומתוך ספורי יציאת מצרים נתלהב האדם בקרבו ומחשבתו זכה וברורה וצלולה להאמין" [כללות נסים א']
*
מתקרב חג הפסח. אני מסתכל סביבותי. ב"ה הבית כמעט מוכן לחג. עוד ימים מספר נערוך את שולחן הסדר. בעזרת ה' נזכה למצוות הלילה ומנהגיו. יין, מצה, מרור, חרוסת, כרפס, הקערה ומה שעליה. נוציא את הכוסות, הקיטל, את ההגדות השונות, את הכלים השונים. מחשבותי משוטטות. איך זכיתי לכך?
שוב אני מוציא את זכרונותיו של אבי ז"ל, ממחנה הריכוז האיום סקארז'יסק. "הגיעו ימי הפסח. זה הפסח השני בלי הורים, בלי בית. אשתקד אף שלא הי' לנו מצות, יכולנו עדיין להתקיים בלי חמץ. אפשר הי' לארגן תפוחי אדמה או דוחן. אבל כיום אין שום סיכויים. הכסף אזל ותם. היו יחידים שהצליחו לקבל מן הפולנים כמה מדות של חטים לייבש אותם ולטחון בבקבוק של זכוכית ואח"כ ללוש במים לא לנו, לגלגל את העיסה ולרדדה למצות. קשרו טס קטן של פח במגרפה של ברזל. הדביקו את המצה על הטס ושלשלו לתוך האח. כך אפו את המצות בסקרזיסק".
"גם אני קבלתי מצה אחת מידידי הכי טוב- ר' ישעי' קמינסקי ז"ל. בעתים כתיקונן היו מצות כאלו לכל הדעות כשרות לפסח שני, אבל מה לעשות עם יהודים שמצוות חביבות אליהם. ומי יודע אם אין המצות הללו חשובות לפני המקום יותר מכל המהדרין מן המהדרין. היו לנו שאלות ובעיות האם לברך על אכילת מצה? מה עושים עם ה'שהחיינו'? איך אומרים זמן חירותנו? מד' כוסות שתקנו לגמרי ואלמלי תש כוחנו ויבש ליבנו, היינו צריכים בליל סדר כזה לשטוף את העולם במי מלח שלנו... גם במרור היינו יכולים להפיץ על פני כל הדורות, ובכל זאת שמך לא שכחנו!
אבי ז"ל השריש בנו עוד בשחר נעורינו, ש"אמונה" היא לשון תוקף, חוזק וקיום כמו שכתוב על משה רבינו: ויהי ידיו "אמונה". [שמות י"ז ראה רמב"ן ואבן עזרא שם] לדברי המהר"ל האמונה היא מעלה אלקית, מחמת התוקף שבה שאינה משתנה ואינה מתערערת. [גבורות ד' פ"ז].
וכך היה אבא מפזם לו אבא שהיה מפזם לו תדיר בנעימה שהלחין לעצמו, את המלים שבאקדמות, הנאמרות לפני קריאת מעמד הר סיני. "שַֹבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן, תְּקוֹף הֵמָנוּתָא" קוינו אליו בשביה, בחוזק האמונה...
*
אבא! בזכות ה"שמך לא שכחנו שלך", בזכות תוקף אמונתך הטהורה, זכו דורותיך אחריך לערוך את שולחן הסדר, כמסורתך, במנהגיך, בניגוניך, בתחושותיך. אמא! בזכות זהירותך בסיביר הקפואה, ממשהו חמץ, נסיון לא קל. בזכות יראת החטא העצומה שבבית. זוכים צאצאיך לחגוג את ליל הסדר כבני חורין. אמא! ספרת לי פעם שהציעו לך הקומוניסטים, בגלל כישורייך, מינוי מיוחד ו'תעודת חבר' במפלגה, ואף ארגנו אסיפה קטנה לכבוד זה. ואַת פנית עורף להם ולא הופעת. יהיה מה שיהיה. סרבת להיות מעורבת כל שהוא, עם מימשל שכולו כפירה ורדיפת הדת. מי יודע מה היה כרוך בסירוב כזה. אמא! בשכר תוקף האמונה שלך, בהיותך יתומה, עקורה, סובלת מקור ורעב, יושבים צאצאיך ומזמרים בקול: אחד מי יודע, אחד אני יודע, אחד אלקינו בשמים ובארץ. ואת הידיעה הזאת קבלנו ממכם, מאמונתכם החזקה...
*
מה נפלאו דברי ה'שפת אמת' שביאר את התואר "מאמינים "בני" מאמינים, [שבת צ"ז.] למה נצטרפה כאן גם אמונת האבות? אלא שהאמונה בגלותנו נובעת מכח אמונת אבותינו שנטעו אותה בנו... נעבור נא על דברי 'שפת אמת' ונתחזק בהם: "כי עתיד הגאולה להיות על ידי דורות השפלים ... והוא על ידי אמונה... כי ישראל מאמינים בני מאמינים, כי באמת הוא דבר פלא. התחזקות אמונת בני ישראל בגלות. והיא מנטיעות אבותינו כמו שכתוב 'בְּנֵי' מאמינים ובזה יהי' הגאולה במהרה בימינו אמן". [חיי שרה תרמ"ח].
ה'שפת אמת' מביע התפעלות על כח האמונה בדורות אלה! והוא מבאר שכּוֹחה בא מכח אבותינו ואכן היא תביא את הגאולה... בדברי השפת אמת האלה, נוסיף הבנה יתירה וגם רגשי לב, באמירת "ומביא גואל לבני בניהם" בכל יום... אמונתנו יסודה בשרשרת הדורות הקודמים שנטעו בנו את האמונה ועל ידה נקבל את פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן...
*
איש חסיד ותיק היה ר' לייבל פינקוסביץ ז"ל מאנטורפן , שריד נקיי הדעת שבעיר ווארשא. איש יקר זה היוה בשבילי תמיד סמל של חן, טוב לב ונועם. אוהב את התורה ודבק בה, חכם, אוהב את הבריות ועסקן מסור ונפלא. הוא התפלל מכל הלב, בחום ורגש, בהכנעה ובתחנונים. כשפתח ר' לייבל בנעימה קדוֹשה: "י-ת-ג-ד-ל", התעוררנו אף אנו הילדים ברגשי קודש. חשנו שמתרחש כאן דבר גבוה מהשגתנו. עולם גדול ונורא בלתי נתפס במחשבה. הכרתי את ר' לייבל מקרוב ואף למד עמי גמרא בילדותי, הוא היה "גמרא איד" אמיתי ורצה להשריש בנו אהבת התורה הצרופה, ששררה בשטיבלעך של פעם.
ר' לייבל היה איש אמונה. כמה ניכר דבר זה במכתב שכתב בתום המלחמה כשנשאר לבד ממשפחתו, שבור ורצוץ, אפס עצור ועזוב: "אחרי השחרור התהלכתי כמו מצבה חיה. לא ראיתי שום הגיון ולא מצאתי שום תוכן בהמשך חיי הנוכחיים. נשברתי לחלוטין וראיתי את עצמי מחוסל. רק האמונה הנטועה בנפשי מאז, היא שעוררה אותי והעליתני בהדרגה מעומקי שאול היאוש. לולא אמונתי בד' שנותרה בי ב"ה בשלימותה, לא הייתי מסוגל יותר לעשות שום צעד להמשיך בחיים. אני מאמין באמונה שלמה, כי זה רצון ההשגחה העליונה, אשר באלפי נסים העניקה לי מחדש את הזכות לשרוד ולחיות, שאמשיך את החיים לדורי דורות...".
הוי! קול שרידת השרידים, הולך מסוף העולם ועד סופו, דרך הדורות כולם. "נאר מיט אמונה האבן מיר זיך געהאלטן"...
*
כמה ראוי להזכיר את שירת האמונה המפעימה שכתב ה"נתיבות שלום' זי"ע בפתח פרקי "יסודי התורה" שלו. "האמונה היא סוד קיומו ונשמת אפו של היהודי כאויר לנשימה... בלתי האמונה אין לו כל קיום רוחני אפילו שעה מועטת. כי היא מקור חיותו הרוחנית, והיא נשמת התורה, המצוות וכל היהדות".
"האמונה היא אושר החיים. בעת שהקב"ה מאיר ליהודי באור האמונה הזכה והבהירה אין קץ לאושרו. בה הוא מרגיש את האושר הנעלה ביותר וכל תענוגי העולם לא ישוו לתענוג העילאי הזה... האמונה הזכה והטהורה נותנת ליהודי מבט מיוחד על כל הבריאה... האמונה הטהורה נותנת ליהודי חזון ותוכֶן חיים... ". [נתיבות שלום ריש ח"א].
*
ובכן ר' ישראל! נשיר נא יחד בשמחה ודבקות, ניגון האמונה הפשוטה, שנשתרש בעם. מלים המביעות מביעים את כל הטוב והאושר שבאמונה. "נאָר [רק] אמונה! נאָר אמונה! אין בורא כל עולמים! טייערע יידן! הייליגע יידן! האט אמונה, האט אמונה, אין בורא כל עולמים!". יהודים יקרים, ישראל קדושים, שתהיה לכם אמונה בבורא כל העולמים. "וועט אייך גוט זיין, היינט און אלע מאל, אויף די וועלט און אויף יענער וועלט". בזה ייטב לכם היום ולתמיד, בעולם הזה ובעולם הבא... מחבר הניגון הדגיש גם את העולם הזה. אור האמונה מחדירים אושר בחיים גם על הארץ מתחת.
את השיר והלחן חיבר הרה"ק מקאליב זי"ע. לב ענק שכולו שופע חסד ורחמים ופעילות רצופה לה' לתורתו ולקירוב רחוקים. אהבת התורה שבו שעליה שקד תמיד, לא ידעה גבולות. נגינתו הזכה פרטה על נימי הנשמה. משורר האמונה היה ונעים זמירות הכיסופין. כל צליל שלו הביע דבקות והתחזקות באבינו שבשמים, למרות כל מה שעבר עליו. יהיה זכרו ברוך ומבורך.
*
לפני זמן מה פגשתי ידיד ממונטריאל, ר' שלמה שטיינמץ הי"ו, 'בעל הבית' ישר דרך ובעל אמונה, שבנו הבחור היקר דוב ע"ה היה מקדושי מירון. אין לתאר איזה כוחות אדירים הראו הוא ומשפחתו באותם הימים! בחור מצויין במעלות היה דובי ע"ה בן תורה נחמד ונעים, טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב ואוהב, לב חונן ומרחם.
עוד באותו ליל שבת קודש, שעות ספורות אחרי הבשורה המרה, התחזק האב ר' שלמה בתפילת קבלת שבת נלהבת. "לכו נרננה לה'!" "ה' עוז לעמו יתן" זעק בתרועת התגברות. דבריו במשך הימים ההם היו מלאים אמונה פשוטה חזקה כברזל, וכך מוסיף והולך עד היום הזה. הכרתי את שרשיו. בעלי אמונה פשוטה היו.
ולא עוד אלה שמאז קיבל על עצמו להגביר את האמונה בכל תפוצות ישראל. הוא החליט לפרסם ולעודד את אמירת "אני מאמין" בכל יום איפה שרק שייך. דבר זה נהיה למשימת חייו כעת. להחדיר את האמונה בכל שדרות העם, לזכות בנו אהובו. וכך כבר זכה האיש להדפיס כמאה אלף טפסי "אני מאמין" בכדי להפיצם בקרב ישראל, ברחבי תבל. לעילוי נשמתו של יששכר דוב בעריש בן ר' שלמה.
שאיפת חייו היא כעת שיהודים יגידו עמו יום יום "אני מאמין" ותהי זאת נחמתו. נקודתו של אברהם אבינו לוהטת בו, נקודת העקידה, האמונה השלימה ופרסומה בכל מקום ששייך... מה נפלאת היהודי!
*
השתתפתי בבר מצוה של ילד מיוחד. 'פלפול' לא נדרש שם, נאומים לא נאמרו שם, כי אם דברי ברכה קצרים פשוטים וברורים, שיצאו מן הלב ועוררו התרגשות. אברך אחד נעמד ליד הרמקול ודיבר על מציאות הקב"ה, הבורא והמנהיג את הכל. בשפה מובנת לכל הנוכחים היקרים, המיוחדים. הוא סיפר אז סיפור הקשור ליסודות האמונה. בין קטע לקטע בסיפורו התחיל לשיר "אין עוד מלבדו" בלחן עתיק. וכל הנאספים, בני תשחורת, זקנים עם נערים, הצטרפו לשירת האמונה בהתלהבות גוברת...
ואז התחיל ריקוד הפלאים, ריקוד האמונה. הנה נוצר מעגל פנימי של חברי חתן הבר מצוה, ילדים מיוחדים שרקדו בעוז, מלאכים המוני מעלה... ובמעגל מבחוץ רקדו האבות עם "עמך ישראל קבוצי מטה". וכולם יחד התרוממו והמליכו ואמרו, רקדו ושרו "אין עוד מלבדו". גחלת האמונה היהודית התלבתה שם בכל תוקף... ואי שם מגנזי מרום כאילו נשמעת בת קול: חזו! חזו בני חביבי...
*
סיפור יציאת מצרים בליל הפסח מתקיים בהמחשה מיוחדת. בעבור "זה" אמרה התורה הקדושה ודרשו חז"ל: "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הרמב"ם גרס וכתב "להראות" את עצמו. וכן קבע בנוסח ההגדה שלו. לדעתו הרי ההמחשה להראות כל צורה של דרך חירות, הוא חלק ממצוות הסיפור יציאת מצרים.. הרמב"ם כך מורה לכל אב שיראה לבנו שהיינו עבדים "כמו עבד זה". מנהגים שונים נהגו בקהילות ישראל להמחיש את יציאת מצרים.
ניתן להיאמר, שמעין זה ראוי להסביר בתחושת האמונה וההשגחה הפרטית, החלק הבלתי נפרד מסיפור יציאת מצרים. את האמונה צריך לחיות ולהרגיש במציאות. לראות את מעשה ה' ונוכחותו בכל מעשה, בכל מציאות ובכל רגע.
ולדוגמה, הרד"ק [תהילים ט"ז] מביא בשם הרמב"ם על הפסוק: " על הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט". – כאילו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם אף כהרף עין, כי רגיל הוא להשתמש עמה, לקלות תנועתה...
כמה חזק היה הרושם, אם יעמוד האב לפני ילדיו, יראה להם את יד ימינו ויצהיר בפניהם: "ילדים אהובים! האדם תמיד מוּדע על יד ימין בפרט, כי משתמש הוא עמה תדיר. וזה צריך לשמש לו למשל ודוגמא, למה שאמר דוד המלך עליו השלום, "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט"!!!!
*
ה"חפץ חיים" היה ידוע באמונתו ה"חושית". הגאון ר' ישראל סלאנטר זצוק"ל, כבר כיבדו מאד בצעירותו וניבא עליו את גדלותו בעתיד, בגלל שהוא חי את האמונה בפועל. הוא היוה בעצמו מופת ודוגמא של אמונה פשוטה, אמונה חושית בתכלית. הוא חי ונשם עם האמונה והרגיש בנוכחות עליונה בכל רגע וכך התרפק על אביו שבשמים בכל עת מצוא, בתפילה, בקשה והודאה, בשפה פשוטה וברורה. כל מי שבא במחיצתו הבחין והושפע מכח האמונה האיתנה והטבעית שלו. וכפי שהיו אומרים באי ביתו, ש'דליים של אמונה' היו שואבים אצלו.
פיקח מופלא היה החפץ חיים', מֵבין היטב בהוויות העולם, מכיר בתחבולות ויועץ בחכמה בכל עניני הפרט והכלל. ועם זאת היתה אמונתו בתכלית הפשטות, כגָמול עלֵי אמו, בלי שום חקירות והתחכמות. וכך היה ממשיל את האמונה החושית בבורא העולם יתברך; משל לבן שאביו מחזיקו על זרועותיו, מאכילהו ומשקהו ודואג לכל צרכיו. אם ישאלו אותו מי הוא אביו, יורה עליו באצבעו בלי שום פקפוק. ואם ישאלו אותו שוב שמא אדם אחר הוא אביו, שוב יראה על נושאו באצבעו, בוודאות וברירות מבלי להוסיף מלה. הוא מרגיש זאת בכל ישותו. הוא אינו רואה צורך לבירורים וראיות על כך. בספרי החפץ חיים' שייך למשש בידים את אמונתו החושית בידים, ההשגחה הפרטית, השכר והעונש, ייעודי הנביאים, עולם הבא... וצדיק באמונתו יחיה...
*
האמונה הפשוטה... בשעת יציאת מצרים התעוררה האמונה בלב כל ישראל אף בקרב הפשוטים ביותר. הרי כך לימדונו רש"י בשם חז"ל על הפסוק "וגם צדה לא עשו להם" שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו!" האמינו והלכו! ועל נאמרה הנבואה: זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה...
ה"שפת אמת". מעורר כאן תמיהה. איך שייך הדבר: שמכל ההישגים שזכה להם דור הדעה בעתיד, מעמד הר סיני בנין המשכן, משבחת אותו הנבואה, דווקא על חסד נעורים זה שבשעת היציאה?
והתשובה המופלאה של ה'שפת אמת' היא שדווקא מפני שעשו זאת בעוד שלא ידעו ולא הבינו, אלא הלכו אחריו בתמימות ... השבח לישראל מוסב על אותה שעה של הליכה תמימה של בן אחר אביו בתום מבלי הבנה כלל. ודבר זה נערך בשמים יותר מכל המדרגות שהגיעו אליהן אחר כך מתוך רוממות ההשגה... ובלשון קדשו: " והליכה זו בהתחלה, קודם הראייה והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות ". [שפ"א לך תר"מ].
*
בדברי ה'שפת אמת' נתבהר לי פשר מעשה ידוע המסופר על הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, שפעם גילו לו מן השמים לאחר ליל הסדר, שאיש פשוט מאד בעירו, סַבָּל, ערך את הסדר להפליא, שעשה רושם למעלה יותר מסדר אחר בעיר... כשהביאו לפניו את האיש מקצה העיר, ושאל הרב אותו שיתאר לו את ה'סדר' שערך, התבייש מאד. לאחר שלחץ עליו הצדיק שיגלה לו את הכל, נענה ואמר, "אדם הדיוט אני, נתייתמתי בילדותי ולא היה לי איש שילמד אותי דרכי תורה ומצוות. בבוקרו של ערב פסח הזה, שתיתי הרבה 'משקה' יי"ש חמץ, מאחר שבפסח שוב כבר לא אהיה רשאי לשתות, תשעה כוסות משקה כנגד ח' ימי הפסח, וערב פסח עמו...
"כך שקעתי בתרדמה עמוקה עד שבקושי העירו אותי לערוך את הסדר. אז קמתי, הלכתי אל השלחן ואמרתי אל בני הבית: "עם הארץ אני, אין אני יודע בדיוק את מה שמוטל עלי כעת, יתום אני ולא זכיתי לאב שילמדני תורה, רק זאת ברצוני לומר, שלפני שנים רבות היינו עבדים אצל צוענים... והקב"ה הציל אותנו מידם ונגאלנו, ובטוח אני שגם כעת אשר הגוים מציקים לנו בגלות, שוב יושיע יגאל אותנו מהם..."
"רבי! מלא בושה אני, אבל כך ערכתי את הסדר...". את זה הראו לו לרבי לוי יצחק מן השמים, שהתמימות התהומית הזאת בקעה רקיעים, הרי אמר את זה בכל כוח הנשמה היהודית שבו ולא ידע יותר...".
בסיפור זה נשארו לי נקודות סתומות... וכי לא היה הבארדיטשובער זי"ע גבוה מכל גבוה, אף ב"תמים תהיה עם ה' אלקיך"...?
*
לאחר שנים נתברר לי יותר תוכן סיפור זה, על פי דברי ה"שפת אמת" הנ"ל. הרי יהודי זה לא ידע ולא הבין ובכל זאת האמין. ביהודי פשוט זה שביַרכתֵי בארדיטשוב, נראו סממנים של "חסד נעוריך" מזמן יציאת מצרים, מן השעה שעדיין לא ידעו ולא השיגו. נער יתום היה, שלא היה בידו ללמוד, לקלוט ולדעת, ועם כל זאת האמין בכל לב בנפלאות הבורא יתברך, במה שהיה ובמה שיהיה, בכח ה' להוציאנו מן הגלות אז וגם בעתיד, והוא מקוה ומצפה לזה בכל נשמתו הנבערת והבוערת, שבכל זאת נשארה בבחינת ילד תמים, הוי! כי נער ישראל ואוהבהו... וזה גופא היה זכר ליציאת מצרים באופן מחודש... סבל זה היה 'יוצא מצרים' מובהק, גם באִי-ידיעתו וגם באמונתו התמימה...
*
מספרים על בעל "בני יששכר" זי"ע, שפעם אחת בליל הסדר עבר ליד מגוריו של איש תמים בשעה שאמר את ההגדה וכשהגיע הלה ל"כנגד ארבעה בנים דברה תורה" אמר: א-ח-ד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, בכל א-ח-ד האריך שמו שמאריכים באחד של קריאת שמע... נענה ואמר ה"בני יששכר" בחיבה ובהתעלות. ואמר: הוא עשה מארבעה בנים, קריאת שמע... ובפנימיות הענין, וודאי שצריך להַכוון את כל ארבעת הבנים אֶל "אחד" שבקריאת שמע...
*
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר... [ישעי' י"ג]. מה נפלאו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פכ"ה ה"ב] על ערכו של כל אדם מישראל, "אע"פ שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". ראוי הוא כל אדם מישראל יהיה מי שיהיה, לכבדו, ולו אף מטעם יחוס האבות הקדושים ויציאתו ממצרים בלבד... הקב"ה התייחס אליו במיוחד להוציאו בכח גדול וביד חזקה. ולפיכך ראוי לכל אדם להוקירו ולהושיט לו יד חזקה של ידידות וזרוע נטויה של עוזר וסומך. ומה עוד אם הוא שומר תורה ומצוות וראוי לכבדו מטעם הרבה הישגים אחרים.
ואכן, פשוטי העם ראויים לכבוד בגלל שהוציאם הקב"ה בכח גדול ביד חזקה. ברם, עם זאת ראוי להזכיר שאף השפלים וההדיוטות שבהם, האמינו והלכו ואף צידה לא עשו להם, אף לפני שידעו והבינו כלום. ועליהם נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך – קודש ישראל ה' - - - ".
*
אנא אהובי! חזק ונתחזק בעד עמנו. למען עתיד דורותינו, נתכונן ונייַחֵד נא במשך ימי הפסח ובפרט בעת אמירת ההגדה, כמה משפטים ברורים ומלהיבים על האמונה ועל האמת האלקית בקיצור ובתמצית, בלשון פשוטה ומובנת אף לקטן שבקטנים: "ילדים! יש אלקים בעולם שמלא הארץ כבודו! יש מנהיג לבירה! אלקי נצח מעולם ועד עולם! בורא ומנהיג הוא ומשגיח בכל זמן ומצב והכל מאתו יתברך. כל דעביד רחמנא לטב עביד ושכל האדם אין בכוחו להשיג את הנהגתו כלל. אבינו שבשמים לו בלבד הכח והממשלה לעשות בכל כרצונו. על אמונה זו מסר עמנו את נפשו בכל דור ודור. קיום התורה, לימודה ואמונת נביאים וחכמים הם חיינו ואורך ימינו, מסיני ועד עצם היום הזה!"
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך – וידעתם כי אני ה'! אנא אהובי! ננצל הזדמנות זו. בליל הסדר הלבבות פתוחים לקבל, כל המחשבות סובבות אז גאולת מצרים, על אבינו שבשמים שפדה אותנו-בניו, ביד חזקה וזרוע נטויה, רק צריך להמשיך זאת אל ההווה, אל מציאות חיינו ברגע זה. שכאז גם עכשיו הוא קיים ושמו קיים ומלכותו ואמונתו לעד קיימת! לא השתנה כלום בהנהגת העולם לכל פרטי השגחתו, כוחו ויכולתו עד אין סוף... העושה גדולות עד אין חקר. נסים ונפלאות עד אין מספר. השם נפשנו בחיים. ולא נתן למוט רגלנו, עד עצם היום הזה. הוא עשה ועושה ויעשה לנו נסים ונפלאות! הוא יקימנו ונחיה לפניו! כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ!!!
*
הַחדָרת האמונה הכרח בוער הוא. חוב קדוש ונורא הוא לחנך בבהירות את הדור הצעיר לאמונה יסודית, לדברים שזרמו פעם בעורק היהודי יחד עם הדם. ה' הוא האלקים! יהודים פשוטים שבפשוטים שבקושי ידעו להתפלל, קפצו לתוך האש מתוך אמונה זו שהיתה ברורה ולוהטת אצלם כשמש בצהרים, ללא צל של ספק ומבוכה, כשעל שפתותיהם קריאה אדירה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד - - -!!!:
*
מעשה שפגשו חסידי סלונים בעלי מדרגה, שנסעו עוד אל בעל "יסוד העבודה", חייל יהודי בצבא הרוסי בתחנת הרכבת שליד בראנוביץ. הוא הסיח את לבבו לפניהם. ואת שיחתו זאת הפליאו מאד חכמי לב אלה. וכך אמר אותו חייל: "בוודאי היה נחשב כ'טובה' כלפי מעלה, אם הייתי נשאר בביתי. כך הייתי מסוגל להתפלל , ללמוד ולחנך את ילדי לתורה".
"מדוע איפוא שלח אותי הקב"ה לצבא הרוסי העויין, המונע אותי מכל זה? ברור הוא מפני שנפשי היתה זקוקה לתיקון ולעבור את הנסיונות האלה. ואם כן איך לא אשמח בחלקי? איך אבוא בשאלות ובטענות? הרי וויתר הקב"ה כביכול על תועלת התורה והמצוות הגורמות נחת רוח למעלה, ובמקום זה דאג רבון כל העולמים לטובתי ולתיקון נשמתי. איך לא אשמח?"...
געוואלד! איזה מבט נורא-הוד! מי יבין ומי ישיג את עומק האמונה הפשוטה, הצרופה, התמימה של יהודי כזה...
*
*
בהרבה אופנים מקיימים אנחנו "זכר ליציאת מצרים", בפרט בליל הסדר. אנא ר' ישראל! נצרף לזה "זכר" מיוחד מאד, להתחזק ביתר שאת בשמחה ושירה. הרי מקרא מפורש הוא "ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו" [תהילים ק"ה]. נוסיף נא שמחה מיוחדת זו כתוספת מבהיקה לשמחת החג...
וביותר בשעת סיפור יציאת מצרים וקיום "והגדת לבנך". בספר "דרך פיקודיך" לבעל ה'בני יששכר' זי"ע, [מצוות עשה כ"א] הראה על לשון "והיה" כי ישאלך בנך לאמר. הרי "והיה" הוא לשון שמחה, להודיע שיש שמחה למעלה מכח שאלת הבן ותשובת האב כראוי, עד התפעלות נפש השואל...
גוט שבת לך אהובי, גוט יום טוב!
חג כשר ושמח, מלא על גדותיו באמונה, בשמחה ובשירה...
ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש,
שפע ברכות נחת ובריאות
אושר אמונה לדורות,
אושר תורה ויהדות, ללא גבול ומדה...
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 523.docx
- (38.86 KiB) הורד 155 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
העד הנאמן...
קדושת ספר תורה וקריאתה
ל' ישראל יקירי שליט"א
בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה... תכליתה של יציאת מצרים הרי היא מעמד הר סיני. ימי הספירה שבינתיים, בכל שנה הם ימי ציפיה וגעגועים לקבלת התורה מחודשת.
ידוע מה שאמרו קדושי עליון בשם הרמב"ן על מה שנאמר בשיר השירים: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" שכל התעוררות של קדושה ראוי להמחישה ולהוות ממנה "חפץ" מוחשי. [ראה ס' האמונה והבטחון לרמב"ן פי"ט] הבה אם כן נבחר לנו לקראת קבלת התורה, להתחבר עוד יותר אל החפץ הכי קדוש שיש לנו, אל ספר התורה מסיני...
*
לפני ימים מספר זכיתי להשתתף בהכנסת ספר תורה בעיר. זקנים עם נערים רקדו ברחובות במשך שעה ארוכה ועל פניהם אור, זיו אהבת התורה הקדושה. ניכר היה שזו היא שמחתו האישית של כל אחד.
מה נפלא הדבר! אירוע זה של שמחת התורה מעורר תמיד התרגשות רבה אצל יהודים, לרבות עוברי אורח שנמשכים לשם באופן טבעי. הנקודה שלהם מסיני מתלהטת שוב. הלב נמשך אל קדושת ספר התורה, לאחוז ולדבוק בו, להתרפק עליו באהבת עולם.
אמת מה נהדר מראהו הפנימי של כל יהודי! זיוו של עם סגולה נשקף ממנו. אולם חן מיוחד ונפלא לאין ערוך, מתווסף לו בעת שאוחז היהודי ספר תורה בידו, כשמאמץ אל לבו את מחמד עיניו ואוצר קדושת העם. תמונה מרהיבה היא זו. באמת אף היהודי בעצמו הוא בבחינת ספר תורה וכמה מתעלה הוא באחזו את החמדה הגנוזה שניתנה לנו מפי הקב"ה...
*
כמה נחת רוח יש בשמים ממראה זה של הכנסת ספר תורה בהתלהבות...! צאצאי מקבלי התורה בסיני מתקשרים באהבה אל ספר התורה שלא עזבוהו מעולם ולא יעזבוהו עד עולם... הם נאחזים בסיני ושמחים בתורה הקדושה כאילו ניתנה היום. אה! ספר התורה, אוצר הקדוּשה ואוצר החיים שלנו, חמדת ישראל, מתחילת היותו לעם עד עצם היום הזה...
במיוחד זוכרני מעמד כזה בירושלים עיר הקודש, מלווה בריקוד ובניגון סלונימאי מיוחד על המלים. "תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ". [תהילים מ"ה]. כמה מתאימות מלים קדושות אלה, מפי נעים זמירות ישראל, למעמד ספר תורה המובא אל הקודש פנימה, אל ההיכל...
*
ר' ישראל! מעמד כזה הוא גילוי התקשרות פנימית של קודשא בריך, ישראל ואורייתא. אה! ספר תורה חדש שלא נשתנה מאז קבלתו, בריאה חדשה של קדושה עילאית, היצירה האלוקית, הכוללת את הכל, את הכל ממש. תורת ה' תמימה משיבת נפש. פיקודי ה' ישרים משמחי לב.
פעמים אין ספור ראיתי מעמדים כאלה בכמה מדינות, בשלש יבשות וכל פעם זה מרגש מחדש. אין הבדל אם באותו בית כנסת כבר ישנם עשרות ספרי תורה, או אם זהו הראשון. שמחה יהודית טהורה כזאת, של אהבה ואחוה טבעית, אין בדומה לה. יהודים מכל העֵדוֹת והחוגים צועדים בהמוניהם לכיוון אחד. הם רוקדים ומתאחדים סביב ספר התורה, המובל ברגשי כבוד ויקר, תחת החופה אל משכנו, אל ההיכל בבית אלקים...
מה אומר לך ר' ישראל. הלחן הפשוט ששמענו כבר אלפי פעמים. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" כשמתנגן מפי הציבור המגוון, המאוחד והמאמין, מעורר בי דמעות שוב ושוב. ישראל קדושים לא זזו מן התורה וגם לא התייאשו מייעודי העתיד. מה כתוב באותו הפסוק? - לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הוי! כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים... [ישעי' ב', מיכה ד'].
*
הכנסת ספר תורה... רגעים של פנימיות הם, רגעים של קשר נצחי, של ייחוד הלב עם כל היקר והקדוש לנו. זאת ועוד, הלב היהודי הומה וסוער, כשמוציאים את ספרי התורה מן ההיכל אל פתח בית המדרש, לקבל את פני "אחיהם" בקדושה המגיע לשכון עמהם בארון הקודש...
גם ממנו יקראו כעת את חוקי האלקים ואת תורותיו, בטעמיו ודקדוקיו מסיני, בשפה ברורה ובנעימה, כתקנה שייסד משה רבינו אדון הנביאים [ב"ק פ"ב.].
"קבלת פנים" זו, הוא חזיון נפלא ביותר, המראה בדומיה על על חיי הנשמות של ספרי התורה, על 'קול גדול ולא יסף' הגנוז בכל אחד מהם, בפרשיותיו, בתיבותיו באותיותי, בתגיו... רגש טמיר ונעלם זה של קבלת הפנים לספר התורה החדש , מצד 'דרי מעלה' של ארון הקודש, אינו ניתן לתיאור...
*
כי הם חיינו ואורך ימינו... כמובן שלא מדובר כלל על חפץ "דומם". הס מלהזכיר! ספר התורה הוא דבר שכולו אומר חיים, כולו נשמה. הנה יושב לו הסופר וכותב אות אחר אות על קלף, מלה אחר מלה בכוונה ומחשבה מיוחדת וכשנשלמה עבודת הקודש, מקבל ספר התורה, נשמת אלוק, קדושה נפלאה עליונה. יהודי האוחז בספר התורה מסוגל להרגיש זאת. הוא מתמלא ברגש של חרדה מסוימת, פחד רצוף אהבה...
*
דברים נרגשים כתב הגאון והצדיק, אור המערב, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בספרו "חורב" בנושא מצות כתיבת ספר תורה: "מצוה שההווה והעתיד של ישראל תלויים בו". "התורה היא אוצר החיים של עם ישראל, אותו לקחו אבותינו עמם בצאתם למסעם בנתיבי הגלות ולמענו הקריבו את כל היקר בעיני בני אדם. אם תבין כי בקיום האוצר הזה תלוי כל קיומו וכל חיי ישראל, תכיר בקדושתה ובחשיבותה של מצוה זו המורה לכל בן ישראל לפעול בכל כוחו, לקיים ולהוריש את אוצר ישראל..." [פ' צ"ב].
*
הנה חולפת בזכרון תמונה מן העבר הקרוב. הכנסת ספר תורה בעיר דטרויט בארה"ב מתוך רושם מיוחד של "זקני שארית עמך". ישיש מופלג השתתף שם משרידי הדור הקודם. ימי נעוריו נקטעו באֵימות המלחמה וזמן קצר זכה ללמוד בישיבה. חיי העיירה מלפני תשעים שנה עדיין חיים וקיימים בתודעתו. דמותו המאירה של הרב בעירו קאסון, הגה"ק אדמו"ר רבי ישראל צבי הלוי רוטנברג מקאסון זי"ע בעל "אור מלא", עדיין רחפה לפני עיני רוחו.
כשמסרו את ספר התורה לאותו זקן, חיבקו בשתי ידיו ופרץ בבכי עז. ויהי ידיו אמונה... הוא נאחז בו בכל עוז והציבור רקד סביבותיו באש קודש. ישיש זה ראה עולם בחורבנו וכעת זוכה לראות דורות יהודים נאמנים שומרי תורה ומצוות מתלהטים ונמשכים כולם אל ספר התורה, זקנים עם נערים. כל זאת הביעה בכייתו של הזקן.
הציבור המשיך להתרומם ולהתלהב. מישהו פתח בשיר ידוע ביידיש שריגש את כולם. "גיט'ס אריין, גיט'ס אריין, א נחמה'לע, אין א יידישע נשמה'לה, גיט'ס א חיות אין א ייד". הַכניסו נא נחמה אל תוך נשמה יהודית, החדירו נא חיות ליהודי... חִיות אלוקית הזורמת היישר מתוך ספר תורת ה'. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
*
במעמד זה בעיר דטרויט התרגשתי עוד יותר; זכייה היא לראות בימינו יהודי כזה השייך לדורות הקודמים, שמסרו נפשם על הכתוב בספר התורה. יהודי של "אני מאמין" בכנות, הקשור אל העבר ומצפה לישועת העתיד במלוא האמונה הכֵּנה...
דבר זה מזכיר נקודת מבט של עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, כשרצה ללמד זכות על אלה שיושבים לפעמים בשעת ההקפות בשמחת תורה. וכך אמר בין השאר, [למרות שאיננו מתיר במפורש], שיש ענין לחתור ולחפש צד היתר לכך בשעת הצורך, שכן איזה פנים יהיו לדבר, אם יצאו כל הזקנים מבית הכנסת בשעת ההקפות, וישארו הצעירים בלבד לרקוד עם ספר התורה?... [הליכות שלמה]. לקֶשר עם ספר התורה זקוקים אנו לזקנים, שעל ידם נמסרה לנו התורה והמצוות, המסורה מדור לדור...
*
פוסקי הדורות, הרמב"ם הטור והשלחן ערוך, שהתוו את דרכי חיינו על כל צעד, השתמשו באותה מטבע-לשון, על ספר התורה: "יֵשֵב לפניו בכובד ראש וביראה ופחד, שהוא הָעֵד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר: והיה שם בך לעד". [סוף הל' ס"ת; יו"ד רפ"ב]. הנה יושבים באימה לפני דבר שכולו חיים וקדושה יתירה. הנה מרגישים יראת הכבוד לפני 'עד נאמן' מאז מעמד הר סיני. עד המעיד ב'קול גדול ולא יסף' עד סוף כל הדורות...
מקרא זה נאמר בפרשת וילך על הספר התורה הראשון שנכתב על ידי משה רבינו. אדון הנביאים פנה אז אל הלויים נושאי ארון ה' ואמר להם: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". והספורנו מבאר: "ויעיד זה הספר שכל מה שימָצֵא כתוב בספר התורה, שימצאו ביד צדיקי הדור, הן הן הדברים שנאמר לו למשה מסיני, בלי תוספת וחסרון".
*
לפני עינינו נפתח ספר התורה שנשמר ולא נשתנה מאז נתינתו זה אלפי שנים. הוא הוא המעיד עדות חיה וקיימת, על שלימות התורה ואמיתותה, על מעמד הר סיני, על קול אלקים מדבר מתוך האש. ואף גם זאת, עדות היא שהשכינה שורה בישראל.
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם"; "שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מוּחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תּוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ". התורה כולה היא מן השמים "כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת". "ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" - לבין "אנכי ה' אלקיך". ו"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" [רמב"ם פיה"מ סנהדרין פרק חלק].
*
אין סוף לעומק דברי התורה ואין חקר לתבונתם. וכמו שכתב הרמב"ם [פיה"מ שם] "כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד, משיח אלקי יעקב שהתפלל: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
ואמונת 'תורה מן השמים', מתייחסת כמובן גם לתורה שבעל פה. שני חלקי התורה הללו בלתי נחלקים ונפרדים המה. שתים שהן אחת; קשורים וחבוקים; תלויים האחד ברעהו. אלא שהאחד מהם מוּכר, ומשנהו נעלם, האחד גלוי בפני כל באי עולם, ורעהו נמסר רק באופן פרטי מן השמים למשה רבינו וכן והלאה, מרב לתלמיד, מאב לבן, מדור לדור.
*
"אין אומתנו אומה אלא בתורתה" [אמונות ודעות לרס"ג] . העד הנאמן הזה ליוה אותנו מאז ומקדם עד היום הזה והלאה. בזמן הבית, היה ספר תורה מקורי שמור בבית המקדש. מלך ישראל המנהיג והמושל, היה נושא עמו את ספר תורתו לכל מקום. הוא חי ונשם את הנכתב בו: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" וכך השליט את שלטון התורה על העם. ב"ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו, מלמדנו בפרק שלם, איך נשמר ספר התורה מכל משמר שלא ישתנה ח"ו, בימי בית הראשון, גלות בבל והבית השני, ביד הנביאים והחכמים ששמרו על ה"עדות" שתשאר בנאמנותה ושלימותה, ללא זיז ושינוי... [מאמר שלישי פכ"ב].
בימי הגלות ליוה ספר התורה את עם ישראל, לכל פזורותיו בארבע כנפות הארץ, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. היהודי ידע שבכך תלויים חיי הנצח שלו. "ואין לנו שיור רק התורה הזאת!".
*
מסופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, שביום הכיפורים האחרון לחייו בשנת תרצ"ד הלך לתפלת "כל נדרי" לבית הכנסת העתיק על שם המהר"ם, בעירו לובלין. אחד מזקני העדה עלה אז במדרגות ארון הקודש להוציא ספר תורה. כשירד מעד ונפל כשהספר תורה בידיו. בהלה אחזה את הציבור כולו. אמנם הזקן התגבר בשארית כוחותיו, אחז בספר התורה ולא הניח שישמט מידיו. הוא התאזר בגבורה, וכך קם וסיבב את הבימה בזעקת 'אור זרוע לצדיק...'
הרב מלובלין ניגש אז אל ארון הקודש כשפניו מכוסות בטליתו. ופתח דבריו באימה "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל... רבונו של עולם! ברגעים אלה ראינו זקן שהגיע לגבורות שנפל וספר התורה חבוק בזרועותיו ולמרות צער הנפילה וכאביו, לא הניח אותו מידו. הבט משמים וראה! הרי המחזה שלפנינו מורה על עם קדשך. עם ישראל למרות סבלו האיום בגלויותיו, לא הניח את ספר התורה מידיו... ואז פנה אל הקהל בדברי כיבושין על כבוד התורה... ובתום דבריו געה כל העם בבכייה...
ומענין לענין, בהֵלך מחשבתו של ענק רוח זה... אבי ז"ל שמע את הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, נואם בעיר קראקא. בכמה הזדמנויות חזר על חוויה זו כשהוא מתאר את דמותו הנפלאה של איש השכולות זה ואת כח דיבורו האדיר. אה! כלביא יקום וכארי יתנשא... הצבור ישב מוקסם והאזין לדבריו בשקיקה ובדריכות. מיוחד היה הרב זצ"ל ששילב בנאומיו את חריפות המח עם רגשי הלב באופן נדיר וכך נוצר "חומר הנפץ" שבנאומיו... בתוך דבריו נשמעה אז שאגתו הרועמת: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" – "צו האט נאך א פאלק געהערט דאס ג-טליכע קול... האם שמעה פעם עם בעמי תבל, את הקול האלקי מדבר אליו מתוך אש התופת, מִמְדוּרות הגלות, ממוקדי האינקויזיציה ודוֹמֶיהָ... וַ-יֶּ-חִ- י! "און ער לעבט!" הוא חי וקיים עדיין, הוא מתנער, מתעורר ומחליף כח... וַ-יֶּ-חִ- י! הזדעק הרב וקול פנימי הדהד מסוף עולמנו ועד סופו... ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום!
*
ואמנם כן, בצר לו פתח היהודי את ארון הקודש, קרע ושפך את לבבו, התייחד עם קונו בתחינתו ורווח לו. הרי בספרי התורה חדורה השראת השכינה המיוחדת לבני הגלות... כשנגזרה עליו גירוש, גלות מתוך גלות, הוציאו גדולי הציבור את ספרי התורה מן ההיכל בבכי תמרורים. הם אחזו בו, התרוממו בקדושתו והתחזקו בו בדרך נדידתם אל יעד בלתי ידוע. אז במצור ובמצוק חיבקו את אוצר חייהם אל לבם והרגישו את הנחמות וההבטחות הכתובות בו.
הם חשו בספר התורה "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם". הם נזכרו על ידו את ייחוסם עתיק היומין, את יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכל מצוות התורה וייעודיה. הם השתכנעו על ידו שהם בני עם הנבחר והנצחי... בנים אתם לה' אלקיכם... כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו... ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וקבצך מכל העמים...
*
הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית כתב "אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה, מפיו של הקב"ה לאזניו של משה... עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה...".
ורבינו המבי"ט, מגדולי דורו של מרן ה'בית יוסף' בספרו "בית אלקים" ביאר את הדברים כדלהלן: "כי כמו שהיא בידינו היום, ניתנה למשה רבינו מפי הגבורה. יקרא לו הקֵל ברוך הוא: 'בראשית ברא אלקים' והוא יכתוב על הספר בדיו וכן עד לעיני כל ישראל, כמו שהיא כתובה לפניו יתברך, קודם בריאת העולם - באש שחורה על גבי אש לבנה..."
"ומיד כשמשה רבינו היה כותב מפי הקב"ה, היו נעתקות האותיות שהיו כתובות לפניו למעלה באש שחורה על גבי אש לבנה, מפיו של הקב"ה והיה כותבם משה רבינו, וכאילו האותיות ממש שהיו כתובות לפניו יתברך היו נעתקות מהאש הלבנה לקלף המקודש, שעִבֵּד משה רבינו לכתוב בו ספר תורה, אלא שהיה כותבם בהפסק תיבות ופרשיות, כפי מה שהיה מסדר אותן לו הקֵל יתברך וזהו ענין נתינת התורה שהיתה חמדה גנוזה...". [שער היסודות פ' כ"ה].
כלומר, התורה הקדומה שהיתה לפני הקב"ה היתה כתובה ברצף אחד מתחילה ועד סוף, כשמשמעות הנכתב היה גבוה מעל גבוה, שמותיו של הקב"ה. ואמנם בשעת כתיבתו של משה רבינו נתחלקו הפרשיות והמלים זה מזה...
*
ספר התורה עטף ביראת הכבוד, אף את אלה שנתרחקו... אחאב מלך ישראל, היה בשעתו עובד עבודה זרה ורשע גמור ועם זאת כשאמר לו מלך ארם: "כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו" [מ"א א' כ'] היתה הכונה על ספר התורה שעומד לקחת ממנו [סנהדרין ק"ב:] ואחאב לא ויתר על זה! וכך פירש רש"י שם: "מהו מחמד עיניך, חמדה מתוך חמדה, זה ספר תורה... אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדין את התורה". 'מחמד עינים' היה ספר התורה אף להם...
שמעתי מיהודי חשוב שהיה תושב אנטוורפן לפני המלחמה. שראש "השומר הצעיר" במקום, היה מומר להכעיס ממש. ועם כל זאת כשהציתו הרשעים הפלֶמִים עוזרי הנאצים ימ"ש, את בית הכנסת הידוע "אוסטן", נכנס אותו בריון אל הלהבות ויצא עם ספר תורה בידו...
גם נודע הסיפור על ראש עיר בפולין, מומר ידוע לשמצה, שנתגלה לרשעי עולם אלה, מקורו היהודי וביקשו לבחון זאת. רשעי עולם אלה נתנו בידו ספר תורה ואילצוהו לבזותו. ואז ניצנצה הנקודה היהודית שבו שמתחת לכובד האבן ונֵטֶל החול, הוא מיאן בכל תוקף לחלל את ספר התורה. הוא הודה אז בגאון על יהדותו ונהרג על קידוש השם. יש קונה עולמו בשעה אחת... ו'מחמד עיניו' ספר התורה, הוא שזיעזע את פנימיותו, לקראת השעה הקדושה הזאת...
*
קראתי פעם כתבה מרגשת על הכנסת ספר תורה בבית כלא בבאר שבע בשנת תשמ"ח. לא יאומן כי יסופר השמחה ששררה אז בין האסירים. למרות עברם ומצבם, התפרצה מהם הלהבה היהודית וביותר בשעת השירה האדירה. "מי זה מלך הכבוד..." אז התייחד לבם הכואב, עם קודשא בריך ואורייתא...
*
העד הנאמן... ה'שפת אמת' גילה דברים נוראים בעדות זו שבימי הגלות, תחושת גילויי אלוקות בתוך ספר התורה... וזה לשון קדשו: "כי קודם החטא היתה השכינה שרויה בתוך בני ישראל בהתגלות. ובעת הגלות - - השם יתברך נמצא לבני ישראל באמצעיות התורה. והקב"ה צוה למשה רבינו ע"ה לגנוז כל ההארות בתוך הספר תורה. ולכן נקראה התורה עדות, שהשכינה שורה בישראל..." [וילך תרמ"ה]. אהובי! נחדיר נא את הדברים הנזכרים, ובפעם הבאה כשנתבונן על אותיות הקדושות שבספר התורה, נזכור את הטמון במעמקיו...
לכל מקום שהגיע, בנה היהודי בית הכנסת וארון הקודש והכניס לשם את ספר התורה. ושם לעומת אוצר חייו התפלל אל מלכו ואלקיו. מסוף העולם ועד סופו קיימו ישראל: "ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה -- כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה" [רמב"ם פי"א מהל' תפילה ה"ב]. רבינו ה"לבוש" כתב שפתיחת הארון "הוא לנו במקום ביאת מקדש, לפני ולפנים" כלומר קודש הקדשים... [או"ח סי' קל"ג].
*
ועם ה'עד הנאמן' הזה, ספר התורה, חי היהודי ומתהלך עמו במעגל השנה כולה. כמה פעמים בשבוע זוכים אנחנו לשמוע ממנו דברי אלקים חיים ומלך עולם. ממעמד הרי סיני נמשך דבר נוסף לענין קריאת התורה, והדברים מרעידים למי שיתבונן בו היטב. במשנה ברורה [סי' קמ"א סקט"ז] הביא בשם הלבוש שהסגן [הגבאי] הוא כביכול במקום השם יתברך שהוא מצַוֶה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור במקום משה והעולה - במקום כל ישראל ובשליחותם...". דבר זה יסודו מדברי הירושלמי שם [פ"ד דמגילה ה"א] "כשם שניתנה על ידי סרסור, כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור".
יקירי! אתה עומד על משמעות הדברים? אם חושבים על רקע 'מתן תורה' צריך לחשוב גם על הפער התהומי בין מעמד זה לבין קלות ראש, אף ברגעים ש'בין גברא לגברא'.
"משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה"... [רמב"ם רפי"ב מהל' תפילה]. 'ומשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בכל מועד ענינו" [פי"ג שם ה"ח]. משה רבינו ה'רועה הנאמן' מינה את העד הנאמן' שישמור עלינו בכל זמן; לחזק את הקשר עם הקב"ה, להתחזק בשמירת חוקי האלקים ותורותיו בזמנו ומועדו, לחיות עם המקדש וקדשיו, עם קרבנות הציבור שבכל חג ומועד.
"ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת מפני יושבי קרנות..." [פי"ב שם]. יהודי בכל שמחותיו מתקשר עם ספר התורה, החתן, ה'בר מצוה, אבי הבן והבת, ומאידך בימי היארצייט, כולם 'עולים' לתורה, ומברכים בעוז "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנו חיים אחרת, חוגגים אחרת ואף כשזכרון הורים צובט בלב, עולים ומתחזקים בנצחיותנו, והנשמה מקבלת את עילויה, לפני תורת ה'! תורת אמת וחיי עולם!
*
כשספרי התורה מונחים על הבימה, תוקע היהודי בשופר וממליך את הקב"ה בעולמו. בליל יום הכפורים מקיפים בו את הבימה באימה יתירה, בדמעות ותשובה עמוקה. בחג הסוכות מקיפים אותו בקריאת 'הושענא' ובשמחת תורה שוב סובבים עמו בריקודי שמחה עצומה... בשעת תפילות מיוחדות בשנה פותחים את ארון הקודש, בכדי להגביר את הכוונה והתעוררות. מראה ספרי התורה שבהיכל, מרעידים את נימי הלב ומעוררים לקירבת אלקים ולהתרוממות יתירה...
וכך כתב אחד מגדולי הפוסקים, רבי מנחם קרוכמל זצ"ל תלמיד הב"ח בתשובות 'צמח צדק': "אין פותחין ארון הקודש אלא לפיוטים ותפילות שצריכין כוונה גדולה, כדי שעל ידי פתיחת ארון הקודש תתעורר הכוונה וגם התפילה רצויה ומקובלת היא על ידי ספר תורה..." [סי' נ'].
*
"כאשר נשֹכיל קדושת ספר תורה, כי גדלה מאד וכל ענינה הוא קיבוץ ס' רבוא אותיות בקלף אחד ומברכין עליה ברכת התורה שהיא גדולה באיכות מכל הברכות, כי ברכת המצוות אין כל ברכה רק על מצוה פרטית, וברכה זו היא על כללה...". [ס' ערבי נחל - פרשת האזינו].
בכדי לעורר את הלב באהבת התורה וההתקשרות אליה, הנני לספר לך דבר שלקח את לבבי ביותר. זה היה ב'צעירותה' של העיר בני ברק. פעם אחת מבעוד לילה, קם ה'חזון איש' זצוק"ל, והתהלך על המרפסת אנה ואנה תפוס במחשבותיו מתוך התכוננות ל'ברכת התורה'. מפני האויר הקריר, היה מעוטף בסדין לבן. הימים היו ימי מתיחות בארץ הקודש. אחד השומרים המזויינים שסקר את הסביבה הבחין מרחוק בדמות עטופה בלובן. הוא נבהל וחשב לתומו שאולי הסתנן לכאן מחבל מבחוץ... הוא קרא אליו פעם ופעמיים להזדהות...
בהיות ה'חזון איש' שקוע בריכוז עצום בהכנה לברכות התורה, לא שמע ולא הגיב. השומר מרוב פחדו, לקח את הרובה וירה כדור לעומתו... בחסדי שמים לא נפגע, הכדור הגיע במרחק זעיר מעל לראשו של ה'חזון איש' בקיר המרפסת. היישוב כולו היה אז בהלם מחרדת האסון הנורא, שהיה יכול לקרות חלילה. שמועות שונות התהלכו. מרַחבי הארץ והתפוצות התקשרו במשך כמה ימים לשמוע משלומו של אותו גאון וצדיק מיוחד שבדור.
המעשה היה ביום הקריאה בס"ת. לפנות בוקר הגיעו כרגיל מתפללי המנין הקבוע, לתפילת שחרית כותיקין. ה'חזון איש' ביקש אז מן הגבאי, שיכבדו בעלייה לתורה. אלה שידעו על התקרית בלילה, היו בטוחים שהוא רוצה לברך ברכת הגומל. אכן מכיון שלא בירך ברכה זאת, התברר שהנימוק היה אחר לגמרי... קול נפץ הירייה בעוד לילה, הטרידה את כוונתו באמצע ברכת התורה. ונפשו הגדולה איוותה כעת לברך את ברכת "אשר בחר בנו" מתוך דֵעה צלולה... [פאר הדור ח"ב ע' ק"ד]
*
צא ולמד דרכי גדול בישראל. אדם במקומו היה מזועזע בנפשו עד תכלית. הלא אך זה היה כפסע בינו ובין... ובכל זאת על מה דאג ה'חזון איש' אז? על שברכת התורה לא עלתה בידו כרצונו. לכן חיפש הזדמנות אחרת לזכות לברכה זו עוד בהיות הבוקר. הוא רצה לברך כעת בכל לב במלוא הכוונה וההכרה, להקב"ה נותן התורה הקדושה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". והוא שעמל בתורה תמיד עד מיצוי הנפש, כמה הבין להעריך מתנת עליון זו לאין שיעור... מה נשגבו גדוליך ישראל! חבוקים ודבוקים לתורה, ברכתה, לימודה וקריאתה ללא היסח הדעת...
*
מה נשגבו דברי התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי [זוה"ק ויקהל ר"ו.] שבשעה שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש לקרוא בו בציבור, נפתחים שערי הרחמים והרצון ומעוררים את האהבה למעלה בין הקב"ה לכנסת ישראל... ואז הוא הזמן הראוי לומר "בריך שמיה דמארי עלמא בריך כתרך ואתרך". תחינה נפלאה בהשתפכות הנפש, על קבלות תפילות ישראל, על חסד ה' והטבתו עם עמו, על גאולתו ואריכות ימיו ועל כל משאלות לבו לטובה. ובמיוחד על פתיחת הלב בתורה וקיומה לו ולדורותיו.
בשעת הגבהת התורה, מרַכֵּז היהודי את מבטו על האותיות הקדושות, ה'מחבר' כותב שמצוה לראות הכתב ולכרוע ולומר 'וזאת התורה' [או"ח קל"ד ס"ב] ובמגן אברהם [סק"ג] הביא בשם האר"י ז"ל "כשרואה האותיות עד שיוכל לקרותם מגיע אליו אור גדול...". אור האורות שלנו ספר התורה, "אש שחורה על גבי אש לבנה" משפיע על נפש ישראל, מתוך ראיית הכתב, אור גדול, אור לנתיבתו, להאיר את דרכו בחיים...
*
ושם בהמשך דברי הזוה"ק מוצאים אנחנו שבשעת קריאת התורה, כל הציבור שותקים ומקשיבים כדי שישמעו את הדברים מפי הקורא, כאילו מקבלים אותם מהר סיני...:" וכולא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה, כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני". מאמר מפורש הוא בגמרא [סוטה ל"ט.] "כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה. קריאת התורה קשורה למעמד הר סיני ומשם נובע דין השקט המוחלט, בשעת קריאת התורה שחיוב גמור הוא מדינא דגמרא... והרי כך מברך העולה לתורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" מָתי? במעמד הר סיני!!! וכך כתב רבינו ה'לבוש' הקורא בתורה צריך שיאחוז בספר תורה בשעת ברכה וקריאה, כאילו קיבלוֹ עכשיו מהר סיני. [או"ח קל"ט י"א].
*
הזכרתי לעיל את הרב מלובלין זצ"ל. זכורני שהלכתי לבקר פעם תלמיד ותיק של 'ישיבת חכמי לובלין' העתיקה, יהודי ישיש ותלמיד חכם מופלג. הוא סיפר לי על שיחה חודרת של רבו הגדול הגאון ר' מאיר שפירא בת שבע מילים, שנחרתה עמוק בזכרונו. הכל עדיין היה חי עומד עוד כנגד עיניו... הוא למד אז בישיבה הדגולה ופעם קרה שנכשל ודיבר בשעת קריאת התורה... הרב זצ"ל הבחין בזה ולאחר התפילה קרא אותו אליו. הוא לא דיבר עמו כלום על מה שהיה, אלא הוציא גמרא זבחים, פתחה לדף י"ט: והתחיל ללמוד עמו בהתלהבות, את מה שכתבו התוספות שם [ד"ה עמידה] בשם הירושלמי לענין קריאת התורה... "כשם שניתנה באימה, כך נוהגין אותה באימה" ולא הוסיף...
דברים אלה שאמר רבו הגדול בחיבה אבהית ובלב מלא, חדרו אל לבו מאז. כשהוד אישיותו חופף על תלמידו הצעיר האהוב עליו כבן, הביע הרב מלובלין בקסם המיוחד שעל שפתיו, שמעמד הר סיני ותחושתו באימה וביראה, נמשך גם בשעת קריאת התורה... את שבעת המלים האלה ביטא ברגש עמוק והדברים נבעו מ'דם התמצית' שבו, וכך חדרו עמוק ללב התלמיד ונשארו שם במשך שבעים שנה ושנות הזעם ביניהם... הרב הצליח לעורר אצלו מתוך אהבה, רגשי סיני בזמן קריאת התורה...
הרי כך היה רגיל הרב זצ"ל לחתום את מכתביו "החותם בלב מלא געגועים לאהבת תורתנו הקדושה ולומדיה" וכאן קדחו וקלחו דבריו, מתוך חום לוהט של אהבת התורה ולומדיה גם יחד...
*
פעימות הלב שבנתינת התורה צריכות להתעורר שוב ושוב באדם, בכל פעם שניגש אל ספר התורה ושומע את מה שכתוב בו. והרי כך כתב הרמב"ם בנושא כבוד ספר תורה: "דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר" [סוף הל ס"ת].
רבי אברהם סבע זצ"ל בעל 'צרור המור' שהיה מגדולי ספרד בזמן הגירוש, אמר על עצמו שהיה דורש ברבים הרבה פעמים בענין הזה, לפני שהתחילה הגזירה האיומה בארצו : "אע"פ שישראל עוסקים בתורה אין מכבדין אותה... ובשעת קריאת התורה צריך להקשיב לדברי הקורא, כמו ביום מתן תורה, ולשמוע דברי הקריאה, לראות אם קיימו כל דברי התורה, או בטלו אותם, ולשוב בתשובה... ויש להם לכוין בדבריו, כיום מתן תורה שהיה יושב בהר". [פ' פקודי].
יקירי! בכדי לקבל מושג על תוקף הענינים בהלכה, אנא נחזור על דברי המשנה ברורה, בביאור הלכה סוף סי' קמ"ו [ד"ה והנכון]. שכתב על חומר שיחה בטלה בשעת קריאת התורה בפרט והדבר נוגע עד לחילול שם שמים ח"ו . דרכו של ה'חפץ חיים' זי"ע, בספרו "משנה ברורה" היה כידוע, לקבוע גופי הלכות ולא חומרות.
*
באותו הסימן שבשולחן ערוך [קמ"ו] נפסק באופן חד וברור, האיסור הגמור לצאת מבית הכנסת משעה שנפתח ספר התורה, אפילו עדיין אם לא התחילו לקרות בו. ר' ישראל! אף דבר זה מצוה לפרסמו והצלת נפשות יש בזה! במשנה ברורה פסק שמי שלא שמע עדיין קריאת התורה, אסור לו לצאת אפילו בין גברא לגברא! מקור ההלכה הוא מדינא דגמרא בברכות דף ח. אנא נישמר וניזהר בזה תמיד וגם נמסור זאת לדורות!
*
ראוי מאד לעבור על סימן רפ"ב שביורה דעה, ולעיין בפרט באיסור של "לא יחזור אחוריו" כלפי ספר התורה. דבר שכיח ומצוי הוא, שכמדומה אינו ידוע כל כך. [כשספר התורה מונח על הבימה נחשבת הבימה כרשות אחרת לענין זה, אבל כשאחד יושב בבית המדרש ואוחז ספר תורה שיקראו בו 'מפטיר' אח"כ, אין היתר לשֶבת לפניו!] וכמו כן צריך לזכור את חיוב הקימה מלפני ספר תורה עד שיגיע למקומו או שיתכסה מעיניו. "הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו".
הרבה פרטים ישנם בהלכות קריאת התורה וכבודה. הזכרתי רק כמה מהם. הדברים מפורשים בט"ו הסימנים שבאורח חיים קל"ה-ק"נ ובשלשה שבהלכות שבת רפ"ב-רפ"ה. אשרי הלומד ואשרי המקיים!
ובכן ר' ישראל! הבה נתכונן כעת יום אחר יום, למעמד הר סיני, אף מתוך אחיזה בקדושת ספר התורה וקריאתה: "דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר!". נשוה לנגד עינינו את חרדת עַמֵנוּ בקבלת התורה "וַיְהִי קוֹלֹוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" נזכור נא תמיד שיש המשך לתחושה אדירה זו: "כשם שניתנה באימה, כך נוהגין אותה באימה!!!"
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת נוספת של דבקות בה' ובתורתו
ותשומת לב מיוחדת לקריאת דברי אלקים חיים
מתוך ספר התורה, העד הנאמן...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
העד הנאמן...
קדושת ספר תורה וקריאתה
ל' ישראל יקירי שליט"א
בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה... תכליתה של יציאת מצרים הרי היא מעמד הר סיני. ימי הספירה שבינתיים, בכל שנה הם ימי ציפיה וגעגועים לקבלת התורה מחודשת.
ידוע מה שאמרו קדושי עליון בשם הרמב"ן על מה שנאמר בשיר השירים: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" שכל התעוררות של קדושה ראוי להמחישה ולהוות ממנה "חפץ" מוחשי. [ראה ס' האמונה והבטחון לרמב"ן פי"ט] הבה אם כן נבחר לנו לקראת קבלת התורה, להתחבר עוד יותר אל החפץ הכי קדוש שיש לנו, אל ספר התורה מסיני...
*
לפני ימים מספר זכיתי להשתתף בהכנסת ספר תורה בעיר. זקנים עם נערים רקדו ברחובות במשך שעה ארוכה ועל פניהם אור, זיו אהבת התורה הקדושה. ניכר היה שזו היא שמחתו האישית של כל אחד.
מה נפלא הדבר! אירוע זה של שמחת התורה מעורר תמיד התרגשות רבה אצל יהודים, לרבות עוברי אורח שנמשכים לשם באופן טבעי. הנקודה שלהם מסיני מתלהטת שוב. הלב נמשך אל קדושת ספר התורה, לאחוז ולדבוק בו, להתרפק עליו באהבת עולם.
אמת מה נהדר מראהו הפנימי של כל יהודי! זיוו של עם סגולה נשקף ממנו. אולם חן מיוחד ונפלא לאין ערוך, מתווסף לו בעת שאוחז היהודי ספר תורה בידו, כשמאמץ אל לבו את מחמד עיניו ואוצר קדושת העם. תמונה מרהיבה היא זו. באמת אף היהודי בעצמו הוא בבחינת ספר תורה וכמה מתעלה הוא באחזו את החמדה הגנוזה שניתנה לנו מפי הקב"ה...
*
כמה נחת רוח יש בשמים ממראה זה של הכנסת ספר תורה בהתלהבות...! צאצאי מקבלי התורה בסיני מתקשרים באהבה אל ספר התורה שלא עזבוהו מעולם ולא יעזבוהו עד עולם... הם נאחזים בסיני ושמחים בתורה הקדושה כאילו ניתנה היום. אה! ספר התורה, אוצר הקדוּשה ואוצר החיים שלנו, חמדת ישראל, מתחילת היותו לעם עד עצם היום הזה...
במיוחד זוכרני מעמד כזה בירושלים עיר הקודש, מלווה בריקוד ובניגון סלונימאי מיוחד על המלים. "תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ". [תהילים מ"ה]. כמה מתאימות מלים קדושות אלה, מפי נעים זמירות ישראל, למעמד ספר תורה המובא אל הקודש פנימה, אל ההיכל...
*
ר' ישראל! מעמד כזה הוא גילוי התקשרות פנימית של קודשא בריך, ישראל ואורייתא. אה! ספר תורה חדש שלא נשתנה מאז קבלתו, בריאה חדשה של קדושה עילאית, היצירה האלוקית, הכוללת את הכל, את הכל ממש. תורת ה' תמימה משיבת נפש. פיקודי ה' ישרים משמחי לב.
פעמים אין ספור ראיתי מעמדים כאלה בכמה מדינות, בשלש יבשות וכל פעם זה מרגש מחדש. אין הבדל אם באותו בית כנסת כבר ישנם עשרות ספרי תורה, או אם זהו הראשון. שמחה יהודית טהורה כזאת, של אהבה ואחוה טבעית, אין בדומה לה. יהודים מכל העֵדוֹת והחוגים צועדים בהמוניהם לכיוון אחד. הם רוקדים ומתאחדים סביב ספר התורה, המובל ברגשי כבוד ויקר, תחת החופה אל משכנו, אל ההיכל בבית אלקים...
מה אומר לך ר' ישראל. הלחן הפשוט ששמענו כבר אלפי פעמים. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" כשמתנגן מפי הציבור המגוון, המאוחד והמאמין, מעורר בי דמעות שוב ושוב. ישראל קדושים לא זזו מן התורה וגם לא התייאשו מייעודי העתיד. מה כתוב באותו הפסוק? - לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. הוי! כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים... [ישעי' ב', מיכה ד'].
*
הכנסת ספר תורה... רגעים של פנימיות הם, רגעים של קשר נצחי, של ייחוד הלב עם כל היקר והקדוש לנו. זאת ועוד, הלב היהודי הומה וסוער, כשמוציאים את ספרי התורה מן ההיכל אל פתח בית המדרש, לקבל את פני "אחיהם" בקדושה המגיע לשכון עמהם בארון הקודש...
גם ממנו יקראו כעת את חוקי האלקים ואת תורותיו, בטעמיו ודקדוקיו מסיני, בשפה ברורה ובנעימה, כתקנה שייסד משה רבינו אדון הנביאים [ב"ק פ"ב.].
"קבלת פנים" זו, הוא חזיון נפלא ביותר, המראה בדומיה על על חיי הנשמות של ספרי התורה, על 'קול גדול ולא יסף' הגנוז בכל אחד מהם, בפרשיותיו, בתיבותיו באותיותי, בתגיו... רגש טמיר ונעלם זה של קבלת הפנים לספר התורה החדש , מצד 'דרי מעלה' של ארון הקודש, אינו ניתן לתיאור...
*
כי הם חיינו ואורך ימינו... כמובן שלא מדובר כלל על חפץ "דומם". הס מלהזכיר! ספר התורה הוא דבר שכולו אומר חיים, כולו נשמה. הנה יושב לו הסופר וכותב אות אחר אות על קלף, מלה אחר מלה בכוונה ומחשבה מיוחדת וכשנשלמה עבודת הקודש, מקבל ספר התורה, נשמת אלוק, קדושה נפלאה עליונה. יהודי האוחז בספר התורה מסוגל להרגיש זאת. הוא מתמלא ברגש של חרדה מסוימת, פחד רצוף אהבה...
*
דברים נרגשים כתב הגאון והצדיק, אור המערב, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל בספרו "חורב" בנושא מצות כתיבת ספר תורה: "מצוה שההווה והעתיד של ישראל תלויים בו". "התורה היא אוצר החיים של עם ישראל, אותו לקחו אבותינו עמם בצאתם למסעם בנתיבי הגלות ולמענו הקריבו את כל היקר בעיני בני אדם. אם תבין כי בקיום האוצר הזה תלוי כל קיומו וכל חיי ישראל, תכיר בקדושתה ובחשיבותה של מצוה זו המורה לכל בן ישראל לפעול בכל כוחו, לקיים ולהוריש את אוצר ישראל..." [פ' צ"ב].
*
הנה חולפת בזכרון תמונה מן העבר הקרוב. הכנסת ספר תורה בעיר דטרויט בארה"ב מתוך רושם מיוחד של "זקני שארית עמך". ישיש מופלג השתתף שם משרידי הדור הקודם. ימי נעוריו נקטעו באֵימות המלחמה וזמן קצר זכה ללמוד בישיבה. חיי העיירה מלפני תשעים שנה עדיין חיים וקיימים בתודעתו. דמותו המאירה של הרב בעירו קאסון, הגה"ק אדמו"ר רבי ישראל צבי הלוי רוטנברג מקאסון זי"ע בעל "אור מלא", עדיין רחפה לפני עיני רוחו.
כשמסרו את ספר התורה לאותו זקן, חיבקו בשתי ידיו ופרץ בבכי עז. ויהי ידיו אמונה... הוא נאחז בו בכל עוז והציבור רקד סביבותיו באש קודש. ישיש זה ראה עולם בחורבנו וכעת זוכה לראות דורות יהודים נאמנים שומרי תורה ומצוות מתלהטים ונמשכים כולם אל ספר התורה, זקנים עם נערים. כל זאת הביעה בכייתו של הזקן.
הציבור המשיך להתרומם ולהתלהב. מישהו פתח בשיר ידוע ביידיש שריגש את כולם. "גיט'ס אריין, גיט'ס אריין, א נחמה'לע, אין א יידישע נשמה'לה, גיט'ס א חיות אין א ייד". הַכניסו נא נחמה אל תוך נשמה יהודית, החדירו נא חיות ליהודי... חִיות אלוקית הזורמת היישר מתוך ספר תורת ה'. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
*
במעמד זה בעיר דטרויט התרגשתי עוד יותר; זכייה היא לראות בימינו יהודי כזה השייך לדורות הקודמים, שמסרו נפשם על הכתוב בספר התורה. יהודי של "אני מאמין" בכנות, הקשור אל העבר ומצפה לישועת העתיד במלוא האמונה הכֵּנה...
דבר זה מזכיר נקודת מבט של עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, כשרצה ללמד זכות על אלה שיושבים לפעמים בשעת ההקפות בשמחת תורה. וכך אמר בין השאר, [למרות שאיננו מתיר במפורש], שיש ענין לחתור ולחפש צד היתר לכך בשעת הצורך, שכן איזה פנים יהיו לדבר, אם יצאו כל הזקנים מבית הכנסת בשעת ההקפות, וישארו הצעירים בלבד לרקוד עם ספר התורה?... [הליכות שלמה]. לקֶשר עם ספר התורה זקוקים אנו לזקנים, שעל ידם נמסרה לנו התורה והמצוות, המסורה מדור לדור...
*
פוסקי הדורות, הרמב"ם הטור והשלחן ערוך, שהתוו את דרכי חיינו על כל צעד, השתמשו באותה מטבע-לשון, על ספר התורה: "יֵשֵב לפניו בכובד ראש וביראה ופחד, שהוא הָעֵד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר: והיה שם בך לעד". [סוף הל' ס"ת; יו"ד רפ"ב]. הנה יושבים באימה לפני דבר שכולו חיים וקדושה יתירה. הנה מרגישים יראת הכבוד לפני 'עד נאמן' מאז מעמד הר סיני. עד המעיד ב'קול גדול ולא יסף' עד סוף כל הדורות...
מקרא זה נאמר בפרשת וילך על הספר התורה הראשון שנכתב על ידי משה רבינו. אדון הנביאים פנה אז אל הלויים נושאי ארון ה' ואמר להם: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". והספורנו מבאר: "ויעיד זה הספר שכל מה שימָצֵא כתוב בספר התורה, שימצאו ביד צדיקי הדור, הן הן הדברים שנאמר לו למשה מסיני, בלי תוספת וחסרון".
*
לפני עינינו נפתח ספר התורה שנשמר ולא נשתנה מאז נתינתו זה אלפי שנים. הוא הוא המעיד עדות חיה וקיימת, על שלימות התורה ואמיתותה, על מעמד הר סיני, על קול אלקים מדבר מתוך האש. ואף גם זאת, עדות היא שהשכינה שורה בישראל.
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם"; "שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מוּחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תּוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ". התורה כולה היא מן השמים "כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת". "ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען" - לבין "אנכי ה' אלקיך". ו"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" [רמב"ם פיה"מ סנהדרין פרק חלק].
*
אין סוף לעומק דברי התורה ואין חקר לתבונתם. וכמו שכתב הרמב"ם [פיה"מ שם] "כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד, משיח אלקי יעקב שהתפלל: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
ואמונת 'תורה מן השמים', מתייחסת כמובן גם לתורה שבעל פה. שני חלקי התורה הללו בלתי נחלקים ונפרדים המה. שתים שהן אחת; קשורים וחבוקים; תלויים האחד ברעהו. אלא שהאחד מהם מוּכר, ומשנהו נעלם, האחד גלוי בפני כל באי עולם, ורעהו נמסר רק באופן פרטי מן השמים למשה רבינו וכן והלאה, מרב לתלמיד, מאב לבן, מדור לדור.
*
"אין אומתנו אומה אלא בתורתה" [אמונות ודעות לרס"ג] . העד הנאמן הזה ליוה אותנו מאז ומקדם עד היום הזה והלאה. בזמן הבית, היה ספר תורה מקורי שמור בבית המקדש. מלך ישראל המנהיג והמושל, היה נושא עמו את ספר תורתו לכל מקום. הוא חי ונשם את הנכתב בו: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" וכך השליט את שלטון התורה על העם. ב"ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו, מלמדנו בפרק שלם, איך נשמר ספר התורה מכל משמר שלא ישתנה ח"ו, בימי בית הראשון, גלות בבל והבית השני, ביד הנביאים והחכמים ששמרו על ה"עדות" שתשאר בנאמנותה ושלימותה, ללא זיז ושינוי... [מאמר שלישי פכ"ב].
בימי הגלות ליוה ספר התורה את עם ישראל, לכל פזורותיו בארבע כנפות הארץ, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. היהודי ידע שבכך תלויים חיי הנצח שלו. "ואין לנו שיור רק התורה הזאת!".
*
מסופר על הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, שביום הכיפורים האחרון לחייו בשנת תרצ"ד הלך לתפלת "כל נדרי" לבית הכנסת העתיק על שם המהר"ם, בעירו לובלין. אחד מזקני העדה עלה אז במדרגות ארון הקודש להוציא ספר תורה. כשירד מעד ונפל כשהספר תורה בידיו. בהלה אחזה את הציבור כולו. אמנם הזקן התגבר בשארית כוחותיו, אחז בספר התורה ולא הניח שישמט מידיו. הוא התאזר בגבורה, וכך קם וסיבב את הבימה בזעקת 'אור זרוע לצדיק...'
הרב מלובלין ניגש אז אל ארון הקודש כשפניו מכוסות בטליתו. ופתח דבריו באימה "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל... רבונו של עולם! ברגעים אלה ראינו זקן שהגיע לגבורות שנפל וספר התורה חבוק בזרועותיו ולמרות צער הנפילה וכאביו, לא הניח אותו מידו. הבט משמים וראה! הרי המחזה שלפנינו מורה על עם קדשך. עם ישראל למרות סבלו האיום בגלויותיו, לא הניח את ספר התורה מידיו... ואז פנה אל הקהל בדברי כיבושין על כבוד התורה... ובתום דבריו געה כל העם בבכייה...
ומענין לענין, בהֵלך מחשבתו של ענק רוח זה... אבי ז"ל שמע את הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, נואם בעיר קראקא. בכמה הזדמנויות חזר על חוויה זו כשהוא מתאר את דמותו הנפלאה של איש השכולות זה ואת כח דיבורו האדיר. אה! כלביא יקום וכארי יתנשא... הצבור ישב מוקסם והאזין לדבריו בשקיקה ובדריכות. מיוחד היה הרב זצ"ל ששילב בנאומיו את חריפות המח עם רגשי הלב באופן נדיר וכך נוצר "חומר הנפץ" שבנאומיו... בתוך דבריו נשמעה אז שאגתו הרועמת: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" – "צו האט נאך א פאלק געהערט דאס ג-טליכע קול... האם שמעה פעם עם בעמי תבל, את הקול האלקי מדבר אליו מתוך אש התופת, מִמְדוּרות הגלות, ממוקדי האינקויזיציה ודוֹמֶיהָ... וַ-יֶּ-חִ- י! "און ער לעבט!" הוא חי וקיים עדיין, הוא מתנער, מתעורר ומחליף כח... וַ-יֶּ-חִ- י! הזדעק הרב וקול פנימי הדהד מסוף עולמנו ועד סופו... ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום!
*
ואמנם כן, בצר לו פתח היהודי את ארון הקודש, קרע ושפך את לבבו, התייחד עם קונו בתחינתו ורווח לו. הרי בספרי התורה חדורה השראת השכינה המיוחדת לבני הגלות... כשנגזרה עליו גירוש, גלות מתוך גלות, הוציאו גדולי הציבור את ספרי התורה מן ההיכל בבכי תמרורים. הם אחזו בו, התרוממו בקדושתו והתחזקו בו בדרך נדידתם אל יעד בלתי ידוע. אז במצור ובמצוק חיבקו את אוצר חייהם אל לבם והרגישו את הנחמות וההבטחות הכתובות בו.
הם חשו בספר התורה "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם". הם נזכרו על ידו את ייחוסם עתיק היומין, את יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכל מצוות התורה וייעודיה. הם השתכנעו על ידו שהם בני עם הנבחר והנצחי... בנים אתם לה' אלקיכם... כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו... ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך וקבצך מכל העמים...
*
הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית כתב "אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה, מפיו של הקב"ה לאזניו של משה... עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה...".
ורבינו המבי"ט, מגדולי דורו של מרן ה'בית יוסף' בספרו "בית אלקים" ביאר את הדברים כדלהלן: "כי כמו שהיא בידינו היום, ניתנה למשה רבינו מפי הגבורה. יקרא לו הקֵל ברוך הוא: 'בראשית ברא אלקים' והוא יכתוב על הספר בדיו וכן עד לעיני כל ישראל, כמו שהיא כתובה לפניו יתברך, קודם בריאת העולם - באש שחורה על גבי אש לבנה..."
"ומיד כשמשה רבינו היה כותב מפי הקב"ה, היו נעתקות האותיות שהיו כתובות לפניו למעלה באש שחורה על גבי אש לבנה, מפיו של הקב"ה והיה כותבם משה רבינו, וכאילו האותיות ממש שהיו כתובות לפניו יתברך היו נעתקות מהאש הלבנה לקלף המקודש, שעִבֵּד משה רבינו לכתוב בו ספר תורה, אלא שהיה כותבם בהפסק תיבות ופרשיות, כפי מה שהיה מסדר אותן לו הקֵל יתברך וזהו ענין נתינת התורה שהיתה חמדה גנוזה...". [שער היסודות פ' כ"ה].
כלומר, התורה הקדומה שהיתה לפני הקב"ה היתה כתובה ברצף אחד מתחילה ועד סוף, כשמשמעות הנכתב היה גבוה מעל גבוה, שמותיו של הקב"ה. ואמנם בשעת כתיבתו של משה רבינו נתחלקו הפרשיות והמלים זה מזה...
*
ספר התורה עטף ביראת הכבוד, אף את אלה שנתרחקו... אחאב מלך ישראל, היה בשעתו עובד עבודה זרה ורשע גמור ועם זאת כשאמר לו מלך ארם: "כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו" [מ"א א' כ'] היתה הכונה על ספר התורה שעומד לקחת ממנו [סנהדרין ק"ב:] ואחאב לא ויתר על זה! וכך פירש רש"י שם: "מהו מחמד עיניך, חמדה מתוך חמדה, זה ספר תורה... אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדין את התורה". 'מחמד עינים' היה ספר התורה אף להם...
שמעתי מיהודי חשוב שהיה תושב אנטוורפן לפני המלחמה. שראש "השומר הצעיר" במקום, היה מומר להכעיס ממש. ועם כל זאת כשהציתו הרשעים הפלֶמִים עוזרי הנאצים ימ"ש, את בית הכנסת הידוע "אוסטן", נכנס אותו בריון אל הלהבות ויצא עם ספר תורה בידו...
גם נודע הסיפור על ראש עיר בפולין, מומר ידוע לשמצה, שנתגלה לרשעי עולם אלה, מקורו היהודי וביקשו לבחון זאת. רשעי עולם אלה נתנו בידו ספר תורה ואילצוהו לבזותו. ואז ניצנצה הנקודה היהודית שבו שמתחת לכובד האבן ונֵטֶל החול, הוא מיאן בכל תוקף לחלל את ספר התורה. הוא הודה אז בגאון על יהדותו ונהרג על קידוש השם. יש קונה עולמו בשעה אחת... ו'מחמד עיניו' ספר התורה, הוא שזיעזע את פנימיותו, לקראת השעה הקדושה הזאת...
*
קראתי פעם כתבה מרגשת על הכנסת ספר תורה בבית כלא בבאר שבע בשנת תשמ"ח. לא יאומן כי יסופר השמחה ששררה אז בין האסירים. למרות עברם ומצבם, התפרצה מהם הלהבה היהודית וביותר בשעת השירה האדירה. "מי זה מלך הכבוד..." אז התייחד לבם הכואב, עם קודשא בריך ואורייתא...
*
העד הנאמן... ה'שפת אמת' גילה דברים נוראים בעדות זו שבימי הגלות, תחושת גילויי אלוקות בתוך ספר התורה... וזה לשון קדשו: "כי קודם החטא היתה השכינה שרויה בתוך בני ישראל בהתגלות. ובעת הגלות - - השם יתברך נמצא לבני ישראל באמצעיות התורה. והקב"ה צוה למשה רבינו ע"ה לגנוז כל ההארות בתוך הספר תורה. ולכן נקראה התורה עדות, שהשכינה שורה בישראל..." [וילך תרמ"ה]. אהובי! נחדיר נא את הדברים הנזכרים, ובפעם הבאה כשנתבונן על אותיות הקדושות שבספר התורה, נזכור את הטמון במעמקיו...
לכל מקום שהגיע, בנה היהודי בית הכנסת וארון הקודש והכניס לשם את ספר התורה. ושם לעומת אוצר חייו התפלל אל מלכו ואלקיו. מסוף העולם ועד סופו קיימו ישראל: "ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה -- כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה" [רמב"ם פי"א מהל' תפילה ה"ב]. רבינו ה"לבוש" כתב שפתיחת הארון "הוא לנו במקום ביאת מקדש, לפני ולפנים" כלומר קודש הקדשים... [או"ח סי' קל"ג].
*
ועם ה'עד הנאמן' הזה, ספר התורה, חי היהודי ומתהלך עמו במעגל השנה כולה. כמה פעמים בשבוע זוכים אנחנו לשמוע ממנו דברי אלקים חיים ומלך עולם. ממעמד הרי סיני נמשך דבר נוסף לענין קריאת התורה, והדברים מרעידים למי שיתבונן בו היטב. במשנה ברורה [סי' קמ"א סקט"ז] הביא בשם הלבוש שהסגן [הגבאי] הוא כביכול במקום השם יתברך שהוא מצַוֶה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור במקום משה והעולה - במקום כל ישראל ובשליחותם...". דבר זה יסודו מדברי הירושלמי שם [פ"ד דמגילה ה"א] "כשם שניתנה על ידי סרסור, כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור".
יקירי! אתה עומד על משמעות הדברים? אם חושבים על רקע 'מתן תורה' צריך לחשוב גם על הפער התהומי בין מעמד זה לבין קלות ראש, אף ברגעים ש'בין גברא לגברא'.
"משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה"... [רמב"ם רפי"ב מהל' תפילה]. 'ומשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בכל מועד ענינו" [פי"ג שם ה"ח]. משה רבינו ה'רועה הנאמן' מינה את העד הנאמן' שישמור עלינו בכל זמן; לחזק את הקשר עם הקב"ה, להתחזק בשמירת חוקי האלקים ותורותיו בזמנו ומועדו, לחיות עם המקדש וקדשיו, עם קרבנות הציבור שבכל חג ומועד.
"ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת מפני יושבי קרנות..." [פי"ב שם]. יהודי בכל שמחותיו מתקשר עם ספר התורה, החתן, ה'בר מצוה, אבי הבן והבת, ומאידך בימי היארצייט, כולם 'עולים' לתורה, ומברכים בעוז "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אנו חיים אחרת, חוגגים אחרת ואף כשזכרון הורים צובט בלב, עולים ומתחזקים בנצחיותנו, והנשמה מקבלת את עילויה, לפני תורת ה'! תורת אמת וחיי עולם!
*
כשספרי התורה מונחים על הבימה, תוקע היהודי בשופר וממליך את הקב"ה בעולמו. בליל יום הכפורים מקיפים בו את הבימה באימה יתירה, בדמעות ותשובה עמוקה. בחג הסוכות מקיפים אותו בקריאת 'הושענא' ובשמחת תורה שוב סובבים עמו בריקודי שמחה עצומה... בשעת תפילות מיוחדות בשנה פותחים את ארון הקודש, בכדי להגביר את הכוונה והתעוררות. מראה ספרי התורה שבהיכל, מרעידים את נימי הלב ומעוררים לקירבת אלקים ולהתרוממות יתירה...
וכך כתב אחד מגדולי הפוסקים, רבי מנחם קרוכמל זצ"ל תלמיד הב"ח בתשובות 'צמח צדק': "אין פותחין ארון הקודש אלא לפיוטים ותפילות שצריכין כוונה גדולה, כדי שעל ידי פתיחת ארון הקודש תתעורר הכוונה וגם התפילה רצויה ומקובלת היא על ידי ספר תורה..." [סי' נ'].
*
"כאשר נשֹכיל קדושת ספר תורה, כי גדלה מאד וכל ענינה הוא קיבוץ ס' רבוא אותיות בקלף אחד ומברכין עליה ברכת התורה שהיא גדולה באיכות מכל הברכות, כי ברכת המצוות אין כל ברכה רק על מצוה פרטית, וברכה זו היא על כללה...". [ס' ערבי נחל - פרשת האזינו].
בכדי לעורר את הלב באהבת התורה וההתקשרות אליה, הנני לספר לך דבר שלקח את לבבי ביותר. זה היה ב'צעירותה' של העיר בני ברק. פעם אחת מבעוד לילה, קם ה'חזון איש' זצוק"ל, והתהלך על המרפסת אנה ואנה תפוס במחשבותיו מתוך התכוננות ל'ברכת התורה'. מפני האויר הקריר, היה מעוטף בסדין לבן. הימים היו ימי מתיחות בארץ הקודש. אחד השומרים המזויינים שסקר את הסביבה הבחין מרחוק בדמות עטופה בלובן. הוא נבהל וחשב לתומו שאולי הסתנן לכאן מחבל מבחוץ... הוא קרא אליו פעם ופעמיים להזדהות...
בהיות ה'חזון איש' שקוע בריכוז עצום בהכנה לברכות התורה, לא שמע ולא הגיב. השומר מרוב פחדו, לקח את הרובה וירה כדור לעומתו... בחסדי שמים לא נפגע, הכדור הגיע במרחק זעיר מעל לראשו של ה'חזון איש' בקיר המרפסת. היישוב כולו היה אז בהלם מחרדת האסון הנורא, שהיה יכול לקרות חלילה. שמועות שונות התהלכו. מרַחבי הארץ והתפוצות התקשרו במשך כמה ימים לשמוע משלומו של אותו גאון וצדיק מיוחד שבדור.
המעשה היה ביום הקריאה בס"ת. לפנות בוקר הגיעו כרגיל מתפללי המנין הקבוע, לתפילת שחרית כותיקין. ה'חזון איש' ביקש אז מן הגבאי, שיכבדו בעלייה לתורה. אלה שידעו על התקרית בלילה, היו בטוחים שהוא רוצה לברך ברכת הגומל. אכן מכיון שלא בירך ברכה זאת, התברר שהנימוק היה אחר לגמרי... קול נפץ הירייה בעוד לילה, הטרידה את כוונתו באמצע ברכת התורה. ונפשו הגדולה איוותה כעת לברך את ברכת "אשר בחר בנו" מתוך דֵעה צלולה... [פאר הדור ח"ב ע' ק"ד]
*
צא ולמד דרכי גדול בישראל. אדם במקומו היה מזועזע בנפשו עד תכלית. הלא אך זה היה כפסע בינו ובין... ובכל זאת על מה דאג ה'חזון איש' אז? על שברכת התורה לא עלתה בידו כרצונו. לכן חיפש הזדמנות אחרת לזכות לברכה זו עוד בהיות הבוקר. הוא רצה לברך כעת בכל לב במלוא הכוונה וההכרה, להקב"ה נותן התורה הקדושה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". והוא שעמל בתורה תמיד עד מיצוי הנפש, כמה הבין להעריך מתנת עליון זו לאין שיעור... מה נשגבו גדוליך ישראל! חבוקים ודבוקים לתורה, ברכתה, לימודה וקריאתה ללא היסח הדעת...
*
מה נשגבו דברי התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי [זוה"ק ויקהל ר"ו.] שבשעה שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש לקרוא בו בציבור, נפתחים שערי הרחמים והרצון ומעוררים את האהבה למעלה בין הקב"ה לכנסת ישראל... ואז הוא הזמן הראוי לומר "בריך שמיה דמארי עלמא בריך כתרך ואתרך". תחינה נפלאה בהשתפכות הנפש, על קבלות תפילות ישראל, על חסד ה' והטבתו עם עמו, על גאולתו ואריכות ימיו ועל כל משאלות לבו לטובה. ובמיוחד על פתיחת הלב בתורה וקיומה לו ולדורותיו.
בשעת הגבהת התורה, מרַכֵּז היהודי את מבטו על האותיות הקדושות, ה'מחבר' כותב שמצוה לראות הכתב ולכרוע ולומר 'וזאת התורה' [או"ח קל"ד ס"ב] ובמגן אברהם [סק"ג] הביא בשם האר"י ז"ל "כשרואה האותיות עד שיוכל לקרותם מגיע אליו אור גדול...". אור האורות שלנו ספר התורה, "אש שחורה על גבי אש לבנה" משפיע על נפש ישראל, מתוך ראיית הכתב, אור גדול, אור לנתיבתו, להאיר את דרכו בחיים...
*
ושם בהמשך דברי הזוה"ק מוצאים אנחנו שבשעת קריאת התורה, כל הציבור שותקים ומקשיבים כדי שישמעו את הדברים מפי הקורא, כאילו מקבלים אותם מהר סיני...:" וכולא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה, כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני". מאמר מפורש הוא בגמרא [סוטה ל"ט.] "כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה. קריאת התורה קשורה למעמד הר סיני ומשם נובע דין השקט המוחלט, בשעת קריאת התורה שחיוב גמור הוא מדינא דגמרא... והרי כך מברך העולה לתורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" מָתי? במעמד הר סיני!!! וכך כתב רבינו ה'לבוש' הקורא בתורה צריך שיאחוז בספר תורה בשעת ברכה וקריאה, כאילו קיבלוֹ עכשיו מהר סיני. [או"ח קל"ט י"א].
*
הזכרתי לעיל את הרב מלובלין זצ"ל. זכורני שהלכתי לבקר פעם תלמיד ותיק של 'ישיבת חכמי לובלין' העתיקה, יהודי ישיש ותלמיד חכם מופלג. הוא סיפר לי על שיחה חודרת של רבו הגדול הגאון ר' מאיר שפירא בת שבע מילים, שנחרתה עמוק בזכרונו. הכל עדיין היה חי עומד עוד כנגד עיניו... הוא למד אז בישיבה הדגולה ופעם קרה שנכשל ודיבר בשעת קריאת התורה... הרב זצ"ל הבחין בזה ולאחר התפילה קרא אותו אליו. הוא לא דיבר עמו כלום על מה שהיה, אלא הוציא גמרא זבחים, פתחה לדף י"ט: והתחיל ללמוד עמו בהתלהבות, את מה שכתבו התוספות שם [ד"ה עמידה] בשם הירושלמי לענין קריאת התורה... "כשם שניתנה באימה, כך נוהגין אותה באימה" ולא הוסיף...
דברים אלה שאמר רבו הגדול בחיבה אבהית ובלב מלא, חדרו אל לבו מאז. כשהוד אישיותו חופף על תלמידו הצעיר האהוב עליו כבן, הביע הרב מלובלין בקסם המיוחד שעל שפתיו, שמעמד הר סיני ותחושתו באימה וביראה, נמשך גם בשעת קריאת התורה... את שבעת המלים האלה ביטא ברגש עמוק והדברים נבעו מ'דם התמצית' שבו, וכך חדרו עמוק ללב התלמיד ונשארו שם במשך שבעים שנה ושנות הזעם ביניהם... הרב הצליח לעורר אצלו מתוך אהבה, רגשי סיני בזמן קריאת התורה...
הרי כך היה רגיל הרב זצ"ל לחתום את מכתביו "החותם בלב מלא געגועים לאהבת תורתנו הקדושה ולומדיה" וכאן קדחו וקלחו דבריו, מתוך חום לוהט של אהבת התורה ולומדיה גם יחד...
*
פעימות הלב שבנתינת התורה צריכות להתעורר שוב ושוב באדם, בכל פעם שניגש אל ספר התורה ושומע את מה שכתוב בו. והרי כך כתב הרמב"ם בנושא כבוד ספר תורה: "דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר" [סוף הל ס"ת].
רבי אברהם סבע זצ"ל בעל 'צרור המור' שהיה מגדולי ספרד בזמן הגירוש, אמר על עצמו שהיה דורש ברבים הרבה פעמים בענין הזה, לפני שהתחילה הגזירה האיומה בארצו : "אע"פ שישראל עוסקים בתורה אין מכבדין אותה... ובשעת קריאת התורה צריך להקשיב לדברי הקורא, כמו ביום מתן תורה, ולשמוע דברי הקריאה, לראות אם קיימו כל דברי התורה, או בטלו אותם, ולשוב בתשובה... ויש להם לכוין בדבריו, כיום מתן תורה שהיה יושב בהר". [פ' פקודי].
יקירי! בכדי לקבל מושג על תוקף הענינים בהלכה, אנא נחזור על דברי המשנה ברורה, בביאור הלכה סוף סי' קמ"ו [ד"ה והנכון]. שכתב על חומר שיחה בטלה בשעת קריאת התורה בפרט והדבר נוגע עד לחילול שם שמים ח"ו . דרכו של ה'חפץ חיים' זי"ע, בספרו "משנה ברורה" היה כידוע, לקבוע גופי הלכות ולא חומרות.
*
באותו הסימן שבשולחן ערוך [קמ"ו] נפסק באופן חד וברור, האיסור הגמור לצאת מבית הכנסת משעה שנפתח ספר התורה, אפילו עדיין אם לא התחילו לקרות בו. ר' ישראל! אף דבר זה מצוה לפרסמו והצלת נפשות יש בזה! במשנה ברורה פסק שמי שלא שמע עדיין קריאת התורה, אסור לו לצאת אפילו בין גברא לגברא! מקור ההלכה הוא מדינא דגמרא בברכות דף ח. אנא נישמר וניזהר בזה תמיד וגם נמסור זאת לדורות!
*
ראוי מאד לעבור על סימן רפ"ב שביורה דעה, ולעיין בפרט באיסור של "לא יחזור אחוריו" כלפי ספר התורה. דבר שכיח ומצוי הוא, שכמדומה אינו ידוע כל כך. [כשספר התורה מונח על הבימה נחשבת הבימה כרשות אחרת לענין זה, אבל כשאחד יושב בבית המדרש ואוחז ספר תורה שיקראו בו 'מפטיר' אח"כ, אין היתר לשֶבת לפניו!] וכמו כן צריך לזכור את חיוב הקימה מלפני ספר תורה עד שיגיע למקומו או שיתכסה מעיניו. "הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד לפניו".
הרבה פרטים ישנם בהלכות קריאת התורה וכבודה. הזכרתי רק כמה מהם. הדברים מפורשים בט"ו הסימנים שבאורח חיים קל"ה-ק"נ ובשלשה שבהלכות שבת רפ"ב-רפ"ה. אשרי הלומד ואשרי המקיים!
ובכן ר' ישראל! הבה נתכונן כעת יום אחר יום, למעמד הר סיני, אף מתוך אחיזה בקדושת ספר התורה וקריאתה: "דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר!". נשוה לנגד עינינו את חרדת עַמֵנוּ בקבלת התורה "וַיְהִי קוֹלֹוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" נזכור נא תמיד שיש המשך לתחושה אדירה זו: "כשם שניתנה באימה, כך נוהגין אותה באימה!!!"
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת נוספת של דבקות בה' ובתורתו
ותשומת לב מיוחדת לקריאת דברי אלקים חיים
מתוך ספר התורה, העד הנאמן...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 525.docx
- (38.3 KiB) הורד 128 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז...
עבודת בין אדם לחבירו בימי הספירה
לר' ישראל יקירי שליט"א
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר. [ישעי' י"ג] לרגל ימי הספירה, ימי תיקון המידות בין איש לרעהו; ימי הכבוד, ההערכה וקירוב הדעת לקראת קבלת התורה; הבה ואקדים לך, אהובי, סיפור שיש בו מן הענין ההוא, מלווה בהשגחה פרטית מופלאה ביותר. הסיפור מראה על כוחו של יהודי הטמון במעמקיו, להתגבר ולתקן.
בהיותי באיזור העיר 'בופאלו' בארה"ב, כמרחק שעתיים מעיר טורונטו. ייחדתי זמן להתפלל ליד 'ציון' איש קדוש, הנמצא באחד מפרברי העיר. מקום מנוחתו הוא של הגה"ק מליניץ זצוק"ל, רבי אליהו יוסף רבינוביץ, נינו של בעל "תשואות חן" מליניץ תלמיד הבעש"ט זי"ע. צדיק וגדול בתורה היה רבי יוסף, גיסו של הרה"ק רבי מרדכי דוב מהורנוסטייפל [חתנו של ה'דברי חיים מצאנז] זי"ע. שהיה מקושר אליו ביותר. בגלל הפוגרומים באוקריינא הגיע רבי יוסף לחופי ארה"ב, והתמנה לרב קהילה בבופאלו. נלב"ע בי"ג חשוון שנת תרע"א.
*
בתוך ה'אוהל' בין ספרי התהילים והנרות, הבחנתי בעמודים בודדים ביידיש וגם באנגלית, בהם נרשם על ידי בעל המעשה, מה שקרה במקום ההוא באורח פלא. משפחה אחת בניו יורק היתה זקוקה לישועה. מששמעו שבעיר בופאלו יש ציון של צדיק מן הדורות הקודמים, השתדלו להגיע לשם לשפוך את לבבם, בזכות הצדיק. במטוס נראה יהודי נוסף חובש כיפה. לא עלה על הדעת שאף הוא נוסע ליעד ההוא.
ב'אוהל' לא היה איש. שם התייחד הלב להתפלל ולבקש על ישועתם. כעבור עשר דקות נפתחה הדלת ואז נכנס אותו היהודי. מקרוב כבר היה נראה מוכר קצת. שיחה קצרה אתו העלתה זכרונות מצערים מאד מימי ילדותם, מלפני עשרות שנים.
היהודי שקראו לו דָוִד, החוויר ונרתע מן המיפגש הפתאומי הזה שהעמיס עליו כאב רב. הכל שב ועלה בזכרון. שתי המשפחות היו פעם קרובות ביותר עוד מימי הסבים שהיו בני עיר אחת באירופה שלפני המלחמה. הדור הבא, אבות המשפחה היו ידידי נפש ממש מנעוריהם. ילדיהם גדלו יחד כבני דודים. עד שנעצר והסתיים הדבר בפתאומיות...
הם עוד היו אז ילדים ולא ידעו בדיוק מה שקרה. משום איזה תקרית, "גבה טורא" בין הידידים. פירוד מוחלט נוצר בין המשפחות והם התנתקו כליל והתרחקו זה מזה בתכלית הריחוק ר"ל. אפילו השמות שוב לא הוזכרו. מאז עברו שלושים וחמש שנה וכאן נפגשים שוב, הצאצאים שנפרדו תחת קורת גג אחד...
*
"הקב"ה מזמנן לפונדק אחד" בדיוק באותה שעה ממש נפגשו שוב נשמות מרוחקות בעיר רחוקה, ליד ציון הצדיק מליניץ. רק הם היו שם ולא אחר. הלא דברים בגו.
נפש כאובה מישראל, יצאה אז מן האוהל. וכך נמסר בכתב באותו גליון שקראתי שם מעדות בעל המעשה. "צלצלתי לאבי ואמרתי לו "אבא! אנחנו נמצאים בבופאלו ב"אוהל" של הצדיק מליניץ להתפלל על ישועה. אתנו נסע בדיוק באותה טיסה, בן ידידך לשעבר... אף הוא נמצא כעת כאן. רק אנחנו בלבד".
"מעבר לקַו לא נשמע הגה, כי אם נשימה כבדה. שתיקה מעיקה. "אני שומע" ענה קול מעומעם. "אני צריך ללכת עכשיו" והשיחה נותקה. משמע, שהענין לא היה פשוט כלל".
"חזרתי לאוהל והמשכתי להתפלל. כנראה שגם על המבקר השני, דוד, עברה סערת נפש דומה. הוא סגר את התהילים וניגש אלי. "אנחנו יהודים ומאמינים שאין מקרה בעולם. באנו לכאן בדיוק באותו זמן, מפני שזקוקים אנו להיוושע כל אחד בעניינו. אות מן השמים יש כאן שצריך לפעול משהו לקרב את הלבבות. אין לי מושג מה שקרה אז בין ההורים. אמנם עברו 35 שנים. חושבני שמוטל עלינו לתקן זאת...".
"בהחלט" אמרתי. "צריך לפעול. כבר צלצלתי לאבי בינתים"... התחזקתי שוב בענין. עזבתי את האוהל ושוב התקשרתי לאבי. הפעם פרצתי בבכי. ". "אבא! התחננתי. אולי הגיע הזמן לפיוס. כבר עברו כל כך הרבה שנים. אולי הגיע הזמן לסלוח ולהתפייס. אבא! אנחנו מצפים לישועה. כבר עברו כל כך הרבה שנים. אנא...".
ברם, אבי עדיין לא היה מסוגל לכך, לשנות כיוון מרגע לרגע ולטפל בערימות של כאב והתמרמרות היה למעלה מכוחותיו אז. "אין לך מושג, איזו עוול נגרם לי אז" אמר. "אבא!" המשכתי בבכי סוער. אולי בכל זאת. אחרי שלושים וחמש שנה?!". "אני לא יודע. אני לא יודע" נשמע מעבר לקו. שוב נותקה השיחה".
"לפני שנפרדתי עם ר' דוד, בן הידיד לשעבר, החלפנו מספרי טלפון והבטחנו לפעול הלאה בענין. חזרתי לניו יורק וספרתי על המאורע לאחי, שהוא בעל יזמה יותר. הוא התקשר לר' דָוד, והלה מסר לו שאף הוא ניסה לפעול על אביו ולא הצליח. האמא דווקא כן התרצתה אבל לא האב. כנראה שזה היה נסיון קשה ביותר. מי יכול לשפוט. התערומות היו קשות מנשוא".
*
"אחי החליט אז לנהוג בדרך תחבולה, כפי שנהג אהרן הכהן בשעתו, דהיינו לתת לכל אחד את הרושם, שהשני רוצה להשלים... [אבות דרבי נתן פי"ב ג'] הוא החליט ופעל ועשה תיכף. לאבא נשלח אז מגש פירות ענק ומפואר עם פתק מחבירו לשעבר, כאילו הוא מוכן לפייס ולהתפייס...". ודבר זה כן פעל את פעולתו. קדושתו של אהרן שברה את הקרח הנוקשה ועוררה את מדת הרחמים בלב היריבים. "בשלום ובמישור הלך עמי ורבים השיב מעוון" נאמר על אהרן הכהן.
*
"אחרי כמה שעות צילצל אבא. שוב לא נשמע קול מעבר לקַו, כי אם רוח סערה מטלטלת ובכי עז. ואז נפלטו המלים הבאות מתוך התרגשות עצומה. קול זעקה פנימית של נפש מישראל. קול רווי דמעות חרטה ושבירת המידות מעל הטבע. התגברות הטוב באדם. קול יהודי הדבק במדת קונו יתברך, מתרצה ברחמים.
לנצח לא אשכח את המלים של אבא ברגעי המיפנה האדיר, כששיתף אותי במה שחווה. וכך אמר: "הוא צילצל אלי ואמר: "מָחול לך, מחול לך, מחול לך" ואני עניתי אחריו את אותן המלים בכל לב. אנחנו שוב ידידים...". כך בישר לנו אבא. קול הבכי התגבר ועלה ועמו התגבר הרגש היהודי, הטהור, המזוכך והמזוקק.
העבר הנכאב נמחק ופינה את מקומו להרגשה נפלאה ועריבה של פיוס; לעתיד מזהיר ומאיר באור השלום, אושר, נועם והקלה של סליחה ומחילה כנה. ההר שהפריד בין הנפשות נעקר ושוב התחבר הקשר העתיק במשפחה. באהבה ואחווה. שוב נבנה גשר על פני מים אדירים, שוטפים, מפרידים. גשר יהודי עתיק יומין. בשלום ובמישור הלך עמי.
*
מאמינים בני מאמינים אנחנו. מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש אני ה'. [ישעי' מ"א]. הלא דבר הוא!? אבות משפחה שרויה במריבה עמוקה כל כל כך, וצאצאיהם נפגשו באותה שעה ממש בעיר נידחה. והרי זה מראה את רצון ההשגחה בזה. והסיפור לא הסתיים בזה. הישועה והרווחה לא איחרו לבוא. בתנו בת ה26 התארסה אחרי ארבע חודשים". הישועה נפעלה מתוך עבודת התיקון בין איש לרעהו ובייחוד כח "מעביר על מידותיו".
עד כאן ממה שזכור לי מן הגליון ההוא שנשמר לזכרון בתוך האוהל... אוהל הנמתח בדרי מעלה. מלאכי השלום מלאכי עליון...
התקשרתי אחר כך למכר ותיק בשם הרה"ח ר' יונה לאנדא הי"ו מניו יורק , שהרבה פעל למען קדושת המקום המיוחד ההוא ופרסומו. הוא אמר לי שסיפור זה קרה לפני כעשר שנים.
*
מיוחדים הם ימי הספירה לעבודת תיקון המידות שבין אדם לחבירו, בעקבות מה שקרה בתקופה זו לכ"ד אלפים מבחירי העם, תלמידי רבי עקיבא. חז"ל קבעו את הדבר: "על שלא נהגו כבוד זה בזה" [יבמות ס"ב:]. אין לנו מושג בגדלותם של קדושי עליון אלה, כשם שאין לנו הבנה בחוט השערה שדקדקו עמהם מן השמים, לפי ערכם הנשגב. עיקר משימתנו היא תיקון העתיד שלומדים מכאן. מאסון האומה המחריד יש להסיק, כמה חשוב הוא ענין כבוד חבירו. והרי מדה טובה מרובה. אם העדר הכבוד גרם למה שגרם ר"ל, הרי על אחת כמה וכמה, שההערכה ההדדית בין אדם לחבירו מביאה לידי חיים, בעולם הזה ובחיי הנצח.
*
לפני שבוע עסקנו בענין ספר תורה וכבודה. הבה נמשיך במה שנמשל לספר תורה... הרי לימדונו חז"ל שאדם מישראל דומה לספר תורה ואפילו אדם פשוט מישראל. [שבת ק"ה: ורש"י שם]. מה שגבו דברי המאירי שם: "שהמצות בלב האדם, כאותיות בגויל...", הבעש"ט זי"ע היה אומר, שראוי לזכור תדיר שיהודי הוא ספר תורה.
דבר זה מעורר הרבה מחשבה ורגש. כמה יראת הכבוד מרגישים אנו לעומת ספר התורה! יש לזכור אמנם, שאם דימו חז"ל אדם מישראל לספר תורה, משמע שאף אליו יש להתייחס בהערכה...
מאד ראוי להתבונן בהשוואה זו, ולחדש בה נקודות חדשות. להלכה ישנו איסור
להפנות את הגב אל ספר תורה. הדברים אמורים גם לספר תורה שבנפש היהודי. דימויָים של חז"ל קורא אלינו: "לך לקראת היהודי בחיבה, קרבהו אל לבך ואל תיסוב פניך ממנו..."
ספר תורה צריך להגיהו, לראות אם יש אות חסרה, לחזק את תפירותיו, לדאוג על שלימותו, להדרו בכל מיני הידור ולכבדו בכבוד מלכים... ספר תורה אין משאירים אותו לבד. מאז שמוציאים אותו, תמיד סובבים אותו אנשים בחיבה. בין אם הוא ספר תורה חדש או עתיק. וכמו כן ביהודי, אנא אל תשאיר אותו לבד, לא בילדותו, לא בצעירותו ולא בזקנותו. ספר תורה שמחים עמו ומכתירים אותו בכתר ובדומה לזה: קבל את פני כל אדם בשמחה ושים אותו עטרה לראשך...
*
ולעומת זאת, יש דין בהלכות ס"ת [באו"ח קמ"ז א' וביו"ד רפ"ב ד'] שצריך הפסק בגד כשרוצה לנגוע ביריעות הספר תורה. אולי נמצא בזה רמז אף בענין נפש ישראל הדומה לספר התורה, שגם בה יש להזהר ב'הפסק מטפחת של משי', ביחס של עדינות שלא לנגוע ולא לפגוע. לשמור מרחק של כבוד, לא להתקרב יותר מדי לרשות היחיד שלו.
ספר תורה צריך לקרוא אותו בדקדוק רב ולא לטעות. יש להאמין שבפנימיותו שוכנים דברים גבוהים ונסתרים, אף את אותיות הנפש שביהודי, יש 'לקרות' בעיון רב ולא לטעות בהן מתוך רושם שטחי ומרופרף. אף במעמקיה שוכנת נקודה פנימית קדושה...
לפני 'קריאת' תוכנו של יהודי, ראוי לזכור את נוסח הברכה "אשר בחר בנו מכל העמים" כמו לפני קריאת התורה, הרי נֵצֶר הוא לעם הנבחר... וכמובן כמו ששומרים על קדושת ספר התורה שלא יתחלל ח"ו, כך יש להשגיח על קדושות הגויל והאותיות שבתוך האדם שלו, של חבירו ושל סביבתו...
*
והרי דוגמה ל'פירוש חי', לאותן משמעויות ב"הלכות ספר תורה" ביחס ליהודי. ממאורי התורה בדורו ופוסק גדול היה הגאון הנודע רבי יצחק פייגנבוים זצוק"ל, ראש בית הדין בווארשא, ומן המקורבים ביותר אל בעל ה"אבני נזר" זי"ע שאהבו אהבת נפש.
לפני שנים רבות ראיתי את ספר תולדותיו "אור פני יצחק" בבית אחד מזקני חסידי סוכטשוב, הרה"ח ר' אברהם פרשן ז"ל מטורונטו שהכרתיו היטב. את הספר כתב גברא רבא, בנו הגאון ר' ישראל איסר הי"ד, ונדפס בשנת תרצ"ט, ממש לפני פרוץ המלחמה. חיבור יקר הוא ואוצר בלום ממשנתם וחייהם של גדולי התורה וחסידות בימיו.
בספר לימוד זה הונצחו תולדותיו ומסכת מידותיו של רבי יצחק. בכלל, מלא הוא חידושים ועדויות ממקור ראשון, ממראות מקדשי האמת, שדבקה נפשו בהם של רבי יצחק. הוא היה תלמיד מובהק של החידושי הרי"מ בווארשא, והוא לקחו עמו לקאצק אל השרף זי"ע. בספר ההוא נמצאים זכרונות מפעימים מן הימים ההם.
גאון מפורסם זה מפארי יהדות פולין, היה זהיר בכבודו של כל יהודי ממש ואף הפשוט ביותר. הוא לא נתן לאיש לשמשו לרבות בני הבית. הוא גידל יתום בתוך ביתו ואף ממנו סירב שישמש אותו, כי אם בתגמול. הוא לא ציוה ולא פקד שום דבר על איש, רק בדרך שאלה ובקשה. אף בכבוד תלמידיו היה נזהר ביותר.
ספריה עשירה היתה לו לרבי יצחק ובו גם כתבי יד יקרים. הרבה אנשים הגיעו אליו לעיין בספרים.כשהיה אחד המבקרים מעיין בספר, והוא הגאון בעצמו, היה זקוק לספר הזה, היה עומד וממתין בסבלנות מן הצד, עד שיגמור האורח לעיין בספר. הוא נזהר להביע ביקורת על איש והתרחק מאד מביטוי משמעות של גנאי. וכך התחבב הגאון ביותר על תושבי ווארשא לכל גווניה. כמה דקדק בהלכות ספר תורה של נפשות ישראל, באשר הם שם... מה יקרו גדוליך ישראל! כמה חסו על כבודו של כל יהודי!
*
"מה יפית ומה נעמת" נאמר על ישראל במגילת שיר השירים. חז"ל הקדושים מבארים זאת בנעימה קדושה. ובין הדברים אמרו: "מה יפית בקריאת שמע ומה נעמת במזוזה, מה יפית בתפילין ומה נעמת בסוכה, מה יפית בלולב ומה נעמת בתשובה". ר' ישראל! הרי כל יהודי שומר מצוות יש לו קשר לכך. הרי אף על יהודי הכי פשוט, ההולך לבית הכנסת כשטלית ותפילין בידו. סוככות המלים האלה ממגילת קודש הקדשים. מה יפית ומה נעמת, היהודי! ביופי של מעלה, בנועם ה'...
*
פרקי אבות נפתחים כידוע ב"משה קיבל תורה מסיני" והרב ברטנורה קבע מתוך כך יסוד ברזל לכל התורה הנלמדת ממשניות אלה. "לומר לך שהמידות והמוּסָרים שבזו המסכת, לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני". מסיני! הכל מפי הגבורה נאמר. כשמתכוננים למתן תורה ומעמידים לפני העינים את מעמד הר סיני, ראוי לזכור כמו כן, שכל מלה שבמסכת זו, ניתנה מסיני!
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" [פ"ב מ"י] אמר התנא רבי אליעזר הגדול. והוא הקדוש אמר לתלמידיו, כשבאו לבקרו כשהיה חולה וביקשו: "למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא" הדבר הראשון שהזכיר היה: "הזהרו בכבוד חבריכם".
*
והרי לפנינו משנה נוספת ערוכה מסיני. דברי אלקים חיים ששנה רבי אלעזר בן שמוע, מתלמידי רבי עקיבא. "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים [פ"ד מי"ב] [גירסת הרבה ראשונים היא: יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך".] אין הכוונה כאן להשוות את כל עניני הכיבוד כאחת, אלא שה'מכנה המשותף' הוא כאן: החביבות היתירה לכבד את הזולת... [תוספות יום טוב בשם מפרשים].
וכאן בא ה"מדרש שמואל" [לרבי שמואל די אוזידה תלמיד האר"י ז"ל ורבי חיים וויטאל] ובונה לו בנין מופלא מתוך כוונת המשנה והוא: גדר וסייג, חומרא והרחקה, בענין כבוד הבריות. העלאת דרגת הכבוד במדרגה אחת יותר מן הראוי, כבוד תלמידך ככבוד חברך וכן הלאה...
וזה לשון קדשו: "וכדי שלא יגע בכבוד הראוי אליו ולא יפחות ממנו, יעשה סייג אל הכבוד. הלא הוא שיהיה נערך בעיניו כל אדם מדרגה אחת למעלה מן הערך הראוי אליו, והתחיל ואמר: שאם הוא תלמידך נהוג בו כבוד כאלו הוא חבירך ... כן כבוד חבירך יהיה בעיניך חשוב כאלו הוא רבך ... וכן מורא רבך יהיה חביב עליך כמורא שמים, לבלתי תחטא בכבודו"
[ואגב, נקודה חשובה מאד בענין חינוך אמר פעם הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל. "אני נותן לתלמיד את ההרגשה, כאילו אני מעריך אותו ברמה מסוימת. הרמה הזאת היא אכן גבוהה מִדַרגת התלמיד במציאות, אלא שההערכה ההיא גורמת, בצורה חיובית ומעודדת, שהוא ישאף להגיע לשם, בכדי להיות ראוי למה שרבו חושב עליו...].
כמה גדולים דברי חכמים! "ועשו סייג לתורה" נאמר מפי אנשי כנסת הגדולה, בפתחה של מסכת אבות. וכאן רואים שצריך גם לעשות סייג וגדר, אף לכבוד הבריות, יש לחשוש שמא יעבור ויפגע, ולכן צריך להחמיר ולהוסיף בכבודו, שמא יפחית חלילה... החובה לעשות סייג לתורה, כולל אף את משימת היהודי בכבוד חבירו.
*
מדהים הוא פירושו של ה"מדרש שמואל" תלמיד של האר"י הקדוש, שהוציא מתוך פשוטה של משנה מפורשת. איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר "כי מכבדי אכבד"... [אבות פ"ד מ"א] לפי שהמכבד את הבריות מעלה עליו הכתוב כאלו מכבד לשם יתברך!!! והטעם כי עם בני ישראל הם חבל נחלתו יתברך והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו , הרי נראה ברור מן הפסוק כי המכבד את הבריות כאלו מכבד את המקום והש"ית הבטיחו כי הוא יכבדהו...
*
כשהגיע הגאון מטשעבין זצ"ל לארץ הקודש מגלותו בחוסר כל, ביקשו תלמידיו להזמין לו איצטלא של משי לכבוד שבת. הם פנו לחייט אחד בירושלים ושלחו אותו אל הרב לקחת את המידה. כשהגיע החייט למלון בו התאכסן, התפלא אותו גאון ואמר: "אם הבגד נועד עבורי, אתה צריך לבוא אלי? אני הייתי צריך לבוא אליך, למקום עבודתך! התעקש החייט ואמר, שהואיל ומוצאו מעיר קראקא הסמוכה לטשעבין, הרי הוא מחוייב בכבודו...
הרב שאל אז את החייט אם יש לו פועלים בחנות. וכשהלה ענה שיש לו פועל אחד, הסכים הרב שהחייט יקח את מידתו, בתנאי שאם יחזור לחנות ויראה שהתרשל הפועל קצת, משום שבעליו לא היו שם, לא יקפיד עליו. הוא איננו רוצה שבסיבתו תיגרם עגמת נפש ליהודי... [שר התורה 421]. לקחים שונים למדנו בסיפור מאלף זה, וביניהם הערכת החייט ומלאכתו, והמחשבה האצילה על תחושת הפועל...
*
שגב ימי הספירה... בשעתו לא היה מובן לי שבספר 'שפת אמת', לא מצאתי אף רמז לנושא הצער שבימי הספירה, כלומר, ענין תלמידי רבי עקיבא והלקח הנובע מזה בין אדם לחבירו. אדרבה, הוא מפליג ומפליא ברוממותם של ימים אלה, על טהרתם, על ימי בירור והתשוקה, ימי עלייה והכנה. "ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע". [אמור תרל"ג] "ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם, מיציאת מצרים עד קבלת התורה". [שם תרמ"ב] וכהנה וכהנה.
דומה שמתוך העלם ו'שתיקה' זו, ממה שלא הזכיר ה'שפת אמת' אותו צער במפורש, יוצא מוסר נוקב. ידוע הדבר שמבני היכלו ושומעי לקחו של ה'שפת אמת' היה מצופה, עד שלא נגשו לשמוע את דברי קדשו, שידעו את פרשת השבוע, מפרשיה ומדרשיה ועוד...
ובכן, יתכן שאף זאת היה מצפה מהם, חסידי עליון מבקשי ה', עוד לפני שהגיעו אליו. תיקון המידות כחובת הזמן. העלמת הענין כאילו מביעה בדממה: "דאס דאַרפסטו אליין פארשטיין. את זאת עליך להבין בעצמך". זה האל"ף בי"ת, שכל יהודי חייב להפיק ולהבין מתוך דברי חז"ל. דבר זה צריך להיות קבוע בלבך בהכנה תחילה, לפני שבאת לכאן. כאן כבר עוברים לשלב נעלה וגבוה יותר. ודווקא מתוך הכנה זו בינך לבין עצמך, תזכה להשיג את שגב ימי הספירה, כימים טובים, ימי עלייה בירור ותשוקה...
*
והרי תופעה נפלאה שעוברת כחוט השני בכל ספרי ה'שפת אמת'. כידוע קיצר ה'שפת אמת' בלשונו מאד. במלים אחדות טמונים רעיונות שלמים ועמוקים. הוא קיצר בלשון הפסוקים והשתמש בראשי תיבות. הכל קצר ומתומצת בתכלית. חסידים של פעם היו רגילים לומר: "אפילו "קרופקה" [נקודה] בספר 'שפת אמת', צריכה לימוד".
ועם זאת... כשה'שפת אמת" מזכיר ענין הנוגע לכל יהודי, הוא משתמש תמיד בלשון מורחבת: "כל איש ישראל" בלי קיצורים ובלי ראשי תיבות. הוא איננו כותב "כל אחד" למרות שברור שהכוונה לבני ברית בלבד. הוא גם לא כותב "כל יהודי" למרות שיהודי הוא תואר נעלה מאד. הוא כותב וחוזר וכותב שלש מלים אלה בעקביות: "כל איש ישראל", גם אם היה יכול לצמצם במאות מלים בספרו....
מדהים! מי יבוא בסוד קדושים. ברם אולי ניתן להבין זאת, מפני ש"איש" בתנ"ך ואף בתורה שבעל פה, מורה על לשון גדולה וחשיבות. [ראה רבינו בחיי שמות ל"ה, ל"ה ותוס' יו"ט סנהדרין פ"ג מ"ו]. ואף שֵׁם "ישראל" כלעצמו מורה על המעלה העליונה, הקדושה, הגדולה והשמחה. [ראה אוה"ח הקד' ברא' מ"ז כ"ח].
כשמזכיר ה'שפת אמת' כל יחיד מישראל כחלק מן האומה, הקפיד לכתוב כל פעם "כל איש ישראל" בצורה מלאה וברורה, מתוך הערכה, חשיבות וגדוּלה לכל אחד בנפרד, לכל נשמה ממש, יהיה מי שיהיה... כשנוגע הדבר לחשיבות איש ישראל, לא מצטמצמים!!!
*
כל איש ישראל... והרי תיאור דרכו של הגה"ק רבי חנוך צבי הכהן מבנדין זצוק"ל, חתנו של ה'שפת אמת' שהיה חביב עליו עד לאחת. הוא היה ידוע באהבת ישראל הנפלאה שלו. כולו היה שופע חסד ורחמים. תמיד הָמה ביתו מאנשים והוא קירבם בשתי ידים בחיבה וסבלנות אין קץ. פעם בימי החורף הקשים נכנס לפניו יהודי והרב קבל פניו בשמחה עצומה ואמר בקול: "כמה טוב שבאת! כמה טוב שבאת!". הוא הושיבו במקום מכובד וביקש להביא לפניו כיבוד, כשהוא מוסיף ומכריז: "אזא טייערער גאסט! אורח כה יקר!". כשיצא האיש, נכנסה הרבנית ושאלה: "מי הוא אותו אורח הנכבד הזה?". והרב ענה: "איך ווייס נישט, איך קען אים נישט. א ייד. אינני יודע. אינני מכירו. יהודי...".
*
נקודת עומק הסיפור איננה צדקות ואהבת ישראל יתירה בלבד, אלא דווקא מבט זך וחודר, מלא הכרת האמת לאמיתה. ה'בענדינער רב' הכיר והבחין בפנימיותו של כל איש ישראל את צלם האלקים שבו. כן השתקפה לפניו דמות כל עובר ושב ולפי אַמת המדה ההיא כיבד אותו, כפי שראוי לו באמת. הוא נחשב לו כאורח יקר מכל היקר. וכי משום שלא הכירו אישית ולא ידע את שמו, האם זה מפחית מערכו? הרי שוכנת בו נשמה עליונה, חלק אלוק ממעל. הרי נחשב הוא כספר תורה חי!!!.
*
אומרים על הבעש"ט זי"ע, שפעם אחת פנה לתלמידיו וביאר להם בדרך נפלאה את המקרא בספר מלאכי [ג' י"ב] "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צב-אות". כשם שחוקרי הטבע הגדולים ביותר, לא ישיגו אפילו במעט את האוצרות הטמונים במעבה האדמה, כח הצומח, המתכות השונים, המעינות והתהומות. כמו כן אין להשיג את ערך האוצרות הטמונים בכל יהודי. עם ישראל בכללו ופרטיו הוא "ארץ חפץ" של הקב"ה כמאמר הכתוב: כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבא-ות...
ר' ישראל! אתה פוגש יהודי ברחוב, דע לך שאינך יכול לעמוד על טיבו האמיתי, עד כמה שאנו מחזיקים את עצמנו ל'מבינים'. עולם מלא לפניך! הנה שוכנת בו נשמה קדושה, חלק אלוק ממעל והוא בעצמו יתכן וצפונים בו כוחות עצומים. כמה וכמה יהודים 'פשוטים' פגשתי ובמשך הזמן הבחנתי בהם מדרגות מדהימות ממש, בפרט בעניני אמונה, בטחון וקירבת אלקים. מהם אומללים ממש ר"ל, שיוושעו נא במהרה. הם לא מפסיקים להלל ולהודות ושם שמים שגור בפיהם. יקירי! אין לנו מושג לאיזה עם אנחנו משתייכים!
*
מה נשגבו דברי הרמב"ם, על הכרת ערכו של יהודי בכלל והאיסור לזלזל בו: "אף אם הם עמי הארץ ואף על פי שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". [פכ"ה מהל' סנהדרין ה"ב].
וכך יוצא מדברי ה'נשר הגדול' שם: עצם העובדה שהוציא הקב"ה אותנו ממצרים בכח גדול וביד חזקה, מראה את ערכו של כל יחיד אפילו פשוט שבפשוטים, עד סוף כל הדורות. אף אחד לא נגאל כ"נספח", ונגרר אגב הכלל, אלא כל יהודי היה חשוב לפני המקום ברוך הוא להיגאל בפני עצמו.
ואף בקריעת ים סוף הוכח הדבר... חז"ל אמרו [ברש"י כאן ע' תנחומא בשלח י'] שנקרע הים לי"ב גזרים, וכל שבטי ישראל הלכו שם בדרך המיוחדת להם. השפת אמת מלמדנו שכל זה בא "להודיע שכל שבט כדאי לגזור הים בשבילו". ולא זו בלבד, אלא "כל איש ישראל ראוי לקרוע הים בשבילו. לכן כתוב פוררת בעזך ים, משמע לפירורין. לכל איש ישראל היה חלק בקריעת ים סוף... [פסח תרס"ד]. אין לשער את כוחו, זכותו ומהותו של יהודי. וכאמור, "איש ישראל" הוא תואר חשיבות!
*
היטב זוכר אני את הביקור בביתו של פוסק הדור, הגאון הגדול ר' משה פיינשטיין זצ"ל באיסט-סייד שבניו יורק. י' אדר שנת תשל"ו. בחור צעיר הייתי כשדרכתי בפעם הראשונה על יבשת אמריקה. נישואי אחי הגדול שליט"א התקיימו שם. למחרת החתונה נסעתי עם אחד מידידי אחי, לקבל את פני עמוד ההוראה, שגדלותו היתה שייכת לדורות הקודמים. המראה הזה עדיין חי בקרבי. הוא ישב וכתב אז את חידושיו על מסכת שבת.
התבוננתי על ספר התורה החי. מצחו הגבוה היה חרוש קמטים מתוך עמלות ויגיעה בתורה. הוא פנה אלינו בפנים מאירות ובחביבות. הוא שאל לשמי וכשעניתי לו, נענה לתדהמתי בפשטות, כדַבר איש אל רעהו: "אחיכם התחתן אתמול. אני מתנצל שלא היה ביכולתי לבוא להשתתף בשמחתכם...". התברר שהוא היה מיודד עם המחותן ז"ל והתכונן לבוא, אלא שלא עלתה בידו. השתוממתי, ענק בתורה שהעולם היהודי בכל פינותיו נשמע לפסקיו ולמוצא פיו. והוא מפייס בחור צעיר שבקושי הבין שיחת חולין שלו, על שלא השתתף בשמחת אחיו... כמה ענווה יש כאן! מן ההר אל העם ירד בכדי לתת הרגשה של חשיבות לבחור צעיר, שאיננו מכירו מתמול שלשום...
*
כבוד הזולת והערכתו, מרומם את איכות החיים לאין שיעור ואף את קדושת החיים. הכבוד ההדדי, ההערכה הכנה והטהורה לכל בני המשפחה, מקטן ועד גדול, כבוד אחרים בבית המדרש ובכל מקום, מחדיר שלום, שלוה והנהגה אצילית
לכבד, לכבד, לכבד... תורתנו הקדושה מדריכה אותנו תדיר, בחובות כבוד בכל צעד. בראש וראשונה כבוד שמים. כבוד התורה, כבוד בית הכנסת, כבוד השבת וכבוד הרגל וכבוד המצוות בכלל, כיבוד אב ואם, כבוד זקנים וכבוד הבריות, שלא לבזות אוכֶל ועוד ועוד... פעמים אין ספור מוצאים אנו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים המונח: "דרך כבוד", בכל תחומי ההלכה והתנהגות האדם... למאכל ומשקה קוראים אנו "כיבוד". כשנכנס יהודי לבקר אל חבירו הרי דרכו לשאול: "וואס קען מען אייך מכבד זיין" "במה אפשר לכבד אותך?". יהודי מכבד ומכבד... מכבד את עצמו ואת התנהגותו ומכבד אחרים וצרכם...
*
ההערכה לדור הצעיר... איש יקר וחשוב היה בעיר מולדתי אנטורפן בשם הרה"ח ר' שלום דוד הלוי הורוויץ ז"ל. אוהב תורה היה והוגה בה בשקידה עד סוף ימיו. רבי שלום דוד היה חסיד גור נלהב, עסקן נמרץ בקהילה ובאגודת ישראל. ואף על פי שהיה ר' שלום דוד מפורסם מכח הרבה הישגים חשובים בכל שטחי הציבור, ראוי מאד להדגיש נקודה זו של קירובו את בני הנוער בעיר. כל נער וכל ילד היה קרוב ללבו ונפשו. שואל היה ומתענין על ילדי העיר, את מי יכול הוא לקרב, לדבקו לתורה ויראת שמים ולטפח את כשרונותיו.
לנו נערי השטיבל בפרט, היה הוא ה"דוֹד" ו"הידיד". הסברת פניו לכל אחד מאתנו בחן ובנועם, האירה את ראשית דרכנו בילדותנו. רבי שלום דוד קידם את פנינו תמיד בחיוך שובה לב. אצלו היה כל יום, יום נאה, השמים שמעליו היו בהירים וזכים בכל עת. תמיד זרחה לו השמש וכך התייחס בצורה חיובית לכל מצב. כל זה השפיע עלינו מאד.
בהיותי כבן שתים עשרה קבלתי ממנו מתנה. ספר שכתב בו הקדשה לבבית שהתחילה במלת "לידידי", כפי שכתב גם לאחרים. עד היום הנני מתפעל ממחווה זה. הרי היה אדם חשוב ומוּכר בעיר, מעמודי התווך בקהילה ובאגודת ישראל בכלל, וכמובן מ"פני" השטיבל שלנו, והוא בכבודו ובעצמו כותב לנער הצעיר ממנו בל"ה שנים: "ידידי". אין לשער כמה זה חיזק ועודד.
*
מו"ר הנערץ, הגאון הנודע רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מזכיר בכל עת מצוא בשיחותיו הנפלאות את ענין כבוד הבריות, אף כשהם במצב הירוד ביותר. בגאונותו, במוח ולב, היה מוצא תמיד מקורות חדשים לכך בדברי חז"ל והראשונים. לפני ארון הקודש עמד ומפיו יצאו הדברים כנתינתן, כשהוא מפעים ומפתיע ברעיונותיו המקוריים מלאי החכמה והרגש, גנוזים בעומק הפשט.
וכך מסר ולימד אותו גאון: כשראה אברהם אבינו בשעתו את שלשת אורחיו מרחוק אמר: "אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם, אני יודע שהן בני אדם גדולים. ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו, אני יודע שהן בני אדם מהוגנין". [בר"ר מ"ח]. מכאן אתה למד ששייך אדם להיות גדול עד כדי כך שהשכינה ממתנת עליו, ובכל זאת עדיין לא היה אברהם רץ לקראתו, כל עוד שלא נתברר אצלו שמכבד הוא את חבירו, רק אז נכנס בכלל בני אדם מהוגנים...
וכך היה עומד ומכריז ברגש העמוק האופייני שלו: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". [עירובין י"ג:] המכבדים את הבריות זוכים שתהיה הלכה כמותם, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. שכן כבוד הבריות היא המעלה המשלימה את האדם בכל השלימות... עד כאן דבריו.
*
והרי פנינת התנהגות נוספת לכבוד הימים. זכרון צף ועלה כעת ממה ששמעתי לפני כיובל שנים מעד ראייה. סיפר זאת המנהל ב"יסודי התורה" באנטוורפן, הרב משה בוכנר ז"ל, אדם חשוב ות"ח מובהק. כל הענין לקח "רגע כמימריה", ברם לימוד אציל ויקר הוא. פעם ביקר הגאון הקדוש הנודע רבי אלחנן וואסרמן הי"ד, ראש ישיבת בארנוביץ, בישבת 'היידה' שבבלגיה. כשהגיע הגאון אל הישיבה ביקש לתלות את מעילו, אלא שעל הקולבים לא היה מקום למעיל נוסף. באופן טבעי מיהר רבי אלחנן, הוריד מעיל אחד, תלה את שלו במקומו ומיד החזיר את מעיל התלמיד שהוריד וכיסה בו את מעילו הוא...
כמה צדדי גדלות נמצאים בסיפור זה. רבי אלחנן לא התחשב כלל במעמדו כאחד מגדולי מרביצי התורה בימיו; הוא העלים עין ממה שהוא כיבד בעצמו את בני הישיבה בביקורו ובהופעתו; ולבד מזה, הרי בין כך הבחורים היו נשארים בישיבה, גם אחרי שיצא ויקח את מעילו. ובכל זאת... על הצד שמישהו בכל זאת יצא ויחפש את מעילו ויגרום לו הדבר עיכוב וקורטוב של עגמת נפש, ולו אף לדקה. נזהר ומצא פתרון לדבר.
ומי יודע, אולי בנוסף לכך, גם היה מלבושו של בחור ישיבה, כל כך יקר וחשוב בעיניו, עד שרצה שמעילו הוא יהיה מתחתיו...
*
ר' ישראל! גדול כבוד הבריות! צועדים אנו בדרך לקבלת התורה. כידוע שהרה"ק ר' יצחק מווארקי זי"ע המתיק לפרש פסוק "ויחן שם ישראל" הוא מלשון "חן". כל אחד מישראל נשא חן בעיני חבירו, ועל ידי כך זכו למעמד הר סיני...
גוט שבת לך אהובי גוט שבת!
יום זה מכובד מכל ימים
שנזכה גם אנחנו ל"מכבדי אכבד"
"איזהו מכובד המכבד את הבריות".
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז...
עבודת בין אדם לחבירו בימי הספירה
לר' ישראל יקירי שליט"א
אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר. [ישעי' י"ג] לרגל ימי הספירה, ימי תיקון המידות בין איש לרעהו; ימי הכבוד, ההערכה וקירוב הדעת לקראת קבלת התורה; הבה ואקדים לך, אהובי, סיפור שיש בו מן הענין ההוא, מלווה בהשגחה פרטית מופלאה ביותר. הסיפור מראה על כוחו של יהודי הטמון במעמקיו, להתגבר ולתקן.
בהיותי באיזור העיר 'בופאלו' בארה"ב, כמרחק שעתיים מעיר טורונטו. ייחדתי זמן להתפלל ליד 'ציון' איש קדוש, הנמצא באחד מפרברי העיר. מקום מנוחתו הוא של הגה"ק מליניץ זצוק"ל, רבי אליהו יוסף רבינוביץ, נינו של בעל "תשואות חן" מליניץ תלמיד הבעש"ט זי"ע. צדיק וגדול בתורה היה רבי יוסף, גיסו של הרה"ק רבי מרדכי דוב מהורנוסטייפל [חתנו של ה'דברי חיים מצאנז] זי"ע. שהיה מקושר אליו ביותר. בגלל הפוגרומים באוקריינא הגיע רבי יוסף לחופי ארה"ב, והתמנה לרב קהילה בבופאלו. נלב"ע בי"ג חשוון שנת תרע"א.
*
בתוך ה'אוהל' בין ספרי התהילים והנרות, הבחנתי בעמודים בודדים ביידיש וגם באנגלית, בהם נרשם על ידי בעל המעשה, מה שקרה במקום ההוא באורח פלא. משפחה אחת בניו יורק היתה זקוקה לישועה. מששמעו שבעיר בופאלו יש ציון של צדיק מן הדורות הקודמים, השתדלו להגיע לשם לשפוך את לבבם, בזכות הצדיק. במטוס נראה יהודי נוסף חובש כיפה. לא עלה על הדעת שאף הוא נוסע ליעד ההוא.
ב'אוהל' לא היה איש. שם התייחד הלב להתפלל ולבקש על ישועתם. כעבור עשר דקות נפתחה הדלת ואז נכנס אותו היהודי. מקרוב כבר היה נראה מוכר קצת. שיחה קצרה אתו העלתה זכרונות מצערים מאד מימי ילדותם, מלפני עשרות שנים.
היהודי שקראו לו דָוִד, החוויר ונרתע מן המיפגש הפתאומי הזה שהעמיס עליו כאב רב. הכל שב ועלה בזכרון. שתי המשפחות היו פעם קרובות ביותר עוד מימי הסבים שהיו בני עיר אחת באירופה שלפני המלחמה. הדור הבא, אבות המשפחה היו ידידי נפש ממש מנעוריהם. ילדיהם גדלו יחד כבני דודים. עד שנעצר והסתיים הדבר בפתאומיות...
הם עוד היו אז ילדים ולא ידעו בדיוק מה שקרה. משום איזה תקרית, "גבה טורא" בין הידידים. פירוד מוחלט נוצר בין המשפחות והם התנתקו כליל והתרחקו זה מזה בתכלית הריחוק ר"ל. אפילו השמות שוב לא הוזכרו. מאז עברו שלושים וחמש שנה וכאן נפגשים שוב, הצאצאים שנפרדו תחת קורת גג אחד...
*
"הקב"ה מזמנן לפונדק אחד" בדיוק באותה שעה ממש נפגשו שוב נשמות מרוחקות בעיר רחוקה, ליד ציון הצדיק מליניץ. רק הם היו שם ולא אחר. הלא דברים בגו.
נפש כאובה מישראל, יצאה אז מן האוהל. וכך נמסר בכתב באותו גליון שקראתי שם מעדות בעל המעשה. "צלצלתי לאבי ואמרתי לו "אבא! אנחנו נמצאים בבופאלו ב"אוהל" של הצדיק מליניץ להתפלל על ישועה. אתנו נסע בדיוק באותה טיסה, בן ידידך לשעבר... אף הוא נמצא כעת כאן. רק אנחנו בלבד".
"מעבר לקַו לא נשמע הגה, כי אם נשימה כבדה. שתיקה מעיקה. "אני שומע" ענה קול מעומעם. "אני צריך ללכת עכשיו" והשיחה נותקה. משמע, שהענין לא היה פשוט כלל".
"חזרתי לאוהל והמשכתי להתפלל. כנראה שגם על המבקר השני, דוד, עברה סערת נפש דומה. הוא סגר את התהילים וניגש אלי. "אנחנו יהודים ומאמינים שאין מקרה בעולם. באנו לכאן בדיוק באותו זמן, מפני שזקוקים אנו להיוושע כל אחד בעניינו. אות מן השמים יש כאן שצריך לפעול משהו לקרב את הלבבות. אין לי מושג מה שקרה אז בין ההורים. אמנם עברו 35 שנים. חושבני שמוטל עלינו לתקן זאת...".
"בהחלט" אמרתי. "צריך לפעול. כבר צלצלתי לאבי בינתים"... התחזקתי שוב בענין. עזבתי את האוהל ושוב התקשרתי לאבי. הפעם פרצתי בבכי. ". "אבא! התחננתי. אולי הגיע הזמן לפיוס. כבר עברו כל כך הרבה שנים. אולי הגיע הזמן לסלוח ולהתפייס. אבא! אנחנו מצפים לישועה. כבר עברו כל כך הרבה שנים. אנא...".
ברם, אבי עדיין לא היה מסוגל לכך, לשנות כיוון מרגע לרגע ולטפל בערימות של כאב והתמרמרות היה למעלה מכוחותיו אז. "אין לך מושג, איזו עוול נגרם לי אז" אמר. "אבא!" המשכתי בבכי סוער. אולי בכל זאת. אחרי שלושים וחמש שנה?!". "אני לא יודע. אני לא יודע" נשמע מעבר לקו. שוב נותקה השיחה".
"לפני שנפרדתי עם ר' דוד, בן הידיד לשעבר, החלפנו מספרי טלפון והבטחנו לפעול הלאה בענין. חזרתי לניו יורק וספרתי על המאורע לאחי, שהוא בעל יזמה יותר. הוא התקשר לר' דָוד, והלה מסר לו שאף הוא ניסה לפעול על אביו ולא הצליח. האמא דווקא כן התרצתה אבל לא האב. כנראה שזה היה נסיון קשה ביותר. מי יכול לשפוט. התערומות היו קשות מנשוא".
*
"אחי החליט אז לנהוג בדרך תחבולה, כפי שנהג אהרן הכהן בשעתו, דהיינו לתת לכל אחד את הרושם, שהשני רוצה להשלים... [אבות דרבי נתן פי"ב ג'] הוא החליט ופעל ועשה תיכף. לאבא נשלח אז מגש פירות ענק ומפואר עם פתק מחבירו לשעבר, כאילו הוא מוכן לפייס ולהתפייס...". ודבר זה כן פעל את פעולתו. קדושתו של אהרן שברה את הקרח הנוקשה ועוררה את מדת הרחמים בלב היריבים. "בשלום ובמישור הלך עמי ורבים השיב מעוון" נאמר על אהרן הכהן.
*
"אחרי כמה שעות צילצל אבא. שוב לא נשמע קול מעבר לקַו, כי אם רוח סערה מטלטלת ובכי עז. ואז נפלטו המלים הבאות מתוך התרגשות עצומה. קול זעקה פנימית של נפש מישראל. קול רווי דמעות חרטה ושבירת המידות מעל הטבע. התגברות הטוב באדם. קול יהודי הדבק במדת קונו יתברך, מתרצה ברחמים.
לנצח לא אשכח את המלים של אבא ברגעי המיפנה האדיר, כששיתף אותי במה שחווה. וכך אמר: "הוא צילצל אלי ואמר: "מָחול לך, מחול לך, מחול לך" ואני עניתי אחריו את אותן המלים בכל לב. אנחנו שוב ידידים...". כך בישר לנו אבא. קול הבכי התגבר ועלה ועמו התגבר הרגש היהודי, הטהור, המזוכך והמזוקק.
העבר הנכאב נמחק ופינה את מקומו להרגשה נפלאה ועריבה של פיוס; לעתיד מזהיר ומאיר באור השלום, אושר, נועם והקלה של סליחה ומחילה כנה. ההר שהפריד בין הנפשות נעקר ושוב התחבר הקשר העתיק במשפחה. באהבה ואחווה. שוב נבנה גשר על פני מים אדירים, שוטפים, מפרידים. גשר יהודי עתיק יומין. בשלום ובמישור הלך עמי.
*
מאמינים בני מאמינים אנחנו. מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש אני ה'. [ישעי' מ"א]. הלא דבר הוא!? אבות משפחה שרויה במריבה עמוקה כל כל כך, וצאצאיהם נפגשו באותה שעה ממש בעיר נידחה. והרי זה מראה את רצון ההשגחה בזה. והסיפור לא הסתיים בזה. הישועה והרווחה לא איחרו לבוא. בתנו בת ה26 התארסה אחרי ארבע חודשים". הישועה נפעלה מתוך עבודת התיקון בין איש לרעהו ובייחוד כח "מעביר על מידותיו".
עד כאן ממה שזכור לי מן הגליון ההוא שנשמר לזכרון בתוך האוהל... אוהל הנמתח בדרי מעלה. מלאכי השלום מלאכי עליון...
התקשרתי אחר כך למכר ותיק בשם הרה"ח ר' יונה לאנדא הי"ו מניו יורק , שהרבה פעל למען קדושת המקום המיוחד ההוא ופרסומו. הוא אמר לי שסיפור זה קרה לפני כעשר שנים.
*
מיוחדים הם ימי הספירה לעבודת תיקון המידות שבין אדם לחבירו, בעקבות מה שקרה בתקופה זו לכ"ד אלפים מבחירי העם, תלמידי רבי עקיבא. חז"ל קבעו את הדבר: "על שלא נהגו כבוד זה בזה" [יבמות ס"ב:]. אין לנו מושג בגדלותם של קדושי עליון אלה, כשם שאין לנו הבנה בחוט השערה שדקדקו עמהם מן השמים, לפי ערכם הנשגב. עיקר משימתנו היא תיקון העתיד שלומדים מכאן. מאסון האומה המחריד יש להסיק, כמה חשוב הוא ענין כבוד חבירו. והרי מדה טובה מרובה. אם העדר הכבוד גרם למה שגרם ר"ל, הרי על אחת כמה וכמה, שההערכה ההדדית בין אדם לחבירו מביאה לידי חיים, בעולם הזה ובחיי הנצח.
*
לפני שבוע עסקנו בענין ספר תורה וכבודה. הבה נמשיך במה שנמשל לספר תורה... הרי לימדונו חז"ל שאדם מישראל דומה לספר תורה ואפילו אדם פשוט מישראל. [שבת ק"ה: ורש"י שם]. מה שגבו דברי המאירי שם: "שהמצות בלב האדם, כאותיות בגויל...", הבעש"ט זי"ע היה אומר, שראוי לזכור תדיר שיהודי הוא ספר תורה.
דבר זה מעורר הרבה מחשבה ורגש. כמה יראת הכבוד מרגישים אנו לעומת ספר התורה! יש לזכור אמנם, שאם דימו חז"ל אדם מישראל לספר תורה, משמע שאף אליו יש להתייחס בהערכה...
מאד ראוי להתבונן בהשוואה זו, ולחדש בה נקודות חדשות. להלכה ישנו איסור
להפנות את הגב אל ספר תורה. הדברים אמורים גם לספר תורה שבנפש היהודי. דימויָים של חז"ל קורא אלינו: "לך לקראת היהודי בחיבה, קרבהו אל לבך ואל תיסוב פניך ממנו..."
ספר תורה צריך להגיהו, לראות אם יש אות חסרה, לחזק את תפירותיו, לדאוג על שלימותו, להדרו בכל מיני הידור ולכבדו בכבוד מלכים... ספר תורה אין משאירים אותו לבד. מאז שמוציאים אותו, תמיד סובבים אותו אנשים בחיבה. בין אם הוא ספר תורה חדש או עתיק. וכמו כן ביהודי, אנא אל תשאיר אותו לבד, לא בילדותו, לא בצעירותו ולא בזקנותו. ספר תורה שמחים עמו ומכתירים אותו בכתר ובדומה לזה: קבל את פני כל אדם בשמחה ושים אותו עטרה לראשך...
*
ולעומת זאת, יש דין בהלכות ס"ת [באו"ח קמ"ז א' וביו"ד רפ"ב ד'] שצריך הפסק בגד כשרוצה לנגוע ביריעות הספר תורה. אולי נמצא בזה רמז אף בענין נפש ישראל הדומה לספר התורה, שגם בה יש להזהר ב'הפסק מטפחת של משי', ביחס של עדינות שלא לנגוע ולא לפגוע. לשמור מרחק של כבוד, לא להתקרב יותר מדי לרשות היחיד שלו.
ספר תורה צריך לקרוא אותו בדקדוק רב ולא לטעות. יש להאמין שבפנימיותו שוכנים דברים גבוהים ונסתרים, אף את אותיות הנפש שביהודי, יש 'לקרות' בעיון רב ולא לטעות בהן מתוך רושם שטחי ומרופרף. אף במעמקיה שוכנת נקודה פנימית קדושה...
לפני 'קריאת' תוכנו של יהודי, ראוי לזכור את נוסח הברכה "אשר בחר בנו מכל העמים" כמו לפני קריאת התורה, הרי נֵצֶר הוא לעם הנבחר... וכמובן כמו ששומרים על קדושת ספר התורה שלא יתחלל ח"ו, כך יש להשגיח על קדושות הגויל והאותיות שבתוך האדם שלו, של חבירו ושל סביבתו...
*
והרי דוגמה ל'פירוש חי', לאותן משמעויות ב"הלכות ספר תורה" ביחס ליהודי. ממאורי התורה בדורו ופוסק גדול היה הגאון הנודע רבי יצחק פייגנבוים זצוק"ל, ראש בית הדין בווארשא, ומן המקורבים ביותר אל בעל ה"אבני נזר" זי"ע שאהבו אהבת נפש.
לפני שנים רבות ראיתי את ספר תולדותיו "אור פני יצחק" בבית אחד מזקני חסידי סוכטשוב, הרה"ח ר' אברהם פרשן ז"ל מטורונטו שהכרתיו היטב. את הספר כתב גברא רבא, בנו הגאון ר' ישראל איסר הי"ד, ונדפס בשנת תרצ"ט, ממש לפני פרוץ המלחמה. חיבור יקר הוא ואוצר בלום ממשנתם וחייהם של גדולי התורה וחסידות בימיו.
בספר לימוד זה הונצחו תולדותיו ומסכת מידותיו של רבי יצחק. בכלל, מלא הוא חידושים ועדויות ממקור ראשון, ממראות מקדשי האמת, שדבקה נפשו בהם של רבי יצחק. הוא היה תלמיד מובהק של החידושי הרי"מ בווארשא, והוא לקחו עמו לקאצק אל השרף זי"ע. בספר ההוא נמצאים זכרונות מפעימים מן הימים ההם.
גאון מפורסם זה מפארי יהדות פולין, היה זהיר בכבודו של כל יהודי ממש ואף הפשוט ביותר. הוא לא נתן לאיש לשמשו לרבות בני הבית. הוא גידל יתום בתוך ביתו ואף ממנו סירב שישמש אותו, כי אם בתגמול. הוא לא ציוה ולא פקד שום דבר על איש, רק בדרך שאלה ובקשה. אף בכבוד תלמידיו היה נזהר ביותר.
ספריה עשירה היתה לו לרבי יצחק ובו גם כתבי יד יקרים. הרבה אנשים הגיעו אליו לעיין בספרים.כשהיה אחד המבקרים מעיין בספר, והוא הגאון בעצמו, היה זקוק לספר הזה, היה עומד וממתין בסבלנות מן הצד, עד שיגמור האורח לעיין בספר. הוא נזהר להביע ביקורת על איש והתרחק מאד מביטוי משמעות של גנאי. וכך התחבב הגאון ביותר על תושבי ווארשא לכל גווניה. כמה דקדק בהלכות ספר תורה של נפשות ישראל, באשר הם שם... מה יקרו גדוליך ישראל! כמה חסו על כבודו של כל יהודי!
*
"מה יפית ומה נעמת" נאמר על ישראל במגילת שיר השירים. חז"ל הקדושים מבארים זאת בנעימה קדושה. ובין הדברים אמרו: "מה יפית בקריאת שמע ומה נעמת במזוזה, מה יפית בתפילין ומה נעמת בסוכה, מה יפית בלולב ומה נעמת בתשובה". ר' ישראל! הרי כל יהודי שומר מצוות יש לו קשר לכך. הרי אף על יהודי הכי פשוט, ההולך לבית הכנסת כשטלית ותפילין בידו. סוככות המלים האלה ממגילת קודש הקדשים. מה יפית ומה נעמת, היהודי! ביופי של מעלה, בנועם ה'...
*
פרקי אבות נפתחים כידוע ב"משה קיבל תורה מסיני" והרב ברטנורה קבע מתוך כך יסוד ברזל לכל התורה הנלמדת ממשניות אלה. "לומר לך שהמידות והמוּסָרים שבזו המסכת, לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני". מסיני! הכל מפי הגבורה נאמר. כשמתכוננים למתן תורה ומעמידים לפני העינים את מעמד הר סיני, ראוי לזכור כמו כן, שכל מלה שבמסכת זו, ניתנה מסיני!
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" [פ"ב מ"י] אמר התנא רבי אליעזר הגדול. והוא הקדוש אמר לתלמידיו, כשבאו לבקרו כשהיה חולה וביקשו: "למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא" הדבר הראשון שהזכיר היה: "הזהרו בכבוד חבריכם".
*
והרי לפנינו משנה נוספת ערוכה מסיני. דברי אלקים חיים ששנה רבי אלעזר בן שמוע, מתלמידי רבי עקיבא. "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים [פ"ד מי"ב] [גירסת הרבה ראשונים היא: יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך".] אין הכוונה כאן להשוות את כל עניני הכיבוד כאחת, אלא שה'מכנה המשותף' הוא כאן: החביבות היתירה לכבד את הזולת... [תוספות יום טוב בשם מפרשים].
וכאן בא ה"מדרש שמואל" [לרבי שמואל די אוזידה תלמיד האר"י ז"ל ורבי חיים וויטאל] ובונה לו בנין מופלא מתוך כוונת המשנה והוא: גדר וסייג, חומרא והרחקה, בענין כבוד הבריות. העלאת דרגת הכבוד במדרגה אחת יותר מן הראוי, כבוד תלמידך ככבוד חברך וכן הלאה...
וזה לשון קדשו: "וכדי שלא יגע בכבוד הראוי אליו ולא יפחות ממנו, יעשה סייג אל הכבוד. הלא הוא שיהיה נערך בעיניו כל אדם מדרגה אחת למעלה מן הערך הראוי אליו, והתחיל ואמר: שאם הוא תלמידך נהוג בו כבוד כאלו הוא חבירך ... כן כבוד חבירך יהיה בעיניך חשוב כאלו הוא רבך ... וכן מורא רבך יהיה חביב עליך כמורא שמים, לבלתי תחטא בכבודו"
[ואגב, נקודה חשובה מאד בענין חינוך אמר פעם הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל. "אני נותן לתלמיד את ההרגשה, כאילו אני מעריך אותו ברמה מסוימת. הרמה הזאת היא אכן גבוהה מִדַרגת התלמיד במציאות, אלא שההערכה ההיא גורמת, בצורה חיובית ומעודדת, שהוא ישאף להגיע לשם, בכדי להיות ראוי למה שרבו חושב עליו...].
כמה גדולים דברי חכמים! "ועשו סייג לתורה" נאמר מפי אנשי כנסת הגדולה, בפתחה של מסכת אבות. וכאן רואים שצריך גם לעשות סייג וגדר, אף לכבוד הבריות, יש לחשוש שמא יעבור ויפגע, ולכן צריך להחמיר ולהוסיף בכבודו, שמא יפחית חלילה... החובה לעשות סייג לתורה, כולל אף את משימת היהודי בכבוד חבירו.
*
מדהים הוא פירושו של ה"מדרש שמואל" תלמיד של האר"י הקדוש, שהוציא מתוך פשוטה של משנה מפורשת. איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר "כי מכבדי אכבד"... [אבות פ"ד מ"א] לפי שהמכבד את הבריות מעלה עליו הכתוב כאלו מכבד לשם יתברך!!! והטעם כי עם בני ישראל הם חבל נחלתו יתברך והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו , הרי נראה ברור מן הפסוק כי המכבד את הבריות כאלו מכבד את המקום והש"ית הבטיחו כי הוא יכבדהו...
*
כשהגיע הגאון מטשעבין זצ"ל לארץ הקודש מגלותו בחוסר כל, ביקשו תלמידיו להזמין לו איצטלא של משי לכבוד שבת. הם פנו לחייט אחד בירושלים ושלחו אותו אל הרב לקחת את המידה. כשהגיע החייט למלון בו התאכסן, התפלא אותו גאון ואמר: "אם הבגד נועד עבורי, אתה צריך לבוא אלי? אני הייתי צריך לבוא אליך, למקום עבודתך! התעקש החייט ואמר, שהואיל ומוצאו מעיר קראקא הסמוכה לטשעבין, הרי הוא מחוייב בכבודו...
הרב שאל אז את החייט אם יש לו פועלים בחנות. וכשהלה ענה שיש לו פועל אחד, הסכים הרב שהחייט יקח את מידתו, בתנאי שאם יחזור לחנות ויראה שהתרשל הפועל קצת, משום שבעליו לא היו שם, לא יקפיד עליו. הוא איננו רוצה שבסיבתו תיגרם עגמת נפש ליהודי... [שר התורה 421]. לקחים שונים למדנו בסיפור מאלף זה, וביניהם הערכת החייט ומלאכתו, והמחשבה האצילה על תחושת הפועל...
*
שגב ימי הספירה... בשעתו לא היה מובן לי שבספר 'שפת אמת', לא מצאתי אף רמז לנושא הצער שבימי הספירה, כלומר, ענין תלמידי רבי עקיבא והלקח הנובע מזה בין אדם לחבירו. אדרבה, הוא מפליג ומפליא ברוממותם של ימים אלה, על טהרתם, על ימי בירור והתשוקה, ימי עלייה והכנה. "ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע". [אמור תרל"ג] "ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם, מיציאת מצרים עד קבלת התורה". [שם תרמ"ב] וכהנה וכהנה.
דומה שמתוך העלם ו'שתיקה' זו, ממה שלא הזכיר ה'שפת אמת' אותו צער במפורש, יוצא מוסר נוקב. ידוע הדבר שמבני היכלו ושומעי לקחו של ה'שפת אמת' היה מצופה, עד שלא נגשו לשמוע את דברי קדשו, שידעו את פרשת השבוע, מפרשיה ומדרשיה ועוד...
ובכן, יתכן שאף זאת היה מצפה מהם, חסידי עליון מבקשי ה', עוד לפני שהגיעו אליו. תיקון המידות כחובת הזמן. העלמת הענין כאילו מביעה בדממה: "דאס דאַרפסטו אליין פארשטיין. את זאת עליך להבין בעצמך". זה האל"ף בי"ת, שכל יהודי חייב להפיק ולהבין מתוך דברי חז"ל. דבר זה צריך להיות קבוע בלבך בהכנה תחילה, לפני שבאת לכאן. כאן כבר עוברים לשלב נעלה וגבוה יותר. ודווקא מתוך הכנה זו בינך לבין עצמך, תזכה להשיג את שגב ימי הספירה, כימים טובים, ימי עלייה בירור ותשוקה...
*
והרי תופעה נפלאה שעוברת כחוט השני בכל ספרי ה'שפת אמת'. כידוע קיצר ה'שפת אמת' בלשונו מאד. במלים אחדות טמונים רעיונות שלמים ועמוקים. הוא קיצר בלשון הפסוקים והשתמש בראשי תיבות. הכל קצר ומתומצת בתכלית. חסידים של פעם היו רגילים לומר: "אפילו "קרופקה" [נקודה] בספר 'שפת אמת', צריכה לימוד".
ועם זאת... כשה'שפת אמת" מזכיר ענין הנוגע לכל יהודי, הוא משתמש תמיד בלשון מורחבת: "כל איש ישראל" בלי קיצורים ובלי ראשי תיבות. הוא איננו כותב "כל אחד" למרות שברור שהכוונה לבני ברית בלבד. הוא גם לא כותב "כל יהודי" למרות שיהודי הוא תואר נעלה מאד. הוא כותב וחוזר וכותב שלש מלים אלה בעקביות: "כל איש ישראל", גם אם היה יכול לצמצם במאות מלים בספרו....
מדהים! מי יבוא בסוד קדושים. ברם אולי ניתן להבין זאת, מפני ש"איש" בתנ"ך ואף בתורה שבעל פה, מורה על לשון גדולה וחשיבות. [ראה רבינו בחיי שמות ל"ה, ל"ה ותוס' יו"ט סנהדרין פ"ג מ"ו]. ואף שֵׁם "ישראל" כלעצמו מורה על המעלה העליונה, הקדושה, הגדולה והשמחה. [ראה אוה"ח הקד' ברא' מ"ז כ"ח].
כשמזכיר ה'שפת אמת' כל יחיד מישראל כחלק מן האומה, הקפיד לכתוב כל פעם "כל איש ישראל" בצורה מלאה וברורה, מתוך הערכה, חשיבות וגדוּלה לכל אחד בנפרד, לכל נשמה ממש, יהיה מי שיהיה... כשנוגע הדבר לחשיבות איש ישראל, לא מצטמצמים!!!
*
כל איש ישראל... והרי תיאור דרכו של הגה"ק רבי חנוך צבי הכהן מבנדין זצוק"ל, חתנו של ה'שפת אמת' שהיה חביב עליו עד לאחת. הוא היה ידוע באהבת ישראל הנפלאה שלו. כולו היה שופע חסד ורחמים. תמיד הָמה ביתו מאנשים והוא קירבם בשתי ידים בחיבה וסבלנות אין קץ. פעם בימי החורף הקשים נכנס לפניו יהודי והרב קבל פניו בשמחה עצומה ואמר בקול: "כמה טוב שבאת! כמה טוב שבאת!". הוא הושיבו במקום מכובד וביקש להביא לפניו כיבוד, כשהוא מוסיף ומכריז: "אזא טייערער גאסט! אורח כה יקר!". כשיצא האיש, נכנסה הרבנית ושאלה: "מי הוא אותו אורח הנכבד הזה?". והרב ענה: "איך ווייס נישט, איך קען אים נישט. א ייד. אינני יודע. אינני מכירו. יהודי...".
*
נקודת עומק הסיפור איננה צדקות ואהבת ישראל יתירה בלבד, אלא דווקא מבט זך וחודר, מלא הכרת האמת לאמיתה. ה'בענדינער רב' הכיר והבחין בפנימיותו של כל איש ישראל את צלם האלקים שבו. כן השתקפה לפניו דמות כל עובר ושב ולפי אַמת המדה ההיא כיבד אותו, כפי שראוי לו באמת. הוא נחשב לו כאורח יקר מכל היקר. וכי משום שלא הכירו אישית ולא ידע את שמו, האם זה מפחית מערכו? הרי שוכנת בו נשמה עליונה, חלק אלוק ממעל. הרי נחשב הוא כספר תורה חי!!!.
*
אומרים על הבעש"ט זי"ע, שפעם אחת פנה לתלמידיו וביאר להם בדרך נפלאה את המקרא בספר מלאכי [ג' י"ב] "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צב-אות". כשם שחוקרי הטבע הגדולים ביותר, לא ישיגו אפילו במעט את האוצרות הטמונים במעבה האדמה, כח הצומח, המתכות השונים, המעינות והתהומות. כמו כן אין להשיג את ערך האוצרות הטמונים בכל יהודי. עם ישראל בכללו ופרטיו הוא "ארץ חפץ" של הקב"ה כמאמר הכתוב: כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבא-ות...
ר' ישראל! אתה פוגש יהודי ברחוב, דע לך שאינך יכול לעמוד על טיבו האמיתי, עד כמה שאנו מחזיקים את עצמנו ל'מבינים'. עולם מלא לפניך! הנה שוכנת בו נשמה קדושה, חלק אלוק ממעל והוא בעצמו יתכן וצפונים בו כוחות עצומים. כמה וכמה יהודים 'פשוטים' פגשתי ובמשך הזמן הבחנתי בהם מדרגות מדהימות ממש, בפרט בעניני אמונה, בטחון וקירבת אלקים. מהם אומללים ממש ר"ל, שיוושעו נא במהרה. הם לא מפסיקים להלל ולהודות ושם שמים שגור בפיהם. יקירי! אין לנו מושג לאיזה עם אנחנו משתייכים!
*
מה נשגבו דברי הרמב"ם, על הכרת ערכו של יהודי בכלל והאיסור לזלזל בו: "אף אם הם עמי הארץ ואף על פי שהן הדיוטות ושפלים, בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה". [פכ"ה מהל' סנהדרין ה"ב].
וכך יוצא מדברי ה'נשר הגדול' שם: עצם העובדה שהוציא הקב"ה אותנו ממצרים בכח גדול וביד חזקה, מראה את ערכו של כל יחיד אפילו פשוט שבפשוטים, עד סוף כל הדורות. אף אחד לא נגאל כ"נספח", ונגרר אגב הכלל, אלא כל יהודי היה חשוב לפני המקום ברוך הוא להיגאל בפני עצמו.
ואף בקריעת ים סוף הוכח הדבר... חז"ל אמרו [ברש"י כאן ע' תנחומא בשלח י'] שנקרע הים לי"ב גזרים, וכל שבטי ישראל הלכו שם בדרך המיוחדת להם. השפת אמת מלמדנו שכל זה בא "להודיע שכל שבט כדאי לגזור הים בשבילו". ולא זו בלבד, אלא "כל איש ישראל ראוי לקרוע הים בשבילו. לכן כתוב פוררת בעזך ים, משמע לפירורין. לכל איש ישראל היה חלק בקריעת ים סוף... [פסח תרס"ד]. אין לשער את כוחו, זכותו ומהותו של יהודי. וכאמור, "איש ישראל" הוא תואר חשיבות!
*
היטב זוכר אני את הביקור בביתו של פוסק הדור, הגאון הגדול ר' משה פיינשטיין זצ"ל באיסט-סייד שבניו יורק. י' אדר שנת תשל"ו. בחור צעיר הייתי כשדרכתי בפעם הראשונה על יבשת אמריקה. נישואי אחי הגדול שליט"א התקיימו שם. למחרת החתונה נסעתי עם אחד מידידי אחי, לקבל את פני עמוד ההוראה, שגדלותו היתה שייכת לדורות הקודמים. המראה הזה עדיין חי בקרבי. הוא ישב וכתב אז את חידושיו על מסכת שבת.
התבוננתי על ספר התורה החי. מצחו הגבוה היה חרוש קמטים מתוך עמלות ויגיעה בתורה. הוא פנה אלינו בפנים מאירות ובחביבות. הוא שאל לשמי וכשעניתי לו, נענה לתדהמתי בפשטות, כדַבר איש אל רעהו: "אחיכם התחתן אתמול. אני מתנצל שלא היה ביכולתי לבוא להשתתף בשמחתכם...". התברר שהוא היה מיודד עם המחותן ז"ל והתכונן לבוא, אלא שלא עלתה בידו. השתוממתי, ענק בתורה שהעולם היהודי בכל פינותיו נשמע לפסקיו ולמוצא פיו. והוא מפייס בחור צעיר שבקושי הבין שיחת חולין שלו, על שלא השתתף בשמחת אחיו... כמה ענווה יש כאן! מן ההר אל העם ירד בכדי לתת הרגשה של חשיבות לבחור צעיר, שאיננו מכירו מתמול שלשום...
*
כבוד הזולת והערכתו, מרומם את איכות החיים לאין שיעור ואף את קדושת החיים. הכבוד ההדדי, ההערכה הכנה והטהורה לכל בני המשפחה, מקטן ועד גדול, כבוד אחרים בבית המדרש ובכל מקום, מחדיר שלום, שלוה והנהגה אצילית
לכבד, לכבד, לכבד... תורתנו הקדושה מדריכה אותנו תדיר, בחובות כבוד בכל צעד. בראש וראשונה כבוד שמים. כבוד התורה, כבוד בית הכנסת, כבוד השבת וכבוד הרגל וכבוד המצוות בכלל, כיבוד אב ואם, כבוד זקנים וכבוד הבריות, שלא לבזות אוכֶל ועוד ועוד... פעמים אין ספור מוצאים אנו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים המונח: "דרך כבוד", בכל תחומי ההלכה והתנהגות האדם... למאכל ומשקה קוראים אנו "כיבוד". כשנכנס יהודי לבקר אל חבירו הרי דרכו לשאול: "וואס קען מען אייך מכבד זיין" "במה אפשר לכבד אותך?". יהודי מכבד ומכבד... מכבד את עצמו ואת התנהגותו ומכבד אחרים וצרכם...
*
ההערכה לדור הצעיר... איש יקר וחשוב היה בעיר מולדתי אנטורפן בשם הרה"ח ר' שלום דוד הלוי הורוויץ ז"ל. אוהב תורה היה והוגה בה בשקידה עד סוף ימיו. רבי שלום דוד היה חסיד גור נלהב, עסקן נמרץ בקהילה ובאגודת ישראל. ואף על פי שהיה ר' שלום דוד מפורסם מכח הרבה הישגים חשובים בכל שטחי הציבור, ראוי מאד להדגיש נקודה זו של קירובו את בני הנוער בעיר. כל נער וכל ילד היה קרוב ללבו ונפשו. שואל היה ומתענין על ילדי העיר, את מי יכול הוא לקרב, לדבקו לתורה ויראת שמים ולטפח את כשרונותיו.
לנו נערי השטיבל בפרט, היה הוא ה"דוֹד" ו"הידיד". הסברת פניו לכל אחד מאתנו בחן ובנועם, האירה את ראשית דרכנו בילדותנו. רבי שלום דוד קידם את פנינו תמיד בחיוך שובה לב. אצלו היה כל יום, יום נאה, השמים שמעליו היו בהירים וזכים בכל עת. תמיד זרחה לו השמש וכך התייחס בצורה חיובית לכל מצב. כל זה השפיע עלינו מאד.
בהיותי כבן שתים עשרה קבלתי ממנו מתנה. ספר שכתב בו הקדשה לבבית שהתחילה במלת "לידידי", כפי שכתב גם לאחרים. עד היום הנני מתפעל ממחווה זה. הרי היה אדם חשוב ומוּכר בעיר, מעמודי התווך בקהילה ובאגודת ישראל בכלל, וכמובן מ"פני" השטיבל שלנו, והוא בכבודו ובעצמו כותב לנער הצעיר ממנו בל"ה שנים: "ידידי". אין לשער כמה זה חיזק ועודד.
*
מו"ר הנערץ, הגאון הנודע רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מזכיר בכל עת מצוא בשיחותיו הנפלאות את ענין כבוד הבריות, אף כשהם במצב הירוד ביותר. בגאונותו, במוח ולב, היה מוצא תמיד מקורות חדשים לכך בדברי חז"ל והראשונים. לפני ארון הקודש עמד ומפיו יצאו הדברים כנתינתן, כשהוא מפעים ומפתיע ברעיונותיו המקוריים מלאי החכמה והרגש, גנוזים בעומק הפשט.
וכך מסר ולימד אותו גאון: כשראה אברהם אבינו בשעתו את שלשת אורחיו מרחוק אמר: "אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם, אני יודע שהן בני אדם גדולים. ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו, אני יודע שהן בני אדם מהוגנין". [בר"ר מ"ח]. מכאן אתה למד ששייך אדם להיות גדול עד כדי כך שהשכינה ממתנת עליו, ובכל זאת עדיין לא היה אברהם רץ לקראתו, כל עוד שלא נתברר אצלו שמכבד הוא את חבירו, רק אז נכנס בכלל בני אדם מהוגנים...
וכך היה עומד ומכריז ברגש העמוק האופייני שלו: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". [עירובין י"ג:] המכבדים את הבריות זוכים שתהיה הלכה כמותם, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. שכן כבוד הבריות היא המעלה המשלימה את האדם בכל השלימות... עד כאן דבריו.
*
והרי פנינת התנהגות נוספת לכבוד הימים. זכרון צף ועלה כעת ממה ששמעתי לפני כיובל שנים מעד ראייה. סיפר זאת המנהל ב"יסודי התורה" באנטוורפן, הרב משה בוכנר ז"ל, אדם חשוב ות"ח מובהק. כל הענין לקח "רגע כמימריה", ברם לימוד אציל ויקר הוא. פעם ביקר הגאון הקדוש הנודע רבי אלחנן וואסרמן הי"ד, ראש ישיבת בארנוביץ, בישבת 'היידה' שבבלגיה. כשהגיע הגאון אל הישיבה ביקש לתלות את מעילו, אלא שעל הקולבים לא היה מקום למעיל נוסף. באופן טבעי מיהר רבי אלחנן, הוריד מעיל אחד, תלה את שלו במקומו ומיד החזיר את מעיל התלמיד שהוריד וכיסה בו את מעילו הוא...
כמה צדדי גדלות נמצאים בסיפור זה. רבי אלחנן לא התחשב כלל במעמדו כאחד מגדולי מרביצי התורה בימיו; הוא העלים עין ממה שהוא כיבד בעצמו את בני הישיבה בביקורו ובהופעתו; ולבד מזה, הרי בין כך הבחורים היו נשארים בישיבה, גם אחרי שיצא ויקח את מעילו. ובכל זאת... על הצד שמישהו בכל זאת יצא ויחפש את מעילו ויגרום לו הדבר עיכוב וקורטוב של עגמת נפש, ולו אף לדקה. נזהר ומצא פתרון לדבר.
ומי יודע, אולי בנוסף לכך, גם היה מלבושו של בחור ישיבה, כל כך יקר וחשוב בעיניו, עד שרצה שמעילו הוא יהיה מתחתיו...
*
ר' ישראל! גדול כבוד הבריות! צועדים אנו בדרך לקבלת התורה. כידוע שהרה"ק ר' יצחק מווארקי זי"ע המתיק לפרש פסוק "ויחן שם ישראל" הוא מלשון "חן". כל אחד מישראל נשא חן בעיני חבירו, ועל ידי כך זכו למעמד הר סיני...
גוט שבת לך אהובי גוט שבת!
יום זה מכובד מכל ימים
שנזכה גם אנחנו ל"מכבדי אכבד"
"איזהו מכובד המכבד את הבריות".
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 526.docx
- (43.75 KiB) הורד 128 פעמים
-
בית הגנזים
- הודעות: 349
- הצטרף: ג' נובמבר 24, 2020 9:17 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אהרן תאומים כתב:בס"ד
עבודת בין אדם לחבירו בימי הספירה
הם עוד היו אז ילדים ולא ידעו בדיוק מה שקרה. משום איזה תקרית, "גבה טורא" בין הידידים. פירוד מוחלט נוצר בין המשפחות והם התנתקו כליל והתרחקו זה מזה בתכלית הריחוק ר"ל. אפילו השמות שוב לא הוזכרו. מאז עברו שלושים וחמש שנה וכאן נפגשים שוב, הצאצאים שנפרדו תחת קורת גג אחד...
"חזרתי לאוהל והמשכתי להתפלל. כנראה שגם על המבקר השני, דוד, עברה סערת נפש דומה. הוא סגר את התהילים וניגש אלי. "אנחנו יהודים ומאמינים שאין מקרה בעולם. באנו לכאן בדיוק באותו זמן, מפני שזקוקים אנו להיוושע כל אחד בעניינו. אות מן השמים יש כאן שצריך לפעול משהו לקרב את הלבבות. אין לי מושג מה שקרה אז בין ההורים. אמנם עברו 35 שנים. חושבני שמוטל עלינו לתקן זאת...".
"בהחלט" אמרתי. "צריך לפעול. כבר צלצלתי לאבי בינתים"... התחזקתי שוב בענין. עזבתי את האוהל ושוב התקשרתי לאבי. הפעם פרצתי בבכי. ". "אבא! התחננתי. אולי הגיע הזמן לפיוס. כבר עברו כל כך הרבה שנים. אולי הגיע הזמן לסלוח ולהתפייס. אבא! אנחנו מצפים לישועה. כבר עברו כל כך הרבה שנים. אנא...".
"לפני שנפרדתי עם ר' דוד, בן הידיד לשעבר, החלפנו מספרי טלפון והבטחנו לפעול הלאה בענין. חזרתי לניו יורק וספרתי על המאורע לאחי, שהוא בעל יזמה יותר. הוא התקשר לר' דָוד, והלה מסר לו שאף הוא ניסה לפעול על אביו ולא הצליח. האמא דווקא כן התרצתה אבל לא האב. כנראה שזה היה נסיון קשה ביותר. מי יכול לשפוט. התערומות היו קשות מנשוא".
"אחי החליט אז לנהוג בדרך תחבולה, כפי שנהג אהרן הכהן בשעתו, דהיינו לתת לכל אחד את הרושם, שהשני רוצה להשלים... [אבות דרבי נתן פי"ב ג'] הוא החליט ופעל ועשה תיכף. לאבא נשלח אז מגש פירות ענק ומפואר עם פתק מחבירו לשעבר, כאילו הוא מוכן לפייס ולהתפייס...". ודבר זה כן פעל את פעולתו. קדושתו של אהרן שברה את הקרח הנוקשה ועוררה את מדת הרחמים בלב היריבים. "בשלום ובמישור הלך עמי ורבים השיב מעוון" נאמר על אהרן הכהן.
"אחרי כמה שעות צילצל אבא. שוב לא נשמע קול מעבר לקַו, כי אם רוח סערה מטלטלת ובכי עז. ואז נפלטו המלים הבאות מתוך התרגשות עצומה. קול זעקה פנימית של נפש מישראל. קול רווי דמעות חרטה ושבירת המידות מעל הטבע. התגברות הטוב באדם. קול יהודי הדבק במדת קונו יתברך, מתרצה ברחמים.
לנצח לא אשכח את המלים של אבא ברגעי המיפנה האדיר, כששיתף אותי במה שחווה. וכך אמר: "הוא צילצל אלי ואמר: "מָחול לך, מחול לך, מחול לך" ואני עניתי אחריו את אותן המלים בכל לב. אנחנו שוב ידידים...". כך בישר לנו אבא. קול הבכי התגבר ועלה ועמו התגבר הרגש היהודי, הטהור, המזוכך והמזוקק.
העבר הנכאב נמחק ופינה את מקומו להרגשה נפלאה ועריבה של פיוס; לעתיד מזהיר ומאיר באור השלום, אושר, נועם והקלה של סליחה ומחילה כנה. ההר שהפריד בין הנפשות נעקר ושוב התחבר הקשר העתיק במשפחה. באהבה ואחווה. שוב נבנה גשר על פני מים אדירים, שוטפים, מפרידים. גשר יהודי עתיק יומין. בשלום ובמישור הלך עמי.
והחכם עיניו בראשו...
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ברור שהחכם צריך להיות עיניו בראשו כשיש מחלוקת אישית במשפחה, אבל כשהפירוד הוא בעניין רוחני, וכקיום מכתבו של האמרי אמת מתרס"ח כמאמרו שם הצריך להיבדל וכו', וכן כל ההתבדלויות שעשו החרדים לדבר ה' מהניאולגים מהציונים ומהמתחדשים למיניהם, ופעמים שהיה משני צידי המשפחה הפירוד היה לדבר המוגמר וטוב שכך!!!!
-
בית הגנזים
- הודעות: 349
- הצטרף: ג' נובמבר 24, 2020 9:17 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
מה לעשות שאין איש מבין החרדים לדבר ה' שחושב כך, רק חלק מתוך הכת עדיין...
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
לא הבנתי אתה מדבר על מחלוקת ספציפית שקשורה לאיזה כת? ואם כך מה זה נוגע לפורום אוצר החכמה ובפרט כפי שכבודו אומר שהחרדים לא קשורים למחלוקת הזו?
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
כלל גדול בתורה
לקחים נלבבים במצוות "ואהבת לרעך כמוך".
לר' ישראל יקירי שליט"א
"ואחר כבוד האדם, תבוא האהבה" [רבינו יונה פ"ו דאבות]. לפני שבוע עסקנו בס"ד בכבוד היהודי והערכתו, לרגל ימי הספירה. הבה נמשיך כעת בבירור מצוה אדירת ממדים הנובעת מכך, מצוה המקיפה את כל התורה כולה והיא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". דבר בעתו מה טוב! הלא יקראו זאת מתוך ספר התורה בסדר קדושים, בשבת קודש הבאה עלינו לטובה. והקריאה מעוררת...
מתכוננים לקבלת התורה, והרי אמר הלל הזקן שכל התורה כולה תלויה ב"ואהבת לרעך כמוך" [שבת ל"א.] מה נפלאו דברי ה"ישמח ישראל" זי"ע, שכל זה נרמז ב"וכל אשר לרעך". "וכל": כלומר כל עשרת הדיברות – "אשר לרעך". תלוי באהבתך לכל ישראל, האחוה והריעות...". [פ יתרו ועוד].
*
צדיק תמים במעשיו וגדול בתורה היה הרבי מפשעוואָרסק, הגה"ק ר יענקל'ה מאנטוורפן זי"ע. ידען עצום בכל מכמני היהדות, לרבות תולדותיהם של צדיקים והנהגותיהם. מתנהג בתכלית הפשטות היה. בתורתו, ביראתו ובפנימיותו הרקיע שחקים. נוח לבריות היה בצורה נפלאה מאד ודרכיו דרכי נועם ושלוה. סבר פנים יפות היו לו לצדיק לזה, לכל אדם, לכל מצב ולכל זמן... בפנים שוחקות – עילאיות, ברחשי נועם ורצון, עבר את כל פינות החיים ותלאותיהם, בחן דקדושה רחף מעל הכל...
אבי ז"ל זכה ללמוד תורה מפיו בבחרותו בעיירתו בפולין. במשך תקופה ארוכה למד אצלו שיעור גמרא ותוספות וגם עקב אחר אורחות יראתו וגינוני הקדושה. פעם ראה שנפל פתק מתוך כובעו. אבי הרים את הפתק וראה שנרשמו שם כ"ד בדברים המעכבים את התשובה... [הנזכרים ברמב"ם רפ"ד מהל' תשובה].
פעם הגיע לבית מדרשו של רבי יענקל'ה אורח, אדם חשוב מירושלים. זה היה לפני תפילת שחרית. פנה אליו הרבי מפשעווארסק והגיש לו כוס קפה. יהודי מבאי הבית שישב שם, לא מצא הדבר חן בעיניו. היתכן שהרבי בכבודו ובעצמו ישמש את אחרים? אמר לו רבי יענקלה דרך צחות: "אתה חושב שמה שנאמר בשם האר"י ז"ל, שנכון לומר קודם התפילה: הריני מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך, זה מין 'לחש לעין הרע'...?". אין זו אמירה גרידא. את זה צריך לקיים בפועל!!!
*
סיפור זה יש לו משמעות רחבה מאד. הרי מצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך" איננה כמובן, מדה מוסרית שנועדה ליחידי סגולה. מצוה אלוקית היא שניתנה מסיני, שכל אחד ואחד חייב בה. מצוות עשה דאורייתא, כהנחת תפילין ואכילת מצה. שיש לקיימה תדיר, בהידור בדקדוק ובתוספת חומרות, בדבקות ובכוונה באש קודש.
*
הבה נתחיל בחלק היסודי והמעשי של מצוה זו. החלק הרגשי שבמצוות "ואהבת לרעך כמוך" התלוי בלב, עבודה גדולה ועמוקה היא בכוחות הנפש. אף תלויה בדיעות שונות של רבותינו הראשונים. אי לכך, אהובי, נתמקד נא תחילה על חלק המעשי של מצוה זו, השָווה לכל הדיעות וגם שווה לכל נפש. ההבנה בקיומה היא קלה ופשוטה מאד. תמיד עליך להעמיד את עצמך במצבו של השני, מה היית רוצה ומצפה אז מהזולת? איך היית מבקש שיתייחסו אליך או שיתנהגו עמך? ולפי מַדד זה תפעול במה שצריך או תעצור ממה שלא רצוי... ואהבת לרעך כמוך! "כמוך" הוא המפתח לקיום מצוה אדירה זו!!!
*
יקירי! לפעמים עומדים לפני נסיון, בפעולה למען הזולת. משהו בקרבנו, היושב על מפתחי הלב' רוטן וטוען: "מהיכי תיתי" שמוטל עלי דבר כזה? ואז כדאי להעביר לפני עיני הרוח באותיות של אש. "ורחמנא אמר - ואהבת לרעך כמוך". הרי גם אנחנו היינו רוצים וזקוקים לכך במקומו! ואם כן זה המקור. מצוה מפורשת בתורה. כמה השתדלנו על אתרוג מהודר, ואף התפללנו עליו בשעתו. וכאן עומדת לפנינו מצוה דאורייתא, ששייך לקיימה בכל ההידורים!
*
רבינו הרמב"ם פסק לנו את הדברים ברורים בלשונו הזהב, פעמיים בספר יד החזקה. "ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות" [פי"ד מהל' אבל ה"א] בזה נכללו כל מעשי גמילות חסד שבגופו, שמנה הרמב"ם שם. ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת אורחים הכנסת כלה, שמחת חתן וכלה וכו'.
כמו כן כתב הרמב"ם: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו. כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו [פ"ו מהל' דעות ה"ג].
בספר המצוות [עשה ר"ו] הוסיף הרמב"ם לבאר בגדר מצוות ואהבת לרעך כמוך, שתהיה החמלה והאהבה לזולת כמו לעצמו, לחוס בין על גופו וממונו וכל אשר ברשותו. "וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו וכל מה שאשנא לעצמי - אשנא לו כמוהו". בעל החרדים [פ"ט] הוסיף פרטים להלכה במצוה זו "ומבקש תועלתו, ושמח בטובתו ומיצר בצרתו, ודיבורו עמו תמיד בנחת דרך חיבה וכבוד...".
*
ובכן, ר' ישראל! מצוות תפילין מתקיימת בהנחה, מצוות מצה באכילה, מצוות לולב בנטילה, ומצוות "ואהבת לרעך כמוך", מתקיימת בהתייחסות לזולת, לפי מה שאתה היית מבקש ורוצה לעצמך, אילו היית במקומו; בפעולה למענו או במניעת דבר שלא לרצונו.
כך ניגשים לקיים מצוה זו. אם אתה במקומו, היית זקוק לעזרה בפועל באיזו צורה שתהיה, לנשיאה בעול שלך, להשתתפות, לעידוד, למלה טובה, לאוזן שומעת, לסבר פנים יפות, להבנה, לסליחה. הרי ההוראה לפניך, בדיוק מה שמוטל עליך כעת! הרי המירשם לפניך! קום ועשה זאת לזולת, בדחילו ורחימו, לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה...
ובדוגמה פשוטה ומובנת. אם היית מגיע למקום חדש וזר לך לחלוטין. אינך מכיר את בני המקום, שפת המדינה ותהלוכותיה. מה היית מבקש אז? עזרה, הדרכה וכיוון? תשומת לב ותחושת חום יהודי? ובכן בדיוק כך עלינו לנהוג כלפי מי שמגיע לתחומך. כפי שאתה היית רוצה במצב זה, כך מתווצרים ונרשמים לפניך, על אתר, "סעיפי שולחן ערוך" בחובתך כעת. וכך מקיימים מצות "ואהבת לרעך כמוך במובן פשוט ומעשי.
*
ולפעמים המצוה הזאת מתקיימת באופן פשוט עוד יותר. "ואהבת לרעך כמוך" שייך לקיימה אף בלי מעשה כלל, באין אומר ובאין דברים... "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"! מה שאינו רצוי לך אל תעשה לאחרים. כשאתה נזהר במעשיך ובדבריך אליו, כשאתה חס על כבודו, על בריאותו ועל ממונו, שוב זכית במצוה זו, שהיא כלל גדול בתורה, וממנה מגיעים לדברים גדולים ונשגבים... הזהר בממון חבירך ותחוס עליו. תתייחס לכל אשר לו כפי שאתה חס על כל אשר לך. ואמנם בדבר זה, כלל הלל הזקן את כל התורה כולה על רגל אחת [שבת ל"א.] פשוטו כמשמעו! "מה דעלך סני לחברך לא תעביד!!!
כמדומה שכשמוזכר בש"ס ובדברי חז"ל בכלל: "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה דווקא במובן ההוא, של פעולה או מניעת פעולה, כפי שהאדם בעצמו היה נוהג, ולאו דווקא במובן רגשי של חיבה לזולת.
ומאידך, לעבור על מצוה זו במובן "דעלך סני לחברך לא תעביד", יכול להתדרדר ח"ו לעבירות חמורות ביותר. כפי שהורונו חז"ל [ספרי שופטים פי' מ"ד ושם כי תצא פי' כ"ה].
*
רבינו ה'מגן אברהם' שאסף להלכה את עניני המוסר והמידות שבש"ס ופוסקים הביא בתוך דבריו. "מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד מישראל כגופו [מג"א סי' קנ"ו ס"ק ב'] על הוסיף הוסיף בעל פלא יועץ ב"חסד לאלפים" [או"ח שם] . "ולעולם יחשוב כאשר היה חפץ שיעשו רצונו, ושלא יעשו ולא ידברו שום דבר נגד רצונו, בדרך הזה יתנהג עם חבירו, יבטל רצונו ולא יעבור על דברי חביריו, כל דליכא ביטול רצון קונו - ישתדל לעשות כרצון איש ואיש. ".
*
בימים אלה, ימי הספירה, מתחזקים במיוחד בדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", בפרט כהכנה לקבלת התורה. מה נפלאו בעל "שבט מוסר" בספרו "מגלה צפונות" [יתרו, ע' נ"ט], שהתורה ניתנה בסיון שהוא מזל תאומים, היות והתאומים מרגישים כל אחד בצער חבירו [מדרש שה"ש ה' ג'] ולכן ניתנה תורה לישראל, שיהיו בבחינת תאומים, החשים את כאב אחיהם...
אי לכך הבה נחמם את הלב, בעובדא מסעירה מחיי רבי עקיבא בנושא הזה וכך יהיה בעל השמועה עומד לנגדנו, בשעה שלומדים וחוזרים על מאמרו "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". [ספרא פ' קדושים].
*
חז"ל הקדושים מראים לנו בעליל איך שרבי עקיבא בעצמו קיים אהבת חנם כזו באופן מדהים ביותר... עובדא אחת מחיי רבי עקיבא מופיעה במסכת כלה רבתי וגם בספר מנורת המאור [נר א' כלל א' ח"ב] בשם התנחומא. יקירי! התמונה המצטרפת מתוך אגדות חז"ל אלה, מזעזעת את כל נימי הנשמה. לא יאומן עד כמה התמסר אותו התנא האלקי, אף לטובת אדם רע מעללים ופחות שבפחותים, שהיה רחוק מדרגת רבי עקיבא כגבוה שמים מעמקי תהום רבה... ורבי עקיבא פעל למענו ללא ליאות, להיטיב לו באחריתו. שום דבר לא עמד בדרכו!
*
וכך היה מעשה... רבי עקיבא פגש פעם בבית הקברות פחם אחד שהיה טעון עצים על כתפיו ורץ עמהם. הוא עבד עבודת פרך איומה, ברצף ללא מנוחה והפוגה. רבי עקיבא פנה אליו ובקושי עצר אותו והפסיקו ממלאכתו. וכאן מגיעים אנו לשלב הראשון במשנת 'ואהבת לרעך כמוך' של רבי עקיבא באותו סיפור. נאזין נא היטב לדבריו בפנייתו אל הפחם. " בני! מה לך בעבודה קשה כזאת? אם עבד אתה ואדוניך נותן עליך עול, אני אפדך ואוציאך לחירות. ואם אתה עני, אעשירך...".
הוא פוגש יהודי זר לו לגמרי, עובד עבודה מפרכת ומיד מציע לפדותו או להעשירו... בני! מה לך לעבוד בעבודה קשה כזאת? הוא לא יכול לסבול שיהודי סובל כל כך... האיש לא רצה לענות והתחנן לרבי עקיבא, שיניחהו לנפשו לחזור לעבודתו. ברם, רבי עקיבא סירב לעזוב אותו. ואז גילה אותו אדם את סודו המר... האיש סיפר שכבר אינו נמצא בין החיים... הוא הגיע לכאן מעולם אחר. בזמנו היה עובר עבירה מן הסוג הגרוע ביותר. תסמרנה שערות הראש על מעשיו הרעים. ועכשיו מרצה הוא את עונשו הכבד...
*
נכמרו רחמיו רבי עקיבא על האיש. הוא שאל אותו אם השאיר משפחה עלי אדמות. הוא ענה בחיוב והוסיף שבשעה שעזב את העולם, עדיין לא נולד ילדו היחיד. "נצטער עליו רבי עקיבא והיה הולך מעיר לעיר". הוא נדד ממקום ממקום עד שהגיע לעירו של אותו 'פחם'. הוא ידע שמתוך דברים שבקדושה שהבן יאמר לעתיד יוטב גם לאביו במצבו... הוא התעניין על בני המשפחה הזאת. אנשי העיר הזכירו אותם לגנאי באופן נמרץ ביותר... לדברי הברייתא במסכת כלה, שהה רבי עקיבא בעיר הזאת וחיכה עד שנולד בן לאותה משפחה...
ר' ישראל! מדובר כאן על תנא אלקי, יחיד בדורו וענק דורות, על מציל ומקים עולה של תורה לנצח נצחים. רבי עקיבא נקרא "יסוד תורה שבעל פה". כך קבע רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא! [סנהדרין פ"ו.] עליו אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה, אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי...? [מנחות כ"ט:]. והוא הוא שנדד כעת וחיפש עד שמצא את המשפחה של אותו האדם שנזכר לדראון. רבי עקיבא קובע מקום בעיר זאת ומחכה יום יום, עד לידת ילד בבית שפלים בדיוטא התחתונה.
כשנולד הבן הכניסו רבי עקיבא לבריתו של אברהם אבינו. כשגדל הילד קצת ניסה ללמדו 'אלף בית' ולא הצליח בזה כלום. רבי עקיבא ישב אז בתענית ארבעים יום שיפתח לב הנער להביע מלה יהודית. א יידיש ווארט!!
*
וכאן מגיעים אנו לנקודת שיא ב"ואהבת לרעך כמוך" שבסיפור. כשלמדתי לראשונה את המלים הבאות ישבתי לבדי בחדר בירושלים עיר הקודש ועיני זלגו דמעות מהתרגשות סוערת. ר' ישראל! אנא שים לב לכל הגה שבמשפט זה. לאחר שהתענה רבי עקיבא ארבעים יום, "יצאה בת קול ואמרה: "על זה אתה מתענה???
ותשובת רבי עקיבא היתה, נחושה ומוחלטת: הן!!!". כאן בוקע וזורם מעיין אדיר שבאדירים, מעיין אהבת ישראל של רבי עקיבא, מים שאין להם סוף... אמר: הן!!!". הוא לא זז מהחלטתו. הוא יציל את הילד ביהדותו ואת אביו מייסוריו ויהי מה. ר' ישראל! אתה שומע ומאזין את העוצמה של מענה רבי עקיבא, במילה אחת ויחידה זו?!
געוואלד! בת קול שואלת את רבי עקיבא: "על זה אתה מתענה? על בנם של משפחת עוול ורֶשע? על המשך דור של בעלי עבירה? על נֵצר מי שעבר על כל התורה כולה? מסתבר שענין הבת קול היה נסיון, אם יחזיק רבי עקיבא בדרכו.
ואכן, תשובת רבי עקיבא היתה ברורה כשמש ומאירה כקרניה: "הן!!! כן! אני מתענה עליו! הוא לא השגיח בבת קול. הוא ענה בנחישות, בתקיפות שבקדושה, בגבורת רוח מלאה אחריות של מנהיג ישראל על נפש מישראל. התשובה היתה בת מלה אחת וקולה הולך מסוף העולם ועד סופו. אמר: ה-ן!!!
כן, אני מתענה על ילד יהודי ואני רוצה להציל את עתידו. אביו הוא יהודי ואני מתאמץ שיתכפר לו על עברו. יהיה מי שיהיה, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בוערת בקרבי ואינה נותנת לי מנוח, כל עוד שמתייסר אותו יהודי. ראיתי אותו בסבלו ואינני יכול לעמוד בכך. כן! על התינוק הזה אני מתענה ומתחנן שייפתח לבו האטום, ירושת אבותיו, ויכנס לתורה ולתעודה... הן! הן! הן!
ורבי עקיבא בקע חלוני רקיע והצליח. הילד התחיל ללמוד א"ב. "עד שהוליכו לביתו לימדו ברכת וק"ש ותפילה והעמידו והתפלל ואמר ברכו את ה' המבורך". ואכן באותה שעה הונח לאביו מעונשו. "מיד פתח רבי עקיבא ואמר: ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור...".
*
הוי! רבי עקיבא! רבי עקיבא! אתה העמדת עולמה של תורה, אתה כוננת יסודותיה ועמודיה של לימוד תורה שבע"פ, את כל דורות זרע ישראל בעולם כולו, לימדת את משנתך לעד ולעולמי עולמים. כשנעדרו רבבות תלמידיך, התחלת בזקנותך את הכל מחדש, ושוב עלה בידך להציל את התורה בתקופה קשה כל כך, תחת השלטון הרומאי. אתה חיזקת את כל שדרות העם בדבריך על קשרם לאביהם שבשמים השוכן אתם בתוך טומאותם. "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים...".
וכעת אנו רואים אותך מתבודד בכפר נידח, ומקיים ואהבת לרעך כמוך בצורה הנשגבה ביותר. אתה יושב ומתענה יום יום על הצלת והצלחת נפש יחידה מישראל. לחם לא אכלת ומים לא שתית על מגמה אחת בלבד. אתה מוסר את נפשך על לימוד אלף בית שלו ואינך זז מעמדתך הלוהטת באהבת ישראל... בכבודך ובעצמך עמלת ללמד תינוק זה לקרוא ולהתפלל. "מצוה בו יותר מבשלוחו"! מכיון שנתגלה לך מחזה זה של הפחם, ראית את עצמך כאחראי להיטיב לו ולזרעו אחריו. נטלת עליך את המשימה. וכך נתקיים על ידך מתוך הצלת נפש אחת מישראל, מקרא שכתוב: ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור... שמו וזכרו של הקב"ה לא ימוש מפי כל הדורות, ללא הבדל יחס ומוצא... אה! א יידיש קינד! ילד יהודי!
*
הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל מלמברג. מביא בספרו דברי שאול [מהדו"ת פ' תרומה] ששמע מחבורת חסידי קוצק בשם הגאון ר' יצחק מאיר, [הלא הוא החידושי הרי"מ זי"ע לפני נשיאותו]. על מה שאמר הלל לאותו הגר שבא להתגייר "על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת" – מה דעלך סני לחברך לא תעביד". וכבר תמה המהרש"א למה לא אמר לו כלשון המקרא "ואהבת לרעך כמוך" בצורה חיובית?
וביאר על זה החידושי הרי"מ, שאהבת אחרים באופן חיובי, בצורה רגשית של אהבת נפש, אין ביכולתו של גוי להשיג... לכן אמר לו שמה ששנוא עליו לא יעשה לחבירו מפני שזה יבין לכל היותר ואת השאר ישיג לכשיתגייר... גוי אינו מסוגל להבין משמעות פנימית כזאת ב"ואהבת לרעך כמוך" בשום פנים ואופן...
*
דברי החידושי הרי"מ האלה, לא נאמרו כפירוש נאה בלבד. אם נתבונן בכך, נקלוט מוסר נוקב עד תהום הנפש. מדבריו יוצא שמושג זה של "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" שייך אף לטווח השגתו של גוי! ואם כן, על אחת כמה וכמה, איך שייך שאנחנו לא נבין זאת...?
*
מסופר על החידושי הרי"מ זי"ע, שפעם בישר לו חסיד אחד על שמחה במשפחתו, והוא הקדוש רקד עמו אז סביב לשולחן, לקיים מה שנאמר ואהבת לרעך כמוך...
ואף נוסח הזמנותיו של החידושי הרי"מ לשמחת צאצאיו, צריך לימוד מעמיק. "והנני לבקש אוהבי ורעי לבוא לשמוח בשמחתינו כמנהג כל ישראל ליטע אהבה ואחוה בלב כל אחד לשמוח בשמחת חבירו". "ואקרא לאוהבי ורעי לשמוח בשמחתנו. כמנהג ישראל ישראל אשר מסתמא הוקבע כדי להרגיל עצמו להיות שמח בשמחת חברו ולקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". הוא בירר את פשר מנהג זה לאמיתה של תורה. אין כאן התאספות גרידא אלא הרגל לקיים מצוה מדאורייתא...
החדושי הרי"מ לימד פרק נרחב בחיוב "ואהבת לרעך כמוך". כמה נרגשים דבריו במכתב מיום ט' ניסן שנת תר"ט. "ואבקש מכם הגם כי גולה ומטולטל אנכי על רגשת דוברי שקר משנאת חנם על לא חמס בכפי, נא מאוד שלא לצאת לריב עם שום אדם עבורי או לדבר קשות רק למשוך בדברי שלום ואמת ואהבה כי כולנו בני אברהם יצחק ויעקב ולא הוצרכה התורה להזהיר ואהבת לרעך, לא תשנא וכו' על אנשים אחים ורֵעים". "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים ביותר כשיש נסיון בדבר, כשהיצר מסית על ההיפך. לכך בא ציווי התורה "ואהבת!" אז היא ההזדמנות לקיים מצוה זו בהידור.
*
הזמנה מילתא... שמעתי זאת ממקור ראשון על הגה"צ רבי יונתן שטייף זצוק"ל, מגדולי רבני הונגריה. איש מורם מעם היה האיש להפליא, גדול בתורה מאד, גאון במידות, ענוותן ושפל ברך. נכדו ז"ל קרוב משפחה שלנו, סיפר לי שבערב אחד נכנס אל סבו הגדול ומצאו יושב ולומד גמרא בשקיקה כשלפניו זקופה ועומדת הזמנה לחתונה...
לשאלת נכדו על כך הסביר אז התנהגותו זאת. "יהודים אלה הזמינו אותי לחתונת צאצאיהם המתקיימת היום" אמר בחום ובלבביות "מחמת חולשתי אין בכוחי לנסוע לשם. חשבתי לעצמי: מה אני יכול לעשות כעת בשבילם? לכן החלטתי ללמוד כעת ביום החופה לזכוּת בני הזוג, למזלם הטוב ולעתידם המזהיר, שיושפע להם שפע רב, דורות ישרים וברכות שמים ממעל...".
ר' ישראל! איזה אוצר של אהבת ישראל נגלל לפנינו! אם לא היה הנכד שואל לפשר הדבר, לא היה אף אחד יודע מכך. גדול מישראל יושב בפינתו ולומד לזכות אלה שאין בכוחו לשמחם בפועל... ההזמנה עומדת והוא שקוע בסוגיא, ומתכוון להוריד בזה את השפע למקימי בית בישראל, למרות שאין להם מושג על זה...
*
ועתה ישראל, ננסה נא להבין את השלב הבא ב"ואהבת לרעך כמוך" , השלב הרגשי, הנשמתי, שבמצוה אדירה זו. יש מרבותינו הראשונים שסברו שמצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך", מוסבת על הרגשה שבלב ממש. כך נראה מדברי רבינו סעדיה גאון בספר המצוות שלו, וכך פירש רבינו אליעזר בר' נתן, הראב"ן מבעלי התוספות שבאשכנז את דברי חז"ל. [ספרא קדושים] "ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר 'זה 'ספר תולדות אדם', זה כלל גדול מזה". במה נחלקו אותם התנאים?
את זאת מבאר לנו הראב"ן בצורה נפלאה. רבי עקיבא ובן עזאי נחלקו את מי אוהב אדם יותר את עצמו או את ילדיו את "תולדות אדם" שלו? ולפי גודל האהבה הזו צריך אדם להתאים זאת לאחרים, לדעת רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך" צריך לקיים זאת כאהבת עצמו שהיא הגדולה ביותר, ולדעת בן עזאי "זה ספר תולדות אדם" צריך לאהוב את זולתו כאהבת הילד, שכן לדעתו היא הגוברת על הכל... [שו"ת הראב"ן סי' ל"ז]. עד כדי כך!
*
[רבותינו הראשונים מפרשי "תורת כהנים", הר"ש והראב"ד, מפרשים בדברי בן עזאי, שזה ספר תולדות האדם, מחייב את האדם עוד יותר מ"ואהבת לרעך כמוך", האהבה צריכה לנבוע ליהודי שמכיון שנברא בצלם אלקים, לכן אף מי שאינו מקפיד על כבודו, עדיין חייב הוא בכבוד חבירו. [פ' קדושים].
ואכן כך שנו חכמים בברייתא, על הפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה'. ואהבת לרעך כמוך אני ה' מה טעם? כי אני בראתיו!" [אבות דרבי נתן פט"ז].
ה'קדושת לוי' זי"ע הסביר על פי דרכו: ואהבת לרעך כמוך אני ה', כלומר מה שאני מצוה שתאהב לרעך כמוך מחמת שאני ה' וקֵל אחד בראנו, לכן מחויב לשמוח בשמחת חבירו כן להיפך חס ושלום. [ביאורי אגדות וראה אוה"ק]. והרה"ק מרוז'ין זי"ע היה מפרש "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", שהקב"ה כביכול מצטרף להיות כביכול, ה'שלישי' בקשר ריעים האהובים...
*
איך שייך בכלל להגיע לכך, ל"ואהבת לרעך כמוך" בתחושה שבלב? כך כתב אחד מרבותינו הראשונים בעל "אורחות צדיקים": "וּבְאֵיזֶה דֶּרֶךְ יַגִּיעַ הָאָדָם לְאַהֲבַת כָּל אָדָם? אַשְֹכִּילְךָ וְאוֹרְךָ! הַדֶּרֶךְ הוּא: שֶׁיַּעֲזֹר בְּנַפְשׁוֹ וּבְמָמוֹנוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ... לְעוֹלָם יִהְיֶה חָפֵץ שֶׁחֲבֵרוֹ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְאַל יִשְׁתַּדֵּל הוּא לֵיהָנוֹת מֵחֲבֵרוֹ... וִיקַבֵּל כָּל אָדָם בְּשִֹמְחָה וּבְסֵבֶר פָנִים יָפוֹת, כִּי הַסְבָּרַת פָּנִים תְחַזֵּק הָאַהֲבָה, וְיִשָּא וְיִתֵן עִם חֲבֵרוֹ בְּטוֹבָתוֹ, וִינַחֵם כָּל אָדָם מֵעָצְבּוֹ וּמִדַאֲגָתוֹ... וּבַכֹּל יְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם. [שער האהבה פ"ה].
*
אמרו עליו על אחד מתלמידיו הידועים של ה'צמח צדק' זי"ע, שקראו לו ר' חנוך הענדיל [קורניצער], שהיה 'משפיע', עובד ה' ואוהב ישראל להפליא; שפעם אחת פרצה שריפה ר"ל בעיירה ליובאוויטש ואכלה את בתי העץ שבה. פרץ ר' הענדיל בבכי עז וצעק במר נפשו: "אידישע געלט ברענט"! ממון יהודי נשרף. מרוב עגמת נפש חלה אז במחלה ל"ע שממנה לא קם עוד....
חסיד זה ענה פעם בחריפות למי שאמר לו שאין לו אהבת ישראל אמיתית. "כשם שיהודי אוהב בטבעו יהודי אחר, הרי להבדיל, גוי בטבעו שונא יהודי, ואם כן "ווארף ארויס דעם גוי" זרוק החוצה את "הגוי" אשר בקרבך ועל ידי כך יתעורר היהודי אשר בקרבך ותזכה לאהבת ישראל...
*
ואכן, פרק מיוחד מאד נמצא בספר התניא [פרק ל"ב] בו מבאר להפליא את יסודה של אהבת ישראל אמיתית. כל נשמות ישראל מאוחדות בעצם "כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד", אלא שהגופים נפרדים ומחולקים. לכן מי שהוא מגביר את כח הנשמה על הגוף, מסוגל הוא לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כראוי. ומאידך: "העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא ה'תלויה בדבר' לבדה". דברים מפעימים אלה נעשו 'נכסי צאן ברזל' בתורת החסידות בכלל.
ובזה הסביר בעל התניא זי"ע למה "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד התורה כולה, כדברי הלל הזקן. מה נפלאו דבריו! "כי יסוד ושורש כל התורה כולה הוא: להגביה הנפש על הגוף"...
ואגב, שמעתי פעם מיהודי פיקח: "ברצונך לדעת את ה'שיעור' במצוות "ואהבת לרעך כמוך"? אם יתקיים אצלך "על כל פשעים תכסה אהבה" ותסלח לו, אז ההוכחה בידך שהגעת לאהבת הזולת.
*
את הדברים סיפר המשגיח הנודע, הגאון והחסיד הדגול ר' גָד'ל אייזנר זצ"ל, כשדיבר על כוחה של ה'חברותא'. סיפור על רגע מכריע אחד בשנות הזעם. בעת המצעדים הידועים לשימצה כמעט בסוף המלחמה, נחלש ר' גָד'ל עד מאד. בשעת הריצה המבוהלת בפקודת המרצחים ימ"ש, במרחק של קילומטרים, הגיע אותו הרגע שכבר לא נשאוהו רגליו יותר. הוא כרע ונפל והשומר הנאצי כבר כיוון אליו את אקדחו.. אילו התמהמה עוד רגע אחד היה המרצח מוציא ח"ו לפועל את איומו.
באותו רגע קלטו אזניו את צעקתו של ידיד שרָץ מאחריו: "גָד'ל לוֹיף!" גָד'ל רוץ! ודווקא קריאת חבר זו, דחפה אותו לקום ולהמשיך בריצה בשארית הכוחות והכדור שהיה מכוון לקראתו לא נפלט... הזעקה ממעמקי נפשו של החבר נסכו בו כוחות חדשים. וכך ניצל...
*
הלקחים שהפיק ר' גָד'ל מאותו רגע נורא, היו: הכוחות הנעלמים שנמצאים באדם אף ללא ידיעתו; ולמעלה מזה, איך שנדלו הכוחות ההם מתוך קריאת עידוד והשתתפות של חבר. הוא הבחין בזה את עוצמתו של 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'. כמה אפשר לחזק את הזולת במלה אחת, "יאמר חזק'. במלים אלה זה חילץ אותו מתהום של חושך ואבדון. בירכתי שאול הכניס בו ידידו רוח חדשה וכך הציל את חייו בעזהי"ת באורח פלא...
*
גָד'ל לוֹיף!!! חכם מחוכם ומעמיק כרבי גָד'ל אייזנר, תפס כהרף עין את עומק הנקודה בקריאה זו לכל גווניה ועוד הרבה יותר מזה. הרי חבירו זה נמצא אף הוא בסכנת חיים עצומה, נפשו בכפו בכל רגע של ריצה מבוהלת זו. הוא נרדף כמוהו וכפסע בינו לבין... אף חבירו זה אומלל ומעונה היה זה שנים ארוכות, מזה רעב וחלש. אף הוא נשאר בודד ממשפחתו כערער בערבה ל"ע.
והוא החבר, עוד בו נשמתו, מאיץ בו כעת שירוץ בעד חייו ומתחנן אליו שיציל את נפשו. הרי זה מראה את כח נשמתו העצום של יהודי. אפילו אז איכפת לו על חיי השני. גם ברגעים אפלים ביותר, הוא דואג לחייו כפי דואג לעצמו. ואהבת לרעך כמוך ממש. תחושה זו חיממה את כל המציאות המשותקת והבקיעה בו מעיין חדש של רצון חיים. בגיא צלמות האירה לו קרן אור חזקה מאד, אור נפשו של יהודי. בתהום השנאה הטמאה והפרועה שכמוה לא היתה, זרחה לו לעומת זאת, אהבת חסידי עליון צרופה ונשגבה, שהתגברה עוד יותר. אור מתוך החושך...
*
ולא זו בלבד. בקריאת "גָד'ל לוֹיף" הזכיר חבירו אז את חשיבות חייו גם לזולת; בשום אופן אין הוא מסכים להיפרד ממנו כעת. הוא ר' גָד'ל יחסר לו. הוא הוכיח לו שחייו אינם רק לעצמו. שהוא חייב את הקשר גם לאחרים. שהוא מוכרח להתגבר ולהתהלך לפני ד' בארצות החיים...
גָד'ל לוֹיף! עצמנו ובשרינו אתה. חלק מהוויתינו! על בלימה תלויים כעת בנפילתך, לא חייך בלבד. התחזק נא גם למעני. אני רוצה אותך ממשיך בחייך, חבריך זקוקים לך. התחזק ואל נא תיפול חלל לכדור מרצח נבזה חלילה... שתי מלים כאלה למי שקולט אותן בעומק משמעותן, מסוגלות לנסוך חיים חדשים ולגלות כוחות נעלמים באדם... גד'ל לויף!
*
זאת ועוד, קריאה זו רצופה היתה ב"ואהבת לרעך כמוך", יסודה בחיי נשמות. הזכרנו לעיל את דברי בעל התניא זי"ע שאהבת ישראל באה מתוך הגבההת הנפש על הגוף.
ואכן, בעלי נפש היו ר' גד'ל וחביריו מנעוריהם, אנשי מעלה ופנימיות. וביותר בתקופה האיומה ההיא אחרי חמש שנות יסורים ורעב. חיי הגוף כבר לא תפסו אצלם מקום... לעצם החיים היתה אצלם משמעות נעלה בהרבה. וכל זה נמצא במעמקי קריאת "גָד'ל לוֹיף". כאן התבטאה אהבת ישראל טהורה מכל טהור, אהבה עילאית של נשמות מאוחדות ש'שרשן ומקורן באלקים חיים'... גד'ל לויף! נפשי קשורה בנפשך, בקשר נשמות גרידא...
*
רבינו הרמב"ן חידש במצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך", שהתורה הקדושה מצַוה על 'עין טובה', שלא תהיה עינו צרה בטובתו של חבירו אלא שירצה בטובתו. הרמב"ן מדגיש שאף בשעה שאוהב אדם את חבירו, בכל זאת עדיין רוצה הוא שהוא יגדל ממנו ולא יגיע חבירו למעלותיו הוא. "ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו". המצוה היא לעקור את צרות עין זו, ויהיה מרוצה בריבוי הטובה של הזולת. "ולא יתן שיעורין באהבה" כלומר, שלא יצמצם אהבתו במדה וגבול ולא יחשוב בלבו: עד כאן אני "מפרגן" לו ולא יותר. לדעת הרמב"ן היתה זאת נקודת אהבת הנפש של יהונתן לדוד, דווקא בגלל שאמר לו "ואתה תמלוך על ישראל".
יקירי! בעין טובה רוכשים את אחת המצוות העיקריות שבתורה. הֱיֵה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה! פארגינען! פארגינען! פארגינען! שיהיה לו, שייטב לו, שירווח לו, שיערב לו. שיהיו לו תורה וגדולה ושפע ונחת ואושר ושם טוב, וגם לך יתן ה' ויחזור ויתן, עד בלי די... תתבונן ותעמיק בזה שוב ושוב ותראה עד כמה כדאי וראוי הדבר מכל הבחינות!!! ואהבת לרעך כמוך! כך מפרש זאת הרמב"ן, שלא יהיה איכפת לך אם יהיה יהודי אחר כמוך, אם יגיע להישגיך בכל דבר. התורה פוקדת לסלק את "פחיתות הקנאה"...
*
לפני שנים רבות, באחד מערבי הקיץ, נכנסתי לחנות מזון בטורונטו. ראיתי שעמדו בתור, שני יהודים צעירים שהיו משוחחים ביניהם בידידות. נהניתי עד מאד מהבעת "סבר פנים יפות" שבין שני אנשים אלה. לשניהם היה בית מסחר ספרים באותו רחוב ושמחתי שיש קשר טוב בין שני ה'מתחרים'.
בדרך היציאה מן החנות, ניגש אלי אחד מהם ואמר לי בהתרגשות: "אתה יודע, על מה דברנו כעת? עמיתי ה"מוכר ספרים" (שהיה פעם היחידי באיזור) נתן לי כמה וכמה עצות והדרכות איך להצליח יותר, במה הקונים מעונינים יותר, איפה להזמין, איך למעט בהוצאות וכו'...
רגשי התפעלות הולכים וגוברים. היכן אני נמצא כעת? בחנות רגילה ככל החנויות, זה קונה לחם וחלב, זה בוחר לו מוצרים ושואל על המחירים, ובאותו מעמד מתרחש לעיני דבר שכל העולם כולו כדאי הוא לו... ודבר זה לא נעשה בקול ענות גבורה... סוחר זה לא גילה סימני התלהבות והקרבה, הוא עשה זה בחיוך ובשלוות נפש. אברך זה היה נראה לי תמיד כאדם מן השורה העובד קשה למחיתו, קובע עתים לתורה ובר דעת, אבל לעובדה "חפץ-חיימ'ית" כזאת לא צפיתי ממנו.
הרי הוא חי את האמונה בפועל! הרי הוא מקיים "ואהבת לרעך כמוך" בצורה נפלאה כל כך! בכל לב הוא בוטח בהקב"ה הזן ומפרנס לכל ובכל לב מסייע לחבירו. דברי חז"ל ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא" "ומזונותיו של אדם קצובים לו" פשוטים וברורים אצלו כשמש בצהריים. כולם יודעים ומדברים על זה, וישראל מאמינים בני מאמינים, אבל שינהג אדם כן בטבעיות, למסור את "סודות" מסחרו, למי שפתח עסק אחריו באותו רחוב...?! והכל בלי נדנוד עפעף, כאילו לא שייך לעשות אחרת. זה היה חידוש מפליא ש"הוציאני מן כלים" לגמרי...
בליל ראש השנה שלאחר מכן, נתבקשתי לומר כמה מלים בבית כנסת מקומי. "אחי היקרים" אמרתי מתוך סערת נפש, כשספרתי סיפור זה, "יש לי הרגשה, בזכות מי תבוא על עיר זו שנה טובה ומתוקה...
*
הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע היה אומר. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". אם מגיע האדם לאהבת ישראל אחרי שעסק בתורה, זהו סימן מובהק שהוא למד כראוי...
מן הענין להזכיר כאן את דברי הפוסקים, שאף על ברכה פרטית שאדם מברך את חבירו, צריך כל השומע את הברכה לענות אמן, ואף אדם שלישי שמאזין לברכה כזו. וזה לשון רבינו ה'מגן אברהם' [או"ח סי' רט"ו סק"ג] בשם המדרש "כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן". ב'ערוך השולחן' [שם סעי' א'] הוסיף שהעונה אמן אחר "מי שבירך" מקיים בזה "ואהבת לרעך כמוך". ועל פי הנ"ל, היה הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, מדקדק לענות אמן תמיד על ברכת 'מי שבירך'. [הליכות שלמה תפילה פי"ב הערה 68]. כמובן שקל וחומר הוא זה, ל'מי שבירך' לחולה. ידוע שהגה"ק בעל 'דברי חיים' מצאנז זי"ע העיר לרב גדול אחד שעיין בספר בין גברא לגברא, שייזהר לענות אמן על מי שבירך לחולה.
*
ולסיום: הבעש"ט זי"ע וייסד לנו פירוש מפליא במקרא זה ואהבת לרעך – - כמוך אני ה'. ר' ישראל! נקשיב נא עמוקות לדברים שיצאו מפי אותו קדוש ונורא "שכפי שאתה תתנהג עם רעך באהבה ואחדות, כמו כן אני ה', אתנהג עמך באהבה וכל טוב". כ-מ-ו-ך א-נ-י ה'! [בעש"ט עה"ת קדושים]. נתבונן נא לרגע, במשמעות הדברים, כש"הכל יכול" ברוך הוא מרעיף אהבה וכל טוב...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
לכו נרננה לה', לקראת שבת לכו ונלכה!
לכ"ו, ראשי תיבות ואהבת לרעך כמוך,
ידידך נצח בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
כלל גדול בתורה
לקחים נלבבים במצוות "ואהבת לרעך כמוך".
לר' ישראל יקירי שליט"א
"ואחר כבוד האדם, תבוא האהבה" [רבינו יונה פ"ו דאבות]. לפני שבוע עסקנו בס"ד בכבוד היהודי והערכתו, לרגל ימי הספירה. הבה נמשיך כעת בבירור מצוה אדירת ממדים הנובעת מכך, מצוה המקיפה את כל התורה כולה והיא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". דבר בעתו מה טוב! הלא יקראו זאת מתוך ספר התורה בסדר קדושים, בשבת קודש הבאה עלינו לטובה. והקריאה מעוררת...
מתכוננים לקבלת התורה, והרי אמר הלל הזקן שכל התורה כולה תלויה ב"ואהבת לרעך כמוך" [שבת ל"א.] מה נפלאו דברי ה"ישמח ישראל" זי"ע, שכל זה נרמז ב"וכל אשר לרעך". "וכל": כלומר כל עשרת הדיברות – "אשר לרעך". תלוי באהבתך לכל ישראל, האחוה והריעות...". [פ יתרו ועוד].
*
צדיק תמים במעשיו וגדול בתורה היה הרבי מפשעוואָרסק, הגה"ק ר יענקל'ה מאנטוורפן זי"ע. ידען עצום בכל מכמני היהדות, לרבות תולדותיהם של צדיקים והנהגותיהם. מתנהג בתכלית הפשטות היה. בתורתו, ביראתו ובפנימיותו הרקיע שחקים. נוח לבריות היה בצורה נפלאה מאד ודרכיו דרכי נועם ושלוה. סבר פנים יפות היו לו לצדיק לזה, לכל אדם, לכל מצב ולכל זמן... בפנים שוחקות – עילאיות, ברחשי נועם ורצון, עבר את כל פינות החיים ותלאותיהם, בחן דקדושה רחף מעל הכל...
אבי ז"ל זכה ללמוד תורה מפיו בבחרותו בעיירתו בפולין. במשך תקופה ארוכה למד אצלו שיעור גמרא ותוספות וגם עקב אחר אורחות יראתו וגינוני הקדושה. פעם ראה שנפל פתק מתוך כובעו. אבי הרים את הפתק וראה שנרשמו שם כ"ד בדברים המעכבים את התשובה... [הנזכרים ברמב"ם רפ"ד מהל' תשובה].
פעם הגיע לבית מדרשו של רבי יענקל'ה אורח, אדם חשוב מירושלים. זה היה לפני תפילת שחרית. פנה אליו הרבי מפשעווארסק והגיש לו כוס קפה. יהודי מבאי הבית שישב שם, לא מצא הדבר חן בעיניו. היתכן שהרבי בכבודו ובעצמו ישמש את אחרים? אמר לו רבי יענקלה דרך צחות: "אתה חושב שמה שנאמר בשם האר"י ז"ל, שנכון לומר קודם התפילה: הריני מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך, זה מין 'לחש לעין הרע'...?". אין זו אמירה גרידא. את זה צריך לקיים בפועל!!!
*
סיפור זה יש לו משמעות רחבה מאד. הרי מצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך" איננה כמובן, מדה מוסרית שנועדה ליחידי סגולה. מצוה אלוקית היא שניתנה מסיני, שכל אחד ואחד חייב בה. מצוות עשה דאורייתא, כהנחת תפילין ואכילת מצה. שיש לקיימה תדיר, בהידור בדקדוק ובתוספת חומרות, בדבקות ובכוונה באש קודש.
*
הבה נתחיל בחלק היסודי והמעשי של מצוה זו. החלק הרגשי שבמצוות "ואהבת לרעך כמוך" התלוי בלב, עבודה גדולה ועמוקה היא בכוחות הנפש. אף תלויה בדיעות שונות של רבותינו הראשונים. אי לכך, אהובי, נתמקד נא תחילה על חלק המעשי של מצוה זו, השָווה לכל הדיעות וגם שווה לכל נפש. ההבנה בקיומה היא קלה ופשוטה מאד. תמיד עליך להעמיד את עצמך במצבו של השני, מה היית רוצה ומצפה אז מהזולת? איך היית מבקש שיתייחסו אליך או שיתנהגו עמך? ולפי מַדד זה תפעול במה שצריך או תעצור ממה שלא רצוי... ואהבת לרעך כמוך! "כמוך" הוא המפתח לקיום מצוה אדירה זו!!!
*
יקירי! לפעמים עומדים לפני נסיון, בפעולה למען הזולת. משהו בקרבנו, היושב על מפתחי הלב' רוטן וטוען: "מהיכי תיתי" שמוטל עלי דבר כזה? ואז כדאי להעביר לפני עיני הרוח באותיות של אש. "ורחמנא אמר - ואהבת לרעך כמוך". הרי גם אנחנו היינו רוצים וזקוקים לכך במקומו! ואם כן זה המקור. מצוה מפורשת בתורה. כמה השתדלנו על אתרוג מהודר, ואף התפללנו עליו בשעתו. וכאן עומדת לפנינו מצוה דאורייתא, ששייך לקיימה בכל ההידורים!
*
רבינו הרמב"ם פסק לנו את הדברים ברורים בלשונו הזהב, פעמיים בספר יד החזקה. "ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות" [פי"ד מהל' אבל ה"א] בזה נכללו כל מעשי גמילות חסד שבגופו, שמנה הרמב"ם שם. ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת אורחים הכנסת כלה, שמחת חתן וכלה וכו'.
כמו כן כתב הרמב"ם: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו. כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו [פ"ו מהל' דעות ה"ג].
בספר המצוות [עשה ר"ו] הוסיף הרמב"ם לבאר בגדר מצוות ואהבת לרעך כמוך, שתהיה החמלה והאהבה לזולת כמו לעצמו, לחוס בין על גופו וממונו וכל אשר ברשותו. "וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו וכל מה שאשנא לעצמי - אשנא לו כמוהו". בעל החרדים [פ"ט] הוסיף פרטים להלכה במצוה זו "ומבקש תועלתו, ושמח בטובתו ומיצר בצרתו, ודיבורו עמו תמיד בנחת דרך חיבה וכבוד...".
*
ובכן, ר' ישראל! מצוות תפילין מתקיימת בהנחה, מצוות מצה באכילה, מצוות לולב בנטילה, ומצוות "ואהבת לרעך כמוך", מתקיימת בהתייחסות לזולת, לפי מה שאתה היית מבקש ורוצה לעצמך, אילו היית במקומו; בפעולה למענו או במניעת דבר שלא לרצונו.
כך ניגשים לקיים מצוה זו. אם אתה במקומו, היית זקוק לעזרה בפועל באיזו צורה שתהיה, לנשיאה בעול שלך, להשתתפות, לעידוד, למלה טובה, לאוזן שומעת, לסבר פנים יפות, להבנה, לסליחה. הרי ההוראה לפניך, בדיוק מה שמוטל עליך כעת! הרי המירשם לפניך! קום ועשה זאת לזולת, בדחילו ורחימו, לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה...
ובדוגמה פשוטה ומובנת. אם היית מגיע למקום חדש וזר לך לחלוטין. אינך מכיר את בני המקום, שפת המדינה ותהלוכותיה. מה היית מבקש אז? עזרה, הדרכה וכיוון? תשומת לב ותחושת חום יהודי? ובכן בדיוק כך עלינו לנהוג כלפי מי שמגיע לתחומך. כפי שאתה היית רוצה במצב זה, כך מתווצרים ונרשמים לפניך, על אתר, "סעיפי שולחן ערוך" בחובתך כעת. וכך מקיימים מצות "ואהבת לרעך כמוך במובן פשוט ומעשי.
*
ולפעמים המצוה הזאת מתקיימת באופן פשוט עוד יותר. "ואהבת לרעך כמוך" שייך לקיימה אף בלי מעשה כלל, באין אומר ובאין דברים... "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"! מה שאינו רצוי לך אל תעשה לאחרים. כשאתה נזהר במעשיך ובדבריך אליו, כשאתה חס על כבודו, על בריאותו ועל ממונו, שוב זכית במצוה זו, שהיא כלל גדול בתורה, וממנה מגיעים לדברים גדולים ונשגבים... הזהר בממון חבירך ותחוס עליו. תתייחס לכל אשר לו כפי שאתה חס על כל אשר לך. ואמנם בדבר זה, כלל הלל הזקן את כל התורה כולה על רגל אחת [שבת ל"א.] פשוטו כמשמעו! "מה דעלך סני לחברך לא תעביד!!!
כמדומה שכשמוזכר בש"ס ובדברי חז"ל בכלל: "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה דווקא במובן ההוא, של פעולה או מניעת פעולה, כפי שהאדם בעצמו היה נוהג, ולאו דווקא במובן רגשי של חיבה לזולת.
ומאידך, לעבור על מצוה זו במובן "דעלך סני לחברך לא תעביד", יכול להתדרדר ח"ו לעבירות חמורות ביותר. כפי שהורונו חז"ל [ספרי שופטים פי' מ"ד ושם כי תצא פי' כ"ה].
*
רבינו ה'מגן אברהם' שאסף להלכה את עניני המוסר והמידות שבש"ס ופוסקים הביא בתוך דבריו. "מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד מישראל כגופו [מג"א סי' קנ"ו ס"ק ב'] על הוסיף הוסיף בעל פלא יועץ ב"חסד לאלפים" [או"ח שם] . "ולעולם יחשוב כאשר היה חפץ שיעשו רצונו, ושלא יעשו ולא ידברו שום דבר נגד רצונו, בדרך הזה יתנהג עם חבירו, יבטל רצונו ולא יעבור על דברי חביריו, כל דליכא ביטול רצון קונו - ישתדל לעשות כרצון איש ואיש. ".
*
בימים אלה, ימי הספירה, מתחזקים במיוחד בדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", בפרט כהכנה לקבלת התורה. מה נפלאו בעל "שבט מוסר" בספרו "מגלה צפונות" [יתרו, ע' נ"ט], שהתורה ניתנה בסיון שהוא מזל תאומים, היות והתאומים מרגישים כל אחד בצער חבירו [מדרש שה"ש ה' ג'] ולכן ניתנה תורה לישראל, שיהיו בבחינת תאומים, החשים את כאב אחיהם...
אי לכך הבה נחמם את הלב, בעובדא מסעירה מחיי רבי עקיבא בנושא הזה וכך יהיה בעל השמועה עומד לנגדנו, בשעה שלומדים וחוזרים על מאמרו "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". [ספרא פ' קדושים].
*
חז"ל הקדושים מראים לנו בעליל איך שרבי עקיבא בעצמו קיים אהבת חנם כזו באופן מדהים ביותר... עובדא אחת מחיי רבי עקיבא מופיעה במסכת כלה רבתי וגם בספר מנורת המאור [נר א' כלל א' ח"ב] בשם התנחומא. יקירי! התמונה המצטרפת מתוך אגדות חז"ל אלה, מזעזעת את כל נימי הנשמה. לא יאומן עד כמה התמסר אותו התנא האלקי, אף לטובת אדם רע מעללים ופחות שבפחותים, שהיה רחוק מדרגת רבי עקיבא כגבוה שמים מעמקי תהום רבה... ורבי עקיבא פעל למענו ללא ליאות, להיטיב לו באחריתו. שום דבר לא עמד בדרכו!
*
וכך היה מעשה... רבי עקיבא פגש פעם בבית הקברות פחם אחד שהיה טעון עצים על כתפיו ורץ עמהם. הוא עבד עבודת פרך איומה, ברצף ללא מנוחה והפוגה. רבי עקיבא פנה אליו ובקושי עצר אותו והפסיקו ממלאכתו. וכאן מגיעים אנו לשלב הראשון במשנת 'ואהבת לרעך כמוך' של רבי עקיבא באותו סיפור. נאזין נא היטב לדבריו בפנייתו אל הפחם. " בני! מה לך בעבודה קשה כזאת? אם עבד אתה ואדוניך נותן עליך עול, אני אפדך ואוציאך לחירות. ואם אתה עני, אעשירך...".
הוא פוגש יהודי זר לו לגמרי, עובד עבודה מפרכת ומיד מציע לפדותו או להעשירו... בני! מה לך לעבוד בעבודה קשה כזאת? הוא לא יכול לסבול שיהודי סובל כל כך... האיש לא רצה לענות והתחנן לרבי עקיבא, שיניחהו לנפשו לחזור לעבודתו. ברם, רבי עקיבא סירב לעזוב אותו. ואז גילה אותו אדם את סודו המר... האיש סיפר שכבר אינו נמצא בין החיים... הוא הגיע לכאן מעולם אחר. בזמנו היה עובר עבירה מן הסוג הגרוע ביותר. תסמרנה שערות הראש על מעשיו הרעים. ועכשיו מרצה הוא את עונשו הכבד...
*
נכמרו רחמיו רבי עקיבא על האיש. הוא שאל אותו אם השאיר משפחה עלי אדמות. הוא ענה בחיוב והוסיף שבשעה שעזב את העולם, עדיין לא נולד ילדו היחיד. "נצטער עליו רבי עקיבא והיה הולך מעיר לעיר". הוא נדד ממקום ממקום עד שהגיע לעירו של אותו 'פחם'. הוא ידע שמתוך דברים שבקדושה שהבן יאמר לעתיד יוטב גם לאביו במצבו... הוא התעניין על בני המשפחה הזאת. אנשי העיר הזכירו אותם לגנאי באופן נמרץ ביותר... לדברי הברייתא במסכת כלה, שהה רבי עקיבא בעיר הזאת וחיכה עד שנולד בן לאותה משפחה...
ר' ישראל! מדובר כאן על תנא אלקי, יחיד בדורו וענק דורות, על מציל ומקים עולה של תורה לנצח נצחים. רבי עקיבא נקרא "יסוד תורה שבעל פה". כך קבע רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא! [סנהדרין פ"ו.] עליו אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה, אדם כזה יש לך ואתה נותן תורה על ידי...? [מנחות כ"ט:]. והוא הוא שנדד כעת וחיפש עד שמצא את המשפחה של אותו האדם שנזכר לדראון. רבי עקיבא קובע מקום בעיר זאת ומחכה יום יום, עד לידת ילד בבית שפלים בדיוטא התחתונה.
כשנולד הבן הכניסו רבי עקיבא לבריתו של אברהם אבינו. כשגדל הילד קצת ניסה ללמדו 'אלף בית' ולא הצליח בזה כלום. רבי עקיבא ישב אז בתענית ארבעים יום שיפתח לב הנער להביע מלה יהודית. א יידיש ווארט!!
*
וכאן מגיעים אנו לנקודת שיא ב"ואהבת לרעך כמוך" שבסיפור. כשלמדתי לראשונה את המלים הבאות ישבתי לבדי בחדר בירושלים עיר הקודש ועיני זלגו דמעות מהתרגשות סוערת. ר' ישראל! אנא שים לב לכל הגה שבמשפט זה. לאחר שהתענה רבי עקיבא ארבעים יום, "יצאה בת קול ואמרה: "על זה אתה מתענה???
ותשובת רבי עקיבא היתה, נחושה ומוחלטת: הן!!!". כאן בוקע וזורם מעיין אדיר שבאדירים, מעיין אהבת ישראל של רבי עקיבא, מים שאין להם סוף... אמר: הן!!!". הוא לא זז מהחלטתו. הוא יציל את הילד ביהדותו ואת אביו מייסוריו ויהי מה. ר' ישראל! אתה שומע ומאזין את העוצמה של מענה רבי עקיבא, במילה אחת ויחידה זו?!
געוואלד! בת קול שואלת את רבי עקיבא: "על זה אתה מתענה? על בנם של משפחת עוול ורֶשע? על המשך דור של בעלי עבירה? על נֵצר מי שעבר על כל התורה כולה? מסתבר שענין הבת קול היה נסיון, אם יחזיק רבי עקיבא בדרכו.
ואכן, תשובת רבי עקיבא היתה ברורה כשמש ומאירה כקרניה: "הן!!! כן! אני מתענה עליו! הוא לא השגיח בבת קול. הוא ענה בנחישות, בתקיפות שבקדושה, בגבורת רוח מלאה אחריות של מנהיג ישראל על נפש מישראל. התשובה היתה בת מלה אחת וקולה הולך מסוף העולם ועד סופו. אמר: ה-ן!!!
כן, אני מתענה על ילד יהודי ואני רוצה להציל את עתידו. אביו הוא יהודי ואני מתאמץ שיתכפר לו על עברו. יהיה מי שיהיה, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בוערת בקרבי ואינה נותנת לי מנוח, כל עוד שמתייסר אותו יהודי. ראיתי אותו בסבלו ואינני יכול לעמוד בכך. כן! על התינוק הזה אני מתענה ומתחנן שייפתח לבו האטום, ירושת אבותיו, ויכנס לתורה ולתעודה... הן! הן! הן!
ורבי עקיבא בקע חלוני רקיע והצליח. הילד התחיל ללמוד א"ב. "עד שהוליכו לביתו לימדו ברכת וק"ש ותפילה והעמידו והתפלל ואמר ברכו את ה' המבורך". ואכן באותה שעה הונח לאביו מעונשו. "מיד פתח רבי עקיבא ואמר: ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור...".
*
הוי! רבי עקיבא! רבי עקיבא! אתה העמדת עולמה של תורה, אתה כוננת יסודותיה ועמודיה של לימוד תורה שבע"פ, את כל דורות זרע ישראל בעולם כולו, לימדת את משנתך לעד ולעולמי עולמים. כשנעדרו רבבות תלמידיך, התחלת בזקנותך את הכל מחדש, ושוב עלה בידך להציל את התורה בתקופה קשה כל כך, תחת השלטון הרומאי. אתה חיזקת את כל שדרות העם בדבריך על קשרם לאביהם שבשמים השוכן אתם בתוך טומאותם. "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים...".
וכעת אנו רואים אותך מתבודד בכפר נידח, ומקיים ואהבת לרעך כמוך בצורה הנשגבה ביותר. אתה יושב ומתענה יום יום על הצלת והצלחת נפש יחידה מישראל. לחם לא אכלת ומים לא שתית על מגמה אחת בלבד. אתה מוסר את נפשך על לימוד אלף בית שלו ואינך זז מעמדתך הלוהטת באהבת ישראל... בכבודך ובעצמך עמלת ללמד תינוק זה לקרוא ולהתפלל. "מצוה בו יותר מבשלוחו"! מכיון שנתגלה לך מחזה זה של הפחם, ראית את עצמך כאחראי להיטיב לו ולזרעו אחריו. נטלת עליך את המשימה. וכך נתקיים על ידך מתוך הצלת נפש אחת מישראל, מקרא שכתוב: ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור... שמו וזכרו של הקב"ה לא ימוש מפי כל הדורות, ללא הבדל יחס ומוצא... אה! א יידיש קינד! ילד יהודי!
*
הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל מלמברג. מביא בספרו דברי שאול [מהדו"ת פ' תרומה] ששמע מחבורת חסידי קוצק בשם הגאון ר' יצחק מאיר, [הלא הוא החידושי הרי"מ זי"ע לפני נשיאותו]. על מה שאמר הלל לאותו הגר שבא להתגייר "על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת" – מה דעלך סני לחברך לא תעביד". וכבר תמה המהרש"א למה לא אמר לו כלשון המקרא "ואהבת לרעך כמוך" בצורה חיובית?
וביאר על זה החידושי הרי"מ, שאהבת אחרים באופן חיובי, בצורה רגשית של אהבת נפש, אין ביכולתו של גוי להשיג... לכן אמר לו שמה ששנוא עליו לא יעשה לחבירו מפני שזה יבין לכל היותר ואת השאר ישיג לכשיתגייר... גוי אינו מסוגל להבין משמעות פנימית כזאת ב"ואהבת לרעך כמוך" בשום פנים ואופן...
*
דברי החידושי הרי"מ האלה, לא נאמרו כפירוש נאה בלבד. אם נתבונן בכך, נקלוט מוסר נוקב עד תהום הנפש. מדבריו יוצא שמושג זה של "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" שייך אף לטווח השגתו של גוי! ואם כן, על אחת כמה וכמה, איך שייך שאנחנו לא נבין זאת...?
*
מסופר על החידושי הרי"מ זי"ע, שפעם בישר לו חסיד אחד על שמחה במשפחתו, והוא הקדוש רקד עמו אז סביב לשולחן, לקיים מה שנאמר ואהבת לרעך כמוך...
ואף נוסח הזמנותיו של החידושי הרי"מ לשמחת צאצאיו, צריך לימוד מעמיק. "והנני לבקש אוהבי ורעי לבוא לשמוח בשמחתינו כמנהג כל ישראל ליטע אהבה ואחוה בלב כל אחד לשמוח בשמחת חבירו". "ואקרא לאוהבי ורעי לשמוח בשמחתנו. כמנהג ישראל ישראל אשר מסתמא הוקבע כדי להרגיל עצמו להיות שמח בשמחת חברו ולקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". הוא בירר את פשר מנהג זה לאמיתה של תורה. אין כאן התאספות גרידא אלא הרגל לקיים מצוה מדאורייתא...
החדושי הרי"מ לימד פרק נרחב בחיוב "ואהבת לרעך כמוך". כמה נרגשים דבריו במכתב מיום ט' ניסן שנת תר"ט. "ואבקש מכם הגם כי גולה ומטולטל אנכי על רגשת דוברי שקר משנאת חנם על לא חמס בכפי, נא מאוד שלא לצאת לריב עם שום אדם עבורי או לדבר קשות רק למשוך בדברי שלום ואמת ואהבה כי כולנו בני אברהם יצחק ויעקב ולא הוצרכה התורה להזהיר ואהבת לרעך, לא תשנא וכו' על אנשים אחים ורֵעים". "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים ביותר כשיש נסיון בדבר, כשהיצר מסית על ההיפך. לכך בא ציווי התורה "ואהבת!" אז היא ההזדמנות לקיים מצוה זו בהידור.
*
הזמנה מילתא... שמעתי זאת ממקור ראשון על הגה"צ רבי יונתן שטייף זצוק"ל, מגדולי רבני הונגריה. איש מורם מעם היה האיש להפליא, גדול בתורה מאד, גאון במידות, ענוותן ושפל ברך. נכדו ז"ל קרוב משפחה שלנו, סיפר לי שבערב אחד נכנס אל סבו הגדול ומצאו יושב ולומד גמרא בשקיקה כשלפניו זקופה ועומדת הזמנה לחתונה...
לשאלת נכדו על כך הסביר אז התנהגותו זאת. "יהודים אלה הזמינו אותי לחתונת צאצאיהם המתקיימת היום" אמר בחום ובלבביות "מחמת חולשתי אין בכוחי לנסוע לשם. חשבתי לעצמי: מה אני יכול לעשות כעת בשבילם? לכן החלטתי ללמוד כעת ביום החופה לזכוּת בני הזוג, למזלם הטוב ולעתידם המזהיר, שיושפע להם שפע רב, דורות ישרים וברכות שמים ממעל...".
ר' ישראל! איזה אוצר של אהבת ישראל נגלל לפנינו! אם לא היה הנכד שואל לפשר הדבר, לא היה אף אחד יודע מכך. גדול מישראל יושב בפינתו ולומד לזכות אלה שאין בכוחו לשמחם בפועל... ההזמנה עומדת והוא שקוע בסוגיא, ומתכוון להוריד בזה את השפע למקימי בית בישראל, למרות שאין להם מושג על זה...
*
ועתה ישראל, ננסה נא להבין את השלב הבא ב"ואהבת לרעך כמוך" , השלב הרגשי, הנשמתי, שבמצוה אדירה זו. יש מרבותינו הראשונים שסברו שמצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך", מוסבת על הרגשה שבלב ממש. כך נראה מדברי רבינו סעדיה גאון בספר המצוות שלו, וכך פירש רבינו אליעזר בר' נתן, הראב"ן מבעלי התוספות שבאשכנז את דברי חז"ל. [ספרא קדושים] "ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר 'זה 'ספר תולדות אדם', זה כלל גדול מזה". במה נחלקו אותם התנאים?
את זאת מבאר לנו הראב"ן בצורה נפלאה. רבי עקיבא ובן עזאי נחלקו את מי אוהב אדם יותר את עצמו או את ילדיו את "תולדות אדם" שלו? ולפי גודל האהבה הזו צריך אדם להתאים זאת לאחרים, לדעת רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך" צריך לקיים זאת כאהבת עצמו שהיא הגדולה ביותר, ולדעת בן עזאי "זה ספר תולדות אדם" צריך לאהוב את זולתו כאהבת הילד, שכן לדעתו היא הגוברת על הכל... [שו"ת הראב"ן סי' ל"ז]. עד כדי כך!
*
[רבותינו הראשונים מפרשי "תורת כהנים", הר"ש והראב"ד, מפרשים בדברי בן עזאי, שזה ספר תולדות האדם, מחייב את האדם עוד יותר מ"ואהבת לרעך כמוך", האהבה צריכה לנבוע ליהודי שמכיון שנברא בצלם אלקים, לכן אף מי שאינו מקפיד על כבודו, עדיין חייב הוא בכבוד חבירו. [פ' קדושים].
ואכן כך שנו חכמים בברייתא, על הפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה'. ואהבת לרעך כמוך אני ה' מה טעם? כי אני בראתיו!" [אבות דרבי נתן פט"ז].
ה'קדושת לוי' זי"ע הסביר על פי דרכו: ואהבת לרעך כמוך אני ה', כלומר מה שאני מצוה שתאהב לרעך כמוך מחמת שאני ה' וקֵל אחד בראנו, לכן מחויב לשמוח בשמחת חבירו כן להיפך חס ושלום. [ביאורי אגדות וראה אוה"ק]. והרה"ק מרוז'ין זי"ע היה מפרש "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", שהקב"ה כביכול מצטרף להיות כביכול, ה'שלישי' בקשר ריעים האהובים...
*
איך שייך בכלל להגיע לכך, ל"ואהבת לרעך כמוך" בתחושה שבלב? כך כתב אחד מרבותינו הראשונים בעל "אורחות צדיקים": "וּבְאֵיזֶה דֶּרֶךְ יַגִּיעַ הָאָדָם לְאַהֲבַת כָּל אָדָם? אַשְֹכִּילְךָ וְאוֹרְךָ! הַדֶּרֶךְ הוּא: שֶׁיַּעֲזֹר בְּנַפְשׁוֹ וּבְמָמוֹנוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ... לְעוֹלָם יִהְיֶה חָפֵץ שֶׁחֲבֵרוֹ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְאַל יִשְׁתַּדֵּל הוּא לֵיהָנוֹת מֵחֲבֵרוֹ... וִיקַבֵּל כָּל אָדָם בְּשִֹמְחָה וּבְסֵבֶר פָנִים יָפוֹת, כִּי הַסְבָּרַת פָּנִים תְחַזֵּק הָאַהֲבָה, וְיִשָּא וְיִתֵן עִם חֲבֵרוֹ בְּטוֹבָתוֹ, וִינַחֵם כָּל אָדָם מֵעָצְבּוֹ וּמִדַאֲגָתוֹ... וּבַכֹּל יְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם. [שער האהבה פ"ה].
*
אמרו עליו על אחד מתלמידיו הידועים של ה'צמח צדק' זי"ע, שקראו לו ר' חנוך הענדיל [קורניצער], שהיה 'משפיע', עובד ה' ואוהב ישראל להפליא; שפעם אחת פרצה שריפה ר"ל בעיירה ליובאוויטש ואכלה את בתי העץ שבה. פרץ ר' הענדיל בבכי עז וצעק במר נפשו: "אידישע געלט ברענט"! ממון יהודי נשרף. מרוב עגמת נפש חלה אז במחלה ל"ע שממנה לא קם עוד....
חסיד זה ענה פעם בחריפות למי שאמר לו שאין לו אהבת ישראל אמיתית. "כשם שיהודי אוהב בטבעו יהודי אחר, הרי להבדיל, גוי בטבעו שונא יהודי, ואם כן "ווארף ארויס דעם גוי" זרוק החוצה את "הגוי" אשר בקרבך ועל ידי כך יתעורר היהודי אשר בקרבך ותזכה לאהבת ישראל...
*
ואכן, פרק מיוחד מאד נמצא בספר התניא [פרק ל"ב] בו מבאר להפליא את יסודה של אהבת ישראל אמיתית. כל נשמות ישראל מאוחדות בעצם "כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד", אלא שהגופים נפרדים ומחולקים. לכן מי שהוא מגביר את כח הנשמה על הגוף, מסוגל הוא לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כראוי. ומאידך: "העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא ה'תלויה בדבר' לבדה". דברים מפעימים אלה נעשו 'נכסי צאן ברזל' בתורת החסידות בכלל.
ובזה הסביר בעל התניא זי"ע למה "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד התורה כולה, כדברי הלל הזקן. מה נפלאו דבריו! "כי יסוד ושורש כל התורה כולה הוא: להגביה הנפש על הגוף"...
ואגב, שמעתי פעם מיהודי פיקח: "ברצונך לדעת את ה'שיעור' במצוות "ואהבת לרעך כמוך"? אם יתקיים אצלך "על כל פשעים תכסה אהבה" ותסלח לו, אז ההוכחה בידך שהגעת לאהבת הזולת.
*
את הדברים סיפר המשגיח הנודע, הגאון והחסיד הדגול ר' גָד'ל אייזנר זצ"ל, כשדיבר על כוחה של ה'חברותא'. סיפור על רגע מכריע אחד בשנות הזעם. בעת המצעדים הידועים לשימצה כמעט בסוף המלחמה, נחלש ר' גָד'ל עד מאד. בשעת הריצה המבוהלת בפקודת המרצחים ימ"ש, במרחק של קילומטרים, הגיע אותו הרגע שכבר לא נשאוהו רגליו יותר. הוא כרע ונפל והשומר הנאצי כבר כיוון אליו את אקדחו.. אילו התמהמה עוד רגע אחד היה המרצח מוציא ח"ו לפועל את איומו.
באותו רגע קלטו אזניו את צעקתו של ידיד שרָץ מאחריו: "גָד'ל לוֹיף!" גָד'ל רוץ! ודווקא קריאת חבר זו, דחפה אותו לקום ולהמשיך בריצה בשארית הכוחות והכדור שהיה מכוון לקראתו לא נפלט... הזעקה ממעמקי נפשו של החבר נסכו בו כוחות חדשים. וכך ניצל...
*
הלקחים שהפיק ר' גָד'ל מאותו רגע נורא, היו: הכוחות הנעלמים שנמצאים באדם אף ללא ידיעתו; ולמעלה מזה, איך שנדלו הכוחות ההם מתוך קריאת עידוד והשתתפות של חבר. הוא הבחין בזה את עוצמתו של 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'. כמה אפשר לחזק את הזולת במלה אחת, "יאמר חזק'. במלים אלה זה חילץ אותו מתהום של חושך ואבדון. בירכתי שאול הכניס בו ידידו רוח חדשה וכך הציל את חייו בעזהי"ת באורח פלא...
*
גָד'ל לוֹיף!!! חכם מחוכם ומעמיק כרבי גָד'ל אייזנר, תפס כהרף עין את עומק הנקודה בקריאה זו לכל גווניה ועוד הרבה יותר מזה. הרי חבירו זה נמצא אף הוא בסכנת חיים עצומה, נפשו בכפו בכל רגע של ריצה מבוהלת זו. הוא נרדף כמוהו וכפסע בינו לבין... אף חבירו זה אומלל ומעונה היה זה שנים ארוכות, מזה רעב וחלש. אף הוא נשאר בודד ממשפחתו כערער בערבה ל"ע.
והוא החבר, עוד בו נשמתו, מאיץ בו כעת שירוץ בעד חייו ומתחנן אליו שיציל את נפשו. הרי זה מראה את כח נשמתו העצום של יהודי. אפילו אז איכפת לו על חיי השני. גם ברגעים אפלים ביותר, הוא דואג לחייו כפי דואג לעצמו. ואהבת לרעך כמוך ממש. תחושה זו חיממה את כל המציאות המשותקת והבקיעה בו מעיין חדש של רצון חיים. בגיא צלמות האירה לו קרן אור חזקה מאד, אור נפשו של יהודי. בתהום השנאה הטמאה והפרועה שכמוה לא היתה, זרחה לו לעומת זאת, אהבת חסידי עליון צרופה ונשגבה, שהתגברה עוד יותר. אור מתוך החושך...
*
ולא זו בלבד. בקריאת "גָד'ל לוֹיף" הזכיר חבירו אז את חשיבות חייו גם לזולת; בשום אופן אין הוא מסכים להיפרד ממנו כעת. הוא ר' גָד'ל יחסר לו. הוא הוכיח לו שחייו אינם רק לעצמו. שהוא חייב את הקשר גם לאחרים. שהוא מוכרח להתגבר ולהתהלך לפני ד' בארצות החיים...
גָד'ל לוֹיף! עצמנו ובשרינו אתה. חלק מהוויתינו! על בלימה תלויים כעת בנפילתך, לא חייך בלבד. התחזק נא גם למעני. אני רוצה אותך ממשיך בחייך, חבריך זקוקים לך. התחזק ואל נא תיפול חלל לכדור מרצח נבזה חלילה... שתי מלים כאלה למי שקולט אותן בעומק משמעותן, מסוגלות לנסוך חיים חדשים ולגלות כוחות נעלמים באדם... גד'ל לויף!
*
זאת ועוד, קריאה זו רצופה היתה ב"ואהבת לרעך כמוך", יסודה בחיי נשמות. הזכרנו לעיל את דברי בעל התניא זי"ע שאהבת ישראל באה מתוך הגבההת הנפש על הגוף.
ואכן, בעלי נפש היו ר' גד'ל וחביריו מנעוריהם, אנשי מעלה ופנימיות. וביותר בתקופה האיומה ההיא אחרי חמש שנות יסורים ורעב. חיי הגוף כבר לא תפסו אצלם מקום... לעצם החיים היתה אצלם משמעות נעלה בהרבה. וכל זה נמצא במעמקי קריאת "גָד'ל לוֹיף". כאן התבטאה אהבת ישראל טהורה מכל טהור, אהבה עילאית של נשמות מאוחדות ש'שרשן ומקורן באלקים חיים'... גד'ל לויף! נפשי קשורה בנפשך, בקשר נשמות גרידא...
*
רבינו הרמב"ן חידש במצוה זו של "ואהבת לרעך כמוך", שהתורה הקדושה מצַוה על 'עין טובה', שלא תהיה עינו צרה בטובתו של חבירו אלא שירצה בטובתו. הרמב"ן מדגיש שאף בשעה שאוהב אדם את חבירו, בכל זאת עדיין רוצה הוא שהוא יגדל ממנו ולא יגיע חבירו למעלותיו הוא. "ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו". המצוה היא לעקור את צרות עין זו, ויהיה מרוצה בריבוי הטובה של הזולת. "ולא יתן שיעורין באהבה" כלומר, שלא יצמצם אהבתו במדה וגבול ולא יחשוב בלבו: עד כאן אני "מפרגן" לו ולא יותר. לדעת הרמב"ן היתה זאת נקודת אהבת הנפש של יהונתן לדוד, דווקא בגלל שאמר לו "ואתה תמלוך על ישראל".
יקירי! בעין טובה רוכשים את אחת המצוות העיקריות שבתורה. הֱיֵה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה! פארגינען! פארגינען! פארגינען! שיהיה לו, שייטב לו, שירווח לו, שיערב לו. שיהיו לו תורה וגדולה ושפע ונחת ואושר ושם טוב, וגם לך יתן ה' ויחזור ויתן, עד בלי די... תתבונן ותעמיק בזה שוב ושוב ותראה עד כמה כדאי וראוי הדבר מכל הבחינות!!! ואהבת לרעך כמוך! כך מפרש זאת הרמב"ן, שלא יהיה איכפת לך אם יהיה יהודי אחר כמוך, אם יגיע להישגיך בכל דבר. התורה פוקדת לסלק את "פחיתות הקנאה"...
*
לפני שנים רבות, באחד מערבי הקיץ, נכנסתי לחנות מזון בטורונטו. ראיתי שעמדו בתור, שני יהודים צעירים שהיו משוחחים ביניהם בידידות. נהניתי עד מאד מהבעת "סבר פנים יפות" שבין שני אנשים אלה. לשניהם היה בית מסחר ספרים באותו רחוב ושמחתי שיש קשר טוב בין שני ה'מתחרים'.
בדרך היציאה מן החנות, ניגש אלי אחד מהם ואמר לי בהתרגשות: "אתה יודע, על מה דברנו כעת? עמיתי ה"מוכר ספרים" (שהיה פעם היחידי באיזור) נתן לי כמה וכמה עצות והדרכות איך להצליח יותר, במה הקונים מעונינים יותר, איפה להזמין, איך למעט בהוצאות וכו'...
רגשי התפעלות הולכים וגוברים. היכן אני נמצא כעת? בחנות רגילה ככל החנויות, זה קונה לחם וחלב, זה בוחר לו מוצרים ושואל על המחירים, ובאותו מעמד מתרחש לעיני דבר שכל העולם כולו כדאי הוא לו... ודבר זה לא נעשה בקול ענות גבורה... סוחר זה לא גילה סימני התלהבות והקרבה, הוא עשה זה בחיוך ובשלוות נפש. אברך זה היה נראה לי תמיד כאדם מן השורה העובד קשה למחיתו, קובע עתים לתורה ובר דעת, אבל לעובדה "חפץ-חיימ'ית" כזאת לא צפיתי ממנו.
הרי הוא חי את האמונה בפועל! הרי הוא מקיים "ואהבת לרעך כמוך" בצורה נפלאה כל כך! בכל לב הוא בוטח בהקב"ה הזן ומפרנס לכל ובכל לב מסייע לחבירו. דברי חז"ל ש"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא" "ומזונותיו של אדם קצובים לו" פשוטים וברורים אצלו כשמש בצהריים. כולם יודעים ומדברים על זה, וישראל מאמינים בני מאמינים, אבל שינהג אדם כן בטבעיות, למסור את "סודות" מסחרו, למי שפתח עסק אחריו באותו רחוב...?! והכל בלי נדנוד עפעף, כאילו לא שייך לעשות אחרת. זה היה חידוש מפליא ש"הוציאני מן כלים" לגמרי...
בליל ראש השנה שלאחר מכן, נתבקשתי לומר כמה מלים בבית כנסת מקומי. "אחי היקרים" אמרתי מתוך סערת נפש, כשספרתי סיפור זה, "יש לי הרגשה, בזכות מי תבוא על עיר זו שנה טובה ומתוקה...
*
הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע היה אומר. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". אם מגיע האדם לאהבת ישראל אחרי שעסק בתורה, זהו סימן מובהק שהוא למד כראוי...
מן הענין להזכיר כאן את דברי הפוסקים, שאף על ברכה פרטית שאדם מברך את חבירו, צריך כל השומע את הברכה לענות אמן, ואף אדם שלישי שמאזין לברכה כזו. וזה לשון רבינו ה'מגן אברהם' [או"ח סי' רט"ו סק"ג] בשם המדרש "כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן". ב'ערוך השולחן' [שם סעי' א'] הוסיף שהעונה אמן אחר "מי שבירך" מקיים בזה "ואהבת לרעך כמוך". ועל פי הנ"ל, היה הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, מדקדק לענות אמן תמיד על ברכת 'מי שבירך'. [הליכות שלמה תפילה פי"ב הערה 68]. כמובן שקל וחומר הוא זה, ל'מי שבירך' לחולה. ידוע שהגה"ק בעל 'דברי חיים' מצאנז זי"ע העיר לרב גדול אחד שעיין בספר בין גברא לגברא, שייזהר לענות אמן על מי שבירך לחולה.
*
ולסיום: הבעש"ט זי"ע וייסד לנו פירוש מפליא במקרא זה ואהבת לרעך – - כמוך אני ה'. ר' ישראל! נקשיב נא עמוקות לדברים שיצאו מפי אותו קדוש ונורא "שכפי שאתה תתנהג עם רעך באהבה ואחדות, כמו כן אני ה', אתנהג עמך באהבה וכל טוב". כ-מ-ו-ך א-נ-י ה'! [בעש"ט עה"ת קדושים]. נתבונן נא לרגע, במשמעות הדברים, כש"הכל יכול" ברוך הוא מרעיף אהבה וכל טוב...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
לכו נרננה לה', לקראת שבת לכו ונלכה!
לכ"ו, ראשי תיבות ואהבת לרעך כמוך,
ידידך נצח בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 527.docx
- (42.16 KiB) הורד 150 פעמים
-
בית הגנזים
- הודעות: 349
- הצטרף: ג' נובמבר 24, 2020 9:17 pm
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
מאמר מעורר ומחזק!
במיוחד שהכותב הוא נאה דורש ונאה מקיים!
במיוחד שהכותב הוא נאה דורש ונאה מקיים!
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
איפה מאמר 524?
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אין לי מענה לשאילתכם כי לא קיבלתי מרמ"י 524 ואינני יודע אם היה או שדולג מספר
בס"ד
דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָא...
כי לא תשכח מפי זרעו!
נצחיותה של תפילת רשב"י "בריך שמיה".
פתיחת שערים למעלה ופתיחת הלב למטה
לר' ישראל יקירי שליט"א
ל"ג בעומר... יהודים אהובים מכל אתר, ינהרו בעזרת ה', ברבבותיהם, אל ציון הקודש במירון ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, לשפוך שיח לפני אדון כל. הם יקיימו ברוממות הנפש: "עבדו את ה' ביראה", בשילוב עם "עבדו את ה' בשמחה" וכמאמרם ז"ל: "שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי" [תנדב"א רבה ג'].
הרי כך נאמר מאז על המעמד הקדוש במירון: "בקודש פנימה: תחושת יום הכיפורים, ובשטח מסביב - שמחת תורה". בפנים מתמוגג הלב היהודי בתחושת: "מה נורא המקום הזה", כשלפניהם מאיר "אור מופלא אור רום מעלה", אור התנא האלקי רבי שמעון, אשר האיר את שמי ישראל בתורתו, בגילוי רזי עולם ותעלומות סתרי תורה. ומסביב עולה וגואה השמחה והריקוד. זקנים וגם נערים, משוחים ב"שמן ששון" מתנשאים בשמחה יוקדת בין מדורות האש. ישמרם ה' וישפיע עליהם ועל כולנו טובה וברכה עד בלי די.
וילדי ישראל הנחמדים המקבלים ביום זה צורה יהודית חדשה, בטוהר פניהם, בראשית חינוכם יוסיפו אף הם נדבכים חדשים לרגשות הפלאים של יום ל"ג בעומר. בחזותם הקדושה מעידים הם על נצחיות ישראל... אוצרות עתידנו אלה הרכובים על כתפי אבותם הרוקדים, מכריזים מול עולם ומלואו: -"כי לא תשכח מפי זרעו"... הן הן המלים שנחרתו באותיות גדולות לפני מערת הקודש. ילדים אלה יעסקו ויגדלו בתורת ה' ויהיו פעם פארי הדור הבא... ריקודי 'שמחת תורה' סוערים שם גם על תודעת העתיד. על נצחיות התורה שתישאר עמנו תמיד, תמיד! כי לא תשכח מפי זרעו – עד עולם.
*
ר' ישראל! כשנפתח את הגמרא בשבת [קל"ח:] ונאזין בה בין השיטין, נשמע את זעקתו הסוערת של רבי שמעון בר יוחאי: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו". לא בא רבי שמעון רק להדגיש את משמעות המקרא בלבד, אלא שאגה עזה נשמעת שם ממעמקים. "היה לא תהיה!". בר יוחאי 'קדש הקדשים' שראה בכל אות שבתורה הקדושה, עולמות על גבי עולמות, נזדעק בכל עוז קדושתו, בכל "אור היקוד" שלו: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל! הרי מקרא מפורש הוא: "כי לא תשָכח מפי זרעו". דברי אלקים חיים ומלך עולם נאמרו כאן... חס ושלום! חס ושלום! מרעים בקולו הנצחי התנא האלקי רבי שמעון שעליו שר המשורר "נעשה אדם נאמר בעבורך"...
*
דומה שהד ה'קריאה הזאת' "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל". נשמעת בתפילה הנצחית "בריך שמיה דמרי עלמא" שהתקין רבי שמעון בר יוחאי כדלהלן, היא התפילה הנאמרת בשעת פתיחת ארון הקודש, לפני קריאת התורה.
הרי בתפילה זו שניתקנה לדורות עולם, עומד לו יהודי לכבד את התורה מסיני באהבת תורה והערכתה לאין קץ; בה הוא עומד ומצהיר בנאמנות, בכל לב ונפש: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמא דיקר אוריתֵה בכל עידן ועידן" אני עבדו של הקב"ה המשתחווה לפניו ולפני כבוד תורתו, בכל עת ועת!!! בכל עידן ועידן ממש. ואף בכל דור ודור ימשיך איש ישראל לעבוד ולהיכנע לפני הקב"ה ולפני "יקר אורייתא" שלו. אף כבוד תורתו לא תזוע ממנו. ובאותה תפילה נאדרה ימשיך היהודי להתחנן לפני ארון הקודש: "יהא רעוא קדמך דתיפתח ליבאי באורייתא". כמה משתלבות כל מלים אלה עם "לא תשכח מפי זרעו"!
*
כי לא תשכח מפי זרעו... בעת כתבי דברים אלה, נזכרתי בסיפור מרטיט עד התהום. זה קרה בשנות החורבן הנורא, בעת המשלוחים מן הגיטאות בהונגריה, למחנה התופת בדרכם לקידוש ה'. לקרון הרכבת נכנס יהודי עובד ה' בתום ויושר, זהיר במצוה קלה כבחמורה.
הוא מיהר ופתח את החלון לפני שזזה הרכבת וקרא בקול אל יהודי שעמד על הרציף. "בבקשה ממך, בחצרי נמצאים תרנגולים שעדיין לא אכלו. לקחתי עמי צידה לדרך ואסור עלי לאכול, לפני שיאכלו הם. אנא לך לביתי ותאכיל אותם. אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך – ואחר כך: ואכלת ושבעת".
געוואלד! געוואלד! סמבטיון של דמעות לא יספיק, מלים אינן מסוגלות להביע את גודל נפשו של יהודי. בעומק מחשכיו איננו זז עמדתו, מאמונתו, כל זמן שהנשמה בקרבו עומד ומצהיר: " אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתה בכל עידן ועידן... "... דאס איז א ייד.
*
הוי! ר' ישראל! אתה רואה איך שפסוק זה של "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת" נכלל באמירת קריאת שמע בתוקף להבת קודש? יחד עם ייחוד ה' אהבת ה' וקידוש השם וקבלת עול מצוות? יחד כולם קדושה, קדושה אחת ועבודה אחת. בסיפור נורא הוד זה, השתלב הכל לחטיבה אחת...
אף זאת חזה רשב"י ברוח קדשו. אף זה נספג בזעקתו: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל"...!!! חס ושלום!!! חזו חזו בניי יקיריי! יהודים כאלה לא שכחו וגם לא יישָכחו לעד ולנצח נצחים...
*
והרי כך דרש התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי [מגילה כ"ט.]: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ועם השראת השכינה נמשכת השפעת התורה הקדושה. "כי לא תשכח מפי זרעו". קודשא בריך הוא ואורייתא כולהו חד!!!!
*
ביקרתי פעם בעיר רחובות, בקרית קרעטשניף. התפעלתי מתושביה היקרים, חסידים ואנשי מעשה ומבחורי החמד שבישיבה שם. פינת יקרת מחוננת נתגלתה לפני. ד' אמות חדשות בארץ ישראל היו לי אלה. ד' אמות של הלכה ויראת אלקים. קריה נאמנה חדוּרת רוח קדוּשה ויהדות חיה ותוססת. ואכן משם נודע לי עד כמה מחשיבים יהודים נלבבים אלה, את הזמן המיוחד של פתיחת הארון ואמירת "בריך שמיה". מסורת היא מצדיקי בית נדבורנה זי"ע, ששפכו את לבם הגדול בתפילה זו בסילודין במשך שעה ארוכה.
*
ואגב, כשהייתי שם, בישיבה לפני יום הכיפורים, נאמר לי על נוסח ברכה מיוחדת שמברכים שם, את שליחי הציבור בימי הרחמים והרצון. "מיט כוח און מוח, האַרץ און פייער"!!! [בכוחו ומוח בלב והתלהבות אש]". נפעמתי מעוצמת הברכה ההיא ומחן 'מטבע לשון' זה, החודר למעמקים...
בבוקרו של יום הקדוש והנורא, בהיותי בירושלים בבית המדרש הגדול בגור, ניגשתי אל שליחי הציבור הדגולים, העומדים לבקש תפילה ותחנונים על ציבור כזה. העברתי להם אז את נוסח הברכה ששמעתי בעיר רחובות. "מיט כוח און מוח, הארץ און פייער". והיה להם הדבר למשיב נפש. אורו עיניהם לעת חרדת המשימה הקדושה שלפניהם.
ובכן, ברכה מיוחדת זו שייכת בעצם לכל תפילה. ניגש נא איפוא גם לשוועת "בריך שמיה": מיט כוח און מוח, האַרץ און פייער...
*
התנא האלוקי רבי שמעון, השגיב והשיג נוראות בתורה ופנימיותה. הוא התנשא מעל לעולמנו והרקיע עד מרום. הוא נהיה לתפארת ולתכלית הבריאה כולה. שרף-מעלה זה חי את חייו שלא כדרך הטבע ממש ומפיו אנו חיים בלימוד המשנה, הברייתא התוספתא ומדרשי ההלכה והאגדה. וכמובן בתורת הנסתר שזכה לגלות. איש אלקים קדוש הוא. לכל ישראל האיר בסוד תורה. תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו... ומי כמוהו הקדוש והנורא, ידע מה שנעשה בשמים ובשמי השמים...
והוא הקדוש מדבר אלינו, אל כל יהודי ויהודי, ומגלה זמן פתיחת שערים למעלה... וכך מגלה לנו בספר הזוהר הקדוש: "אמר רבי שמעון" זאגט דער הייליקער תנא, רבי שמעון בר יוחאי: "כד מפקין ספר תורה בציבורא, מתפתחין תרעי שמיא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא". כשמוציאים את ספר התורה לקרותה בציבור, נפתחים שערי הרחמים שבשמים ומעוררים את האהבה העליונה שבין הקב"ה וישראל... ואיבעי ליה לבר נש למימר הכי, בריך שמיה דמארי עלמא בריך כתרך ואתרך... ואז צריך לומר את תפילת "בריך שמיה"... [זוה"ק ויקהל ר"ו.]
*
בעל התניא זי"ע קיבל בהיותו במעזריטש, בשם הבעש"ט זי"ע, שכשאומר אפילו היהודי הפשוט ביותר: "בריך שמיה דמרי עלמא" באמונה פשוטה ומעומק הלב, ממלא השי"ת בקשתו ולפחות מקצתה... ונכדו הצמח צדק זי"ע הוסיף על זה, שכשאומרים "ולאמטויי לנא מטוב נהורך", נפתחים שערי התורה ואז זורח האור במוח ולב. כך אמר פעם לאחד מבניו, שהתקשה להבין דברים בלימודו. [לקוטי דיבורים כרך ב' ע' רכ"ו].
ובכן, אם מצפה אתה שייפתחו לך שערי רחמים. אינך צריך להמתין על תקופה מסוימת בשנה או לפנות למקום מסויים. בבית הכנסת שלך, בכל שטיבל, בכל קלויז של ד' על ד' שיש בו ארון הקודש וספר תורה, תזכה מיד לפתיחת שערים, לשמיעת דבריך, לתחנוניך, לבקשותיך... ולא רק שנפתחים שערי שמים, אלא שמתעוררת אהבה בין אבינו שבשמים לבניו רחומיו, בכל זמן ומצב שיהיו בו, עד סוף כל הדורות ממש! בכל עידן ועידן...
*
רבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו קבע זאת. הוא גילה את זמן פתיחת השערים והורה על אמירת "בריך שמיה" וכל הנוסח מובא בדבריו שם. כל יהודי מסוגל אז לפעול גדולות ונצורות. דרך ההרגל והשיגרה לצנן ולהקהות; ולעומת זאת, עבודת כולנו היא, להבעיר את אותן שלהבות התמיד המצויות לנו, עולמות שהתקשרות עצומה טמונה בהם. עלינו להודות ולהלל על מתנת אלקים זו, שזכינו לה. רגעי פתיחת הארון הם מיוחדים ביותר והתפילה הנפלאה שנאמרת אז, בוקעת שחקים!
*
מספרים על הגה"ק רבי שמעון סופר מערלוי, בעל "התעוררות תשובה" בן ה'כתב סופר' זצוק"ל, שפעם בא לפניו יהודי שנשבר מטה לחמו ר"ל, נכמרו רחמי הרב על האיש ושאל אותו: "האם אתה אומר תפילת "בריך שמיה" בכוונה הראויה? הרי צריך לכוין היטב בכל מלה מתפילה קדושה זו ובמיוחד כשתגיע לתיבות "אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא" תבקש ותכוין היטב".
מאותו יום ואילך התחיל האיש לומר תפילת בריך שמיה בכובד ראש ובכל כוונת הלב. חלפו שבועות אחדים והתהפך פתאום הגלגל עליו לטובה ולברכה. מן השמים זימנו לו פרנסה טובה בנקל ובריוח ומאז שוב לא ידע ממחסור כל ימיו. [רבי שמעון חסידא ע' רס"ד].
*
הבה נתבונן במתינות במלים הקדושות האלה, דברי רשב"י קודש הקדשים בתפילת "בריך שמיה", שמזמן האריז"ל נתפשט המנהג לאומרו בכל תפוצות ישראל. הבה נייחד את מחשבתנו מול ארון הקודש ותתלהט נפשנו מן המלים הבוערות באש של מעלה...
ננסה להבין ולהחדיר את המלים אף כפי מיעוט השגתינו. אנא נתוועד בלב אחד, נדליק אש בנשמה ונכין תפילה נאדרה זו ולו אף בהבנה הפשוטה ביותר, בריכוז ובהתעוררות, וכשייפתחו לנו שערי שמים בפעם הבאה, נוכל ברצות ה', לפעול על ידה את כל הכתוב שם...
כהקדמה ל"בריך שמיה", ראוי להקדים את דברי הזוה"ק בעצמו שם באותו ענין ממש, שיאזינו העם לקריאת התורה כאילו קבלוה באותה שעה מהר סיני... קריאת התורה היא בבחינת מעמד הר סיני, "כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני". מעין מעמד הר סיני יש בכל קריאה וקריאה. ובהקדמה הזאת נבין כמה וכמה נקודות בתפילה נפלאה זאת, כדלהלן בעזהי"ת.
*
ר' ישראל! אנא שים לב לסדר הדברים, להרצאת המלים הקדושות והדיוק שבהן, עד כמה ששייך לנו להבין. ולדוגמא איך שצריך ליהודי לכלול את עצמו עם הכלל, וגם לבקש על כל אחד ואחד מישראל מתוך עין טובה... בהתחלה מבקש על הכלל כולו "יהא רעותך עם עמך ישראל". כשמתחנן על "טוב נהורך" על קבלת התפילות, על אריכות ימים ושנים בטובה, מזכיר זאת בלשון רבים: "לנא" "לן".
וגם בהמשך כשמבקש על רחמים ושמירה עליו ועל כל אשר לו, ממשיך תיכף ומיד: "ודי לעמך ישראל" ושוב, כשמסיים בתחינתו על מילוי משאלות לבו לטובה, כולל עמו את כל ישראל אחיו "וליבא דעל עמך ישראל – לטב ולחיים ולשלם.
מה נפלא הדבר! הרי קריאת התורה נחשבת כאמור, כאילו קבלוה באותה שעה מהר סיני... קריאת התורה היא בבחינת מעמד הר סיני, ואם כן שפיר מתחדש "כאיש אחד בלב אחד". שוב מתאחד לבו עם "ליבא דכל עמך ישראל"...
*
נקודה יסודית בתפילה בכלל, הדגישו רבותינו גדולי עולם: המבי"ט (בית אלקים שער התפלה) והמהר"ל (נתיבות עולם – נתיב העבודה פ"א) שכל הבקשות שבתפילה, הם להראות שכולנו תלויים אך ורק בו יתברך ורק הוא יכול לעזור לנו. בזה גופא מראים עבדות לאדון העולם ב"ה שהכל שלו ובידו הכל.
ובכן, חלק עיקרי מתפילת "בריך שמיה" היא ההכרה המוחלטת בריבון כל העולמים והבטחון בלתי לה' לבדו... בריך שמיה דמרי עלמא... אנת הוא זן לכולא... אנת הוא שליט על כולא... ומלכותא דילך היא... אנת עבדא דקודשא בריך הוא... ביה אנא רחיץ...
כמובן שלכל מלה יש עומק ורום לאין שיעור ועטופה רזי עולם. [כבר המלים "בריך כתרך ואתרך" גבוהות ורמות לאין סוף]. אלא שכבר אמר הבעש"ט הקדוש, שאף ליהודי הפשוט ביותר יש לו קשר ל"בריך שמיה" ונענה מתוך אמירתה באמונה פשוטה ומעומק הלב, אף בלי עומק ההשגה...
*
חז"ל [ברכות י"א:] לימדונו על ברכת "אשר בחר בנו" שהיא המעולה שבברכות התורה. ופירש רש"י הקדוש: "לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל". מעין זה ניתן לומר על תפילת "בריך שמיה" הקודמת לברכת התורה הזו בעת קריאתה, שגם בה יש שבח להקב"ה, לתורה ולישראל, הנבדלים מכל עם ולשון ומקבלים עליהם עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות...
בריך שמיה דמרי עלמא בריך כתרך ואתרך... ברוך שמו של אדון העולם, ברוך כתר מלכותך, כתר העליון וברוך מקום שכינתך הקדושה... כך היא דרכה וסדרה של תפילה, פותחים בשבח וממשיכים בבקשה. כך נסדרה תפילת שמונה עשרה כמו שאמרו בגמרא [ברכות ל"ד.] "דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל"
ובכן... בריך שמיה דמרי עלמא... ולאחר הזכרת שבח שהוא יתברך שמו הוא אדון העולם עומדים ומבקשים: "יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם!" שיהיה רצונך עם עמך ישראל לעולם, להיטיב להם. ידוע על צדיקים שהיו מקדימים לפני אמירת "יהא רעותך" [רצונך להיטיב עם עמך ישראל] ביידיש לעורר את הלב: "בעטן מיר דיר!", כלומר, ובכן מבקשים אנחנו ממך רבונו של עולם: יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם... שתהיה התעוררות רצון העליון להיטיב עם עמך ישראל עד עולם!
*
יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם... מה נפלא ההמשך כאן, להקדמת דברי רשב"י כנ"ל, שבזמן פתיחת ארון הקודש, נפתחים שערי הרחמים שבשמים ומעוררים את האהבה העליונה שבין הקב"ה וישראל... יתכן שעל עת רצון זו מבקשים, שיימשך הדבר לעד. רבונו של עולם! אתה פתחת כעת שערי רחמים, יהי רצון שיישאר כך לעולם. יהא רעותך עם עמך ישראל לעָלם...
*
ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך... וגאולת ימינך תַּראה לעמך בבית מקדשך, שיבנה בביאת הגואל במהרה. המפרשים הראו כאן על נקודה נפלאה. במגילת איכה [ב] קונן ירמיהו: על שעת החורבן: "השיב אחור ימינו מפני אויב ויבער ביעקב כאש וגו'". ולעומת זאת, מתחננים כעת לפניך רבון כל העולמים, שאותה ימין שהושבה אחור כביכול, תגַלה ותַּראה לנו שוב בימי הבנין. ימין ד' עושה חיל! והלא "הר זה קנתה ימינו" מתפרש על מקום המקדש [תהילים ע"ח ותרגום שם] הוי! ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך...
ונקודה יסודית מאד יש כאן. תכלית הגאולה, הפורקן האמיתי יתקיימו ויתממשו דווקא אז, בבנין בית המקדש. אנא ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים! ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים...
*
ולאמטויי לנא מטוב נהורך... להמציא ולהשפיע עלינו מטוב אורךָ ומדת חסדך, הוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא... [עיון תפילה] פירוש זה נובע מלשון: "מטוב" נהורך כלומר, האור המיוחד של ימי בראשית שנאמר עליו כי טוב...
מטוב נהורך... כמה יתאמו הדברים עם המקובל מהבעש"ט זי"ע ושורשו בזוה"ק, שאור הגנוז נגנז בתורה שעליה נאמר "אין טוב אלא תורה". והרי עומדים בשעת אמירה זו לפני קריאת התורה...
*
הזכרנו לעיל את דברי ה'צמח צדק'. שבאמירת "ולאמטויי לנא מטוב נהורך", נפתחים שערי התורה והבנתה. הרה"ק ר' שמואל [מהר"ש] זי"ע מלובאוויטש, היה אומר על תפילת "בריך שמיה" דברים מרטיטים: כשפותחים את ארון הקודש, פותחים למעלה את ארון ברית ה' ששם נמצאים אותם הכוחות ומסירות הנפש שכתבו בהן ישראל את ספרי התורה בכל הדורות. ומלאך מיכאל קורא אז "הס מפניו כל הארץ - - - ומעורר רחמים על בקשות ישראל- - - " [לקוטי דיבורים שם].
*
יקירי! נעצור לרגע ונקלוט במקצת את המשמעות האדירה בדברים אלה. געוואלד! לכל אורך הגלויות לא נאבדה אף תנועה של מסירות נפש, כל מאמץ יהודי למען ספר התורה. הכל! הכל משומר ומכונס בארון הקודש העליון, בארון ברית ה' במרומים. ובזמן פתיחת הארון כאן, מתגלים אוצרות אלה למעלה ומעוררים אהבה ורחמים, על בקשותינו...
שמעתי פעם מתלמיד חכם מופלג, שמאז שראה דברי מהר"ש אלה, לבשה אצלו אמירת "בריך שמיה" צורה אחרת לגמרי...
*
נעביר נא כעת לפני עינינו את ישראל קדושים אלה בכל הדורות, כותבי ומקיימי התורה במסירות נפש, ששיוועו אל ה' מתוך יסורי גלות במדבר העמים. דוויים דחופים סחופים ונרדפים היו. נתונים ב"סתרן של גלויות". משאלות הרבה היה קורעות את לבבם הנשבר הנדכה והנכאה. עולמם החיצון לוחץ עליהם מכל צד... ועל רקע זה נאזין נא שוב בהמיית לב ל"בריך שמיה" שלהם...
על מה ביקשו אז בימי חושך ואימה? על פתיחת הלב בתורה ועל "לאמטויי לנא מטוב נהורך". על אור הגנוז מימי בראשית! הם, התמימים והישרים טהורי לב ולהוטי דבקות, שכוחותיהם ומסירותם נחקקו בארון ברית ד' שלמעלה, מקדימים כעת בכוונה את הבקשה על אור מופלא אור רום מעלה. מול ארון הקודש מתעלמים ומתעלים ומתפללים דווקא על אור הגנוז לצדיקים...
*
ולקבל צלותנא ברחמין... לקבל את התפילות ברחמים. ובעת רצון זו כשארון הקודש פתוח, מבקשים אנו שוב על קבלת תפילותינו ברחמים וברצון...
יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבותא... יהי רצון מלפניך שתאריך ימינו בטוב ובנעימים. ובטובה שאתה רואה בה טוב. וכפי שנשמע מן ההמשך "ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא" שאהיה נמנה עם הצדיקים... וכבר פירשו קדמונינו ז"ל: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים" בחיים כאלה שאתה ה' רוצה בהם...
"ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא"... הדברים מתפרשים גם כהתקשרות עם הצדיקים המעלים ומתקנים אף את פחותי המדרגה. דבר זה מתבטא ביותר לפי נוסחת בעל "סדר היום": "ולהוי אנא פלוני עבדך עני ודך, פקידא בגו צדיקיא...".
מן הענין להעלות כאן רעיון נפלא מאד שהגה בעל "תפארת שלמה" זי"ע, בעל ההלולא בערב ר"ח ניסן. המשנה אומרת שישנם חלקים בקרבן העולה, שאין דינם להקריבם ולהעלותם על אש המזבח, ברם אם נשארו מחוברים עם הקרבן, קרבים ועולים עמו מכל מקום.
וכך שנינו [זבחים פ"ה:]: "- והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים, יעלו, שנאמר והקטיר הכהן את הכל- שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם." בא הכהן הגדול מראדומסק ולמד משם רמז מפעים: "רמז לאנשים פחותי הערך שהם כמו עצמות וגידין, אם הם מחוברים לצדיק, יעלו גם הם עמו..." [תפא"ש במדבר ועוד]. בגו צדיקיא!!!
*
למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי ודי לעמך ישראל... לרחם עלי ולשמור אותי ואת כל אשר לי ואת אשר לעמך ישראל... יקירי! כמה צריך להעתיר על זה בפרט כיום זה. רבונו של עולם! המרחם רחם עלינו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו! כמה זקוקים כולנו לשמירה מעולה על כל צעד ושעל, בין בגשמיות בין ברוחניות. ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום מעתה ועד עולם...! בפרט ובכלל. למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי ודי לעמך ישראל!
*
אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא... אתה הוא הזן את הכל ומפרנס את הכל. לעומת דאגת הפרנסה מתאמץ היהודי ומתחזק במלכו ואלקיו, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא...! ולעומת 'שעבוד מלכיות' הוא נאזר בגבורה עזה ונאמנה ומכריז בכל כוחו: אנת הוא שליט על כולא. אנת הוא דשליט על מלכיא. ומלכותא דילך היא!!. אתה הוא השולט על הכל! אתה הוא השולט על המלכים והמלכות שלך היא! אין עוד מלבדו!
*
עם פתיחת הארון והוצאת ספר התורה לפני קריאתה הדומה למעמד הר סיני, כשנפתחים חלוני רקיע מתעטר היהודי ברוממות וקורא מקירות לבו, מתוך אמונה שלימה, בכוחות עילאיים, כוחו של סיני הטמון בלב לבו, בהַכָּרת מלכות שמים בלעדית ואומר: "אנת הוא שליט על כולא. אנת הוא דשליט על מלכיא. ומלכותא דילך היא"! כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, כי אין לנו מלך אלא אתה!!! והרי זה בעצמו מחזיר ומחדיר את מעמד הר סיני, בו פתח קודשא בריך הוא ב"אנכי ה' אלקיך". יסוד האמונה. ואמנם כך עונים ואומרים בניו אהוביו כעת: בריך שמיה דמרי עלמא... אנת הוא דשליט על כולא...
*
אנא עבדא דקודשא בריך הוא... לא על אנש רחיצנא... עומדים להוציא את ספר התורה שניתנה לנו מסיני, וביותר נבין זאת, כאמור, מדברי הזוה"ק שקריאת התורה חשובה כמעמד הר סיני. ואכן לפני קבלת התורה, קבלו כל העם בברית ושבועה, עבדות להקב"ה, עול מלכות שמים ועול מצוות, והכריזו בכל לב ונפש: נעשה ונשמע... הם יצאו מכלל עבדי פרעה ונכנסו להיות עבדי ה'! והן הן הדברים בקריאת התורה הדומה למתן תורתינו .בהוצאת ספר התורה, מחדש איש ישראל את הברית ואת השבועה, את קבלת עבדותו לאדון הכל וכך מכריז הוא בעוז את קריאת הנצח: אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
עומד לו יהודי לכבד את התורה מסיני בתכלית ההכנעה, בחיבה והערכה אין קץ; ומוסיף בלהט קודש, הצהרת אמונה, עבדות ב' וקבלת עול שמים: אני עבדו של הקב"ה המשתחווה לפניו ולפני כבוד תורתו, בכל עת ועת!!! אמנם לא כל אחד יכול להעיד על עצמו שהוא "עבדא דקודשא בריך הוא" אולם לחדש את קבלת העבדות, כל אחד יכול!
*
אנא עבדא דקודשא בריך הוא... הכרזת שמחה היא זו. ה"שפת אמת" מגדיר להפליא ענין זה בכלל, מתוך על רקע ההיפך: עבדות לאדם מביאה לידי עצבות, הרי כל כולו משועבד לאחר; ולעומת זאת, עבדות ה' מעוררת שמחה. מעבדות לאדם בורחים ומשתמטים בתחבולות, ואילו לעבדות ה' נמשכים בלהט ובחדווה, רצים ורודפים אחריה להשיגה בכל אופן ותחבולה שהיא...
נלמוד נא את דבריו בפנים: "כל עבדות מביא עצבון, שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא יתברך שמו מביא שמחה. וזה שבחן של בני ישראל שקבלו עבדות ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר. וזה עדות שהם באמת עבדי ה', כמו שנאמר: עבדי הם. והרי כל איש ישראל מבקש כל מיני עצות ותחבולות לקבל עליו מלכות שמים. היפוך עבד מלך בשר ודם, שמבקש עצות לברוח מן העבדות. והם עדים על הבורא יתברך שמו, שהוא בלבד לו יאה ולו נאה המלוכה" [פסח תרס"ג].
*
לא על אנש רחיצנא... לא! לא! לא! אינני בוטח באדם, אינני סומך על מלאך ושום גורם אחר, אלא באלקא דשמיא. יחזקאל הנביא אמר "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים". בזעיר אנפין, הרי אף בפתיחת הארון נפתחו השמים... ודבר זה, הבהירות המוחלטת במציאות ההנהגה העליונה, ממעטת ודוחה מלבטוח ולסמוך בשום נברא, אלא באלקא דשמיא, בלתי לה' לבדו...
*
דהוא אלקא קשוט ואורייתֵה קשוט ונביאוהי קשוט... שהוא אלקים אמת ותורתו אמת ונביאיו אמת. הרי עומדים לפני קריאת התורה והנביאים. וכפי שמסיימים בברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת" ובברכת ההפטרה, "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת", כך פותחים באורייתֵה קשוט ונביאוהי קשוט... ומתוך כך נתחזק גם בנצחיות התורה, יעודי הנביאים ונחמות האמת.
*
ומסגא למעבד טַבוָן וקשוט... ומרבה לעשות חסד ואמת. לשון זו ממש מצאנו בדברי התרגום על מקרא י"ג מידות של רחמים. "ורב חסד ואמת": ומסגי למעבד טבון וקשוט. ראוי להזכיר כאן את פירוש האבן עזרא [ברא' כ"ד] והרמב"ן [שם ל"ב] ש"אמת" המחובר במקרא עם החסד, פירושו קיום החסד, קביעותו ונצחיותו. "החסדים הקיימים יקראו אמת" ['אמת' מורה על קבע, כמו ש'כזב' מתפרש על הארעי].
*
ביה אנא רחיץ... בו אני בוטח! מה נאוה מנהגם של כ"ק מרן אדמו"ר האמרי חיים זי"ע ואחריו בנו ה"ישועות משה" זי"ע, שהיו שרים לאחר "ורחץ" בליל הסדר, ניגון "ביה אנא רחיץ". בהגדת ויז'ניץ שהוציא לאור ידידי הרב חיים מאיר אוביץ שליט"א, נתפרש זאת על פי דברי הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע, שהבטחון רוחץ ומנקה את הנשמה... מתוק מדבש!
אמרו עליו על הגאון ר' נתנאל הכהן פריד זצוק"ל בעל "פני מבין", שהיה מאדירי התורה בהונגריה לפני מאה שנה, שכשציוו לו הרופאים שיסע למקום המרחצאות לרפואתו, לא רצה להפסיק ממשנתו ואמר: "ביה אנא רחיץ...!!!"
*
יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתא... יהי רצון מלפניך שתפתח את לבי בתורתך. בתחילת התפילה בקשנו על התעוררות רצון העליון עלינו כלפי מטה, יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם. וכעת אנו מתפללים שיתעורר הרצון אצלנו כלפי מעלה, שיפתח לבנו בתורת ה'...
הכנה רבתי יש במלים אלה לקריאת התורה, החשובה כקבלתה. כ"ק אדמו"ר ה"פני מנחם" זי"ע שדרכו היה להגביה קולו בתחנונים כשאמר: "פתח לבי בתורתך" ו"הוא יפתח לבנו בתורתו" אמר פעם על עת הרצון בתפילת בריך שמיה: "ומבקשים אז יהיה רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא, שיהיה יכול לקבל על עצמו עול תורה ולטהר המחשבות, שלא יפנה לבו לענינים אחרים אלא יקבל את התורה כמו שהיה במתן תורה, במעמד הר סיני באימה וביראה ברתת ובזיע, לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות..." [פני מנחם מקץ תשנ"ה ס"ג].
ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך... כמו שבברכת התורה מתפללים אנו על צאצאינו וצאצאי צאצאינו שיהיו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כמו כן מודגש זאת בתפילתו של רשב"י שלפני קריאת התורה, שתתן לי בנים שעושים רצונך. כמה צריך להתחזק בתפילות אלה!
ותשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עמך ישראל... ותמלא משאלות לבי ולב כל עמך בית ישראל. ואהבת לרעך כמוך! לדעת הרמב"ן מתקיים זאת בעין טובה על טובת חבירו. והרי בין הדברים שהתורה נקנית בהם, מצאנו: אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, בלב טוב! כמו שמבקש על עצמו, כך מחוֹנן את הזולת בכל לבו: לטב ולחיין ולשלם... אמן!
*
ר' ישראל! יקרת לי מאד וברצוני לשמח את לבבך, לקראת קבלת התורה, ברעיון מפעים מאד של אחד מגדולי ישראל המובהקים, הגה"ק רבי שלמה קלוגר זצוק"ל מבראד. הוא כותב ב"חכמת שלמה" שלו [או"ח סי' תכ"ח סעיף ב'] שאף אלה שאינם מחכים בקידוש לבנה עד ז' ימים שלמים, בכל זאת בחודש סיון ראוי להמתין במצוה זו עד אחרי חג השבועות, יום מתן תורה. מפני שאז "נעשו המאורות שלנו בכח התורה"... זה יָרֵחַ מסוּג אחר לגמרי...
תן לחכם ויחכם עוד. עולמות שלמים גילה אותו גאון כאן במלים אחדות. כל הבריאה כולה נעשית "תורה'דיק" בחג השבועות, בכל דור ודור ובכל שנה ושנה. ולכך ראוי לקדש את הלבנה כשהירח מהודר ומחודש בקדושת התורה... הרוקדים במוצאי שבועות אחרי קידוש לבנה את שירת "טובים מאורות", ישימו על לב בנעימה נוספת, שאין טוב אלא תורה...
ומתוך רעיון נאדר בקודש זה של גאון ישראל, מזהיר פירוש מחודש בסדר "בריך שמיה". יהא רעווא קדמך, דתפתח ליבאי באורייתא – ואם הלב ייפתח וייהפך ללב "תורני" ואז כבר יהיו "משאלין דליבאי" בדרגות ובמושגים אחרים לגמרי. לב בהשראת התורה, ומשאלות בהשפעת התורה... עס איז אנאנדער הארץ. א תורה'דיק הארץ. אם ירח יוכל להשתנות לשל תורה, לב יהודי מקבל התורה, שלו באמת ניתנה תורה; על אחת כמה וכמה...!!!
*
מעשה ברב גדול בתורה שבא אל הגה"ק בעל "חקל יצחק" מספינקא זי"ע, בפעם ראשונה בערב חג השבועות. אותו רב היה רגיל במנהג של דרשת התעוררות לפני אמירת אקדמות. לכן התענין האורח אז, אם הרבי ישמיע מדבריו אז. משהשיבו לו בשלילה התאכזב. אמנם למחרת הקשיב לרבי בפתיחת ארון הקודש, כשאמר תפלת 'בריך שמיה' בהתעוררות ובדבקות סוערת כדרכו. הרב התפעם מאמירה זו עד עומק נפשו. וכך היה אומר: קבלתי מתפלת בריך שמיה של ה"חקל יצחק", יותר משהייתי מקבל מכל דרשה...
ובכן, רבי ישראל, הכנה עצומה יש במלים קדושות אלה, לכל קריאת התורה בכלל ולקבלת התורה בפרט. נתעצם נא בתפילה נאדרה זו, בהכרה, באמונה, בהתקשרות למרי עלמא, מיט כח און מח הארץ און פייער. ונפעול על ידה כל טוב.
גוט שבת לך, אהובי, גוט שבת!
"ולאמטויי לנא מטוב נהורך".
מנוחה ושמחה אור ליהודים
לטב ולחיים ולשלָם אמן!!!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בס"ד
דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָא...
כי לא תשכח מפי זרעו!
נצחיותה של תפילת רשב"י "בריך שמיה".
פתיחת שערים למעלה ופתיחת הלב למטה
לר' ישראל יקירי שליט"א
ל"ג בעומר... יהודים אהובים מכל אתר, ינהרו בעזרת ה', ברבבותיהם, אל ציון הקודש במירון ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, לשפוך שיח לפני אדון כל. הם יקיימו ברוממות הנפש: "עבדו את ה' ביראה", בשילוב עם "עבדו את ה' בשמחה" וכמאמרם ז"ל: "שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי" [תנדב"א רבה ג'].
הרי כך נאמר מאז על המעמד הקדוש במירון: "בקודש פנימה: תחושת יום הכיפורים, ובשטח מסביב - שמחת תורה". בפנים מתמוגג הלב היהודי בתחושת: "מה נורא המקום הזה", כשלפניהם מאיר "אור מופלא אור רום מעלה", אור התנא האלקי רבי שמעון, אשר האיר את שמי ישראל בתורתו, בגילוי רזי עולם ותעלומות סתרי תורה. ומסביב עולה וגואה השמחה והריקוד. זקנים וגם נערים, משוחים ב"שמן ששון" מתנשאים בשמחה יוקדת בין מדורות האש. ישמרם ה' וישפיע עליהם ועל כולנו טובה וברכה עד בלי די.
וילדי ישראל הנחמדים המקבלים ביום זה צורה יהודית חדשה, בטוהר פניהם, בראשית חינוכם יוסיפו אף הם נדבכים חדשים לרגשות הפלאים של יום ל"ג בעומר. בחזותם הקדושה מעידים הם על נצחיות ישראל... אוצרות עתידנו אלה הרכובים על כתפי אבותם הרוקדים, מכריזים מול עולם ומלואו: -"כי לא תשכח מפי זרעו"... הן הן המלים שנחרתו באותיות גדולות לפני מערת הקודש. ילדים אלה יעסקו ויגדלו בתורת ה' ויהיו פעם פארי הדור הבא... ריקודי 'שמחת תורה' סוערים שם גם על תודעת העתיד. על נצחיות התורה שתישאר עמנו תמיד, תמיד! כי לא תשכח מפי זרעו – עד עולם.
*
ר' ישראל! כשנפתח את הגמרא בשבת [קל"ח:] ונאזין בה בין השיטין, נשמע את זעקתו הסוערת של רבי שמעון בר יוחאי: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו". לא בא רבי שמעון רק להדגיש את משמעות המקרא בלבד, אלא שאגה עזה נשמעת שם ממעמקים. "היה לא תהיה!". בר יוחאי 'קדש הקדשים' שראה בכל אות שבתורה הקדושה, עולמות על גבי עולמות, נזדעק בכל עוז קדושתו, בכל "אור היקוד" שלו: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל! הרי מקרא מפורש הוא: "כי לא תשָכח מפי זרעו". דברי אלקים חיים ומלך עולם נאמרו כאן... חס ושלום! חס ושלום! מרעים בקולו הנצחי התנא האלקי רבי שמעון שעליו שר המשורר "נעשה אדם נאמר בעבורך"...
*
דומה שהד ה'קריאה הזאת' "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל". נשמעת בתפילה הנצחית "בריך שמיה דמרי עלמא" שהתקין רבי שמעון בר יוחאי כדלהלן, היא התפילה הנאמרת בשעת פתיחת ארון הקודש, לפני קריאת התורה.
הרי בתפילה זו שניתקנה לדורות עולם, עומד לו יהודי לכבד את התורה מסיני באהבת תורה והערכתה לאין קץ; בה הוא עומד ומצהיר בנאמנות, בכל לב ונפש: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמא דיקר אוריתֵה בכל עידן ועידן" אני עבדו של הקב"ה המשתחווה לפניו ולפני כבוד תורתו, בכל עת ועת!!! בכל עידן ועידן ממש. ואף בכל דור ודור ימשיך איש ישראל לעבוד ולהיכנע לפני הקב"ה ולפני "יקר אורייתא" שלו. אף כבוד תורתו לא תזוע ממנו. ובאותה תפילה נאדרה ימשיך היהודי להתחנן לפני ארון הקודש: "יהא רעוא קדמך דתיפתח ליבאי באורייתא". כמה משתלבות כל מלים אלה עם "לא תשכח מפי זרעו"!
*
כי לא תשכח מפי זרעו... בעת כתבי דברים אלה, נזכרתי בסיפור מרטיט עד התהום. זה קרה בשנות החורבן הנורא, בעת המשלוחים מן הגיטאות בהונגריה, למחנה התופת בדרכם לקידוש ה'. לקרון הרכבת נכנס יהודי עובד ה' בתום ויושר, זהיר במצוה קלה כבחמורה.
הוא מיהר ופתח את החלון לפני שזזה הרכבת וקרא בקול אל יהודי שעמד על הרציף. "בבקשה ממך, בחצרי נמצאים תרנגולים שעדיין לא אכלו. לקחתי עמי צידה לדרך ואסור עלי לאכול, לפני שיאכלו הם. אנא לך לביתי ותאכיל אותם. אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך – ואחר כך: ואכלת ושבעת".
געוואלד! געוואלד! סמבטיון של דמעות לא יספיק, מלים אינן מסוגלות להביע את גודל נפשו של יהודי. בעומק מחשכיו איננו זז עמדתו, מאמונתו, כל זמן שהנשמה בקרבו עומד ומצהיר: " אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתה בכל עידן ועידן... "... דאס איז א ייד.
*
הוי! ר' ישראל! אתה רואה איך שפסוק זה של "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת" נכלל באמירת קריאת שמע בתוקף להבת קודש? יחד עם ייחוד ה' אהבת ה' וקידוש השם וקבלת עול מצוות? יחד כולם קדושה, קדושה אחת ועבודה אחת. בסיפור נורא הוד זה, השתלב הכל לחטיבה אחת...
אף זאת חזה רשב"י ברוח קדשו. אף זה נספג בזעקתו: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל"...!!! חס ושלום!!! חזו חזו בניי יקיריי! יהודים כאלה לא שכחו וגם לא יישָכחו לעד ולנצח נצחים...
*
והרי כך דרש התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי [מגילה כ"ט.]: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ועם השראת השכינה נמשכת השפעת התורה הקדושה. "כי לא תשכח מפי זרעו". קודשא בריך הוא ואורייתא כולהו חד!!!!
*
ביקרתי פעם בעיר רחובות, בקרית קרעטשניף. התפעלתי מתושביה היקרים, חסידים ואנשי מעשה ומבחורי החמד שבישיבה שם. פינת יקרת מחוננת נתגלתה לפני. ד' אמות חדשות בארץ ישראל היו לי אלה. ד' אמות של הלכה ויראת אלקים. קריה נאמנה חדוּרת רוח קדוּשה ויהדות חיה ותוססת. ואכן משם נודע לי עד כמה מחשיבים יהודים נלבבים אלה, את הזמן המיוחד של פתיחת הארון ואמירת "בריך שמיה". מסורת היא מצדיקי בית נדבורנה זי"ע, ששפכו את לבם הגדול בתפילה זו בסילודין במשך שעה ארוכה.
*
ואגב, כשהייתי שם, בישיבה לפני יום הכיפורים, נאמר לי על נוסח ברכה מיוחדת שמברכים שם, את שליחי הציבור בימי הרחמים והרצון. "מיט כוח און מוח, האַרץ און פייער"!!! [בכוחו ומוח בלב והתלהבות אש]". נפעמתי מעוצמת הברכה ההיא ומחן 'מטבע לשון' זה, החודר למעמקים...
בבוקרו של יום הקדוש והנורא, בהיותי בירושלים בבית המדרש הגדול בגור, ניגשתי אל שליחי הציבור הדגולים, העומדים לבקש תפילה ותחנונים על ציבור כזה. העברתי להם אז את נוסח הברכה ששמעתי בעיר רחובות. "מיט כוח און מוח, הארץ און פייער". והיה להם הדבר למשיב נפש. אורו עיניהם לעת חרדת המשימה הקדושה שלפניהם.
ובכן, ברכה מיוחדת זו שייכת בעצם לכל תפילה. ניגש נא איפוא גם לשוועת "בריך שמיה": מיט כוח און מוח, האַרץ און פייער...
*
התנא האלוקי רבי שמעון, השגיב והשיג נוראות בתורה ופנימיותה. הוא התנשא מעל לעולמנו והרקיע עד מרום. הוא נהיה לתפארת ולתכלית הבריאה כולה. שרף-מעלה זה חי את חייו שלא כדרך הטבע ממש ומפיו אנו חיים בלימוד המשנה, הברייתא התוספתא ומדרשי ההלכה והאגדה. וכמובן בתורת הנסתר שזכה לגלות. איש אלקים קדוש הוא. לכל ישראל האיר בסוד תורה. תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו... ומי כמוהו הקדוש והנורא, ידע מה שנעשה בשמים ובשמי השמים...
והוא הקדוש מדבר אלינו, אל כל יהודי ויהודי, ומגלה זמן פתיחת שערים למעלה... וכך מגלה לנו בספר הזוהר הקדוש: "אמר רבי שמעון" זאגט דער הייליקער תנא, רבי שמעון בר יוחאי: "כד מפקין ספר תורה בציבורא, מתפתחין תרעי שמיא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא". כשמוציאים את ספר התורה לקרותה בציבור, נפתחים שערי הרחמים שבשמים ומעוררים את האהבה העליונה שבין הקב"ה וישראל... ואיבעי ליה לבר נש למימר הכי, בריך שמיה דמארי עלמא בריך כתרך ואתרך... ואז צריך לומר את תפילת "בריך שמיה"... [זוה"ק ויקהל ר"ו.]
*
בעל התניא זי"ע קיבל בהיותו במעזריטש, בשם הבעש"ט זי"ע, שכשאומר אפילו היהודי הפשוט ביותר: "בריך שמיה דמרי עלמא" באמונה פשוטה ומעומק הלב, ממלא השי"ת בקשתו ולפחות מקצתה... ונכדו הצמח צדק זי"ע הוסיף על זה, שכשאומרים "ולאמטויי לנא מטוב נהורך", נפתחים שערי התורה ואז זורח האור במוח ולב. כך אמר פעם לאחד מבניו, שהתקשה להבין דברים בלימודו. [לקוטי דיבורים כרך ב' ע' רכ"ו].
ובכן, אם מצפה אתה שייפתחו לך שערי רחמים. אינך צריך להמתין על תקופה מסוימת בשנה או לפנות למקום מסויים. בבית הכנסת שלך, בכל שטיבל, בכל קלויז של ד' על ד' שיש בו ארון הקודש וספר תורה, תזכה מיד לפתיחת שערים, לשמיעת דבריך, לתחנוניך, לבקשותיך... ולא רק שנפתחים שערי שמים, אלא שמתעוררת אהבה בין אבינו שבשמים לבניו רחומיו, בכל זמן ומצב שיהיו בו, עד סוף כל הדורות ממש! בכל עידן ועידן...
*
רבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו קבע זאת. הוא גילה את זמן פתיחת השערים והורה על אמירת "בריך שמיה" וכל הנוסח מובא בדבריו שם. כל יהודי מסוגל אז לפעול גדולות ונצורות. דרך ההרגל והשיגרה לצנן ולהקהות; ולעומת זאת, עבודת כולנו היא, להבעיר את אותן שלהבות התמיד המצויות לנו, עולמות שהתקשרות עצומה טמונה בהם. עלינו להודות ולהלל על מתנת אלקים זו, שזכינו לה. רגעי פתיחת הארון הם מיוחדים ביותר והתפילה הנפלאה שנאמרת אז, בוקעת שחקים!
*
מספרים על הגה"ק רבי שמעון סופר מערלוי, בעל "התעוררות תשובה" בן ה'כתב סופר' זצוק"ל, שפעם בא לפניו יהודי שנשבר מטה לחמו ר"ל, נכמרו רחמי הרב על האיש ושאל אותו: "האם אתה אומר תפילת "בריך שמיה" בכוונה הראויה? הרי צריך לכוין היטב בכל מלה מתפילה קדושה זו ובמיוחד כשתגיע לתיבות "אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא" תבקש ותכוין היטב".
מאותו יום ואילך התחיל האיש לומר תפילת בריך שמיה בכובד ראש ובכל כוונת הלב. חלפו שבועות אחדים והתהפך פתאום הגלגל עליו לטובה ולברכה. מן השמים זימנו לו פרנסה טובה בנקל ובריוח ומאז שוב לא ידע ממחסור כל ימיו. [רבי שמעון חסידא ע' רס"ד].
*
הבה נתבונן במתינות במלים הקדושות האלה, דברי רשב"י קודש הקדשים בתפילת "בריך שמיה", שמזמן האריז"ל נתפשט המנהג לאומרו בכל תפוצות ישראל. הבה נייחד את מחשבתנו מול ארון הקודש ותתלהט נפשנו מן המלים הבוערות באש של מעלה...
ננסה להבין ולהחדיר את המלים אף כפי מיעוט השגתינו. אנא נתוועד בלב אחד, נדליק אש בנשמה ונכין תפילה נאדרה זו ולו אף בהבנה הפשוטה ביותר, בריכוז ובהתעוררות, וכשייפתחו לנו שערי שמים בפעם הבאה, נוכל ברצות ה', לפעול על ידה את כל הכתוב שם...
כהקדמה ל"בריך שמיה", ראוי להקדים את דברי הזוה"ק בעצמו שם באותו ענין ממש, שיאזינו העם לקריאת התורה כאילו קבלוה באותה שעה מהר סיני... קריאת התורה היא בבחינת מעמד הר סיני, "כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני". מעין מעמד הר סיני יש בכל קריאה וקריאה. ובהקדמה הזאת נבין כמה וכמה נקודות בתפילה נפלאה זאת, כדלהלן בעזהי"ת.
*
ר' ישראל! אנא שים לב לסדר הדברים, להרצאת המלים הקדושות והדיוק שבהן, עד כמה ששייך לנו להבין. ולדוגמא איך שצריך ליהודי לכלול את עצמו עם הכלל, וגם לבקש על כל אחד ואחד מישראל מתוך עין טובה... בהתחלה מבקש על הכלל כולו "יהא רעותך עם עמך ישראל". כשמתחנן על "טוב נהורך" על קבלת התפילות, על אריכות ימים ושנים בטובה, מזכיר זאת בלשון רבים: "לנא" "לן".
וגם בהמשך כשמבקש על רחמים ושמירה עליו ועל כל אשר לו, ממשיך תיכף ומיד: "ודי לעמך ישראל" ושוב, כשמסיים בתחינתו על מילוי משאלות לבו לטובה, כולל עמו את כל ישראל אחיו "וליבא דעל עמך ישראל – לטב ולחיים ולשלם.
מה נפלא הדבר! הרי קריאת התורה נחשבת כאמור, כאילו קבלוה באותה שעה מהר סיני... קריאת התורה היא בבחינת מעמד הר סיני, ואם כן שפיר מתחדש "כאיש אחד בלב אחד". שוב מתאחד לבו עם "ליבא דכל עמך ישראל"...
*
נקודה יסודית בתפילה בכלל, הדגישו רבותינו גדולי עולם: המבי"ט (בית אלקים שער התפלה) והמהר"ל (נתיבות עולם – נתיב העבודה פ"א) שכל הבקשות שבתפילה, הם להראות שכולנו תלויים אך ורק בו יתברך ורק הוא יכול לעזור לנו. בזה גופא מראים עבדות לאדון העולם ב"ה שהכל שלו ובידו הכל.
ובכן, חלק עיקרי מתפילת "בריך שמיה" היא ההכרה המוחלטת בריבון כל העולמים והבטחון בלתי לה' לבדו... בריך שמיה דמרי עלמא... אנת הוא זן לכולא... אנת הוא שליט על כולא... ומלכותא דילך היא... אנת עבדא דקודשא בריך הוא... ביה אנא רחיץ...
כמובן שלכל מלה יש עומק ורום לאין שיעור ועטופה רזי עולם. [כבר המלים "בריך כתרך ואתרך" גבוהות ורמות לאין סוף]. אלא שכבר אמר הבעש"ט הקדוש, שאף ליהודי הפשוט ביותר יש לו קשר ל"בריך שמיה" ונענה מתוך אמירתה באמונה פשוטה ומעומק הלב, אף בלי עומק ההשגה...
*
חז"ל [ברכות י"א:] לימדונו על ברכת "אשר בחר בנו" שהיא המעולה שבברכות התורה. ופירש רש"י הקדוש: "לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל". מעין זה ניתן לומר על תפילת "בריך שמיה" הקודמת לברכת התורה הזו בעת קריאתה, שגם בה יש שבח להקב"ה, לתורה ולישראל, הנבדלים מכל עם ולשון ומקבלים עליהם עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות...
בריך שמיה דמרי עלמא בריך כתרך ואתרך... ברוך שמו של אדון העולם, ברוך כתר מלכותך, כתר העליון וברוך מקום שכינתך הקדושה... כך היא דרכה וסדרה של תפילה, פותחים בשבח וממשיכים בבקשה. כך נסדרה תפילת שמונה עשרה כמו שאמרו בגמרא [ברכות ל"ד.] "דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל"
ובכן... בריך שמיה דמרי עלמא... ולאחר הזכרת שבח שהוא יתברך שמו הוא אדון העולם עומדים ומבקשים: "יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם!" שיהיה רצונך עם עמך ישראל לעולם, להיטיב להם. ידוע על צדיקים שהיו מקדימים לפני אמירת "יהא רעותך" [רצונך להיטיב עם עמך ישראל] ביידיש לעורר את הלב: "בעטן מיר דיר!", כלומר, ובכן מבקשים אנחנו ממך רבונו של עולם: יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם... שתהיה התעוררות רצון העליון להיטיב עם עמך ישראל עד עולם!
*
יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם... מה נפלא ההמשך כאן, להקדמת דברי רשב"י כנ"ל, שבזמן פתיחת ארון הקודש, נפתחים שערי הרחמים שבשמים ומעוררים את האהבה העליונה שבין הקב"ה וישראל... יתכן שעל עת רצון זו מבקשים, שיימשך הדבר לעד. רבונו של עולם! אתה פתחת כעת שערי רחמים, יהי רצון שיישאר כך לעולם. יהא רעותך עם עמך ישראל לעָלם...
*
ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך... וגאולת ימינך תַּראה לעמך בבית מקדשך, שיבנה בביאת הגואל במהרה. המפרשים הראו כאן על נקודה נפלאה. במגילת איכה [ב] קונן ירמיהו: על שעת החורבן: "השיב אחור ימינו מפני אויב ויבער ביעקב כאש וגו'". ולעומת זאת, מתחננים כעת לפניך רבון כל העולמים, שאותה ימין שהושבה אחור כביכול, תגַלה ותַּראה לנו שוב בימי הבנין. ימין ד' עושה חיל! והלא "הר זה קנתה ימינו" מתפרש על מקום המקדש [תהילים ע"ח ותרגום שם] הוי! ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך...
ונקודה יסודית מאד יש כאן. תכלית הגאולה, הפורקן האמיתי יתקיימו ויתממשו דווקא אז, בבנין בית המקדש. אנא ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים! ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים...
*
ולאמטויי לנא מטוב נהורך... להמציא ולהשפיע עלינו מטוב אורךָ ומדת חסדך, הוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא... [עיון תפילה] פירוש זה נובע מלשון: "מטוב" נהורך כלומר, האור המיוחד של ימי בראשית שנאמר עליו כי טוב...
מטוב נהורך... כמה יתאמו הדברים עם המקובל מהבעש"ט זי"ע ושורשו בזוה"ק, שאור הגנוז נגנז בתורה שעליה נאמר "אין טוב אלא תורה". והרי עומדים בשעת אמירה זו לפני קריאת התורה...
*
הזכרנו לעיל את דברי ה'צמח צדק'. שבאמירת "ולאמטויי לנא מטוב נהורך", נפתחים שערי התורה והבנתה. הרה"ק ר' שמואל [מהר"ש] זי"ע מלובאוויטש, היה אומר על תפילת "בריך שמיה" דברים מרטיטים: כשפותחים את ארון הקודש, פותחים למעלה את ארון ברית ה' ששם נמצאים אותם הכוחות ומסירות הנפש שכתבו בהן ישראל את ספרי התורה בכל הדורות. ומלאך מיכאל קורא אז "הס מפניו כל הארץ - - - ומעורר רחמים על בקשות ישראל- - - " [לקוטי דיבורים שם].
*
יקירי! נעצור לרגע ונקלוט במקצת את המשמעות האדירה בדברים אלה. געוואלד! לכל אורך הגלויות לא נאבדה אף תנועה של מסירות נפש, כל מאמץ יהודי למען ספר התורה. הכל! הכל משומר ומכונס בארון הקודש העליון, בארון ברית ה' במרומים. ובזמן פתיחת הארון כאן, מתגלים אוצרות אלה למעלה ומעוררים אהבה ורחמים, על בקשותינו...
שמעתי פעם מתלמיד חכם מופלג, שמאז שראה דברי מהר"ש אלה, לבשה אצלו אמירת "בריך שמיה" צורה אחרת לגמרי...
*
נעביר נא כעת לפני עינינו את ישראל קדושים אלה בכל הדורות, כותבי ומקיימי התורה במסירות נפש, ששיוועו אל ה' מתוך יסורי גלות במדבר העמים. דוויים דחופים סחופים ונרדפים היו. נתונים ב"סתרן של גלויות". משאלות הרבה היה קורעות את לבבם הנשבר הנדכה והנכאה. עולמם החיצון לוחץ עליהם מכל צד... ועל רקע זה נאזין נא שוב בהמיית לב ל"בריך שמיה" שלהם...
על מה ביקשו אז בימי חושך ואימה? על פתיחת הלב בתורה ועל "לאמטויי לנא מטוב נהורך". על אור הגנוז מימי בראשית! הם, התמימים והישרים טהורי לב ולהוטי דבקות, שכוחותיהם ומסירותם נחקקו בארון ברית ד' שלמעלה, מקדימים כעת בכוונה את הבקשה על אור מופלא אור רום מעלה. מול ארון הקודש מתעלמים ומתעלים ומתפללים דווקא על אור הגנוז לצדיקים...
*
ולקבל צלותנא ברחמין... לקבל את התפילות ברחמים. ובעת רצון זו כשארון הקודש פתוח, מבקשים אנו שוב על קבלת תפילותינו ברחמים וברצון...
יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבותא... יהי רצון מלפניך שתאריך ימינו בטוב ובנעימים. ובטובה שאתה רואה בה טוב. וכפי שנשמע מן ההמשך "ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא" שאהיה נמנה עם הצדיקים... וכבר פירשו קדמונינו ז"ל: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים" בחיים כאלה שאתה ה' רוצה בהם...
"ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא"... הדברים מתפרשים גם כהתקשרות עם הצדיקים המעלים ומתקנים אף את פחותי המדרגה. דבר זה מתבטא ביותר לפי נוסחת בעל "סדר היום": "ולהוי אנא פלוני עבדך עני ודך, פקידא בגו צדיקיא...".
מן הענין להעלות כאן רעיון נפלא מאד שהגה בעל "תפארת שלמה" זי"ע, בעל ההלולא בערב ר"ח ניסן. המשנה אומרת שישנם חלקים בקרבן העולה, שאין דינם להקריבם ולהעלותם על אש המזבח, ברם אם נשארו מחוברים עם הקרבן, קרבים ועולים עמו מכל מקום.
וכך שנינו [זבחים פ"ה:]: "- והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים, יעלו, שנאמר והקטיר הכהן את הכל- שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם." בא הכהן הגדול מראדומסק ולמד משם רמז מפעים: "רמז לאנשים פחותי הערך שהם כמו עצמות וגידין, אם הם מחוברים לצדיק, יעלו גם הם עמו..." [תפא"ש במדבר ועוד]. בגו צדיקיא!!!
*
למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי ודי לעמך ישראל... לרחם עלי ולשמור אותי ואת כל אשר לי ואת אשר לעמך ישראל... יקירי! כמה צריך להעתיר על זה בפרט כיום זה. רבונו של עולם! המרחם רחם עלינו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו! כמה זקוקים כולנו לשמירה מעולה על כל צעד ושעל, בין בגשמיות בין ברוחניות. ושמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום מעתה ועד עולם...! בפרט ובכלל. למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי ודי לעמך ישראל!
*
אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא... אתה הוא הזן את הכל ומפרנס את הכל. לעומת דאגת הפרנסה מתאמץ היהודי ומתחזק במלכו ואלקיו, שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. אנת הוא זן לכולא ומפרנס לכולא...! ולעומת 'שעבוד מלכיות' הוא נאזר בגבורה עזה ונאמנה ומכריז בכל כוחו: אנת הוא שליט על כולא. אנת הוא דשליט על מלכיא. ומלכותא דילך היא!!. אתה הוא השולט על הכל! אתה הוא השולט על המלכים והמלכות שלך היא! אין עוד מלבדו!
*
עם פתיחת הארון והוצאת ספר התורה לפני קריאתה הדומה למעמד הר סיני, כשנפתחים חלוני רקיע מתעטר היהודי ברוממות וקורא מקירות לבו, מתוך אמונה שלימה, בכוחות עילאיים, כוחו של סיני הטמון בלב לבו, בהַכָּרת מלכות שמים בלעדית ואומר: "אנת הוא שליט על כולא. אנת הוא דשליט על מלכיא. ומלכותא דילך היא"! כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, כי אין לנו מלך אלא אתה!!! והרי זה בעצמו מחזיר ומחדיר את מעמד הר סיני, בו פתח קודשא בריך הוא ב"אנכי ה' אלקיך". יסוד האמונה. ואמנם כך עונים ואומרים בניו אהוביו כעת: בריך שמיה דמרי עלמא... אנת הוא דשליט על כולא...
*
אנא עבדא דקודשא בריך הוא... לא על אנש רחיצנא... עומדים להוציא את ספר התורה שניתנה לנו מסיני, וביותר נבין זאת, כאמור, מדברי הזוה"ק שקריאת התורה חשובה כמעמד הר סיני. ואכן לפני קבלת התורה, קבלו כל העם בברית ושבועה, עבדות להקב"ה, עול מלכות שמים ועול מצוות, והכריזו בכל לב ונפש: נעשה ונשמע... הם יצאו מכלל עבדי פרעה ונכנסו להיות עבדי ה'! והן הן הדברים בקריאת התורה הדומה למתן תורתינו .בהוצאת ספר התורה, מחדש איש ישראל את הברית ואת השבועה, את קבלת עבדותו לאדון הכל וכך מכריז הוא בעוז את קריאת הנצח: אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
עומד לו יהודי לכבד את התורה מסיני בתכלית ההכנעה, בחיבה והערכה אין קץ; ומוסיף בלהט קודש, הצהרת אמונה, עבדות ב' וקבלת עול שמים: אני עבדו של הקב"ה המשתחווה לפניו ולפני כבוד תורתו, בכל עת ועת!!! אמנם לא כל אחד יכול להעיד על עצמו שהוא "עבדא דקודשא בריך הוא" אולם לחדש את קבלת העבדות, כל אחד יכול!
*
אנא עבדא דקודשא בריך הוא... הכרזת שמחה היא זו. ה"שפת אמת" מגדיר להפליא ענין זה בכלל, מתוך על רקע ההיפך: עבדות לאדם מביאה לידי עצבות, הרי כל כולו משועבד לאחר; ולעומת זאת, עבדות ה' מעוררת שמחה. מעבדות לאדם בורחים ומשתמטים בתחבולות, ואילו לעבדות ה' נמשכים בלהט ובחדווה, רצים ורודפים אחריה להשיגה בכל אופן ותחבולה שהיא...
נלמוד נא את דבריו בפנים: "כל עבדות מביא עצבון, שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא יתברך שמו מביא שמחה. וזה שבחן של בני ישראל שקבלו עבדות ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר. וזה עדות שהם באמת עבדי ה', כמו שנאמר: עבדי הם. והרי כל איש ישראל מבקש כל מיני עצות ותחבולות לקבל עליו מלכות שמים. היפוך עבד מלך בשר ודם, שמבקש עצות לברוח מן העבדות. והם עדים על הבורא יתברך שמו, שהוא בלבד לו יאה ולו נאה המלוכה" [פסח תרס"ג].
*
לא על אנש רחיצנא... לא! לא! לא! אינני בוטח באדם, אינני סומך על מלאך ושום גורם אחר, אלא באלקא דשמיא. יחזקאל הנביא אמר "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים". בזעיר אנפין, הרי אף בפתיחת הארון נפתחו השמים... ודבר זה, הבהירות המוחלטת במציאות ההנהגה העליונה, ממעטת ודוחה מלבטוח ולסמוך בשום נברא, אלא באלקא דשמיא, בלתי לה' לבדו...
*
דהוא אלקא קשוט ואורייתֵה קשוט ונביאוהי קשוט... שהוא אלקים אמת ותורתו אמת ונביאיו אמת. הרי עומדים לפני קריאת התורה והנביאים. וכפי שמסיימים בברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת" ובברכת ההפטרה, "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת", כך פותחים באורייתֵה קשוט ונביאוהי קשוט... ומתוך כך נתחזק גם בנצחיות התורה, יעודי הנביאים ונחמות האמת.
*
ומסגא למעבד טַבוָן וקשוט... ומרבה לעשות חסד ואמת. לשון זו ממש מצאנו בדברי התרגום על מקרא י"ג מידות של רחמים. "ורב חסד ואמת": ומסגי למעבד טבון וקשוט. ראוי להזכיר כאן את פירוש האבן עזרא [ברא' כ"ד] והרמב"ן [שם ל"ב] ש"אמת" המחובר במקרא עם החסד, פירושו קיום החסד, קביעותו ונצחיותו. "החסדים הקיימים יקראו אמת" ['אמת' מורה על קבע, כמו ש'כזב' מתפרש על הארעי].
*
ביה אנא רחיץ... בו אני בוטח! מה נאוה מנהגם של כ"ק מרן אדמו"ר האמרי חיים זי"ע ואחריו בנו ה"ישועות משה" זי"ע, שהיו שרים לאחר "ורחץ" בליל הסדר, ניגון "ביה אנא רחיץ". בהגדת ויז'ניץ שהוציא לאור ידידי הרב חיים מאיר אוביץ שליט"א, נתפרש זאת על פי דברי הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע, שהבטחון רוחץ ומנקה את הנשמה... מתוק מדבש!
אמרו עליו על הגאון ר' נתנאל הכהן פריד זצוק"ל בעל "פני מבין", שהיה מאדירי התורה בהונגריה לפני מאה שנה, שכשציוו לו הרופאים שיסע למקום המרחצאות לרפואתו, לא רצה להפסיק ממשנתו ואמר: "ביה אנא רחיץ...!!!"
*
יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתא... יהי רצון מלפניך שתפתח את לבי בתורתך. בתחילת התפילה בקשנו על התעוררות רצון העליון עלינו כלפי מטה, יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם. וכעת אנו מתפללים שיתעורר הרצון אצלנו כלפי מעלה, שיפתח לבנו בתורת ה'...
הכנה רבתי יש במלים אלה לקריאת התורה, החשובה כקבלתה. כ"ק אדמו"ר ה"פני מנחם" זי"ע שדרכו היה להגביה קולו בתחנונים כשאמר: "פתח לבי בתורתך" ו"הוא יפתח לבנו בתורתו" אמר פעם על עת הרצון בתפילת בריך שמיה: "ומבקשים אז יהיה רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא, שיהיה יכול לקבל על עצמו עול תורה ולטהר המחשבות, שלא יפנה לבו לענינים אחרים אלא יקבל את התורה כמו שהיה במתן תורה, במעמד הר סיני באימה וביראה ברתת ובזיע, לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות..." [פני מנחם מקץ תשנ"ה ס"ג].
ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך... כמו שבברכת התורה מתפללים אנו על צאצאינו וצאצאי צאצאינו שיהיו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כמו כן מודגש זאת בתפילתו של רשב"י שלפני קריאת התורה, שתתן לי בנים שעושים רצונך. כמה צריך להתחזק בתפילות אלה!
ותשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עמך ישראל... ותמלא משאלות לבי ולב כל עמך בית ישראל. ואהבת לרעך כמוך! לדעת הרמב"ן מתקיים זאת בעין טובה על טובת חבירו. והרי בין הדברים שהתורה נקנית בהם, מצאנו: אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, בלב טוב! כמו שמבקש על עצמו, כך מחוֹנן את הזולת בכל לבו: לטב ולחיין ולשלם... אמן!
*
ר' ישראל! יקרת לי מאד וברצוני לשמח את לבבך, לקראת קבלת התורה, ברעיון מפעים מאד של אחד מגדולי ישראל המובהקים, הגה"ק רבי שלמה קלוגר זצוק"ל מבראד. הוא כותב ב"חכמת שלמה" שלו [או"ח סי' תכ"ח סעיף ב'] שאף אלה שאינם מחכים בקידוש לבנה עד ז' ימים שלמים, בכל זאת בחודש סיון ראוי להמתין במצוה זו עד אחרי חג השבועות, יום מתן תורה. מפני שאז "נעשו המאורות שלנו בכח התורה"... זה יָרֵחַ מסוּג אחר לגמרי...
תן לחכם ויחכם עוד. עולמות שלמים גילה אותו גאון כאן במלים אחדות. כל הבריאה כולה נעשית "תורה'דיק" בחג השבועות, בכל דור ודור ובכל שנה ושנה. ולכך ראוי לקדש את הלבנה כשהירח מהודר ומחודש בקדושת התורה... הרוקדים במוצאי שבועות אחרי קידוש לבנה את שירת "טובים מאורות", ישימו על לב בנעימה נוספת, שאין טוב אלא תורה...
ומתוך רעיון נאדר בקודש זה של גאון ישראל, מזהיר פירוש מחודש בסדר "בריך שמיה". יהא רעווא קדמך, דתפתח ליבאי באורייתא – ואם הלב ייפתח וייהפך ללב "תורני" ואז כבר יהיו "משאלין דליבאי" בדרגות ובמושגים אחרים לגמרי. לב בהשראת התורה, ומשאלות בהשפעת התורה... עס איז אנאנדער הארץ. א תורה'דיק הארץ. אם ירח יוכל להשתנות לשל תורה, לב יהודי מקבל התורה, שלו באמת ניתנה תורה; על אחת כמה וכמה...!!!
*
מעשה ברב גדול בתורה שבא אל הגה"ק בעל "חקל יצחק" מספינקא זי"ע, בפעם ראשונה בערב חג השבועות. אותו רב היה רגיל במנהג של דרשת התעוררות לפני אמירת אקדמות. לכן התענין האורח אז, אם הרבי ישמיע מדבריו אז. משהשיבו לו בשלילה התאכזב. אמנם למחרת הקשיב לרבי בפתיחת ארון הקודש, כשאמר תפלת 'בריך שמיה' בהתעוררות ובדבקות סוערת כדרכו. הרב התפעם מאמירה זו עד עומק נפשו. וכך היה אומר: קבלתי מתפלת בריך שמיה של ה"חקל יצחק", יותר משהייתי מקבל מכל דרשה...
ובכן, רבי ישראל, הכנה עצומה יש במלים קדושות אלה, לכל קריאת התורה בכלל ולקבלת התורה בפרט. נתעצם נא בתפילה נאדרה זו, בהכרה, באמונה, בהתקשרות למרי עלמא, מיט כח און מח הארץ און פייער. ונפעול על ידה כל טוב.
גוט שבת לך, אהובי, גוט שבת!
"ולאמטויי לנא מטוב נהורך".
מנוחה ושמחה אור ליהודים
לטב ולחיים ולשלָם אמן!!!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 528.docx
- (39.99 KiB) הורד 237 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אראל כתב:איפה מאמר 524?
בס"ד
קול דודי הנה זה בא...
פניני חיזוק סביב מגילת שיר השירים
יציאת מצרים במגילה, ה'משיכה' הראשונה
לר' ישראל יקירי שליט"א
על מגילת שיר השירים כתב רש"י הקדוש: "שיר על כל השירים אשר נאמר להקב"ה מאת עדתו ועַמו, כנסת ישראל… שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו".
לדעת רש"י בהקדמתו, שיר השירים היא מגילה של חיזוק בגלות, בה מביעה כנסת ישראל את הגעגועים להתקשר עם אבינו שבשמים כבימי קדם. היא מזכירה את חסדי הקב"ה מתחילת היותנו לעם ואילך בהתייחסות מיוחדת ליציאת מצרים. ה"חיבה הראשונה אשר היו למלך מלכו של עולם סגולה מכל העמים", היא מודה על פשעיה ובוטחת בטוב אשר יחזור לישראל באחרית הימים. וגם ממרום, ממלכו של עולם כביכול, מתבטא קשר האהבה: "אף דודה צר לה בצרתה ומזכיר ומזכיר חסדי נעוריה..." והוא מודיע לה בין שורות מגילת קודש הקדשים, שהוא עתיד לחזור אליה...
*
העדר כלי הנגינה...
כולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו. מגילה שכולה שירה היא 'שיר השירים'. ובכל זאת לא מוצאים בה זכר לשום כלי שיר כלל... לא ישמעו כאן צלילי נבל וכנור, תוף ומחול.
לפי דברי רש"י הנזכרים. אמנם מתבאר הדבר. כלי הנגינה נועדו לעורר את נימי הנפש. מלכים ונביאים התנשאו על ידם ברגשי קודש. אלא שמגילת 'קדש קדשים' זו היא כבר נמצאת מֵעל ומעֵבֶר לזה, כולה יראת שמים היא וקיבול עול מלכותו. כבר נמצאת בגובה ההר למעלה מכל אמצעִי המעורר... כבר לא נמצא שם את הדרכים ואת הפתחים המוליכים לשם, הזירוזים וההמשכות לעֵבר הקדושה ...
כאן בפיסגת הדבקות, "גבוה מעל גבוה", יתרוממו הדברים למעלה מכל אלה, להם דומי-ה תהלה. כבר נמצאת היא המגילה, בשלב הפנימי, לפני ולפנים מכל התעוררות והכנת הנפש שבשאר השירים. קשר שכולו שבת הוא...
סגולתו של "ריח" בשיר השירים
ולעומת זאת, בשבילי מגילת הסתרים, נבחין בערוגות הבושם שבה, שפעת בשמים למיניהם תסובבנה, נרד וכרכום קנה וקנמון, לבונה מור ואהלות, כולה צרורה בצרור הבושם, עד שגם סיום המגילה נחתם בחותם הבשמים, בעֲלִיָתָהּ להרי בשמים.
ידועים דברי חז"ל, שהריח הנאה רוחנית היא, דבר שהנשמה נהנית ממנו [ברכות מ"ג: וע"ש במהרש"א] אולם כאן נראה להוסיף עוד; היות ושיר השירים הוא בבחינת קדש קדשים, לכן גם המשל שבו סובב על מיני הבשמים, שהרי הקטורת היתה ההקרבה היחידה בקדשי הקדשים. ומה יתאמו הדברים עם דברי המהר"ל על מעשי הקטורת לפני ולפנים. "הדִבּוּק היותר פנימי ועליון" [באר הגולה פרק רביעי - בזוה"ק ויקרא ל"ז: נתפרש קטורת מענין קשר וראה רבינו בחיי [ויקרא י' א'] ובלשון המהר"ל בדרושו לשבת שובה [פ"ב] "הקישור בו יתעלה". ] והרי הגדרה זו הולמת ביותר את תוכנו של שיר השירים כולו, דיבוק פנימי ועליון…
*
נשמות ישראל היו עדים בשעת הבריאה ממש
"הביאני המלך חדריו" [א' ד'] – דבר נפלא מאד כתב רבינו שלמה אלקבץ בספרו 'אילת אהבים' על שיר השירים. נשמות ישראל היו עדים על מעשי ה' בשעת הבריאה, כמאמר הכתוב [ישעי' מ"ג] "אתם עדי נאום ה'", עדים של ממש...! ולכן גוי ששמר שבת חייב מיתה, שהרי שביתה זו עדות היא ונמצא שהנכרי מעיד בזה על דבר שלא ראה... ואילו ישראל קדושים בעצם נפשותם חקוקה עדות זו שראו בתחילת הבריאה... מציאות ד' אחדותו וחידוש העולם.
ואמנם לכן נאמרה המצוה בלשון: "זכור את יום השבת לקדשו" כלומר, היזכר היהודי את מה שראית פעם בתחילת היצירה ועדות זו צפונה אי שם בנשמתך, בעומק הזכרון הפנימי... האמת האלקית וכל מעשי בראשית חרותים בנפשות ישראל, מתחילת הבריאה ממש. וכך מפרש רבי שלמה אלקבץ את המקרא: "הביאני המלך חדריו" הקב"ה הראה לנו כל זאת בשעת בריאת העולם ועל כך מעידים הן כעדי ראייה בתכלית הברירות...
ידיעת ה' מביאה שמחה
הביאני המלך חדריו ~ נגילה ונשמחה בך". מאירים ומזהירים הם דברי רבינו משה חיים לוצאטו על השילוב בפסוק זה: "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך - יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו". [מס"י פי"ט]. הוא מלמדנו על פי המקרא הזה, שבחדרי ידיעת ה' נמצאת השמחה וכל שניכנס לתוכם יותר, תגדל השמחה יותר.
*
בצעדי האבות...
צאי לך בעקבי הצאן... [א' ח'] כאן נמצאת הוראת דרך לכנסת ישראל בתוקף גלותה, איך לנהוג ובמה להתבונן. מה ישמש לנו נר תמיד בארחות חושך. "אם לא תדעי לך" אומר המשורר האלקי לכנסת ישראל, אם ביום מן הימים יתעה ח"ו ישראל בדרכו בין תהפוכות גלות ונסיונותיה, אם ימצא ר"ל את עצמו בפרשת דרכים מוקף אויבים ומכשולות ולא ידע לשית עצות בנפשו. "אם לא תדעי לך...". אם תגיע כנסת ישראל למצב של אי ידיעה, של מבוכה על יום מחר, של דאגה על עתיד הדורות. ובלשון רש"י: "אם לא תדעי לך כנסייתי ועדתי - איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים לך, להיות ביניהם ולא יאבדו בניך...".
אז מהי העצה? בא רש"י, ומגלה לנו איך לנווט את דרכי הגלות על פי מקורותינו: "התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם" כך מפרש רש"י את משמעות הפסוק "צאי לך בעקבי הצאן". - "הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו -והעקבים ניכרים". התבונני והבחיני בעקבות שהשאירו האבות הקדושים, 'צאן' ה' בתחילת יסוד עמנו. אבות העולם חקוקים בספר הנצח, וחייבים אנו לעיין היטב בדרכי חייהם ולהתלמד מהם עד עצם היום הזה. ולא עוד אלא שמבטיחנו הכתוב, שבשכר ההליכה בעקבותיהם, ירווח לנו. אף בְּצֵל שרי האומות נוכל לרעות את גדיינו, את הדור הצעיר...
ה'משיכה' האלקית ביציאת מצרים
מנהג קריאת שיר השירים בפסח הוא מפני שמפורש בו יציאת מצרים [מג"א סי' ת"צ סק"ו]. מקום נכבד תופס במגילה הגאולה הראשונה הזאת, ההתקשרות הראשונה. החיבה והאהבה היתירה, מצד הקב"ה לעמו ישראל התגלתה אז במיוחד.
נקודה מיוחדת מובעת בשיר השירים על יציאת מצרים, והיא "משכני אחריך נרוצה". משיכה של חיבה היתה שם, שהתבטאה ב"קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות". [ב' ח'] וכפי שפירש רש"י שם "משיכה זו שאמרתי להם שמשכני דודי ורצתי אחריו כן היתה, נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים. קול דודי הנה זה בא - לפני הקץ כמדלג על ההרים ומקפץ בגבעות".
אין המשורר מתייחס רק לעצם הגאולה בלבד, אלא על תוכה רצוף אהבה: "פקדם במצרים בלשון חיבה" [רש"י שם].
קול דודי הנה זה בא. [ב' ח'] קול זה, חדור אהבת עולם לעם עולם, סימן מובהק הוא לאופי הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. לא באה גאולתנו במצרים, כפריעת חוב ושמירת הבטחה לאבות בלבד.
"הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבנותיכם, אינו מביט במעשיכם הרעים". [שהש"ר ב' כ"א] ברור ומוכח, שאין כאן "יציאה ידי חובה" של הבטחה נושנה, כי אם אהבה נצחית עזה, כאב רחמן, המקדים וממהר לפדות את בנו אהובו מיד צר ופוקדו בכל לשון של חיבה… כחזון הנביא הושע בן בארי: "כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני"… [י"א א']
*
משכני אחריך נרוצה... [א' ד'] אני שמעתי משלוחיך [משה ואהרן] שאמרת למשכני ואני אמרתי, אחריך נרוצה ... וגם היום עודנה לי גילה ושמחה אשר נדבקתי בך... [רש"י]. כנסת ישראל באה לעורר כאן זכרונות קדומים, הַמְשִׁיכָה והריצה שביציאת מצרים, חסד הנעורים ואהבת המישרים. בגאולת מצרים שהיא שורש כל הגאולות, נתגלה אשנב נוסף אל תוך נשמת ישראל, והיינו שהמשיכה הראשונה ממרום, בלבד הספיקה שתמהר ותפרוץ הנקודה היהודית ממסגרה ותגביה עוף מיד לקראת השכינה, מוקד אהבתה.
האלשיך הקדוש, מבאר פסוק זה להפליא. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוצה! אנחנו כשלעצמנו במצבנו בגלות, לדאבונינו מתנהלים לאט, ללא כח, מרץ ואומץ, ברם אם תואיל למשוך אותנו אז נתחיל לרוץ... "נמהר נחיש לעשות רצונך תמיד לידבק בך". [פירושו לשיר השירים שם ובסוף מגילת איכה עה"פ השיבנו].
משיכת הפלאים גם בעתיד
כמה מחזקים הם דברי השפת אמת" שגם לעתיד תִּשָׁנֶה תופעת פלאים זו של המשיכה והריצה שלאחריה. וזה לשון קדשו: "ותיכף ברגע אחת שנגאלו מיד נתעורר כח אהבתם להשי"ת לכן כתוב משכני אחריך נרוצה שהגם שבגלות האהבה מסותרת, מכל מקום על ידי רמז מעט שימשוך אותנו הבורא יתברך אנו מוכנים לרוץ אחריו בכל לב..." [בא תרל"ט]
"וכמו כן יש לקוות בגלות המר הזה שלא להיות נואש ח"ו בראות שפלותנו מלבר ומלגאו שאין מוכנים לשום מדרגה הקטנה של מדרגות אבותינו ... כי כשיתן השם יתברך ויגאלנו יתעורר הפנימיות שיש בנו להיות נהפכים כרגע לעלות למדרגות עליונות כבשנים קדמוניות כנ"ל השי"ת ימהר גאולתינו במהרה בימינו אמן. עכ"ל. [שמות תרמ"ב].
*
השמחה הנצחית בזכרון יציאת מצרים.
על שעת יציאת מצרים נאמר: [שמות י"ב] "ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם". רש"י הקדוש מבאר לנו זאת על פי חז"ל: "מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה אלא האמינו והלכו; הוא שמפורש בקבלה [ירמיה ב] זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכר מפורש אחריו? קודש ישראל לה'! [רש"י שם וראה פי' האזינו ל"ב].
רש"י מוסיף לגלות לנו, בפירוש שיר השירים שלו, שזכרון זה וההתקרבות ממרום שבאה אחריו, נשארו אתנו לנצח וגורמים לנו שמחה אף במעמקי גלויות... "הם מזכירים לפניו חסד נעורים אהבת כלולות, לכתם אחריו במדבר ארץ ציה וצלמות וגם צדה לא עשו להם. והאמינו בו ובשלוחו ולא אמרו היאך נצא למדבר, לא מקום זרע ומזונות. והלכו אחריו והוא הביאם לתוך חדרי היקף ענניו, בזו עודם היום גָלים ושמחים בו אף לפי עניים וצרתם..." [רש"י שה"ש א' ד'] .
התורה, מפתח גאולת מצרים.
קול דודי הנה זה בא... [ב' ח'] ה"שפת אמת" מראה כאן על דברי המדרש, [שמו"ר ט"ו א'] שהקול האלקי הזה היינו דיבור "החודש הזה לכם" היא המצוה הראשונה... ועל פי זה מייסד הוא יסוד מפעים מאד. פרשה ראשונה זו של תורה ומצוה לישראל, היתה המפתח של הגאולה!... גאולתם של ישראל תלויה בתורה ומצוות!!! "ולכן בהתגלוּת קול התורה, נתקו כל המוסֵרות וכל השעבודים שהיו להם"...
מה נפלא הדבר! קול דודי הנה זה בא, ללמד לישראל תורה ומצוה, ובכך הוא פותח הוא את הגאולה, ולא זו בלבד אלא שעל ידי הזה נתקצר זמן הגלות כמו שדרשו חז"ל על "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". [פרשת החודש תרמ"ה]. כל החשבונות, כל השעבודים נגוזו והלכו בכח התורה הקדושה...
לדברי ה'שפת אמת' שבדתרי התורה נפתח פתח הגאולה, כמה תומתק כעת "הכרזתנו" באמצע ההגדה. "ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא". הרבה נתפרש ונדרש על זה. אמנם לפי האמור, הרי כח התורה הראשון שנמסר לנו אז, "החודש הזה לכם", הוא חלק בלתי נפרד מגאולת מצרים ממש...
*
המהירות שבישועה
דומה דודי לצבי – [ב' ט'] בקלות מרוצתו שמיהר לבא כצבי ... [רש"י] שלמה המלך ממשיך להבהיר שגאולת מצרים זו לא היתה מצד קיום ההבטחה ו"מילוי חובה" בלבד, שהרי אופני הגאולה וגווני החיבה שבה מעידים על זה כמאה עדים. הנה פתחה כנסת ישראל ב"קול דודי" כלומר הפקידה בלשון חיבה כבפסוק הקודם, וממשיכה ב"דומה דודי לצבי" המתאר את מהירות הגאולה המורה על האהבה.
*
השגחה פרטית מגבוה ומקרוב
משגיח מן החלונות. [שם] חלונות השמים. [רש"י] מגבוה נראה הכל במבט נרחב יותר, ההסתכלות מקיפה שטחים גדולים יותר; והרמז כאן שההשגחה העליונה מקיפה את כל הדורות והשתלשלותם ואם כי באופק הצר נדמה הסבל במצרים כבלתי מובן, אמנם לאחר מכאן, בהיוודע כל ההיקף יתברר הכל וכן בכל הגלויות.
מציץ מן החרכים. בברייתא [פסחים קי"ד.] מצאנו לשון "חרך" במשמעות: חלון התגרים היושבים לידו ומוכרים מתוכו. ואכן ציינו רש"י ורשב"ם שם את הפסוק שלפנינו "מציץ מן החרכים". ויתכן שבאה לשון זו כאן להמחיש את אופן ההשגחה הפרטית עלינו, שהרי חלון שייך גם בבנין גבוה [ולכך פירש רש"י "חלונות השמים"] ואילו "חרך" הוא מלמטה, פנים אל פנים, טווח ראייה קרוב שבין תגר וקונה. נמצא ש"חלונות" ו"חרכים" מורים שני שתי פנים בהשגחה העליונה, "חלון" מלמדנו על ההיקף הנרחב מלמעלה ו"חרך" על המבט המדויק מקרוב.
*
המענה בקול רם...
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ... [ב' י'] עָנה - לשון עניה ולשון צעקת קול רם … ואמר לי - ע"י משה: קומי לך - (שמות ג) אעלה אתכם מעוני מצרי. קומי לך - זרזי עצמך (שמות יא) וישאלו איש מאת רעהו: [רש"י שה"ש ב' י"ג]
צעקת קול רם... קריאת החיבה מן השמים נשמעת ברמה, סימן מובהק הוא לשמחת האב בפדיון בנו. גם בזה ממשיכים אנחנו להראות לאומות את חיבתנו למקום כביכול, כבפסוקים הקודמים. ואכן, גם בגאולה העתידה תשמע הבשורה בקול רם, כנבואת ישעי' [מ'] "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם".
מנהג ותיק הוא בישראל לקיים מצות סיפור יציאת מצרים בקול רם. בשם הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע מסבירים זאת לפי דברי הגמרא [פסחים ל"ו.] לחם עוני "שעונין עליו דברים הרבה" והרי ענייה משמעותה קול רם כמו שלמדו זאת חז"ל [סוטה ל"ג.] מוענו הלוים [וכמ"ש רש"י כאן], לפיכך נאמרת ההגדה בקול רם. לפי הנאמר כאן, ניתוסף לנו נדבך נוסף להסבר נפלא זה, הרי נפתחה גאולת מצרים בענייה, ענה דודי ואמר לי, ורש"י מפרשו, צעקת קול רם… נמצא שעל ידי הסיפור בקול רם, עושים אנו גם זֵכֶר לאותה מענה. ענה דודי ואמר לי…
*
"גבורות הגשם" שבגלות מצרים
כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ [ב' י"א]. הנה הסתיו עבר - אין עכשיו טורח בדרך, סתיו חורף תרגום סתוא: כי הנה הסתיו עבר - אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנותם משנולד יצחק: הגשם - שהוא טרחותו של סתיו חלף והלך לו, כלומר שמונים ושש שנה של קושי השעבוד נגזרו עליכם והלכו להם. משנולדה מרים הקשו המצריים שעבוד על ישראל ולכך נקראת מרים על שמררום: [רש"י ב' י"ג]
כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. נמשלה גלות מצרים כאן, לתקופת החורף והגשמים הטורדים שבה. דברים עמוקים מתגלים לנו בהשוואה זו, רעיון שרקמוהו ענקי הדורות, [ראה מהר"ל בדרוש עה"ת [ט:] ואברבנאל בראשית ט"ו ב'. ועוד] באמרם, שגלות מצרים היתה תקופת הצירוף והזיכוך לישראל לפני קבלת התורה, וכמאמר הכתוב [דברים ד' כ'] ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו עם נחלה כיום הזה [ראה רש"י שם כור הוא כלי שמזקקים בו את הזהב וז"ל הכלי יקר שם כך נזדקק חומר שלכם בעינוי מצרים עד שנעשה ברור כשמש].
הברכה החבויה בגשם טורד...
נתבונן נא כעת במשל עצמו, החורף והגשם. ימות הגשמים מקדירים את רוח האדם וממלאים אותו אפרוריות. ענני עופרת מכהים את אורו, הגשם חודר ללבושיו והקור לעצמותיו. מטר השמים טורדו, מרטיבו ומעכב את דרכו. אף ברגע הנעלה ובמקום המקודש ביותר, לא ישכח הכהן הגדול את תפלת עוברי דרכים…
שלמה המלך בעצמו מתאר את רושם הימים האלה על הבריות ומשתמש בהם כדוגמא לדבר המטריד, בביטוי :"גשם דולף ביום סגריר" המפרשים פירשו תיבת "סגריר" מענין סגירה. האדם מסתגר אז בביתו ואכן, גם הנפש מסתגרת אז במשכן צר, מֵחוסֶר אונים ורפיון רוח.
אך האם יכיר אז האדם את מהותו ותפקידו של "טרדן" זה? האם יעמוד על סגולותיו, שהאדמה שוקקת חיים דווקא על ידו? האם יזכור שה"מטר משקה, מרוה, ומזבל ומעדן וממשיך"? [כתובות י:] או היערוך את העטרות שעטרו חכמינו ז"ל לימים אלה: "גדול יום הגשמים מתחיית המתים, גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, כיום שנבראו בו שמים וארץ, כיום קיבוץ גלויות? [תענית ז.-:]
דרכים נסתרות להם לחורף ולמטריו. הם מעמידים פנים זועפות, ולאמיתו של דבר, שלוחים הם להמשיך חיים ואורה לעולם. "עלי אור" קורא המקרא [ישעי' י"ח ד'] למטר המבהיק על הארץ, אשר זה עתה האפיל את רוח האדם…
*
ואולי ניתן עוד, לרמז בזה, במה שקראו חז"ל לירידת גשמים "גבורות גשמים, ופירשוהו רבי יוחנן, מפני שיורדין בגבורה [תענית ב.]
והיינו שבשעת ירידת הגשמים מתלבשים הם במדת הגבורה. בתוקף ובזעף פועלים את פעולתם ואין החסד העצום שבהם ניכר, כי אם במעבה האדמה.
והן והן הדברים בגלות מצרים, שנות שפל ועינוי, קוצר רוח, דכאון וסבל ללא נשוא, אמנם כאמור, הכשירו הן את הקרקע לאביבם ופריחתם של ישראל. החורף הפריא את האדמה וכור הברזל זיקק את הזהב, זהבו של מזבח האומה…
*
זוהר אביב ותפארת ישראל
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. [ב' י"ב] הנצנים נראו בארץ - קרבו ימי החמה שהאילנות מוציאין פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם: עת הזמיר הגיע - שהעופות נותנין זמר וקול ערב להולכי דרכים: וקול התור - כמשמעו תורים ובני יונה דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן: [רש"י] הנצנים נראו בארץ - הרי משה ואהרן מוכנים לכם לכל צרכיכם: עת הזמיר הגיע - שאתם עתידים לומר שירה על הים: וקול התור - קול התייר הגדול, דבר אחר קול התור קול שהגיע זמן יציאתכם ממצרים [רש"י להלן י"ג]
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. פסוקים אלה שבמגילה, נאמרו על יציאת מצרים והתקופה בה יצאו. רצון ההשגחה היתה שהטבע המתחדש אז בבריאה יחדור גם ללב ולנפש הנבראים, בחירי היצירה, עמנו היוצא לחרות עולם! קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך! שמור את חודש האביב, זמן יקיצת כל היקום! הכל נע, הכל זז, הכל מתעורר לתחיה חדשה, הכל שש ושמח ומשורר; ואף אַתְּ כנסת ישראל, התנערי מעפר השעבוד והתעוררי משנת התיישנות, זקפי קומתך ולכי לך-- ! יציץ ופרח ישראל!
*
מן ההר אל העם.
הנצנים נראו בארץ - הרי משה ואהרן מוכנים לכם לכל צרכיכם. [רש"י] משה איש האלקים ואהרן קדוש ה', בעצם מורמים היו מדרכי בני אדם וצרכיהם. השפת אמת [בעהלותך תרנ"ו] מפרש ענין "בכל ביתי נאמן הוא", שמשה רבינו הי' "בן בית" בשמים ועל הארץ כאורח, עד שהי' צריך לשום על פניו מסוה, בדברו עם בני אדם… ועם זאת מוכנים הם לכל צורך בישראל, לרבות קליות ואגוזים לתינוקות. [שהש"ר א' מ"ג]
ודבר זה נרמז ב"נראו בארץ", לטובתכם בני ישראל, נראו הם בארץ, לדאוג עבורכם גם בעניני "ארציות", בצרכי יום יום, הם ניצני הקודש הגדלים והנמשכים כלפי מעלה…
*
מבוא סתום, תפילה זכה וישועת עולמים
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. [ב' י"ד] יונתי בחגוי הסלע - זה נאמר על אותה שעה שרדף פרעה אחריהם והשיגם חונים על הים ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להפנות מפני חיות רעות …אמר לה הקב"ה הראיני את מראיך את כשרון פעלתך למי את פונה בעת צרה: השמיעני את קולך – [שמות י"ד] ויצעקו בני ישראל אל ה' [רש"י].
יונתי בחגוי הסלע. במדרש [שה"ש א' ס"ד] עה"פ עיניך יונים, למדנו את תכונת היונה "מה יונה זו משעה שמכרת את בן זוגה שוב אין ממירה אותו באחר". לכן, כאן על הים, בשעת נסיון של "הראיני: למי את פונה בעת צרה" , נקראת כנסת ישראל בכינוי זה של יונה. שבזה שפונה רק אליו יתברך, מראה בחוש, שאינה ממירה אותו באחר ח"ו.
ואין מקום לנוס לפניהם מפני הים ולא להפנות מפני חיות רעות. [רש"י] בימים קשים לישראל, ימי מלחמת רוסי-ה - יפן, אמר ה"שפת אמת" [מסעי תרס"ד] וז"ל "ויציאת מצרים וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבני ישראל לדורות להיות נושעים בתוך המיצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו- וכתיב מן המיצר קראתי י-ה קריאה הוא דביקות, שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא עכ"ל.
ואכן, במצב זה של "ואין מקום לנוס" שלפני קריעת ים סוף, נאמר להם השמיעיני את קולך, ולאחר מכאן נושעו במיצר עצמו כמו שנאמר הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. [ישעי' מ"ג ט"ז].
*
הדמיון ל'סוס ורוכבו'...
לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. [א' ט'] אם מתפרש "דמיתיך" מלשון דמיון, צריך להבין במה דומה עם ישראל ל"סוסתי ברכבי פרעה". ברם הדבר מתפרש להפליא על פי דברי רש"י בשירת הים על הפסוק: "סוס ורוכבו רמה בים". ופירש רש"י שניהם קשורים זה בזה והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותו לעומק ואינן נפרדין. עכ"ל. והיא דוגמא לקשר חזק כל כך, שכל הזעזועים האדירים אינם מצליחים להפרידם. ואמנם הרי המקראות בשיר השירים מורים לנו על הקשר שבין ישראל לאביהן שבשמים בגלות [כמ"ש רש"י בהקדמתו למגילה] , ומלמדנו כעת המקרא הנ"ל, שהקשר לא נותק עם כל הטלטולים העזים שעברו על עמנו לעומק ולרום.
*
השראת השכינה בברכת כהנים
דומה דודי לצבי... [ב' ט'] הבה נזכיר כאן את דרשת חז"ל המפעימה על ברכת כהנים. "דומה דודי לצבי, מה הצבי הזה מקפץ ממקום למקום, ומגדר לגדר, ומאילן לאילן, ומסוכה לסוכה. כך הקב"ה מדלג ומקפץ מכנסת זו לכנסת זו. כל כך למה? בשביל לברך את ישראל. מפרשי המדרש פירשו זאת על ברכת כהנים שהברכה באה מהקב"הגבוה. והרי אין זמני התפילה שוים, לכן הקב"ה כביכול מדלג ומגיע אל כולם, אל כולם! [במדב"ר י"א ב']
"הנה זה עומד אחר כתלנו"- אחר כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. "משגיח מן החלונות" - מבין כתפיהם של כהנים. "מציץ מן החרכים" - מבין אצבעותיהם של כהנים. "ענה דודי ואמר לי" יברכך ה' וישמרך [פסיקתא רבתי - פרשה ט"ו].
הכותל המערבי במגילת קודש הקדשים
הנה עומד אחר כתלנו. ידועים דברי המדרש [במדבר רבה פ' יא] הנה זה עומד אחר כתלנו, אחר כותל המערבי של בית המקדש, ולמה שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם, למה שהשכינה במערב. ועל אותם דברי חז"ל, כתב רבי יצחק אברבנאל " וזו נחמה גדולה ותקוה רבה לעם ההולכים בחושך, שעוד יראו אור גדול ופתאום יבא אל היכלו האדון...". [בפירושו למלכים א' ט'].
הוי! הכותל המערבי. מקום נשגב נשמר לו במגילת קדש הקדשים. זכרון המקדש גנוז בו ותקוות העתיד. מקום מיוחד לשכינה הקדושה שנשאר מאז. תפילות ודמעות כל הדורות נשפכו לפניו ונרוו בו. הלא כל שקיעותיו ובליטותיו יקרות לליבנו, כל חריץ, כל חלל וסדק, כל אבן גדולה וקטנה שנשבצה שם בטהרת טבעיותה, כל אבן ושורה השונה מחברתה בחִנהּ המיוחד; כולן כאחת חביבות על נפשנו ומדבקות את מחשבתנו לבית המקדש, לכהנים לעבודתם, לתמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, להיכל לקדש הקדשים, ללויים בדוכנם וישראל במעמדם הנערץ והנקדש... וממנו ייבנה המקדש שוב במהרה בימינו אמן!
ואת כל זה, התפילות, התחינות, הגעגועים שהתרפקו בהם לפני שריד בית מקדשנו, חזה שלמה המלך בונה המקדש, ברוח קדשו...
התלהבות ורצון שלא נרדמו ...
אני ישֵנה ולבי עֵר... [ה' ב'] אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אני ישֵנה מבית המקדש ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות!" [שהש"ר ה']. כנסת ישראל שופכת את לבה לפני אדון הכל: אם כוחותי לבנות את המקדש עדיין רדומים הם. אם לא הגיעה עוד השעה לכונן את חצרות בית ד' בתוככי ירושלים; בכל זאת לבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות. במשפט זה מרוכזות אלפי שנות גלות ומה שהחזיק אותנו בהן. הלב היהודי היה תמיד ער לבנות בתי מקדש מעט, בכל כנפות הארץ. וקצב הבנין מתרבה והולך עד היום הזה.
*
חז"ל במדרש הביאו את הפסוק "אני ישנה ולבי ער" על מעשה הסנה ועל המראה ב"לבת אש". וה'שפת אמת' ביאר את הדברים באופן נשגב ביותר! "בְּלַבַּת אש" הוא מלשון לב [רש"י"] הקב"ה בהתגלותו כביכול במראה הסנה, ביקש להודיע למשה רבינו ע"ה, שלמרות שבני ישראל השרויים כעת בתוך מעמקי הגלות, ומרוב צרות השיעבוד הם נראים לך כבויים לגמרי, עליך לדעת שבלבם פנימה יוקדת אש של התלהבות, אלא שבינתיים אש זו מכוסה וחבוייה, למרות שבני ישראל נראים לך כעת בבחינת "אֲנִי יְשֵׁנָה" אבל אין הדבר כך, כי "וְלִבִּי עֵר" בתוך לבם של ישראל לא כבתה ולא נרדמה אש ההתלהבות שלהם.
*
הריצה החביבה של ישראל
מלך אסור ברהטים... [ז' ו'] מה נפלאו דברי רש"י על המקרא "מלך אסור ברהטים": "הקב"ה נקשר באהבה במצוות ובריצות שאתם רצים לפניו". רבינו אלעזר אזכרי בעל ה"חרדים" מנה במנין התנאים לקיום המצוות בשלימות את ענין הריצה לקראת המצוה. "התנאי השביעי, הריצה והרדיפה לקראתה, דכתיב [תהלים קיט, לב], דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". מסופר על מרנא החתם סופר זי"ע איך שהיה ניגש בזריזות לעבודת התפילה. מחדר עלייתו של החת"ס עד לבית המדרש שהיה מתפלל בו, היה עליו לרדת בערך שלושים מדרגות. וגם לעת זקנותו ירד לבית המדרש בזריזות נפלאה עד שכמעט פסע את כולם בבת אחת. [ספרא דמלכא]. בזריזות פלאים ניגש לקראת עבודה שבלב היא תפילה, מתוך אהבת ה' לוהטת! לפי רש"י כאן, נראה בריצה זו קורות רוח מיוחדת למעלה. מלך אסור ברהטים...
רמז לחומרות הפסח...
חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. [ז' י"ד] אף בחומרות הפסח השונות הכנה נמצא בהן לגאולה העתידה. דבר זה קבלתי מאיש חסיד, אציל ונעלה, מרגלית טובה מוצנעת בעיר חיפה. וכך אמר: רבות הן חומרות הפסח שקבלנו על עצמנו. לפעמים תוהה בעל ההגיון היבש על חששות רחוקים כאלה, ועם זאת אחזו ישראל קדושים בהם בכל עוז. בשם הרבי ר' בונם זי"ע אומרים שהחומרות של פסח אין להם שיעור והם כמו תכשיטים לקדושה. כל תכשיט מקשט ומייפה יותר... [שש"ק ח"ג]
ואותו חסיד ביאר את ענין חומרות חביבות אלה, על פי משל המדרש בשיר השירים [ז' כ'] שהמשיל את ישראל ופעולתם בגלות, "לאשה כשרה שהניח לה בעלה מעט חפצים ומעט יציאות, כיון שבא בעלה אמרה לו, ראה מה הנחת לי ומה סיגלתי לך וגם הוספתי לך עליהם". הבעל שיצא לדרך רחוקה השאיר חפצים מועטים ומעט כסף להוצאות והיא בכשרון פעליה ומסירותה, לא רק ששמרה את מה שנשאר בבית, אלא השתדלה להרויח ולהוסיף על חפצי הבית לכבודו. ובזה נדרש המקרא "חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך".
ואכן כך אמרו בגמרא [עירובין כ"א:] "חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך – אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם! הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים!"
בבוא הגאולה תַּראה כנסת ישראל את מסירותה להקב"ה בגלות, לא רק ש"הישנות" נשמרו אלא גם ניתווספו עליהן חדשות, גזירות והרחקות, שבזה מביעים את חוזק הקשר והגעגועים. יבוא יום ויגיע נא בימינו בקרוב, שבו תשמיע כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, איך ששמרה לו אמונים בכל ימי הגלות. מערכת החומרות ומנהגי ישראל השונים יהיו הוכחה לכך שגם בימים הקשים, כשקֵץ ימי הגלות היה נסתר ונתכסה מעינינו, גם אז עסקנו בהכנה לקראת הגאולה. והרי סימני הקשר ואותות החיבה השמורים עמנו מזה שנות דור, המעידים על הקירבה שלנו לאבינו שבשמים.
דוקא בחודש ניסן אשר בו עתידין להגאל, מתחזקים אנו בזה ביתר שאת. כל מנהג ודקדוק מצוה שנהגנו, כל התנזרות, הימנעות והרחקה יתירה, כל אלו יעידו על קשר פנימי עמוק לנותן התורה ומצוותיה, אשר כדי לא לעבור על דבריו, חלילה, העמסנו על שכמנו דקדוקים וחומרות, והן הן הדברים היקרים לנו מפז, ובהם נצא לקראת הגאולה. אילו יוכיחו עלינו כי מעולם לא נטשנו את תקוות הגאולה. תמיד הוספנו על המנהגים הישנים המקובלים עוד חומרות חדשות, לקיים מה שנאמר חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך. ודברי פי חכם חן...
"צפון" הרמז לאפיקומן
דודי צפנתי לך... בפסוק הזה נמצא רמז נוסף והוא מצוות האפיקומן. הנה תיקנו חז"ל לאכול כזית מצה בסוף זכר לקרבן פסח וכפי שהקרבן היה נאכל על השובע, כן הדין באפיקומן. מה מאוד יומתק הרמז במאמר הכתוב "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" ופירש רש"י חדשים גם ישנים, שחדשו סופרים, עם הישנים שכתבת עלי. צפנתי לך, לשמך ולעבודתך צפנתים בלבי. עכ"ל.
והנה טעם אכילת האפיקומן הוא כדי שישמר רושם המצוה. ולפי הנ"ל , אומרת כעת כנסת ישראל לפני דודה, שגם החדשים כלומר שתקנו לי חכמי ישראל לאכול מצה על השובע, גם הישנים, כלומר קרבן פסח גופו שנצטויתי עליו בזמן הבית, שבו צריך שישאר הטעם בפה, בשניהם צפנתי לך, כלומר בשניהם קיימתי מצות "צפון" הוא האפיקומן, שישאר רושם המצוה וכדברי רש"י ז"ל : "לשמך ולעבודתך צפנתים בלבי"...
*
מלאכי השרת מקשיבים
חיזוק נפלא נמצא בדברי רש"י הקדוש, שמבאר את השבח האחרון לכנסת ישראל בסיום מגילת קודש הקדשים. "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִינִי". [ח' י"ב] וכך פירש רש"י שם: "הקב"ה אומר לכנסת ישראל: אַתְּ הנפוצה בגולה, רועה בגנים של אחרים ויושבת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. חברים מקשיבים לקולך - מלאכי השרת -מקשיבים ובאים לשמוע קולך בבתי כנסיות. השמיעני - ואחר כך יקדישו הם...".
והדברים מפעימי רוח ונשמה! הנה נשמע כאן חיזוק אדיר ממרום ליהודים נאמנים לאורך שנות הגלות. ומתוך מקרא "היושבת בגנים" כאילו בת קול יוצאת ואומרת: ידעתי עמי ידעתי! כנסת ישראל! נפוצה את בגולה ונתונה לחסדי עם ועם, כמה סבלת תחת ידם, באש ובמים עברת מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. ויחד עם זאת, הרי המרעה בשדות זרים משפיע על ערכי הרוח!
אשריך ישראל מי כמוך! היושבת בגנים! עם כל נסיונותיך עדיין את יושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, עטופה בתפילה ועוסקת בתורה. מי ידמה לך היושבת בגנים! רועה בגנים של אחרים ויושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות... והרי דרגתך שווה למלאכים הנחשבים לחבריך. ולא עוד אלא שהם מקשיבים לקול תפילתך ותורתך. השמעיני את קולך מקודם, ואחר כך יקדישו הם! הם נמצאים במחיצת הקודש, אין להם גלות ועינוי ויצרים ונסיונות כמותך, ולכן היושבת בגנים, לך דין הקדימה...
גוט יום לך, אהובי, חג כשר ושמח
זמן חירותינו מלא רוממות והתעלות
והשראת שיר השירים, הקשר העליון
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 524.docx
- (45.65 KiB) הורד 150 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
קַו הַמִּשְׁקוֹלֶת
לקחים מחיי התנא האלקי
רבי יוסי בן חלפתא
לר' ישראל יקירי שליט"א
ולערב אל תנח ידך... כשאירע מה שאירע עם תלמידי רבי עקיבא, קם רבן של ישראל והתאזר בגבורת עולם להתחיל את הכל מחדש ולבנות את עולם התורה, למרות זקנותו. בלב קרוע לכ"ד אלף גזרים עבר לדרומה של ארץ ישראל ומסר תורה לתלמידיו שהיו שם. וכמאמרם ז"ל [יבמות ס"ב:] והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום וּשְּנָאָהּ להם - והם הם העמידו תורה אותה שעה.
*
תנאים קדושים אלה, תלמידי רבי עקיבא בזקנותו, חיו בתקופה איומה ביותר בתולדות עמנו, הם היו בני "דור השמד" בו השתרר אנדרינוס קיסר (שחיק טמיא). זו היתה תקופת "עשרה הרוגי מלכות". אז גזרה מלכות הרשעה על התורה וקיום כל המצוות בעונשים חמורים. [ראה ויק"ר ל" א'].
כשחלפו כעשרים שנות גזירה ר"ל, התאספו שוב תלמידי רבי עקיבא אלה, לחזק את ישראל בתורה ומצוות ולבנות את הנהרסות. לתקופה זו של הפוגה במקצת, קראו חז"ל. "שלפי השמד". [שהש"ר ב' י"ח וע' שבת ס. ובר"ח שם].
*
על מעשה מופלא בימים ההם, שנינו בירושלמי במסכת חגיגה [פ"ג מ"א]: "מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעַבר את השנה בבקעת רימון. ומי היו? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר". הם עסקו שם בתורה בעניני טהרות וביררו את דעת רבי עקיבא, בנושא "חומר בקודש".
למרות הויכוח העז בשעת תלמודם, נפרדו מתוך אהבה עצומה. פליטי חרב ושרידי אש היו ולמי שלא היתה לו גלימה מכובדת לדרוש בה, חתך לו חבירו את מחצית גלימתו ונתן לו. וכדי להראות את הידידות והאחוה ביניהם, דרשו כולם על פסוקי ישעיהו [ה'] "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו"... [פני משה שם].
כדאי לקרוא על כך את דברי בעל "דורות הראשונים", [להגאון הנודע רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל; ח"ד ע' שנ"ג]. "הזמן של 'שלפי השמד' הוא פרק גדול בחיי בני ישראל להכיר משם ולראות את כוחם של גדולי האומה לעמם. כעשרים שנה עברו על כל ישראל ועל חכמי ישראל עמהם מאז בטלו כל סדרי הארץ, מראשית ימי גזירותיו של אדריאנוס בערך שנת נ"ג לחורבן הבית עד שלפי השמד אחרי מות אדריינוס וביטול השמד. בתוך השנים האלה גם הוכרחו חכמי התורה לברוח מארץ, לעזוב את ביתם וקנינם, להיות נודדים ולהתפזר לכל רוח... ".
"אך הציגו רגלם בארץ, לא באו לביתם ולא שבו אל נויהם ולא פנו לקומם את הריסותם הם. כי אם נתנו לב יחד איך לנטוע הנשַׁמות בארץ ישראל ולהשיב לה את האחדות הכללית. ובדרך זה הלכו מחיל אל חיל עד אשר הקימו כל סדרי הדברים על מקומם...
*
סיום מופלא היה לאותו מעמד של עיבור השנה בבקעת רימון. בשעה שנפרדו החכמים זה מזה, רצו להנציח את הדבר וגם להווכח שנתקבלו מעשיהם במרום, וכך נעץ כל אחד מבני חבורה קדושה זו, מסמר אל תוך סלע של שיש שהיה שם; והמסמרים נכנסו אל תוך האבן, כאילו היתה עיסה רכה. ולאורך ימים נקרא מקום זה: "כיפא דמסמרא", סלע המסמרים...
יתכן לבאר זאת, שחכמי ישראל שחזרו והעמידו את התורה באותה שעה, רצו להראות במעשה זה, שרצון תקומת היהדות שלהם עז הוא מברזל ופלדה. שום אבן ומכשול לא יעמדו בדרכם בקיום התורה הקדושה... יקוב הדין את ההר והמסמר את הסלע. ענקי האומה הראו בכח נעיצה זו שדעתם נחושה להעמיד את הדת על תילה בכל מחיר.
הרי המסמר רמז יש בו למשנת חכמי ישראל כמאמר הכתוב: "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים". [קהלת י"ב] ואכן, מסמר זה של 'דברי סופרים' ייתקע בעוז וכל אבני הנגף ימוגו מפניו. ההשגחה העליונה הסכימה עמהם וסלע השיש 'נכנע' ונתרכך כעיסה מול חוזקם של מסמרים אלה... מה שגבו דרכם של חכמי ישראל. בצוק העתים וקושי התקופה, אזרו עוז ואומץ ושמו נפשם בכפם ללחום עד הסוף, עד שתחזור עטרה ליושנה...
*
אחד מענקי האומה האלה שהחזירו את התורה וקיומה לישראל בעת ההיא, היה התנא הקדוש רבי יוסי בן חלפתא, תלמיד רבי עקיבא. הוא התנא ששמו נזכר פעמים רבות כל כך במשנה, בברייתא, במדרשי הלכה ואגדה ובזוהר הקודש. בכל מקצועות התורה לימד, מסר ודרש רבי יוסי, ביאר והוכיח בטעמים, ואף השפיע גדולות ונפלאות בהנהגותיו. רבי יוסי "בריבי" כינו אותו, שפירושו רבי יוסי החכם, חריף בדורו [רש"י סוכה כ"ו.].
אין בית המדרש בלא חידוש. אבקש להציע, יקירי, שהפעם נתבונן ונתחזק בדרכיו המופלאות של תנא קדוש זה, ואף זה יעורר את הלב לקראת קבלת התורה בהתחדשות. בתולדותיו נמצאים דברים המעוררים את הלב, אף לפי אפסיות השגתינו בשרפי מעלה אלה. גם טפה מן הים הגדול הזה, מסוגלת להצמיח אהבת תורה מחודשת. דברי חז"ל שנאמרו עליהם, ניתנו ללמוד ולהתלמד לכל אחד...
רבי יוסי החכם... חכמתו העצומה של רבי יוסי שלא ידעה גבול ומדה, התבטאה גם בקיום, בכל מעשיו ופעליו, בכל דרכי חייו. הרי כך אמר רבי יוסי "כל האומר אין לו תורה, אפילו [שכר] תורה אין לו" כלומר הלומד ואינו מקיים. "ולמדתם ועשיתם" נאמר: כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. [יבמות ק"ט:]
ידועים מאמרי חז"ל על איזהו חכם – "הלומד מכל אדם" [אבות רפ"ד] ; "הרואה את הנולד" [תמיד ל"ב.]. ברם רבי יוסי היה לו בזה טעם משלו: "איזהו חכם? המקיים תלמודו". [ספרי דברים פי' י"ג]. יש שפירשו את דבריו כנ"ל, שרק אם יצטרף הקיום ללימוד, דווקא אז נקרא חכם. מה נפלאה אם כן, ההתאמה בין מאמרי חז"ל אלה, בגמרא ובספרי! "הוא היה אומר"! רבי יוסי היה מגדל אור של לימוד וקיום גם יחד!
והגדרת חכמה זו כשלעצמה, הכנה רבתי יש בה לקבלת התורה. ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה... איך אמר הרמב"ן באיגרתו לבנו? "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו"...!
*
כשמנה איסי בן יהודה את שבחם של התנאים, [גיטין ס"ז.] אמר על רבי יוסי: "נימוקו עמו" כלומר שהיה מנמק, מיישב ומסביר את דבריו. הוא היה מביא טעם לדבריו כל שעה [רש"י שם ובבכורות ל"ז.]. ואמנם מעלה יתירה זו, גרמה שיפסקו הלכה כרבי יוסי מחבירו, כמבואר בכמה מקומות בש"ס.
במקום אחד הוסיף רש"י 'נוטריקון' של נימוקו: "נים [מל' אמירה] וקו" - דבר ישר כקו המשקולת... [עירובין נ"א]. התנא הקדוש הזה נחשב בדורו, כחוט משקולת של בנאים שעופרת בראשו, ובקנה מדה מדוקדק זה, נבחן יושרו של בנין...
מה נפלא הדבר שדווקא רבי יוסי השתמש במטבע לשון "אין היא המדה!", כשטען [בסוגיא של רבי חנינא סגן הכהנים], שאין ההשוואה שם, מדוקדקת. [פסחים י"ד.] לדעת "קו המשקולת" ולפי שיטתו הוא, לא התאים הדבר בבנין ההלכה ההיא...
*
ואולי מתייחס שבח "קו המשקולת" של רבי יוסי, גם לעצם משימתו והשפעתו באותה תקופה. דור של הרס וחורבן היה אז. במשך שנים רבות נמנעה מחמת המציק, הרבצת התורה וקיום מצוותיה. הכל היה חדור בלבול ומהומה, מחמת המציק, רשעי עולם הרומאים. וכעת כשהגיעה שעת הבנין והתקומה, היה רבי יוסי בן חלפתא בגדר "קו המשקולת" להקים עם חבריו את בנין היהדות מחדש, בתורתו, בקדושת הנהגתו, ביושר דרכיו, במידותיו, בצלם דמות תבניתו הנשגבה, הגבוהה מעל גבוה...
*
ר' ישראל! כדאי ללמוד יחד קטע בגמרא שם, שעליה הובאה הברייתא של איסי בן יהודה הנ"ל. פעם פסק רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא הלכה כרבו, רבי יוסי בנושא מסוים, [מילי לא מימסרן לשליח]. שאל אז בנו רבי שמעון את רבי, אביו הגדול, מה ראה לפסוק אבא כרבי יוסי? ועל זה נענה הבן במלים הבאות. "שתוק בני שתוק, לא ראית את רבי יוסי, אילמלי ראִיתוֹ – נימוקו עמו!". [גיטין ס"ז. שם] אילוּ ראית אותו, היית מבין את הכרעתי מתוך מעלתו זאת...
והדברים נפלאים ביותר! לא הודגשה כאן שמיעת הטעמים, הנימוקים והסברות של רבי יוסי, אלא מדובר דווקא על ראיית דמות אותו תנא קדוש ונורא. "לא ראית את רבי יוסי" אמר רבי, רבינו הקדוש לבנו... אם היית רואה אותו, היית מבין למה פסקתי כדבריו. "והיו עיניך רואות את מוריך".
לוּ היית זוכה לראות את צורת "קו המשקולת" הזאת שכולה אומרת יושר דברי אמת, אלמלי ראית את "חכמת אדם תאיר פניו", את מציאותו שכולה קודש, את הצימאון ותשוקה לה' ותורתו; אילו ראית את טעמי התורה נובעים מפנימיותו, מדם התמצית שלו, מקומתו השלימה, מרום ערכו; אז היית קולט היטב את "נימוקו עמו". אילו ראית את הנהגתו היית מבין את חכמתו יותר וקולט למה פסקתי כדעתו!
וכך לימדונו חז"ל בירושלמי. [גיטין פ"ו ה"ז (ס"ח:] כשביקש רבינו הקדוש להקשות על דברי רבו, רבי יוסי, הקדים ואמר: אנחנו העלובים נַקשה על רבי יוסי? "שכשם לבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין. כך בין דורינו, לדורו של רבי יוסי!!!". נקודה עמוקה יש כאן. "קדשי הקדשים" של רבו דווקא, הרתיעה אותו להקשות עליו בהלכה...
*
ר' ישראל! נאזין נא להדגשת חז"ל: נימוקו "עמו", נימוקו בפיו לא נאמר, בידו לא נאמר, אלא נימוקו עמו, כלומר, תורתו נבעה מחדרי חדרים שלו, מעצם מהותו, מתוך תוכו, מחגוי הלב, מדברי תורה שנבלעו בדמו. עמו ממש...
ומפני דרגה זו של "נימוקו עמו" נחשב רבי יוסי לגדול בדורו. אף דבר זה גילה לנו רש"י הקדוש. "שהיה גדול בדורו, דקיימא לן רבי יוסי נימוקו עמו" [חולין קל"ז.]
*
זכרון נצרב בלב. אבי ז"ל עדיין זכה לראות את פני כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע. בימי בחרותי עסקנו פעם בקושיא ידועה של אותו צדיק. [לפי התוס' בתמורה ל"א. שבהמה שניזונה באיסור בלבד כל ימיה, אסורה באכילה; הנה מתוך מה שקרבן כשר מיום השמיני והלאה, נמצא ניזונה הבהמה עד אז מחלב אמה בלבד. ואם כן, למה לא הביאה הגמרא [בכורות ו:] מקור גם משם, שחלב מותר באכילה? והרי קרבן צריך להיות (ממשקה ישראל), מן המותר לישראל?].
נסיתי אז להמציא איזה תירוץ כל שהוא, על קושיא זו. מיד הבחנתי במורת רוח על פניו האצילות של אבא. וכך הוכיח אותי אז: "אזוי פארענטפערט מען דעם בעלזער רב'ס א קשיא?" כך מתרצים קושיא של הרב מבעלזא...? זה היה חינוך עמוק במעלת גדולים וצדיקים. כעין הד נשמע מתוך הברייתא הנזכרת. "שתוק בני שתוק, לא ראית את רבי יוסי"... אילו זכית היית עומד ומעריך ושותק מתוך רגשי קודש, וכך היית עמל יותר להבין את דבריו...
*
נימוקו עמו , קו המשקולת. התנא האלקי רבי יוסי בן חלפתא, נמשל לכלי הבנאים בראשית הבנין. הוא נהיה "קו המשקולת" בבנין דורו. נזכרתי בפירושו המדהים של האלשיך הקדוש על הפסוק "חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו". [איכה ב' ח'] הדברים מעוררים תמיהה. נטה קו? הרי מדובר שם על חורבן הבית הראשון ואיך שייך לכאן: "קו" שמשתמשים בו הבנאים לבנין [ראה איוב ל"ח ה']
האלשיך הקדוש באר זאת שהקב"ה ברוב אהבתו לישראל, כבר הכין לפני החורבן את קו המשקולת לבנין העתיד... הוא "נטה קו" עוד לפני שהספיקו המחריבים להרוס את הבנין. ממש בעת החורבן, כבר הכין הקב"ה את התכנית לבנין המקדש וכמו שנתגלה אז ליחזקאל הנביא "וביד האיש קנה המדה". [יחזקאל מ' ה']...
רעד עובר בלב. הרי מֵעין זה קרה גם בחורבן הבית השני... רבי יוסי "קו המשקולת" נולד אז. אביו רבי חלפתא עדיין זכר את המקדש בבניינו. ואז בימי החורבן, נטה הקב"ה את קו הבנין לתורה ויהדות, בסיועו של תנא קדוש זה. "התורה בגלותינו, בית מקדשנו" כתב המהר"ל [תפארת ישראל פרק ע'] . הוי! נטה קו. רבי יוסי היה מן הבונים, ממעמידי התורה באותה שעה, לדורות עולם, מורה דרך היה לכל לומדי התורה בקדושה וטהרה, הבונים במעשיהם, אבנים ושורות במקדש העתיד... וכפי שנראה להלן, היה מתפלל בתעצומות לב על חרבות ירושלים ובניינן...
*
מגילת יוחסין מצאו בירושלים ובו כתוב שרבי יוסי בן חלפתא היה מצאצאיו של "יונדב בן רכב". [בר"ר צ"ח ח']. גם שורש זה מלמדנו רבות על הנהגת תום ויושר, נאמנות ללא זיז ושינוי. ותהלוכות "קדש עצמך במותר לך" בצורה נעלה ביותר.
יונדב בן רכב גדול המשפחה הזאת, חי בזמנו של אחאב ויהוא מלכי ישראל [רד"ק וע' מלכים-ב' י']. וקבע למשפחתו הנהגה מיוחדת. עוד שלש מאות שנה אחרי ימיו היתה בני משפחת "הרכבים" בהמוניהם מתגוררים רק באהלים סביבות יריחו, ונמנעו משתיית יין כל ימיהם וזאת על פי צוואת הסבא יונדב שהיה מצאצאי יתרו. דורות על דורות התמסרו על מסורתם בכל עוז. כך הצהירו בני המשפחה הזאת לירמיהו הנביא בשעתו.
יונדב השאיר לצאצאיו אחריו הוראות ברורות, אורח חיים של הסתפקות במועט, של צניעות וענוה, בכדי שלא ימשכו אחרי תענוגי העולם הזה... "וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ". לא נסטה אף לא כחוט השערה מצוואת אבינו "אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ". הם חיו חיי קדושה ופרישות במשך דורות רבים.
הפלא ופלא! הם קראו ליונדב בכינוי: "אבינו"! הרי יונדב חי מאות שנים לפני אירוע זה. וצאצאי צאצאיו אחרי דורות רבים, עדיין קוראים לו: אבא, כאילו היה עומד לפניהם אב ומזהיר את בנו, ממש ברגע הזה... דברי יונדב חיים וקיימים ומהדהדים באזניהם בעוז: "לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם!!!".
*
זה היה מקורו ושורשו הקדום של רבי יוסי בן חלפתא, שאף הוא חי את חייו בתכלית הקדושה, הפרישות והצניעות. וכך נאחז בתוקף במסורת אבות והמשכתה לדורות קודש... אף הוא דבק במסורת אבותיו וזכה להקים דור מופלא בישראל, חמשה 'ארזים' נטע בישראל שהאירו את העולם אף הם: רבי ישמעאל בן רבי יוסי, רבי אליעזר בר"י, רבי חלפתא בר"י, רבי אבטילס בר"י ורבי מנחם ברבי יוסי ...
כך אמר ירמיהו הנביא בשם ה': לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עוֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים...!". בהבטחת נצחיות זו נכלל רבי יוסי בן חלפתא, זרעו ותורתו עד עולם!
*
אביו של התנא רבי יוסי, היה רבי חלפתא [אבא חלפתא] היה ראש ומנהיג בעיר ציפורי [ר"ה כ"ז.]. הוא חי עוד בזמן בית המקדש השני והעלה זכרונות מאז. [שבת קט"ו.] ואחריו ייסד שם רבי יוסי בנו את ישיבתו ומשם יצאה הוראתו לישראל. כמאמרם ז"ל [סנהדרין ל"ב.] "אחר רבי יוסי לציפורי".
העיר ציפורי שוכנת בהרי הגליל. "ולמה נקרא שמה ציפורי? שיושבת בראש ההר כציפור" [מגילה ו.]. אף במשמעות רוחנית היתה שם הנהגה מרוממת מאד, כתעופת ציפור למעלה, למעלה.
רבי יוסי נשאל פעם למה האות למ"ד גבוה מכל האותיות. והוא השיב, מפני שבאות זו נרמזה הכרזה לכל ישראל: "למוֹד!" ודרכו של מכריז לעמוד במקום גבוה... [פסיקתא רבתי פ' כ"ב וברד"ל שם]. רבי יוסי היה ממעמידי התורה בימיו, מתוך קריאה וזירוז לעם: "למוד!" והוא היה מכריז ממקום גבוה מאוד...
*
כמו כן שכנה ציפורי באיזור מובהק של "זבת חלב ודבש" [מגילה שם] ברם, התלמידים שזרמו "אחר רבי יוסי לציפורי", השביעו את נפשם ב"דבש וחלב תחת לשונך" ממשנתו. הלא הוא רבי יוסי היה בעל המאמר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש - נוח לו שלא אמרן [שהש"ר ד' כ"ג]. "הוא היה אומר" הוא ביטא בכך את עצמיותו...
*
אה! ציפורי... שם העיר הקדומה הזאת, מזכירה לי חוויה יקרה מאד בהרי הגליל. זו היתה נסיעה לציפורי ובית שערים, עם ידיד נאמן תלמיד חכם וחסיד. נהירים לו שבילי ארץ ישראל ככף ידו. עם זאת בקי עצום הוא בכל דברי חז"ל הקשורים לכל אורכה עומקה ורומה של ארץ ישראל. רצינו לנשום את האויר המקודש בתורת גדולי התנאים וגם האמוראים שחיו שם. ראינו את העיר העילית של ציפורי ואת העיר התחתית וגם רושם "קרונות של ציפורי" החקוק באבני צפורי, הם הקרונות הנזכרים בגמרא [מגילה ה: ועוד].
*
צמאה לך נפשי בארץ ציה... בדור של שיממון רוחני אחרי גזירות השמד. הופיעה דמות קדשו של רבי יוסי בן חלפתא ועוררה תשוקה עצומה ללימוד התורה בכל חלקיה וקיומה בכל צדדיה. בדמותו האישית לימד והורה דרך. קו המשקולת היה רבי יוסי לבנין התורה מחדש, כאמור.
והרי דוגמה נפלאה לאהבת תורה, אם נתבונן היטב בכך. במסכת מגילה [כ"ד:] שנינו. "אמר רבי יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה. [דברים כ"ח כ"ט] וכי מה איכפת ליה לעוור בין אפילה לאורה?". רבי יוסי שאל על פשר תיבת "באפילה" והצטער על כך, עד שבא מעשה לידו. סגי נהור אחד ל"ע, שהלך עם אבוקה ביד הסביר לו את הדבר באופן מעשי. אם יש אור בסביבתו, אז שייך על כל פנים לאחרים, להראות לו את הדרך. בפסוק זה מדובר, באפילה שאף דבר זה נמנע. ואז נחה דעתו של רבי יוסי, כשהתבהר לו פשוטו של מקרא.
*
הגע בעצמך! מלה אחת בפסוק אחד, שאולי בכלל לא היינו מבחינים ב'ייתורה' כלל, לולי שאלת רבי יוסי. ואילו הוא בצמאונו, בתשוקתו העזה לדעת כל דבר בתורה. אמר על עצמו "כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה". כל ימיו לא נתן לו הדבר מנוח. איך מפרשים מלה זאת שבתורה?
"רבי יוסי אומר דברה תורה בלשונות הרבה וכולם צריכים להידרש". [תו"כ קדושים פרשתא ד'] כל ביטוי ולשון בתורה הקדושה יש בהם משמעות מיוחדת ואת הכל חייבים לדרוש ולבאר. הכל! כך הכריז רבי יוסי בתשוקה גוברת, עד בלי די...
*
איזהו חכם המקיים תלמודו... כ'חצי עמוד' גמרא נקבע בש"ס במסכת שבת [קי"ח:] המלא בהנהגות ומשאלות רבי יוסי, צמאונו וכיסופיו לקיום דת של תורה וחיי היהדות. תשע הנהגות טובות שנויות שם בכל מערכות החיים. המתחילות בלשון "יהא חלקי", לשון ייחודית, שבש"ס השתמש בה רבי יוסי לבדו. בזה הביע הקדוש רצון ושקיקה שלא לוותר על שום הלכה, מנהג וזכות. הוא ביקש לזרז את העם ולהחדיר ולהדביק בהם את החשק לקיום התורה ולכן הכריז זאת ברבים, להחשיב זאת. [מהרש"א].
ולדוגמא. תשוקת שבת קודש שהתלהטה בנפשו, להרחיב את זמנה בין בתחילה ובין בסוף. "יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוצאי שבת בציפורי" בטבריה הקדימו לקבל שבת ואילו בציפורי איחרו לצאת ממה. ונפשו הגדולה איותה להיות מן המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.
"יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת". ה'שפת אמת' כתב שלא היה אז ביכולתו של רבי יוסי לקיים זאת, ולכן השתוקק להיות בין אלה המענגים את השבת כראוי לה. הלא רבי יוסי בעצמו הוא בעל המאמר "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים" [שבת קי"ח.]. ואכן, אף תשוקת רבי יוסי לשבת, היתה בלי מצרים... כשם שלא הפסיק רבי יוסי מלהצטער על הבנת דבר מן התורה, כך לא הפסיק מלהתענג על קדושת השבת. אז תתענג על ה'...
*
"יהא חלקי עִם...". במטבע לשון זו מתבטא רצונו של רבי יוסי להיות חלק מן הציבור, מן הכלל. הוא לא אמר "יהי רצון שאזכה לכך", אלא הביע את משאלתו שכולם ינהגו כן והוא יהיה ביניהם. אדרבה, יותר נחת רוח יהיה בשמים, אם הוא לא יהיה היחיד... דרכו של משה רבינו היא זו. ומי יתן כל עם ה' נביאים...
מה נפלאו דברי התנא הקדוש על הביטול לדעת חבריו. "מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה". הרבה נשאו ונתנו רבותינו הראשונים, האחרונים והפוסקים בביאור דבריו אלה ובדברי התוספות שם.
צא ולמד כמה יקר בעיניו כבוד חביריו. כך שיבח את חבירו רבי מאיר בפני תושבי עירו ציפורי.
"אדם גדול! אדם קדוש! אדם צנוע!". [ירו' ברכות פ"ב ה"ז (י"ט:)].
*
ובמסכת שבת [שם] למדנו על עוצם הנהגת קדושתו של רבי יוסי וגם על צניעותו המופלגת, "מעולם לא ראו קורות ביתי – אימרי חלוקי". "גוף קדוש" נקרא רבי יוסי בתלמוד ירושלמי [ברכות פ"ג ה"ד (כ"ו:) ועוד] קו המשקולת היה רבי יוסי אף בבנין הקדושה של דור חרב והרוס, ששוב הונחו אבני "יסודו".
*
ויחד עם זאת, ברית הלשון... מופלג היה רבי יוסי במידת השתיקה. "רבי יוסי שתק" [שבת ל"ג: וכן נזיר נ.] "שתק רבי יוסי והלך לו". [במדב"ר ג' ו']. ה"אמרי אמת" זי"ע אמר פעם בענין הזה. "שטילע וואסערן גראבן טיף". מים שקטים חופרים עמוק. רבי יוסי שהיה שותק, העמיק מחשבה מאד. והוא שנאמר עליו "נימוקו עמו".. [שושן פורים תרפ"ג].
גם במדה זו של שתיקה, ראוי להתכונן לקבלת התורה, הרי כך נאמר על מעמד הר סיני: "העולם שותק ומחריש, ומשם יצא הקול: אנכי ה' אלקיך". [שמו"ר כ"ט ט']. ובכלל, כמה ראוי לצמצם את שטף דיבורי הרשות שאין בהם תועלת.
*
מילדותו ממש היה רבי יוסי מעורר על שמירת הדיבור. מעשה באחד שמצאו משחק עם הילדים ואמר לו שימסור זאת לרבי חלפתא אביו. נענה הילד אמר "אתה מרגיל לשונך לומר לשון הרע". [מדרש תהילים נ' ג'] "מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" אמר רבי יוסי [שבת קי"ח:] . יש מרבותינו הראשונים שפירשו זאת, שמכיון שלא דיבר לשון הרע, לא הוצרך לבדוק אם יש שם שומעים [ע' מאירי שבת שם].
ראיתי שגדול אחד בדורנו, הגאון המופלא רבי יעקב חיים סופר שליט"א, [נכד ה"כף החיים" זצוק"ל] שכתב מאמר נרחב על קדושת דיבורו של רבי יוסי ובו גם מאמרים רבים מן הזוה"ק. [ספר שובי השולמית ח"ט פ"א].
*
מיוחד היה הקשר בין רבי יוסי לבין אליהו הנביא שהתגלה אליו יום יום [סנהדרין קי"ג.] ומסר לו דברי תורה [יבמות ס"ג.].
נעיין נא כעת יחד בברייתא הידועה בראש מסכת ברכות [ג.] על המיפגש שבין אליהו הנביא לרבי יוסי בירושלים עיה"ק. "אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח - - ואמר לי: בני! מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי, היה לך להתפלל בדרך...".
קדמונינו ז"ל פירשו זאת גם בדרך רמז. רבי יוסי שחי בתקופה של אחר חורבן בית המקדש, שפך את לבו לפני ה' על הגאולה, "לדרוש את ה' על חרבות ירושלים – למהר ולהחיש את בניינה"...
לאור האמור, שרבי יוסי היה בבחינת "קו המשקולת" להכנת בנין העתיד, [כעין מה שכתב האלשיך הקדוש על "נטה קו" בשעת חורבן הבית הראשון] מובן למה התאמץ הוא ביותר על להתחנן על כך.
וכך ביאר הגאון רבי יעקב בן חביב, בעל ה"עין יעקב" [מגאוני הדור בזמן גירוש ספרד, (אבי המהרלב"ח) בפירושו הידוע: "הכותב"]. שאלת אליהו היתה: "מפני מה נכנסת לחורבה?" היתה, למה נגשת כבר, רבי יוסי, להעתיר על הגאולה? אליהו המבשר רמז לו שעדיין לא הגיע הזמן לכך. וכך הוסיף וטען: "היה לך להתפלל בדרך!" כלומר, שהיה לו לבקש רחמים על "הדרך" על תקופת הבינים, על עצם ימי הגלות וסבלם. [יעו"ש בביאור המשך הברייתא.]
*
את דברי בעל ה"עין יעקב" הנ"ל, הביא ה"תפארת שלמה" בניסוח מיוחד משלו, על פי משאת נפשו בקודש תמיד, להשפיע טובה על ישראל. "היה לך להתפלל בדרך, פירוש, בעוד שהם הולכים בדרך שהם בגלות, להתפלל עליהם, להשפיע להם כל טוב, להצילם מעניים ומרודם". [תפא"ש וישב]
לרבי יוסי נועד התפקיד להיות "קו המשקולת" לבנין התורה ולבנין הדורות, אף בהיות עם ישראל "בדרך", לכל אורך ימי הגלות, עד בנין הבית השלישי במהרה בימינו אמן...
ואכן הראה רבי יוסי דרך איך לראות פני השכינה, עוד לפני בנין המקדש. וכך אמר לרבי ישמעאל בנו: אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" [מדרש תהילים ק"ה] . תמיד! תמיד! אפילו בדרך...
*
מפני מה נכנסת לחורבה? אולי רמז לו כמו כן, אליהו הנביא זכור לטוב, שעדיף ליהודי שלא "להיכנס לחורבה", כלומר שלא להיות מוקף מארבע רוחות ומסובב כולו במחיצות של חורבן. תמיד ראוי להשאיר מקום מרווח להתחזקות של נחמה, של אור הגאולה...
"היה לך להתפלל בדרך". תפילה נרגשת על הגלות ראויה להיאמר מתוך דגש שאנחנו אכן בדרך... קושי שעבוד הגלות תחנת ביניים היא. יהודי חייב תמיד צריך להתחזק בעובדה שאנחנו בדרך למחוז הגאולה, בדרך לבית ה' אשר עוד יתנוסס ברום.
"ושמר לי על הפתח"... אליהו הנביא רמז לו לתנא הקדוש. אני שומר ואינני זז מן הפתח. מיד ברגע הנכון אבוא אליכם לבַשֵֹר את בשורת הגאולה...
*
כידוע היה התנא הקדוש רבי יוסי יחיד בדורותיו, שערך ברייתא מפורטת על דברי ימי העולם, מזמן הבריאה עד חורבן בית המקדש השני. "ברייתא דסדר עולם" שלו מובאת כמה פעמים בש"ס בשמו. [יבמות פ"ב: ועוד] הרבה מקראות מבוארים בברייתא זו והרבה מאורעות בתולדות עמנו מתבהרים שם בזמנם המדוייק. בסוף הפרק הראשון כשמזכיר את שבעה האנשים ש"קיפלו" בחייהם את כל הדורות, מסיים הוא באליהו ומוסיף: ועדיין הוא קיים! משמעות אדירה יש למלים אלה, כשיוצאות מפי מי שזכה שיתגלה לו אליהו תדיר... כמו כן כתב רבי יוסי על אליהו הנביא. "ועכשיו הוא כותב מעשה כל הדורות כולם". [שם פי"ז] אולי גם זה מגלה טפח על תוכנה של "ברייתא דסדר עולם"...
*
כאמור, חי רבי יוסי בתקופת יגון של חורבן בית המקדש, הרס מהומה של דור השמד שלאחריו. יתכן שבעריכת "ברייתא דסדר עולם" אף ביקש ללמד על רוחב היריעה של דברי הימים ולשאוב מזה חיזוק ותנחומים. אף בעבר מאז בריאת העולם היו תקופות צרה ורווחה, חורבן ותקומה, גלות וגאולה. יש מנהיג לבירה, בעל הרחמים ברוך הוא, הוא קורא הדורות מראש ובבוא העת, מצמיח ישועה. וכך מסיים רבי יוסי את הברייתא בת שלושים הפרקים: הקב"ה הראה לאדם הראשון את הדורות כולם ומנהיגיהם "מנין שמותיהם, מנין ימותיהם, חשבון שעותיהם, סכום פסיעותיהם"... הכל בא בחשבון של מעלה.
*
ולא רק ממעמידי התורה היה רבי יוסי בימיו כי אם גם ממעמידי כבוד התורה וחכמיה. המאמר היחיד שלו בפרקי אבות הוא: " כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות". [פ"ד מ"ו – בפרק ב' שם, מדובר על רבי יוסי הכהן]. ה"חסיד יעבץ" מבאר שכוונתו היתה על כבוד התורה, לומדיה וגם על כבוד הספרים. "ויניחם ויצניעם במקום הנבחר שבביתו ויכסה אותם בטלית חשובה - וכשהוא מטלטלם לא יטלטלם כשאר כלים כי אם דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך ולא יגע בהם כי אם בידים נקיות".
ר' ישראל! הבה נפנה מיריעה זו על התנא האלקי רבי יוסי, גם מתוך דבר למעשה. הרי הוא היה אומר "איזהו חכם המקיים תלמודו". בשו"ע [יו"ד רפ"ב] מוזכר איסור זריקת ספרים, לישב על מקום שמונחים בו ספרים, הנחתם על קרקע ומדרגות, הנחת ספרים על גבי חומשים וגם איסור הנחת ספרים על צד הכתב!
אהובי! הרי צריך לראות את 'בעל השמועה' עומד כנגדו! אם היה מחבר הספר לפנינו כמה היינו זעים ורועדים מפניו, מכבדים אותו ומושיבים אותו במקום המכובד ביותר, בכבוד מלכים ובסילודין. ואיך אפשר לזלזל בחיבור הקדושים האלה זיותני הדורות? שמעתי ממו"ר הרה"ח ר' חיים מאנדל זצ"ל שה'אמרי אמת' זי"ע אף נזהר שהספרים לא יהיו דחוקים בארון אלא יהיה להם מקום מרווח, אע"פ שהיו לו אלפי ספרים. וכך כתב בספר 'פלא יועץ' "וחייב אדם להנעים ספריו ולנערם מעפרותיהם כפעם בפעם ולנהוג בהם כבוד גדול, לאוחזם בדרך כבוד ולישבם היטב על מקומם ושלא לנהוג בפניהם מנהג בזיון ח"ו – וכל המכבד את התורה גופו מכובד והיא הנותנת שיזכה לכתרה של תורה!".
*
כמה ראוי להעיר את לב הצעירים מסדרי ספרים בבית המדרש, שינהגו בהם בעדינות, לא בחבטה ולא בזריקה ח"ו. יש לחנכם ולהודיע להם שספרים אלה הם מלמדי התורה שלנו! ויש לנהוג בהם כדברי קדמונינו ז"ל ב"דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך!"
העירני פעם מורה הוראה גדול בישראל, שבארון ספרים צריך להזהר שלא להשתמש בו בדבר שהוא בזיון לספרים, ובכללו: שלא להניח שם כוסות ובפרט חד-פעמיים, שיש בהם משקה כמו תה וקפה, עלולים אלה להישפך על הספרים. בכלל ראוי להתנות בתחילת השימוש בארון הספרים שיהיה מותר לו לשים על המדפים גם דברי חול. אמנם לא יועיל תנאי זה לדברים של בזיון. מבלי משים נהיים לפעמים ארונות הספרים בביהמ"ד, כעין מקומות איכסון לשיירי מזון וכל מיני דברים שאין מקומם שם כלל. הרי ארונות אלו משמשים למדור של כבוד לספרינו הקדושים, דברי אלקים חיים ומלך עולם!
*
רבי יוסי חיזק את ישראל ב"טעמו וראו כי טוב ה'", למצוא את מדת הרחמים ואת הטובה שבבריאה. [יומא ע"ה.]. רבי שמעון בר יוחאי ביקש פעם את רבי אלעזר בנו של רבי יוסי, שמא שמע פעם מאביו את פירוש המקרא "בעטרה שעטרה לו אמו". וכשמסר הבן הגדול את דברי רבי יוסי, שבמלים אלה נמשלה אהבת הקב"ה לישראל במדה עילאית, עמד רבי שמעון ונשקו על ראשו... [שמו"ר נ"ב ה' ועוד].
משמת רבי יוסי פסקה הבינה. [ירו' סוטה פ"ט הט"ז (מ"ז.)]. הכוונה כאן על מדת "נמוקו עמו" [פני משה]. קו המשקולת עלתה אז למרום, ומשם נמשכת השפעתו הנצחית לדורות עולם, ללומדי התורה ומקיימיה, הנאחזים באורותיו המפוזרים על פני כל מקצועות התורה.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בכל סעודות השבת, נרגיש נא את כיסופיו
של התנא האלקי רבי יוסי שדיבר בקדשו:
"יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קַו הַמִּשְׁקוֹלֶת
לקחים מחיי התנא האלקי
רבי יוסי בן חלפתא
לר' ישראל יקירי שליט"א
ולערב אל תנח ידך... כשאירע מה שאירע עם תלמידי רבי עקיבא, קם רבן של ישראל והתאזר בגבורת עולם להתחיל את הכל מחדש ולבנות את עולם התורה, למרות זקנותו. בלב קרוע לכ"ד אלף גזרים עבר לדרומה של ארץ ישראל ומסר תורה לתלמידיו שהיו שם. וכמאמרם ז"ל [יבמות ס"ב:] והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום וּשְּנָאָהּ להם - והם הם העמידו תורה אותה שעה.
*
תנאים קדושים אלה, תלמידי רבי עקיבא בזקנותו, חיו בתקופה איומה ביותר בתולדות עמנו, הם היו בני "דור השמד" בו השתרר אנדרינוס קיסר (שחיק טמיא). זו היתה תקופת "עשרה הרוגי מלכות". אז גזרה מלכות הרשעה על התורה וקיום כל המצוות בעונשים חמורים. [ראה ויק"ר ל" א'].
כשחלפו כעשרים שנות גזירה ר"ל, התאספו שוב תלמידי רבי עקיבא אלה, לחזק את ישראל בתורה ומצוות ולבנות את הנהרסות. לתקופה זו של הפוגה במקצת, קראו חז"ל. "שלפי השמד". [שהש"ר ב' י"ח וע' שבת ס. ובר"ח שם].
*
על מעשה מופלא בימים ההם, שנינו בירושלמי במסכת חגיגה [פ"ג מ"א]: "מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעַבר את השנה בבקעת רימון. ומי היו? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר". הם עסקו שם בתורה בעניני טהרות וביררו את דעת רבי עקיבא, בנושא "חומר בקודש".
למרות הויכוח העז בשעת תלמודם, נפרדו מתוך אהבה עצומה. פליטי חרב ושרידי אש היו ולמי שלא היתה לו גלימה מכובדת לדרוש בה, חתך לו חבירו את מחצית גלימתו ונתן לו. וכדי להראות את הידידות והאחוה ביניהם, דרשו כולם על פסוקי ישעיהו [ה'] "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו"... [פני משה שם].
כדאי לקרוא על כך את דברי בעל "דורות הראשונים", [להגאון הנודע רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל; ח"ד ע' שנ"ג]. "הזמן של 'שלפי השמד' הוא פרק גדול בחיי בני ישראל להכיר משם ולראות את כוחם של גדולי האומה לעמם. כעשרים שנה עברו על כל ישראל ועל חכמי ישראל עמהם מאז בטלו כל סדרי הארץ, מראשית ימי גזירותיו של אדריאנוס בערך שנת נ"ג לחורבן הבית עד שלפי השמד אחרי מות אדריינוס וביטול השמד. בתוך השנים האלה גם הוכרחו חכמי התורה לברוח מארץ, לעזוב את ביתם וקנינם, להיות נודדים ולהתפזר לכל רוח... ".
"אך הציגו רגלם בארץ, לא באו לביתם ולא שבו אל נויהם ולא פנו לקומם את הריסותם הם. כי אם נתנו לב יחד איך לנטוע הנשַׁמות בארץ ישראל ולהשיב לה את האחדות הכללית. ובדרך זה הלכו מחיל אל חיל עד אשר הקימו כל סדרי הדברים על מקומם...
*
סיום מופלא היה לאותו מעמד של עיבור השנה בבקעת רימון. בשעה שנפרדו החכמים זה מזה, רצו להנציח את הדבר וגם להווכח שנתקבלו מעשיהם במרום, וכך נעץ כל אחד מבני חבורה קדושה זו, מסמר אל תוך סלע של שיש שהיה שם; והמסמרים נכנסו אל תוך האבן, כאילו היתה עיסה רכה. ולאורך ימים נקרא מקום זה: "כיפא דמסמרא", סלע המסמרים...
יתכן לבאר זאת, שחכמי ישראל שחזרו והעמידו את התורה באותה שעה, רצו להראות במעשה זה, שרצון תקומת היהדות שלהם עז הוא מברזל ופלדה. שום אבן ומכשול לא יעמדו בדרכם בקיום התורה הקדושה... יקוב הדין את ההר והמסמר את הסלע. ענקי האומה הראו בכח נעיצה זו שדעתם נחושה להעמיד את הדת על תילה בכל מחיר.
הרי המסמר רמז יש בו למשנת חכמי ישראל כמאמר הכתוב: "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים". [קהלת י"ב] ואכן, מסמר זה של 'דברי סופרים' ייתקע בעוז וכל אבני הנגף ימוגו מפניו. ההשגחה העליונה הסכימה עמהם וסלע השיש 'נכנע' ונתרכך כעיסה מול חוזקם של מסמרים אלה... מה שגבו דרכם של חכמי ישראל. בצוק העתים וקושי התקופה, אזרו עוז ואומץ ושמו נפשם בכפם ללחום עד הסוף, עד שתחזור עטרה ליושנה...
*
אחד מענקי האומה האלה שהחזירו את התורה וקיומה לישראל בעת ההיא, היה התנא הקדוש רבי יוסי בן חלפתא, תלמיד רבי עקיבא. הוא התנא ששמו נזכר פעמים רבות כל כך במשנה, בברייתא, במדרשי הלכה ואגדה ובזוהר הקודש. בכל מקצועות התורה לימד, מסר ודרש רבי יוסי, ביאר והוכיח בטעמים, ואף השפיע גדולות ונפלאות בהנהגותיו. רבי יוסי "בריבי" כינו אותו, שפירושו רבי יוסי החכם, חריף בדורו [רש"י סוכה כ"ו.].
אין בית המדרש בלא חידוש. אבקש להציע, יקירי, שהפעם נתבונן ונתחזק בדרכיו המופלאות של תנא קדוש זה, ואף זה יעורר את הלב לקראת קבלת התורה בהתחדשות. בתולדותיו נמצאים דברים המעוררים את הלב, אף לפי אפסיות השגתינו בשרפי מעלה אלה. גם טפה מן הים הגדול הזה, מסוגלת להצמיח אהבת תורה מחודשת. דברי חז"ל שנאמרו עליהם, ניתנו ללמוד ולהתלמד לכל אחד...
רבי יוסי החכם... חכמתו העצומה של רבי יוסי שלא ידעה גבול ומדה, התבטאה גם בקיום, בכל מעשיו ופעליו, בכל דרכי חייו. הרי כך אמר רבי יוסי "כל האומר אין לו תורה, אפילו [שכר] תורה אין לו" כלומר הלומד ואינו מקיים. "ולמדתם ועשיתם" נאמר: כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה כל שאינו בעשיה אינו בלמידה. [יבמות ק"ט:]
ידועים מאמרי חז"ל על איזהו חכם – "הלומד מכל אדם" [אבות רפ"ד] ; "הרואה את הנולד" [תמיד ל"ב.]. ברם רבי יוסי היה לו בזה טעם משלו: "איזהו חכם? המקיים תלמודו". [ספרי דברים פי' י"ג]. יש שפירשו את דבריו כנ"ל, שרק אם יצטרף הקיום ללימוד, דווקא אז נקרא חכם. מה נפלאה אם כן, ההתאמה בין מאמרי חז"ל אלה, בגמרא ובספרי! "הוא היה אומר"! רבי יוסי היה מגדל אור של לימוד וקיום גם יחד!
והגדרת חכמה זו כשלעצמה, הכנה רבתי יש בה לקבלת התורה. ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה... איך אמר הרמב"ן באיגרתו לבנו? "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו"...!
*
כשמנה איסי בן יהודה את שבחם של התנאים, [גיטין ס"ז.] אמר על רבי יוסי: "נימוקו עמו" כלומר שהיה מנמק, מיישב ומסביר את דבריו. הוא היה מביא טעם לדבריו כל שעה [רש"י שם ובבכורות ל"ז.]. ואמנם מעלה יתירה זו, גרמה שיפסקו הלכה כרבי יוסי מחבירו, כמבואר בכמה מקומות בש"ס.
במקום אחד הוסיף רש"י 'נוטריקון' של נימוקו: "נים [מל' אמירה] וקו" - דבר ישר כקו המשקולת... [עירובין נ"א]. התנא הקדוש הזה נחשב בדורו, כחוט משקולת של בנאים שעופרת בראשו, ובקנה מדה מדוקדק זה, נבחן יושרו של בנין...
מה נפלא הדבר שדווקא רבי יוסי השתמש במטבע לשון "אין היא המדה!", כשטען [בסוגיא של רבי חנינא סגן הכהנים], שאין ההשוואה שם, מדוקדקת. [פסחים י"ד.] לדעת "קו המשקולת" ולפי שיטתו הוא, לא התאים הדבר בבנין ההלכה ההיא...
*
ואולי מתייחס שבח "קו המשקולת" של רבי יוסי, גם לעצם משימתו והשפעתו באותה תקופה. דור של הרס וחורבן היה אז. במשך שנים רבות נמנעה מחמת המציק, הרבצת התורה וקיום מצוותיה. הכל היה חדור בלבול ומהומה, מחמת המציק, רשעי עולם הרומאים. וכעת כשהגיעה שעת הבנין והתקומה, היה רבי יוסי בן חלפתא בגדר "קו המשקולת" להקים עם חבריו את בנין היהדות מחדש, בתורתו, בקדושת הנהגתו, ביושר דרכיו, במידותיו, בצלם דמות תבניתו הנשגבה, הגבוהה מעל גבוה...
*
ר' ישראל! כדאי ללמוד יחד קטע בגמרא שם, שעליה הובאה הברייתא של איסי בן יהודה הנ"ל. פעם פסק רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא הלכה כרבו, רבי יוסי בנושא מסוים, [מילי לא מימסרן לשליח]. שאל אז בנו רבי שמעון את רבי, אביו הגדול, מה ראה לפסוק אבא כרבי יוסי? ועל זה נענה הבן במלים הבאות. "שתוק בני שתוק, לא ראית את רבי יוסי, אילמלי ראִיתוֹ – נימוקו עמו!". [גיטין ס"ז. שם] אילוּ ראית אותו, היית מבין את הכרעתי מתוך מעלתו זאת...
והדברים נפלאים ביותר! לא הודגשה כאן שמיעת הטעמים, הנימוקים והסברות של רבי יוסי, אלא מדובר דווקא על ראיית דמות אותו תנא קדוש ונורא. "לא ראית את רבי יוסי" אמר רבי, רבינו הקדוש לבנו... אם היית רואה אותו, היית מבין למה פסקתי כדבריו. "והיו עיניך רואות את מוריך".
לוּ היית זוכה לראות את צורת "קו המשקולת" הזאת שכולה אומרת יושר דברי אמת, אלמלי ראית את "חכמת אדם תאיר פניו", את מציאותו שכולה קודש, את הצימאון ותשוקה לה' ותורתו; אילו ראית את טעמי התורה נובעים מפנימיותו, מדם התמצית שלו, מקומתו השלימה, מרום ערכו; אז היית קולט היטב את "נימוקו עמו". אילו ראית את הנהגתו היית מבין את חכמתו יותר וקולט למה פסקתי כדעתו!
וכך לימדונו חז"ל בירושלמי. [גיטין פ"ו ה"ז (ס"ח:] כשביקש רבינו הקדוש להקשות על דברי רבו, רבי יוסי, הקדים ואמר: אנחנו העלובים נַקשה על רבי יוסי? "שכשם לבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין. כך בין דורינו, לדורו של רבי יוסי!!!". נקודה עמוקה יש כאן. "קדשי הקדשים" של רבו דווקא, הרתיעה אותו להקשות עליו בהלכה...
*
ר' ישראל! נאזין נא להדגשת חז"ל: נימוקו "עמו", נימוקו בפיו לא נאמר, בידו לא נאמר, אלא נימוקו עמו, כלומר, תורתו נבעה מחדרי חדרים שלו, מעצם מהותו, מתוך תוכו, מחגוי הלב, מדברי תורה שנבלעו בדמו. עמו ממש...
ומפני דרגה זו של "נימוקו עמו" נחשב רבי יוסי לגדול בדורו. אף דבר זה גילה לנו רש"י הקדוש. "שהיה גדול בדורו, דקיימא לן רבי יוסי נימוקו עמו" [חולין קל"ז.]
*
זכרון נצרב בלב. אבי ז"ל עדיין זכה לראות את פני כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע. בימי בחרותי עסקנו פעם בקושיא ידועה של אותו צדיק. [לפי התוס' בתמורה ל"א. שבהמה שניזונה באיסור בלבד כל ימיה, אסורה באכילה; הנה מתוך מה שקרבן כשר מיום השמיני והלאה, נמצא ניזונה הבהמה עד אז מחלב אמה בלבד. ואם כן, למה לא הביאה הגמרא [בכורות ו:] מקור גם משם, שחלב מותר באכילה? והרי קרבן צריך להיות (ממשקה ישראל), מן המותר לישראל?].
נסיתי אז להמציא איזה תירוץ כל שהוא, על קושיא זו. מיד הבחנתי במורת רוח על פניו האצילות של אבא. וכך הוכיח אותי אז: "אזוי פארענטפערט מען דעם בעלזער רב'ס א קשיא?" כך מתרצים קושיא של הרב מבעלזא...? זה היה חינוך עמוק במעלת גדולים וצדיקים. כעין הד נשמע מתוך הברייתא הנזכרת. "שתוק בני שתוק, לא ראית את רבי יוסי"... אילו זכית היית עומד ומעריך ושותק מתוך רגשי קודש, וכך היית עמל יותר להבין את דבריו...
*
נימוקו עמו , קו המשקולת. התנא האלקי רבי יוסי בן חלפתא, נמשל לכלי הבנאים בראשית הבנין. הוא נהיה "קו המשקולת" בבנין דורו. נזכרתי בפירושו המדהים של האלשיך הקדוש על הפסוק "חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו". [איכה ב' ח'] הדברים מעוררים תמיהה. נטה קו? הרי מדובר שם על חורבן הבית הראשון ואיך שייך לכאן: "קו" שמשתמשים בו הבנאים לבנין [ראה איוב ל"ח ה']
האלשיך הקדוש באר זאת שהקב"ה ברוב אהבתו לישראל, כבר הכין לפני החורבן את קו המשקולת לבנין העתיד... הוא "נטה קו" עוד לפני שהספיקו המחריבים להרוס את הבנין. ממש בעת החורבן, כבר הכין הקב"ה את התכנית לבנין המקדש וכמו שנתגלה אז ליחזקאל הנביא "וביד האיש קנה המדה". [יחזקאל מ' ה']...
רעד עובר בלב. הרי מֵעין זה קרה גם בחורבן הבית השני... רבי יוסי "קו המשקולת" נולד אז. אביו רבי חלפתא עדיין זכר את המקדש בבניינו. ואז בימי החורבן, נטה הקב"ה את קו הבנין לתורה ויהדות, בסיועו של תנא קדוש זה. "התורה בגלותינו, בית מקדשנו" כתב המהר"ל [תפארת ישראל פרק ע'] . הוי! נטה קו. רבי יוסי היה מן הבונים, ממעמידי התורה באותה שעה, לדורות עולם, מורה דרך היה לכל לומדי התורה בקדושה וטהרה, הבונים במעשיהם, אבנים ושורות במקדש העתיד... וכפי שנראה להלן, היה מתפלל בתעצומות לב על חרבות ירושלים ובניינן...
*
מגילת יוחסין מצאו בירושלים ובו כתוב שרבי יוסי בן חלפתא היה מצאצאיו של "יונדב בן רכב". [בר"ר צ"ח ח']. גם שורש זה מלמדנו רבות על הנהגת תום ויושר, נאמנות ללא זיז ושינוי. ותהלוכות "קדש עצמך במותר לך" בצורה נעלה ביותר.
יונדב בן רכב גדול המשפחה הזאת, חי בזמנו של אחאב ויהוא מלכי ישראל [רד"ק וע' מלכים-ב' י']. וקבע למשפחתו הנהגה מיוחדת. עוד שלש מאות שנה אחרי ימיו היתה בני משפחת "הרכבים" בהמוניהם מתגוררים רק באהלים סביבות יריחו, ונמנעו משתיית יין כל ימיהם וזאת על פי צוואת הסבא יונדב שהיה מצאצאי יתרו. דורות על דורות התמסרו על מסורתם בכל עוז. כך הצהירו בני המשפחה הזאת לירמיהו הנביא בשעתו.
יונדב השאיר לצאצאיו אחריו הוראות ברורות, אורח חיים של הסתפקות במועט, של צניעות וענוה, בכדי שלא ימשכו אחרי תענוגי העולם הזה... "וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ". לא נסטה אף לא כחוט השערה מצוואת אבינו "אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ". הם חיו חיי קדושה ופרישות במשך דורות רבים.
הפלא ופלא! הם קראו ליונדב בכינוי: "אבינו"! הרי יונדב חי מאות שנים לפני אירוע זה. וצאצאי צאצאיו אחרי דורות רבים, עדיין קוראים לו: אבא, כאילו היה עומד לפניהם אב ומזהיר את בנו, ממש ברגע הזה... דברי יונדב חיים וקיימים ומהדהדים באזניהם בעוז: "לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם!!!".
*
זה היה מקורו ושורשו הקדום של רבי יוסי בן חלפתא, שאף הוא חי את חייו בתכלית הקדושה, הפרישות והצניעות. וכך נאחז בתוקף במסורת אבות והמשכתה לדורות קודש... אף הוא דבק במסורת אבותיו וזכה להקים דור מופלא בישראל, חמשה 'ארזים' נטע בישראל שהאירו את העולם אף הם: רבי ישמעאל בן רבי יוסי, רבי אליעזר בר"י, רבי חלפתא בר"י, רבי אבטילס בר"י ורבי מנחם ברבי יוסי ...
כך אמר ירמיהו הנביא בשם ה': לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עוֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים...!". בהבטחת נצחיות זו נכלל רבי יוסי בן חלפתא, זרעו ותורתו עד עולם!
*
אביו של התנא רבי יוסי, היה רבי חלפתא [אבא חלפתא] היה ראש ומנהיג בעיר ציפורי [ר"ה כ"ז.]. הוא חי עוד בזמן בית המקדש השני והעלה זכרונות מאז. [שבת קט"ו.] ואחריו ייסד שם רבי יוסי בנו את ישיבתו ומשם יצאה הוראתו לישראל. כמאמרם ז"ל [סנהדרין ל"ב.] "אחר רבי יוסי לציפורי".
העיר ציפורי שוכנת בהרי הגליל. "ולמה נקרא שמה ציפורי? שיושבת בראש ההר כציפור" [מגילה ו.]. אף במשמעות רוחנית היתה שם הנהגה מרוממת מאד, כתעופת ציפור למעלה, למעלה.
רבי יוסי נשאל פעם למה האות למ"ד גבוה מכל האותיות. והוא השיב, מפני שבאות זו נרמזה הכרזה לכל ישראל: "למוֹד!" ודרכו של מכריז לעמוד במקום גבוה... [פסיקתא רבתי פ' כ"ב וברד"ל שם]. רבי יוסי היה ממעמידי התורה בימיו, מתוך קריאה וזירוז לעם: "למוד!" והוא היה מכריז ממקום גבוה מאוד...
*
כמו כן שכנה ציפורי באיזור מובהק של "זבת חלב ודבש" [מגילה שם] ברם, התלמידים שזרמו "אחר רבי יוסי לציפורי", השביעו את נפשם ב"דבש וחלב תחת לשונך" ממשנתו. הלא הוא רבי יוסי היה בעל המאמר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש - נוח לו שלא אמרן [שהש"ר ד' כ"ג]. "הוא היה אומר" הוא ביטא בכך את עצמיותו...
*
אה! ציפורי... שם העיר הקדומה הזאת, מזכירה לי חוויה יקרה מאד בהרי הגליל. זו היתה נסיעה לציפורי ובית שערים, עם ידיד נאמן תלמיד חכם וחסיד. נהירים לו שבילי ארץ ישראל ככף ידו. עם זאת בקי עצום הוא בכל דברי חז"ל הקשורים לכל אורכה עומקה ורומה של ארץ ישראל. רצינו לנשום את האויר המקודש בתורת גדולי התנאים וגם האמוראים שחיו שם. ראינו את העיר העילית של ציפורי ואת העיר התחתית וגם רושם "קרונות של ציפורי" החקוק באבני צפורי, הם הקרונות הנזכרים בגמרא [מגילה ה: ועוד].
*
צמאה לך נפשי בארץ ציה... בדור של שיממון רוחני אחרי גזירות השמד. הופיעה דמות קדשו של רבי יוסי בן חלפתא ועוררה תשוקה עצומה ללימוד התורה בכל חלקיה וקיומה בכל צדדיה. בדמותו האישית לימד והורה דרך. קו המשקולת היה רבי יוסי לבנין התורה מחדש, כאמור.
והרי דוגמה נפלאה לאהבת תורה, אם נתבונן היטב בכך. במסכת מגילה [כ"ד:] שנינו. "אמר רבי יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה. [דברים כ"ח כ"ט] וכי מה איכפת ליה לעוור בין אפילה לאורה?". רבי יוסי שאל על פשר תיבת "באפילה" והצטער על כך, עד שבא מעשה לידו. סגי נהור אחד ל"ע, שהלך עם אבוקה ביד הסביר לו את הדבר באופן מעשי. אם יש אור בסביבתו, אז שייך על כל פנים לאחרים, להראות לו את הדרך. בפסוק זה מדובר, באפילה שאף דבר זה נמנע. ואז נחה דעתו של רבי יוסי, כשהתבהר לו פשוטו של מקרא.
*
הגע בעצמך! מלה אחת בפסוק אחד, שאולי בכלל לא היינו מבחינים ב'ייתורה' כלל, לולי שאלת רבי יוסי. ואילו הוא בצמאונו, בתשוקתו העזה לדעת כל דבר בתורה. אמר על עצמו "כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה". כל ימיו לא נתן לו הדבר מנוח. איך מפרשים מלה זאת שבתורה?
"רבי יוסי אומר דברה תורה בלשונות הרבה וכולם צריכים להידרש". [תו"כ קדושים פרשתא ד'] כל ביטוי ולשון בתורה הקדושה יש בהם משמעות מיוחדת ואת הכל חייבים לדרוש ולבאר. הכל! כך הכריז רבי יוסי בתשוקה גוברת, עד בלי די...
*
איזהו חכם המקיים תלמודו... כ'חצי עמוד' גמרא נקבע בש"ס במסכת שבת [קי"ח:] המלא בהנהגות ומשאלות רבי יוסי, צמאונו וכיסופיו לקיום דת של תורה וחיי היהדות. תשע הנהגות טובות שנויות שם בכל מערכות החיים. המתחילות בלשון "יהא חלקי", לשון ייחודית, שבש"ס השתמש בה רבי יוסי לבדו. בזה הביע הקדוש רצון ושקיקה שלא לוותר על שום הלכה, מנהג וזכות. הוא ביקש לזרז את העם ולהחדיר ולהדביק בהם את החשק לקיום התורה ולכן הכריז זאת ברבים, להחשיב זאת. [מהרש"א].
ולדוגמא. תשוקת שבת קודש שהתלהטה בנפשו, להרחיב את זמנה בין בתחילה ובין בסוף. "יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוצאי שבת בציפורי" בטבריה הקדימו לקבל שבת ואילו בציפורי איחרו לצאת ממה. ונפשו הגדולה איותה להיות מן המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.
"יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת". ה'שפת אמת' כתב שלא היה אז ביכולתו של רבי יוסי לקיים זאת, ולכן השתוקק להיות בין אלה המענגים את השבת כראוי לה. הלא רבי יוסי בעצמו הוא בעל המאמר "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים" [שבת קי"ח.]. ואכן, אף תשוקת רבי יוסי לשבת, היתה בלי מצרים... כשם שלא הפסיק רבי יוסי מלהצטער על הבנת דבר מן התורה, כך לא הפסיק מלהתענג על קדושת השבת. אז תתענג על ה'...
*
"יהא חלקי עִם...". במטבע לשון זו מתבטא רצונו של רבי יוסי להיות חלק מן הציבור, מן הכלל. הוא לא אמר "יהי רצון שאזכה לכך", אלא הביע את משאלתו שכולם ינהגו כן והוא יהיה ביניהם. אדרבה, יותר נחת רוח יהיה בשמים, אם הוא לא יהיה היחיד... דרכו של משה רבינו היא זו. ומי יתן כל עם ה' נביאים...
מה נפלאו דברי התנא הקדוש על הביטול לדעת חבריו. "מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה". הרבה נשאו ונתנו רבותינו הראשונים, האחרונים והפוסקים בביאור דבריו אלה ובדברי התוספות שם.
צא ולמד כמה יקר בעיניו כבוד חביריו. כך שיבח את חבירו רבי מאיר בפני תושבי עירו ציפורי.
"אדם גדול! אדם קדוש! אדם צנוע!". [ירו' ברכות פ"ב ה"ז (י"ט:)].
*
ובמסכת שבת [שם] למדנו על עוצם הנהגת קדושתו של רבי יוסי וגם על צניעותו המופלגת, "מעולם לא ראו קורות ביתי – אימרי חלוקי". "גוף קדוש" נקרא רבי יוסי בתלמוד ירושלמי [ברכות פ"ג ה"ד (כ"ו:) ועוד] קו המשקולת היה רבי יוסי אף בבנין הקדושה של דור חרב והרוס, ששוב הונחו אבני "יסודו".
*
ויחד עם זאת, ברית הלשון... מופלג היה רבי יוסי במידת השתיקה. "רבי יוסי שתק" [שבת ל"ג: וכן נזיר נ.] "שתק רבי יוסי והלך לו". [במדב"ר ג' ו']. ה"אמרי אמת" זי"ע אמר פעם בענין הזה. "שטילע וואסערן גראבן טיף". מים שקטים חופרים עמוק. רבי יוסי שהיה שותק, העמיק מחשבה מאד. והוא שנאמר עליו "נימוקו עמו".. [שושן פורים תרפ"ג].
גם במדה זו של שתיקה, ראוי להתכונן לקבלת התורה, הרי כך נאמר על מעמד הר סיני: "העולם שותק ומחריש, ומשם יצא הקול: אנכי ה' אלקיך". [שמו"ר כ"ט ט']. ובכלל, כמה ראוי לצמצם את שטף דיבורי הרשות שאין בהם תועלת.
*
מילדותו ממש היה רבי יוסי מעורר על שמירת הדיבור. מעשה באחד שמצאו משחק עם הילדים ואמר לו שימסור זאת לרבי חלפתא אביו. נענה הילד אמר "אתה מרגיל לשונך לומר לשון הרע". [מדרש תהילים נ' ג'] "מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי" אמר רבי יוסי [שבת קי"ח:] . יש מרבותינו הראשונים שפירשו זאת, שמכיון שלא דיבר לשון הרע, לא הוצרך לבדוק אם יש שם שומעים [ע' מאירי שבת שם].
ראיתי שגדול אחד בדורנו, הגאון המופלא רבי יעקב חיים סופר שליט"א, [נכד ה"כף החיים" זצוק"ל] שכתב מאמר נרחב על קדושת דיבורו של רבי יוסי ובו גם מאמרים רבים מן הזוה"ק. [ספר שובי השולמית ח"ט פ"א].
*
מיוחד היה הקשר בין רבי יוסי לבין אליהו הנביא שהתגלה אליו יום יום [סנהדרין קי"ג.] ומסר לו דברי תורה [יבמות ס"ג.].
נעיין נא כעת יחד בברייתא הידועה בראש מסכת ברכות [ג.] על המיפגש שבין אליהו הנביא לרבי יוסי בירושלים עיה"ק. "אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח - - ואמר לי: בני! מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי, היה לך להתפלל בדרך...".
קדמונינו ז"ל פירשו זאת גם בדרך רמז. רבי יוסי שחי בתקופה של אחר חורבן בית המקדש, שפך את לבו לפני ה' על הגאולה, "לדרוש את ה' על חרבות ירושלים – למהר ולהחיש את בניינה"...
לאור האמור, שרבי יוסי היה בבחינת "קו המשקולת" להכנת בנין העתיד, [כעין מה שכתב האלשיך הקדוש על "נטה קו" בשעת חורבן הבית הראשון] מובן למה התאמץ הוא ביותר על להתחנן על כך.
וכך ביאר הגאון רבי יעקב בן חביב, בעל ה"עין יעקב" [מגאוני הדור בזמן גירוש ספרד, (אבי המהרלב"ח) בפירושו הידוע: "הכותב"]. שאלת אליהו היתה: "מפני מה נכנסת לחורבה?" היתה, למה נגשת כבר, רבי יוסי, להעתיר על הגאולה? אליהו המבשר רמז לו שעדיין לא הגיע הזמן לכך. וכך הוסיף וטען: "היה לך להתפלל בדרך!" כלומר, שהיה לו לבקש רחמים על "הדרך" על תקופת הבינים, על עצם ימי הגלות וסבלם. [יעו"ש בביאור המשך הברייתא.]
*
את דברי בעל ה"עין יעקב" הנ"ל, הביא ה"תפארת שלמה" בניסוח מיוחד משלו, על פי משאת נפשו בקודש תמיד, להשפיע טובה על ישראל. "היה לך להתפלל בדרך, פירוש, בעוד שהם הולכים בדרך שהם בגלות, להתפלל עליהם, להשפיע להם כל טוב, להצילם מעניים ומרודם". [תפא"ש וישב]
לרבי יוסי נועד התפקיד להיות "קו המשקולת" לבנין התורה ולבנין הדורות, אף בהיות עם ישראל "בדרך", לכל אורך ימי הגלות, עד בנין הבית השלישי במהרה בימינו אמן...
ואכן הראה רבי יוסי דרך איך לראות פני השכינה, עוד לפני בנין המקדש. וכך אמר לרבי ישמעאל בנו: אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" [מדרש תהילים ק"ה] . תמיד! תמיד! אפילו בדרך...
*
מפני מה נכנסת לחורבה? אולי רמז לו כמו כן, אליהו הנביא זכור לטוב, שעדיף ליהודי שלא "להיכנס לחורבה", כלומר שלא להיות מוקף מארבע רוחות ומסובב כולו במחיצות של חורבן. תמיד ראוי להשאיר מקום מרווח להתחזקות של נחמה, של אור הגאולה...
"היה לך להתפלל בדרך". תפילה נרגשת על הגלות ראויה להיאמר מתוך דגש שאנחנו אכן בדרך... קושי שעבוד הגלות תחנת ביניים היא. יהודי חייב תמיד צריך להתחזק בעובדה שאנחנו בדרך למחוז הגאולה, בדרך לבית ה' אשר עוד יתנוסס ברום.
"ושמר לי על הפתח"... אליהו הנביא רמז לו לתנא הקדוש. אני שומר ואינני זז מן הפתח. מיד ברגע הנכון אבוא אליכם לבַשֵֹר את בשורת הגאולה...
*
כידוע היה התנא הקדוש רבי יוסי יחיד בדורותיו, שערך ברייתא מפורטת על דברי ימי העולם, מזמן הבריאה עד חורבן בית המקדש השני. "ברייתא דסדר עולם" שלו מובאת כמה פעמים בש"ס בשמו. [יבמות פ"ב: ועוד] הרבה מקראות מבוארים בברייתא זו והרבה מאורעות בתולדות עמנו מתבהרים שם בזמנם המדוייק. בסוף הפרק הראשון כשמזכיר את שבעה האנשים ש"קיפלו" בחייהם את כל הדורות, מסיים הוא באליהו ומוסיף: ועדיין הוא קיים! משמעות אדירה יש למלים אלה, כשיוצאות מפי מי שזכה שיתגלה לו אליהו תדיר... כמו כן כתב רבי יוסי על אליהו הנביא. "ועכשיו הוא כותב מעשה כל הדורות כולם". [שם פי"ז] אולי גם זה מגלה טפח על תוכנה של "ברייתא דסדר עולם"...
*
כאמור, חי רבי יוסי בתקופת יגון של חורבן בית המקדש, הרס מהומה של דור השמד שלאחריו. יתכן שבעריכת "ברייתא דסדר עולם" אף ביקש ללמד על רוחב היריעה של דברי הימים ולשאוב מזה חיזוק ותנחומים. אף בעבר מאז בריאת העולם היו תקופות צרה ורווחה, חורבן ותקומה, גלות וגאולה. יש מנהיג לבירה, בעל הרחמים ברוך הוא, הוא קורא הדורות מראש ובבוא העת, מצמיח ישועה. וכך מסיים רבי יוסי את הברייתא בת שלושים הפרקים: הקב"ה הראה לאדם הראשון את הדורות כולם ומנהיגיהם "מנין שמותיהם, מנין ימותיהם, חשבון שעותיהם, סכום פסיעותיהם"... הכל בא בחשבון של מעלה.
*
ולא רק ממעמידי התורה היה רבי יוסי בימיו כי אם גם ממעמידי כבוד התורה וחכמיה. המאמר היחיד שלו בפרקי אבות הוא: " כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות". [פ"ד מ"ו – בפרק ב' שם, מדובר על רבי יוסי הכהן]. ה"חסיד יעבץ" מבאר שכוונתו היתה על כבוד התורה, לומדיה וגם על כבוד הספרים. "ויניחם ויצניעם במקום הנבחר שבביתו ויכסה אותם בטלית חשובה - וכשהוא מטלטלם לא יטלטלם כשאר כלים כי אם דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך ולא יגע בהם כי אם בידים נקיות".
ר' ישראל! הבה נפנה מיריעה זו על התנא האלקי רבי יוסי, גם מתוך דבר למעשה. הרי הוא היה אומר "איזהו חכם המקיים תלמודו". בשו"ע [יו"ד רפ"ב] מוזכר איסור זריקת ספרים, לישב על מקום שמונחים בו ספרים, הנחתם על קרקע ומדרגות, הנחת ספרים על גבי חומשים וגם איסור הנחת ספרים על צד הכתב!
אהובי! הרי צריך לראות את 'בעל השמועה' עומד כנגדו! אם היה מחבר הספר לפנינו כמה היינו זעים ורועדים מפניו, מכבדים אותו ומושיבים אותו במקום המכובד ביותר, בכבוד מלכים ובסילודין. ואיך אפשר לזלזל בחיבור הקדושים האלה זיותני הדורות? שמעתי ממו"ר הרה"ח ר' חיים מאנדל זצ"ל שה'אמרי אמת' זי"ע אף נזהר שהספרים לא יהיו דחוקים בארון אלא יהיה להם מקום מרווח, אע"פ שהיו לו אלפי ספרים. וכך כתב בספר 'פלא יועץ' "וחייב אדם להנעים ספריו ולנערם מעפרותיהם כפעם בפעם ולנהוג בהם כבוד גדול, לאוחזם בדרך כבוד ולישבם היטב על מקומם ושלא לנהוג בפניהם מנהג בזיון ח"ו – וכל המכבד את התורה גופו מכובד והיא הנותנת שיזכה לכתרה של תורה!".
*
כמה ראוי להעיר את לב הצעירים מסדרי ספרים בבית המדרש, שינהגו בהם בעדינות, לא בחבטה ולא בזריקה ח"ו. יש לחנכם ולהודיע להם שספרים אלה הם מלמדי התורה שלנו! ויש לנהוג בהם כדברי קדמונינו ז"ל ב"דרך כבוד וצניעות כמטלטל בגדי המלך בפני המלך!"
העירני פעם מורה הוראה גדול בישראל, שבארון ספרים צריך להזהר שלא להשתמש בו בדבר שהוא בזיון לספרים, ובכללו: שלא להניח שם כוסות ובפרט חד-פעמיים, שיש בהם משקה כמו תה וקפה, עלולים אלה להישפך על הספרים. בכלל ראוי להתנות בתחילת השימוש בארון הספרים שיהיה מותר לו לשים על המדפים גם דברי חול. אמנם לא יועיל תנאי זה לדברים של בזיון. מבלי משים נהיים לפעמים ארונות הספרים בביהמ"ד, כעין מקומות איכסון לשיירי מזון וכל מיני דברים שאין מקומם שם כלל. הרי ארונות אלו משמשים למדור של כבוד לספרינו הקדושים, דברי אלקים חיים ומלך עולם!
*
רבי יוסי חיזק את ישראל ב"טעמו וראו כי טוב ה'", למצוא את מדת הרחמים ואת הטובה שבבריאה. [יומא ע"ה.]. רבי שמעון בר יוחאי ביקש פעם את רבי אלעזר בנו של רבי יוסי, שמא שמע פעם מאביו את פירוש המקרא "בעטרה שעטרה לו אמו". וכשמסר הבן הגדול את דברי רבי יוסי, שבמלים אלה נמשלה אהבת הקב"ה לישראל במדה עילאית, עמד רבי שמעון ונשקו על ראשו... [שמו"ר נ"ב ה' ועוד].
משמת רבי יוסי פסקה הבינה. [ירו' סוטה פ"ט הט"ז (מ"ז.)]. הכוונה כאן על מדת "נמוקו עמו" [פני משה]. קו המשקולת עלתה אז למרום, ומשם נמשכת השפעתו הנצחית לדורות עולם, ללומדי התורה ומקיימיה, הנאחזים באורותיו המפוזרים על פני כל מקצועות התורה.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
בכל סעודות השבת, נרגיש נא את כיסופיו
של התנא האלקי רבי יוסי שדיבר בקדשו:
"יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת"
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 529.docx
- (47.38 KiB) הורד 172 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
קול ה' על המים...
זרם נחלים ונהרות מסיני...
העלייה מ"רפידים", מסע של חיזוק.
לר' ישראל יקירי שליט"א
מקולות מים רבים אדירים... מפלי 'ניאגרה' העוצמתיים, נמצאים לא רחוק מעיר מגורי טורונטו. מי נהר ענקי, גולשים מכל עבר במורד בשטף אדיר. מחזה מרהיב מתגלה שם. זרם המים לכל הרוחב המכוסה בקצף לבן, משתפך בירידה תלולה ובמהירות מסחררת. הכוח והעוצמה הנדירים של המים הניגרים, מעוררים השתאות בכל עובר ושב. הם באים לשם מכל רחבי תבל. שנים וחצי מליון ליטר מים, עוברים שם בכל שנייה! תחנות כח שואבות מכוח הזרימה, מאגרי אנרגיה עצומים. והקול נשמע למרחוק. קול ה' על המים. קֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים
ה' עַל מַיִם רַבִּים...
לפני עשרות שנים חויתי שם פעם, איך שנתקדש המקום בשיר וריקוד חסידי. אברכים, זקנים עם נערים הביעו שם רגשי שבח והודאה ליוצר הכל. חזרנו אז מ"נסיעה" אחרי שבת מרוממת בארה"ב, כששבת שם כ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע. . באישון ליל סתיו עברנו שם, בדרך. כבר לא היה שם איש. דווקא הזקנים שבנו, ביקשו ועודדו זאת. "לאמיר מאכן א טענצל, הבה נרקוד יחד לכבוד נפלאות הבורא", ודווקא הם הפליאו לעשות בפיזוז וכירכור מול המים הגועשים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'!
*
והריקוד הסוער הזה העיד ש"עם-נהרות" אנחנו, עם שלא נעצר ולא פוסק, אלא ממשיך לזרום קדימה. קדימה! מול קולות הזרם, נשמע אז בעוז, קול ניגון של הקפות. "אין כאלקינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו". ור' יענקל'ה הישיש איש קוז'ניץ, שריד האש והחרב, הגדיל לעשות. הוא פיזז וכרכר בלהט, במלוא הזריזות והשמחה. שם באפילה מול המים האדירים, רקד והרקיד. ישאו נהרות קולם...
הוא היה עד הנאמן לחורבן ולבנין, ל"נצח ישראל לא ישקר", בתעצומות האמונה. רחובות הנהר נחלי אמונה... מול המים האדירים קפץ רבי יענקל'ה והעיד בשמחה עצומה. "אדיר במרום ה'". כשכולו אומר שירת "אין כאלוקינו, אין כאדוננו"...
*
כשכבר היה כבן תשעים או יותר אמר לי אותו זקן נלבב, בחיוך משובב, "הוכרחתי לצאת לעבודה בגיל צעיר מאד. ברם כעת הנני רוצה לחזור לגמרי לבית המדרש, למשך כל היום. די גמרא מוז נישט וויסן ווי אלט איך בין". הגמרא לא צריכה לדעת את הגיל שלי...". הוא 'יתגנב' אל בית המדרש ולא יגלה את סוד שנותיו...
*
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך... לאחרונה עברתי שוב ליד מפלי מים אלה, בדרכי לכאן. באישון לילה השקפתי על המים האדירים. המראה הזה עורר אצלי הרבה מחשבה, וביותר על מעמד הר סיני וכהכנה לו....
בין הפלאים שהתגלו בזמן מתן תורה, ישנו מאורע אחד, שקרה בדרך להר סיני, שאולי אינו ידוע כל כך. כשהגיעו בני ישראל לרפידים, ה'תחנה' האחרונה לפני קבלת התורה, לא היה מים לעם, לשתות. ואז נצטוה משה "הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחוֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". [שמות י"ז]
אל הר סיני פנה משה רבינו מרפידים יחד עם זקני ישראל והמטה בידו. הרמב"ן כתב בדרך הפשט, והעיד על עצמו שקרוב אליו הדבר, אל דעתו הקדושה... "שיצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב: וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם...". הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטוֹפוּ". [תהילים ע"ח]. זרם אדיר של מים כבר ליווה אותנו, בראשית דרכנו כעם ה'...
ובכן, מהר סיני אל רפידים זרמו נהרות ושטפו נחלים, לאחר שהכה משה במטהו על פי ציווי ה' זה היה ימים אחדים לפני מתן תורה. משה וזקני ישראל הלכו אז לבדם להר סיני. ואז התחולל הנס הנורא ההוא בראשיתו. מים רבים אדירים התחילו לזרום בעוז מסיני לעבר רפידים, מקום חניית העם, פרסה או כמה פרסאות מהר חורב...
*
ר' ישראל! נחדד נא את המבט ונעשה אזנינו כאפרכסת, לקלוט שאון גלים מסיני. לדעת הרמב"ן הגיעו אלינו מים בהיותינו עוד בדרך. לעומתינו הגיעו המים, כאילו באו לקבל את פנינו ולהשקותינו בשתיה לרוממה. ממקום היעד הגיעו בזרם מֵהר סיני, מקום קבלת התורה...
ואין הדבר פשוט כלל ועיקר. למה באמת לא נבעו המים ברפידים מקום חנייתנו? ברור שרצון ה' הטוב והמיטיב היה, שהמים יבואו דווקא מהר סיני.
ברעד שבלב, מפחד ה' והדר גאונו, נזכיר נא שוב את המקרא: "הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחוֹרֵב". גילוי שכינה היה שם, כבוד ה' נראה אז במיוחד לשם כך, כפי שמפרש הרמב"ן, מפני שעל ידי זה חל נס קבוע וקיים במשך ארבעים שנה, נס הבאר, בדוגמת המן, שנאמר עליו, "וראיתם את כבוד ה'"...
*
יקירי! מרחבים חדשים משתרעים לפנינו. הלב אומר שנתהוותה שם בזה הכנה נאדרה למעמד הר סיני, לקבלת התורה. אולי באו המים ממקור הקדושה והשראת השכינה, להעלות ולהכין אותנו מתוך מצב "רפידים" שריפו ידיהם מן התורה, לקראת המעמד הגדול והנורא, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מתוך לקחי מים אדירים אלה וכל מה שצופנים ומרמזים במהותם ובזרימתם...
*
גדלה שמחתי כששוב מצאתי בפירוש רבי יצחק אברבנאל, השוואה זו של המים והתורה, במה שמקור שניהם מסיני: "הנה אם כן ה' מסיני בא לתת תורה לישראל, ומסיני בא לתת להם מים. התורה יצאה מן הצור תמים פעלו יתברך, והמים יצאו גם כן מן הצור אשר בסיני..." וציוהו שיקח מן הזקנים עמו, דוגמת מה שיעשה בעתיד בקבלת התורה שיעלו עמו מזקני ישראל, כי רצה הקב"ה לתת המים במקום ובאופן שיתן את התורה... [שמות י"ז].
והדברים מרעידי לב ומתסיסי מחשבה. סיני! מקום התורה ומקום המים, זהים. ומציאות זו קוראת אלינו בעוז: עם ישראל! כשם שאי אפשר לחיות בלי מים, כך אי אפשר להתקיים בלי תורה. "מה מים חיים לעולם - כך תורה חיים לעולם". [שהש"ר א' י"ט] הוי! כל צמא לכו למים --- ויזובו מים ונחלים ישטופו. דווקא מן המקום ההוא, המיועד למתן תורה...
"נהר מכיפיה מתברך" אמרו חז"ל [נדרים מ.] הנהר מתגדל ממקורו [ר"ן שם]. גם זה מרמז על דברי התורה שפרים ורבים ללא גבול, הם מתברכים ממקור אין סוף...
"המשלח מעיינים בנחלים". המים זורמים להם בחזקה, אלא שיהודי חייב לדעת שיש כאן "משלח". ישנו כוח אלקי הדוחף את המים. שלוחי עליון הם והוא הוא המשלח. "קול ה' על המים"... קל וחומר, כשיהודי עוסק בתורה, עליו לזכור את נותן התורה ברוך הוא...
*
ורוח אלקים מרחפת על פני המים... מאורע פלאים זה כשלעצמו מכה גלים, מַזרים נחלים ושטף רעיונות מחזקים ומרוממים. פירושו של הרמב"ן כאן על המים שנבעו לקראתינו מסיני, פרה ורבה בהרבה אפיקים. שערי רעיונות נפתחים לרווחה ועמהם שערי הלב. יקירי! תן לחכם ויחכם עוד. אתה תמשיך כיד ה' הטובה עליך.
התורה והמים ירדו אז "כרוכים מן השמים". וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם... וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטוֹפוּ". מסיני זרמו המים לקראתנו, וללמדנו מתוך סגולות המים וכח זרימתם, על סגולת התורה ועל סגולת ישראל כאחד...
*
כמים קרים על נפש עֲיֵפָה. המים מסיני גאו וזרמו לעבר ישראל לרפידים, אחרי זמן רפיון רוח, מסה ומריבה, מרדנות ונרגנות, אחרי מלחמת עמלק מתשת, שעליה נאמר ואתה עיף ויגע... ויזובו מים ונחלים ישטופו... שבורים, מדוכאים ועלובים היינו והמים השוטפים שבאו לקראתנו מחורב, הרוו אותנו גם בשפע קודש. הם ריעננו את הגוף הצחיח ואת הנפש המיובשת גם יחד. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ממקום קדוש עוררו המים להתגברות, להמשך ולתקומה...
*
קול ה' על המים... הנה באו המים הרודפים והגועשים, כאילו לקרוא אל העם: עם ישראל! עם ה'! אל תעמודו! אל תשהו אף לרגע במצב חדלון זה. התנערו מעפר קומו, התעוררו כי בא אור, התחזקו מרפיון, הדליקו את הנשמה. הביטו אל מרוצתנו, אל הזרם המתגבר והולך. רוצו לקראת עתידכם הנאדר בקודש! גושו! עושו! חושו! התאזרו עוז, קבצו ולכדו את כוחות הנפש ונצא לדרך, ליעד. קדימה! נוסעים אנחנו אל המעמד הגדול והנורא, אל הר חורב!!!
הנה זרם המים שיצא לקראת ישראל, סימן מובהק הוא לתזוזה, לתנועה וזריזות, לתאוצה ולהתקדמות. מה דהוה הוה! מכאן ואילך עומדים וממשיכים בכל עוז כמרוצת המים. ונדעה נרדפה לדעת את ה'!!!! הולכים לקבל את התורה, מתוך התחדשות גמורה, מתוך תשובה שלימה.
ר' ישראל! כל אחד מאתנו יש לו לפעמים, תקופת "רפידים" מרופפת משלו. זה יכול לקרות אף בימי הספירה. רגעים של רפיון ידים, קפאון הנפש וחוסר חשק לפעול. מאורע פלאים זה של "נהרות סיני" הגועשים לפני קבלת התורה, מעודד עד מאד. תמיד שייך להפעיל את הזרימה מחדש ולהגיע בכל זאת למעמד הר סיני מחודש.
*
במרוצת נהרות אלה מסיני, התחדש המושג של "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". בגמרא מצאנו כמה פעמים את הלשון "רדיפי מיא". מי נהרות ונחלים "רודפים" במרוצתם ומקלחים בכח [יומא ע"ז: ועוד וברש"י שם ובע"ז ל"ט.]. נס מרוצת המים מסיני לעבר רפידים, מעשה ה' כי נורא הוא, מרמז אף היא על "רדיפה" רוחנית, כמאמר הכתוב: "לכו ונשובה אל ה'... יקימנו ונחיה לפניו... ונדעה נרדפה לדעת את ה' [הושע ג'].
ואמנם כן, ברפידים נתעוררו ישראל לתשובה שלמה, כמו שכתב רש"י בשם חז"ל "נסיעתם מרפידים בתשובה". [שמות י"ט ב']. ואף התשובה הזאת נפעלה במהירות, כפי שלמדנו ב'מכילתא' "ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו". כמי הנהר אצו ורצו ישראל קדושים, לשוב אל אביהם שבשמים, הרוצה בתשובה... הם החליפו והפכו את האותיות, אל תקרי רפידים אלא רדיפים...
ואכן שטף ומרוצה זו שהתחוללו בעם, הביאו לידי קריאת "נעשה ונשמע". מה שנדמה בעיני הצדוקי הטפש והנשחץ, כצעד נמהר, וכפי שהכריז: "עמא פזיזא", [שבת פ"ז.] היה באמת סימן להזדרזות עצומה של שפע קודש, לקבל עול מלכות שמים, במרוצה ורדיפה, כשטף מים רבים אדירים...
אגב, זכורני כשנכנסתי בבחרותי אל ה"לב שמחה" זי"ע בהיותו באנטוורפן שבבלגיה, ובקודש פנימה אמר לי את הפסוק הזה בנימה של זירוז: "ונדעה נרדפה לדעת את ה'". עדיין מהדהד בקרבי מקרא זה בנעימתו המיוחדת איך שיצא מפי צדיק, לאחר כמה עשרות בשנים.
*
בדרך הקשה ההיא ברפידים, צמאים היינו למים וגם לעידוד וזירוז, לקראת בחירתנו לעם ה', עם התורה. והנה הגיעו המים אלינו כישועה כפשוטה, לעם צמא, וגם כמורי דרך על עתידנו כעם התורה. הוי כל צמא לכו למים. אין מים אלא תורה... [ב"ק י"ז.] מה המים משיבין הנפש, כך תורה, שנאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש... [שה"ש רבה א' י"ט].
והרי זהו עומק מהותה של כנסת ישראל: הצמאון והחשק. כך לימד אותנו רש"י הקדוש [סנהדרין ע"ו: בפירוש המקרא (דברים כ"ט) למען ספות הרוה את הצמאה] "צְמֵאָה" זו כנסת ישראל, שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו... השקיקה והצמאון לרוחניות, הוא 'דגל' העם היהודי! שם התואר של כנסת ישראל הוא: " צְמֵאָה "!!!
קדמונינו ז"ל ראו במים רמז לתשוקה. ברם עם בריאת המים מוצאים אנו בהם תשוקה של קירבה לקֵל עליון. עוד ביום השני של מעשי בראשית, בעת הבדלת המים, בכו המים התחתונים ואמרו: "אנן בעינן למיהוי קדם מלכא". אנחנו רוצים להיות לפני המלך. אף תשוקה זו נרמזה בזרם המים ההם מסיני, להחדיר את הכיסופין בעם ישראל מקבלי התורה "יודעי שמך", אנן בעינן למיהוי קדם מלכא...
*
כַּנְּהָרֹות יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו... זרם המחשבות נמשך על פני המים האלה. נהרות ונחלים מסיני עוברים על גדותיהם... הכנה לקבלת התורה היתה בזה, בכמה וכמה פנים. הרי כך אמרו חז"ל הקדושים " מה המים בקולי קולות שנא' [תהלים כ"ט] קול ה' על המים כך תורה בקולי קולות שנאמר [שמות י"ט] ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים... [שהש"ר א' י"ט].
ויזובו מים... רמז מופלא יש כאן על המעיין המתגבר ועל הנהר שאינו פוסק מסיני, שעתיד לזרום עד סוף כל הדורות, עד אין סוף. ממנו נוצר ים התלמוד.. ממקום התורה הגיעו המים. ואף על לומדיה אמרו חכמינו ז"ל [אבות ו' א'] שהעוסק בתורה לשמה: "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק".
מה טובו אהליך יעקב... כנחלים נטיו. כנחלים "שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק". [במדבר כ"ד ו' וברש"י] ה"ספורנו" מפרש זאת על יושבי אהלים ותופשי התורה המשקים מתורתם לאחרים תדיר.
*
והרי רמז הכנה נוספת למעמד הר סיני, מתוך שטף נהרות: בנבואת ישעיה נאמר : אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים [מקומות גבוהים] נְהָרוֹת. ופירש רש"י: נהרות - לב מבין לתורה ולנבואה. [ישעי' מ"א י"ח]. במעמד הר סיני ניתנה תורה ועם ישראל כולו זכו לנבואה. ובימי ההכנה שלפני זה, ניחונו מן השמים, בלב מבין לכל השפע הקדוש הזה...
*
אגדות מעמד הר סיני נכתבו במסכת שבת, בפרק "רבי עקיבא" וכבר עמד על כך הגה"ק רבי צדוק הכהן. רבי עקיבא נהיה "שורש תורה שבעל פה. [פרי צדיק יתרו א'] ואמנם כן, תחילת דרכו של רבי עקיבא בתורה, התפתחה דווקא מתוך כוחו של הנהר. הוא התבונן במרוצתם, ונוכח איך שבמשך הזמן מסוגלים המים לחדור אל תוך האבנים ולחקוק בהם את רושמם.
ואז קיבל רבי עקיבא עליו עול תורה בגיל ארבעים. אבנים שחקו מים... [אבות דרבי נתן פ"ו] מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה [המים אל תוך האבן]; דברי תורה שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם".
אף זה מקשר אותנו עם נהרות הר סיני. בנערינו ובזקנינו נלך. כמובן, גם זקנים עם ישישים קבלו את התורה יחד עם כולם. והדברים נזכרים ונעשים. מבוגרים לאין ספור בדורנו, שיחיו לאורך ימים ושנים, קיבלו ויקבלו עליהם עול תורה...
*
הנהרות המושכים - הנמשכים מסיני, מזכירים לנו את הוראתו הנפלאה של האמורא רב משרשיא לבניו לגרוס וללמוד ליד הנהר, שכן "סימנא מילתא" היא: "וכי גרסיתו, גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא, משכן שמעתתייכו". [הוריות י"ב.] לימוד סוגיא על גדות הנהר, סגולה יש בו, כשם שמי הנהר נמשכים, כך תהיה הגירסא נמשכת בשופי, ברצף, בשטף בלי מעצורים...
ואולי גם ניתנה סגולה זו לעם סגולה, כהקדמה לפני קבלת התורה בכלל, "כי היכי דמָשכן מיא, מָשכן שמעתתייכו". שיימשך לימוד התורה ברציפות בלתי נפסקת, לעד ולעולמי עולמים...
*
זאת ועוד, את שלמה המלך המליכו על נהר גיחון [מ"א א' ל"ג] כדי שתימשך מלכותו. וכפי ששנינו בברייתא "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותם". [הוריות שם] מה נפלא הדבר! בהר סיני נאמר לבני ישראל: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אז ניתן להם כתר מלכות ומאז הוכתרו כבני מלכים [של"ה הקדוש מסכת פסחים]. אולי התחוללה "המלכה" זאת אף היא על נהרות סיני, על המעיין האלוקי מחורב, כדי שתימשך 'מלכותו' של כל יהודי לעד ולנצח.
*
יראה ופחד התגלו במים... הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור... מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב. כך הביעו מים רבים: בורחים אנחנו מפני פחד ה'! וכעת עמדו ישראל לפני המעמד הנורא. ויחרד כל העם אשר במחנה. וירא העם וינועו... למען תהיה יראתי על פניכם לבלתי תחטאו... גם זה משתקף מעל פני המים...
וכמובן שהמים הם מקור הטהרה וכמו כן התורה הקדושה, כפי שאמרו חז"ל: "מה המים מטהרים את האדם מטומאה - כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו" [שהש"ר א' י"ט וראה ברכות ט"ז.]. עם ישראל התקרב לקבלת התורה, בטהרת מים...
*
העוז והענווה... לפני מפל המים שזָרַם מגובה, עבר במחשבתי פעם מה שאמרו חז"ל [תענית ז.] ש"נמשלו דברי תורה למים - לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". התקשיתי אז בשאלה שאף פעם לא חשבתי עליה. מה פירוש "מה מים מניחים מקום גבוה"? וכי דבר זה מיוחד רק למים? הרי חקק הקב"ה בעולמו חוק כוח המשיכה? וכי איזה דבר אינו יורד למקום נמוך? האם יין ושכר אינם זורמים למטה? האם "אבנו סכינו ומשאו", אינם מתגלגלים במורד ההר?
ואז ב"ה, לקול מים רבים, ניצנץ איזה רעיון. וכך נראו לי אז פני הדברים. ברור אמנם שהכל זורם ונופל ממעלה למטה. אמנם בכל זאת שונים המים מכל הנבראים בענין זה. אם תראה עצים ואבנים וחביות מתגלגלים, אם תראה יין זורם לו ממקום גבוה לנמוך, תחוש מיד שמשהו אינו כשורה כאן. תקלה נפלה כאן, שינוי מהסדר, שבירה, רוח שאינה מצויה...
ואילו המים זורמים להם כך בטבעיות מלמעלה למטה, מתחילת ברייתו של עולם. מפלי מים אלה זורמים כן כבר אלפי שנים ללא הפוגה. אם יתפלא האדם על יופיים ועוצמת זרימתם, בכל זאת לא יתמה על מציאותם. הוא יודע שזרימה זו מגובה, היא חלק בלתי נפרד מנוף הבריאה, מימי בראשית, כמו ההרים והגבעות בעצמם...
וזה גופו מגדיר את נושא הנמשל של "דברי תורה מתקיימים במי שדעתו שפלה". המים הזורמים בטבעיות גמורה, מגדירים את העניו האמיתי, שמטבע מציאותו אינו עושה עֵסק מעצמו ואף ממידת הענווה שבו... הוא בכלל לא שם לב שמנמיך את עצמו, הוא לא מעלה בדעתו ששייך אחרת. הוא שפל בעצם, באמת ובתמים. וכי במה יתגאה אדם...? "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". דעתו שפלה כמים הללו, המנמיכים עצמם בטבעיות מוחלטת...".
*
נהר פלגיו ישמחו... מרוצת הנהרות מסיני שוב קוראת אלינו: קומה נא עם סגולה ולך לקראת ההר, לקראת בחירתך כעם ה'! התאזר ועשה חיל במעמדך החדש! מתוך כח ותנופה אדירה, רצף ושטף, מתוך יראה, טהרה, ענוה, אחדות תשוקה ושמחת עולם על ראשכם...
כבר גילה לנו רש"י הקדוש: שמראה 'נהרות המושכים' – משמח הלב ומצחצח תוגת הלב [משלי ט"ו ל']. כמה היינו זקוקים לכך, בחניית רפידים...
מעמד הר סיני היה גם מעמד של שמחה. כך פירש הרמב"ם באיגרת תימן שלו "מחולת המחנים" המוסב על מעמד הר סיני. "ומחולת המחנים שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל שנאמר [שמות י"ט י"ז] ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. ומחנה אלקים כמו שנאמר [תהלים ס"ח י"ח]. רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, ה' בם סיני בקודש". והרי כך כתב רבינו הרמ"א: "ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה [או"ח תצ"ד ג'].
ואף על קבלתה שנה שנה, אנחנו חייבים לשמוח בסעודה בחג השבועות במאכל ובמשתה, כפי שהורה לנו רש"י הקדוש [פסחים ס"ח:] על חובת הסעודה ביום מתן תורה. "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו".
*
איגרת זו אליך, יקירי, נפתחה בריקוד יהודים מול המים האדירים. כדי ליתן ריוח להתבונן, הבה נתאר כעת ריקוד מסוג אחר, ריקוד של חג השבועות, מול 'חיי עולם' ו'תורת אמת'...
הדבר אירע בחג השבועות בשנת תרי"ז, בחצר ה"צמח צדק" זי"ע בליובאוויטש. הרבה חסידים הגיעו לשם. כמאה ועשרים רבנים, באו להסתופף בצל הרבי הקדוש וביניהם גדולי עולם, כמו הגאונים החסידים הידועים: רבי יצחק אייזיק מוויטעבסק [בעל "פני יצחק"], ר' יצחק אייזיק מהומיל [בעל "חנה אריאל"] ורבי הלל מפאריטש, [בעל "פלח הרימון"], זכר כולם לברכה. ענקים היו אלה, אדירי תורה וחסידות, מעמיקי הגות ומגביהי עבודה נשגבה...
אחרי החג, התוועד קהל החסידים יחד, בגן שליד בית הרבי ה'צמח צדק'. גדולי החסידים חזרו אז על מאמרי הרבי שנשמעו בחג השבועות; דברים העומדים ברומו של עולם, שהובנו על ידי בני העלייה בלבד. ברם מאמר אחד של ה'צמח צדק' על דברי חז"ל "בשעה שהקדימו ישראל נעשה ונשמע" נמסר אז בצורה פשוטה ומובנת לכל. תוכן הדברים סובב את מסירות הנפש של יהודים לקירבת אלקים ולקיום מצוותיו; את נחת הרוח שיש במרום ממה שיהודי פשוט ביותר מקיים מצוה מתוך חיות של יראת שמים. "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"...
*
גם פשוטי עם היו נוכחים באותו מעמד. ביניהם עגלונים שהסיעו את החסידים לחצר הרבי. יהודים פשוטים אלה בקושי הרויחו מנת לחמם ועם זאת היו בעלי מסירות נפש בקיום המצוות והיהדות.
ואמנם, כששמעו העגלונים תוכן מאמר "בשעה שהקדימו" על חשיבות פעלו של כל יהודי ומסירותו על המצוות ומשמעות הדבר בשמי מרום; קמו הם וחבריהם ופרצו בריקוד נלהב על המלים "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו".
מדי רגע התלהטו והתלהבו היהודים יותר ויותר בריקוד זה. הורמו הקולות והתנשאו המגפיים על פני הגן. הלבבות התחממו והמלים הקדושות התבהרו והתנוססו בפיהם באור האמונה הפשוטה. בעוז ובנעימה, בתשואות גיל וחדווה, הצהירו והדגישו יהודים יקרים אלה: איי... "ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו".
אש נשמתם התלקחה בהם וכך פיזזו העגלונים במחול סביב במהירות עצומה, מוסיף והולך, מוסיף ובוער... פניהם המושחרות של יהודים עניים אלה מעמל פרנסתם, האירו אז באור עליון.... אורם של ישראל קדושים השמחים בקודשא בריך הוא ואורייתא.
*
ריקוד העגלונים הפעים את לב גדולי העדה, עד לאחת... השתוממותם לא ידעה גבול. הם ראו את הנקודה היהודית בלהט עוזה אף ביהודים אלה. "מה אתה אומר?" פנה רבי יצחק אייזיק מוויטעבסק לחבירו רבי הלל מפאריטש. "מה אתה אומר ל"ונתן לנו תורת אמת" של נחום בעל עגלה...?".
ומה אתה אומר" השיב רבי הלל מפאריטש, "על רוממות 'וחיי עולם נטע בתוכינו' של שלמ'קה שמייסער" [העוזר לעגלון] ושל שלום ה'לאטוטניק' המטליא... אף עשיר כרוטשילד איננו שבע רצון מכל חיי עולם הזה שלו, כמו שהם שמחים בחיי עולם"...
*
ואז פתח הגאון והחסיד, רבי יצחק אייזיק מהומיל, ואמר: "הריקוד הנאדר הזה של יהודים אלה, יביא אותם למקום גבוה ביותר. הם אינם מבינים את הכתוב בתורה ובכל זאת בוערת אמונתם בהצהרת "תורת אמת" נאמנה כל כך...
פה מפיק מרגליות היה רבי יצחק אייזיק, וכך התחיל לתאר בשפה ברורה את ביאת הגואל ואת תחיית המתים. איך שמשה רבינו יעריך את היהודים האלה בעלי מסירות נפש לתורה וליהדות. אדון הנביאים יקרבם אליו וירקוד עמהם. ודוד מלך ישראל ירקוד את הריקוד האמיתי, עם אומרי התהלים הפשוטים, שאמרו את הפסוקים באמונה פשוטה ונלהבת, אף בלי להבין את הכתוב שם...
*
צא ולמד מה יקרו נשמות ישראל. אני נזכר כעת באחד מרבני חב"ד הותיקים, אדם גדול מאד בתורה וכל הליכותיו אומרות אצילות נפלאה ודרכים מחושבות. הוא היה פעם בטורונטו בשעת תקופה קשה שעברה עליו ל"ע. בני משפחתו הציעו לו לנסוע לאיזור מפלי ניאגרה, בכדי לראות את נפלאות הבורא וגם כדי לשובב את נפשו. הוא ענה להם חרישית, בטבעיות כנה ובחיוך עדין. במלים ספורות ועמוקות קבע יסוד נאדר: "בכדי לראות נפלאות הבורא כאלה, אינני זקוק לנסוע עד לשם, אני מתבונן בעומק נשמת ישראל ורואה יותר מזה...". וכל נשמה יהודית בכלל...
*
מים עמוקים... עומדים לקבל את התורה מחדש. כמה שייך ללמוד ואף לשאוב חיזוק מכל דבר בתורה. מדברי רבותינו בעלי התוספות בכמה מקומות, למדנו על חשיבותה של מחט, אפילו אם אין בה שוה פרוטה... בענין מודה במקצת הטענה למדנו זאת, בדין זה של חיוב שבועה זקוקים מן התורה ל'דבר חשוב' ודבר זה נלמד מן הפסוק כי יתן איש רעהו כסף או "כלים".
בעלי התוספות מחדשים שממלת "כלים" למדים אנו שצריך דבר חשוב. ואיך? וכי כל כלי הוא חשוב? מלמדים אותנו התוספות שכן! כל כלי נקרא חשוב מפני מטרתו. אפילו מחט שאין בה שוה פרוטה, בכל זאת חשיבות גדולה יש לה, מפני שראוי לעשות בה מלאכה גדולה. [תוס' שבועות ל"ט: ועוד]
*
דבר גדול נאמר כאן הנוגע לחיינו בכלל... בזה נפתח לנו שער למחשבה והשקפת עולם שלימה. בעלי התוספות הורו לנו כאן, שחשיבותו של דבר איננה נמדדת תמיד לפי ערך החפץ כמה הוא שוה בשוק; כי אם גם לפי היכולת שלו, לפי מה שעוד יכול להיות לתועלת, במה שיכול לפעול גם מחר ולאחר זמן!
הרי מחט פשוטה אין לה ערך ממוני כלל בהלכה. היא איננה שוה פרוטה! ובכל זאת לפי דעת התוספות, חשיבות גדולה יש לה למחט, מפני שראויה לתקן בה אף בגדי מלכות. מבלי כוחה של מחט, לא היה אותו הבגד ראוי לשימוש. זאת ועוד, גם אם עדיין לא נתפר במחט זו כלום ואף אם הבגד עדיין אינו בעולם, בכל זאת ראויה היא המחט לכך, ובדבר זה מייחסת לה התורה תואר של חשיבות. די במה שב"כוחה" לפעול ואף אם לא נעשה עדיין כלום בפועל. דברי תוספות האלה, הובאו בסמ"ע [חו"מ סי' פ"ח] וכך נחרתו בין חוקי החיים, ב'חושן המשפט' שלנו...
*
ר' ישראל! נחזור על הדבר שוב. מדברי התוספות למדנו שיש ערך מיוחד מאד של חשיבות על מה שבכוחנו לפעול למחר.... מתוך דברים מפעימים אלה, נתעורר ונוכל לקיים הרבה מאד. הדברים יביאו תועלת לנו ולאחרים הזקוקים לעידוד ולהרמת רוח. מתוכם נדע איך להרים את דגל החשיבות ביחס לכל יהודי ממש. אחרי ההתבוננות בקביעה זו, מי מכולנו לא נערך לכלי חשוב העומד בפני תפקידו? מי מאתנו אינו ראוי לפעול בעתיד, דבר גדול בתחום המיוחד לו?
*
אף אם יחשוב אדם על עצמו בשפלותו שחלילה אינו שוה כלום... נניח לרגע שהוא צודק! האם גרוע הוא ממחט שענקי עולם קראו לה 'דבר חשוב' לפי כוחה בעתיד...? יתר על כן, וכי על חוטים ובדים מדובר כאן? וכי על דומם זעיר מדובר כאן, על חוט ברזל קר ונוקשה הנאבד מרגע למשנהו? מדובר על י-ה-ו-ד-י! בן עם קדוש!!!
יקירי! ארבע דרגות יש בבריאה, דומם, צומח חי ומדבר. ידועים דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי [מאמר א'] שדרגת ישראל היא מדרגה חמישית מֵעל גביהם. בן ישראל הוא צאצא לאיתני עולם, בן עם הנבחר, שיש לו נשמה חלק אלוק ממעל ומקושר לתורה וקדושה. ואם מחט בפחות משוה פרוטה נקראת דבר חשוב, כמה רבבות מידות-ענק של חשיבות נייחס כעת ליהודי?!
המחט חשובה מחמת עתיד תפירותיה. והיהודי הרי כל עוד בו נשמתו מסוגל הוא לפעול גדולות ונפלאות ממש! הוא ראוי לתקן נשמה היקרה מכל יקר שניתנה לו. והוא ראוי למלאות את תפקידו המיוחד עלי אדמות. המיוחד ממש...
*
לפעמים מסתובב אדם בעולמו כשהוא עטוף שפלות מדכאת. אין הוא מוצא בעצמו דבר ערך. אין בו מתום של סיפוק מהשיגיו ואיננו צוהל לקראת יום המחר. הוא מאוכזב מן העבר שלו, והעתיד נראה לפניו אפל ושפל. "מה אני ומה חיי?" חרות על דגלו העלוב. היצר מכניס בו דמיונות שוא ומוסיף להשפילו ולרמסו. מה אתה כבר יודע, מה כבר פעלת בשנותיך, הרי בזבזת את שנות חייך בהבלים, מה אתה כבר שוה לעומת אחרים. וכך מכבה הוא את אורו ואת מרצו ופורש עליו רשת איומה, רחמנא ליצלן.
הוי! אילו היה ברור לו ליהודי אהוב זה, מה שקבעה תורתנו ביחס לערך החשיבות באמת; אילו ידע וחש זאת, היה מתגבר והולך ונרתם למלאכת התיקון. על פי מה שכתבו בעלי התוספות, אף אם דרשה התורה שיהיה בדין מסוים "דבר חשוב", הרי המחט בכלל אף אם אין בה שוה פרוטה. אף אם נמצאה כעת המחט בין הגרוטאות ולא נפעל בה עדיין כלום מאז יצירתה, שנים על שנים... ענקי עולם קבעו ופסקו על המחט הזולה שבכלים: שבכל זאת חשיבות גדולה יש בה, שראוי לעשות בה מלאכה גדולה. לא דבר חשוב גרידא אלא חשיבות גדולה!
ורמז חדש יאיר לנו כעת במאמרם ז"ל: "פתחו לי פתח כחודה של מחט". מתוך ערכה של מחט יש לפתוח את הפתח, לראות ולהשתכנע כמה יש חשיבות יש ליהודי שעבודתו המרוממת לפניו...
*
ידועים דבריו של ה"בית אהרן" מקארלין זי"ע שפירש את המקרא "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" [תהלים קי"ט] חישבתי מלשון חשיבות! "להחשיב בעיניו כל דרך וכל פעולה שהוא עושה בעבודת השי"ת ולהאמין ולידע שכל פעולה באיזה מדרגה שהיא, פועלת למעלה למעלה!". [מ"ח. ועוד]. ולפי האמור, לו אף אם ראוי ומסוגל האדם לפעול פעולה כל שהיא, הרי גדולה חשיבותו, אדם רם מעלה הוא, עוד טרם הקיום.
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לקבל את התורה באהבה ובשמחה,
שנזכה להתחדש ולהתקדש תמיד
בזרם מים אדירים הנובעים מסיני...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קול ה' על המים...
זרם נחלים ונהרות מסיני...
העלייה מ"רפידים", מסע של חיזוק.
לר' ישראל יקירי שליט"א
מקולות מים רבים אדירים... מפלי 'ניאגרה' העוצמתיים, נמצאים לא רחוק מעיר מגורי טורונטו. מי נהר ענקי, גולשים מכל עבר במורד בשטף אדיר. מחזה מרהיב מתגלה שם. זרם המים לכל הרוחב המכוסה בקצף לבן, משתפך בירידה תלולה ובמהירות מסחררת. הכוח והעוצמה הנדירים של המים הניגרים, מעוררים השתאות בכל עובר ושב. הם באים לשם מכל רחבי תבל. שנים וחצי מליון ליטר מים, עוברים שם בכל שנייה! תחנות כח שואבות מכוח הזרימה, מאגרי אנרגיה עצומים. והקול נשמע למרחוק. קול ה' על המים. קֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים
ה' עַל מַיִם רַבִּים...
לפני עשרות שנים חויתי שם פעם, איך שנתקדש המקום בשיר וריקוד חסידי. אברכים, זקנים עם נערים הביעו שם רגשי שבח והודאה ליוצר הכל. חזרנו אז מ"נסיעה" אחרי שבת מרוממת בארה"ב, כששבת שם כ"ק מרן ה"פני מנחם" זי"ע. . באישון ליל סתיו עברנו שם, בדרך. כבר לא היה שם איש. דווקא הזקנים שבנו, ביקשו ועודדו זאת. "לאמיר מאכן א טענצל, הבה נרקוד יחד לכבוד נפלאות הבורא", ודווקא הם הפליאו לעשות בפיזוז וכירכור מול המים הגועשים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'!
*
והריקוד הסוער הזה העיד ש"עם-נהרות" אנחנו, עם שלא נעצר ולא פוסק, אלא ממשיך לזרום קדימה. קדימה! מול קולות הזרם, נשמע אז בעוז, קול ניגון של הקפות. "אין כאלקינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו". ור' יענקל'ה הישיש איש קוז'ניץ, שריד האש והחרב, הגדיל לעשות. הוא פיזז וכרכר בלהט, במלוא הזריזות והשמחה. שם באפילה מול המים האדירים, רקד והרקיד. ישאו נהרות קולם...
הוא היה עד הנאמן לחורבן ולבנין, ל"נצח ישראל לא ישקר", בתעצומות האמונה. רחובות הנהר נחלי אמונה... מול המים האדירים קפץ רבי יענקל'ה והעיד בשמחה עצומה. "אדיר במרום ה'". כשכולו אומר שירת "אין כאלוקינו, אין כאדוננו"...
*
כשכבר היה כבן תשעים או יותר אמר לי אותו זקן נלבב, בחיוך משובב, "הוכרחתי לצאת לעבודה בגיל צעיר מאד. ברם כעת הנני רוצה לחזור לגמרי לבית המדרש, למשך כל היום. די גמרא מוז נישט וויסן ווי אלט איך בין". הגמרא לא צריכה לדעת את הגיל שלי...". הוא 'יתגנב' אל בית המדרש ולא יגלה את סוד שנותיו...
*
גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך... לאחרונה עברתי שוב ליד מפלי מים אלה, בדרכי לכאן. באישון לילה השקפתי על המים האדירים. המראה הזה עורר אצלי הרבה מחשבה, וביותר על מעמד הר סיני וכהכנה לו....
בין הפלאים שהתגלו בזמן מתן תורה, ישנו מאורע אחד, שקרה בדרך להר סיני, שאולי אינו ידוע כל כך. כשהגיעו בני ישראל לרפידים, ה'תחנה' האחרונה לפני קבלת התורה, לא היה מים לעם, לשתות. ואז נצטוה משה "הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחוֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". [שמות י"ז]
אל הר סיני פנה משה רבינו מרפידים יחד עם זקני ישראל והמטה בידו. הרמב"ן כתב בדרך הפשט, והעיד על עצמו שקרוב אליו הדבר, אל דעתו הקדושה... "שיצאו מים מן הצור בחורב, מים קרים נוזלים, הלכו אל רפידים, ושם שתו אותם, והוא שאמר הכתוב: וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם...". הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטוֹפוּ". [תהילים ע"ח]. זרם אדיר של מים כבר ליווה אותנו, בראשית דרכנו כעם ה'...
ובכן, מהר סיני אל רפידים זרמו נהרות ושטפו נחלים, לאחר שהכה משה במטהו על פי ציווי ה' זה היה ימים אחדים לפני מתן תורה. משה וזקני ישראל הלכו אז לבדם להר סיני. ואז התחולל הנס הנורא ההוא בראשיתו. מים רבים אדירים התחילו לזרום בעוז מסיני לעבר רפידים, מקום חניית העם, פרסה או כמה פרסאות מהר חורב...
*
ר' ישראל! נחדד נא את המבט ונעשה אזנינו כאפרכסת, לקלוט שאון גלים מסיני. לדעת הרמב"ן הגיעו אלינו מים בהיותינו עוד בדרך. לעומתינו הגיעו המים, כאילו באו לקבל את פנינו ולהשקותינו בשתיה לרוממה. ממקום היעד הגיעו בזרם מֵהר סיני, מקום קבלת התורה...
ואין הדבר פשוט כלל ועיקר. למה באמת לא נבעו המים ברפידים מקום חנייתנו? ברור שרצון ה' הטוב והמיטיב היה, שהמים יבואו דווקא מהר סיני.
ברעד שבלב, מפחד ה' והדר גאונו, נזכיר נא שוב את המקרא: "הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחוֹרֵב". גילוי שכינה היה שם, כבוד ה' נראה אז במיוחד לשם כך, כפי שמפרש הרמב"ן, מפני שעל ידי זה חל נס קבוע וקיים במשך ארבעים שנה, נס הבאר, בדוגמת המן, שנאמר עליו, "וראיתם את כבוד ה'"...
*
יקירי! מרחבים חדשים משתרעים לפנינו. הלב אומר שנתהוותה שם בזה הכנה נאדרה למעמד הר סיני, לקבלת התורה. אולי באו המים ממקור הקדושה והשראת השכינה, להעלות ולהכין אותנו מתוך מצב "רפידים" שריפו ידיהם מן התורה, לקראת המעמד הגדול והנורא, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מתוך לקחי מים אדירים אלה וכל מה שצופנים ומרמזים במהותם ובזרימתם...
*
גדלה שמחתי כששוב מצאתי בפירוש רבי יצחק אברבנאל, השוואה זו של המים והתורה, במה שמקור שניהם מסיני: "הנה אם כן ה' מסיני בא לתת תורה לישראל, ומסיני בא לתת להם מים. התורה יצאה מן הצור תמים פעלו יתברך, והמים יצאו גם כן מן הצור אשר בסיני..." וציוהו שיקח מן הזקנים עמו, דוגמת מה שיעשה בעתיד בקבלת התורה שיעלו עמו מזקני ישראל, כי רצה הקב"ה לתת המים במקום ובאופן שיתן את התורה... [שמות י"ז].
והדברים מרעידי לב ומתסיסי מחשבה. סיני! מקום התורה ומקום המים, זהים. ומציאות זו קוראת אלינו בעוז: עם ישראל! כשם שאי אפשר לחיות בלי מים, כך אי אפשר להתקיים בלי תורה. "מה מים חיים לעולם - כך תורה חיים לעולם". [שהש"ר א' י"ט] הוי! כל צמא לכו למים --- ויזובו מים ונחלים ישטופו. דווקא מן המקום ההוא, המיועד למתן תורה...
"נהר מכיפיה מתברך" אמרו חז"ל [נדרים מ.] הנהר מתגדל ממקורו [ר"ן שם]. גם זה מרמז על דברי התורה שפרים ורבים ללא גבול, הם מתברכים ממקור אין סוף...
"המשלח מעיינים בנחלים". המים זורמים להם בחזקה, אלא שיהודי חייב לדעת שיש כאן "משלח". ישנו כוח אלקי הדוחף את המים. שלוחי עליון הם והוא הוא המשלח. "קול ה' על המים"... קל וחומר, כשיהודי עוסק בתורה, עליו לזכור את נותן התורה ברוך הוא...
*
ורוח אלקים מרחפת על פני המים... מאורע פלאים זה כשלעצמו מכה גלים, מַזרים נחלים ושטף רעיונות מחזקים ומרוממים. פירושו של הרמב"ן כאן על המים שנבעו לקראתינו מסיני, פרה ורבה בהרבה אפיקים. שערי רעיונות נפתחים לרווחה ועמהם שערי הלב. יקירי! תן לחכם ויחכם עוד. אתה תמשיך כיד ה' הטובה עליך.
התורה והמים ירדו אז "כרוכים מן השמים". וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם... וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטוֹפוּ". מסיני זרמו המים לקראתנו, וללמדנו מתוך סגולות המים וכח זרימתם, על סגולת התורה ועל סגולת ישראל כאחד...
*
כמים קרים על נפש עֲיֵפָה. המים מסיני גאו וזרמו לעבר ישראל לרפידים, אחרי זמן רפיון רוח, מסה ומריבה, מרדנות ונרגנות, אחרי מלחמת עמלק מתשת, שעליה נאמר ואתה עיף ויגע... ויזובו מים ונחלים ישטופו... שבורים, מדוכאים ועלובים היינו והמים השוטפים שבאו לקראתנו מחורב, הרוו אותנו גם בשפע קודש. הם ריעננו את הגוף הצחיח ואת הנפש המיובשת גם יחד. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ממקום קדוש עוררו המים להתגברות, להמשך ולתקומה...
*
קול ה' על המים... הנה באו המים הרודפים והגועשים, כאילו לקרוא אל העם: עם ישראל! עם ה'! אל תעמודו! אל תשהו אף לרגע במצב חדלון זה. התנערו מעפר קומו, התעוררו כי בא אור, התחזקו מרפיון, הדליקו את הנשמה. הביטו אל מרוצתנו, אל הזרם המתגבר והולך. רוצו לקראת עתידכם הנאדר בקודש! גושו! עושו! חושו! התאזרו עוז, קבצו ולכדו את כוחות הנפש ונצא לדרך, ליעד. קדימה! נוסעים אנחנו אל המעמד הגדול והנורא, אל הר חורב!!!
הנה זרם המים שיצא לקראת ישראל, סימן מובהק הוא לתזוזה, לתנועה וזריזות, לתאוצה ולהתקדמות. מה דהוה הוה! מכאן ואילך עומדים וממשיכים בכל עוז כמרוצת המים. ונדעה נרדפה לדעת את ה'!!!! הולכים לקבל את התורה, מתוך התחדשות גמורה, מתוך תשובה שלימה.
ר' ישראל! כל אחד מאתנו יש לו לפעמים, תקופת "רפידים" מרופפת משלו. זה יכול לקרות אף בימי הספירה. רגעים של רפיון ידים, קפאון הנפש וחוסר חשק לפעול. מאורע פלאים זה של "נהרות סיני" הגועשים לפני קבלת התורה, מעודד עד מאד. תמיד שייך להפעיל את הזרימה מחדש ולהגיע בכל זאת למעמד הר סיני מחודש.
*
במרוצת נהרות אלה מסיני, התחדש המושג של "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". בגמרא מצאנו כמה פעמים את הלשון "רדיפי מיא". מי נהרות ונחלים "רודפים" במרוצתם ומקלחים בכח [יומא ע"ז: ועוד וברש"י שם ובע"ז ל"ט.]. נס מרוצת המים מסיני לעבר רפידים, מעשה ה' כי נורא הוא, מרמז אף היא על "רדיפה" רוחנית, כמאמר הכתוב: "לכו ונשובה אל ה'... יקימנו ונחיה לפניו... ונדעה נרדפה לדעת את ה' [הושע ג'].
ואמנם כן, ברפידים נתעוררו ישראל לתשובה שלמה, כמו שכתב רש"י בשם חז"ל "נסיעתם מרפידים בתשובה". [שמות י"ט ב']. ואף התשובה הזאת נפעלה במהירות, כפי שלמדנו ב'מכילתא' "ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו". כמי הנהר אצו ורצו ישראל קדושים, לשוב אל אביהם שבשמים, הרוצה בתשובה... הם החליפו והפכו את האותיות, אל תקרי רפידים אלא רדיפים...
ואכן שטף ומרוצה זו שהתחוללו בעם, הביאו לידי קריאת "נעשה ונשמע". מה שנדמה בעיני הצדוקי הטפש והנשחץ, כצעד נמהר, וכפי שהכריז: "עמא פזיזא", [שבת פ"ז.] היה באמת סימן להזדרזות עצומה של שפע קודש, לקבל עול מלכות שמים, במרוצה ורדיפה, כשטף מים רבים אדירים...
אגב, זכורני כשנכנסתי בבחרותי אל ה"לב שמחה" זי"ע בהיותו באנטוורפן שבבלגיה, ובקודש פנימה אמר לי את הפסוק הזה בנימה של זירוז: "ונדעה נרדפה לדעת את ה'". עדיין מהדהד בקרבי מקרא זה בנעימתו המיוחדת איך שיצא מפי צדיק, לאחר כמה עשרות בשנים.
*
בדרך הקשה ההיא ברפידים, צמאים היינו למים וגם לעידוד וזירוז, לקראת בחירתנו לעם ה', עם התורה. והנה הגיעו המים אלינו כישועה כפשוטה, לעם צמא, וגם כמורי דרך על עתידנו כעם התורה. הוי כל צמא לכו למים. אין מים אלא תורה... [ב"ק י"ז.] מה המים משיבין הנפש, כך תורה, שנאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש... [שה"ש רבה א' י"ט].
והרי זהו עומק מהותה של כנסת ישראל: הצמאון והחשק. כך לימד אותנו רש"י הקדוש [סנהדרין ע"ו: בפירוש המקרא (דברים כ"ט) למען ספות הרוה את הצמאה] "צְמֵאָה" זו כנסת ישראל, שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו... השקיקה והצמאון לרוחניות, הוא 'דגל' העם היהודי! שם התואר של כנסת ישראל הוא: " צְמֵאָה "!!!
קדמונינו ז"ל ראו במים רמז לתשוקה. ברם עם בריאת המים מוצאים אנו בהם תשוקה של קירבה לקֵל עליון. עוד ביום השני של מעשי בראשית, בעת הבדלת המים, בכו המים התחתונים ואמרו: "אנן בעינן למיהוי קדם מלכא". אנחנו רוצים להיות לפני המלך. אף תשוקה זו נרמזה בזרם המים ההם מסיני, להחדיר את הכיסופין בעם ישראל מקבלי התורה "יודעי שמך", אנן בעינן למיהוי קדם מלכא...
*
כַּנְּהָרֹות יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו... זרם המחשבות נמשך על פני המים האלה. נהרות ונחלים מסיני עוברים על גדותיהם... הכנה לקבלת התורה היתה בזה, בכמה וכמה פנים. הרי כך אמרו חז"ל הקדושים " מה המים בקולי קולות שנא' [תהלים כ"ט] קול ה' על המים כך תורה בקולי קולות שנאמר [שמות י"ט] ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים... [שהש"ר א' י"ט].
ויזובו מים... רמז מופלא יש כאן על המעיין המתגבר ועל הנהר שאינו פוסק מסיני, שעתיד לזרום עד סוף כל הדורות, עד אין סוף. ממנו נוצר ים התלמוד.. ממקום התורה הגיעו המים. ואף על לומדיה אמרו חכמינו ז"ל [אבות ו' א'] שהעוסק בתורה לשמה: "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק".
מה טובו אהליך יעקב... כנחלים נטיו. כנחלים "שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק". [במדבר כ"ד ו' וברש"י] ה"ספורנו" מפרש זאת על יושבי אהלים ותופשי התורה המשקים מתורתם לאחרים תדיר.
*
והרי רמז הכנה נוספת למעמד הר סיני, מתוך שטף נהרות: בנבואת ישעיה נאמר : אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים [מקומות גבוהים] נְהָרוֹת. ופירש רש"י: נהרות - לב מבין לתורה ולנבואה. [ישעי' מ"א י"ח]. במעמד הר סיני ניתנה תורה ועם ישראל כולו זכו לנבואה. ובימי ההכנה שלפני זה, ניחונו מן השמים, בלב מבין לכל השפע הקדוש הזה...
*
אגדות מעמד הר סיני נכתבו במסכת שבת, בפרק "רבי עקיבא" וכבר עמד על כך הגה"ק רבי צדוק הכהן. רבי עקיבא נהיה "שורש תורה שבעל פה. [פרי צדיק יתרו א'] ואמנם כן, תחילת דרכו של רבי עקיבא בתורה, התפתחה דווקא מתוך כוחו של הנהר. הוא התבונן במרוצתם, ונוכח איך שבמשך הזמן מסוגלים המים לחדור אל תוך האבנים ולחקוק בהם את רושמם.
ואז קיבל רבי עקיבא עליו עול תורה בגיל ארבעים. אבנים שחקו מים... [אבות דרבי נתן פ"ו] מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה [המים אל תוך האבן]; דברי תורה שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם".
אף זה מקשר אותנו עם נהרות הר סיני. בנערינו ובזקנינו נלך. כמובן, גם זקנים עם ישישים קבלו את התורה יחד עם כולם. והדברים נזכרים ונעשים. מבוגרים לאין ספור בדורנו, שיחיו לאורך ימים ושנים, קיבלו ויקבלו עליהם עול תורה...
*
הנהרות המושכים - הנמשכים מסיני, מזכירים לנו את הוראתו הנפלאה של האמורא רב משרשיא לבניו לגרוס וללמוד ליד הנהר, שכן "סימנא מילתא" היא: "וכי גרסיתו, גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא, משכן שמעתתייכו". [הוריות י"ב.] לימוד סוגיא על גדות הנהר, סגולה יש בו, כשם שמי הנהר נמשכים, כך תהיה הגירסא נמשכת בשופי, ברצף, בשטף בלי מעצורים...
ואולי גם ניתנה סגולה זו לעם סגולה, כהקדמה לפני קבלת התורה בכלל, "כי היכי דמָשכן מיא, מָשכן שמעתתייכו". שיימשך לימוד התורה ברציפות בלתי נפסקת, לעד ולעולמי עולמים...
*
זאת ועוד, את שלמה המלך המליכו על נהר גיחון [מ"א א' ל"ג] כדי שתימשך מלכותו. וכפי ששנינו בברייתא "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותם". [הוריות שם] מה נפלא הדבר! בהר סיני נאמר לבני ישראל: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אז ניתן להם כתר מלכות ומאז הוכתרו כבני מלכים [של"ה הקדוש מסכת פסחים]. אולי התחוללה "המלכה" זאת אף היא על נהרות סיני, על המעיין האלוקי מחורב, כדי שתימשך 'מלכותו' של כל יהודי לעד ולנצח.
*
יראה ופחד התגלו במים... הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור... מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק יעקב. כך הביעו מים רבים: בורחים אנחנו מפני פחד ה'! וכעת עמדו ישראל לפני המעמד הנורא. ויחרד כל העם אשר במחנה. וירא העם וינועו... למען תהיה יראתי על פניכם לבלתי תחטאו... גם זה משתקף מעל פני המים...
וכמובן שהמים הם מקור הטהרה וכמו כן התורה הקדושה, כפי שאמרו חז"ל: "מה המים מטהרים את האדם מטומאה - כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו" [שהש"ר א' י"ט וראה ברכות ט"ז.]. עם ישראל התקרב לקבלת התורה, בטהרת מים...
*
העוז והענווה... לפני מפל המים שזָרַם מגובה, עבר במחשבתי פעם מה שאמרו חז"ל [תענית ז.] ש"נמשלו דברי תורה למים - לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". התקשיתי אז בשאלה שאף פעם לא חשבתי עליה. מה פירוש "מה מים מניחים מקום גבוה"? וכי דבר זה מיוחד רק למים? הרי חקק הקב"ה בעולמו חוק כוח המשיכה? וכי איזה דבר אינו יורד למקום נמוך? האם יין ושכר אינם זורמים למטה? האם "אבנו סכינו ומשאו", אינם מתגלגלים במורד ההר?
ואז ב"ה, לקול מים רבים, ניצנץ איזה רעיון. וכך נראו לי אז פני הדברים. ברור אמנם שהכל זורם ונופל ממעלה למטה. אמנם בכל זאת שונים המים מכל הנבראים בענין זה. אם תראה עצים ואבנים וחביות מתגלגלים, אם תראה יין זורם לו ממקום גבוה לנמוך, תחוש מיד שמשהו אינו כשורה כאן. תקלה נפלה כאן, שינוי מהסדר, שבירה, רוח שאינה מצויה...
ואילו המים זורמים להם כך בטבעיות מלמעלה למטה, מתחילת ברייתו של עולם. מפלי מים אלה זורמים כן כבר אלפי שנים ללא הפוגה. אם יתפלא האדם על יופיים ועוצמת זרימתם, בכל זאת לא יתמה על מציאותם. הוא יודע שזרימה זו מגובה, היא חלק בלתי נפרד מנוף הבריאה, מימי בראשית, כמו ההרים והגבעות בעצמם...
וזה גופו מגדיר את נושא הנמשל של "דברי תורה מתקיימים במי שדעתו שפלה". המים הזורמים בטבעיות גמורה, מגדירים את העניו האמיתי, שמטבע מציאותו אינו עושה עֵסק מעצמו ואף ממידת הענווה שבו... הוא בכלל לא שם לב שמנמיך את עצמו, הוא לא מעלה בדעתו ששייך אחרת. הוא שפל בעצם, באמת ובתמים. וכי במה יתגאה אדם...? "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". דעתו שפלה כמים הללו, המנמיכים עצמם בטבעיות מוחלטת...".
*
נהר פלגיו ישמחו... מרוצת הנהרות מסיני שוב קוראת אלינו: קומה נא עם סגולה ולך לקראת ההר, לקראת בחירתך כעם ה'! התאזר ועשה חיל במעמדך החדש! מתוך כח ותנופה אדירה, רצף ושטף, מתוך יראה, טהרה, ענוה, אחדות תשוקה ושמחת עולם על ראשכם...
כבר גילה לנו רש"י הקדוש: שמראה 'נהרות המושכים' – משמח הלב ומצחצח תוגת הלב [משלי ט"ו ל']. כמה היינו זקוקים לכך, בחניית רפידים...
מעמד הר סיני היה גם מעמד של שמחה. כך פירש הרמב"ם באיגרת תימן שלו "מחולת המחנים" המוסב על מעמד הר סיני. "ומחולת המחנים שמחת מעמד הר סיני שהיה בו מחנה ישראל שנאמר [שמות י"ט י"ז] ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. ומחנה אלקים כמו שנאמר [תהלים ס"ח י"ח]. רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, ה' בם סיני בקודש". והרי כך כתב רבינו הרמ"א: "ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים, זכר לשמחת מתן תורה [או"ח תצ"ד ג'].
ואף על קבלתה שנה שנה, אנחנו חייבים לשמוח בסעודה בחג השבועות במאכל ובמשתה, כפי שהורה לנו רש"י הקדוש [פסחים ס"ח:] על חובת הסעודה ביום מתן תורה. "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו".
*
איגרת זו אליך, יקירי, נפתחה בריקוד יהודים מול המים האדירים. כדי ליתן ריוח להתבונן, הבה נתאר כעת ריקוד מסוג אחר, ריקוד של חג השבועות, מול 'חיי עולם' ו'תורת אמת'...
הדבר אירע בחג השבועות בשנת תרי"ז, בחצר ה"צמח צדק" זי"ע בליובאוויטש. הרבה חסידים הגיעו לשם. כמאה ועשרים רבנים, באו להסתופף בצל הרבי הקדוש וביניהם גדולי עולם, כמו הגאונים החסידים הידועים: רבי יצחק אייזיק מוויטעבסק [בעל "פני יצחק"], ר' יצחק אייזיק מהומיל [בעל "חנה אריאל"] ורבי הלל מפאריטש, [בעל "פלח הרימון"], זכר כולם לברכה. ענקים היו אלה, אדירי תורה וחסידות, מעמיקי הגות ומגביהי עבודה נשגבה...
אחרי החג, התוועד קהל החסידים יחד, בגן שליד בית הרבי ה'צמח צדק'. גדולי החסידים חזרו אז על מאמרי הרבי שנשמעו בחג השבועות; דברים העומדים ברומו של עולם, שהובנו על ידי בני העלייה בלבד. ברם מאמר אחד של ה'צמח צדק' על דברי חז"ל "בשעה שהקדימו ישראל נעשה ונשמע" נמסר אז בצורה פשוטה ומובנת לכל. תוכן הדברים סובב את מסירות הנפש של יהודים לקירבת אלקים ולקיום מצוותיו; את נחת הרוח שיש במרום ממה שיהודי פשוט ביותר מקיים מצוה מתוך חיות של יראת שמים. "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"...
*
גם פשוטי עם היו נוכחים באותו מעמד. ביניהם עגלונים שהסיעו את החסידים לחצר הרבי. יהודים פשוטים אלה בקושי הרויחו מנת לחמם ועם זאת היו בעלי מסירות נפש בקיום המצוות והיהדות.
ואמנם, כששמעו העגלונים תוכן מאמר "בשעה שהקדימו" על חשיבות פעלו של כל יהודי ומסירותו על המצוות ומשמעות הדבר בשמי מרום; קמו הם וחבריהם ופרצו בריקוד נלהב על המלים "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו".
מדי רגע התלהטו והתלהבו היהודים יותר ויותר בריקוד זה. הורמו הקולות והתנשאו המגפיים על פני הגן. הלבבות התחממו והמלים הקדושות התבהרו והתנוססו בפיהם באור האמונה הפשוטה. בעוז ובנעימה, בתשואות גיל וחדווה, הצהירו והדגישו יהודים יקרים אלה: איי... "ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו".
אש נשמתם התלקחה בהם וכך פיזזו העגלונים במחול סביב במהירות עצומה, מוסיף והולך, מוסיף ובוער... פניהם המושחרות של יהודים עניים אלה מעמל פרנסתם, האירו אז באור עליון.... אורם של ישראל קדושים השמחים בקודשא בריך הוא ואורייתא.
*
ריקוד העגלונים הפעים את לב גדולי העדה, עד לאחת... השתוממותם לא ידעה גבול. הם ראו את הנקודה היהודית בלהט עוזה אף ביהודים אלה. "מה אתה אומר?" פנה רבי יצחק אייזיק מוויטעבסק לחבירו רבי הלל מפאריטש. "מה אתה אומר ל"ונתן לנו תורת אמת" של נחום בעל עגלה...?".
ומה אתה אומר" השיב רבי הלל מפאריטש, "על רוממות 'וחיי עולם נטע בתוכינו' של שלמ'קה שמייסער" [העוזר לעגלון] ושל שלום ה'לאטוטניק' המטליא... אף עשיר כרוטשילד איננו שבע רצון מכל חיי עולם הזה שלו, כמו שהם שמחים בחיי עולם"...
*
ואז פתח הגאון והחסיד, רבי יצחק אייזיק מהומיל, ואמר: "הריקוד הנאדר הזה של יהודים אלה, יביא אותם למקום גבוה ביותר. הם אינם מבינים את הכתוב בתורה ובכל זאת בוערת אמונתם בהצהרת "תורת אמת" נאמנה כל כך...
פה מפיק מרגליות היה רבי יצחק אייזיק, וכך התחיל לתאר בשפה ברורה את ביאת הגואל ואת תחיית המתים. איך שמשה רבינו יעריך את היהודים האלה בעלי מסירות נפש לתורה וליהדות. אדון הנביאים יקרבם אליו וירקוד עמהם. ודוד מלך ישראל ירקוד את הריקוד האמיתי, עם אומרי התהלים הפשוטים, שאמרו את הפסוקים באמונה פשוטה ונלהבת, אף בלי להבין את הכתוב שם...
*
צא ולמד מה יקרו נשמות ישראל. אני נזכר כעת באחד מרבני חב"ד הותיקים, אדם גדול מאד בתורה וכל הליכותיו אומרות אצילות נפלאה ודרכים מחושבות. הוא היה פעם בטורונטו בשעת תקופה קשה שעברה עליו ל"ע. בני משפחתו הציעו לו לנסוע לאיזור מפלי ניאגרה, בכדי לראות את נפלאות הבורא וגם כדי לשובב את נפשו. הוא ענה להם חרישית, בטבעיות כנה ובחיוך עדין. במלים ספורות ועמוקות קבע יסוד נאדר: "בכדי לראות נפלאות הבורא כאלה, אינני זקוק לנסוע עד לשם, אני מתבונן בעומק נשמת ישראל ורואה יותר מזה...". וכל נשמה יהודית בכלל...
*
מים עמוקים... עומדים לקבל את התורה מחדש. כמה שייך ללמוד ואף לשאוב חיזוק מכל דבר בתורה. מדברי רבותינו בעלי התוספות בכמה מקומות, למדנו על חשיבותה של מחט, אפילו אם אין בה שוה פרוטה... בענין מודה במקצת הטענה למדנו זאת, בדין זה של חיוב שבועה זקוקים מן התורה ל'דבר חשוב' ודבר זה נלמד מן הפסוק כי יתן איש רעהו כסף או "כלים".
בעלי התוספות מחדשים שממלת "כלים" למדים אנו שצריך דבר חשוב. ואיך? וכי כל כלי הוא חשוב? מלמדים אותנו התוספות שכן! כל כלי נקרא חשוב מפני מטרתו. אפילו מחט שאין בה שוה פרוטה, בכל זאת חשיבות גדולה יש לה, מפני שראוי לעשות בה מלאכה גדולה. [תוס' שבועות ל"ט: ועוד]
*
דבר גדול נאמר כאן הנוגע לחיינו בכלל... בזה נפתח לנו שער למחשבה והשקפת עולם שלימה. בעלי התוספות הורו לנו כאן, שחשיבותו של דבר איננה נמדדת תמיד לפי ערך החפץ כמה הוא שוה בשוק; כי אם גם לפי היכולת שלו, לפי מה שעוד יכול להיות לתועלת, במה שיכול לפעול גם מחר ולאחר זמן!
הרי מחט פשוטה אין לה ערך ממוני כלל בהלכה. היא איננה שוה פרוטה! ובכל זאת לפי דעת התוספות, חשיבות גדולה יש לה למחט, מפני שראויה לתקן בה אף בגדי מלכות. מבלי כוחה של מחט, לא היה אותו הבגד ראוי לשימוש. זאת ועוד, גם אם עדיין לא נתפר במחט זו כלום ואף אם הבגד עדיין אינו בעולם, בכל זאת ראויה היא המחט לכך, ובדבר זה מייחסת לה התורה תואר של חשיבות. די במה שב"כוחה" לפעול ואף אם לא נעשה עדיין כלום בפועל. דברי תוספות האלה, הובאו בסמ"ע [חו"מ סי' פ"ח] וכך נחרתו בין חוקי החיים, ב'חושן המשפט' שלנו...
*
ר' ישראל! נחזור על הדבר שוב. מדברי התוספות למדנו שיש ערך מיוחד מאד של חשיבות על מה שבכוחנו לפעול למחר.... מתוך דברים מפעימים אלה, נתעורר ונוכל לקיים הרבה מאד. הדברים יביאו תועלת לנו ולאחרים הזקוקים לעידוד ולהרמת רוח. מתוכם נדע איך להרים את דגל החשיבות ביחס לכל יהודי ממש. אחרי ההתבוננות בקביעה זו, מי מכולנו לא נערך לכלי חשוב העומד בפני תפקידו? מי מאתנו אינו ראוי לפעול בעתיד, דבר גדול בתחום המיוחד לו?
*
אף אם יחשוב אדם על עצמו בשפלותו שחלילה אינו שוה כלום... נניח לרגע שהוא צודק! האם גרוע הוא ממחט שענקי עולם קראו לה 'דבר חשוב' לפי כוחה בעתיד...? יתר על כן, וכי על חוטים ובדים מדובר כאן? וכי על דומם זעיר מדובר כאן, על חוט ברזל קר ונוקשה הנאבד מרגע למשנהו? מדובר על י-ה-ו-ד-י! בן עם קדוש!!!
יקירי! ארבע דרגות יש בבריאה, דומם, צומח חי ומדבר. ידועים דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי [מאמר א'] שדרגת ישראל היא מדרגה חמישית מֵעל גביהם. בן ישראל הוא צאצא לאיתני עולם, בן עם הנבחר, שיש לו נשמה חלק אלוק ממעל ומקושר לתורה וקדושה. ואם מחט בפחות משוה פרוטה נקראת דבר חשוב, כמה רבבות מידות-ענק של חשיבות נייחס כעת ליהודי?!
המחט חשובה מחמת עתיד תפירותיה. והיהודי הרי כל עוד בו נשמתו מסוגל הוא לפעול גדולות ונפלאות ממש! הוא ראוי לתקן נשמה היקרה מכל יקר שניתנה לו. והוא ראוי למלאות את תפקידו המיוחד עלי אדמות. המיוחד ממש...
*
לפעמים מסתובב אדם בעולמו כשהוא עטוף שפלות מדכאת. אין הוא מוצא בעצמו דבר ערך. אין בו מתום של סיפוק מהשיגיו ואיננו צוהל לקראת יום המחר. הוא מאוכזב מן העבר שלו, והעתיד נראה לפניו אפל ושפל. "מה אני ומה חיי?" חרות על דגלו העלוב. היצר מכניס בו דמיונות שוא ומוסיף להשפילו ולרמסו. מה אתה כבר יודע, מה כבר פעלת בשנותיך, הרי בזבזת את שנות חייך בהבלים, מה אתה כבר שוה לעומת אחרים. וכך מכבה הוא את אורו ואת מרצו ופורש עליו רשת איומה, רחמנא ליצלן.
הוי! אילו היה ברור לו ליהודי אהוב זה, מה שקבעה תורתנו ביחס לערך החשיבות באמת; אילו ידע וחש זאת, היה מתגבר והולך ונרתם למלאכת התיקון. על פי מה שכתבו בעלי התוספות, אף אם דרשה התורה שיהיה בדין מסוים "דבר חשוב", הרי המחט בכלל אף אם אין בה שוה פרוטה. אף אם נמצאה כעת המחט בין הגרוטאות ולא נפעל בה עדיין כלום מאז יצירתה, שנים על שנים... ענקי עולם קבעו ופסקו על המחט הזולה שבכלים: שבכל זאת חשיבות גדולה יש בה, שראוי לעשות בה מלאכה גדולה. לא דבר חשוב גרידא אלא חשיבות גדולה!
ורמז חדש יאיר לנו כעת במאמרם ז"ל: "פתחו לי פתח כחודה של מחט". מתוך ערכה של מחט יש לפתוח את הפתח, לראות ולהשתכנע כמה יש חשיבות יש ליהודי שעבודתו המרוממת לפניו...
*
ידועים דבריו של ה"בית אהרן" מקארלין זי"ע שפירש את המקרא "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" [תהלים קי"ט] חישבתי מלשון חשיבות! "להחשיב בעיניו כל דרך וכל פעולה שהוא עושה בעבודת השי"ת ולהאמין ולידע שכל פעולה באיזה מדרגה שהיא, פועלת למעלה למעלה!". [מ"ח. ועוד]. ולפי האמור, לו אף אם ראוי ומסוגל האדם לפעול פעולה כל שהיא, הרי גדולה חשיבותו, אדם רם מעלה הוא, עוד טרם הקיום.
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה לקבל את התורה באהבה ובשמחה,
שנזכה להתחדש ולהתקדש תמיד
בזרם מים אדירים הנובעים מסיני...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 530.docx
- (47.32 KiB) הורד 130 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בְּשִׁירֵי עוּזֶּךָ...
שירת ההתחזקות בספר תהילים
דוד המלך משורר הייחוד והאמונה
והדבקות בתורת ה'
לר' ישראל יקירי שליט"א
סעודת ליל שבת קודש בלתי נשכחת... ישבנו בצוותא חדא של נועם הנשמות, עם אחד מיקירי חסידי סלונים, איש אשר רוח בו; ת"ח בעל מחשבה ובעל נפש בצורה נדירה. השראה מרוממת של שבת שררה באויר. שמחת השבת התגברה והלכה בתוקף אהבת ישראל. מה ידידות מנוחתך...
דברי תורה וחסידות, דברי חיזוק והתעלות שפעו והרימו את הבית כולו על יושביו. סיפורים ועובדות מצדיקי הדורות חיממו את הלבבות. מדי פעם נאחזו ידים ואז יצאנו במחול על מקומנו.
נקודת ההתחדשות בסעודה זו, היתה דברי קדמונינו ז"ל, שליל שבת הוא בבחינת "קידושין" לשבת. [אבודרהם, מהרש"א שבת ל"ב.] ומה שנתעורר בשעתו לבאר זאת על פי סוג מיוחד של קידושין: "שב עמי בצוותא". [קידושין ס"ג.]. השבת מתקדשת מתוך הישיבה, עמה בצוותא...
ניגונים ערבים נשמעו אז, שירות ותשבחות למלך יוצר כל, מקדש השבת ומברך שביעי. גם מאכלי השבת נתבלו בטעמים ומנהגים, להודיע יופיה וטובה של מורשת ישראל הנצחית. באחד הרגעים הכסופים פצח מיודעי החסיד בשיר, בלחן מלא החִיות של הרבי מסקולען זי"ע. "ועינינו תיראנה מלכותך, כדבר האמור בשירי עוזך, על ידי דוד משיח צדקך" - - -
*
בשירי עוזך... באותו רגע נכנסו המלים ללב, במובנן המיוחד. הופתעתי מאד. מדי שבת בשבתו הנני אומר ושומע זאת, אלפי פעמים מאז שנות הילדות. ועם זאת, מעודי לא חשבתי ולא עמדתי על המשמעות המופלאה שבהן. געוואלד! את ספר התהילים כולו על כל מזמוריו, פסוקיו ותיבותיו, תימצתו קדמונינו ז"ל מתקני נוסח ה'קדושה', במלה אחת: "עוזך". כדבר האמור בשירי ע-ו-ז-ך!!!
תיבה זו: "עוזך" בעומקה, רומה והקיפה לאין סוף, כוללת את תפילות דוד בו ישי. מזמורי תהילים נאמרו והושרו על כך ומתוך כך; הכל נעטף בעוז, הכל מתפרש בעוז, הכל מתחזק בעוז ה'. כל שיר ושבחה, הלל וזמרה, כל תפילה, תחינה ובקשה, כל שוועה והשתפכות הנפש, של דוד המלך, נחתם בטבעת של עוז ... הלא דבר הוא?!
*
בשירי עוזך... נשמע כאן שה'בריח התיכון' של ספר תהילים הוא: שירת עוזו, כוחו הבלעדי והאינסופי של הקב"ה. "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי". [תהילים נ"ט י"ז]. "אשרי אדם עוז לו בך". וכפי שפירש רש"י עוז לו בך - אשר שֹם אותך עוז מבטחו. [תהלים פ"ד ו'].
דוד המלך דבוק בכח ה' הכל יכול, ועל זה שר את שירתו; בו יתברך הוא מתחזק, הוא בוטח ובטוח בעוז ישועתו. אליו הוא מתפלל וקורא בחָזקה: ה' עוזי ומעוזי... ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי... עוזי אליך אזמרה... אליו הוא דורש: דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד... תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה...
וכמו שנאמר על מלך ישראל בעצמו: "ויתחזק דוד בה' אלקיו". מתוך דבקות עילאית בה' בכל זמן ומצב. ואכן על זאת אמר בשעה שהתנדב העם לבית המקדש: ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל... [דה"י א' כ"ט י"ב].
*
בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי [תחזקני] בְנַפְשִׁי עוֹז. [קל"ח ג'] ופירש הרד"ק: "ביום שהייתי בצרה, נע ונד, וקראתי אליך, ועניתני והושבתני במרחב מהצרה, תרהיבני בנפשי עוז, בזה הדבר תחזקני בנפשי בעוז. כלומר, נתת חוזק גדול בנפשי על אמונתך, כי ידעתי כי אין קֵל זולתך ואתה רואה ומשגיח בעניני בני אדם".
דוד מלך ישראל מוקף תלאות מבית ומבחוץ, יום יום וכאביו, יום יום ותהפוכותיו. כלימה ובזיון מנת חלקו, מלחמות, נדודים ואבידות קשות. רודפיו אינם נותנים לו מנוח. גדול הכאב במדבר יהודה, במערת עדולם וביער חרת. נרדף הוא המלך, במחשכים ובסבל, בבריחות ונדודים. ועם כל זאת נהיה מלכנו הנצחי, דוד בן ישי, משורר "שירי עוזך". ויתחזק דוד בה' אלקיו.
מפה קדשו נובעת תמיד שירת העוז, ההתקשרות וההתחזקות בה'. דברי התהילה לבורא יתברך שמו, הבוקעים מלבו, אין להם דמיון בעולם השירה. מכינורו שופעים צלילי שמחה שלא נשמעו כמותם עלי אדמות, פסוקי זמרה ופרקי הלל, שירת צמאון לאלקים ושירת אהבה לתורה הקדושה. מָלא הוא ספר תהילים בקריאות שבח והודאה לה', תקוה ובטחון, קריאות הממלאות כל חללו של עולם.
לקול כינורו קם המלך כל לילה ולילה, במחשכי החיים, בשעות האפילות ביותר התעורר דוד, התחזק והדף בגבורה את כל המעיק והכואב, וכך הדליק בנפשו את האש הגדולה, להודות ולהלל ולעסוק בתורת ה', ללא הרף ולשיר "שירי עוזך" בכל עת, ערב ובוקר וצהרים. כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלקים...
*
"תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ" [תהלים ע"א כ"ג]. רבינו משה חיים לוצאטו פירש מקרא זה בצורה מדהימה: "כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהילותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית..." [מסילת ישרים פי"ט].
כך נשמעת שירה זו מפני נעים זמירות ישראל: פדית את נפשי ה' מכבלי החול והחולין, ועכשיו מתלהטת היא בשמחה לפניך, ושפתי מתרוננות מאליהן בשירה ובזמרה...
*
נעים זמירות ישראל כולו אומר תפילה, כולו אומר עוז בטחון בה' לבדו. כי אתה תקותי ה' אלקים מבטחי מנעורי... עליך נסמכתי... ואתה מחסי עוז... אך לאלקים דומי נפשי כי ממנו תקותי, אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט. אך הוא! אין עוד מלבדו!!!
עוז וחדוה... הוא המלך הנראה כרובץ תחת משא הצער והיגון, הוא הוא שהגיע לשיא השמחה וכך שימח לנצח עליונים ותחתונים עמו! הוא הנראה כנרדף ומוכה, "אין מתום בבשרי", כל כולו אומר שירת "לבי ובשרי ירננו אל קֵל חי". "אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'". בזוהר הקדוש [ח"ב ק"ז.] נאמר עליו, שהיה "בדיחא דמלכא" המשמח במרום כביכול...
*
דוד המלך נולד בחג השבועות, ביום קבלת התורה, וביום קדוש זה מלאו שנותיו. הרי זה אחד מהטעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות, כיון שמגילת רות מוליכה אותנו אל השתלשלות מוצאו: "וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד"
מי שיש לו אוזן קשבת ולב רגיש, תתפעם רוחו מצליל המלים האחרונות של מגילת רות. וישי הוליד את ד-ו-ד. הרגשה פנימית דקה מן הדקה היא. רגע זה בחג השבועות מלא הוד מלכות ושירה... סיום המגילה בלידת דוד, מעוררת את הנפש. אז התחיל עידן חדש של נצחיות. דוד מלך ישראל חי וקיים. מלכות בית דוד שאנו מייחלים בכל יום להופעתה מחדש. את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך. אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב [מלשון "ולא יכזבו מימיו" - רש"י]. זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִי...
*
שירי עוזך...דוד המלך גילה כמו כן, ש"עוז" מתפרש על התורה הקדושה. [שהש"ר רבה א' כ"ג וראה זבחים קט"ז]. " ה' עוז לעמו יתן". "אתה וארון עוזך". ואכן, אורו של דוד המלך התחיל לזרוח ולהאיר בחג השבועות, יום אשר עמדנו לפני ה' בחורב. בקשרים מיוחדים התחברו חיי דוד המלך עם יום זה שניתנה תורה בו.
מעמד הר סיני הוא יום התגלות אלקית, "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". אז ביום השלישי נפתחו כל השבעה רקיעים, וכל הבריאה כולה ראתה את יחודו ואחדותו של הבורא יתברך – "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּו...!".
שירת דוד המלך ארוגה כל כולה ב"אנכי ה' אלקיך". מכל ספרי נביאים וכתובים, מוצאים דווקא בספר תהילים את המלים: "אנכי ה' אלקיך" כעין מה שנשמע מפי הגבורה בהר סיני בקשר ליציאת מצרים. "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו". דוד המלך מוסיף, שמשום כך ראוי לבקש מאדון הכל, שומע תפילה, את משאלות הלב. "הרחב פיך ואמלאהו"... [תהילים פ"א י"א].
*
במעמד הר סיני שמענו וקלטנו את "עשרת הדברות" שנפתחו ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". במקרא זה נתחייבנו במצות האמונה שהקב"ה הוא בורא העולם ו"פועל כל הנמצאות". [רמב"ם ספר המצוות עשה א'].
ובהמשך הפסוק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", טמון גם חיוב האמונה ביציאת מצרים ואף מה שביכולת הקב"ה להוציאנו מכל 'מיצר' שהוא, תיכף ומיד! וזה היה תחילת דיבורו של הקב"ה אלינו מסיני. אחד מרבותינו בעלי התוספות, רבינו יצחק מקורביל, בעל הסמ"ק [א'] הזכיר בין חיובי מצוה זו "אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם". זה נכלל בדיבור הראשון ששמענו על הר סיני, מפי הגבורה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אני רוצה שתאמינו בי שאני עתיד להושיעכם... חובה היא להאמין זאת, חובה גמורה!
*
ואמנם כן, שירי העוז שבספר תהילים, שירת האמונה בה' שהביע דוד ברוח קדשו, החדירו גם הם בעם ישראל לדורותיו את תחושת "אנכי ה' אלקיך", באמונה חושית. חסדי ה' עולם אשירה, לדור ודור אודיע אמונתך בפי. וכמו כן, ההתחזקות לקראת גאולה וישועה כללית ופרטית מכל מיצר שהוא.
ייחוד ואמונה וידיעת ה'. דוד המלך קרא וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו: שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט! מה נשגבו דברי הרמב"ם שהביא הרד"ק [תהילים ט"ז] על הפסוק הזה. הרמב"ם פירש "שויתי ה' לנגדי תמיד – כאילו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם אף כהרף עין, כי רגיל הוא להשתמש עמה, לקלות תנועתה... דוגמא היא יד ימינו של אדם איך שאין להסיח דעת אף פעם מנוכחותו של הקב"ה סמוך לו ממש...
הוי! לא אירא רע כי אתה עמדי... דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך... דוד המלך לא הפסיק מלהחדיר את ה"אנכי" מתוך ביטול גמור לרצון ה' יתברך...
*
אשרי אדם עוז לו בך... איש חסיד חי בדורנו, מורם מעם ושמו רבי לייבל קוטנר ז"ל מתל אביב. רבי לייבל היה יהודי בר דעת, ובעל מוח חריף, מנהיג באמונה, בחסד ובגבורה. ועם זאת היה איש המעשה, איש חי ורב פעלים. במיוחד נודע רבי לייבל לאחר חורבן אירופה בין אנשי שארית הפליטה, בפעילותו העצומה למען צעירי ישראל שרידי אש וחרב, שהתגוררו לאחר המלחמה במחנות באיטליה. הוא התמסר ודאג עבורם כאב גם בגשמיות וגם ברוחניות וכך נהיה להם מורה ומחנך בדרכי החיים.
ידיד ת"ח מבין דבר, תימצת לי פעם את ייחודו של ר' לייבל בשתי מלים: "תוקף הדעת". שֵֹכל התורה והנהגת היהדות ניצבו סביביו כחומה בצורה. הוא לא איבד עשתונות אף בשעות הקשות ביותר וידע את אשר לפניו, מתוך שליטה מלאה על חושיו וכוחותיו. בהנהגתו היווה דוגמא לעם הנבחר שנשאר בעליונותו. גם אז לא שכח את ה"והייתם לי סגולה מכל העמים". גם בעמק הבכא שמר על צלם האלקים, על גדרי היהדות לרבות אכילה בכבוד ובאיפוק. הוא לא נכנע ולא נשבר. הוא לחם נגד 'נפש הבהמית' מבפנים ועמד כארי מול חיות הטרף מבחוץ, בתוקף הדעת!
*
בתקופה הראשונה של שנות הזעם, נמצא רבי לייבל במצור ובמצוק, בעיר מגוריו לאסק. הוא לא ידע מה עלה בגורלם של בני משפחתו שנלקחו ממנו באכזריות. והנה פגש אז את ר' לייבל איש נכבד, שנמנה על "פני" העיר לאסק, גם הוא מוקף בחבלי צער ויגון. מתוך נימה של ייאוש, פנה אליו בשאלה: "נו, לייבל, מה יהיה?..."
"מה יהיה?" - אתה שואל, "יהיה בדיוק כמו שהיה עם דוד המלך...!" - כך השיב לו ר' לייבל על אתר. אותו יהודי נכבד הביט עליו בתמהון, והתפלא: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"?! איך מגיע לכאן דוד המלך? רבי לייבל התחיל להסביר לו את פשר דבריו המופלאים, תוך כדי שהוא מצייר לפניו את התיאור הבא:
"קינד קרוין" [ביטוי של חיבה שהיה שגור על פיו של רבי לייבל] הסכת ושמע: "יושב לו בחור צעיר על הרי יהודה, מסביבו רועים להם במנוחה בני הצאן, הכבשים והעזים. לידו מפכים להם במנוחה מי נחל בשלוה, הסביבה כולה אפופה ברוגע אצילי, "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני".
"התשלובת הנפלאה של שמי התכלת, זמרת הציפורים, עם כל ההוד וההדר של מראה הטבע הנשקף לנגד עיניו, מביאה את הָעֶלֶם לידי השתפכות נפש עזה, וממעמקי לבו מתפרצת לה הקריאה: "מה רבו מעשיך ה'..." כל כולו, "כל עצמותיו תאמרנה" שירי שבח והלל, ודברי הודאה עמוקה להקב"ה על הבריאה כולה. כלום לא חסר לו בעולמו הנהדר של הקב"ה"
"כך עברו עליו ימים רבים, ימים של שביעות רצון מלאה, ימים של שלוות הנפש. והנה, לפתע, נקרא הבחור הצעיר אל הנביא... "שמואל הנביא קורא לך...!" הגיעה אליו השליחות הדחופה. דוד מתייצב לפני שמואל הנביא. והנה לוקח הנביא על פי צווי מפורש מהקב"ה, את קרן השמן, יוצק ממנו על ראשו, ובכך הוא מושח אותו למלכות, והעלם דוד הוכתר למלך ישראל... בזאת מילא שמואל הנביא את שליחותו בדבר השם. "ויקם שמואל וילך הרמתה".
"ומה קרה עם המלך הצעיר מאותו רגע גורלי ואילך? לא עברו ימים רבים והוא כבר אינו מוצא מנוח. באשמורת הלילה נאלץ לברוח מבעד לחלון, "וילך, ויברח, וימלט... באחת הפך המלך דוד להיות נרדף, הוא נמלט ממחבוא אחד אל משנהו. חייו הפכו להיות מרים ומיוסרים... מה אירע לה לאותה שלוות הנפש שהיתה מנת חלקו ואושרו עד לא מכבר? תחת זאת, מכל פינה, מתחת כל עץ רענן, מאחורי כל סלע וצוק, מנשבות עליו רוחות סערה של פחד ומורא, המטלטלות אותו טלטלות אימים..."
עד כאן התיאור הנפלא אותו היטיב רבי לייבל לצייר לפני איש שיחו. ומכאן ואילך המשיך רבי לייבל להרצות לפניו את משנתו הסדורה, משנת חייו עליה עמל במשך שנים רבות לאור תורת רבו ה"אמרי אמת" זי"ע, ומתוך יגיעת נפש ובשר לאין שיעור, והיא שעמדה לו בזמנים הקשים ביותר.
"מה היה עושה כל אדם מן השורה, לו היה נקלע למצב שכזה, כמו שאירע לדוד המלך? הוא היה הולך אל הנביא הקדוש וטוען כלפיו: "אנא בטובך, מה תועלת יש לי מהמלוכה הזאת? הרי הרבה יותר טוב היה לי בימים שקדמו לאותו רגע שבו הכתרתם אותי למלך על ישראל, טוב לי אז מעתה, אנא נביא נכבד, קח בחזרה את כתר המלוכה, ואני אשוב אל השדות המוריקים, אל עדרי צאני. "אשובה אראה צאני אשמור" חוזר אני אל השירים והזמירות שלי, אל אוירת הרוגע והשלוה שהיתה נחלתי...".
*
"אלא שדוד המלך הוא לא עשה כן" - ממשיך רבי לייבל ואומר בלהט: – "דוד המלך הוא יהודי! יהודי הנכנע כל כולו לפני רצון השם...! שכן מאז ומתמיד ידע דוד המלך ששלות הנפש וחיי המרגוע שהיו נחלתו בעת היות רועה את הצאן, היו רק שאולים מאתו יתברך שמו... ולכן כעת, כאשר הגיע אליו שטף של עתות מצוקה, זמנים של יסורים וסבל, הוא לא התאונן. הוא כפף את ראשו בהכנעה לפני אדון הכל, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אם כך הוא רצונך, הנני מוכן ומזומן... אם זה התפקיד שלי, עשה נא עמי כרצונך..."
ומתוך אמונה צרופה זו המשיך דוד המלך לרוץ ולהימלט ממערת מסתור אחת אל רעותה, ממקום מקלט אחד אל השני, ומלבו הטהור ומפיו הקדוש בוקעים ועולים להם ללא הרף שירי תהלה נפלאים לבורא עולם, שנחקקו לנצח בספר תהילים...!" [ע"פ הספר "תחיינה העצמות האלה" - ספר נדיר של גבורה יהודית רוחנית]
וכך רמז לו ר' לייבל לאותו יהודי, שלעת אשר כזאת כבר התווה דוד המלך את הדרך, מתוך ביטול וקבלת גזירת שמים... ר' לייבל זה ידע את תפקידו בכל מצבי חייו. בפרט בתום החורבן הרגיש שהגיעה שעתו לפעול ביותר. דווקא בשעה שאדם רגיל היה שקוע בה במצבי נפש קשים. קם כגיבור והנהיג באומץ קבוצות פליטים בדרך התורה והנהגות של מוסר היהדות. הוא חיזק ואימץ נפשות נכאבות, בנה והקים את שרידי האש בדרכי התורה. הוא הבין לבם הכואב גידל אותם בחיבה וגם חינכם בתוקף הדעת, ודאג לכל מחסורם במרץ, באחריות ונאמנות ללא גבול.
*
לקחו של ר' לייבל מחיי דוד המלך הוא עמוק מאד. הוא שאב מענין מלכות בית דוד המלך את יסוד הביטול וההכנעה לרצונו יתברך. "בטל רצונך מפני רצונו". שורש שיחתו של חסיד מופלא זה, תופס מקום נרחב ברבדי יהדות ובמחשבת החסידות בפרט. יסוד המלכות בישראל הוא דווקא ביטול היש והעצמיות לעומת ההנהגה העליונה. דוד המלך אמר "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי... שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ" הוא אינו מרים את עיניו. הוא דומם לגמרי...
*
ה"צמח צדק" זי"ע בספרו "דרך מצוותיך" מדגיש ענין זה היטב ב"מצוות מינוי מלך" שלו וזה לשונו: "והנה המלך בעצמו בטל לאלוקות וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: אם לא שויתי ודוממתי, דהיינו שנגע הביטול לה' כל כך בלבבו, עד שגם בגשמיות לא היה יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחינת 'יש' ו'דבר מה', אלא היה כמו בחינת דומם שאין לו תנועה וזהו העיקר במלך; שמחמת זה נקרא מלך שהוא מרכבה למדת מלכותו יתברך ... כמו ביטול מרכבה לגבי הרוכב ... עכ"ל
כך מבאר ה'צמח צדק' את כל ענין המלכות בישראל. המלך מתבטל כולו לרצון ה' יתברך וכך מושך הוא את לב העם לנהוג כמוהו. מתוך שהם כפופים למלך וסרים למשמעתו, הרי שממנו ילמדו ויעשו. "ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטילים למלך, הרי נמצא בו ועל ידו הישראל בטילים לאלקותו יתברך וזאת היא עבודת המלך תמיד..."..
זאת ועוד, ה'שפת אמת' כתב שדווקא על ידי ביטול זה, של דוד המלך "שלא היה איש פרטי" אלא כולו מתבטל להקב"ה ולטובת הכלל, היה בידו לעורר את לבבות ישראל, בדבריו שבמזמורי התהילים [שפ"א חנוכה תרמ"ד].
*
בשירי עוזך... משורר שירת "אין עוד מלבדו" בתוקף הכיסופין, היה דוד המלך בכל דרכיו. הבה נקח לדוגמה את המזמור שאמר דוד המלך במדבר יהודה, מזמור ס"ג. הוא היה נרדף על חייו באותה עת. הלא חיפשו אחריו, ביקשו את ראשו, האשימו אותו בתור מורד במלכות. אל מדבר יהודה ברח ממואב, שם השאיר, תחת השגחתו של מלך מואב, את כל משפחתו, אביו ואמו ואחיו. הוא מסתתר כעת במדבר יהודה, בודד, אף אחד אינו יודע את מקום המצאו.
הרעב מוצץ את לשד עצמותיו, הצמא בוער בקרבו, האויר מסביבו חם ויבש, הָרי המדבר הצחיחים מתנשאים ומקיפים אותו מכל עבר, יחד עם האווירה מדברית של "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם", מצבו חָמור וקשה, וכל עזרה אנושית לא נראית לו לעין, תומכיו וידידיו נמצאים הרחק מאד ממנו. ושם בתוך תוכו של השממון הצחיח עומד לו פליט גלמוד ובודד, כערער בערבה, וכל כולו שיר מזמור, כל עצמותיו אומרות רינה ושירה. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים...
*
על "כמה לך בשרי" פירש רש"י הקדוש: "לשון תאוה, ואין לו דמיון", [בפשטות, כוונתו שאין לתיבת "כָּמַהּ" דמיון וחבר במקרא] כמה נפלאים הם דבריהם של רבותינו, גדולי החסידות: "לשון תאוה, ואין לו דמיון" – לתאוות לבו ולכיסופיו העזים של דוד המלך להשיג קירבת אלוקים, אין לו דמיון, לא מצאנו אצל זולתו כיסופים כאלו עזים לאלוקות, עד שגם הגוף, "בְּשָׂרִי", ישתווה בתאוותיו אל תאוות הרוח והנשמה, לזה אין דמיון...
*
הנה עומד כאן מלכנו דוד ומזמר את שירת מדבר יהודה, הוא אינו קורא לעזרה, הוא אינו מתאונן על המצב המדכא בו הוא נמצא. הוא מתרומם לגמרי מעל מצבו ומבקש רק דבר אחד בלבד. לעלות ולהתעלות למקום גבוה שאין בו שום מציאות אחרת, זולת הזדככות מהחומר וכמיהה גוברת לאלוקות... הוי! צמאה לך נפשי...
*
שירי עוזך... ספר התהילים הוא מאגר אמונה ועוצמה עילאית, 'תחנת כוח' לכל נפש. לפני שנים הזדמן לי להיות בשבת התחזקות יחד עם חסידי סקוירא. בליל שבת התבקשתי לומר כמה מלים של עידוד. בין הדברים על המסורת ו"אל תטוש תורת אמך", הזכרתי את האמהות של הדור העבר, שחיו בתכלית האמונה הפשוטה. במעמד זה הוצאתי את ספר התהילים של אֵם אמי עליה השלום, התהילים רווי הדמעות שנשאר לי מעזבונה של סבתא. התהלים בעל הדפים הצהובים, המקומטים, הבלויים מרוב שימוש, לא מש מידה לכל אורך שנותיה, שנים ארוכות ובתוכן גם קשות מאד, מלאות אמונה פשוטה. תמיד התחזקה בספר התהילים.
הגבהתי את הספר ואמרתי לציבור הנלבב, שבזכות תפילות האימהות בכלל, נשארו הדורות קשורים לאמונה ולתורת ה'. כעץ שתול על פלגי מים...
סיפרתי על התמונות הראשונות של ימי שחר ילדותי, שנותרו חקוקות בזכרוני לנצח. על רקע פסוקי התהלים של אֵם אמי, תחנותיה ותפלותיה. טל ילדותי מזוג בדמעותיה החמות בעת השתפכותה לפני קונה, כששֵם שמים שגור תמיד על פיה...
לפעמים ישבה בחדרי בלילות ואמרה פרקי תהילים. כך נרדמתי מתוך תחינותיה החרישיות והנרגשות, שנאמרו מלה במלה, פסוק בפסוק, ופרק אחר פרק... אז רחפו צלילים שקטים של אמונה פשוטה. קול דממה דקה של אשה כשרה מדורות עברו, שלמרות כל מה שעבר עליה, האמינה בתוקף רב בחי העולמים, שהכל בידו ומידו, וכל מעשיו בצדק. וכך לא הפסיקה מלהתפלל ולהודות! הוי! דאס אויסגעוויינטע תהילים'ל, שהתחזקה בו. שירי עוזך שנקוו בהם פלגי מים...
*
ובאותו ליל שבת, אחרי הסעודה ניגש אלי אחד מזקני החסידים שהיה שם, איש אציל נפש ונשוא פנים. הוא הציג את עצמו כנכדו של הגה"ק מגאלאנטא רבי יהושע בוקסבוים הי"ד. בפיו היתה בקשה שמאד נגעה ללבי: "המנהג אצלנו לומר את כל ספר התהילים בבוקר לפני תפילת שחרית, אני מבקש רשות לומר זאת הפעם, בספר תהילים של הסבתא...".
התרגשות רבה עברה בי למשמע בקשה זו. נעצתי מבט במי שישב ממולי וראיתי מאור פנים של שבת וכובד ראש, זוך ותמימות אצילה. כנראה שהאמונה הפשוטה והתפילות מעומק הנשמה לקחו את לבבו. הוא רצה להצטרף לאותן התפילות ואותן הדמעות. איש יקר רוח מגזע נעלה ונשגב בישראל, מבקש את ספר התהילים ההוא דווקא... את דבריו לא נימק. הבעת פניו האצילות הסבירה את הכל. והדברים נקלטו מלב ללב...
*
שירי עוזך... אין עוז אלא תורה. דוד המלך חי לימד והראה בשירתו, לא רק את עצם קבלת התורה בסיני, אלא גם את האירועים שנלוו למעמד הר סיני. חלק גדול מדרשות חז"ל שבסוגיית מתן תורה שבמסכת שבת, על מה שהתרחש במעמד הנשגב, נלמדו מפסוקי התהלים, שאמר דוד המלך ברוח קדשו.
באופן מיוחד באים שם לידי ביטוי, החיל והרעדה שנלוו למעמד מתן תורה... הקולות והברקים, והחרדה שהקיפה את העולם כולו בעת שניתנו עשרת הדברות לישראל. "קוֹל ה' בַּכֹּח, קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים" [תהלים פכ"ט], במלים אלו משמיע נעים זמירות ישראל לאזנינו את הקולות האדירים והנפלאים של מעמד הר סיני. ועל כולם קולו של הקב"ה, שכביכול "בשעת מתן תורה צימצם את קולו לפי כוחן של ישראל" [רש"י שם], והיה הקול מגיע לאזניו של כל אחד ואחד לפום דרגתו, ולפי כלי הקיבול שלו.
*
קוֹל ה' חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׂ" – קולו של הקב"ה בעת עשרת הדברות יצא כביכול מפיו בלהבות אש, וכך הוא גם נחקק על לוחות הברית... [רש"י שם].
על הרעד הגדול, רעידת האדמה העולמית שהתרחשה בעת מתן תורה, גילה לנו דוד המלך גם בפרק ס"ח: "אֶרֶץ רָעָשָׁה, אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ", משמים טפטפו טפות של "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת", שאת מהותו מסבירים לנו חז"ל [שבת פ"ח], שהקב"ה הוריד עליהם "טל שעתיד להחיות בו מתים" והוא שהשיב לתחיה את נשמתם של בני ישראל שפרחה מגופם מרוב פחד, בשעת כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה בעשרת הדברות.
גם על הליווי של עשרות אלפי המלאכים שבאו למעמד הר סיני מספר לנו דוד ברוח קדשו: "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן". ורש"י הקדוש מטעים לנו בתוך המזמור איך שדוד המלך פונה אל משה רבינו שאף כשנגלה רכב אלקים במעמד המלאכים אף שם עלית "משה בן עמרם נגיד עמי" "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם"... לקחת את התורה מן העליונים לתתם לבני אדם...
*
זאת ועוד, מזמור קי"ט שבתהילים, "אשרי תמימי דרך", היא שירת האהבה לתורתנו קדושה. ר' ישראל! התבונן נא וראה, האם נמצא בעולם כולו, שירת תהלה נלהבת לתורתינו הקדושה, כמו שאנו מוצאים אותה במזמור הזה, אותה שר וזימר דוד המלך לכבוד התורה ולכבוד נותן התורה?
להתלהבותו ולצמאונו של דוד המלך אל התורה לא היה כל גבול, כך גם העיד על עצמו נעים זמירות ישראל: "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת" [תהלים קי"ט, כ']. הבה ונלמד מהי משמעותה של המלה "גָּרְסָה". ולפי זה נבין מה הפירוש "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה". רש"י מפרש: "משתברת נפשי מחמת תאוה... לשון שבר"...
*
אותו פרק ידוע של פרק קי"ט, שבו עבר המשורר האלוקי שמונה פעמים על כל כ"ב אותיות התורה, והתבטא בהם בכל כך הרבה אופנים, על קשריו האיתנים והאין סופיים לה' ולתורתו, בכל עת. צא ולמד מה אצור וגנוז בפסוק "כל היום היא שיחתי".
מי שיודע במקצת את תולדות חייו הסוערים של דוד המלך, יוכל להשיג קורטוב מה שמונח במלים אלה. "כל היום היא שיחתי"... כל יומי במערות ובמצודות, במדבריות ובארץ אויב, כל יומי, בעוד ידי מגיחות קרב ואצבעותי מלחמה, כל יומי נגד מלכים ועל כל הון, כל יומי במרום כסא מלוכה, מסובב בהמון משאלות עם, בעיותיו, לבטיו וסכסוכיו... כל היום ממש.
*
בחצות הלילה הוא כבר מתעורר משנתו הקצרה לקול צלילי כינור נפלא, ומיד הוא עומד משנתו ועוסק בתורה עד עלות השחר. וכך שנינו במסכת ברכות [ג':] "אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו, ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" דוד המלך התפלל וביקש על כך, וגם קיוה ליישם את מאוויו זה, באמרו: "עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר" [תהלים נ"ז, ט'].
בתלמוד ירושלמי מוסיפים לנו חז"ל, שגם תלמידי החכמים שהיו שומעים את קולו של הכינור שהעיר את דוד המלך משנתו, מיד היו גם הם קמים ממטתם ועושים כמוהו, יושבים ועוסקים בתורה, באמרם, ומה אם המלך, הנושא על עצמו את "משא העם" הכבד מנשוא, ובכל זאת הוא כבר שקוע כל כך בים התלמוד, אנו על אחת כמה וכמה...! [ירושלמי ברכות, פ"א, ה"א, דף ה':].
*
חוקיך למדני!!! דוד המלך ראה את חסד ה' בכל פינה. שירתו מעידה על כך כמאה עדים. ברם איזה חסד ביקש בעד עצמו? על מה התחנן? רבונו של עולם! "חסדך ה' מלאה הארץ, חוקיך למדני". על ששת המלים האלה יש לחזור שוב ושוב. הוא רואה חסד ה' מעולם ועד העולם. בכל היצירה כולה, בכל השפע האלקי הנובע בכל קצוי תבל . חסדך ה' מלאה הארץ. כל ה"ברכי נפשי" שלו מונח כאן. הארץ על מכוניה. ההרים והבקעות. מעינים בנחלים. ים גדול ורחב ידים. משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ. המלך מבחין בכל פרט, בכל חסד ומודה ומשבח עליהם. אלא שלעצמו מבקש הוא רק חסד אחד בלבד. בכל מקום אשר יהיה, הוי! ח-ו-ק-י-ך ל-מ-ד-נ-י!!!
*
רעיון עמוק מלמדנו הרה"ק רבי משה חיים מסדליקוב זי"ע, נכדו של הבעש"ט הקדוש זי"ע, על הקשר הפנימי שיש בין ספר תהלים אל התורה: "כי ידוע שדוד המלך ע"ה חיבר הספר תהלים חמשה ספרים נגד חמשה חומשי תורה, נמצא כלול וגנוז בו כל התורה כולה". וכאן מוסיף בעל ה"דגל מחנה אפרים" ללמדנו, שכאשר התרגשה איזו צרה על דוד המלך ע"ה, הוא היה מתבונן היטב בצרה שבאה עליו, עד שבתוך הצער שנלווה לאותה צרה מצא נקודה מן התורה, והיה כותב עליה פרק בספר תהלים...
וזה לשון קדשו: "...שהסתכל באותיות ותיבות של אותו הצרה, ונתגלה לו על ידי זה איזה אור מן התורה, וחיבר כנגדו קפיטל תהלים, שבודאי יש כנגדו איזה פרשה מן התורה. ["דגל מחנה אפרים" חיי שרה]. וכל זה שופך אור חדש ב"שירי עוזך" אין עוז אלא תורה...
*
נגענו בקצה המטה בתפילות דוד בן ישי וקשריה לאמונת עוז, להתחזקות הנשמה, למעמד הר סיני והתורה הקדושה. אף במה שנרשם ונאסף כאן, אין לנו השגה כלל. מדובר על גבוה מעל גבוה, על 'רגל רביעי' שבמרכבה. ובכל זאת ניתנו הדברים גם להתחזק לכולנו, עד סוף כל הדורות בעוז וחדוה.
*
יקירי! מתקרבים ליום מתן תורתינו, יום הקָהָל. עומדים לקבל את התורה מחדש. איחולי וברכותי אליך עוברים על גדות הלב. שייטב לך ולכל אשר לך, תמיד בכל דרכי החיים. שתהיה לכם שמחת יום טוב אמיתית מרוב כל. נתאזר נא בשמחה בה', כפי שהראה לנו את הדרך, דוד בן ישי, בשירי העוז שלו. ואנכי אשמח בה' ! אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון! כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשך בטחנו!
*
ולכבוד אחינו בני ישראל, יושבי הארץ הקודש, הבה נמסור פנינה יקרה מתוך דברי
ה'אבן עזרא' [תהילים ס"ח] על מעמד הר סיני. "ה' בם סיני בקודש". ["בם" לדעתו מתפרש על חלקי ארץ ישראל]. "כי קדושת ארץ ישראל כהר סיני" בזמן קבלת התורה. אשריכם בני ציון היקרים, שאתם זוכים לקבל את התורה בקדושת הר סיני...!!!
*
גוט יום לך אהובי, גוט יום טוב!
שנזכה להתחזק ולחזק, לשמוח ולשמח
בה' ועוזו, בקבלת תורתו ומצוותיו
ובשירי "עוזך", שירי דוד עבדך
יהי רצון שנזכה בקרוב שיהיו שוב
"נשמעים בעירך ונאמרים לפני מזבחך"
במהרה בימינו אמן.
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בְּשִׁירֵי עוּזֶּךָ...
שירת ההתחזקות בספר תהילים
דוד המלך משורר הייחוד והאמונה
והדבקות בתורת ה'
לר' ישראל יקירי שליט"א
סעודת ליל שבת קודש בלתי נשכחת... ישבנו בצוותא חדא של נועם הנשמות, עם אחד מיקירי חסידי סלונים, איש אשר רוח בו; ת"ח בעל מחשבה ובעל נפש בצורה נדירה. השראה מרוממת של שבת שררה באויר. שמחת השבת התגברה והלכה בתוקף אהבת ישראל. מה ידידות מנוחתך...
דברי תורה וחסידות, דברי חיזוק והתעלות שפעו והרימו את הבית כולו על יושביו. סיפורים ועובדות מצדיקי הדורות חיממו את הלבבות. מדי פעם נאחזו ידים ואז יצאנו במחול על מקומנו.
נקודת ההתחדשות בסעודה זו, היתה דברי קדמונינו ז"ל, שליל שבת הוא בבחינת "קידושין" לשבת. [אבודרהם, מהרש"א שבת ל"ב.] ומה שנתעורר בשעתו לבאר זאת על פי סוג מיוחד של קידושין: "שב עמי בצוותא". [קידושין ס"ג.]. השבת מתקדשת מתוך הישיבה, עמה בצוותא...
ניגונים ערבים נשמעו אז, שירות ותשבחות למלך יוצר כל, מקדש השבת ומברך שביעי. גם מאכלי השבת נתבלו בטעמים ומנהגים, להודיע יופיה וטובה של מורשת ישראל הנצחית. באחד הרגעים הכסופים פצח מיודעי החסיד בשיר, בלחן מלא החִיות של הרבי מסקולען זי"ע. "ועינינו תיראנה מלכותך, כדבר האמור בשירי עוזך, על ידי דוד משיח צדקך" - - -
*
בשירי עוזך... באותו רגע נכנסו המלים ללב, במובנן המיוחד. הופתעתי מאד. מדי שבת בשבתו הנני אומר ושומע זאת, אלפי פעמים מאז שנות הילדות. ועם זאת, מעודי לא חשבתי ולא עמדתי על המשמעות המופלאה שבהן. געוואלד! את ספר התהילים כולו על כל מזמוריו, פסוקיו ותיבותיו, תימצתו קדמונינו ז"ל מתקני נוסח ה'קדושה', במלה אחת: "עוזך". כדבר האמור בשירי ע-ו-ז-ך!!!
תיבה זו: "עוזך" בעומקה, רומה והקיפה לאין סוף, כוללת את תפילות דוד בו ישי. מזמורי תהילים נאמרו והושרו על כך ומתוך כך; הכל נעטף בעוז, הכל מתפרש בעוז, הכל מתחזק בעוז ה'. כל שיר ושבחה, הלל וזמרה, כל תפילה, תחינה ובקשה, כל שוועה והשתפכות הנפש, של דוד המלך, נחתם בטבעת של עוז ... הלא דבר הוא?!
*
בשירי עוזך... נשמע כאן שה'בריח התיכון' של ספר תהילים הוא: שירת עוזו, כוחו הבלעדי והאינסופי של הקב"ה. "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי". [תהילים נ"ט י"ז]. "אשרי אדם עוז לו בך". וכפי שפירש רש"י עוז לו בך - אשר שֹם אותך עוז מבטחו. [תהלים פ"ד ו'].
דוד המלך דבוק בכח ה' הכל יכול, ועל זה שר את שירתו; בו יתברך הוא מתחזק, הוא בוטח ובטוח בעוז ישועתו. אליו הוא מתפלל וקורא בחָזקה: ה' עוזי ומעוזי... ה' עוזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי... עוזי אליך אזמרה... אליו הוא דורש: דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד... תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה...
וכמו שנאמר על מלך ישראל בעצמו: "ויתחזק דוד בה' אלקיו". מתוך דבקות עילאית בה' בכל זמן ומצב. ואכן על זאת אמר בשעה שהתנדב העם לבית המקדש: ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל... [דה"י א' כ"ט י"ב].
*
בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי [תחזקני] בְנַפְשִׁי עוֹז. [קל"ח ג'] ופירש הרד"ק: "ביום שהייתי בצרה, נע ונד, וקראתי אליך, ועניתני והושבתני במרחב מהצרה, תרהיבני בנפשי עוז, בזה הדבר תחזקני בנפשי בעוז. כלומר, נתת חוזק גדול בנפשי על אמונתך, כי ידעתי כי אין קֵל זולתך ואתה רואה ומשגיח בעניני בני אדם".
דוד מלך ישראל מוקף תלאות מבית ומבחוץ, יום יום וכאביו, יום יום ותהפוכותיו. כלימה ובזיון מנת חלקו, מלחמות, נדודים ואבידות קשות. רודפיו אינם נותנים לו מנוח. גדול הכאב במדבר יהודה, במערת עדולם וביער חרת. נרדף הוא המלך, במחשכים ובסבל, בבריחות ונדודים. ועם כל זאת נהיה מלכנו הנצחי, דוד בן ישי, משורר "שירי עוזך". ויתחזק דוד בה' אלקיו.
מפה קדשו נובעת תמיד שירת העוז, ההתקשרות וההתחזקות בה'. דברי התהילה לבורא יתברך שמו, הבוקעים מלבו, אין להם דמיון בעולם השירה. מכינורו שופעים צלילי שמחה שלא נשמעו כמותם עלי אדמות, פסוקי זמרה ופרקי הלל, שירת צמאון לאלקים ושירת אהבה לתורה הקדושה. מָלא הוא ספר תהילים בקריאות שבח והודאה לה', תקוה ובטחון, קריאות הממלאות כל חללו של עולם.
לקול כינורו קם המלך כל לילה ולילה, במחשכי החיים, בשעות האפילות ביותר התעורר דוד, התחזק והדף בגבורה את כל המעיק והכואב, וכך הדליק בנפשו את האש הגדולה, להודות ולהלל ולעסוק בתורת ה', ללא הרף ולשיר "שירי עוזך" בכל עת, ערב ובוקר וצהרים. כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלקים...
*
"תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ" [תהלים ע"א כ"ג]. רבינו משה חיים לוצאטו פירש מקרא זה בצורה מדהימה: "כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהילותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית..." [מסילת ישרים פי"ט].
כך נשמעת שירה זו מפני נעים זמירות ישראל: פדית את נפשי ה' מכבלי החול והחולין, ועכשיו מתלהטת היא בשמחה לפניך, ושפתי מתרוננות מאליהן בשירה ובזמרה...
*
נעים זמירות ישראל כולו אומר תפילה, כולו אומר עוז בטחון בה' לבדו. כי אתה תקותי ה' אלקים מבטחי מנעורי... עליך נסמכתי... ואתה מחסי עוז... אך לאלקים דומי נפשי כי ממנו תקותי, אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט. אך הוא! אין עוד מלבדו!!!
עוז וחדוה... הוא המלך הנראה כרובץ תחת משא הצער והיגון, הוא הוא שהגיע לשיא השמחה וכך שימח לנצח עליונים ותחתונים עמו! הוא הנראה כנרדף ומוכה, "אין מתום בבשרי", כל כולו אומר שירת "לבי ובשרי ירננו אל קֵל חי". "אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'". בזוהר הקדוש [ח"ב ק"ז.] נאמר עליו, שהיה "בדיחא דמלכא" המשמח במרום כביכול...
*
דוד המלך נולד בחג השבועות, ביום קבלת התורה, וביום קדוש זה מלאו שנותיו. הרי זה אחד מהטעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות, כיון שמגילת רות מוליכה אותנו אל השתלשלות מוצאו: "וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד"
מי שיש לו אוזן קשבת ולב רגיש, תתפעם רוחו מצליל המלים האחרונות של מגילת רות. וישי הוליד את ד-ו-ד. הרגשה פנימית דקה מן הדקה היא. רגע זה בחג השבועות מלא הוד מלכות ושירה... סיום המגילה בלידת דוד, מעוררת את הנפש. אז התחיל עידן חדש של נצחיות. דוד מלך ישראל חי וקיים. מלכות בית דוד שאנו מייחלים בכל יום להופעתה מחדש. את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך. אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב [מלשון "ולא יכזבו מימיו" - רש"י]. זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִי...
*
שירי עוזך...דוד המלך גילה כמו כן, ש"עוז" מתפרש על התורה הקדושה. [שהש"ר רבה א' כ"ג וראה זבחים קט"ז]. " ה' עוז לעמו יתן". "אתה וארון עוזך". ואכן, אורו של דוד המלך התחיל לזרוח ולהאיר בחג השבועות, יום אשר עמדנו לפני ה' בחורב. בקשרים מיוחדים התחברו חיי דוד המלך עם יום זה שניתנה תורה בו.
מעמד הר סיני הוא יום התגלות אלקית, "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". אז ביום השלישי נפתחו כל השבעה רקיעים, וכל הבריאה כולה ראתה את יחודו ואחדותו של הבורא יתברך – "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּו...!".
שירת דוד המלך ארוגה כל כולה ב"אנכי ה' אלקיך". מכל ספרי נביאים וכתובים, מוצאים דווקא בספר תהילים את המלים: "אנכי ה' אלקיך" כעין מה שנשמע מפי הגבורה בהר סיני בקשר ליציאת מצרים. "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו". דוד המלך מוסיף, שמשום כך ראוי לבקש מאדון הכל, שומע תפילה, את משאלות הלב. "הרחב פיך ואמלאהו"... [תהילים פ"א י"א].
*
במעמד הר סיני שמענו וקלטנו את "עשרת הדברות" שנפתחו ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". במקרא זה נתחייבנו במצות האמונה שהקב"ה הוא בורא העולם ו"פועל כל הנמצאות". [רמב"ם ספר המצוות עשה א'].
ובהמשך הפסוק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", טמון גם חיוב האמונה ביציאת מצרים ואף מה שביכולת הקב"ה להוציאנו מכל 'מיצר' שהוא, תיכף ומיד! וזה היה תחילת דיבורו של הקב"ה אלינו מסיני. אחד מרבותינו בעלי התוספות, רבינו יצחק מקורביל, בעל הסמ"ק [א'] הזכיר בין חיובי מצוה זו "אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם". זה נכלל בדיבור הראשון ששמענו על הר סיני, מפי הגבורה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אני רוצה שתאמינו בי שאני עתיד להושיעכם... חובה היא להאמין זאת, חובה גמורה!
*
ואמנם כן, שירי העוז שבספר תהילים, שירת האמונה בה' שהביע דוד ברוח קדשו, החדירו גם הם בעם ישראל לדורותיו את תחושת "אנכי ה' אלקיך", באמונה חושית. חסדי ה' עולם אשירה, לדור ודור אודיע אמונתך בפי. וכמו כן, ההתחזקות לקראת גאולה וישועה כללית ופרטית מכל מיצר שהוא.
ייחוד ואמונה וידיעת ה'. דוד המלך קרא וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו: שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט! מה נשגבו דברי הרמב"ם שהביא הרד"ק [תהילים ט"ז] על הפסוק הזה. הרמב"ם פירש "שויתי ה' לנגדי תמיד – כאילו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם אף כהרף עין, כי רגיל הוא להשתמש עמה, לקלות תנועתה... דוגמא היא יד ימינו של אדם איך שאין להסיח דעת אף פעם מנוכחותו של הקב"ה סמוך לו ממש...
הוי! לא אירא רע כי אתה עמדי... דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך... דוד המלך לא הפסיק מלהחדיר את ה"אנכי" מתוך ביטול גמור לרצון ה' יתברך...
*
אשרי אדם עוז לו בך... איש חסיד חי בדורנו, מורם מעם ושמו רבי לייבל קוטנר ז"ל מתל אביב. רבי לייבל היה יהודי בר דעת, ובעל מוח חריף, מנהיג באמונה, בחסד ובגבורה. ועם זאת היה איש המעשה, איש חי ורב פעלים. במיוחד נודע רבי לייבל לאחר חורבן אירופה בין אנשי שארית הפליטה, בפעילותו העצומה למען צעירי ישראל שרידי אש וחרב, שהתגוררו לאחר המלחמה במחנות באיטליה. הוא התמסר ודאג עבורם כאב גם בגשמיות וגם ברוחניות וכך נהיה להם מורה ומחנך בדרכי החיים.
ידיד ת"ח מבין דבר, תימצת לי פעם את ייחודו של ר' לייבל בשתי מלים: "תוקף הדעת". שֵֹכל התורה והנהגת היהדות ניצבו סביביו כחומה בצורה. הוא לא איבד עשתונות אף בשעות הקשות ביותר וידע את אשר לפניו, מתוך שליטה מלאה על חושיו וכוחותיו. בהנהגתו היווה דוגמא לעם הנבחר שנשאר בעליונותו. גם אז לא שכח את ה"והייתם לי סגולה מכל העמים". גם בעמק הבכא שמר על צלם האלקים, על גדרי היהדות לרבות אכילה בכבוד ובאיפוק. הוא לא נכנע ולא נשבר. הוא לחם נגד 'נפש הבהמית' מבפנים ועמד כארי מול חיות הטרף מבחוץ, בתוקף הדעת!
*
בתקופה הראשונה של שנות הזעם, נמצא רבי לייבל במצור ובמצוק, בעיר מגוריו לאסק. הוא לא ידע מה עלה בגורלם של בני משפחתו שנלקחו ממנו באכזריות. והנה פגש אז את ר' לייבל איש נכבד, שנמנה על "פני" העיר לאסק, גם הוא מוקף בחבלי צער ויגון. מתוך נימה של ייאוש, פנה אליו בשאלה: "נו, לייבל, מה יהיה?..."
"מה יהיה?" - אתה שואל, "יהיה בדיוק כמו שהיה עם דוד המלך...!" - כך השיב לו ר' לייבל על אתר. אותו יהודי נכבד הביט עליו בתמהון, והתפלא: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"?! איך מגיע לכאן דוד המלך? רבי לייבל התחיל להסביר לו את פשר דבריו המופלאים, תוך כדי שהוא מצייר לפניו את התיאור הבא:
"קינד קרוין" [ביטוי של חיבה שהיה שגור על פיו של רבי לייבל] הסכת ושמע: "יושב לו בחור צעיר על הרי יהודה, מסביבו רועים להם במנוחה בני הצאן, הכבשים והעזים. לידו מפכים להם במנוחה מי נחל בשלוה, הסביבה כולה אפופה ברוגע אצילי, "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני".
"התשלובת הנפלאה של שמי התכלת, זמרת הציפורים, עם כל ההוד וההדר של מראה הטבע הנשקף לנגד עיניו, מביאה את הָעֶלֶם לידי השתפכות נפש עזה, וממעמקי לבו מתפרצת לה הקריאה: "מה רבו מעשיך ה'..." כל כולו, "כל עצמותיו תאמרנה" שירי שבח והלל, ודברי הודאה עמוקה להקב"ה על הבריאה כולה. כלום לא חסר לו בעולמו הנהדר של הקב"ה"
"כך עברו עליו ימים רבים, ימים של שביעות רצון מלאה, ימים של שלוות הנפש. והנה, לפתע, נקרא הבחור הצעיר אל הנביא... "שמואל הנביא קורא לך...!" הגיעה אליו השליחות הדחופה. דוד מתייצב לפני שמואל הנביא. והנה לוקח הנביא על פי צווי מפורש מהקב"ה, את קרן השמן, יוצק ממנו על ראשו, ובכך הוא מושח אותו למלכות, והעלם דוד הוכתר למלך ישראל... בזאת מילא שמואל הנביא את שליחותו בדבר השם. "ויקם שמואל וילך הרמתה".
"ומה קרה עם המלך הצעיר מאותו רגע גורלי ואילך? לא עברו ימים רבים והוא כבר אינו מוצא מנוח. באשמורת הלילה נאלץ לברוח מבעד לחלון, "וילך, ויברח, וימלט... באחת הפך המלך דוד להיות נרדף, הוא נמלט ממחבוא אחד אל משנהו. חייו הפכו להיות מרים ומיוסרים... מה אירע לה לאותה שלוות הנפש שהיתה מנת חלקו ואושרו עד לא מכבר? תחת זאת, מכל פינה, מתחת כל עץ רענן, מאחורי כל סלע וצוק, מנשבות עליו רוחות סערה של פחד ומורא, המטלטלות אותו טלטלות אימים..."
עד כאן התיאור הנפלא אותו היטיב רבי לייבל לצייר לפני איש שיחו. ומכאן ואילך המשיך רבי לייבל להרצות לפניו את משנתו הסדורה, משנת חייו עליה עמל במשך שנים רבות לאור תורת רבו ה"אמרי אמת" זי"ע, ומתוך יגיעת נפש ובשר לאין שיעור, והיא שעמדה לו בזמנים הקשים ביותר.
"מה היה עושה כל אדם מן השורה, לו היה נקלע למצב שכזה, כמו שאירע לדוד המלך? הוא היה הולך אל הנביא הקדוש וטוען כלפיו: "אנא בטובך, מה תועלת יש לי מהמלוכה הזאת? הרי הרבה יותר טוב היה לי בימים שקדמו לאותו רגע שבו הכתרתם אותי למלך על ישראל, טוב לי אז מעתה, אנא נביא נכבד, קח בחזרה את כתר המלוכה, ואני אשוב אל השדות המוריקים, אל עדרי צאני. "אשובה אראה צאני אשמור" חוזר אני אל השירים והזמירות שלי, אל אוירת הרוגע והשלוה שהיתה נחלתי...".
*
"אלא שדוד המלך הוא לא עשה כן" - ממשיך רבי לייבל ואומר בלהט: – "דוד המלך הוא יהודי! יהודי הנכנע כל כולו לפני רצון השם...! שכן מאז ומתמיד ידע דוד המלך ששלות הנפש וחיי המרגוע שהיו נחלתו בעת היות רועה את הצאן, היו רק שאולים מאתו יתברך שמו... ולכן כעת, כאשר הגיע אליו שטף של עתות מצוקה, זמנים של יסורים וסבל, הוא לא התאונן. הוא כפף את ראשו בהכנעה לפני אדון הכל, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אם כך הוא רצונך, הנני מוכן ומזומן... אם זה התפקיד שלי, עשה נא עמי כרצונך..."
ומתוך אמונה צרופה זו המשיך דוד המלך לרוץ ולהימלט ממערת מסתור אחת אל רעותה, ממקום מקלט אחד אל השני, ומלבו הטהור ומפיו הקדוש בוקעים ועולים להם ללא הרף שירי תהלה נפלאים לבורא עולם, שנחקקו לנצח בספר תהילים...!" [ע"פ הספר "תחיינה העצמות האלה" - ספר נדיר של גבורה יהודית רוחנית]
וכך רמז לו ר' לייבל לאותו יהודי, שלעת אשר כזאת כבר התווה דוד המלך את הדרך, מתוך ביטול וקבלת גזירת שמים... ר' לייבל זה ידע את תפקידו בכל מצבי חייו. בפרט בתום החורבן הרגיש שהגיעה שעתו לפעול ביותר. דווקא בשעה שאדם רגיל היה שקוע בה במצבי נפש קשים. קם כגיבור והנהיג באומץ קבוצות פליטים בדרך התורה והנהגות של מוסר היהדות. הוא חיזק ואימץ נפשות נכאבות, בנה והקים את שרידי האש בדרכי התורה. הוא הבין לבם הכואב גידל אותם בחיבה וגם חינכם בתוקף הדעת, ודאג לכל מחסורם במרץ, באחריות ונאמנות ללא גבול.
*
לקחו של ר' לייבל מחיי דוד המלך הוא עמוק מאד. הוא שאב מענין מלכות בית דוד המלך את יסוד הביטול וההכנעה לרצונו יתברך. "בטל רצונך מפני רצונו". שורש שיחתו של חסיד מופלא זה, תופס מקום נרחב ברבדי יהדות ובמחשבת החסידות בפרט. יסוד המלכות בישראל הוא דווקא ביטול היש והעצמיות לעומת ההנהגה העליונה. דוד המלך אמר "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי... שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ" הוא אינו מרים את עיניו. הוא דומם לגמרי...
*
ה"צמח צדק" זי"ע בספרו "דרך מצוותיך" מדגיש ענין זה היטב ב"מצוות מינוי מלך" שלו וזה לשונו: "והנה המלך בעצמו בטל לאלוקות וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: אם לא שויתי ודוממתי, דהיינו שנגע הביטול לה' כל כך בלבבו, עד שגם בגשמיות לא היה יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחינת 'יש' ו'דבר מה', אלא היה כמו בחינת דומם שאין לו תנועה וזהו העיקר במלך; שמחמת זה נקרא מלך שהוא מרכבה למדת מלכותו יתברך ... כמו ביטול מרכבה לגבי הרוכב ... עכ"ל
כך מבאר ה'צמח צדק' את כל ענין המלכות בישראל. המלך מתבטל כולו לרצון ה' יתברך וכך מושך הוא את לב העם לנהוג כמוהו. מתוך שהם כפופים למלך וסרים למשמעתו, הרי שממנו ילמדו ויעשו. "ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטילים למלך, הרי נמצא בו ועל ידו הישראל בטילים לאלקותו יתברך וזאת היא עבודת המלך תמיד..."..
זאת ועוד, ה'שפת אמת' כתב שדווקא על ידי ביטול זה, של דוד המלך "שלא היה איש פרטי" אלא כולו מתבטל להקב"ה ולטובת הכלל, היה בידו לעורר את לבבות ישראל, בדבריו שבמזמורי התהילים [שפ"א חנוכה תרמ"ד].
*
בשירי עוזך... משורר שירת "אין עוד מלבדו" בתוקף הכיסופין, היה דוד המלך בכל דרכיו. הבה נקח לדוגמה את המזמור שאמר דוד המלך במדבר יהודה, מזמור ס"ג. הוא היה נרדף על חייו באותה עת. הלא חיפשו אחריו, ביקשו את ראשו, האשימו אותו בתור מורד במלכות. אל מדבר יהודה ברח ממואב, שם השאיר, תחת השגחתו של מלך מואב, את כל משפחתו, אביו ואמו ואחיו. הוא מסתתר כעת במדבר יהודה, בודד, אף אחד אינו יודע את מקום המצאו.
הרעב מוצץ את לשד עצמותיו, הצמא בוער בקרבו, האויר מסביבו חם ויבש, הָרי המדבר הצחיחים מתנשאים ומקיפים אותו מכל עבר, יחד עם האווירה מדברית של "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם", מצבו חָמור וקשה, וכל עזרה אנושית לא נראית לו לעין, תומכיו וידידיו נמצאים הרחק מאד ממנו. ושם בתוך תוכו של השממון הצחיח עומד לו פליט גלמוד ובודד, כערער בערבה, וכל כולו שיר מזמור, כל עצמותיו אומרות רינה ושירה. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים...
*
על "כמה לך בשרי" פירש רש"י הקדוש: "לשון תאוה, ואין לו דמיון", [בפשטות, כוונתו שאין לתיבת "כָּמַהּ" דמיון וחבר במקרא] כמה נפלאים הם דבריהם של רבותינו, גדולי החסידות: "לשון תאוה, ואין לו דמיון" – לתאוות לבו ולכיסופיו העזים של דוד המלך להשיג קירבת אלוקים, אין לו דמיון, לא מצאנו אצל זולתו כיסופים כאלו עזים לאלוקות, עד שגם הגוף, "בְּשָׂרִי", ישתווה בתאוותיו אל תאוות הרוח והנשמה, לזה אין דמיון...
*
הנה עומד כאן מלכנו דוד ומזמר את שירת מדבר יהודה, הוא אינו קורא לעזרה, הוא אינו מתאונן על המצב המדכא בו הוא נמצא. הוא מתרומם לגמרי מעל מצבו ומבקש רק דבר אחד בלבד. לעלות ולהתעלות למקום גבוה שאין בו שום מציאות אחרת, זולת הזדככות מהחומר וכמיהה גוברת לאלוקות... הוי! צמאה לך נפשי...
*
שירי עוזך... ספר התהילים הוא מאגר אמונה ועוצמה עילאית, 'תחנת כוח' לכל נפש. לפני שנים הזדמן לי להיות בשבת התחזקות יחד עם חסידי סקוירא. בליל שבת התבקשתי לומר כמה מלים של עידוד. בין הדברים על המסורת ו"אל תטוש תורת אמך", הזכרתי את האמהות של הדור העבר, שחיו בתכלית האמונה הפשוטה. במעמד זה הוצאתי את ספר התהילים של אֵם אמי עליה השלום, התהילים רווי הדמעות שנשאר לי מעזבונה של סבתא. התהלים בעל הדפים הצהובים, המקומטים, הבלויים מרוב שימוש, לא מש מידה לכל אורך שנותיה, שנים ארוכות ובתוכן גם קשות מאד, מלאות אמונה פשוטה. תמיד התחזקה בספר התהילים.
הגבהתי את הספר ואמרתי לציבור הנלבב, שבזכות תפילות האימהות בכלל, נשארו הדורות קשורים לאמונה ולתורת ה'. כעץ שתול על פלגי מים...
סיפרתי על התמונות הראשונות של ימי שחר ילדותי, שנותרו חקוקות בזכרוני לנצח. על רקע פסוקי התהלים של אֵם אמי, תחנותיה ותפלותיה. טל ילדותי מזוג בדמעותיה החמות בעת השתפכותה לפני קונה, כששֵם שמים שגור תמיד על פיה...
לפעמים ישבה בחדרי בלילות ואמרה פרקי תהילים. כך נרדמתי מתוך תחינותיה החרישיות והנרגשות, שנאמרו מלה במלה, פסוק בפסוק, ופרק אחר פרק... אז רחפו צלילים שקטים של אמונה פשוטה. קול דממה דקה של אשה כשרה מדורות עברו, שלמרות כל מה שעבר עליה, האמינה בתוקף רב בחי העולמים, שהכל בידו ומידו, וכל מעשיו בצדק. וכך לא הפסיקה מלהתפלל ולהודות! הוי! דאס אויסגעוויינטע תהילים'ל, שהתחזקה בו. שירי עוזך שנקוו בהם פלגי מים...
*
ובאותו ליל שבת, אחרי הסעודה ניגש אלי אחד מזקני החסידים שהיה שם, איש אציל נפש ונשוא פנים. הוא הציג את עצמו כנכדו של הגה"ק מגאלאנטא רבי יהושע בוקסבוים הי"ד. בפיו היתה בקשה שמאד נגעה ללבי: "המנהג אצלנו לומר את כל ספר התהילים בבוקר לפני תפילת שחרית, אני מבקש רשות לומר זאת הפעם, בספר תהילים של הסבתא...".
התרגשות רבה עברה בי למשמע בקשה זו. נעצתי מבט במי שישב ממולי וראיתי מאור פנים של שבת וכובד ראש, זוך ותמימות אצילה. כנראה שהאמונה הפשוטה והתפילות מעומק הנשמה לקחו את לבבו. הוא רצה להצטרף לאותן התפילות ואותן הדמעות. איש יקר רוח מגזע נעלה ונשגב בישראל, מבקש את ספר התהילים ההוא דווקא... את דבריו לא נימק. הבעת פניו האצילות הסבירה את הכל. והדברים נקלטו מלב ללב...
*
שירי עוזך... אין עוז אלא תורה. דוד המלך חי לימד והראה בשירתו, לא רק את עצם קבלת התורה בסיני, אלא גם את האירועים שנלוו למעמד הר סיני. חלק גדול מדרשות חז"ל שבסוגיית מתן תורה שבמסכת שבת, על מה שהתרחש במעמד הנשגב, נלמדו מפסוקי התהלים, שאמר דוד המלך ברוח קדשו.
באופן מיוחד באים שם לידי ביטוי, החיל והרעדה שנלוו למעמד מתן תורה... הקולות והברקים, והחרדה שהקיפה את העולם כולו בעת שניתנו עשרת הדברות לישראל. "קוֹל ה' בַּכֹּח, קוֹל ה' בֶּהָדָר, קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים" [תהלים פכ"ט], במלים אלו משמיע נעים זמירות ישראל לאזנינו את הקולות האדירים והנפלאים של מעמד הר סיני. ועל כולם קולו של הקב"ה, שכביכול "בשעת מתן תורה צימצם את קולו לפי כוחן של ישראל" [רש"י שם], והיה הקול מגיע לאזניו של כל אחד ואחד לפום דרגתו, ולפי כלי הקיבול שלו.
*
קוֹל ה' חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׂ" – קולו של הקב"ה בעת עשרת הדברות יצא כביכול מפיו בלהבות אש, וכך הוא גם נחקק על לוחות הברית... [רש"י שם].
על הרעד הגדול, רעידת האדמה העולמית שהתרחשה בעת מתן תורה, גילה לנו דוד המלך גם בפרק ס"ח: "אֶרֶץ רָעָשָׁה, אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ", משמים טפטפו טפות של "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת", שאת מהותו מסבירים לנו חז"ל [שבת פ"ח], שהקב"ה הוריד עליהם "טל שעתיד להחיות בו מתים" והוא שהשיב לתחיה את נשמתם של בני ישראל שפרחה מגופם מרוב פחד, בשעת כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה בעשרת הדברות.
גם על הליווי של עשרות אלפי המלאכים שבאו למעמד הר סיני מספר לנו דוד ברוח קדשו: "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן". ורש"י הקדוש מטעים לנו בתוך המזמור איך שדוד המלך פונה אל משה רבינו שאף כשנגלה רכב אלקים במעמד המלאכים אף שם עלית "משה בן עמרם נגיד עמי" "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם"... לקחת את התורה מן העליונים לתתם לבני אדם...
*
זאת ועוד, מזמור קי"ט שבתהילים, "אשרי תמימי דרך", היא שירת האהבה לתורתנו קדושה. ר' ישראל! התבונן נא וראה, האם נמצא בעולם כולו, שירת תהלה נלהבת לתורתינו הקדושה, כמו שאנו מוצאים אותה במזמור הזה, אותה שר וזימר דוד המלך לכבוד התורה ולכבוד נותן התורה?
להתלהבותו ולצמאונו של דוד המלך אל התורה לא היה כל גבול, כך גם העיד על עצמו נעים זמירות ישראל: "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת" [תהלים קי"ט, כ']. הבה ונלמד מהי משמעותה של המלה "גָּרְסָה". ולפי זה נבין מה הפירוש "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה". רש"י מפרש: "משתברת נפשי מחמת תאוה... לשון שבר"...
*
אותו פרק ידוע של פרק קי"ט, שבו עבר המשורר האלוקי שמונה פעמים על כל כ"ב אותיות התורה, והתבטא בהם בכל כך הרבה אופנים, על קשריו האיתנים והאין סופיים לה' ולתורתו, בכל עת. צא ולמד מה אצור וגנוז בפסוק "כל היום היא שיחתי".
מי שיודע במקצת את תולדות חייו הסוערים של דוד המלך, יוכל להשיג קורטוב מה שמונח במלים אלה. "כל היום היא שיחתי"... כל יומי במערות ובמצודות, במדבריות ובארץ אויב, כל יומי, בעוד ידי מגיחות קרב ואצבעותי מלחמה, כל יומי נגד מלכים ועל כל הון, כל יומי במרום כסא מלוכה, מסובב בהמון משאלות עם, בעיותיו, לבטיו וסכסוכיו... כל היום ממש.
*
בחצות הלילה הוא כבר מתעורר משנתו הקצרה לקול צלילי כינור נפלא, ומיד הוא עומד משנתו ועוסק בתורה עד עלות השחר. וכך שנינו במסכת ברכות [ג':] "אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו, ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר" דוד המלך התפלל וביקש על כך, וגם קיוה ליישם את מאוויו זה, באמרו: "עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר" [תהלים נ"ז, ט'].
בתלמוד ירושלמי מוסיפים לנו חז"ל, שגם תלמידי החכמים שהיו שומעים את קולו של הכינור שהעיר את דוד המלך משנתו, מיד היו גם הם קמים ממטתם ועושים כמוהו, יושבים ועוסקים בתורה, באמרם, ומה אם המלך, הנושא על עצמו את "משא העם" הכבד מנשוא, ובכל זאת הוא כבר שקוע כל כך בים התלמוד, אנו על אחת כמה וכמה...! [ירושלמי ברכות, פ"א, ה"א, דף ה':].
*
חוקיך למדני!!! דוד המלך ראה את חסד ה' בכל פינה. שירתו מעידה על כך כמאה עדים. ברם איזה חסד ביקש בעד עצמו? על מה התחנן? רבונו של עולם! "חסדך ה' מלאה הארץ, חוקיך למדני". על ששת המלים האלה יש לחזור שוב ושוב. הוא רואה חסד ה' מעולם ועד העולם. בכל היצירה כולה, בכל השפע האלקי הנובע בכל קצוי תבל . חסדך ה' מלאה הארץ. כל ה"ברכי נפשי" שלו מונח כאן. הארץ על מכוניה. ההרים והבקעות. מעינים בנחלים. ים גדול ורחב ידים. משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ. המלך מבחין בכל פרט, בכל חסד ומודה ומשבח עליהם. אלא שלעצמו מבקש הוא רק חסד אחד בלבד. בכל מקום אשר יהיה, הוי! ח-ו-ק-י-ך ל-מ-ד-נ-י!!!
*
רעיון עמוק מלמדנו הרה"ק רבי משה חיים מסדליקוב זי"ע, נכדו של הבעש"ט הקדוש זי"ע, על הקשר הפנימי שיש בין ספר תהלים אל התורה: "כי ידוע שדוד המלך ע"ה חיבר הספר תהלים חמשה ספרים נגד חמשה חומשי תורה, נמצא כלול וגנוז בו כל התורה כולה". וכאן מוסיף בעל ה"דגל מחנה אפרים" ללמדנו, שכאשר התרגשה איזו צרה על דוד המלך ע"ה, הוא היה מתבונן היטב בצרה שבאה עליו, עד שבתוך הצער שנלווה לאותה צרה מצא נקודה מן התורה, והיה כותב עליה פרק בספר תהלים...
וזה לשון קדשו: "...שהסתכל באותיות ותיבות של אותו הצרה, ונתגלה לו על ידי זה איזה אור מן התורה, וחיבר כנגדו קפיטל תהלים, שבודאי יש כנגדו איזה פרשה מן התורה. ["דגל מחנה אפרים" חיי שרה]. וכל זה שופך אור חדש ב"שירי עוזך" אין עוז אלא תורה...
*
נגענו בקצה המטה בתפילות דוד בן ישי וקשריה לאמונת עוז, להתחזקות הנשמה, למעמד הר סיני והתורה הקדושה. אף במה שנרשם ונאסף כאן, אין לנו השגה כלל. מדובר על גבוה מעל גבוה, על 'רגל רביעי' שבמרכבה. ובכל זאת ניתנו הדברים גם להתחזק לכולנו, עד סוף כל הדורות בעוז וחדוה.
*
יקירי! מתקרבים ליום מתן תורתינו, יום הקָהָל. עומדים לקבל את התורה מחדש. איחולי וברכותי אליך עוברים על גדות הלב. שייטב לך ולכל אשר לך, תמיד בכל דרכי החיים. שתהיה לכם שמחת יום טוב אמיתית מרוב כל. נתאזר נא בשמחה בה', כפי שהראה לנו את הדרך, דוד בן ישי, בשירי העוז שלו. ואנכי אשמח בה' ! אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון! כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשך בטחנו!
*
ולכבוד אחינו בני ישראל, יושבי הארץ הקודש, הבה נמסור פנינה יקרה מתוך דברי
ה'אבן עזרא' [תהילים ס"ח] על מעמד הר סיני. "ה' בם סיני בקודש". ["בם" לדעתו מתפרש על חלקי ארץ ישראל]. "כי קדושת ארץ ישראל כהר סיני" בזמן קבלת התורה. אשריכם בני ציון היקרים, שאתם זוכים לקבל את התורה בקדושת הר סיני...!!!
*
גוט יום לך אהובי, גוט יום טוב!
שנזכה להתחזק ולחזק, לשמוח ולשמח
בה' ועוזו, בקבלת תורתו ומצוותיו
ובשירי "עוזך", שירי דוד עבדך
יהי רצון שנזכה בקרוב שיהיו שוב
"נשמעים בעירך ונאמרים לפני מזבחך"
במהרה בימינו אמן.
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 531.docx
- (44.79 KiB) הורד 193 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
אוֹם אֲנִי חוֹמָה...
שמירת היהדות וגבולותיה
עָם מוקף חומה בכל דרכי חייו
לר' ישראל יקירי שליט"א
אף אם כבר עבר חג השבועות, כמובן שהתוכן שבו, הקבלה וההתחדשות נמשכות והולכות יום יום. ה"שפת אמת" קובע יסוד לכל מקום ולכל זמן, על פי הנאמר בעשרת הדיברות: "וידבר אלקים את "כל הדברים" האלה לאמר, אנכי ה' אלקיך. כי עיקר התורה הוא, לראות "בכל דבר", כי אנכי ה' אלקיך".... [שבועות תרנ"ו]. בכל פינות שאתה פונה, בכל דבר ומאורע יש למצוא את "אנכי ה' אלקיך".
טרם שנפתח בנושאינו הפעם, הבה אשתף אותך בפלאי השגחה פרטית, מחממי לב. לפני כשלושים שנים היה הדבר בעיר מגורי טורונטו שבקנדה. הורי ז"ל הגיעו מבלגיה לבקרנו לכבוד חג השבועות. בערב החג בבית המדרש בו התפללתי, אחרי "עלינו" של תפילת המנחה, אמר אבי ז"ל, 'קדיש'. בכובד ראש אצילי כדרכו נעמד ליד הבימה ואמר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא.". לא ידעתי אז כלל שהיתה לו אז סיבה מיוחדת לכך.
יהודי שלא הכירו, ניגש אז אל אבא. ת"ח יקר שהגיע מניו יורק לבקר את בני משפחתו בעיר. הוא בירכו לשלום והציג את עצמו "שמי זיסהולץ, משה יונה זיסהולץ מברוקלין".
בשמיעת השם ההוא נפעם אבא והחויר. "זיסהולץ?" הרי עכשיו ממש אמרתי קדיש על יהודי בשם זיסהולץ!". התברר שזה היה בן דוד ראשון של ר' משה יונה...
אבא סיפר אז בקול נרגש: "זה היה באחד ממחנות הריכוז. בחור אחד בשם זה בקשני ברגעיו האחרונים: אמור נא קדיש למעני. את מצוותו שמרתי מאז. בכל שנה ושנה בערב חג השבועות ביארצייט שלו, הנני אומר קדיש למענו...".
ההשגחה העליונה זימנה ל'פונדק אחד' שני יהודים שהגיעו לקנדה, אחד מבלגיה ואחד מארה"ב, באותה תפילה ובאותו בית המדרש, בכדי שאותו ת"ח ר' משה יונה, יגיד 'אמן' באמירת קדיש על בן דודו הקדוש, אחרי כיובל שנים... הלא דבר הוא!!
*
בערב חג השבועות שעבר, התפללתי באותו בית המדרש ונזכרתי באותו סיפור נרגש. בנו של ר' משה יונה היה שם והזכרתי לו את הסיפור. בעזרת ה' הובן לי אז אותו ענין ביתר שאת. מן השמים הודיעו, שבכל דבר נמצא אנכי ה' אלקיך... סימן מובהק נשלח ממרומים להזכיר שכל מעשה נחשב ונערך בחשבון מדוקדק להפליא. אתה יודע רזי עולם. ותעלומות סתרי כל חי... אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך...
הקב"ה מסבב כל הסיבות, זימן את שני היהודים יחד באותו זמן ומקום, בכדי שיגיד הקרוב אמן על הקדיש לזכר בן דודו הי"ד. להודיע את ההשגחה המדוייקת, שכל פרט ופרט של מעשה האדם נחשב בשמים מאוד מאוד.
*
מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. כאילו בת קול יוצאת מאותו מעשה "זיסהולץ" ומכריזה: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". הא לך סימן שה'קַדיש' הזה של ערב שבועות, שאף פעם לא שכחת; זכרון אותו קדוש ששמרת עליו תמיד, מתקבל ומתנוסס במרום במקום הראוי. וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. הנה מזדמן אליך קרובו, לומר אמן על הקדיש הנשגב הזה...".
"אתה פועל ומתחסד למען נשמת ישראל, אף אחרי יובל שנים, אי שם בירכתי ארץ. דע לך שזה עדיין עושה רושם במרום. אנכי ה' אלקיך. בכל דבר, בכל זמן ומצב מסבב הקב"ה את הכל. והכל ערוך ומדוקדק, מסוף העולם עד סופו...".
בעיני הרוח שוב הנני רואה את אבא ליד הבימה. עיניו עצומות בריכוז. מחשבותיו נתונות אי שם בעמק הבכא, להיטיב עם נשמתו הקדושה של בחור יהודי. ומפיו יוצאות המלים: יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... והיום, אבא, אחרי שלושים שנה, זכיתי להבין עוד יותר, איך שנתקדש שם שמים על ידך...
*
כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך... בכלל לימדונו קדמונינו ז"ל, שכל המתרחש לעיני האדם, יש בו רמיזות והדרכות על תפקידו בעבודת ה'. כל מה שנפגש בדרכו, כל מה שיאמר לו אדם, יהיה מי שיהיה , יש בהם, אף מבלי משים, הדרכות על חובתו בעולמו.
הנה הולך לו יהודי ברחוב ורואה תמרורי 'עֲצור', רמזורים העוצרים בדרכו. אף באלה יש רמזים לדרכו בחיים. 'דוממים' אלה אינם ניצבים רק בשביל שטף התנועה ובטיחותה בלבד. למרות שבכלל לא התכוונו מציבי התמרורים לכך, בכל זאת רמז יש בהם למהלך: בן אדם, עצור! יש גבולות ותחומים! על דגל עמך רשום באותיות של אש: "אני חומה"...
*
"אום אני חומה". בני ישראל שייכים לאומה של "אני חומה". החידושי הרי"מ היה מפרש זאת, שעם ישראל נקרא כן, מפני שכל מה שנאסר עליו, נחשב כאילו חומה עומדת לפניו ומעכבתו מלעבור. [פרדס שאול, להגאון מויערשוב זצוק"ל פ' ויגש, וראה שפ"א פורים תרנ"ח]
והוא היה אומר...לפני מתן תורה נאמר: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַשְתּוֹ" החידושי הרי"מ ביאר זאת: שמשה רבינו התפלל, שיהיו אצלם דברי ה' כמו חומה שלא יוכלו לעשות אחרת ולא יוכלו לעלות... וכענין שכתוב "אני חומה"... שדברי הקב"ה יהיו כמו חומה ולא נוכל לעבור על רצון הקב"ה... שמה שאסור, גם יהיה בלתי אפשרי...
*
הלב נמשך למקום המקדש... תאר נא לפניך, יקירי, יום מועד בירושלים העתיקה. רבבות עם נוהרים לשריד בית מקדשנו. ילד קטן עומד על גג גבוה ומשקיף על פני רחבת הכותל המערבי...
אתה שואל אותו: "ילד! מה אתה רואה שם?". והפעוט עונה לך לפי תומו: "אני רואה המון, המון יהודים עומדים לפני קיר ענק..."; דע לך שהוא מגדיר בזה להפליא, את העם היהודי כולו. זוהי 'תמונה' יהודית מקורית, ייחודית, אמיתית, בתמצית שבתמצית. עתיקה כימי עולם ונצחית לעד ולעולם. מלים אלה עוטפות את 'ישראל עם קדוש' במלואו. יהודים עומדים מול קיר ענק... אום אני חומה...
זוהי זהות יהודית מובהקת. עָם ככוכבי השמים לרוב, נעמד ונעצר לפני קיר גבוה. עם המיועד והמיוחד לעצור ולדעת את גבוליו, להיזהר מלחצות קווים, לבלום ולכבוש את רצונותיו, לקבוע את דרכי החיים על פי רצון ה' ולקבוע בנחישות: ע-ד כ-א-ן... "אני חומה - זו תורה" אמרו חז"ל הקדושים [פסחים פ"ז.]
ועל עם ישראל אמר המשורר בפיוטו: "אום אני חומה"... כל האומה מכריזה מתוך מהותה: אני חומה. אנחנו נמנים על אומה של שומרים ונשמרים על פי התורה, עם מתחזקים ובולמים בגבורה, ביראת שמים ויראת חטא... "אני חומה" את המלים האלה אמר לראשונה אברהם אבינו, כשהושלך לכבשן האש: אני חומה למסור נפשי על קדושת שמו [תנחומא לך לך ב']. חומה אדירה של רצון ה' ניצבה לפניו תמיד...
*
זֵכר בית מקדשנו היה יכול להישרד גם בצורה אחרת, כדוגמת שער, עמוד, או קשת. אם אמנם רצתה ההשגחה שיישאר שריד המקדש לנצח, דרך הגלויות, דייקא בדמות כותל גבוה, יתכן שיש בזה רמז הוראה לדור דור. אום אני חומה. ליהודי יש גבולות שהוא נעצר בפניהם תמיד. גבולות התורה...
רבינו גרשום מאור הגולה, בפיוטו אמר: "עיר הקודש והמחוזות... ואין לנו שיור רק התורה הזאת..." השאלה נשאלת: וכי אין לנו שיור? והרי יש לנו שיור! ה"כותל המערבי"! אלא שהכותל גופו מרמז על חומת התורה וגבולותיה, אני חומה זו תורה... גם בגלותם הם זוהרים ונזהרים ועוצרים לפני החומה. הוי! אום אני חומה, ברה כחמה, גולה וסורה, דמתה לתמר...
שיר עתיק לימדני אבא ז"ל בילדותי, על פיוט: "אום אני חומה" שנתחברה על שבחה של כנסת ישראל: "כאטש (למרות) כאטש כאטש: גּוֹלָה וְסוּרָה, דאך (בכל זאת) דאך, דאך: דָּמְתָה לְתָמָר... והיינו שאף בגלותו, עדיין עומד עַמֵנוּ, עם החומה, זקוף ומלבלב ביהדותו...
*
הנה זה עומד אחר כתלנו... מעולם לא זזה שכינה משם... שארית זו בְּצוּרת כותל, נשאר לפליטה מכל בית תפארתנו. וזה מרמז ומורה לנו דרך מאז ומקדם, דבר הסולל את דרך ישראל, תורתו וערכי יהדותו. יש כותל, יש מחיצות, יש גבולות שאסור לחצותם, בחיי יום יום תמיד יש מקום שיהודי עוצר. היהדות מוקפת חומה מאז "והגבלת את העם סביב"... ואף בתוך משמעות עמוקה זו של "כותל" כצורה של חומת היהדות, לא זזה שכינה... ושמרת את משמרת ה' אלקיך...
*
ידוע מה שמספרים על הרה"ק מקוצק זי"ע, שכשנגנב פעם גביע מביתו, הגיב המשמש אז ואמר: "חידוש שגונבים כאן? הרי הכל הפקר". הרי תמיד היו נכנסים ויוצאים שם... כששמע זאת הרבי מקוצק מחדרו, נזדעק ואמר "הפקר?! הרי נאמר לא תגנובו?". ה"שפת אמת" היה אז בקוצק בהיותו ילד קטן. סבו החידושי הרי"מ לקחו עמו, על אף החורף העז והנסיעה הקשה, ברצותו שיראה "א וואָרער ייד" יהודי אמיתי...
ה"שפת אמת" העיד על עצמו אחר כך, שרושם דברי של הרבי מקוצק בשעתו, יצרה כעין חומת ברזל לכל ימי חייו, לפני כל דבר הנוגע לממון אחרים... איך בכלל שייך לנגוע בזה, הרי יש כאן קיר סותם, מאמר הקב"ה בתורתו... הרי נאמר לא תגנובו? וללמד שאזהרת התורה הקדושה חייבת להיחשב אצל היהודי כמחיצה של ברזל, שלא יהיה מסוגל בשום אופן לעבור דרכה...
*
עוד בילדותי שמעתי זאת מפי מו"ר החסיד ר' חיים מאנדל זצ"ל. ומכיון שהיה בעצמו איש ישר ונאמן בתכלית, נזהר בממון אחרים להפליא, ואף נימה קוצקאית חיה בקרבו, לא היה זה אצלו סיפור בעלמא. הוא הדגיש את הדברים בחריפותו האופיינית, באש קודש ובלב מלא. "עס איז דאך דא א וואנט?", הרי קיר יש כאן!
ואכן, כך היה ה'שפת אמת' אומר: "על ידי שהאמונה קבועה בישראל, על ידי זה חוקות השי"ת כחומה..." [שפ"א חנוכה תרל"א].
*
זמן מתן תורתנו, יום "עצרת", הודגם אף הוא, כעמידה בין מחיצות קבועות... נפלאים הם דברי ה"כלי יקר" על הפסוק כי הכיתני זה שלש רגלים" [במדבר כ"ב כ"ח] חז"ל פירשו זאת, שנאמר אז לבלעם הרשע: "אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה?". [רש"י שם] ה"כלי יקר" מוצא רמז בפרשה ההיא, לכל שלש הרגלים.
היכן אמנם נמצא רמז לזמן מתן תורתנו בפרשה ההיא? המקור לזה הוא משמעותי ביותר: "ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה"... העם היהודי בקיום שמירת התורה, עומד לפני קירות גבוהים, עד שאין לזוז שם ימין ושמאל, מתוך יראת שמים ויראת חטא... זה טמון במשמעות: זמן מתן תורתינו...
*
"אום אני חומה". כל האומה אומרת מתוך מהותה: אני חומה... אנחנו עַם הנצח החיים עִם גבולות, אנחנו חיים בין חומות עתיקות מימי קדם... גבולות אלה אין בהם גדרי פלדה ותיל, לא עומדים שם שומרים מזויינים. חומות אלה לא נבנו באבני גזית כבדות, אלא מדברי אלקים חיים ומלך עולם, וכן מדברי חכמינו ז"ל שעשו סייג לתורה, ובנוסף לזה גם מדרכי ציבור ויחיד שהציבו לעצמם גדרים, משמרת הקודש, לשמור על יהדותם...
געוואלד! הלא על ציר זה סובבה שאגתו האדירה של הרב הקדוש מבארדיטשוב. גם צבא שוטרים לא יעצרו בעד גוי מלעבור על חוק ככל אוות נפשו; ואילו ישראל עם קדוש, להבדיל, כבר נשמר מחטא כבר אלפי שנים, על ידי מאמר ה' בלבד הניצב בפניו כחומה אדירה...
*
ידידי עוז, גיבור הקדושה, עובד ה' למעלה מדרך הטבע, הגה"ח הנעלה רבי יצחק מרדכי זילברשטיין שליט"א מבני ברק, ירפאהו ה' כליל במהרה; מסר פעם בשם אביו הגה"ח ר' שלמה זצ"ל, רבם של חסידי גור בבני ברק, מה ששמע בשם ה"אמרי אמת" זי"ע, "על הפסוק 'ואני אהיה לה "נאום ה' חומת אש" סביב'. לפי הסדר לכאורה היה צריך להיאמר: "ואני אהיה לה חומת אש סביב, נאום ה'" על כך ביאר האמרי אמת שנאום ה' הוא יהיה החומה, "די פייערדיגע דיבורי השם", זאת היא החומה ששומרת עלינו"...
*
בפרשת חוקת [כ"א כ"ד] למדנו מקרא מפורש: "וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עמון". בני ישראל נעצרו לפני גבול עמון, כי גבול עז וחזק היה שם... בא רש"י הקדוש ומבאר זאת בצורה מפעימה ומעוררת: "ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם: אַל תצורם". אם הקב"ה אמר "עצור כאן" הרי יש כאן חומת ברזל , חומת דיבור של מעלה החוסמת את הדרך בכח הציווי! [וראה שערי תשובה שער א' אות ה' בפירוש "לא תוכל לאכול בשעריך".]
*
מספרים על פוסק הדור, הגאון הנודע רבי משה פיינשטיין זצוק"ל שנעצר פעם ביציאתו מבית הכנסת ונעמד. לשאלת מלויו על כך, הראה על ילד שהיה עומד בתפילת "שמונה עשרה". "עס איז דאך דא א וואנט" הרי יש הלכה האוסרת את המעבר לפני המתפלל, ואיך אפשר לעבור? קירות אחרים שייך לסתור ולנתוץ, לא כך בחומות התורה הקדושה והלכותיה, המהווים מציאות גמורה ומוחלטת, קביעא וקיימא.
ומתוך כך נבין תיאור נרגש מאד. המובא בספר "דרכי משה" על התורה, [פ' שמות] שבו נכללו הרבה עובדות מאותו גאון וצדיק, רבי משה. קבוצת חסידי חב"ד שהשתחררה ויצאה מרוסיה בסוף שנות הכ', נפגשה פעם עם הענק בפוסקים, שאף הוא גר פעם בארץ גזירה זו בעיר ליובאן.
חסידים אלה, ביניהם תלמידי חכמים ובחורים לומדי תורה, מסרו את נפשם כפשוטו, על היהדות, על לימוד התורה וקיום המצוות, על חינוך הילדים, בגבורה על אנושית במשך שנים שלא ראו מוצא בדרך הטבע. היה זה בשעה שהיו נרדפים על צוואר בידי רשעי עולם הסובייטים. מתוך גיבורי רוח כאלה, היו שנתפסו, נחקרו, הוכו ועונו ונשלחו לסיביר ובכל זאת לא כפפו את קומתם. בעזות דקדושה המשיכו את פעילותם, תוך כדי סכנות איומות, בכל מקום שהיו.
הגאון ר' משה קיבל את פני הקבוצה בחביבות. הוא בָּחַן קצת את הבחורים בלימודם. ואז סיפרו החסידים באזניו את המאורעות שעברו עליהם ברוסיה ומה שפעלו למען שמירת היהדות בשעת גזירה וסכנה.
הגאון האזין להם בהתרגשות גוברת. בסיום דבריהם שאל אותם בפליאה: "איך יכולתם לעמוד בכל זה?". אחד החסידים ענה לו בפשטות. "וכי היתה לנו ברירה אחרת?" מיד כששמע הגאון את המלים האלה, פרץ לתדהמתם בבכי עז. והם לא הבינו מדוע...
*
פוסק הדור שהתורה כולה היתה חקוקה על לבו, הוא שחזר על חלקי השולחן ערוך פעמים אין ספור, תפס היטב את משמעות המלים עד עומקם. בחמש תיבות אלה נמצא עמוד היהדות וקיום התורה בפועל. ביטוי ברור הוא ל"כי הם חיינו".
מתוך השאלה התמימה: "ו-כ-י ה-י-ת-ה ל-נ-ו ב-ר-י-ר-ה א-ח-ר-ת?" התברר בתוקף, באש שחורה על גבי אש לבנה, שאצל יהודים אלה היוו רצון ה', חוקיו ומשפטיו לישראל, כמציאות גמורה שלא שייך לזוז ממנה. "אני חומה- זו תורה" ועם השאר חייבים להסתדר.
בוויתור, בפשרה, בהזנחת חובה, לא ראו גיבורים אלה, שום ברירה. זה אפילו לא עלה במחשבה כלל וכלל... כל מה שהוא כנגד רצון ה' יתברך, נצבת חומה עזה לפניו, עד לב השמים...
*
ואכן על זה נסובה שאלתם בתמימות קדושה, בתגובה טבעית: "וכי היתה לנו ברירה אחרת?". אלא מאי? שרשעי עולם אלה גזרו על כך ולחמו נגדינו במלוא האכזריות, עם זה הוצרכנו להתמודד בחירוף נפש. שָׁם! שם דייקא, התמקם עולם הברֵירות שלנו, איך לעמוד מנגד לממשלת הזדון וזרועות הרֶשע.
ברם, להתרופף? להיכנע? להוריד כנפיים? לוותר על קוצו של יוד? זה לא היה בא בחשבון, זה אפילו לא נכנס בכלל "ברירה" כלל... קיום רצון ה' היא המציאות והקבע, ואילו הנסיונות, הנסיבות הקשות נחשבים ביחס לזה, כארעיים, כדברים מִישניים, שצריך למצוא אמצעים איך להסתדר אתם.
ואמנם כן כששמע גאון ישראל את המלים " וכי היתה לנו ברירה אחרת". פרץ בבכי. דבריהם חדרו וקלעו אל המטרה הפנימית...
*
בנושא הזה כתב לי חסיד אחד, רמז מופלא על דברי המדרש [בר"ר ס"ח י'] : "ויפגע במקום, ביקש [יעקב אבינו] לעבור, נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו". והרמז, שבעת יציאתו לגלות, הראו ליעקב אבינו, מה עתיד להחזיק בזרעו בגלות. מה יהיה עמוד הקיום והנצחיות של העם היהודי בתהפוכות גלויותיו? סגולת העם הזה, אום אני חומה, לייצר מציאות של "נעשה העולם כולו כמין כותל", אז עס איז דא וואנט!
*
על ישראל עם-קדוש נאמר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. ועל זה דרשו חכמינו ז"ל: מה יפית" - במצוות עשה; "ומה נעמת" - במצוות לא תעשה". [שהש"ר ו' י"ג] מה יפית במצוות עשה. עם ישראל הצטיין תמיד בכך, בקיום "ונדעה נרדפה לדעת את ה'". מה יפית כנסת ישראל בזריזות, בריצה לקראת קיום המוטל עליך! מה יפית כנסת ישראל במצוות עשה!
היטב חקוקות בלב, תמונות מארץ הקודש בתקופת ערבי חג. צבא ענק של מהדרי מצוות, רצים ומזדרזים על מצוות בזריזות ובערגה. בשמחה עצומה צועדים ישרי לב אלה ברחובות עיר, להמציא את צרכי החג באמונה ובבטחון. כשעל פניהם שפוך זיו האושר היהודי, האושר הפנימי האמיתי...
והמלך שלמה בעצמו מדגיש את חיבת הדבר במרום: "מלך אסור ברהטים" [שיר השירים ז' ו'], וכפירוש רש"י שם: "הקב"ה נקשר באהבה, במצוות ובריצות שאתם רצים לפניו". ['אסור' מלשון קשר ורהטים מלשון 'ריצה' בל' ארמי].
*
ומה נעמת במצוות לא תעשה... ומאידך, בקוטב האחר, במה שאסרה תורה, ובמה שאינו רצוי, מתהפך הדבר מן הקצה אל הקצה. מדהים! הניגוד הקיצוני הזה מרומם את המחשבה בהתפעלות. הגע בעצמך! כשם שיהודי נאמן רץ ומזנק לקראת מצוות עשה, לקראת תפקידו ומשימותיו בקודש. לעומת זאת, בהיפך הגמור, ביחס ללא תעשה, הוא בולם ונעצר בחזקה מול הנאסר עליו.
הוא ממש רואה קיר לפניו, חומה בצורה המונעת בעדו לעבור... מקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מה נעמת היהודי השולט בכוחותיו, כפי הרצון העליון! מה נפלא הדבר! כל מה שמתעלה יהודי ביראת שמים שלו, מתגדל אצלו החשק, הצימאון והריצה לקראת מצוות עשה, ובו זמנית עוצר בפתאומיות וברתיעה יותר במצוות לא תעשה...
ושלמה המלך המשבח את זריזות עמו ב"מלך אסור ברהטים", מאידך גיסא, מוסיף ומהלל הוא החכם מכל אדם, את ה"סוגה בשושנים" את יראת החטא, את השמירה והזהירות מכל איסור שהוא.
*
דאס קען נאר א ייד אליין... לזה מסוגל רק יהודי בלבד. צא ולמד ממצוות השבת. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" [שבועות כ.] הנה ממהר יהודי לקראת שבת, בזכירה, לקדש את השבת, לכבדה ולענגה כראוי, להתפלל וללמוד תורה, להודות להלל ולשבח, לנוח בו ולשמוח כדת. ומאידך, בו זמנית ממש, עוצר ושובת, נועל את חנותו בעוז רוח, נזהר ובולם מכל נדנוד איסור מלאכה, מניח כל עסקיו ומסיח דעתו מעניני החול והחולין. וכל יומו מעוטר בגדרים וסייגים. כשושנים סוגה בו ינוחו בן ובת... מה נעמת במצוות לא תעשה...
הוי! זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר... [שבועות כ:]. הכוונה בפשטות היא על מציאות הדבר, נפלאות הבורא, לבטא שני דיבורים בבת אחת. ברם יש כאן רמז אף על שבחם של ישראל, עם מקדשי שביעי, שומרי שבת וקוראי עונג, המסוגלים בכוחות מנוגדים, לקיים זכור ושמור בבת אחת. לרוץ ולעצור בבת אחת.
הרי לך יהודי שמתלהט ב"מצוות זכור". הוא ממהר לקדש על היין כדי שיזכור את השבת בכניסתו [ב"י ומ"ב רע"א סק"א] הוא מזדרז בכיסופיו להעיד על מעשה בראשית. הוא אוחז את הכוס בידו והנה הוא מבחין שנפל לתוכו משהו. באותו רגע הוא עוצר ונרתע מאיסור בורר. בבת אחת, בשעת קיום ה"זכור", הנה נעטף הוא פתאום גם ב"שמור" ונוהג כפי ההלכה. מחשבתו קשורה בשניהם גם יחד. הוי! זכור ושמור בדיבור אחד שייך גם ביהודי המקדש את השבת בזכירתו ובשמירתו. מה שאין הפה יכול לדבר. אף פלא זה אין בכח הפה להסביר כראוי...
זו היא עצם חירותינו. יהודי שורשי מתהלך בין גדרים אלה בשמחה כמטיילים בגינת שושנים, דרך חירות... "סוגה בשושנים". מי שמטייל בין נאות פרחים, בין ערוגות מרהיבות-עין אינו מרגיש לָחוץ, אלא הדבר מעניק לו חדוות חיים ורווחה בלב. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. גבולות התורה משפיעות עלינו סיפוק ואושר רוחני עד בלי די!
*
מה נעמת במצוות לא תעשה... הסיפור הוא מחיי הגלות של הרבי ר' אלימלך ואחיו רבי ר' זושא זכותם יגן עלינו. פעם אחת בנדוד אחים אלה יחד מעיר לעיר, קפץ עליהם רוגזו של שוטר רשע, שעצרם והכניסם לבית הסוהר מחמת שנאת ישראל גרידא. ישבו להם האחים הקדושים בצינוק האפל, שקועים במחשבותיהם. פתאום הרגיש אח אחד באחיו שהוא בוכה... " פארוואס וויינסטו"? למה אתה בוכה?" שאל. "איך לא אבכה" השיבו , הרי הגיע זמן המנחה ובחדר נעול זה מונח כלי לא נקי, ועל פי דין אי אפשר להתפלל במקום הזה...
"אחי רחימאי" נשמע אז ברגשי קודש בתא הכלא, "שמע נא, הרי חובתנו לעשות רצונו יתברך, ודעתנו בטלה אליו מכל וכל. מצוה עלינו להתפלל שלשה פעמים בכל יום ולהתכונן אליה בשמחה. וכמו כן בכל המצוות. אמנם עכשיו הרי רצון הקב"ה הוא שאסור להתפלל, ואנחנו עבדיו סרים למשמעתו בכל אשר יצוה עלינו. אם כן שוב אנו צריכים לקיים רצונו בשמחה... רצונו יתברך הוא עכשיו שלא נתפלל כאן מפני שאסור לעשות כן וזאת היא חובתנו הקדושה כעת, למלאות רצון עליון ובשמחה... קומה אחי ונרקוד לכבוד קיום רצונו במצוה זו. קמו האחים הקדושים במאסרם והתחילו לרקוד בשמחה, שמחת "והיה מחניך קדוש" סביב אותו הכלי... הרי עכשיו זהו רצונו יתברך. כך ביטאו קדושי עליון אלו את רגשי לבם בשמחה עצומה...
ה"המולה" הגיעה לאזני הסוהר... הוא שמע פתאום קול 'ששון ושמחה' בצינוק ונקישות של ריקוד סוער. קפץ אותו רשע ממקומו ומיהר לראות מה קרה שם. הוא ראה לתדהמתו את שני היהודים רוקדים סביב הכלי... בהתלהבותם לא הרגישו בנוכחותם ולא שעו אליו כלל. משום מה הבין הגוי שכלי זה הוא סיבת שמחתם ולכן חטף הסוהר את העביט בחמת זעם, זרקו החוצה וטרק את הדלת אחריו. כהרף עין נעמדו האחים הקדושים והתכוננו לתפילת המנחה, בשמחה של מצוה מחודשת... וידבר ה' אל משה לאמר...
*
ידוע הסיפור על ה'חתם סופר' שנסע פעם בעגלה עם רבו הגאון הקדוש רבי נתן אדלר זכותם יגן עלינו. העגלה נתקעה והיה צורך להחליף את אחד הסוסים. העגלון הנכרי הביא אז מכפר סמוך שור בכדי לקשרו אל העגלה, עם הסוס. כשראה זאת רבי נתן קפץ מיד מן העגלה כדי שלא להיכשל באיסור כלאי בהמה "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". ואז התחיל לרקוד בתוך השלג מרוב שמחה שזכה לקיים מצווה נדירה זו...
הגאון הצדיק הנודע רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל מקאמיניץ, אמר פעם שסיפור זה על רבי נתן אדלר, גרם לו סיפוק נפש לאין שיעור, שכן מכוחו למד כמה צריך לשמוח על קיום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" בכל יום ויום....
*
הוי! ישראל קדושים! ניגוד הכוחות ואיחודם לשם שמים, לשם אחד יחיד ומיוחד... מה נשגב כוחם של בחורי ישראל אף בדור הזה. בלב ונפש וחמדת קודש הם מסתכלים על הציצית ב"וראיתם אותו", על אותיות ספר התורה בעת הגבהתו, על הסידור בשעת תפילה ובתוך הגמרא בשעת לימוד. כמה נכספים הם למבט עילאי, לקיים "והיו עיניך רואות את מוריך". ובאותו להט ו'ברען' דקדושה, הם עוצרים ועוצמים את עיניהם מראות ברע, הם נשמרים ונזהרים מראייה שלא כדת. מה יפית במצוות עשה - ומה נעמת במצוות לא תעשה...
*
דברים אלה פתחו לי פעם שער בהבנת מקרא השגור בפי כל: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". דוד המלך שאהבתו ומסירותו לתורה לא ידעו שום גבול, למה 'הגביל' כאן את הערך: "מאלפי זהב וכסף"?. אם אמר רבי יוסי בן קיסמא בשעתו: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה", למה לא הרחיב כן דוד המלך? "טוב לי תורת פיך מכל זהב וכסף".
והתמיהה גדולה עוד יותר! דווקא על עצם הצהרת ר' יוסי בן קיסמא, שעמד על דעתו אף במחיר "כל כסף וזהב שבעולם", המשיך התנא שם גופא, ואמר "וכן נאמר בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל: טוב לי מתורת פיך מאלפי זהב וכסף"? על ההפלגה האין סופית של ר' יוסי בן קיסמא, הובאה ראיה והשוואה מ"סכום מוגבל"? הרי למעשה יש בעולם הרבה יותר מ"אלפי" זהב וכסף" הא כיצד?
*
וכאן באה תורת הכתלים והחומות ביהדות, ולימדה אותנו לקח מתוק וחריף במקרא הזה... "עס איז דאך דא א וואנט"... אצל מלך ישראל כתוב "כסף וזהב לא ירבה לו מאד". אצל דוד המלך, חוץ מאלפי זהב וכסף שהורשה בהם לצרכיו וצרכי ממלכתו, עמד גבול, חומה גדולה של אזהרת הקב"ה "לא ירבה לו".
התורה אמרה עד כאן ותו לא. יותר מהרכוש שהיה מותר לו לרכשו, לא היה קיים לדוד המלך יותר כסף וזהב. מעבר לחומה בצורה זו של אזהרת התורה, היוו לו כל הדברים הנוצצים האלה, אין ואפס, עפר ואבנים וטיט... כלום!
*
מה שהותר לו למלך ישראל היוה בשבילו כל הכסף והזהב שבעולם... חוץ מזה אפילו חשש חמדה לא היה לו בזה, הרי זה דבר האסור הוא לו... ואיך ישתמש בו כמשל לדברי התורה האהובים לו כל כך, התורה שאסרה לו זאת...? "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" כלומר: המותרים לי...! השאר אינו נוגע לי כלל, בטל ומבוטל כעפרא דארעא... ואכן על דברי רבי בן קיסמא הביא התנא ראיה ממה שנאמר על ידי "דוד מלך ישראל", שהקיר שבתורה הפסיקה לו בין האסור והמותר לו...
*
מה מתקו איפוא דברי התנא הקדוש: וכן נאמר בספר תהילים. על ידי דוד "מלך ישראל". הרי פעמים אין ספור הביאו חז"ל פסוקי תהילים מבלי להזכיר את מחברם ותוארו, ברם לפי האמור, מבואר הדבר הפלא ופלא. הדבר נוגע למלך ישראל דייקא. דווקא בתודעת מלך נחשבים אלפי זהב וכסף המותרים לו, ככל כסף וזהב שבעולם. יותר מזה לא קיים אצלו ...
*
אום אני חומה... הנה באו רועי ישראל, חכמי הדורות והוסיפו גדרים וסייגים לקיום התורה ושמירתה, להרחיק את האדם מן העבירה. ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי! [מו"ק ה.].
והשורש והדוגמה לכך מצאו חכמים במצוות נזיר; מתוך שנאסר, לבד מן היין, אף בכל דבר היוצא מן הגפן, למדו חכמינו ז"ל יסוד על התורה כולה, שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור ומן הדומה לדומה, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה" [במדב"ר י' ח' וראה שמו"ר ט"ז ב' ומס"י פי"א]
*
אנשי כנסת הגדולה המריצו בתחילת דבריהם ממש, כיסוד קיום היהדות "ועשו סייג לתורה!". מה נפלא הדבר! נחמיה בן חכליה, שהיה מאנשי כנסת הגדולה לחם והתמסר בכל כוחו לבנות את חומות ירושלים בזמן הבית השני [נחמיה פרק ג' וד'].
לבד מפשוטם של דברים, אולי יש לזה משמעות עמוקה יותר, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" נכתב בספר החינוך [ט"ז]. בתקופה הזאת ממש התחילה ההמרצה לעשות גדרים וסייגים לתורה... ואף בכלל שייך רמז זה, הרי עיירות מוקפות חומה בארץ ישראל, יש להם קדושה יתירה על פני ערים אחרות. [כלים פ"א מ"ז].
*
אין לשער מה טמון בתיבה אחת של רש"י ז"ל. והרי דוגמא מדבריו בפירוש הגמרא, שלכאורה רק בא לתאר את מהלכו של ים; [בנוגע למצוות השבת אבידה] ובכל זאת צומחת משם השקפת עולם אדירת ממדים. ... במִלה אחת של רש"י הקדוש למדנו 'עולם מלא', יסוד ביהדות הנוגע בדור הזה אולי יותר מבכל הדורות הקודמים!
הגמרא [ב"מ כ"א:] מזכירה מציאת אבדה ב'זוטו של ים' שמתייאש ממנה האובדה. ומפרש רש"י "מקומות בשפת הים; שדרך הים לחזור לאחוריו - פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך". יש כאן שאלה פשוטה על לשון רש"י זו. כשהים זורם בכיוון לחוף הרי הוא עדיין בהליכה ולא בחזרה. הרי רק לאחר "ששוטף מה שמוצא" הוא חוזר אחורנית, אבל לא כשפונים הגלים אל שפת הים בשעת 'גֵאוּת', אז עדיין מתקדמים אל החוף ואם כן למה כתב רש"י על דרך הליכתו, שדרך הים לחזור לאחוריו - פעמיים ביום?
*
אחד מגדולי הפוסקים בעל הסמ"ע [תלמיד הרמ"א והמהרש"ל] בא והאיר לנו תיבה זאת באור חזק ומופלא, דבר שצריך לשמש לנו מגדל אור על שפת ימה הסוער של תקופתנו! ממרום פסיקתו בהלכות העמוקות בדיני ממונות, הושיט לנו כבדרך אגב, השקפת עולם שלימה על אותה מִלה אחת ויחידה שברש"י, שלכאורה לא בא אלא להסביר בה את פעולת הים... מפתיעים ומדהימים הם דברי הסמ"ע בחושן משפט [רנ"ט סקט"ו] בביאור הדברים: "נראה דכל שיוצא מֵחוֹל הים, שֶׁשָם השם יתברך את גבולו להיות עומד בתוכו נקרא חוזר לאחוריו... ".
*
הקב"ה שם גבול לים. שוב ושוב מוצאים אנו זאת בפסוקי הנביאים והכתובים, "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" [ירמי' ה'] "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעבוֹרוּן" [תהילים ק"ד] "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ" [משלי ה'].
ובשעה שבא הים, פורץ חוק עולם ועובר את גבול שהגביל לו יוצרו, כשהוא זורם ועולה אל היבשה ועובר על "וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹוסִיף וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" [איוב ל"ח]. אז, אם כי נראה כאילו הוא מתקדם והולך, לאמיתו של דבר, הוא חוזר לאחוריו!! כשעוברים על רצון ה' אין כאן התקדמות אלא נסיגה!!!
*
מי כבן דורנו יכול להעיד שכל חידוש טכני בעולמם של כלי משחית, של מידע, של פרסום בן שניה, מחזיר את תבל ויושביה 'עשר מעלות אחורנית', לכיוון של תוהו ובוהו וחושך מצולות החטא... כל מכשיר 'מפותח' יותר, אינו מקדם את האדם, אלא עושה אותו פרימיטיבי יותר, אנוכיי, שטחי וקהה יותר, נעדר מחשבה וחסר לב. "נזורו אחור"!
רש"י ומכוחו בעל הסמ"ע וה"פרישה", זועקים: "עברת את פי ה'? הרי בזה חזרת לאחוריך ממש. אתה מתרחק!!! אתה לא צועד אֶל יעד האדם ותכליתו, אלא בכיוון ההפוך ממש. אֶל יער הפרא, אֶל השממה, אֶל התהום - - -!".
ומדה טובה ומרובה. תמיד חייבים לזכור את ה"אום אני חומה" לאיזה עם קדוש אנחנו משתייכים!!! עַם קיר וכותל, גדר וסייג. עם העוצר בפני גבולות. עם המסוגל למצוא בכל דבר את "אנכי ה' אלקיך", את הרצון העליון, את מציאות ה'.
*
גוט שבת לך אהובי,
גוט שבת לך, בן "אום אני חומה"!
שומר חומת השבת וחומת היהדות.
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
אוֹם אֲנִי חוֹמָה...
שמירת היהדות וגבולותיה
עָם מוקף חומה בכל דרכי חייו
לר' ישראל יקירי שליט"א
אף אם כבר עבר חג השבועות, כמובן שהתוכן שבו, הקבלה וההתחדשות נמשכות והולכות יום יום. ה"שפת אמת" קובע יסוד לכל מקום ולכל זמן, על פי הנאמר בעשרת הדיברות: "וידבר אלקים את "כל הדברים" האלה לאמר, אנכי ה' אלקיך. כי עיקר התורה הוא, לראות "בכל דבר", כי אנכי ה' אלקיך".... [שבועות תרנ"ו]. בכל פינות שאתה פונה, בכל דבר ומאורע יש למצוא את "אנכי ה' אלקיך".
טרם שנפתח בנושאינו הפעם, הבה אשתף אותך בפלאי השגחה פרטית, מחממי לב. לפני כשלושים שנים היה הדבר בעיר מגורי טורונטו שבקנדה. הורי ז"ל הגיעו מבלגיה לבקרנו לכבוד חג השבועות. בערב החג בבית המדרש בו התפללתי, אחרי "עלינו" של תפילת המנחה, אמר אבי ז"ל, 'קדיש'. בכובד ראש אצילי כדרכו נעמד ליד הבימה ואמר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא.". לא ידעתי אז כלל שהיתה לו אז סיבה מיוחדת לכך.
יהודי שלא הכירו, ניגש אז אל אבא. ת"ח יקר שהגיע מניו יורק לבקר את בני משפחתו בעיר. הוא בירכו לשלום והציג את עצמו "שמי זיסהולץ, משה יונה זיסהולץ מברוקלין".
בשמיעת השם ההוא נפעם אבא והחויר. "זיסהולץ?" הרי עכשיו ממש אמרתי קדיש על יהודי בשם זיסהולץ!". התברר שזה היה בן דוד ראשון של ר' משה יונה...
אבא סיפר אז בקול נרגש: "זה היה באחד ממחנות הריכוז. בחור אחד בשם זה בקשני ברגעיו האחרונים: אמור נא קדיש למעני. את מצוותו שמרתי מאז. בכל שנה ושנה בערב חג השבועות ביארצייט שלו, הנני אומר קדיש למענו...".
ההשגחה העליונה זימנה ל'פונדק אחד' שני יהודים שהגיעו לקנדה, אחד מבלגיה ואחד מארה"ב, באותה תפילה ובאותו בית המדרש, בכדי שאותו ת"ח ר' משה יונה, יגיד 'אמן' באמירת קדיש על בן דודו הקדוש, אחרי כיובל שנים... הלא דבר הוא!!
*
בערב חג השבועות שעבר, התפללתי באותו בית המדרש ונזכרתי באותו סיפור נרגש. בנו של ר' משה יונה היה שם והזכרתי לו את הסיפור. בעזרת ה' הובן לי אז אותו ענין ביתר שאת. מן השמים הודיעו, שבכל דבר נמצא אנכי ה' אלקיך... סימן מובהק נשלח ממרומים להזכיר שכל מעשה נחשב ונערך בחשבון מדוקדק להפליא. אתה יודע רזי עולם. ותעלומות סתרי כל חי... אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך...
הקב"ה מסבב כל הסיבות, זימן את שני היהודים יחד באותו זמן ומקום, בכדי שיגיד הקרוב אמן על הקדיש לזכר בן דודו הי"ד. להודיע את ההשגחה המדוייקת, שכל פרט ופרט של מעשה האדם נחשב בשמים מאוד מאוד.
*
מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. כאילו בת קול יוצאת מאותו מעשה "זיסהולץ" ומכריזה: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". הא לך סימן שה'קַדיש' הזה של ערב שבועות, שאף פעם לא שכחת; זכרון אותו קדוש ששמרת עליו תמיד, מתקבל ומתנוסס במרום במקום הראוי. וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. הנה מזדמן אליך קרובו, לומר אמן על הקדיש הנשגב הזה...".
"אתה פועל ומתחסד למען נשמת ישראל, אף אחרי יובל שנים, אי שם בירכתי ארץ. דע לך שזה עדיין עושה רושם במרום. אנכי ה' אלקיך. בכל דבר, בכל זמן ומצב מסבב הקב"ה את הכל. והכל ערוך ומדוקדק, מסוף העולם עד סופו...".
בעיני הרוח שוב הנני רואה את אבא ליד הבימה. עיניו עצומות בריכוז. מחשבותיו נתונות אי שם בעמק הבכא, להיטיב עם נשמתו הקדושה של בחור יהודי. ומפיו יוצאות המלים: יתגדל ויתקדש שמיה רבא"... והיום, אבא, אחרי שלושים שנה, זכיתי להבין עוד יותר, איך שנתקדש שם שמים על ידך...
*
כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך... בכלל לימדונו קדמונינו ז"ל, שכל המתרחש לעיני האדם, יש בו רמיזות והדרכות על תפקידו בעבודת ה'. כל מה שנפגש בדרכו, כל מה שיאמר לו אדם, יהיה מי שיהיה , יש בהם, אף מבלי משים, הדרכות על חובתו בעולמו.
הנה הולך לו יהודי ברחוב ורואה תמרורי 'עֲצור', רמזורים העוצרים בדרכו. אף באלה יש רמזים לדרכו בחיים. 'דוממים' אלה אינם ניצבים רק בשביל שטף התנועה ובטיחותה בלבד. למרות שבכלל לא התכוונו מציבי התמרורים לכך, בכל זאת רמז יש בהם למהלך: בן אדם, עצור! יש גבולות ותחומים! על דגל עמך רשום באותיות של אש: "אני חומה"...
*
"אום אני חומה". בני ישראל שייכים לאומה של "אני חומה". החידושי הרי"מ היה מפרש זאת, שעם ישראל נקרא כן, מפני שכל מה שנאסר עליו, נחשב כאילו חומה עומדת לפניו ומעכבתו מלעבור. [פרדס שאול, להגאון מויערשוב זצוק"ל פ' ויגש, וראה שפ"א פורים תרנ"ח]
והוא היה אומר...לפני מתן תורה נאמר: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַשְתּוֹ" החידושי הרי"מ ביאר זאת: שמשה רבינו התפלל, שיהיו אצלם דברי ה' כמו חומה שלא יוכלו לעשות אחרת ולא יוכלו לעלות... וכענין שכתוב "אני חומה"... שדברי הקב"ה יהיו כמו חומה ולא נוכל לעבור על רצון הקב"ה... שמה שאסור, גם יהיה בלתי אפשרי...
*
הלב נמשך למקום המקדש... תאר נא לפניך, יקירי, יום מועד בירושלים העתיקה. רבבות עם נוהרים לשריד בית מקדשנו. ילד קטן עומד על גג גבוה ומשקיף על פני רחבת הכותל המערבי...
אתה שואל אותו: "ילד! מה אתה רואה שם?". והפעוט עונה לך לפי תומו: "אני רואה המון, המון יהודים עומדים לפני קיר ענק..."; דע לך שהוא מגדיר בזה להפליא, את העם היהודי כולו. זוהי 'תמונה' יהודית מקורית, ייחודית, אמיתית, בתמצית שבתמצית. עתיקה כימי עולם ונצחית לעד ולעולם. מלים אלה עוטפות את 'ישראל עם קדוש' במלואו. יהודים עומדים מול קיר ענק... אום אני חומה...
זוהי זהות יהודית מובהקת. עָם ככוכבי השמים לרוב, נעמד ונעצר לפני קיר גבוה. עם המיועד והמיוחד לעצור ולדעת את גבוליו, להיזהר מלחצות קווים, לבלום ולכבוש את רצונותיו, לקבוע את דרכי החיים על פי רצון ה' ולקבוע בנחישות: ע-ד כ-א-ן... "אני חומה - זו תורה" אמרו חז"ל הקדושים [פסחים פ"ז.]
ועל עם ישראל אמר המשורר בפיוטו: "אום אני חומה"... כל האומה מכריזה מתוך מהותה: אני חומה. אנחנו נמנים על אומה של שומרים ונשמרים על פי התורה, עם מתחזקים ובולמים בגבורה, ביראת שמים ויראת חטא... "אני חומה" את המלים האלה אמר לראשונה אברהם אבינו, כשהושלך לכבשן האש: אני חומה למסור נפשי על קדושת שמו [תנחומא לך לך ב']. חומה אדירה של רצון ה' ניצבה לפניו תמיד...
*
זֵכר בית מקדשנו היה יכול להישרד גם בצורה אחרת, כדוגמת שער, עמוד, או קשת. אם אמנם רצתה ההשגחה שיישאר שריד המקדש לנצח, דרך הגלויות, דייקא בדמות כותל גבוה, יתכן שיש בזה רמז הוראה לדור דור. אום אני חומה. ליהודי יש גבולות שהוא נעצר בפניהם תמיד. גבולות התורה...
רבינו גרשום מאור הגולה, בפיוטו אמר: "עיר הקודש והמחוזות... ואין לנו שיור רק התורה הזאת..." השאלה נשאלת: וכי אין לנו שיור? והרי יש לנו שיור! ה"כותל המערבי"! אלא שהכותל גופו מרמז על חומת התורה וגבולותיה, אני חומה זו תורה... גם בגלותם הם זוהרים ונזהרים ועוצרים לפני החומה. הוי! אום אני חומה, ברה כחמה, גולה וסורה, דמתה לתמר...
שיר עתיק לימדני אבא ז"ל בילדותי, על פיוט: "אום אני חומה" שנתחברה על שבחה של כנסת ישראל: "כאטש (למרות) כאטש כאטש: גּוֹלָה וְסוּרָה, דאך (בכל זאת) דאך, דאך: דָּמְתָה לְתָמָר... והיינו שאף בגלותו, עדיין עומד עַמֵנוּ, עם החומה, זקוף ומלבלב ביהדותו...
*
הנה זה עומד אחר כתלנו... מעולם לא זזה שכינה משם... שארית זו בְּצוּרת כותל, נשאר לפליטה מכל בית תפארתנו. וזה מרמז ומורה לנו דרך מאז ומקדם, דבר הסולל את דרך ישראל, תורתו וערכי יהדותו. יש כותל, יש מחיצות, יש גבולות שאסור לחצותם, בחיי יום יום תמיד יש מקום שיהודי עוצר. היהדות מוקפת חומה מאז "והגבלת את העם סביב"... ואף בתוך משמעות עמוקה זו של "כותל" כצורה של חומת היהדות, לא זזה שכינה... ושמרת את משמרת ה' אלקיך...
*
ידוע מה שמספרים על הרה"ק מקוצק זי"ע, שכשנגנב פעם גביע מביתו, הגיב המשמש אז ואמר: "חידוש שגונבים כאן? הרי הכל הפקר". הרי תמיד היו נכנסים ויוצאים שם... כששמע זאת הרבי מקוצק מחדרו, נזדעק ואמר "הפקר?! הרי נאמר לא תגנובו?". ה"שפת אמת" היה אז בקוצק בהיותו ילד קטן. סבו החידושי הרי"מ לקחו עמו, על אף החורף העז והנסיעה הקשה, ברצותו שיראה "א וואָרער ייד" יהודי אמיתי...
ה"שפת אמת" העיד על עצמו אחר כך, שרושם דברי של הרבי מקוצק בשעתו, יצרה כעין חומת ברזל לכל ימי חייו, לפני כל דבר הנוגע לממון אחרים... איך בכלל שייך לנגוע בזה, הרי יש כאן קיר סותם, מאמר הקב"ה בתורתו... הרי נאמר לא תגנובו? וללמד שאזהרת התורה הקדושה חייבת להיחשב אצל היהודי כמחיצה של ברזל, שלא יהיה מסוגל בשום אופן לעבור דרכה...
*
עוד בילדותי שמעתי זאת מפי מו"ר החסיד ר' חיים מאנדל זצ"ל. ומכיון שהיה בעצמו איש ישר ונאמן בתכלית, נזהר בממון אחרים להפליא, ואף נימה קוצקאית חיה בקרבו, לא היה זה אצלו סיפור בעלמא. הוא הדגיש את הדברים בחריפותו האופיינית, באש קודש ובלב מלא. "עס איז דאך דא א וואנט?", הרי קיר יש כאן!
ואכן, כך היה ה'שפת אמת' אומר: "על ידי שהאמונה קבועה בישראל, על ידי זה חוקות השי"ת כחומה..." [שפ"א חנוכה תרל"א].
*
זמן מתן תורתנו, יום "עצרת", הודגם אף הוא, כעמידה בין מחיצות קבועות... נפלאים הם דברי ה"כלי יקר" על הפסוק כי הכיתני זה שלש רגלים" [במדבר כ"ב כ"ח] חז"ל פירשו זאת, שנאמר אז לבלעם הרשע: "אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה?". [רש"י שם] ה"כלי יקר" מוצא רמז בפרשה ההיא, לכל שלש הרגלים.
היכן אמנם נמצא רמז לזמן מתן תורתנו בפרשה ההיא? המקור לזה הוא משמעותי ביותר: "ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה"... העם היהודי בקיום שמירת התורה, עומד לפני קירות גבוהים, עד שאין לזוז שם ימין ושמאל, מתוך יראת שמים ויראת חטא... זה טמון במשמעות: זמן מתן תורתינו...
*
"אום אני חומה". כל האומה אומרת מתוך מהותה: אני חומה... אנחנו עַם הנצח החיים עִם גבולות, אנחנו חיים בין חומות עתיקות מימי קדם... גבולות אלה אין בהם גדרי פלדה ותיל, לא עומדים שם שומרים מזויינים. חומות אלה לא נבנו באבני גזית כבדות, אלא מדברי אלקים חיים ומלך עולם, וכן מדברי חכמינו ז"ל שעשו סייג לתורה, ובנוסף לזה גם מדרכי ציבור ויחיד שהציבו לעצמם גדרים, משמרת הקודש, לשמור על יהדותם...
געוואלד! הלא על ציר זה סובבה שאגתו האדירה של הרב הקדוש מבארדיטשוב. גם צבא שוטרים לא יעצרו בעד גוי מלעבור על חוק ככל אוות נפשו; ואילו ישראל עם קדוש, להבדיל, כבר נשמר מחטא כבר אלפי שנים, על ידי מאמר ה' בלבד הניצב בפניו כחומה אדירה...
*
ידידי עוז, גיבור הקדושה, עובד ה' למעלה מדרך הטבע, הגה"ח הנעלה רבי יצחק מרדכי זילברשטיין שליט"א מבני ברק, ירפאהו ה' כליל במהרה; מסר פעם בשם אביו הגה"ח ר' שלמה זצ"ל, רבם של חסידי גור בבני ברק, מה ששמע בשם ה"אמרי אמת" זי"ע, "על הפסוק 'ואני אהיה לה "נאום ה' חומת אש" סביב'. לפי הסדר לכאורה היה צריך להיאמר: "ואני אהיה לה חומת אש סביב, נאום ה'" על כך ביאר האמרי אמת שנאום ה' הוא יהיה החומה, "די פייערדיגע דיבורי השם", זאת היא החומה ששומרת עלינו"...
*
בפרשת חוקת [כ"א כ"ד] למדנו מקרא מפורש: "וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עמון". בני ישראל נעצרו לפני גבול עמון, כי גבול עז וחזק היה שם... בא רש"י הקדוש ומבאר זאת בצורה מפעימה ומעוררת: "ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם: אַל תצורם". אם הקב"ה אמר "עצור כאן" הרי יש כאן חומת ברזל , חומת דיבור של מעלה החוסמת את הדרך בכח הציווי! [וראה שערי תשובה שער א' אות ה' בפירוש "לא תוכל לאכול בשעריך".]
*
מספרים על פוסק הדור, הגאון הנודע רבי משה פיינשטיין זצוק"ל שנעצר פעם ביציאתו מבית הכנסת ונעמד. לשאלת מלויו על כך, הראה על ילד שהיה עומד בתפילת "שמונה עשרה". "עס איז דאך דא א וואנט" הרי יש הלכה האוסרת את המעבר לפני המתפלל, ואיך אפשר לעבור? קירות אחרים שייך לסתור ולנתוץ, לא כך בחומות התורה הקדושה והלכותיה, המהווים מציאות גמורה ומוחלטת, קביעא וקיימא.
ומתוך כך נבין תיאור נרגש מאד. המובא בספר "דרכי משה" על התורה, [פ' שמות] שבו נכללו הרבה עובדות מאותו גאון וצדיק, רבי משה. קבוצת חסידי חב"ד שהשתחררה ויצאה מרוסיה בסוף שנות הכ', נפגשה פעם עם הענק בפוסקים, שאף הוא גר פעם בארץ גזירה זו בעיר ליובאן.
חסידים אלה, ביניהם תלמידי חכמים ובחורים לומדי תורה, מסרו את נפשם כפשוטו, על היהדות, על לימוד התורה וקיום המצוות, על חינוך הילדים, בגבורה על אנושית במשך שנים שלא ראו מוצא בדרך הטבע. היה זה בשעה שהיו נרדפים על צוואר בידי רשעי עולם הסובייטים. מתוך גיבורי רוח כאלה, היו שנתפסו, נחקרו, הוכו ועונו ונשלחו לסיביר ובכל זאת לא כפפו את קומתם. בעזות דקדושה המשיכו את פעילותם, תוך כדי סכנות איומות, בכל מקום שהיו.
הגאון ר' משה קיבל את פני הקבוצה בחביבות. הוא בָּחַן קצת את הבחורים בלימודם. ואז סיפרו החסידים באזניו את המאורעות שעברו עליהם ברוסיה ומה שפעלו למען שמירת היהדות בשעת גזירה וסכנה.
הגאון האזין להם בהתרגשות גוברת. בסיום דבריהם שאל אותם בפליאה: "איך יכולתם לעמוד בכל זה?". אחד החסידים ענה לו בפשטות. "וכי היתה לנו ברירה אחרת?" מיד כששמע הגאון את המלים האלה, פרץ לתדהמתם בבכי עז. והם לא הבינו מדוע...
*
פוסק הדור שהתורה כולה היתה חקוקה על לבו, הוא שחזר על חלקי השולחן ערוך פעמים אין ספור, תפס היטב את משמעות המלים עד עומקם. בחמש תיבות אלה נמצא עמוד היהדות וקיום התורה בפועל. ביטוי ברור הוא ל"כי הם חיינו".
מתוך השאלה התמימה: "ו-כ-י ה-י-ת-ה ל-נ-ו ב-ר-י-ר-ה א-ח-ר-ת?" התברר בתוקף, באש שחורה על גבי אש לבנה, שאצל יהודים אלה היוו רצון ה', חוקיו ומשפטיו לישראל, כמציאות גמורה שלא שייך לזוז ממנה. "אני חומה- זו תורה" ועם השאר חייבים להסתדר.
בוויתור, בפשרה, בהזנחת חובה, לא ראו גיבורים אלה, שום ברירה. זה אפילו לא עלה במחשבה כלל וכלל... כל מה שהוא כנגד רצון ה' יתברך, נצבת חומה עזה לפניו, עד לב השמים...
*
ואכן על זה נסובה שאלתם בתמימות קדושה, בתגובה טבעית: "וכי היתה לנו ברירה אחרת?". אלא מאי? שרשעי עולם אלה גזרו על כך ולחמו נגדינו במלוא האכזריות, עם זה הוצרכנו להתמודד בחירוף נפש. שָׁם! שם דייקא, התמקם עולם הברֵירות שלנו, איך לעמוד מנגד לממשלת הזדון וזרועות הרֶשע.
ברם, להתרופף? להיכנע? להוריד כנפיים? לוותר על קוצו של יוד? זה לא היה בא בחשבון, זה אפילו לא נכנס בכלל "ברירה" כלל... קיום רצון ה' היא המציאות והקבע, ואילו הנסיונות, הנסיבות הקשות נחשבים ביחס לזה, כארעיים, כדברים מִישניים, שצריך למצוא אמצעים איך להסתדר אתם.
ואמנם כן כששמע גאון ישראל את המלים " וכי היתה לנו ברירה אחרת". פרץ בבכי. דבריהם חדרו וקלעו אל המטרה הפנימית...
*
בנושא הזה כתב לי חסיד אחד, רמז מופלא על דברי המדרש [בר"ר ס"ח י'] : "ויפגע במקום, ביקש [יעקב אבינו] לעבור, נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו". והרמז, שבעת יציאתו לגלות, הראו ליעקב אבינו, מה עתיד להחזיק בזרעו בגלות. מה יהיה עמוד הקיום והנצחיות של העם היהודי בתהפוכות גלויותיו? סגולת העם הזה, אום אני חומה, לייצר מציאות של "נעשה העולם כולו כמין כותל", אז עס איז דא וואנט!
*
על ישראל עם-קדוש נאמר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. ועל זה דרשו חכמינו ז"ל: מה יפית" - במצוות עשה; "ומה נעמת" - במצוות לא תעשה". [שהש"ר ו' י"ג] מה יפית במצוות עשה. עם ישראל הצטיין תמיד בכך, בקיום "ונדעה נרדפה לדעת את ה'". מה יפית כנסת ישראל בזריזות, בריצה לקראת קיום המוטל עליך! מה יפית כנסת ישראל במצוות עשה!
היטב חקוקות בלב, תמונות מארץ הקודש בתקופת ערבי חג. צבא ענק של מהדרי מצוות, רצים ומזדרזים על מצוות בזריזות ובערגה. בשמחה עצומה צועדים ישרי לב אלה ברחובות עיר, להמציא את צרכי החג באמונה ובבטחון. כשעל פניהם שפוך זיו האושר היהודי, האושר הפנימי האמיתי...
והמלך שלמה בעצמו מדגיש את חיבת הדבר במרום: "מלך אסור ברהטים" [שיר השירים ז' ו'], וכפירוש רש"י שם: "הקב"ה נקשר באהבה, במצוות ובריצות שאתם רצים לפניו". ['אסור' מלשון קשר ורהטים מלשון 'ריצה' בל' ארמי].
*
ומה נעמת במצוות לא תעשה... ומאידך, בקוטב האחר, במה שאסרה תורה, ובמה שאינו רצוי, מתהפך הדבר מן הקצה אל הקצה. מדהים! הניגוד הקיצוני הזה מרומם את המחשבה בהתפעלות. הגע בעצמך! כשם שיהודי נאמן רץ ומזנק לקראת מצוות עשה, לקראת תפקידו ומשימותיו בקודש. לעומת זאת, בהיפך הגמור, ביחס ללא תעשה, הוא בולם ונעצר בחזקה מול הנאסר עליו.
הוא ממש רואה קיר לפניו, חומה בצורה המונעת בעדו לעבור... מקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מה נעמת היהודי השולט בכוחותיו, כפי הרצון העליון! מה נפלא הדבר! כל מה שמתעלה יהודי ביראת שמים שלו, מתגדל אצלו החשק, הצימאון והריצה לקראת מצוות עשה, ובו זמנית עוצר בפתאומיות וברתיעה יותר במצוות לא תעשה...
ושלמה המלך המשבח את זריזות עמו ב"מלך אסור ברהטים", מאידך גיסא, מוסיף ומהלל הוא החכם מכל אדם, את ה"סוגה בשושנים" את יראת החטא, את השמירה והזהירות מכל איסור שהוא.
*
דאס קען נאר א ייד אליין... לזה מסוגל רק יהודי בלבד. צא ולמד ממצוות השבת. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" [שבועות כ.] הנה ממהר יהודי לקראת שבת, בזכירה, לקדש את השבת, לכבדה ולענגה כראוי, להתפלל וללמוד תורה, להודות להלל ולשבח, לנוח בו ולשמוח כדת. ומאידך, בו זמנית ממש, עוצר ושובת, נועל את חנותו בעוז רוח, נזהר ובולם מכל נדנוד איסור מלאכה, מניח כל עסקיו ומסיח דעתו מעניני החול והחולין. וכל יומו מעוטר בגדרים וסייגים. כשושנים סוגה בו ינוחו בן ובת... מה נעמת במצוות לא תעשה...
הוי! זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר... [שבועות כ:]. הכוונה בפשטות היא על מציאות הדבר, נפלאות הבורא, לבטא שני דיבורים בבת אחת. ברם יש כאן רמז אף על שבחם של ישראל, עם מקדשי שביעי, שומרי שבת וקוראי עונג, המסוגלים בכוחות מנוגדים, לקיים זכור ושמור בבת אחת. לרוץ ולעצור בבת אחת.
הרי לך יהודי שמתלהט ב"מצוות זכור". הוא ממהר לקדש על היין כדי שיזכור את השבת בכניסתו [ב"י ומ"ב רע"א סק"א] הוא מזדרז בכיסופיו להעיד על מעשה בראשית. הוא אוחז את הכוס בידו והנה הוא מבחין שנפל לתוכו משהו. באותו רגע הוא עוצר ונרתע מאיסור בורר. בבת אחת, בשעת קיום ה"זכור", הנה נעטף הוא פתאום גם ב"שמור" ונוהג כפי ההלכה. מחשבתו קשורה בשניהם גם יחד. הוי! זכור ושמור בדיבור אחד שייך גם ביהודי המקדש את השבת בזכירתו ובשמירתו. מה שאין הפה יכול לדבר. אף פלא זה אין בכח הפה להסביר כראוי...
זו היא עצם חירותינו. יהודי שורשי מתהלך בין גדרים אלה בשמחה כמטיילים בגינת שושנים, דרך חירות... "סוגה בשושנים". מי שמטייל בין נאות פרחים, בין ערוגות מרהיבות-עין אינו מרגיש לָחוץ, אלא הדבר מעניק לו חדוות חיים ורווחה בלב. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. גבולות התורה משפיעות עלינו סיפוק ואושר רוחני עד בלי די!
*
מה נעמת במצוות לא תעשה... הסיפור הוא מחיי הגלות של הרבי ר' אלימלך ואחיו רבי ר' זושא זכותם יגן עלינו. פעם אחת בנדוד אחים אלה יחד מעיר לעיר, קפץ עליהם רוגזו של שוטר רשע, שעצרם והכניסם לבית הסוהר מחמת שנאת ישראל גרידא. ישבו להם האחים הקדושים בצינוק האפל, שקועים במחשבותיהם. פתאום הרגיש אח אחד באחיו שהוא בוכה... " פארוואס וויינסטו"? למה אתה בוכה?" שאל. "איך לא אבכה" השיבו , הרי הגיע זמן המנחה ובחדר נעול זה מונח כלי לא נקי, ועל פי דין אי אפשר להתפלל במקום הזה...
"אחי רחימאי" נשמע אז ברגשי קודש בתא הכלא, "שמע נא, הרי חובתנו לעשות רצונו יתברך, ודעתנו בטלה אליו מכל וכל. מצוה עלינו להתפלל שלשה פעמים בכל יום ולהתכונן אליה בשמחה. וכמו כן בכל המצוות. אמנם עכשיו הרי רצון הקב"ה הוא שאסור להתפלל, ואנחנו עבדיו סרים למשמעתו בכל אשר יצוה עלינו. אם כן שוב אנו צריכים לקיים רצונו בשמחה... רצונו יתברך הוא עכשיו שלא נתפלל כאן מפני שאסור לעשות כן וזאת היא חובתנו הקדושה כעת, למלאות רצון עליון ובשמחה... קומה אחי ונרקוד לכבוד קיום רצונו במצוה זו. קמו האחים הקדושים במאסרם והתחילו לרקוד בשמחה, שמחת "והיה מחניך קדוש" סביב אותו הכלי... הרי עכשיו זהו רצונו יתברך. כך ביטאו קדושי עליון אלו את רגשי לבם בשמחה עצומה...
ה"המולה" הגיעה לאזני הסוהר... הוא שמע פתאום קול 'ששון ושמחה' בצינוק ונקישות של ריקוד סוער. קפץ אותו רשע ממקומו ומיהר לראות מה קרה שם. הוא ראה לתדהמתו את שני היהודים רוקדים סביב הכלי... בהתלהבותם לא הרגישו בנוכחותם ולא שעו אליו כלל. משום מה הבין הגוי שכלי זה הוא סיבת שמחתם ולכן חטף הסוהר את העביט בחמת זעם, זרקו החוצה וטרק את הדלת אחריו. כהרף עין נעמדו האחים הקדושים והתכוננו לתפילת המנחה, בשמחה של מצוה מחודשת... וידבר ה' אל משה לאמר...
*
ידוע הסיפור על ה'חתם סופר' שנסע פעם בעגלה עם רבו הגאון הקדוש רבי נתן אדלר זכותם יגן עלינו. העגלה נתקעה והיה צורך להחליף את אחד הסוסים. העגלון הנכרי הביא אז מכפר סמוך שור בכדי לקשרו אל העגלה, עם הסוס. כשראה זאת רבי נתן קפץ מיד מן העגלה כדי שלא להיכשל באיסור כלאי בהמה "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו". ואז התחיל לרקוד בתוך השלג מרוב שמחה שזכה לקיים מצווה נדירה זו...
הגאון הצדיק הנודע רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל מקאמיניץ, אמר פעם שסיפור זה על רבי נתן אדלר, גרם לו סיפוק נפש לאין שיעור, שכן מכוחו למד כמה צריך לשמוח על קיום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" בכל יום ויום....
*
הוי! ישראל קדושים! ניגוד הכוחות ואיחודם לשם שמים, לשם אחד יחיד ומיוחד... מה נשגב כוחם של בחורי ישראל אף בדור הזה. בלב ונפש וחמדת קודש הם מסתכלים על הציצית ב"וראיתם אותו", על אותיות ספר התורה בעת הגבהתו, על הסידור בשעת תפילה ובתוך הגמרא בשעת לימוד. כמה נכספים הם למבט עילאי, לקיים "והיו עיניך רואות את מוריך". ובאותו להט ו'ברען' דקדושה, הם עוצרים ועוצמים את עיניהם מראות ברע, הם נשמרים ונזהרים מראייה שלא כדת. מה יפית במצוות עשה - ומה נעמת במצוות לא תעשה...
*
דברים אלה פתחו לי פעם שער בהבנת מקרא השגור בפי כל: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". דוד המלך שאהבתו ומסירותו לתורה לא ידעו שום גבול, למה 'הגביל' כאן את הערך: "מאלפי זהב וכסף"?. אם אמר רבי יוסי בן קיסמא בשעתו: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה", למה לא הרחיב כן דוד המלך? "טוב לי תורת פיך מכל זהב וכסף".
והתמיהה גדולה עוד יותר! דווקא על עצם הצהרת ר' יוסי בן קיסמא, שעמד על דעתו אף במחיר "כל כסף וזהב שבעולם", המשיך התנא שם גופא, ואמר "וכן נאמר בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל: טוב לי מתורת פיך מאלפי זהב וכסף"? על ההפלגה האין סופית של ר' יוסי בן קיסמא, הובאה ראיה והשוואה מ"סכום מוגבל"? הרי למעשה יש בעולם הרבה יותר מ"אלפי" זהב וכסף" הא כיצד?
*
וכאן באה תורת הכתלים והחומות ביהדות, ולימדה אותנו לקח מתוק וחריף במקרא הזה... "עס איז דאך דא א וואנט"... אצל מלך ישראל כתוב "כסף וזהב לא ירבה לו מאד". אצל דוד המלך, חוץ מאלפי זהב וכסף שהורשה בהם לצרכיו וצרכי ממלכתו, עמד גבול, חומה גדולה של אזהרת הקב"ה "לא ירבה לו".
התורה אמרה עד כאן ותו לא. יותר מהרכוש שהיה מותר לו לרכשו, לא היה קיים לדוד המלך יותר כסף וזהב. מעבר לחומה בצורה זו של אזהרת התורה, היוו לו כל הדברים הנוצצים האלה, אין ואפס, עפר ואבנים וטיט... כלום!
*
מה שהותר לו למלך ישראל היוה בשבילו כל הכסף והזהב שבעולם... חוץ מזה אפילו חשש חמדה לא היה לו בזה, הרי זה דבר האסור הוא לו... ואיך ישתמש בו כמשל לדברי התורה האהובים לו כל כך, התורה שאסרה לו זאת...? "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" כלומר: המותרים לי...! השאר אינו נוגע לי כלל, בטל ומבוטל כעפרא דארעא... ואכן על דברי רבי בן קיסמא הביא התנא ראיה ממה שנאמר על ידי "דוד מלך ישראל", שהקיר שבתורה הפסיקה לו בין האסור והמותר לו...
*
מה מתקו איפוא דברי התנא הקדוש: וכן נאמר בספר תהילים. על ידי דוד "מלך ישראל". הרי פעמים אין ספור הביאו חז"ל פסוקי תהילים מבלי להזכיר את מחברם ותוארו, ברם לפי האמור, מבואר הדבר הפלא ופלא. הדבר נוגע למלך ישראל דייקא. דווקא בתודעת מלך נחשבים אלפי זהב וכסף המותרים לו, ככל כסף וזהב שבעולם. יותר מזה לא קיים אצלו ...
*
אום אני חומה... הנה באו רועי ישראל, חכמי הדורות והוסיפו גדרים וסייגים לקיום התורה ושמירתה, להרחיק את האדם מן העבירה. ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי! [מו"ק ה.].
והשורש והדוגמה לכך מצאו חכמים במצוות נזיר; מתוך שנאסר, לבד מן היין, אף בכל דבר היוצא מן הגפן, למדו חכמינו ז"ל יסוד על התורה כולה, שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור ומן הדומה לדומה, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה" [במדב"ר י' ח' וראה שמו"ר ט"ז ב' ומס"י פי"א]
*
אנשי כנסת הגדולה המריצו בתחילת דבריהם ממש, כיסוד קיום היהדות "ועשו סייג לתורה!". מה נפלא הדבר! נחמיה בן חכליה, שהיה מאנשי כנסת הגדולה לחם והתמסר בכל כוחו לבנות את חומות ירושלים בזמן הבית השני [נחמיה פרק ג' וד'].
לבד מפשוטם של דברים, אולי יש לזה משמעות עמוקה יותר, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" נכתב בספר החינוך [ט"ז]. בתקופה הזאת ממש התחילה ההמרצה לעשות גדרים וסייגים לתורה... ואף בכלל שייך רמז זה, הרי עיירות מוקפות חומה בארץ ישראל, יש להם קדושה יתירה על פני ערים אחרות. [כלים פ"א מ"ז].
*
אין לשער מה טמון בתיבה אחת של רש"י ז"ל. והרי דוגמא מדבריו בפירוש הגמרא, שלכאורה רק בא לתאר את מהלכו של ים; [בנוגע למצוות השבת אבידה] ובכל זאת צומחת משם השקפת עולם אדירת ממדים. ... במִלה אחת של רש"י הקדוש למדנו 'עולם מלא', יסוד ביהדות הנוגע בדור הזה אולי יותר מבכל הדורות הקודמים!
הגמרא [ב"מ כ"א:] מזכירה מציאת אבדה ב'זוטו של ים' שמתייאש ממנה האובדה. ומפרש רש"י "מקומות בשפת הים; שדרך הים לחזור לאחוריו - פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך". יש כאן שאלה פשוטה על לשון רש"י זו. כשהים זורם בכיוון לחוף הרי הוא עדיין בהליכה ולא בחזרה. הרי רק לאחר "ששוטף מה שמוצא" הוא חוזר אחורנית, אבל לא כשפונים הגלים אל שפת הים בשעת 'גֵאוּת', אז עדיין מתקדמים אל החוף ואם כן למה כתב רש"י על דרך הליכתו, שדרך הים לחזור לאחוריו - פעמיים ביום?
*
אחד מגדולי הפוסקים בעל הסמ"ע [תלמיד הרמ"א והמהרש"ל] בא והאיר לנו תיבה זאת באור חזק ומופלא, דבר שצריך לשמש לנו מגדל אור על שפת ימה הסוער של תקופתנו! ממרום פסיקתו בהלכות העמוקות בדיני ממונות, הושיט לנו כבדרך אגב, השקפת עולם שלימה על אותה מִלה אחת ויחידה שברש"י, שלכאורה לא בא אלא להסביר בה את פעולת הים... מפתיעים ומדהימים הם דברי הסמ"ע בחושן משפט [רנ"ט סקט"ו] בביאור הדברים: "נראה דכל שיוצא מֵחוֹל הים, שֶׁשָם השם יתברך את גבולו להיות עומד בתוכו נקרא חוזר לאחוריו... ".
*
הקב"ה שם גבול לים. שוב ושוב מוצאים אנו זאת בפסוקי הנביאים והכתובים, "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" [ירמי' ה'] "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעבוֹרוּן" [תהילים ק"ד] "בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ" [משלי ה'].
ובשעה שבא הים, פורץ חוק עולם ועובר את גבול שהגביל לו יוצרו, כשהוא זורם ועולה אל היבשה ועובר על "וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹוסִיף וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ" [איוב ל"ח]. אז, אם כי נראה כאילו הוא מתקדם והולך, לאמיתו של דבר, הוא חוזר לאחוריו!! כשעוברים על רצון ה' אין כאן התקדמות אלא נסיגה!!!
*
מי כבן דורנו יכול להעיד שכל חידוש טכני בעולמם של כלי משחית, של מידע, של פרסום בן שניה, מחזיר את תבל ויושביה 'עשר מעלות אחורנית', לכיוון של תוהו ובוהו וחושך מצולות החטא... כל מכשיר 'מפותח' יותר, אינו מקדם את האדם, אלא עושה אותו פרימיטיבי יותר, אנוכיי, שטחי וקהה יותר, נעדר מחשבה וחסר לב. "נזורו אחור"!
רש"י ומכוחו בעל הסמ"ע וה"פרישה", זועקים: "עברת את פי ה'? הרי בזה חזרת לאחוריך ממש. אתה מתרחק!!! אתה לא צועד אֶל יעד האדם ותכליתו, אלא בכיוון ההפוך ממש. אֶל יער הפרא, אֶל השממה, אֶל התהום - - -!".
ומדה טובה ומרובה. תמיד חייבים לזכור את ה"אום אני חומה" לאיזה עם קדוש אנחנו משתייכים!!! עַם קיר וכותל, גדר וסייג. עם העוצר בפני גבולות. עם המסוגל למצוא בכל דבר את "אנכי ה' אלקיך", את הרצון העליון, את מציאות ה'.
*
גוט שבת לך אהובי,
גוט שבת לך, בן "אום אני חומה"!
שומר חומת השבת וחומת היהדות.
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 532.docx
- (44.52 KiB) הורד 136 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת בַּשׁוּק...
בני עלייה ופעולתם במסתרים
יש קונה עולמו בדבר קַל...
לר' ישראל יקירי שליט"א
אורו של מתן תורה עדיין מוסיף ומאיר. הבה נלמוד יחד 'א שטיקל גמרא' בשינון, בחיות ובשמחה, מתוך תשומת לב לכל פרט ופרט. לימוד זה משמח ומחייה את הנפש. בו טמונים כל היקר והגדולה, המתיקות והעריבות שבעולם. דברי חכמינו ז"ל הם כמעיין נצחי שאינו פוסק ותמיד תמצא חידוש בהם ובמפרשיהם. וכשהכל מתבאר ומתבהר, נדלים משם אוצרות לקח וחיזוק לכל החיים, לנו ולבנינו ולדורותינו.
יקירי! כל דברי חכמים כגחלי אש. כל מלה מאירה בזוהר עליון. ועד כמה שידוע לך הנושא מכבר; כל שתמשמש בו, תמצא בו תמיד טעם מחודש. וללמד על הכלל כולו, על כל התורה כולה, יצא. פתח נא גמרא, תשנן אותה פעמים רבות, והנה זרם אדיר לפניך, מים עזים ומתוקים משיבי נפש ומשמחי לב. ואם כי כבר למדת זאת, הפך בה והפך בה דכולא בה... ר' ישראל! נתפלל נא יחד: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
*
זאגט די הייליגע גמרא: רב ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט... [תענית כ"ב.] בשוק של העיר "לפט" הבבלית היה הדבר. שם במקום הומה מעוברים ושבים, סחרנים ותגרנים; שם עמד לו פעם אמורא קדוש, רבי ברוקא מ'בי חוזאי'. שמו בש"ס מופיע פעם אחת בלבד, ועם זאת בא ללמדנו 'מסכת שלימה של גנזי נסתרות. אף עיר "לפט" לא מוזכרת יותר במקורותינו.
הרה"ק ה"בית אברהם" מסלונים זי"ע היה 'מרעיש עולמות' בשעת קריאת המגילה, בקראו את הפסוק: "גנזי המלך ביהודים". פירושו הפנימי בזה היה, שמלך מלכי המלכים יש לו רכוש גדול גנוז בתוך יהודים... ואכן, דבר זה מתגלה במיוחד בדברי הגמרא שם.
*
הוה שכיח אליהו גביה... אליהו הנביא זכור לטוב היה רגיל אצלו. אשרי מי שראה פניו בחלום. וכאן למדנו שאליהו היה שכיח אצל רב ברוקא אף בשוק ההוא.
שוקא דבי לפט! זה קונה, זה מוכר וזה עומד על המקח בקול. שקועים היו בעסקי עולם הזה. האם היה עולה על דעתם של בני השוק, שבמקום ההוא עומדים ומשקיפים עליהם שני אורות עולם, אור מקדש של מעלה ואור מקדש של מטה? הנביא הנצחי והאמורא הנצחי רב ברוקא עתידים להפיק מן השוק ההוא, לקחים לכל יהודי, מעתה ועד עולם.
*
"אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? אמר ליה: לא". רב ברוקא שאל את אליהו הנביא, האם יש בשוק הזה בן עולם הבא ונענה בשלילה. כבר אמרו המפרשים, שלמרות שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, מדובר כאן במושג אחר, ב"בן עולם הבא", שחלקו מוכן לו מיד "כמות שהוא חי" ללא תהליך מוקדם. [תורת חיים סנהדרין פ"ח.]. כמו כן מתבאר מתוך דברי קדמונינו ז"ל, ש"בן עולם הבא" שייך לשם כ'אזרח' קבוע, מקומי, ולא כנוטל חלק בעוה"ב בעלמא... ער איז א דאָרטיקער. דווקא בעולם הזה הוא ארעי וזר...
*
ר' ישראל! עד שנמשיך בדמויות הנאצלות שהופיעו אחר כך בשוק ההוא; הבה נעצור ונשאל. מה פשר השאלה ההיא? מדוע התעניין רב ברוקא דווקא שם בשוק, על בני עולם הבא? למה היה כל כך חשוב הדבר בעיניו, לשאול זאת את אליהו הנביא?
רבינו המהרש"א מסביר בקצרה, שהֱיות ובני עלייה מועטים הם בעולם בכלל, [סוכה מ"ה:]
לכן ביקש לדעת אם לפחות יש במקום ההוא "בן עלייה" אחד מן המיעוט הזה. ברם גם זה עדיין טעון ביאור, מה היה רצונו של רב ברוקא בידיעה הזאת, אם המיעוט מן המיעוט נמצא בשוק? מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי... מה מונח בשאלה הזאת?
*
מסתבר שהמשמעות עמוקה יותר. משמעות שיש בה לימוד וחיזוק לדורות. כמובן שמקומו הטבעי של בן עלייה הוא בבית המדרש ובסביבה של קדושה וטהרה. האמורא הקדוש אמנם ביקש לדעת, אם נקלע פעם יהודי ונאלץ לשהות בסביבה זרה ומנוכרת, האם עדיין מסוגל להימנות עם המיעוט של בני העלייה בעולם? האם גם במקום ירוד ושפל, רווי הבלי עולם; האם גם שם שייכת מציאות של "בן עלייה", המתרומם מעל מצבו אל מלכו ואלקיו?
ושם בשוקה של לפט, התבררו בענין הזה גילויים נפלאים ביותר. אליהו הנביא הורה באצבע על שלשה "בני עולם הבא", בני עלייה נסתרים תחת מסווה, בלבושים שונים, שפעלו גדולות ונפלאות, בשוק ההוא ... הוי! גנזי המלך ביהודים.
*
שמחתי כשמצאתי כעין רעיון זה, בשם אחד מגדולי ליטא מלפני דורות, הגאון רבי צבי הירש רבינוביץ, רבה של קובנא, ממלא מקום אביו הגדול, הפוסק הנודע בעולם, הגאון רבי יצחק אלחנן זצוק"ל. גברא רבא היה רבי הירש, צנוע ומופלא בחכמה ובאצילות הנפש. בשעתו היה מגיד מישרים ודיין בעיר ווילנא.
בנושא רב ברוקא בשוקה של לפט, ביאר אותו גאון, שהמקום היה ירוד ומגושם. ואליהו הנביא גילה אז לרב ברוקא חוזאה, שגם בשוק השפל ההוא שייך להיות בן עולם הבא. "ואיש ישראל בכל מקום שהוא, יכול לסגל מעשים טובים ולקדש שמו הגדול"...
בספר "קהלת יצחק" [פ' ראה] בו מובא ביאורו של של רבי צבי הירש, מוסיף לכך דבר נפלא מפי השמועה, שדבר זה נרמז לו ליעקב אבינו בחלום הסולם, בלכתו לחרן, לסביבה ירודה ביותר. הוא הצטער על כך. מה תהומי היה הפער בין בית אביו, כמו בין שם ועבר, לבית חמיו. ואז בחלום נתגלה לו ברמז, שבכל מקום שנמצא שם היהודי, עולה משם סולם שראשו מגיע השמימה...
*
יקירי! כדי ליתן רווח להתבונן ולהתרשם, ארשום לך סיפור בענין ההוא, שנזכרתי בו בימים אלה. הדבר חזר אלי אחרי ארבעים שנה ממש. באייר שנת תשמ"ג, בתקופה בה עברתי להתגורר בטורונטו, הלכתי לבקר ת"ח גדול בעיר, שבילדותו עוד קיבל תורה מ"אבני נזר" זי"ע. הוא התגורר לפני המלחמה בעיר ברלין ושם שימש את ה"אמרי אמת" זי"ע, כששהה בעיר זו לצרכי רפואה.
שעה ארוכה הייתי בביתו וקלטתי שם זכרונות נפלאים. הוא אמר לי אז, שבכל רגע של ה"אמרי אמת" היה שייך ללמוד משהו, הלכה או הנהגה. דיבוריו הקצרים ותנועותיו כמראה הבזק, לא הפסיקו ללמד....
רשמתי מיד את מה ששמעתי מפי הרב הזקן על ה"אמרי אמת". שלחתי זאת לאנטוורפן מולדתי אל מו"ר אלוף נעורי החסיד ר' חיים מאנדל ז"ל, שמאד החשיב את תוכן הדברים. משום מה לא נשאר לי העתק מזה. התקשרתי השבוע לבנו יחידו, ידידי הנעלה, הרב ר' ישראל שליט"א ואכן, המכתב בשלימותו, נשאר אצלו. וכך קראתיו שוב אחרי ארבעים שנה. ברוך שמסר עולמו לשומרים! בתוך הדברים נמצא הסיפור המרטיט ההוא שברצוני למסור לך כעת.
*
בעיני רוחי הנני חוזר כעת לחדרו של אותו זקן לפני ארבעים שנה. פניו הרצינו והביעו אימה. וכך סיפר. "בברלין רווחו שמועות על צדיקים נסתרים. פעם הלכתי בחוצות ברלין וראיתי מנקי רחובות, אוספי אשפה. מלאכה בזויה זו היתה מיועדת תמיד לנכרים. להפתעתי הבחנתי באחד מהם שבצבצה ציצית מבגדו... ידעתי שזה דבר חריג מאד. עקבתי והלכתי אחריו לדעת מה טיבו. פתאום הסתובב אלי ואיים עלי נמרצות. "חזור לאחוריך. אם תמשיך לעקוב אחרי, אז...".
"כשהגיע הרבי זכרונו לברכה, ה"אמרי אמת" לברלין, שאלתי על הימצאם של צדיקים נסתרים בעיר ברלין. הרבי נעמד, דפק על לבו ואמר: הנסתרות לה' אלקינו... אלא שאבא זכרונו לברכה [ה'שפת אמת'] אמר לי שבהיותו בברלין [בשנת תרמ"ג] ראה אז יהודי, שאף פעם לא ראה מסוגו. "איך האב קיינמאל נישט געזען זיינסגלייכן". - - -
*
אולי אף על זאת רמז ה'שפת אמת' בשובו מברלין. כשהגיע לווארשא, קבל את פניו, אחיו הרה"צ ר' שלמה'לה זצוק"ל ושאל אותו על מהות המקום שיצא משם. ואז אמר ה'שפת אמת' את פירושו על המשנה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ש"כל האדם" מוסב על האדם בכלל בשלימותו על כל צדדיו, אף אם בדבר פרטי אינו נוהג כראוי. וכמו כן אם מכירים את העיר כולה, שייך לדון לכף זכות גם את עיר ברלין. מי יודע? אולי הוסיף אותו נסתר משקל לכף הזכות...
*
בדברים אלה נזכרתי כשעסקתי בשאלת רבי ברוקא "מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי". האם שייך לבני עלייה שיתקיימו ויימצאו בשוק, במקום השפל הזה? אליהו הנביא גילה לרב ברוקא, בהמשך, ששייך הדבר ועוד איך...
נמשיך נא בלימוד גמרא הקדושה. "חזא לההוא גברא...". רבי ברוקא חוזאה ראה לפניו אדם רץ לדרכו. הוא נעל נעלי גויים בימים ההם, וגם לא היו ציצית בבגדו... ודווקא עליו נענה אליהו ואמר: "ההוא בר עלמא דאתי הוא". כלומר הרי המענה לשאלתך, רב ברוקא, אדם זה הוא בן עולם הבא...
רב ברוקא קרא לאיש ההוא ולא נענה. רדף רב ברוקא אחריו ושאלו למעשיו. הלה סירב להשיב דבר. "לך עכשיו וחזור אלי למחר". אמר. למחרת היום כשמצאו שוב רב ברוקא שאל אותו למעשיו ואז גילה לו האיש את תעלומתו. הוא נתמנה כשומר בית האסורים, אסירי המלך. הוא משגיח יומם ולילה על היהודים האסירים שלא ייכשלו בעבירה. הוא מוסר נפשו על קדושת ישראל, בפרט במצבם העלוב והרופף, שלא ימוטו ליפול ולא יתדרדרו ח"ו.
*
"למה אינך לבוש כיהודי?" שאלו רב ברוקא. ענה אותו שומר ואמר: "אני נכנס ויוצא בין הנכרים מבלי לעורר חשד וכך אינם נשמרים ממני. שם ב'חלונות הגבוהים', אני מאזין וקולט אם חלילה נרקמת תכנית גזירה על היהודים. ואם אירע כן, הנני מודיע זאת מיד לחכמי ישראל. הם מבקשים רחמים ומבטלים את הגזירה...".
"ולמה סרבת לענות לי דבר, אתמול? מדוע דחית אותי עד להיום?" שאל רבי ברוקא. ענה לו הסוהֵר ואמר: "מפני שדווקא אמש, גזרה המלכות גזירה ונודע לי על כך. דהרתי ומיהרתי להודיע זאת לחכמים כדי שיתפללו על כך. לא היה לי רגע לדבר עמך... ". זה היה "בן עולם הבא" הראשון בשוקה של לפט, כעדותו של אליהו הנביא זכור לטוב - - -
*
ר' ישראל! הבה נעמיק את המבט על אותו "בר עלמא דאתי" מתוך רגש שבלב. הרי לפנינו יהודי נשגב ונסתר המחופש כנכרי, שלבו לשמים, בלתי לה' לבדו. יום ולילה לא ישבות משמירת עם קדוש, להצלת גופם ונשמתם. מפני ההכרח הוא נעול נעלי גוי, ברם כל צעדיו, צעדי גבורה יהודית בקדושה ובטהרה, במסירות נפש בוערת באש של מעלה...
מפני ההכרח אין לו ציצית בבגדו, אלא שכל מהותו קוראת וזועקת. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... והייתם קדושים לאלוקיכם! ואליהו מלאך הברית מראה עליו באצבע ועומד ומכריז: רבי ברוקא! הנה התשובה על שאלתך! "זהו זה" מכל השוק הגדול שלפניך, הוא הנבחר שקנה עולמו. הוא דחה אותך למחר. בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו...
*
הוי! צא למד - - - צא נא לשוקה של בי לפט ולמד, מה זה יהודי פנימי, אמיתי... התבונן ותעמיק עוד בנסיבותיו, מצבו ומעמדו, בדרכיו, בהליכותיו, במהותו, במושגיו, בסולם ערכיו...
נקודה פנימית ונוקבת יש כאן. היהודי הזה שומר אסירי המלך. המקום כולו תחת פיקוחו של מלך, עושי דברו ומיישמי חוקיו בקפידה. כל אשר יעבור, אחת דתו. הכל חי ונושם שם תחת שלטונו של מלך בשר ודם. הכל רועדים ממענה פיו, מהחלטותיו ושגיונותיו.
והוא באחת... בן העלייה המחופש, רק מלך עליון בלבו ולא מלך אביון להבדיל... כל המלוכה והממשלה הנכרית, נחשבות אצלו כאין וכאפס ביחס לכוחם של חכמים וצדיקים ותפילתם. "בן העולם הבא" הוא במלוא המובן. כל הכח והגבורה המדומה של מלכות האומות בעולם הזה, הברק החיצוני המעורר את אימת הבריות, אינו תופס אצלו מקום כלל. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין...
כשהוא רק שומע על גזירה. הוא מזנק ורץ בכל כוחותיו אל בית המדרש, בכדי שיבטלו חכמים את הגזירה. הוא לא נעמד בדרכו אף להרף עין. כעת הוא הוא עוסק בפיקוח נפשות ממש. בכל תוקף עוצמת האמונה התמימה והנצחית, הוא מאמין בתפילתם של צדיקים לבטל את רוע הגזירה תיכף ומיד...
*
אהובי! לבי פועם בחזקה. שטף הדברים זורמים ונפשי כמרקחה. במחשבתי עוברות 'תמונות' והבזקים מן העבר. דמויות מתאספות ממסתרים. עובד האשפה בברלין; הנסתר שמשך את תשומת לבו של ה"שפת אמת" זי"ע... מי יודע מה היה תפקידם ומשימתם. חוט סמוי נמשך ממעשיהם, לשוקה של לפט. הסוהר המסתורי...
הרי דמותו של ה'סבא' המאומץ שלנו, ר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל מאנטוורפן. במחנה הזוועה היה מחופש לגוי ולא הפסיק לסייע לאחיו בכל מה שבידו, תוך כדי שהוא מניח תפילין כל יום בסתר, במסירות נפש בל תתואר. "גוי קדוש" היו קוראים לו, עד שנתגלה הסוד אחרי המלחמה... הרי יהודים אחרים, שהתחפשו לנכרים בכדי להציל נפשות משמד, באותם השנים הקשות.
*
נחזור אל הגמרא הקדושה ונלמוד הלאה, בלהט בתשומת לב לכל הגה. איננו עוסקים ב"סיפור". דברי אלקים חיים הם, שעליהם מברך יהודי, ברכת התורה, בזכרון הר סיני...
אדהכי והכי... רב ברוקא עדיין עומד בשוק ההוא בעיר לפט. ואליהו הנביא מראה לו על שני אנשים, ואומר לו: "הני נמי בני עולם עלמא דאתי נינהו". אף הם בני עלייה הם, בני עולם הבא. לפי גירסא אחת בגמרא, היו אלו שני אחים...
"אזל לגבייהו, אמר להו מאי עובדייכו? אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, ומבדחינן עציבי". רבי ברוקא שאל למעשיהם ואמרו לו שהם "בדחנים", "שמחים ומשמחים בני אדם" [רש"י] הם מאתרים קשי יום העצובים ומשמחים אותם. רבי חננאל [שם] מגדיר את אופי הבדיחותא שלהם בצורה מיוחדת מאד: "יש לנו חן שפה ודברים המסירים עצב מן הלב".
*
ועל דברי הגמרא האלה הכריז והוכיח בעל "פלא יועץ". [הגאון מסארַיֶיבוֹ, רבי אליעזר פאפו זצוק"ל] ב"אורות אילים" שלו. אחרי שהביא את ענין הבדחנים במסכת תענית, חתם במלים חריפות: "יש קונה עולמו בדבר קַל, ולית דחש לה". אין איש שָֹם על לב שבדבר קל כמלה משמחת, אפשר לקנות עולמו... עולם הבא!!! געוואלד! יש קונה עולמו בדבר קל!
*
מה נפלאו דברי המהרש"א שם, על שגב מעשי המשמחים. ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר. הוא מפרש את זכייתם ומתן שכרם של "בדחנים" אלה, להיות בני עולם הבא, על פי דברי המשנה בסנהדרין [מ"ו.] שבזמן שאדם מצטער השכינה כביכול מצטערת עמו. כלומר, אם מפיגים צערו של יהודי ולו אף על ידי בדיחותא, הרי לעומת זאת, מונעים בזה כביכול אף צער בשמים, וכמובן שדבר זה אין ערוך לו ואף שכרו ברום המעלה הוא, עד כדי לקבוע חלקו בין בני עולם הבא...
את דברי המהרש"א האלה, צריכים לחקוק על לוח הלב, ולזכרם בכל עת מגע ומשא עם יהודים אחרים. בכל יום ויום יש לנו את ההזדמנות לא רק להעניק מתנת חיים לאחרים על ידי שמחה, אלא גם למנוע צער למעלה, והרי אלה דברים העומדים ברומו של עולם. אה! יש קונה עולמו בדבר קַל...
*
בנוסף לכך הנני להוסיף לך חידוש מפעים בסוגיא הזאת; דבר שכתב אחד מפוסקי הדורות, בעל "שבות יעקב" המפליא במעלתם של המשמחים בני אדם. הוא הגיע למסקנה מפתיעה ששייך היה לקרוא להם "בני עולם הבא" אף בחייהם, [למרות שבדרך כלל תמיד יש חשש של "שמא יגרום החטא" בעתיד] שכן, מכיון שיש במעשיהם משום זיכוי הרבים. זיכוי הרבים פשוטו כמשמעו!
כלומר הרי למצב של שמחה זקוקים יהודים לרוחניותם, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה וכן הוא בלימוד התורה, ולכן, מכיון שזיכו אנשים אלה את הרבים במעשיהם הם בכלל "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" וכבר שייך לקבוע כעת שהם בני עולם הבא... [עיון יעקב – תענית שם].
*
המשמחים הוסיפו למסור לרב ברוקא את מה שראו כתפקידם: "אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא" כשאנו רואים אנשים מתקוטטים ביניהם, אז ניגשים להשלים ביניהם. ואיך? גם זה מפרש לנו רש"י ז"ל "במילי דבדיחותא בינייהו". על ידי שעושים בדיחה מכל עסק המריבה על כל פרטיה ומשימים אותה ללעג ולקלס, עד שיבואו בני המריבה "לידי גיחוך", יתביישו בעצמם על מעשה ילדות זה, והכל על מקומו יבוא בשלום. בכח נפלא זה עשו אנשים אלה בדיחותא מכל מצבי החיים.
וביתר ביאור כתב הגאון רבינו יהודה עייאש זצוק"ל [מח"ס שו"ת בית יהודה, מגאוני אלג'יר לפני שלש מאות שנה] בספרו "וזאת ליהודה". "אינשי בדוחי" אלה לא השכינו שלום מתוך שידולים, הפצרות והצעת פשרות, אלא שטרחו דווקא בבדחנות שלהם, עד שניאותו בעלי המריבה להשלים מרצון...
*
לפי הגירסא בגמרא שה'בדחנים' היו אחים. היתה משמעות מיוחדת למעשה השכנת השלום שלהם בין אדם לחבירו. לדאבון הלב נמצאים מריבות בין אחים, בפרט בנושאי רכוש. בני עולם הבא הראו דוגמה בעצמם, עוד לפני שהתחילו בהשתדלותם, איך שאחים פועלים יחדיו מתוך אהבה ואחווה ושיתוף פעולה צמוד והולם... הם הולכים תמיד יחד ומסייעים זה לזה, כאיש אחד בלב אחד...
*
גדולי החסידות ובראשם הבעש"ט זי"ע, קשרו לבני עולם הבא אלה כתרי הוד נשגבים, גבוה מעל גבוה, [תולדות יעקב יוסף פ' תצוה א'] והוא הבעש"ט היה אומר. "צחוק כפול" היה שם. העולם צחק עליהם והם צחקו מן העולם... כלומר, הם היו עובדי ה', בעלי מדרגה. ההמון ליגלג עליהם, כמאמר הכתוב [ישעי' נ"ט] "וסר מרע משתולל". ואילו הם, לא התפעלו כלל מתדמיתם בעיני הבריות, אלא צחקו עליהם והלכו לבטח בעבודתו יתברך. נוכח ה' דרכו... [רשפי אש להרה"ק ר"מ מנשכיז זי"ע].
*
אמנם אף לפי ההבנה הפשוטה, נמצאות כאן מרגליות טובות בתורת החסד של עַמנו, הנוגעות לכל אחד ואחד, אף לחיילים בצבא הרוסי...
ה'חפץ חיים' זי"ע, כשהביא את דברי הגמרא על "אינשי בדוחי אנן", קבע וביאר זאת במשל מופלא: "מצוה גדולה להפיג לאדם מצערו ודאגותיו, ובכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא, ועושה בזה נחת רוח גדול להקדוש ברוך הוא. כמו מי שיש לו בן בעיר אחרת, אשר הוא מלא דאגות ויסורין, בודאי האב משתוקק, שימצא שם על כל פנים איזה איש, שינחם אותו וידבר על לבו לחזקו ולסעדו שלא יחלה מרב דאגותיו, ובנים אנחנו לה' אלקינו...". [שמירת הלשון שער הזכירה פי"א].
ה'חפץ חיים' בדאגתו לכל ישראל בכל מקום ומצב שהם, כתב ספר מיוחד לחיילים יהודים בנכר, בשנת תרמ"א בשם "מחנה ישראל". בספר זה כתב דברי חיזוק באמונה והלכות הנחוצות. התמצאותו של החפץ חיים בכל תנאיו ובעיותיו של החייל היהודי בצבא רוסיה, מפליאה מאד. הוא עומד על ידו, מסייע ומייעץ אותו, הוא מדריכו בדרכי ההלכה ומחזקו באמונה בכל אשר יפנה...
ה'חפץ חיים' מצא אמנם לנכון, לכלול גם בספרו התמציתי הזה, את החובה לחזק איש את רעהו ולשמחו. הוא מורה לחייל היהודי בנכר, שאם יראה את חבירו איש הצבא מצטער על איזה ענין, "מצוה רבה לדבר על לבו עד שיפיגו מצערו וישַֹמחו" אף שם ביאר את מעשה ה'בדחנים', מתוך משלו על אביו המשתוקק שבן אחד יחזק וישמח את בנו השני, הנמצא במצוקה נפשית... [פרק י"ד].
*
יקירי! נעבור כעת לפירוש רש"י הקדוש איך שביאר לנו את מהות ה"בדחנים". "בדוחי: שמחים ומשמחים בני אדם". נעיין יחד 'הדק היטב' בדבריו הקדושים, השקולים והמדודים בכל הגה ואות שבהם.
שמחים... מתוך מלה זו בלבד, כבר נשקפת לנו דרגת "בני עולם הבא". הם שרויים בחדוות חיים ושמחים בחלקם עלי אדמות. הם מתעלים מעל למקרי העולם הזה באמונה ובטחון. הם מבחינים באור ובטוב של כל זמן ומצב.
שמחים ומשמחים "בני אדם". נעצור נא רגע ונתבונן למה הוסיף רש"י "שמחים ומשמחים "בני אדם"?! מה חידש לנו כאן בביאורו? ומה היינו סבורים בלי הוספה זאת של: "בני אדם"? שבני עולם הבא אלה היו משמחים אווזים ותרנגולים? מה עלה בלבו של רש"י לפרש כאן...?
*
יתכן ורש"י הקדוש פתח לנו כאן פתחו של עולם חדש, בתורת השמחה ותועלתה לאחרים. ואפרש את שיחתי, ישנם אנשים שבורים ורצוצים בנפשם, וביניהם זקנים וחולים, שכבר איבדו בעיני עצמם תחושת בן אדם. הרגשת השפלות השתלטה עליהם במדה כזו, שהם מרגישים בדרגת "תת אדם" ר"ל, בלי שום ערך עצמי.
וזאת היתה עבודת ה"אינשי בדוחי" השמחים ומשמחים בני אדם. מתוך מה שהזדקקו אל עצבי הלב ביחס אוהב, לרוממם ולשמחם, לכבדם ולהחשיבם באחוה וריעות, החזירו להם גם את ההרגשה, שהם בני אדם !!! הם הזרימו לתוכם קרן אור באופל נפשם ונשבו רוח חיים בעצמיותם, בחיוך ובדיחותא ועוד חיוך ובדיחותא. בני עולם הבא הכריזו 'מלחמת הלצה' על חיי העולם הזה, הבליו וארעיותו, על האפס שבדאגה, על חוסר החכמה שבהתמרמרות, קפידא וקנאת איש מרעהו, המביאות לידי דכדוכה של נפש...
*
הרי תמונה מרטיטה משחר ילדותי בעיר הקייט הבלגית, "סְפַּה". שהינו שם כמה ימים במלון היהודי "כרמל". בעיקר באו לשם יהודים חרדים מאנטוֶרפן, אמנם היו שם גם כמה יהודים בודדים מעיר בריסל. שני אנשים מבוגרים מהם אני זוכר. אנשים פשוטים פליטי המלחמה. הם הלכו תמיד יחד.
אחד מהם ישב על כסא גלגלים, עצוב ובוכה. אמרו אז שהאיש סבל נוראות ל"ע, הוא איבד משפחה בשנות הזעם ומצב בריאותו הגביר את רגשנותו. חבירו שהיה דוחף את העגלה, היה איש גבה קומה עטור כובע אפור, שלא הפסיק להתבדח ולשמח את החולה בכל מיני תחבולות.
וילכו שניהם יחדו... תמיד ראיתי אותם יחד, המבדח והמתאנח, האחד בוכה והשני מתאמץ להפיג את צערו. ואני ילד רך התבוננתי עליהם. הצטערתי על היושב האומלל והתפעלתי מן העומד עליו, להסיח את דעתו מתוך שמחה. ומי יודע איזה רושם פעל יהודי זה בשמים...
*
כשנכנס ניצוץ השמחה בלב מסוגל האדם ברגע זה להתגבר על היאוש והחדלון ולנסות לחזור למסלול החיים. ברגע זה יכול הוא להחליט החלטה גורלית שכל חייו תלויים בזה. אכן, במלה טובה אחת אפשר למשוך נפש ישראל מתוך תהום עמוקה.
לאמיתו של דבר, מדובר על דבר עצום בהרבה. החדרת השמחה בלבבות קשי יום כשלעצמה חסד מופלא יש בו. ברם, לא מדובר כאן על מצב הרוח בלבד, על חיזוק ועידוד, אלא גם על שינוי מצב האדם בכלל לטובה. בדבר זה שייך להציל, לרפאות, לפעול תקומה, פדות וישועה בכלל!!!
יסוד ושורש לדברים אלה, נמצא בדברי ה"תולדות יעקב יוסף" שכתב [ע"פ הזוה"ק ח"ב קפ"ד.] שבזמן שהאדם שרוי בשמחה, אז ממשיך הוא שמחת השכינה ממרום להושיעו מתוך שמחתו. "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מֵעילא". אם יש הארת פנים למטה יש לעומת זאת הארת פנים למעלה לגאולה ולישועה.
דברים מפעימים כתב ה'תולדות' שם: בגלות מצרים היו שרויים בעצב מקושי השעבוד, והישועה הגיעה רק כשבאו לידי מצב של שמחה. [תולדות פ' ויקרא].
ומתוך דברי ה'תולדות' המופלאים, יוצא בבירור, שאם זוכים לשמח את הזולת, שייך במציאות לשפר את מצבו בפועל ממש. הרי הארת פניו כאן למטה מעוררת הארת פנים למעלה לביא לו רווח והצלה...!
דבר זה שופך אור חדש, על ה"בדחנים" הידועים, שעליהם אמר אליהו הנביא שהם בני עולם הבא. לפי האמור לא רק שימחו אלה את העצובים בלבד, אלא אף סייעו להם בפועל לשנות את מצבם הדחוק לטובה ולברכה, מתוך השמחה במרום כנ"ל. ואמנם כבר פירש הרה"ק הרבי ר' העניך זי"ע: "כי בשמחה תצאו", שעם השמחה שייך לצאת מכל מיצר...
*
הוי! דמויות... בהיכל הזכרון מופיע כעת ידידו של אבא ז"ל, יהודי חביב ונעים בתכלית, תלמיד חכם מופלג בשם ר' משה זנַמירוֹבסקי ז"ל, חסיד גור שהתגורר בעיר אמסטרדם שבהולנד. יליד פיעטרקוב היה ר' משה וממשפחה מיוחסת בישראל. אביו הג"ר מוטל הי"ד, היה גדול בתורה ידוע, מ"פני" העיר פיעטרקוב.
אף עם חמיו ר' יעקב הכהן מאנטל ז"ל מאמסטרדם, היה אבי מקורב מאד. בין מכתבי אבא מצאתי התכתבות ממושכת עם ר' יעקב בפלפולי דאורייתא. [ר' יעקב היה תלמידו של הגאון ר' שאול משה זילברמן, הרב מויערשוב זצוק"ל].
עוד ילד רך הייתי כשהיינו נפגשים בימי הקיץ ומטיילים יחד עם ר' משה זנמירובסקי. פנים זוהרות היו לו, מעוטרות בחיוך לבבי. הוא נשאר שריד ממשפחתו ועבר את מאורעות החורבן. עם פרוץ המלחמה עמד לפני עיניו הפסוק. "ואף גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם". וכך חי באמונה ומסר נפשו על המצוות. כמעט עד סוף המלחמה היה יחד עם אביו שלא הפסיק לעסוק בתורה. כמעט לא זזה ידו מתוך ידו.
ר' משה חי מתוך אמונה עזה כל ימיו. את בני משפחתו חיזק תדיר, אף בזמנים קשים ר"ל, באמונה, בהשגחה פרטית, בהשארת הנפש ובעולם הבא. העולם הזה הוא ארעי והענין איננו מסתיים כאן.
ר' משה שָפע חיים ושמחה כל ימיו. הוא עסק בתלמודו והרביץ תורה בחמדת הלב ותמיד חיזק יהודים. על לשונו היו רגילים דברי תורה משמחי לב. גם אותי, ילד קטן, בידח בהפלגות שהמציא מטוב לבו, כדי להרבות בשמחה ולהחדיר חיות ובטחון עצמי.
והוא היה אומר... ר' משה זנמירוסקי ביאר את סוגיית ה"בדחנים" במסכת תענית, בתוספת חידוש משלו. למה נחשבו אלה כ"בני עולם הבא"? הרי הרבה בעלי חסד ישנם בעולם ומדוע זכו דווקא הם לכך? התשובה לכך היא, שמקור העצבות והכעס בא מחוסר אמונה. לא שייך להבריח את העצב כי אם באמונה.
הבדחנים בשוקה של לפט פעלו מתוך הגברת אמונה בה', בלב הבריות. הם היו מבטלים את העצבות, בדרכו של אברהם אבינו שהפיץ את האמונה. וכך זכו למה שזכו. עליהם העיד אליהו הנביא שהם בני עולם הבא... דברים אלה מופיעים בספרו היקר "מדרכי משה" בו נלקטו אמריו של יהודי נלבב זה. [פ' ויגש].
מלבו, מדרכי חייו, מעצמיותו בקעו הדברים. ר' משה היה נאה דורש ונאה מקיים. מתוך דרגת איש חסיד נבע פירוש זה, שהדגים אותו ואת התנהגותו, אמונתו ושמחתו. יהי זכרו ברוך ומבורך.
*
ומבדחינן "עציבי"... אף מתוך מלה זאת "עציבי", למדנו תורה שלמה על איכות ה"בדחנים" המיוחדת וכוחות נפשם העצומים ... הא כיצד? אנשים שניחונו בחוש כזה של שנינות ובידוח, קשה להם עד מאד לעצור בעצמם מלהתבדח, בכל מקום שיהיה אף כשאין צורך. כמה גדול הנסיון להתאפק מלפלוט בדיחותא קולעת...
גדולי עולם אמרו שלעצור ממילתא דבדיחותא בשעה ש"עולה על הלשון" שקול כנגד תעניות הרבה. והנה אנשים אלה "בני עולם הבא" אמנם השתמשו היטב בכשרונם זה, אבל כיוונו רק למטרתם ותו לא. הם נזקקו בכך רק ל"עציבי". הם עשו כן אך ורק למי שהיה זקוק לכך, למרי נפש לבד.
ומאידך, כשלא היה צורך בזה היו נועלים וכולאים בחזקה את תכונתם זו. הם נתנו לנזקק את המינון המדויק וחזרו לעבודת יומם בכובד ראש. בכלל, יש לנהוג זהירות יתירה בעבודת הבדיחותא, שלא להיכשל בשחוק וקלות ראש בעלמא, קל וחומר לאיסור החמור של "מתכבד בקלון חבירו" שעלול לצמוח מזה.
*
ר' ישראל! מעיין נובע יש כאן של מעשי חסד וחכמת חיים. לא רק את העצובים תיקנו ורוממו בני עולם הבא, אלא הרבה מעבר לכך. גם הסובבים אותם קיבלו מזה תועלת נפלאה. מי ששרוי בעצב, ל"ע, יש לו נטייה לנרגנות ורגזנות. הוא איננו רואה את הטוב בזולת, הוא מבקר ומאשים דרך משקפיים כהות... וזה פוגע ביחסים עם קרוביו, חביריו ומכיריו. והנה ברגע שאתה משמחו, ממילא אתה משים שלום בין אדם לחבירו גם כן...
כמה מתאים הדבר עם מה שסיימו משמחי הנפש אלה, שבנוסף לשמח העצבים, הם משימים שלום בין אדם לחבירו... מלבד שעשו כן בפועל בהשכנת שלום בין יריבים. הרי גם כששימחו עצבים, סייעו וגרמו לשלום עם אחרים. מתוך שמחתם התחילו להתייחס אחרת לזולת...
*
ועתה ישראל, נשקיף נא על שוקה של לפט. הנה עומדים לפנינו שלשה בני עלייה נסתרים. עולם הבא נקנה ב'מעמד שלשתן', סוהר אחד ושני משמחי לב... הבה נעסוק כעת באיגוד וקישור בין ה'מזומן' המופלא הזה, לקבעם כאחת. מהו המכנה המשותף ביניהם?
ממבט חיצוני, רואים שם כיוונים שונים לגמרי. מצד אחד רץ לו שומר בית האסורים הנסער, מתוך לחץ איום של פיקוח נפשות. ימים ולילות ללא הרף הוא עוסק בדברים חמוּרים ביותר, מתוך סכנה וחמת המציק. שוב ושוב הוא מזנק רצוא ושוב, מחצר המלכות לבית המדרש לבטל גזירות וחוזר מיד לתפקידו. ומאידך הרי 'חבריו למדרגה', בני עולם הבא נוספים, שני ה"בדחנים" הנראים שמחים ונינוחים, מתהלכים בשוק כשבת שחוק על פניהם ומפזרים' בדיחותות פה ושם...
*
ברם בפנימיות הענין, מתאחדות נשמות גבוהות אלה לחטיבה אחת. שלשתם "בני עולם הבא", מתוך מה שאינם "בני עולם הזה". את כבודם ותדמיתם השליכו מנגד. הראשון, שומר בית האסורים, אף אין לו חזות יהודית מבחוץ. מי שאינו מכירו מתרחק ממנו. מי היה מזמינו לביתו? מי היה מצרפו למנין? הרי אין להם מושג, מה שהוא עושה למען יהודים, להחזיקם ולהחיותם...
והשניים האחרים. "אינשי בדוחי", גם הם. אינם מתחשבים בתדמיתם כלל. העולם הזה וכבוד המדומה שבו, אינו מעניין אותם. אנשים בעלי חשיבות, מושכים בכתיפיהם ומניעים ראשם, קצתם בביטול וקצתם בתמיהה. "נו! בדחנים?!...". והם בני העלייה צוחקים על העולם והעולם צוחק מהם...
*
וכשנעמיק היטב בדבר, ר' ישראל, נראה שגם שומר בית האסורים ה'קשוח' והנמרץ, עסק באותה המשימה של הבדחנים... הא כיצד? המשמחים עודדו ורוממו יהודים. הם הוכיחו לנפשות הנכאבות את ערכם הנעלה ושיש תקוה לאחריתם...
והוא הסוהֵר הנשגב, פעל אותו דבר ממש, בצורה אחרת. הוא מנע אותם מחטא בכל עוז ומאמץ ששייך. מלבד עצם חובתו בכך מבחינת שמירת הדת והערבות; הוכיח בזה לאסירים היהודים, הנפולים השבורים והרצוצים במצבם העלוב, שמדרגתם כבני מלכים, לא השתנה ולא ישתנה אף פעם!
הוא פנה אל "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל" כאומר: אל תפלו ברוחכם! מעלתכם כבן ישראל גדולה כשהיתה. חלילה לכם לחטוא. אל יביאכם שברון הלב והייאוש חלילה, לקפוץ אל מצולות ההפקר והפשע. היֹה לא תהיה! יהודים אתה ויהודים תישארו. החזיקו מעמד. העולם איננו הפקר! אלקים מוציא אסירים יושיעכם בקרוב!
והלב אומר שבזה הצית בהם הסוהר-הסוער, ניצוץ מאיר של שמחה ותקווה... וכך הצטרף אף הוא לחברת ה'בדחנים' הקדושים, מרוממי הנפש...
הצד השווה שבין כולם הוא. קיום רצון ה' בכל מחיר וללא חשבון אישי, בכל מה שזקוקים יהודים. להחזיקם ולהחיותם, לשמור על הזיק היהודי ולהתמסר למען הזולת, שיחזיקו מעמד כיהודים נאמנים...
*
יקירי! אין לדבר סוף. דברי חז"ל נמשכים לנצח. הזכרתי כל זאת לדוגמא, בכדי שתתעורר אצלנו אהבת תורה. כשתשנן, תעמיק ותברר מפי סופרים וספרים, תמצא כהנה וכהנה מרגליות נפלאות בפירוש אותה עובדא בדברי חז"ל. ואף אתה תמשיך לחדש בזה במוח ולב. וללמד על הכלל כולו יצא, כמובן. כל שורה ושורה בגמרא ובדברי חז"ל, רחבות ועמוקות ללא גבול ומדה...
*
נזכור נא את הוראתו של בעל פלא יועץ על "תורתה של לפט". "יש קונה עולמו בדבר קַל"!
הבה נשתדל להעניק לחבירינו ולכל מי שנזקק לכך: מִלה טובה, זריקת עידוד, שמחה וחדוות חיים, ולהתרגל בזה בתכונות היסודיות של לב טוב ועין טובה.
אין לשער כמה גדול כוחה של מִלה טובה ומה יכול לצמוח מזה. מצוה קלה היא מאד והתוצאות ממנה גדולות, עמוקות ומרוממות... מי לא זקוק היום לשמחה, שהיא מעלה את איכות החיים פי כמה. הלא ידעת שאם אתה שרוי בשמחה, זורח אור יקרות על כל דרכי חייך; ומה עוד בעבודת ה', תפילתך תורתך ומעשיך הטובים, הכל מתעלה ונעשה ביתר עוז, אומץ ויוזמה. ואם נזכה להשפיע שמחה לאחרים, אין קץ לזכות!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מנוחה ושמחה אור ליהודים!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת בַּשׁוּק...
בני עלייה ופעולתם במסתרים
יש קונה עולמו בדבר קַל...
לר' ישראל יקירי שליט"א
אורו של מתן תורה עדיין מוסיף ומאיר. הבה נלמוד יחד 'א שטיקל גמרא' בשינון, בחיות ובשמחה, מתוך תשומת לב לכל פרט ופרט. לימוד זה משמח ומחייה את הנפש. בו טמונים כל היקר והגדולה, המתיקות והעריבות שבעולם. דברי חכמינו ז"ל הם כמעיין נצחי שאינו פוסק ותמיד תמצא חידוש בהם ובמפרשיהם. וכשהכל מתבאר ומתבהר, נדלים משם אוצרות לקח וחיזוק לכל החיים, לנו ולבנינו ולדורותינו.
יקירי! כל דברי חכמים כגחלי אש. כל מלה מאירה בזוהר עליון. ועד כמה שידוע לך הנושא מכבר; כל שתמשמש בו, תמצא בו תמיד טעם מחודש. וללמד על הכלל כולו, על כל התורה כולה, יצא. פתח נא גמרא, תשנן אותה פעמים רבות, והנה זרם אדיר לפניך, מים עזים ומתוקים משיבי נפש ומשמחי לב. ואם כי כבר למדת זאת, הפך בה והפך בה דכולא בה... ר' ישראל! נתפלל נא יחד: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
*
זאגט די הייליגע גמרא: רב ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט... [תענית כ"ב.] בשוק של העיר "לפט" הבבלית היה הדבר. שם במקום הומה מעוברים ושבים, סחרנים ותגרנים; שם עמד לו פעם אמורא קדוש, רבי ברוקא מ'בי חוזאי'. שמו בש"ס מופיע פעם אחת בלבד, ועם זאת בא ללמדנו 'מסכת שלימה של גנזי נסתרות. אף עיר "לפט" לא מוזכרת יותר במקורותינו.
הרה"ק ה"בית אברהם" מסלונים זי"ע היה 'מרעיש עולמות' בשעת קריאת המגילה, בקראו את הפסוק: "גנזי המלך ביהודים". פירושו הפנימי בזה היה, שמלך מלכי המלכים יש לו רכוש גדול גנוז בתוך יהודים... ואכן, דבר זה מתגלה במיוחד בדברי הגמרא שם.
*
הוה שכיח אליהו גביה... אליהו הנביא זכור לטוב היה רגיל אצלו. אשרי מי שראה פניו בחלום. וכאן למדנו שאליהו היה שכיח אצל רב ברוקא אף בשוק ההוא.
שוקא דבי לפט! זה קונה, זה מוכר וזה עומד על המקח בקול. שקועים היו בעסקי עולם הזה. האם היה עולה על דעתם של בני השוק, שבמקום ההוא עומדים ומשקיפים עליהם שני אורות עולם, אור מקדש של מעלה ואור מקדש של מטה? הנביא הנצחי והאמורא הנצחי רב ברוקא עתידים להפיק מן השוק ההוא, לקחים לכל יהודי, מעתה ועד עולם.
*
"אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי? אמר ליה: לא". רב ברוקא שאל את אליהו הנביא, האם יש בשוק הזה בן עולם הבא ונענה בשלילה. כבר אמרו המפרשים, שלמרות שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, מדובר כאן במושג אחר, ב"בן עולם הבא", שחלקו מוכן לו מיד "כמות שהוא חי" ללא תהליך מוקדם. [תורת חיים סנהדרין פ"ח.]. כמו כן מתבאר מתוך דברי קדמונינו ז"ל, ש"בן עולם הבא" שייך לשם כ'אזרח' קבוע, מקומי, ולא כנוטל חלק בעוה"ב בעלמא... ער איז א דאָרטיקער. דווקא בעולם הזה הוא ארעי וזר...
*
ר' ישראל! עד שנמשיך בדמויות הנאצלות שהופיעו אחר כך בשוק ההוא; הבה נעצור ונשאל. מה פשר השאלה ההיא? מדוע התעניין רב ברוקא דווקא שם בשוק, על בני עולם הבא? למה היה כל כך חשוב הדבר בעיניו, לשאול זאת את אליהו הנביא?
רבינו המהרש"א מסביר בקצרה, שהֱיות ובני עלייה מועטים הם בעולם בכלל, [סוכה מ"ה:]
לכן ביקש לדעת אם לפחות יש במקום ההוא "בן עלייה" אחד מן המיעוט הזה. ברם גם זה עדיין טעון ביאור, מה היה רצונו של רב ברוקא בידיעה הזאת, אם המיעוט מן המיעוט נמצא בשוק? מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי... מה מונח בשאלה הזאת?
*
מסתבר שהמשמעות עמוקה יותר. משמעות שיש בה לימוד וחיזוק לדורות. כמובן שמקומו הטבעי של בן עלייה הוא בבית המדרש ובסביבה של קדושה וטהרה. האמורא הקדוש אמנם ביקש לדעת, אם נקלע פעם יהודי ונאלץ לשהות בסביבה זרה ומנוכרת, האם עדיין מסוגל להימנות עם המיעוט של בני העלייה בעולם? האם גם במקום ירוד ושפל, רווי הבלי עולם; האם גם שם שייכת מציאות של "בן עלייה", המתרומם מעל מצבו אל מלכו ואלקיו?
ושם בשוקה של לפט, התבררו בענין הזה גילויים נפלאים ביותר. אליהו הנביא הורה באצבע על שלשה "בני עולם הבא", בני עלייה נסתרים תחת מסווה, בלבושים שונים, שפעלו גדולות ונפלאות, בשוק ההוא ... הוי! גנזי המלך ביהודים.
*
שמחתי כשמצאתי כעין רעיון זה, בשם אחד מגדולי ליטא מלפני דורות, הגאון רבי צבי הירש רבינוביץ, רבה של קובנא, ממלא מקום אביו הגדול, הפוסק הנודע בעולם, הגאון רבי יצחק אלחנן זצוק"ל. גברא רבא היה רבי הירש, צנוע ומופלא בחכמה ובאצילות הנפש. בשעתו היה מגיד מישרים ודיין בעיר ווילנא.
בנושא רב ברוקא בשוקה של לפט, ביאר אותו גאון, שהמקום היה ירוד ומגושם. ואליהו הנביא גילה אז לרב ברוקא חוזאה, שגם בשוק השפל ההוא שייך להיות בן עולם הבא. "ואיש ישראל בכל מקום שהוא, יכול לסגל מעשים טובים ולקדש שמו הגדול"...
בספר "קהלת יצחק" [פ' ראה] בו מובא ביאורו של של רבי צבי הירש, מוסיף לכך דבר נפלא מפי השמועה, שדבר זה נרמז לו ליעקב אבינו בחלום הסולם, בלכתו לחרן, לסביבה ירודה ביותר. הוא הצטער על כך. מה תהומי היה הפער בין בית אביו, כמו בין שם ועבר, לבית חמיו. ואז בחלום נתגלה לו ברמז, שבכל מקום שנמצא שם היהודי, עולה משם סולם שראשו מגיע השמימה...
*
יקירי! כדי ליתן רווח להתבונן ולהתרשם, ארשום לך סיפור בענין ההוא, שנזכרתי בו בימים אלה. הדבר חזר אלי אחרי ארבעים שנה ממש. באייר שנת תשמ"ג, בתקופה בה עברתי להתגורר בטורונטו, הלכתי לבקר ת"ח גדול בעיר, שבילדותו עוד קיבל תורה מ"אבני נזר" זי"ע. הוא התגורר לפני המלחמה בעיר ברלין ושם שימש את ה"אמרי אמת" זי"ע, כששהה בעיר זו לצרכי רפואה.
שעה ארוכה הייתי בביתו וקלטתי שם זכרונות נפלאים. הוא אמר לי אז, שבכל רגע של ה"אמרי אמת" היה שייך ללמוד משהו, הלכה או הנהגה. דיבוריו הקצרים ותנועותיו כמראה הבזק, לא הפסיקו ללמד....
רשמתי מיד את מה ששמעתי מפי הרב הזקן על ה"אמרי אמת". שלחתי זאת לאנטוורפן מולדתי אל מו"ר אלוף נעורי החסיד ר' חיים מאנדל ז"ל, שמאד החשיב את תוכן הדברים. משום מה לא נשאר לי העתק מזה. התקשרתי השבוע לבנו יחידו, ידידי הנעלה, הרב ר' ישראל שליט"א ואכן, המכתב בשלימותו, נשאר אצלו. וכך קראתיו שוב אחרי ארבעים שנה. ברוך שמסר עולמו לשומרים! בתוך הדברים נמצא הסיפור המרטיט ההוא שברצוני למסור לך כעת.
*
בעיני רוחי הנני חוזר כעת לחדרו של אותו זקן לפני ארבעים שנה. פניו הרצינו והביעו אימה. וכך סיפר. "בברלין רווחו שמועות על צדיקים נסתרים. פעם הלכתי בחוצות ברלין וראיתי מנקי רחובות, אוספי אשפה. מלאכה בזויה זו היתה מיועדת תמיד לנכרים. להפתעתי הבחנתי באחד מהם שבצבצה ציצית מבגדו... ידעתי שזה דבר חריג מאד. עקבתי והלכתי אחריו לדעת מה טיבו. פתאום הסתובב אלי ואיים עלי נמרצות. "חזור לאחוריך. אם תמשיך לעקוב אחרי, אז...".
"כשהגיע הרבי זכרונו לברכה, ה"אמרי אמת" לברלין, שאלתי על הימצאם של צדיקים נסתרים בעיר ברלין. הרבי נעמד, דפק על לבו ואמר: הנסתרות לה' אלקינו... אלא שאבא זכרונו לברכה [ה'שפת אמת'] אמר לי שבהיותו בברלין [בשנת תרמ"ג] ראה אז יהודי, שאף פעם לא ראה מסוגו. "איך האב קיינמאל נישט געזען זיינסגלייכן". - - -
*
אולי אף על זאת רמז ה'שפת אמת' בשובו מברלין. כשהגיע לווארשא, קבל את פניו, אחיו הרה"צ ר' שלמה'לה זצוק"ל ושאל אותו על מהות המקום שיצא משם. ואז אמר ה'שפת אמת' את פירושו על המשנה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ש"כל האדם" מוסב על האדם בכלל בשלימותו על כל צדדיו, אף אם בדבר פרטי אינו נוהג כראוי. וכמו כן אם מכירים את העיר כולה, שייך לדון לכף זכות גם את עיר ברלין. מי יודע? אולי הוסיף אותו נסתר משקל לכף הזכות...
*
בדברים אלה נזכרתי כשעסקתי בשאלת רבי ברוקא "מי איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי". האם שייך לבני עלייה שיתקיימו ויימצאו בשוק, במקום השפל הזה? אליהו הנביא גילה לרב ברוקא, בהמשך, ששייך הדבר ועוד איך...
נמשיך נא בלימוד גמרא הקדושה. "חזא לההוא גברא...". רבי ברוקא חוזאה ראה לפניו אדם רץ לדרכו. הוא נעל נעלי גויים בימים ההם, וגם לא היו ציצית בבגדו... ודווקא עליו נענה אליהו ואמר: "ההוא בר עלמא דאתי הוא". כלומר הרי המענה לשאלתך, רב ברוקא, אדם זה הוא בן עולם הבא...
רב ברוקא קרא לאיש ההוא ולא נענה. רדף רב ברוקא אחריו ושאלו למעשיו. הלה סירב להשיב דבר. "לך עכשיו וחזור אלי למחר". אמר. למחרת היום כשמצאו שוב רב ברוקא שאל אותו למעשיו ואז גילה לו האיש את תעלומתו. הוא נתמנה כשומר בית האסורים, אסירי המלך. הוא משגיח יומם ולילה על היהודים האסירים שלא ייכשלו בעבירה. הוא מוסר נפשו על קדושת ישראל, בפרט במצבם העלוב והרופף, שלא ימוטו ליפול ולא יתדרדרו ח"ו.
*
"למה אינך לבוש כיהודי?" שאלו רב ברוקא. ענה אותו שומר ואמר: "אני נכנס ויוצא בין הנכרים מבלי לעורר חשד וכך אינם נשמרים ממני. שם ב'חלונות הגבוהים', אני מאזין וקולט אם חלילה נרקמת תכנית גזירה על היהודים. ואם אירע כן, הנני מודיע זאת מיד לחכמי ישראל. הם מבקשים רחמים ומבטלים את הגזירה...".
"ולמה סרבת לענות לי דבר, אתמול? מדוע דחית אותי עד להיום?" שאל רבי ברוקא. ענה לו הסוהֵר ואמר: "מפני שדווקא אמש, גזרה המלכות גזירה ונודע לי על כך. דהרתי ומיהרתי להודיע זאת לחכמים כדי שיתפללו על כך. לא היה לי רגע לדבר עמך... ". זה היה "בן עולם הבא" הראשון בשוקה של לפט, כעדותו של אליהו הנביא זכור לטוב - - -
*
ר' ישראל! הבה נעמיק את המבט על אותו "בר עלמא דאתי" מתוך רגש שבלב. הרי לפנינו יהודי נשגב ונסתר המחופש כנכרי, שלבו לשמים, בלתי לה' לבדו. יום ולילה לא ישבות משמירת עם קדוש, להצלת גופם ונשמתם. מפני ההכרח הוא נעול נעלי גוי, ברם כל צעדיו, צעדי גבורה יהודית בקדושה ובטהרה, במסירות נפש בוערת באש של מעלה...
מפני ההכרח אין לו ציצית בבגדו, אלא שכל מהותו קוראת וזועקת. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... והייתם קדושים לאלוקיכם! ואליהו מלאך הברית מראה עליו באצבע ועומד ומכריז: רבי ברוקא! הנה התשובה על שאלתך! "זהו זה" מכל השוק הגדול שלפניך, הוא הנבחר שקנה עולמו. הוא דחה אותך למחר. בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו...
*
הוי! צא למד - - - צא נא לשוקה של בי לפט ולמד, מה זה יהודי פנימי, אמיתי... התבונן ותעמיק עוד בנסיבותיו, מצבו ומעמדו, בדרכיו, בהליכותיו, במהותו, במושגיו, בסולם ערכיו...
נקודה פנימית ונוקבת יש כאן. היהודי הזה שומר אסירי המלך. המקום כולו תחת פיקוחו של מלך, עושי דברו ומיישמי חוקיו בקפידה. כל אשר יעבור, אחת דתו. הכל חי ונושם שם תחת שלטונו של מלך בשר ודם. הכל רועדים ממענה פיו, מהחלטותיו ושגיונותיו.
והוא באחת... בן העלייה המחופש, רק מלך עליון בלבו ולא מלך אביון להבדיל... כל המלוכה והממשלה הנכרית, נחשבות אצלו כאין וכאפס ביחס לכוחם של חכמים וצדיקים ותפילתם. "בן העולם הבא" הוא במלוא המובן. כל הכח והגבורה המדומה של מלכות האומות בעולם הזה, הברק החיצוני המעורר את אימת הבריות, אינו תופס אצלו מקום כלל. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין...
כשהוא רק שומע על גזירה. הוא מזנק ורץ בכל כוחותיו אל בית המדרש, בכדי שיבטלו חכמים את הגזירה. הוא לא נעמד בדרכו אף להרף עין. כעת הוא הוא עוסק בפיקוח נפשות ממש. בכל תוקף עוצמת האמונה התמימה והנצחית, הוא מאמין בתפילתם של צדיקים לבטל את רוע הגזירה תיכף ומיד...
*
אהובי! לבי פועם בחזקה. שטף הדברים זורמים ונפשי כמרקחה. במחשבתי עוברות 'תמונות' והבזקים מן העבר. דמויות מתאספות ממסתרים. עובד האשפה בברלין; הנסתר שמשך את תשומת לבו של ה"שפת אמת" זי"ע... מי יודע מה היה תפקידם ומשימתם. חוט סמוי נמשך ממעשיהם, לשוקה של לפט. הסוהר המסתורי...
הרי דמותו של ה'סבא' המאומץ שלנו, ר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל מאנטוורפן. במחנה הזוועה היה מחופש לגוי ולא הפסיק לסייע לאחיו בכל מה שבידו, תוך כדי שהוא מניח תפילין כל יום בסתר, במסירות נפש בל תתואר. "גוי קדוש" היו קוראים לו, עד שנתגלה הסוד אחרי המלחמה... הרי יהודים אחרים, שהתחפשו לנכרים בכדי להציל נפשות משמד, באותם השנים הקשות.
*
נחזור אל הגמרא הקדושה ונלמוד הלאה, בלהט בתשומת לב לכל הגה. איננו עוסקים ב"סיפור". דברי אלקים חיים הם, שעליהם מברך יהודי, ברכת התורה, בזכרון הר סיני...
אדהכי והכי... רב ברוקא עדיין עומד בשוק ההוא בעיר לפט. ואליהו הנביא מראה לו על שני אנשים, ואומר לו: "הני נמי בני עולם עלמא דאתי נינהו". אף הם בני עלייה הם, בני עולם הבא. לפי גירסא אחת בגמרא, היו אלו שני אחים...
"אזל לגבייהו, אמר להו מאי עובדייכו? אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, ומבדחינן עציבי". רבי ברוקא שאל למעשיהם ואמרו לו שהם "בדחנים", "שמחים ומשמחים בני אדם" [רש"י] הם מאתרים קשי יום העצובים ומשמחים אותם. רבי חננאל [שם] מגדיר את אופי הבדיחותא שלהם בצורה מיוחדת מאד: "יש לנו חן שפה ודברים המסירים עצב מן הלב".
*
ועל דברי הגמרא האלה הכריז והוכיח בעל "פלא יועץ". [הגאון מסארַיֶיבוֹ, רבי אליעזר פאפו זצוק"ל] ב"אורות אילים" שלו. אחרי שהביא את ענין הבדחנים במסכת תענית, חתם במלים חריפות: "יש קונה עולמו בדבר קַל, ולית דחש לה". אין איש שָֹם על לב שבדבר קל כמלה משמחת, אפשר לקנות עולמו... עולם הבא!!! געוואלד! יש קונה עולמו בדבר קל!
*
מה נפלאו דברי המהרש"א שם, על שגב מעשי המשמחים. ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר. הוא מפרש את זכייתם ומתן שכרם של "בדחנים" אלה, להיות בני עולם הבא, על פי דברי המשנה בסנהדרין [מ"ו.] שבזמן שאדם מצטער השכינה כביכול מצטערת עמו. כלומר, אם מפיגים צערו של יהודי ולו אף על ידי בדיחותא, הרי לעומת זאת, מונעים בזה כביכול אף צער בשמים, וכמובן שדבר זה אין ערוך לו ואף שכרו ברום המעלה הוא, עד כדי לקבוע חלקו בין בני עולם הבא...
את דברי המהרש"א האלה, צריכים לחקוק על לוח הלב, ולזכרם בכל עת מגע ומשא עם יהודים אחרים. בכל יום ויום יש לנו את ההזדמנות לא רק להעניק מתנת חיים לאחרים על ידי שמחה, אלא גם למנוע צער למעלה, והרי אלה דברים העומדים ברומו של עולם. אה! יש קונה עולמו בדבר קַל...
*
בנוסף לכך הנני להוסיף לך חידוש מפעים בסוגיא הזאת; דבר שכתב אחד מפוסקי הדורות, בעל "שבות יעקב" המפליא במעלתם של המשמחים בני אדם. הוא הגיע למסקנה מפתיעה ששייך היה לקרוא להם "בני עולם הבא" אף בחייהם, [למרות שבדרך כלל תמיד יש חשש של "שמא יגרום החטא" בעתיד] שכן, מכיון שיש במעשיהם משום זיכוי הרבים. זיכוי הרבים פשוטו כמשמעו!
כלומר הרי למצב של שמחה זקוקים יהודים לרוחניותם, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה וכן הוא בלימוד התורה, ולכן, מכיון שזיכו אנשים אלה את הרבים במעשיהם הם בכלל "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" וכבר שייך לקבוע כעת שהם בני עולם הבא... [עיון יעקב – תענית שם].
*
המשמחים הוסיפו למסור לרב ברוקא את מה שראו כתפקידם: "אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא" כשאנו רואים אנשים מתקוטטים ביניהם, אז ניגשים להשלים ביניהם. ואיך? גם זה מפרש לנו רש"י ז"ל "במילי דבדיחותא בינייהו". על ידי שעושים בדיחה מכל עסק המריבה על כל פרטיה ומשימים אותה ללעג ולקלס, עד שיבואו בני המריבה "לידי גיחוך", יתביישו בעצמם על מעשה ילדות זה, והכל על מקומו יבוא בשלום. בכח נפלא זה עשו אנשים אלה בדיחותא מכל מצבי החיים.
וביתר ביאור כתב הגאון רבינו יהודה עייאש זצוק"ל [מח"ס שו"ת בית יהודה, מגאוני אלג'יר לפני שלש מאות שנה] בספרו "וזאת ליהודה". "אינשי בדוחי" אלה לא השכינו שלום מתוך שידולים, הפצרות והצעת פשרות, אלא שטרחו דווקא בבדחנות שלהם, עד שניאותו בעלי המריבה להשלים מרצון...
*
לפי הגירסא בגמרא שה'בדחנים' היו אחים. היתה משמעות מיוחדת למעשה השכנת השלום שלהם בין אדם לחבירו. לדאבון הלב נמצאים מריבות בין אחים, בפרט בנושאי רכוש. בני עולם הבא הראו דוגמה בעצמם, עוד לפני שהתחילו בהשתדלותם, איך שאחים פועלים יחדיו מתוך אהבה ואחווה ושיתוף פעולה צמוד והולם... הם הולכים תמיד יחד ומסייעים זה לזה, כאיש אחד בלב אחד...
*
גדולי החסידות ובראשם הבעש"ט זי"ע, קשרו לבני עולם הבא אלה כתרי הוד נשגבים, גבוה מעל גבוה, [תולדות יעקב יוסף פ' תצוה א'] והוא הבעש"ט היה אומר. "צחוק כפול" היה שם. העולם צחק עליהם והם צחקו מן העולם... כלומר, הם היו עובדי ה', בעלי מדרגה. ההמון ליגלג עליהם, כמאמר הכתוב [ישעי' נ"ט] "וסר מרע משתולל". ואילו הם, לא התפעלו כלל מתדמיתם בעיני הבריות, אלא צחקו עליהם והלכו לבטח בעבודתו יתברך. נוכח ה' דרכו... [רשפי אש להרה"ק ר"מ מנשכיז זי"ע].
*
אמנם אף לפי ההבנה הפשוטה, נמצאות כאן מרגליות טובות בתורת החסד של עַמנו, הנוגעות לכל אחד ואחד, אף לחיילים בצבא הרוסי...
ה'חפץ חיים' זי"ע, כשהביא את דברי הגמרא על "אינשי בדוחי אנן", קבע וביאר זאת במשל מופלא: "מצוה גדולה להפיג לאדם מצערו ודאגותיו, ובכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא, ועושה בזה נחת רוח גדול להקדוש ברוך הוא. כמו מי שיש לו בן בעיר אחרת, אשר הוא מלא דאגות ויסורין, בודאי האב משתוקק, שימצא שם על כל פנים איזה איש, שינחם אותו וידבר על לבו לחזקו ולסעדו שלא יחלה מרב דאגותיו, ובנים אנחנו לה' אלקינו...". [שמירת הלשון שער הזכירה פי"א].
ה'חפץ חיים' בדאגתו לכל ישראל בכל מקום ומצב שהם, כתב ספר מיוחד לחיילים יהודים בנכר, בשנת תרמ"א בשם "מחנה ישראל". בספר זה כתב דברי חיזוק באמונה והלכות הנחוצות. התמצאותו של החפץ חיים בכל תנאיו ובעיותיו של החייל היהודי בצבא רוסיה, מפליאה מאד. הוא עומד על ידו, מסייע ומייעץ אותו, הוא מדריכו בדרכי ההלכה ומחזקו באמונה בכל אשר יפנה...
ה'חפץ חיים' מצא אמנם לנכון, לכלול גם בספרו התמציתי הזה, את החובה לחזק איש את רעהו ולשמחו. הוא מורה לחייל היהודי בנכר, שאם יראה את חבירו איש הצבא מצטער על איזה ענין, "מצוה רבה לדבר על לבו עד שיפיגו מצערו וישַֹמחו" אף שם ביאר את מעשה ה'בדחנים', מתוך משלו על אביו המשתוקק שבן אחד יחזק וישמח את בנו השני, הנמצא במצוקה נפשית... [פרק י"ד].
*
יקירי! נעבור כעת לפירוש רש"י הקדוש איך שביאר לנו את מהות ה"בדחנים". "בדוחי: שמחים ומשמחים בני אדם". נעיין יחד 'הדק היטב' בדבריו הקדושים, השקולים והמדודים בכל הגה ואות שבהם.
שמחים... מתוך מלה זו בלבד, כבר נשקפת לנו דרגת "בני עולם הבא". הם שרויים בחדוות חיים ושמחים בחלקם עלי אדמות. הם מתעלים מעל למקרי העולם הזה באמונה ובטחון. הם מבחינים באור ובטוב של כל זמן ומצב.
שמחים ומשמחים "בני אדם". נעצור נא רגע ונתבונן למה הוסיף רש"י "שמחים ומשמחים "בני אדם"?! מה חידש לנו כאן בביאורו? ומה היינו סבורים בלי הוספה זאת של: "בני אדם"? שבני עולם הבא אלה היו משמחים אווזים ותרנגולים? מה עלה בלבו של רש"י לפרש כאן...?
*
יתכן ורש"י הקדוש פתח לנו כאן פתחו של עולם חדש, בתורת השמחה ותועלתה לאחרים. ואפרש את שיחתי, ישנם אנשים שבורים ורצוצים בנפשם, וביניהם זקנים וחולים, שכבר איבדו בעיני עצמם תחושת בן אדם. הרגשת השפלות השתלטה עליהם במדה כזו, שהם מרגישים בדרגת "תת אדם" ר"ל, בלי שום ערך עצמי.
וזאת היתה עבודת ה"אינשי בדוחי" השמחים ומשמחים בני אדם. מתוך מה שהזדקקו אל עצבי הלב ביחס אוהב, לרוממם ולשמחם, לכבדם ולהחשיבם באחוה וריעות, החזירו להם גם את ההרגשה, שהם בני אדם !!! הם הזרימו לתוכם קרן אור באופל נפשם ונשבו רוח חיים בעצמיותם, בחיוך ובדיחותא ועוד חיוך ובדיחותא. בני עולם הבא הכריזו 'מלחמת הלצה' על חיי העולם הזה, הבליו וארעיותו, על האפס שבדאגה, על חוסר החכמה שבהתמרמרות, קפידא וקנאת איש מרעהו, המביאות לידי דכדוכה של נפש...
*
הרי תמונה מרטיטה משחר ילדותי בעיר הקייט הבלגית, "סְפַּה". שהינו שם כמה ימים במלון היהודי "כרמל". בעיקר באו לשם יהודים חרדים מאנטוֶרפן, אמנם היו שם גם כמה יהודים בודדים מעיר בריסל. שני אנשים מבוגרים מהם אני זוכר. אנשים פשוטים פליטי המלחמה. הם הלכו תמיד יחד.
אחד מהם ישב על כסא גלגלים, עצוב ובוכה. אמרו אז שהאיש סבל נוראות ל"ע, הוא איבד משפחה בשנות הזעם ומצב בריאותו הגביר את רגשנותו. חבירו שהיה דוחף את העגלה, היה איש גבה קומה עטור כובע אפור, שלא הפסיק להתבדח ולשמח את החולה בכל מיני תחבולות.
וילכו שניהם יחדו... תמיד ראיתי אותם יחד, המבדח והמתאנח, האחד בוכה והשני מתאמץ להפיג את צערו. ואני ילד רך התבוננתי עליהם. הצטערתי על היושב האומלל והתפעלתי מן העומד עליו, להסיח את דעתו מתוך שמחה. ומי יודע איזה רושם פעל יהודי זה בשמים...
*
כשנכנס ניצוץ השמחה בלב מסוגל האדם ברגע זה להתגבר על היאוש והחדלון ולנסות לחזור למסלול החיים. ברגע זה יכול הוא להחליט החלטה גורלית שכל חייו תלויים בזה. אכן, במלה טובה אחת אפשר למשוך נפש ישראל מתוך תהום עמוקה.
לאמיתו של דבר, מדובר על דבר עצום בהרבה. החדרת השמחה בלבבות קשי יום כשלעצמה חסד מופלא יש בו. ברם, לא מדובר כאן על מצב הרוח בלבד, על חיזוק ועידוד, אלא גם על שינוי מצב האדם בכלל לטובה. בדבר זה שייך להציל, לרפאות, לפעול תקומה, פדות וישועה בכלל!!!
יסוד ושורש לדברים אלה, נמצא בדברי ה"תולדות יעקב יוסף" שכתב [ע"פ הזוה"ק ח"ב קפ"ד.] שבזמן שהאדם שרוי בשמחה, אז ממשיך הוא שמחת השכינה ממרום להושיעו מתוך שמחתו. "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מֵעילא". אם יש הארת פנים למטה יש לעומת זאת הארת פנים למעלה לגאולה ולישועה.
דברים מפעימים כתב ה'תולדות' שם: בגלות מצרים היו שרויים בעצב מקושי השעבוד, והישועה הגיעה רק כשבאו לידי מצב של שמחה. [תולדות פ' ויקרא].
ומתוך דברי ה'תולדות' המופלאים, יוצא בבירור, שאם זוכים לשמח את הזולת, שייך במציאות לשפר את מצבו בפועל ממש. הרי הארת פניו כאן למטה מעוררת הארת פנים למעלה לביא לו רווח והצלה...!
דבר זה שופך אור חדש, על ה"בדחנים" הידועים, שעליהם אמר אליהו הנביא שהם בני עולם הבא. לפי האמור לא רק שימחו אלה את העצובים בלבד, אלא אף סייעו להם בפועל לשנות את מצבם הדחוק לטובה ולברכה, מתוך השמחה במרום כנ"ל. ואמנם כבר פירש הרה"ק הרבי ר' העניך זי"ע: "כי בשמחה תצאו", שעם השמחה שייך לצאת מכל מיצר...
*
הוי! דמויות... בהיכל הזכרון מופיע כעת ידידו של אבא ז"ל, יהודי חביב ונעים בתכלית, תלמיד חכם מופלג בשם ר' משה זנַמירוֹבסקי ז"ל, חסיד גור שהתגורר בעיר אמסטרדם שבהולנד. יליד פיעטרקוב היה ר' משה וממשפחה מיוחסת בישראל. אביו הג"ר מוטל הי"ד, היה גדול בתורה ידוע, מ"פני" העיר פיעטרקוב.
אף עם חמיו ר' יעקב הכהן מאנטל ז"ל מאמסטרדם, היה אבי מקורב מאד. בין מכתבי אבא מצאתי התכתבות ממושכת עם ר' יעקב בפלפולי דאורייתא. [ר' יעקב היה תלמידו של הגאון ר' שאול משה זילברמן, הרב מויערשוב זצוק"ל].
עוד ילד רך הייתי כשהיינו נפגשים בימי הקיץ ומטיילים יחד עם ר' משה זנמירובסקי. פנים זוהרות היו לו, מעוטרות בחיוך לבבי. הוא נשאר שריד ממשפחתו ועבר את מאורעות החורבן. עם פרוץ המלחמה עמד לפני עיניו הפסוק. "ואף גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם". וכך חי באמונה ומסר נפשו על המצוות. כמעט עד סוף המלחמה היה יחד עם אביו שלא הפסיק לעסוק בתורה. כמעט לא זזה ידו מתוך ידו.
ר' משה חי מתוך אמונה עזה כל ימיו. את בני משפחתו חיזק תדיר, אף בזמנים קשים ר"ל, באמונה, בהשגחה פרטית, בהשארת הנפש ובעולם הבא. העולם הזה הוא ארעי והענין איננו מסתיים כאן.
ר' משה שָפע חיים ושמחה כל ימיו. הוא עסק בתלמודו והרביץ תורה בחמדת הלב ותמיד חיזק יהודים. על לשונו היו רגילים דברי תורה משמחי לב. גם אותי, ילד קטן, בידח בהפלגות שהמציא מטוב לבו, כדי להרבות בשמחה ולהחדיר חיות ובטחון עצמי.
והוא היה אומר... ר' משה זנמירוסקי ביאר את סוגיית ה"בדחנים" במסכת תענית, בתוספת חידוש משלו. למה נחשבו אלה כ"בני עולם הבא"? הרי הרבה בעלי חסד ישנם בעולם ומדוע זכו דווקא הם לכך? התשובה לכך היא, שמקור העצבות והכעס בא מחוסר אמונה. לא שייך להבריח את העצב כי אם באמונה.
הבדחנים בשוקה של לפט פעלו מתוך הגברת אמונה בה', בלב הבריות. הם היו מבטלים את העצבות, בדרכו של אברהם אבינו שהפיץ את האמונה. וכך זכו למה שזכו. עליהם העיד אליהו הנביא שהם בני עולם הבא... דברים אלה מופיעים בספרו היקר "מדרכי משה" בו נלקטו אמריו של יהודי נלבב זה. [פ' ויגש].
מלבו, מדרכי חייו, מעצמיותו בקעו הדברים. ר' משה היה נאה דורש ונאה מקיים. מתוך דרגת איש חסיד נבע פירוש זה, שהדגים אותו ואת התנהגותו, אמונתו ושמחתו. יהי זכרו ברוך ומבורך.
*
ומבדחינן "עציבי"... אף מתוך מלה זאת "עציבי", למדנו תורה שלמה על איכות ה"בדחנים" המיוחדת וכוחות נפשם העצומים ... הא כיצד? אנשים שניחונו בחוש כזה של שנינות ובידוח, קשה להם עד מאד לעצור בעצמם מלהתבדח, בכל מקום שיהיה אף כשאין צורך. כמה גדול הנסיון להתאפק מלפלוט בדיחותא קולעת...
גדולי עולם אמרו שלעצור ממילתא דבדיחותא בשעה ש"עולה על הלשון" שקול כנגד תעניות הרבה. והנה אנשים אלה "בני עולם הבא" אמנם השתמשו היטב בכשרונם זה, אבל כיוונו רק למטרתם ותו לא. הם נזקקו בכך רק ל"עציבי". הם עשו כן אך ורק למי שהיה זקוק לכך, למרי נפש לבד.
ומאידך, כשלא היה צורך בזה היו נועלים וכולאים בחזקה את תכונתם זו. הם נתנו לנזקק את המינון המדויק וחזרו לעבודת יומם בכובד ראש. בכלל, יש לנהוג זהירות יתירה בעבודת הבדיחותא, שלא להיכשל בשחוק וקלות ראש בעלמא, קל וחומר לאיסור החמור של "מתכבד בקלון חבירו" שעלול לצמוח מזה.
*
ר' ישראל! מעיין נובע יש כאן של מעשי חסד וחכמת חיים. לא רק את העצובים תיקנו ורוממו בני עולם הבא, אלא הרבה מעבר לכך. גם הסובבים אותם קיבלו מזה תועלת נפלאה. מי ששרוי בעצב, ל"ע, יש לו נטייה לנרגנות ורגזנות. הוא איננו רואה את הטוב בזולת, הוא מבקר ומאשים דרך משקפיים כהות... וזה פוגע ביחסים עם קרוביו, חביריו ומכיריו. והנה ברגע שאתה משמחו, ממילא אתה משים שלום בין אדם לחבירו גם כן...
כמה מתאים הדבר עם מה שסיימו משמחי הנפש אלה, שבנוסף לשמח העצבים, הם משימים שלום בין אדם לחבירו... מלבד שעשו כן בפועל בהשכנת שלום בין יריבים. הרי גם כששימחו עצבים, סייעו וגרמו לשלום עם אחרים. מתוך שמחתם התחילו להתייחס אחרת לזולת...
*
ועתה ישראל, נשקיף נא על שוקה של לפט. הנה עומדים לפנינו שלשה בני עלייה נסתרים. עולם הבא נקנה ב'מעמד שלשתן', סוהר אחד ושני משמחי לב... הבה נעסוק כעת באיגוד וקישור בין ה'מזומן' המופלא הזה, לקבעם כאחת. מהו המכנה המשותף ביניהם?
ממבט חיצוני, רואים שם כיוונים שונים לגמרי. מצד אחד רץ לו שומר בית האסורים הנסער, מתוך לחץ איום של פיקוח נפשות. ימים ולילות ללא הרף הוא עוסק בדברים חמוּרים ביותר, מתוך סכנה וחמת המציק. שוב ושוב הוא מזנק רצוא ושוב, מחצר המלכות לבית המדרש לבטל גזירות וחוזר מיד לתפקידו. ומאידך הרי 'חבריו למדרגה', בני עולם הבא נוספים, שני ה"בדחנים" הנראים שמחים ונינוחים, מתהלכים בשוק כשבת שחוק על פניהם ומפזרים' בדיחותות פה ושם...
*
ברם בפנימיות הענין, מתאחדות נשמות גבוהות אלה לחטיבה אחת. שלשתם "בני עולם הבא", מתוך מה שאינם "בני עולם הזה". את כבודם ותדמיתם השליכו מנגד. הראשון, שומר בית האסורים, אף אין לו חזות יהודית מבחוץ. מי שאינו מכירו מתרחק ממנו. מי היה מזמינו לביתו? מי היה מצרפו למנין? הרי אין להם מושג, מה שהוא עושה למען יהודים, להחזיקם ולהחיותם...
והשניים האחרים. "אינשי בדוחי", גם הם. אינם מתחשבים בתדמיתם כלל. העולם הזה וכבוד המדומה שבו, אינו מעניין אותם. אנשים בעלי חשיבות, מושכים בכתיפיהם ומניעים ראשם, קצתם בביטול וקצתם בתמיהה. "נו! בדחנים?!...". והם בני העלייה צוחקים על העולם והעולם צוחק מהם...
*
וכשנעמיק היטב בדבר, ר' ישראל, נראה שגם שומר בית האסורים ה'קשוח' והנמרץ, עסק באותה המשימה של הבדחנים... הא כיצד? המשמחים עודדו ורוממו יהודים. הם הוכיחו לנפשות הנכאבות את ערכם הנעלה ושיש תקוה לאחריתם...
והוא הסוהֵר הנשגב, פעל אותו דבר ממש, בצורה אחרת. הוא מנע אותם מחטא בכל עוז ומאמץ ששייך. מלבד עצם חובתו בכך מבחינת שמירת הדת והערבות; הוכיח בזה לאסירים היהודים, הנפולים השבורים והרצוצים במצבם העלוב, שמדרגתם כבני מלכים, לא השתנה ולא ישתנה אף פעם!
הוא פנה אל "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל" כאומר: אל תפלו ברוחכם! מעלתכם כבן ישראל גדולה כשהיתה. חלילה לכם לחטוא. אל יביאכם שברון הלב והייאוש חלילה, לקפוץ אל מצולות ההפקר והפשע. היֹה לא תהיה! יהודים אתה ויהודים תישארו. החזיקו מעמד. העולם איננו הפקר! אלקים מוציא אסירים יושיעכם בקרוב!
והלב אומר שבזה הצית בהם הסוהר-הסוער, ניצוץ מאיר של שמחה ותקווה... וכך הצטרף אף הוא לחברת ה'בדחנים' הקדושים, מרוממי הנפש...
הצד השווה שבין כולם הוא. קיום רצון ה' בכל מחיר וללא חשבון אישי, בכל מה שזקוקים יהודים. להחזיקם ולהחיותם, לשמור על הזיק היהודי ולהתמסר למען הזולת, שיחזיקו מעמד כיהודים נאמנים...
*
יקירי! אין לדבר סוף. דברי חז"ל נמשכים לנצח. הזכרתי כל זאת לדוגמא, בכדי שתתעורר אצלנו אהבת תורה. כשתשנן, תעמיק ותברר מפי סופרים וספרים, תמצא כהנה וכהנה מרגליות נפלאות בפירוש אותה עובדא בדברי חז"ל. ואף אתה תמשיך לחדש בזה במוח ולב. וללמד על הכלל כולו יצא, כמובן. כל שורה ושורה בגמרא ובדברי חז"ל, רחבות ועמוקות ללא גבול ומדה...
*
נזכור נא את הוראתו של בעל פלא יועץ על "תורתה של לפט". "יש קונה עולמו בדבר קַל"!
הבה נשתדל להעניק לחבירינו ולכל מי שנזקק לכך: מִלה טובה, זריקת עידוד, שמחה וחדוות חיים, ולהתרגל בזה בתכונות היסודיות של לב טוב ועין טובה.
אין לשער כמה גדול כוחה של מִלה טובה ומה יכול לצמוח מזה. מצוה קלה היא מאד והתוצאות ממנה גדולות, עמוקות ומרוממות... מי לא זקוק היום לשמחה, שהיא מעלה את איכות החיים פי כמה. הלא ידעת שאם אתה שרוי בשמחה, זורח אור יקרות על כל דרכי חייך; ומה עוד בעבודת ה', תפילתך תורתך ומעשיך הטובים, הכל מתעלה ונעשה ביתר עוז, אומץ ויוזמה. ואם נזכה להשפיע שמחה לאחרים, אין קץ לזכות!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מנוחה ושמחה אור ליהודים!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 533.docx
- (48.54 KiB) הורד 330 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
כי לא יטוש ה' את עמו...
השתלשלות פלאים במרחבי דורות
תשובת בני קורח ושירתם, שגב עולמו של אלקנה
התחייה הרוחנית בחיי שמואל הנביא
לר' ישראל יקירי שליט"א
דורות רבים לפני שהזריח אורו של שמואל הנביא, כבר נתבשרה ביאתו לעולם. אחד מאבות אבותיו, קֹרח בן יצהר, חזה את גדולתו בעתיד וכמו שכתב רש"י ז"ל [במד' ט"ז ז']. "ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן".
כשקוראים בתורה בפרשת קֹרח, מפטירים בנביא בספר שמואל. וכה כתב 'בעל הלבושים' ז"ל [או"ח סי' תקמ"ט] "מפטירין בשמואל, שהיה שקול כמשה ואהרן והיה מזרע קֹרח ויש בה מעין הפרשה". מבין השיטין של מנהג קדמון זה, נשמעת כעין הוראה נסתרה: להתמקד על התיקון בדורות, לבחון בתשומת לב את השינוי המוחלט הצומח בעתיד...
*
הרמב"ם קבע סיום הפטרה זו: "עד - כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם". [בסדר התפילות בסו"ס אהבה]. הסיום בפסוק הזה יש בו משמעות פנימית שמקיפה את דורות ישראל. עם ה' תמיד יבוא על תיקונו. אל יעזבנו אל יטשנו!!!
פסוק זה משמש הסבר להשתלשלות מדהימה במרחבי דורות, חשוכא מגו נהורא, אור מתוך החושך ותיקון מתוך הקלקול. מתוך מלים אלה מתהווה עולם מלא חיזוק ובטחון. אור פתאומי בוקע שם בעתיד. אור עולם באוצר חיים...
לדעת רש"י הקדוש, [ברכות ל"א.] נקבע פסוק זה "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול" לאמרו לפני תפילת שמונה עשרה של ערבית, מפני שאין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, מתוך דברי תנחומין של תורה. וכך הוא המנהג עד היום בחו"ל. תוכן הפסוק הזה מיועד לנחם ולחזק את לב העם תמיד...
*
אינני מסוגל לשכוח את דמעותיו של זקן אחד, במעמד סיום הש"ס בניו יורק בין רבבות יהודים. הוא סיפר שבשנת תש"ה היה נמצא בגדוד של גויים. היו זמנים שחשב שהוא נשאר היהודי היחיד בעולם... שריד לבית ישראל, מצבה חיה לעם אלקי אברהם... ועכשיו... ועכשיו... ה"שריד" לא סיים את המשפט. מתוך בכי הפנה את מבטו לימין ולשמאל, למעלה ולמטה... ים של ראשים, אלפים רבים של יהודים לומדי תורה ומקיימי מצוות. כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול...
*
ידועים דברי האר"י ז"ל, על המלים "צדיק כתמר יפרח", שסופי התיבות הם קֹרח... "רמז שעתיד לפרוח בימי שמואל הנביא, הבא מבני בניו של קרח"... ואמנם נאמר בהמשך המזמור: "שתולים בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו...".
צא ולמד! בהנהגתו של שמואל הנביא התבטא בכל עוז, הניגוד הגמור להלך הרוח של קֹרח ועדתו, בכמה וכמה אופנים. זאת ועוד, בזמנו של שמואל התחוללה התעוררות פלאים, לעומת ה'תרדמה' הרוחנית שבדורות שלפניו, בימי השופטים...
*
"ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו". מה נפלא הדבר! קֹרח ראה שלשלת, אמנם שלשלת זו עצמה השתלשלה לכיוון ההפוך, מן הקצה אל הקצה... קֹרח גרם פירוד ומחלוקת וביקש שררה וגדולה, ואחד מצאצאיו שמואל הנביא, נהג בניגוד גמור. הוא איחד את העם מדן ועד באר שבע, לחטיבה אחת ממש, לעבוד את ה' באמת ובתמים. "ויהי דבר שמואל לכל ישראל" [ש"א ד' א'] "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'"! [שם ז' ב'].
שמואל הנביא התנהג בפשטות וטילטל עצמו לכל קצוי הארץ לשפטם, מבלי ליהנות מאיש. הוא לא ביקש דבר לעצמו. כמו כן, משך את ידו ממנהיגותו והוא בעצמו הכתיר את המלכים שעמדו בימיו, שאול ודוד.
כשביקשו ישראל להמליך להם מלך, ואמרו לשמואל הנביא דברים בוטים: "הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". [ש"א ח' ה'] נאמר "וירע הדבר בעיני שמואל" ורש"י מבאר זאת בדגש חזק: "לפי שאמרו לשפטנו ככל הגוים!". לא היה כאן שמץ של נימה אישית, חלילה. הסיבה היחידה של "וירע הדבר", היתה העיוות במגמה, בתכלית מלכות ישראל, ותו לא מידי.... רצון ההנהגה היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
ולא זו בלבד, כשהמליך את שאול, ערך שמואל הנביא את חשבון חייו עם העם. "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" [ש"א י"ב]. מפליאים דברי חז"ל על זה, לא מדובר כאן רק על משכורת או על "שכר בטלה" בלבד, אלא אפילו לְמַה שהיה זקוק להוצאות עַמו שילם מכיסו, ואף הקרבן למשוח את המלך בכלל... "שור שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך משֶלי היה... " [במדבר רבה י"ח]. ר' ישראל! אתה מבחין עד היכן הדברים מגיעים?
*
כשקוראים בתורה בפרשת קֹרח, צריך ללמוד ולהפנים גם את ההמשך בדורות הבאים. הקב"ה מסבב כל הסיבות הוציא בעתיד, אור מתוך החושך...
ובני קֹרח לא מתו... רש"י הקדוש [תהילים מ"ב א] מלמדנו על פי חז"ל: "בני קרח. אסיר ואלקנה ואביאסף. הם היו תחילה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתתה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ, כענין שנאמר ובני קֹרח לא מתו ושם אמרו שירה... ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד".
שלשה מבני קֹרח לא המשיכו בדרך אביהם ועדתו, אלא חזרו בתשובה בעוד מועד. המאורעות בשעתם זעזעו כל רוח ונפש. ותבקע האדמה אשר תחתיהם... ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם... [במדבר ט"ז]. אף בני קֹרח ירדו עמהם בתחילה, אלא שמקום נתבצר להם בנס, להצילם. ושם אמרו שירה...
ולא עוד אלא שאף מתוך הצלתם הם, חיזקו בני קֹרח את עם ישראל באחרית הימים כפי שלימדנו רש"י [תהילים מ"ו] על פי חז"ל, שכשראו בני קֹרח את הנס שנעשה להם, שנבלעו כל סביבותיהם והם ניצלו. אז אמרו לישראל ברוח הקודש, שדוגמת הנס הזה יתהווה אף להם באחרית הימים...
*
בני קֹרח נתמנו למשוררי תהלות ה' במשכן. ספר שמואל מתחיל במקרא "ויהי איש מן הרמתיים צופים" ופירשו חז"ל [מגילה י"ד.] אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם ומאן נינהו בני קרח. שירתם הנאדרה של "בני קרח" נקבעה לנצח בספר תהלים. אחד המיוחד שביניהם היה אביאסף, [שנקרא גם אסף]. עליו התייחס שמואל הנביא [דברי הימים א' ו']. לדעת רבי יוחנן במדרש, נתייחד אביאסף מאחיו וזכה לשורר בעצמו, משום שהיה גדול בתורה מהם. [שהש"ר ד' ג']
*
מה נשגבה דרכם של מאורי אומתנו! המדרש [תהילים מ"ה] מלמדנו, שהיו משה ואהרן באים לשמוע שירתם של בני קֹרח. דף חדש נפתח באהבה וברצון. הזכרונות הכאובים נגוזו ועברו. נשכחו החשבונות וזעזועי השעה. תשובתם העילאית של בני קֹרח, מחקה את הכל. הם נתקבלו בקודש בתשואות חן.
ומנהיגי העם, משה רבינו ואהרן הכהן, באו לשמוע את השירה האלקית היוצאת מפי בני קֹרח בעלי התשובה. השירה הגיעה הפעם ממקום גבוה, ממקום שבעלי תשובה עומדים... כעת שוב כולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים וכולם פותחים את פיהם בקדושה וטהרה, בשירה ובזמרה. הוי! למנצח לבני קֹרח, בני אדם העומדים ברומו של עולם...
וכבר אמר ה"אמרי אמת" זי"ע שעל ידי שדבקו בני קֹרח במשה ואהרן, זכו ויצא מהם שמואל ששקול כמשה ואהרן... [קרח תרע"ג].
*
אור המערב, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מיצה את כח שירתם של בני קֹרח, קדושי עליון: "צאצאי האיש שמצא את מפלתו במרדו הגלוי נגד ה' ומצוותיו. צאצאיו עלו על כל האחרים בשירה לה', שירה המעוררת הכרה, התלהבות ומסירות. הכינור המוקדש לה' היה בידי רבים, אולם רק מעטים מהם העלו כבני קֹרח, צלילים הנובעים מנשמת העם, אִם בשמחה, אם בתוגה, רעיונות ורגשות, שיש בהם כדי לעַצב את רוח ישראל בכל עת..".
*
רגעים מרטיטים שלפני תקיעת שופר. יהודים עומדים באימה להמליך את מלך מלכי המלכים. מתכוננים להזכיר את עקידת יצחק, את מעמד הר סיני "וקול השופר הולך וחזק מאד". יהודים עטופים טליתות ואפופי אימה. דפיקה עזה על הבימה ודפיקה עזה בלב. "ל-מ-נ-צ-ח ל-ב-נ-י ק-ו-ר-ח מ-ז-מ-ו-ר". הוי! תבוא לפניך שירתם של בעלי תשובה, ביום הראשון של ימי התשובה... והקדוש ברוך הוא עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. כשירת בני קֹרח. "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר"...
*
כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול... חייו ותקופתו של שמואל הנביא הוכיחו זאת בפועל. מ'בירא עמיקתא לאיגרא רמא' עלו ישראל בימיו. וללמד על הדורות כולו יצא. עם הנבחר חייב לדעת זאת תמיד, כי ברצות ה', קורא הדורות מראש, משתנה המצב לטובה ולברכה בכל המישורים. היפלא מה' דבר?
*
שמשו של שמואל הרמתי התחילה לזרוח על תקופה שרויה באפלה, בתקופת השופטים שהגיעה אז לסיומה. דורות של רפיון רוח וקפאון בעבודת ה'. "איזה דור שכולו הבל הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים" [ב"ב ט"ו:] בני ישראל ישבו על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וזה גרם לרפיון הרוח.
כמובן שהיו גם זמני עלייה ברוחניותם של דורות אלה. שופטים צדיקים עמדו להם לישראל כדוגמת עתניאל בן קנז, בועז ועלי הכהן, אבל המון העם, לא התעורר כראוי להכיר את האמת, את תכלית החיים. במיוחד בזמן הביניים שבין שופט לשופט ירד המצב פלאים. במקראות המבארים לנו את סיבת חורבן שילה בסוף התקופות ההן למדנו: "וינסו וימרו את אלקים עליון ועדותיו לא שמרו. ויסוגו ויבגדו כאבותם נהפכו כקשת רמיה. ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו. ויטוש משכן שילה אהל שיכן באדם." [תהילים ע"ח].
ספר שופטים מסיים במקרא "איש הישר בעיניו יעשה" וכבר ביארו חכמי הדורות, שזה היה הלך הרוח בתקופות ההן. וכך כתב הרד"ק [שם]: "לא היה מלך בישראל ולא שופט ולא נוגש משיב אותם לטובה עד שבא שמואל הנביא ז"ל..."
*
מסתבר שבדורות שפוט השופטים היו כאלה שהצטערו מאד על ירידת הדורות, גורלם של ישראל בעת ההיא. העתיד לא היה נראה זוהר ביותר. הדי שאלות כעין "מה יהיה הלאה?". "להיכן תוביל התדרדרות זו?" נשמעו מן הסתם גם אז. אולי היו בשאלות אלה מן ההגיון. אלא שנצח ישראל אינו חי לפי כללי השכל הפשוט. חשבון אלקי הוא מעל מעבר לכל הגיון. "כי לא יטוש ה' את עמו, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם".
בזמן שעולה רצון לפניו יתברך, משתנה הכיוון לגמרי. רוח ממרום מופיעה בפתע פתאום ומפריחה את כל העננים השחורים, המכסים, המעיבים, המפסיקים. מאז יום הראשון לבריאת העולם היה כן וכך יהיה. "ויאמר אלקים יהי אור. ויהי אור!" וכבר דרשו חז"ל [בר"ר ב' ה'] יהי אור, אלו מעשיהם של צדיקים...
*
נמשיך נא יקירי, במקור מחצבתו של שמואל הרמתי. מנהיג ישראל, פותח תקופה חדשה של נביאים, שאיחד והרים את העם לגבהים. בית אבא... ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים... איש אחד ומיוחד היה אלקנה אבי שמואל. "אחד" פירשו חז"ל [במדב"ר י' י"ב] שלא היה בדורו כאלקנה. שפלים ורופפים היו הדורות בימי השופטים הקודמים, כאמור, ואלקנה קם והתרומם מֵעל דורו מתוך דחיפה פנימית, דרגה אחר דרגה, וכמאמרם ז"ל נתעלה האיש בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל וכל עילוייו לא היו אלא משל עצמו. [מדרש שמואל א']. במקרא [ב' כ"ז] נקרא אלקנה "איש אלקים" [ראה רש"י שם].
יסוד הבית היה המגמה לזיכוי הרבים... אלקנה התחיל למשוך את העם מכל קצות הארץ, לעלות לרגל לשילה... תיאור נרגש מפעולת אלקנה בענין עליית העם לרגל, מלמדנו המדרש, "אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה כו'. - והיו שואלין אותן להיכן תלכו? ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות; ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם נעלה עמכם וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת עד שהיו כולם עולים".
"אמר לו הקב"ה, אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות. הא למדת שבשכר אלקנה שמואל". [תנא דב"א פ"ח וילקוט שמעוני שמואל]. ...".
*
אלקנה לא הסתפק ביציאה ידי חובה, אלא הוסיף נדבה על חובותיו. ואמנם כך זכה לבן שזיכה את העם. מה נפלא הדבר! חוטים סמויים מקשרים בין הדורות, בין קלקול לתיקון. "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה"– נאמר על תקופת השופטים [פתיחתא דרות רבא] . והנה לאחר דורות צמח ועלה מאיזור הר אפרים דווקא, בתוקף הזריזות וההתעוררות. וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אלקנה... בדוגמתו האישית הכריע והכניע את יצר העצלות בישראל. ובשכר אלקנה שמואל.
בבית זה נולד שמואל. שמואל הנביא המשיך בדרך זו של זיכוי הרבים כהנה וכהנה. אביו הגדול התוה לפניו את הדרך בקירוב ישראל לאביהם שבשמים. שמואל הנביא טילטל עצמו ממקום למקום לשפוט את ישראל ולדאוג לכל צרכיהם מבלי לחכות שיבואו אליו. האב והבן אחריו סבבו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה, בכדי להעלות את העם אל תיקונו, אל תכליתו, לקרב את ישראל לאבינו שבשמים.
*
ואם למד שמואל הרמתי ארחות חיים מאביו הגדול, לנדוד ולזכות את ישראל, ולקרבם אל אביהם שבשמים שלא על מנת לקבל פרס; למד מאמו הדגולה, חנה, דרכי תפילה ושפיכת הלב לפני ה'. הרי הורתה חנה צורת התפילה לדורות עולם. מתוך תפילה אחת שהתפללה חנה להיוושע, למדו חכמינו ז"ל כמה הלכות. "כמה הלכתא גברוותא [הלכות חשובות] איכא למשמע מהני קראי דחנה" [ברכות ל"א:]
*
בפעם הראשונה בתנ"ך מוצאים אנו לשון "שפיכה" בתפילה, בתפילת חנה "ואשפוך את נפשי לפני ה'". בפעם השניה כבר מצאנו זאת בתפילת עם ישראל כולו, שהתקבצו בעת צרה במצפה. תחת הנהגת בנה, שמואל. שפכו שם את לבם כמים... [ירושלמי פ"ב דתענית ה"ז]. שפיכת לב חנה בחשאי, בלחש, בשילה, נשתרש ונספג בקרב כל ישראל, אשר שפכו את לבם אף הם, בדור הבא, במצפה... אל תטוש תורת אמך. חנה לימדה את העם פרק בתפילה ושמואל בנה היה כל ימי חייו עטוף בתפילה. "חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" אמר, אף לעת זקנותו [ש"א י"ב]. הוא נהיה למנהיג ישראל ושופטו. מלחמות לא ניהל בחרב וחנית, אלא בתפילה בשפיכת הלב לפני ה'. יחיד היה שמואל בדורותיו, שהפך את שדה הקרב למקום צום תפילה ותשובה ותיקון...
*
במעון זה הגיע לעולם שמואל הרמתי. בית רצוף "בלתי לה' לבדו". שעבדו את ה' בכל לבם, ללא פניה ונגיעה, ללא לחשוב על עצמם. בימי צערה פנה אלקנה אל אשתו ואמר לה: "וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנים". נוראי הוד הם דברי המדרש, אשר מוציאים את המקרא מידי פשוטו. "אני" אין כתיב כאן – אלקנה לא התכוון לעצמו – אלא "אנכי"... כמ"ש "אנכי ה' אלקיך"--- "ברייך יהא בחלקך!". כך אמר לה אלקנה: הרי חלקך בחיים הוא בורא העולם, והוא יתברך טוב לך מעשרה בנים. כך התנהל סוד השיח בביתו של אלקנה. "אנכי ה' אלקיך" נאחז בכל פינות הבית...
*
רבי יצחק אברבנאל בהקדמתו לספר שמואל, הדגיש את יתרון ערכו של שמואל הנביא, בשלשה ענינים נשגבים. קדושתו, ששמואל נולד בקדושה ובטהרה ועל ידי נדר, תפלה ותחנה - - חסידותו, שהיה שמואל נזיר אלקים מן הבטן ובעבודת בית המקדש גדל מנעוריו - - נבואתו, שעם היות דבר ה' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ, עלה שמואל אל האלקים ונתנבא - - ובימיו ובסִבָּתו נתמלא הבית כולו אורה ומלאה הארץ דעה את ה'...
*
שמואל הנביא בא לעולם בקדושה [תנחומא נשא ז']. עד כמה דקדקה חנה, שלא יישאר שוב כתם של אשמה על ילדה, לו אף במשהו, זאת יש ללמוד מדברי המהרש"א הנפלאים [סנהדרין ק"ח:] בשם רבי שמואל לאניאדו זצ"ל. חנה בשירתה אמרה "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" ולדעת חז"ל [ירושלמי פ"י דסנהדרין ה"א] התפללה חנה אז על עדת קֹרח שיעלו משקיעתם בשאול, ומן השמים נענו לה בזה. והטעם שביקשה זאת חנה, שכן מה שראה קֹרח שלשלת יוחסין יוצאה ממנו, זה הביאו לחלוק על משה רבינו ע"ה, שכן לא ידע שבניו יעשו תשובה ומהם יצא שמואל, ונמצא כאילו היוה שמואל גורם רחוק למחלוקת קֹרח... ולכן התפללה חנה עליהם שיעלו עדת קֹרח מעומק שאול , ושוב לא "יוכתם" בנה אף בשמץ של גרמא בניזקין...
*
וגם אנכי השאילתיהו לה' כל הימים... קשה לתאר פרידת אם מבנה יחידה שכה ציפתה והתחננה עליו. כמה יכאב לב אם בעזיבת תינוקה מחמל נפשה. כל כך שפכה לב עד שזכתה לישועה. הנה סוף סוף הגיע ומילא את הבית אורה. זה אך בא לביתה והרעיף עליה טללי נוחם, על כל שנות עֱנותה והנה עוד מעט יעזוב את הבית ויתגדל בשילה.
אמנם רוח חנה הנביאה היתה למעלה מכל זה. בהביאתה את שמואל לשילה, אין אנו שומעים כלל בכי וכאבי פרידה. "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר". סעודה חגיגית היתה שם וזבח משפחה על זכיה נעלה כזו. מעתה יגדל הנער בבית ה' תחת פיקוח הכהן הגדול... נפשות של "אנכי" היו אלה, מעל ומעבר להשגה...
*
"ובעבודת בית המקדש גדל מנעוריו"... [אברבנאל]. יחיד היה שמואל בכל דברי ימי המשכן והמקדש, שנתגדל בבית ה' מאז היותו ילד קטן ממש, מובדל ומופרש מחיי העולם הזה. מאז היותו בן שנתיים ראה מדי יום ביומו את הקדושה הגדולה ועבודת הכהנים וספג לתוכו את אוירת משכן ה' יומם ולילה. ואמנם מי כשמואל היה מכוון לבו ליראת שמים וללמוד תורה, משחר נעוריו...
" ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלקים". יצועו של הנער היה ערוך בעזרת הלוים [רד"ק]. סמוך למקום להיכל, לארון האלקים. שם נתמלאה נפשו הזכה קירבת אלקים ללא גבול, שם קלט וחפן במלוא העוז, תורת ה' מפי עלי ובית דינו מוֹסְרֵי התורה [רמב"ם בהקדמת ס' היד] וגם עניני המקדש ועבודת הקרבנות, וכך הלך וגדל עד שנהיה "שקול כמשה ואהרן", אדירי התורה והעבודה...
הדור שהיה ירוד ברוחו ואפוף חולין, היה זקוק עכשיו לתנופה עזה כלפי מעלה, אי לכך ניתן לו מנהיג שהיה כולו אומר רוחניות, שמהלך חייו היה מכוון מיום הגמלו להשגת אלוקות ועבודת ה', רועה נאמן שלא הושפע כמלא נימא מהלך רוחם של שווקים ורחובות. לעומת "נפש רמיה" שתוארו בו דורות אלה, היה זקוקים למנהיג שהיה נקי כפים ובר לבב, במדה שאין למעלה הימנה. ואמנם הוא יעלה בהר ה' והוא יקום במקום קדשו...
*
"והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" [ש"א ב'] טוב לשמים וטוב לבריות היה, אהוב על הכל ועולה ממדרגה למדרגה. [מהר"י קרא ומלבי"ם]. עם היות שמואל הנביא שקוע בתורה ועבודת ה' ומחשבותיו קשורות ודבוקות בה', כבר התמסר מנעוריו לטובת ישראל, וכמו שהעיד הוא בעצמו: "ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה" [ש"א י"ב] ואף היתה דעתו מעורבת עם הבריות.
רבי שמואל לאניידו בספרו 'כלי יקר' מבאר תכונה זאת, שלפעמים בהתדבק האדם אל ה' בעבודתו יגרום לו זאת פרישות מבני אדם, לעומת זאת נאמר ששמואל אפילו אחר שהגיע למדרגת השלימות היתה דעתו מעורבת עם הבריות וז"ש "וגם עם אנשים", שלא גרמה לו היותו "טוב עם ה'" לפרוש מן הציבור ומן האנשים"...
*
קרבו ימי חורבן המשכן שהתקיים בשילה במשך שס"ט שנה. חורבן זה השווה במדה מסוימת לחורבן בתי המקדש, עוד בזמן שבטי קה, כשנפגשו אחים אהובים וגעו בבכיה על עתידם של בתי אלקים. "יוסף בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב" [מגילה ט"ז:].
הבה נתבונן בדרכי ההשגחה הנפלאים. בזמני החורבן מצאנו שהפקיד הקב"ה על הדור ענקי עולם, ארזי קֵל שהיו בכוחם להנהיג את הדור ולחסנו בתקופות איומות אלה. בחורבן הבית הראשון, עמדו להם לישראל, הנביאים ירמיהו ויחזקאל וחכמי "החרש והמסגר", בחורבן הבית השני - רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. הם הם שהעמידו תורה באותה שעה טרופה וגם העמידו ויישרו את קומתה של כנסת ישראל.
אמנם תחילת ענין זה רואים אנו בחורבן שילה. עם שקיעתו של משכן זה, העניק לנו הקב"ה את שמואל הנביא, הרואה והרועה הנאמן, שהתיצב לישע עמו, בהנהגה של קדושה, בדבקות בה' ובתורתו, לעודד את העם ולהנהיגו בדרכים ישרות ולקרב לבם לשמים. וכך מוסר לנו הרד"ק [תהילים ע"ח] "בימי עלי ושמואל היו בהם עובדי עבודה זרה עד שהשיבם שמואל לדרך טובה, אחר שוב הארון משדה פלשתים"... כלומר אחר חורבן שילה.
*
איומה היה אז המלחמה נגד פלשתים שהסתיימה בחורבן שילה, בלקיחת ארון ה' בידי פלישתים ומיתת עלי הכהן ובניו. המערכות היו ספוגות דם יהודי רב, רבבות מישראל נהרגו ביד זדון. תפקידו של שמואל הנביא, היה כעת לא רק להנהיג את העם אלא אף לנחמו לחזק את לבו ולהעמידו על רגליו.
*
מעמד התשובה הנורא... "מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו"! זה היה זמן מה אחר חורבן שילה. כשהוחזר ארון האלקים בשעתו מידי פלשתים ששבוהו, לישראל, עבר לבית שמש. עונש נורא נענשו אנשי בית שמש על שלא נהגו כבוד בארון והרבה מהם נפלו. משם עבר הארון לקרית יערים. "וינהו כל בית ישראל אחר ה'" [ש"א ז'] .
קדושת הארון ומאורעותיו עוררו את העם לחזור לשורשו, לשוב את ה' ולעבדו בלב שלם. שמואל הנביא הרגיש כי ראויה השעה שיתקבץ העם כולו למקום אחד למעמד אדיר של תשובה ותפילה. גדולי החסידות מסרו לנו את חשיבות ערכה של תשובה ברבים: "התשובה הנכונה המצא תמצא על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור, ועל ידי זה יבא לתכלית ההכנעה כי יראה עבודת חבריו וגודל תבערת יקוד לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא ברוך הוא" [מאור ושמש פ' כי תצא]
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'. וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'. וביארו לנו חז"ל [ירושלמי תענית פ"ז ה"ז] וכי מים שפכו? אלא מלמד ששפכו את לבם כמים... וכן כתב התרגום "ושפיכו לבהון בתיובתא". עם ישראל בהשפעת הנביא הדגול, התעטף כולו כאחד בתפילה חרישית והציפו את המצפה בדמעות... לא נשמעו אז דברי התעוררות, תוכחה ודברי כיבושין.
העם התרומם מאליו, עמד על פשעי העבר והכיר לפני מי חטא. כל ישראל התעורר בצום ובתשובה ולבם נמס כמים על חטאיהם. בתנופה עזה נשאבו אז כל מעינות רגש מתהום נפשם והכל נשפך לפני ה'. שם במצפה נפתח הלב והכל זרם בעָצמה; כל רגשי אשמה, כל כיסופי תשובה, התקרבות להקב"ה, כמיהה לגאולה ופדות הנפש. עם שטף זה התערבו גם זכרון החורבן ותשפוכת דם ישראל, כל כאב וסבל וחמת המציק, כל פחד מהבאות.
בצער עמוק החזירו מבטם אז על כל שנות האדישות והריחוק, תקופת השקיעה בחומר והטמיעה בהבל. וישאבו מים וישפכו לפני ה'. רבונו של עולם. באנו אליך בהמונינו. כי אנו עמך ואתה אבינו... קריאה אדירה בקעה אז מעומק הנקודה היהודית שבהם, שתי מלים בלבד הכילו את הכל: "חטאנו לה'". כל מה שנתקרבו יותר לבורא העולם, יותר העיק ורבץ עליהם משא החטא. אבינו מלכנו חטאנו לפניך!
ושמואל הנביא, הרועה הנאמן והרחמן, היה שליח הציבור של כל קהל ישראל בעת ההיא. הוא עמד כעת להתפלל בעדם ובמקומם, שלוחו של אדם כמותו... בלשון נדירה ומופלאה תיארו חז"ל את עבודת תפילתו של שמואל במצפה: "לבש שמואל חַלוקן של כל ישראל. אמר לפניו, רבון העולמים כלום אתה דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך לא חטאתי ואלו אומרים לפניך חטאנו..." [ירושלמי שם]. שמואל הנביא בעת צרתם של ישראל, התלבש בחלוקו של כל אחד ואחד, כאילו היה במקומו, ונשא עמו את כל המעיק על לבו... יחד עם זאת שפט אז שמואל את ישראל בעסקי בין אדם לחבירו, שעל זה לא תועיל התשובה עד שיתרצו זה לזה.
*
בעל "תולדות יעקב יוסף" תלמידו הגדול של הבעש"ט זי"ע פירש מטבע לשון זו. "חַלוקן של ישראל" במשל ובביאור מחודש. כמה וכמה פעמים הביא זאת בספרו ברצותו להדגיש את תפקידו של מנהיג ישראל. "שר אחד שהתחכם להעלות בן אחד של המלך ממדריגה פחותה אל בית אביו המלך, והוצרך לפשוט בגדיו החשובים שמשתמש בהן בבית המלך, ולבש בגדי פחותין, כדי שירצה בן המלך להתחבר עמו" [פ' יתרו אות ו' ועוד]. שמואל הנביא התלבש "בלבושי העם" ואפילו השפלים והפחותים שבהם, להעלותם את בית המלך הקדוש ברוך הוא... ולא רק בין אדם למקום התעלו ישראל אז בתשובה שלימה אלא אף בין אדם לחבירו, כמאמר הכתוב: "וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה" [שם] בין איש לרעהו על עסקי ממון שביניהם [רש"י].
*
וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לה'. באורח פלא כבש שמואל הנביא את לב כל העם כולו. פשוטי העם, אכרים כורמים ויוגבים מכל פינות הארץ שלא היה להם פעם בעולמם אלא רגבי אדמתם בלבד, דבקו בנביא ולא הרהרו אחריו.
כולם כאחד ראו כעת לפניהם איש אלקים קדוש, מנהיג מורם מעם אשר ראשו בשמים ועם זאת דואג לצרכי הכל וכל חולשה ונגיעה עצמית ממנו והלאה. כולו אומר תפילה בעדם בכל עת ובכל שעה. ... בימיו נאמר "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה' "[ש"א ז']."כל" בית ישראל ממש! שמואל הנביא איחד את כל שדרות העם לקיום התורה והמצוות וכלשון רבינו צדוק הכהן זי"ע "בימי שמואל היו כל ישראל אגודה אחת לעשות רצון השם יתברך בלב שלם." [פרי צדיק פסח כ"ג].
*
על המקרא "כי שם ביתו" [ש"א ז'] אמר רבי יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו. [ברכות י:] ופירש רש"י שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו. כמה כתרים היו לו לשמואל הרמתי, מלך, שופט ונביא והוא לא שינה את אורח הפשטות והצניעות,
ועם זאת, כשהוקם ביתו המתפרק של שמואל הנביא, ניכר היה עליו דבר שלא ראו על שום בית בישראל. ענן היה קשור על פתחו... [מדרש שמואל ט'] ענן השכינה הקדושה, כמאמר הכתוב "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו – בעמוד ענן ידבר עליהם..."
*
מה יקרו דבריו של החפץ חיים זצ"ל, על המקרא "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". באמת יפלא ששמואל המנהיג והשופט לא היה ביתו קבוע משלו. אכן לכל מקום שהגיע להפיץ אור תורה וקירבת אלקים, היתה "תשובתו" על כך: "הרמתה"! התבוננו במה שלמעלה מכם, בדברים העומדים ברומו של עולם. "כי שם ביתו". העולם הזה אינו אלא דירת ארעי, הבית האמיתי הקבוע לנצח הוא בעולם הבא! חז"ל [מדרש משלי י"ד] אמרו "מי שקנה לו חכמה בעולם הזה יהא מובטח שהיא בנתה לו בית לעולם הבא". אם נשאל הנביא על ביתו המיטלטל והארעי... היתה תשובתו: "הרמתה" - - כי שם ביתו...
"שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר [ש"א ז'] והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל" [שבת נ"ו.].
*
וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. [ש"א ג'] כך נאמר בתחילת דרכו של שמואל הרמתי. "יקר" מתפרש כאן כ"מָנוּע", "לא היה חזון נפרץ אלא נגדר וסתום" [רש"י ורד"ק]. חז"ל [פתיחתא דרות רבה] כתבו שהמצב הרוחני של הדור גרם לזה, וכך דרשו על המקרא "נפש רמיה תרעב" - "הרעיבן הקב"ה מרוח הקודש, דכתיב ודבר ה' היה יקר בימים ההם". בימי שמואל הרמתי נשתנה הדבר מן הקצה אל הקצה. חזון הנבואה פרץ מסתימתו, במקום הרעבון בא שובע ושפע אלקי של נבואה וריבוי מתנבאים, חניכי בית מדרשו של שמואל הנביא, שנקרא רבן של נביאים. [ירושלמי פ"ב דמגילה ה"א].
*
שמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, שופט היה ומעביר התורה בשלימותה כדוגמת משה רבינו, אמנם הוא עשה ופעל זאת גם מתוך אוצר סגולותיו של אהרן הכהן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", לרומם את העם בדרך הנאמנה, דרך התורה והעבודה. וכך כתב השל"ה הקדוש [תושב"כ פ' קרח] סי' י"ד על שמואל הנביא: "וטוב עם אלקים ועם אנשים" - שהיו בו ממדות משה ואהרן"
"כי משה רבינו ע"ה לרוב דביקותו באלקים – נקרא משה איש האלקים כי לא היה לו פנאי כל כך לעסוק בעסקי בני אדם ואהרן אחז במדת שלום, ותמיד עסק לרדוף שלום בין איש לרעהו והיה ביותר טוב עם האנשים. ושמואל הנביא אחז ממדת שניהם, היה טוב עם האלקים מעין דוגמת משה רבינו ע"ה, והיה טוב עם אנשים מעין דוגמת אהרן הכהן. וכן מצינו שהיה מסבב מעיר לעיר לעשות משפט אמת ושלום...".
*
ר' ישראל! מתוך השתלשלות פלאים זו, מימי קרח עד תקופת שמואל הנביא, וכמו כן מן התחייה הרוחנית אחרי תקופת השופטים בימי שמואל, ראוי להתחזק מאד. ושוב, כשעולה הדבר לרצון לפניו יתברך, משתנה הכל פתאום לטובה ולברכה. כי לא יטוש ה' את עמו!
יש מנהיג לבירה! יום יום אנחנו אומרים: לך ה' הממלכה – ובידך כח וגבורה. ובידך לגדל ולחזק לכל... ואנחנו קמנו ונתעודד! הלקח מתקופת שמואל הנביא חייב להחדיר תמיד רוח חדשה של אומץ וציפיה לטובה. שכלנו מוגבל, ראייתנו קצרת טווח. כל העתיד הוא ביד אדון אחד בלבד שבידו הכל, הכל! ההגיון האנושי אין לו רשות להטיל רפיון רוח וייאוש ח"ו בשום תחום ושטח. חובת היהודי למלאות תפקידו בתמימות, להתחזק במה שיש ומתרבה ב"ה, להתפלל על הבאות ולהודות על הכל ללא הרף. ולה' הישועה!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו
קוראים אל ה' והוא יענם!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
כי לא יטוש ה' את עמו...
השתלשלות פלאים במרחבי דורות
תשובת בני קורח ושירתם, שגב עולמו של אלקנה
התחייה הרוחנית בחיי שמואל הנביא
לר' ישראל יקירי שליט"א
דורות רבים לפני שהזריח אורו של שמואל הנביא, כבר נתבשרה ביאתו לעולם. אחד מאבות אבותיו, קֹרח בן יצהר, חזה את גדולתו בעתיד וכמו שכתב רש"י ז"ל [במד' ט"ז ז']. "ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן".
כשקוראים בתורה בפרשת קֹרח, מפטירים בנביא בספר שמואל. וכה כתב 'בעל הלבושים' ז"ל [או"ח סי' תקמ"ט] "מפטירין בשמואל, שהיה שקול כמשה ואהרן והיה מזרע קֹרח ויש בה מעין הפרשה". מבין השיטין של מנהג קדמון זה, נשמעת כעין הוראה נסתרה: להתמקד על התיקון בדורות, לבחון בתשומת לב את השינוי המוחלט הצומח בעתיד...
*
הרמב"ם קבע סיום הפטרה זו: "עד - כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם". [בסדר התפילות בסו"ס אהבה]. הסיום בפסוק הזה יש בו משמעות פנימית שמקיפה את דורות ישראל. עם ה' תמיד יבוא על תיקונו. אל יעזבנו אל יטשנו!!!
פסוק זה משמש הסבר להשתלשלות מדהימה במרחבי דורות, חשוכא מגו נהורא, אור מתוך החושך ותיקון מתוך הקלקול. מתוך מלים אלה מתהווה עולם מלא חיזוק ובטחון. אור פתאומי בוקע שם בעתיד. אור עולם באוצר חיים...
לדעת רש"י הקדוש, [ברכות ל"א.] נקבע פסוק זה "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול" לאמרו לפני תפילת שמונה עשרה של ערבית, מפני שאין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, מתוך דברי תנחומין של תורה. וכך הוא המנהג עד היום בחו"ל. תוכן הפסוק הזה מיועד לנחם ולחזק את לב העם תמיד...
*
אינני מסוגל לשכוח את דמעותיו של זקן אחד, במעמד סיום הש"ס בניו יורק בין רבבות יהודים. הוא סיפר שבשנת תש"ה היה נמצא בגדוד של גויים. היו זמנים שחשב שהוא נשאר היהודי היחיד בעולם... שריד לבית ישראל, מצבה חיה לעם אלקי אברהם... ועכשיו... ועכשיו... ה"שריד" לא סיים את המשפט. מתוך בכי הפנה את מבטו לימין ולשמאל, למעלה ולמטה... ים של ראשים, אלפים רבים של יהודים לומדי תורה ומקיימי מצוות. כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול...
*
ידועים דברי האר"י ז"ל, על המלים "צדיק כתמר יפרח", שסופי התיבות הם קֹרח... "רמז שעתיד לפרוח בימי שמואל הנביא, הבא מבני בניו של קרח"... ואמנם נאמר בהמשך המזמור: "שתולים בבית ה', בחצרות אלקינו יפריחו...".
צא ולמד! בהנהגתו של שמואל הנביא התבטא בכל עוז, הניגוד הגמור להלך הרוח של קֹרח ועדתו, בכמה וכמה אופנים. זאת ועוד, בזמנו של שמואל התחוללה התעוררות פלאים, לעומת ה'תרדמה' הרוחנית שבדורות שלפניו, בימי השופטים...
*
"ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו". מה נפלא הדבר! קֹרח ראה שלשלת, אמנם שלשלת זו עצמה השתלשלה לכיוון ההפוך, מן הקצה אל הקצה... קֹרח גרם פירוד ומחלוקת וביקש שררה וגדולה, ואחד מצאצאיו שמואל הנביא, נהג בניגוד גמור. הוא איחד את העם מדן ועד באר שבע, לחטיבה אחת ממש, לעבוד את ה' באמת ובתמים. "ויהי דבר שמואל לכל ישראל" [ש"א ד' א'] "וינהו כל בית ישראל אחרי ה'"! [שם ז' ב'].
שמואל הנביא התנהג בפשטות וטילטל עצמו לכל קצוי הארץ לשפטם, מבלי ליהנות מאיש. הוא לא ביקש דבר לעצמו. כמו כן, משך את ידו ממנהיגותו והוא בעצמו הכתיר את המלכים שעמדו בימיו, שאול ודוד.
כשביקשו ישראל להמליך להם מלך, ואמרו לשמואל הנביא דברים בוטים: "הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". [ש"א ח' ה'] נאמר "וירע הדבר בעיני שמואל" ורש"י מבאר זאת בדגש חזק: "לפי שאמרו לשפטנו ככל הגוים!". לא היה כאן שמץ של נימה אישית, חלילה. הסיבה היחידה של "וירע הדבר", היתה העיוות במגמה, בתכלית מלכות ישראל, ותו לא מידי.... רצון ההנהגה היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
ולא זו בלבד, כשהמליך את שאול, ערך שמואל הנביא את חשבון חייו עם העם. "את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" [ש"א י"ב]. מפליאים דברי חז"ל על זה, לא מדובר כאן רק על משכורת או על "שכר בטלה" בלבד, אלא אפילו לְמַה שהיה זקוק להוצאות עַמו שילם מכיסו, ואף הקרבן למשוח את המלך בכלל... "שור שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך משֶלי היה... " [במדבר רבה י"ח]. ר' ישראל! אתה מבחין עד היכן הדברים מגיעים?
*
כשקוראים בתורה בפרשת קֹרח, צריך ללמוד ולהפנים גם את ההמשך בדורות הבאים. הקב"ה מסבב כל הסיבות הוציא בעתיד, אור מתוך החושך...
ובני קֹרח לא מתו... רש"י הקדוש [תהילים מ"ב א] מלמדנו על פי חז"ל: "בני קרח. אסיר ואלקנה ואביאסף. הם היו תחילה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתתה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ, כענין שנאמר ובני קֹרח לא מתו ושם אמרו שירה... ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד".
שלשה מבני קֹרח לא המשיכו בדרך אביהם ועדתו, אלא חזרו בתשובה בעוד מועד. המאורעות בשעתם זעזעו כל רוח ונפש. ותבקע האדמה אשר תחתיהם... ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם... [במדבר ט"ז]. אף בני קֹרח ירדו עמהם בתחילה, אלא שמקום נתבצר להם בנס, להצילם. ושם אמרו שירה...
ולא עוד אלא שאף מתוך הצלתם הם, חיזקו בני קֹרח את עם ישראל באחרית הימים כפי שלימדנו רש"י [תהילים מ"ו] על פי חז"ל, שכשראו בני קֹרח את הנס שנעשה להם, שנבלעו כל סביבותיהם והם ניצלו. אז אמרו לישראל ברוח הקודש, שדוגמת הנס הזה יתהווה אף להם באחרית הימים...
*
בני קֹרח נתמנו למשוררי תהלות ה' במשכן. ספר שמואל מתחיל במקרא "ויהי איש מן הרמתיים צופים" ופירשו חז"ל [מגילה י"ד.] אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם ומאן נינהו בני קרח. שירתם הנאדרה של "בני קרח" נקבעה לנצח בספר תהלים. אחד המיוחד שביניהם היה אביאסף, [שנקרא גם אסף]. עליו התייחס שמואל הנביא [דברי הימים א' ו']. לדעת רבי יוחנן במדרש, נתייחד אביאסף מאחיו וזכה לשורר בעצמו, משום שהיה גדול בתורה מהם. [שהש"ר ד' ג']
*
מה נשגבה דרכם של מאורי אומתנו! המדרש [תהילים מ"ה] מלמדנו, שהיו משה ואהרן באים לשמוע שירתם של בני קֹרח. דף חדש נפתח באהבה וברצון. הזכרונות הכאובים נגוזו ועברו. נשכחו החשבונות וזעזועי השעה. תשובתם העילאית של בני קֹרח, מחקה את הכל. הם נתקבלו בקודש בתשואות חן.
ומנהיגי העם, משה רבינו ואהרן הכהן, באו לשמוע את השירה האלקית היוצאת מפי בני קֹרח בעלי התשובה. השירה הגיעה הפעם ממקום גבוה, ממקום שבעלי תשובה עומדים... כעת שוב כולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים וכולם פותחים את פיהם בקדושה וטהרה, בשירה ובזמרה. הוי! למנצח לבני קֹרח, בני אדם העומדים ברומו של עולם...
וכבר אמר ה"אמרי אמת" זי"ע שעל ידי שדבקו בני קֹרח במשה ואהרן, זכו ויצא מהם שמואל ששקול כמשה ואהרן... [קרח תרע"ג].
*
אור המערב, רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מיצה את כח שירתם של בני קֹרח, קדושי עליון: "צאצאי האיש שמצא את מפלתו במרדו הגלוי נגד ה' ומצוותיו. צאצאיו עלו על כל האחרים בשירה לה', שירה המעוררת הכרה, התלהבות ומסירות. הכינור המוקדש לה' היה בידי רבים, אולם רק מעטים מהם העלו כבני קֹרח, צלילים הנובעים מנשמת העם, אִם בשמחה, אם בתוגה, רעיונות ורגשות, שיש בהם כדי לעַצב את רוח ישראל בכל עת..".
*
רגעים מרטיטים שלפני תקיעת שופר. יהודים עומדים באימה להמליך את מלך מלכי המלכים. מתכוננים להזכיר את עקידת יצחק, את מעמד הר סיני "וקול השופר הולך וחזק מאד". יהודים עטופים טליתות ואפופי אימה. דפיקה עזה על הבימה ודפיקה עזה בלב. "ל-מ-נ-צ-ח ל-ב-נ-י ק-ו-ר-ח מ-ז-מ-ו-ר". הוי! תבוא לפניך שירתם של בעלי תשובה, ביום הראשון של ימי התשובה... והקדוש ברוך הוא עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. כשירת בני קֹרח. "עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר"...
*
כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול... חייו ותקופתו של שמואל הנביא הוכיחו זאת בפועל. מ'בירא עמיקתא לאיגרא רמא' עלו ישראל בימיו. וללמד על הדורות כולו יצא. עם הנבחר חייב לדעת זאת תמיד, כי ברצות ה', קורא הדורות מראש, משתנה המצב לטובה ולברכה בכל המישורים. היפלא מה' דבר?
*
שמשו של שמואל הרמתי התחילה לזרוח על תקופה שרויה באפלה, בתקופת השופטים שהגיעה אז לסיומה. דורות של רפיון רוח וקפאון בעבודת ה'. "איזה דור שכולו הבל הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים" [ב"ב ט"ו:] בני ישראל ישבו על אדמתם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וזה גרם לרפיון הרוח.
כמובן שהיו גם זמני עלייה ברוחניותם של דורות אלה. שופטים צדיקים עמדו להם לישראל כדוגמת עתניאל בן קנז, בועז ועלי הכהן, אבל המון העם, לא התעורר כראוי להכיר את האמת, את תכלית החיים. במיוחד בזמן הביניים שבין שופט לשופט ירד המצב פלאים. במקראות המבארים לנו את סיבת חורבן שילה בסוף התקופות ההן למדנו: "וינסו וימרו את אלקים עליון ועדותיו לא שמרו. ויסוגו ויבגדו כאבותם נהפכו כקשת רמיה. ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו. ויטוש משכן שילה אהל שיכן באדם." [תהילים ע"ח].
ספר שופטים מסיים במקרא "איש הישר בעיניו יעשה" וכבר ביארו חכמי הדורות, שזה היה הלך הרוח בתקופות ההן. וכך כתב הרד"ק [שם]: "לא היה מלך בישראל ולא שופט ולא נוגש משיב אותם לטובה עד שבא שמואל הנביא ז"ל..."
*
מסתבר שבדורות שפוט השופטים היו כאלה שהצטערו מאד על ירידת הדורות, גורלם של ישראל בעת ההיא. העתיד לא היה נראה זוהר ביותר. הדי שאלות כעין "מה יהיה הלאה?". "להיכן תוביל התדרדרות זו?" נשמעו מן הסתם גם אז. אולי היו בשאלות אלה מן ההגיון. אלא שנצח ישראל אינו חי לפי כללי השכל הפשוט. חשבון אלקי הוא מעל מעבר לכל הגיון. "כי לא יטוש ה' את עמו, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם".
בזמן שעולה רצון לפניו יתברך, משתנה הכיוון לגמרי. רוח ממרום מופיעה בפתע פתאום ומפריחה את כל העננים השחורים, המכסים, המעיבים, המפסיקים. מאז יום הראשון לבריאת העולם היה כן וכך יהיה. "ויאמר אלקים יהי אור. ויהי אור!" וכבר דרשו חז"ל [בר"ר ב' ה'] יהי אור, אלו מעשיהם של צדיקים...
*
נמשיך נא יקירי, במקור מחצבתו של שמואל הרמתי. מנהיג ישראל, פותח תקופה חדשה של נביאים, שאיחד והרים את העם לגבהים. בית אבא... ויהי איש אחד מן הרמתיים צופים... איש אחד ומיוחד היה אלקנה אבי שמואל. "אחד" פירשו חז"ל [במדב"ר י' י"ב] שלא היה בדורו כאלקנה. שפלים ורופפים היו הדורות בימי השופטים הקודמים, כאמור, ואלקנה קם והתרומם מֵעל דורו מתוך דחיפה פנימית, דרגה אחר דרגה, וכמאמרם ז"ל נתעלה האיש בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל וכל עילוייו לא היו אלא משל עצמו. [מדרש שמואל א']. במקרא [ב' כ"ז] נקרא אלקנה "איש אלקים" [ראה רש"י שם].
יסוד הבית היה המגמה לזיכוי הרבים... אלקנה התחיל למשוך את העם מכל קצות הארץ, לעלות לרגל לשילה... תיאור נרגש מפעולת אלקנה בענין עליית העם לרגל, מלמדנו המדרש, "אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה, שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה כו'. - והיו שואלין אותן להיכן תלכו? ואומרים לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות; ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד? מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם נעלה עמכם וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות ובדרך שהיה עולה שנה זו לא היה עולה שנה אחרת עד שהיו כולם עולים".
"אמר לו הקב"ה, אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במצות וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות. הא למדת שבשכר אלקנה שמואל". [תנא דב"א פ"ח וילקוט שמעוני שמואל]. ...".
*
אלקנה לא הסתפק ביציאה ידי חובה, אלא הוסיף נדבה על חובותיו. ואמנם כך זכה לבן שזיכה את העם. מה נפלא הדבר! חוטים סמויים מקשרים בין הדורות, בין קלקול לתיקון. "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה"– נאמר על תקופת השופטים [פתיחתא דרות רבא] . והנה לאחר דורות צמח ועלה מאיזור הר אפרים דווקא, בתוקף הזריזות וההתעוררות. וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אלקנה... בדוגמתו האישית הכריע והכניע את יצר העצלות בישראל. ובשכר אלקנה שמואל.
בבית זה נולד שמואל. שמואל הנביא המשיך בדרך זו של זיכוי הרבים כהנה וכהנה. אביו הגדול התוה לפניו את הדרך בקירוב ישראל לאביהם שבשמים. שמואל הנביא טילטל עצמו ממקום למקום לשפוט את ישראל ולדאוג לכל צרכיהם מבלי לחכות שיבואו אליו. האב והבן אחריו סבבו את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה, בכדי להעלות את העם אל תיקונו, אל תכליתו, לקרב את ישראל לאבינו שבשמים.
*
ואם למד שמואל הרמתי ארחות חיים מאביו הגדול, לנדוד ולזכות את ישראל, ולקרבם אל אביהם שבשמים שלא על מנת לקבל פרס; למד מאמו הדגולה, חנה, דרכי תפילה ושפיכת הלב לפני ה'. הרי הורתה חנה צורת התפילה לדורות עולם. מתוך תפילה אחת שהתפללה חנה להיוושע, למדו חכמינו ז"ל כמה הלכות. "כמה הלכתא גברוותא [הלכות חשובות] איכא למשמע מהני קראי דחנה" [ברכות ל"א:]
*
בפעם הראשונה בתנ"ך מוצאים אנו לשון "שפיכה" בתפילה, בתפילת חנה "ואשפוך את נפשי לפני ה'". בפעם השניה כבר מצאנו זאת בתפילת עם ישראל כולו, שהתקבצו בעת צרה במצפה. תחת הנהגת בנה, שמואל. שפכו שם את לבם כמים... [ירושלמי פ"ב דתענית ה"ז]. שפיכת לב חנה בחשאי, בלחש, בשילה, נשתרש ונספג בקרב כל ישראל, אשר שפכו את לבם אף הם, בדור הבא, במצפה... אל תטוש תורת אמך. חנה לימדה את העם פרק בתפילה ושמואל בנה היה כל ימי חייו עטוף בתפילה. "חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" אמר, אף לעת זקנותו [ש"א י"ב]. הוא נהיה למנהיג ישראל ושופטו. מלחמות לא ניהל בחרב וחנית, אלא בתפילה בשפיכת הלב לפני ה'. יחיד היה שמואל בדורותיו, שהפך את שדה הקרב למקום צום תפילה ותשובה ותיקון...
*
במעון זה הגיע לעולם שמואל הרמתי. בית רצוף "בלתי לה' לבדו". שעבדו את ה' בכל לבם, ללא פניה ונגיעה, ללא לחשוב על עצמם. בימי צערה פנה אלקנה אל אשתו ואמר לה: "וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנים". נוראי הוד הם דברי המדרש, אשר מוציאים את המקרא מידי פשוטו. "אני" אין כתיב כאן – אלקנה לא התכוון לעצמו – אלא "אנכי"... כמ"ש "אנכי ה' אלקיך"--- "ברייך יהא בחלקך!". כך אמר לה אלקנה: הרי חלקך בחיים הוא בורא העולם, והוא יתברך טוב לך מעשרה בנים. כך התנהל סוד השיח בביתו של אלקנה. "אנכי ה' אלקיך" נאחז בכל פינות הבית...
*
רבי יצחק אברבנאל בהקדמתו לספר שמואל, הדגיש את יתרון ערכו של שמואל הנביא, בשלשה ענינים נשגבים. קדושתו, ששמואל נולד בקדושה ובטהרה ועל ידי נדר, תפלה ותחנה - - חסידותו, שהיה שמואל נזיר אלקים מן הבטן ובעבודת בית המקדש גדל מנעוריו - - נבואתו, שעם היות דבר ה' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ, עלה שמואל אל האלקים ונתנבא - - ובימיו ובסִבָּתו נתמלא הבית כולו אורה ומלאה הארץ דעה את ה'...
*
שמואל הנביא בא לעולם בקדושה [תנחומא נשא ז']. עד כמה דקדקה חנה, שלא יישאר שוב כתם של אשמה על ילדה, לו אף במשהו, זאת יש ללמוד מדברי המהרש"א הנפלאים [סנהדרין ק"ח:] בשם רבי שמואל לאניאדו זצ"ל. חנה בשירתה אמרה "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" ולדעת חז"ל [ירושלמי פ"י דסנהדרין ה"א] התפללה חנה אז על עדת קֹרח שיעלו משקיעתם בשאול, ומן השמים נענו לה בזה. והטעם שביקשה זאת חנה, שכן מה שראה קֹרח שלשלת יוחסין יוצאה ממנו, זה הביאו לחלוק על משה רבינו ע"ה, שכן לא ידע שבניו יעשו תשובה ומהם יצא שמואל, ונמצא כאילו היוה שמואל גורם רחוק למחלוקת קֹרח... ולכן התפללה חנה עליהם שיעלו עדת קֹרח מעומק שאול , ושוב לא "יוכתם" בנה אף בשמץ של גרמא בניזקין...
*
וגם אנכי השאילתיהו לה' כל הימים... קשה לתאר פרידת אם מבנה יחידה שכה ציפתה והתחננה עליו. כמה יכאב לב אם בעזיבת תינוקה מחמל נפשה. כל כך שפכה לב עד שזכתה לישועה. הנה סוף סוף הגיע ומילא את הבית אורה. זה אך בא לביתה והרעיף עליה טללי נוחם, על כל שנות עֱנותה והנה עוד מעט יעזוב את הבית ויתגדל בשילה.
אמנם רוח חנה הנביאה היתה למעלה מכל זה. בהביאתה את שמואל לשילה, אין אנו שומעים כלל בכי וכאבי פרידה. "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר". סעודה חגיגית היתה שם וזבח משפחה על זכיה נעלה כזו. מעתה יגדל הנער בבית ה' תחת פיקוח הכהן הגדול... נפשות של "אנכי" היו אלה, מעל ומעבר להשגה...
*
"ובעבודת בית המקדש גדל מנעוריו"... [אברבנאל]. יחיד היה שמואל בכל דברי ימי המשכן והמקדש, שנתגדל בבית ה' מאז היותו ילד קטן ממש, מובדל ומופרש מחיי העולם הזה. מאז היותו בן שנתיים ראה מדי יום ביומו את הקדושה הגדולה ועבודת הכהנים וספג לתוכו את אוירת משכן ה' יומם ולילה. ואמנם מי כשמואל היה מכוון לבו ליראת שמים וללמוד תורה, משחר נעוריו...
" ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון האלקים". יצועו של הנער היה ערוך בעזרת הלוים [רד"ק]. סמוך למקום להיכל, לארון האלקים. שם נתמלאה נפשו הזכה קירבת אלקים ללא גבול, שם קלט וחפן במלוא העוז, תורת ה' מפי עלי ובית דינו מוֹסְרֵי התורה [רמב"ם בהקדמת ס' היד] וגם עניני המקדש ועבודת הקרבנות, וכך הלך וגדל עד שנהיה "שקול כמשה ואהרן", אדירי התורה והעבודה...
הדור שהיה ירוד ברוחו ואפוף חולין, היה זקוק עכשיו לתנופה עזה כלפי מעלה, אי לכך ניתן לו מנהיג שהיה כולו אומר רוחניות, שמהלך חייו היה מכוון מיום הגמלו להשגת אלוקות ועבודת ה', רועה נאמן שלא הושפע כמלא נימא מהלך רוחם של שווקים ורחובות. לעומת "נפש רמיה" שתוארו בו דורות אלה, היה זקוקים למנהיג שהיה נקי כפים ובר לבב, במדה שאין למעלה הימנה. ואמנם הוא יעלה בהר ה' והוא יקום במקום קדשו...
*
"והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" [ש"א ב'] טוב לשמים וטוב לבריות היה, אהוב על הכל ועולה ממדרגה למדרגה. [מהר"י קרא ומלבי"ם]. עם היות שמואל הנביא שקוע בתורה ועבודת ה' ומחשבותיו קשורות ודבוקות בה', כבר התמסר מנעוריו לטובת ישראל, וכמו שהעיד הוא בעצמו: "ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה" [ש"א י"ב] ואף היתה דעתו מעורבת עם הבריות.
רבי שמואל לאניידו בספרו 'כלי יקר' מבאר תכונה זאת, שלפעמים בהתדבק האדם אל ה' בעבודתו יגרום לו זאת פרישות מבני אדם, לעומת זאת נאמר ששמואל אפילו אחר שהגיע למדרגת השלימות היתה דעתו מעורבת עם הבריות וז"ש "וגם עם אנשים", שלא גרמה לו היותו "טוב עם ה'" לפרוש מן הציבור ומן האנשים"...
*
קרבו ימי חורבן המשכן שהתקיים בשילה במשך שס"ט שנה. חורבן זה השווה במדה מסוימת לחורבן בתי המקדש, עוד בזמן שבטי קה, כשנפגשו אחים אהובים וגעו בבכיה על עתידם של בתי אלקים. "יוסף בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב" [מגילה ט"ז:].
הבה נתבונן בדרכי ההשגחה הנפלאים. בזמני החורבן מצאנו שהפקיד הקב"ה על הדור ענקי עולם, ארזי קֵל שהיו בכוחם להנהיג את הדור ולחסנו בתקופות איומות אלה. בחורבן הבית הראשון, עמדו להם לישראל, הנביאים ירמיהו ויחזקאל וחכמי "החרש והמסגר", בחורבן הבית השני - רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. הם הם שהעמידו תורה באותה שעה טרופה וגם העמידו ויישרו את קומתה של כנסת ישראל.
אמנם תחילת ענין זה רואים אנו בחורבן שילה. עם שקיעתו של משכן זה, העניק לנו הקב"ה את שמואל הנביא, הרואה והרועה הנאמן, שהתיצב לישע עמו, בהנהגה של קדושה, בדבקות בה' ובתורתו, לעודד את העם ולהנהיגו בדרכים ישרות ולקרב לבם לשמים. וכך מוסר לנו הרד"ק [תהילים ע"ח] "בימי עלי ושמואל היו בהם עובדי עבודה זרה עד שהשיבם שמואל לדרך טובה, אחר שוב הארון משדה פלשתים"... כלומר אחר חורבן שילה.
*
איומה היה אז המלחמה נגד פלשתים שהסתיימה בחורבן שילה, בלקיחת ארון ה' בידי פלישתים ומיתת עלי הכהן ובניו. המערכות היו ספוגות דם יהודי רב, רבבות מישראל נהרגו ביד זדון. תפקידו של שמואל הנביא, היה כעת לא רק להנהיג את העם אלא אף לנחמו לחזק את לבו ולהעמידו על רגליו.
*
מעמד התשובה הנורא... "מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו"! זה היה זמן מה אחר חורבן שילה. כשהוחזר ארון האלקים בשעתו מידי פלשתים ששבוהו, לישראל, עבר לבית שמש. עונש נורא נענשו אנשי בית שמש על שלא נהגו כבוד בארון והרבה מהם נפלו. משם עבר הארון לקרית יערים. "וינהו כל בית ישראל אחר ה'" [ש"א ז'] .
קדושת הארון ומאורעותיו עוררו את העם לחזור לשורשו, לשוב את ה' ולעבדו בלב שלם. שמואל הנביא הרגיש כי ראויה השעה שיתקבץ העם כולו למקום אחד למעמד אדיר של תשובה ותפילה. גדולי החסידות מסרו לנו את חשיבות ערכה של תשובה ברבים: "התשובה הנכונה המצא תמצא על ידי אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור, ועל ידי זה יבא לתכלית ההכנעה כי יראה עבודת חבריו וגודל תבערת יקוד לבבם והתלהבותם לעבודת הבורא ברוך הוא" [מאור ושמש פ' כי תצא]
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'. וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'. וביארו לנו חז"ל [ירושלמי תענית פ"ז ה"ז] וכי מים שפכו? אלא מלמד ששפכו את לבם כמים... וכן כתב התרגום "ושפיכו לבהון בתיובתא". עם ישראל בהשפעת הנביא הדגול, התעטף כולו כאחד בתפילה חרישית והציפו את המצפה בדמעות... לא נשמעו אז דברי התעוררות, תוכחה ודברי כיבושין.
העם התרומם מאליו, עמד על פשעי העבר והכיר לפני מי חטא. כל ישראל התעורר בצום ובתשובה ולבם נמס כמים על חטאיהם. בתנופה עזה נשאבו אז כל מעינות רגש מתהום נפשם והכל נשפך לפני ה'. שם במצפה נפתח הלב והכל זרם בעָצמה; כל רגשי אשמה, כל כיסופי תשובה, התקרבות להקב"ה, כמיהה לגאולה ופדות הנפש. עם שטף זה התערבו גם זכרון החורבן ותשפוכת דם ישראל, כל כאב וסבל וחמת המציק, כל פחד מהבאות.
בצער עמוק החזירו מבטם אז על כל שנות האדישות והריחוק, תקופת השקיעה בחומר והטמיעה בהבל. וישאבו מים וישפכו לפני ה'. רבונו של עולם. באנו אליך בהמונינו. כי אנו עמך ואתה אבינו... קריאה אדירה בקעה אז מעומק הנקודה היהודית שבהם, שתי מלים בלבד הכילו את הכל: "חטאנו לה'". כל מה שנתקרבו יותר לבורא העולם, יותר העיק ורבץ עליהם משא החטא. אבינו מלכנו חטאנו לפניך!
ושמואל הנביא, הרועה הנאמן והרחמן, היה שליח הציבור של כל קהל ישראל בעת ההיא. הוא עמד כעת להתפלל בעדם ובמקומם, שלוחו של אדם כמותו... בלשון נדירה ומופלאה תיארו חז"ל את עבודת תפילתו של שמואל במצפה: "לבש שמואל חַלוקן של כל ישראל. אמר לפניו, רבון העולמים כלום אתה דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך לא חטאתי ואלו אומרים לפניך חטאנו..." [ירושלמי שם]. שמואל הנביא בעת צרתם של ישראל, התלבש בחלוקו של כל אחד ואחד, כאילו היה במקומו, ונשא עמו את כל המעיק על לבו... יחד עם זאת שפט אז שמואל את ישראל בעסקי בין אדם לחבירו, שעל זה לא תועיל התשובה עד שיתרצו זה לזה.
*
בעל "תולדות יעקב יוסף" תלמידו הגדול של הבעש"ט זי"ע פירש מטבע לשון זו. "חַלוקן של ישראל" במשל ובביאור מחודש. כמה וכמה פעמים הביא זאת בספרו ברצותו להדגיש את תפקידו של מנהיג ישראל. "שר אחד שהתחכם להעלות בן אחד של המלך ממדריגה פחותה אל בית אביו המלך, והוצרך לפשוט בגדיו החשובים שמשתמש בהן בבית המלך, ולבש בגדי פחותין, כדי שירצה בן המלך להתחבר עמו" [פ' יתרו אות ו' ועוד]. שמואל הנביא התלבש "בלבושי העם" ואפילו השפלים והפחותים שבהם, להעלותם את בית המלך הקדוש ברוך הוא... ולא רק בין אדם למקום התעלו ישראל אז בתשובה שלימה אלא אף בין אדם לחבירו, כמאמר הכתוב: "וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה" [שם] בין איש לרעהו על עסקי ממון שביניהם [רש"י].
*
וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לה'. באורח פלא כבש שמואל הנביא את לב כל העם כולו. פשוטי העם, אכרים כורמים ויוגבים מכל פינות הארץ שלא היה להם פעם בעולמם אלא רגבי אדמתם בלבד, דבקו בנביא ולא הרהרו אחריו.
כולם כאחד ראו כעת לפניהם איש אלקים קדוש, מנהיג מורם מעם אשר ראשו בשמים ועם זאת דואג לצרכי הכל וכל חולשה ונגיעה עצמית ממנו והלאה. כולו אומר תפילה בעדם בכל עת ובכל שעה. ... בימיו נאמר "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה' "[ש"א ז']."כל" בית ישראל ממש! שמואל הנביא איחד את כל שדרות העם לקיום התורה והמצוות וכלשון רבינו צדוק הכהן זי"ע "בימי שמואל היו כל ישראל אגודה אחת לעשות רצון השם יתברך בלב שלם." [פרי צדיק פסח כ"ג].
*
על המקרא "כי שם ביתו" [ש"א ז'] אמר רבי יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו. [ברכות י:] ופירש רש"י שכל מקום שהיה הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואהל חנייתו. כמה כתרים היו לו לשמואל הרמתי, מלך, שופט ונביא והוא לא שינה את אורח הפשטות והצניעות,
ועם זאת, כשהוקם ביתו המתפרק של שמואל הנביא, ניכר היה עליו דבר שלא ראו על שום בית בישראל. ענן היה קשור על פתחו... [מדרש שמואל ט'] ענן השכינה הקדושה, כמאמר הכתוב "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו – בעמוד ענן ידבר עליהם..."
*
מה יקרו דבריו של החפץ חיים זצ"ל, על המקרא "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו". באמת יפלא ששמואל המנהיג והשופט לא היה ביתו קבוע משלו. אכן לכל מקום שהגיע להפיץ אור תורה וקירבת אלקים, היתה "תשובתו" על כך: "הרמתה"! התבוננו במה שלמעלה מכם, בדברים העומדים ברומו של עולם. "כי שם ביתו". העולם הזה אינו אלא דירת ארעי, הבית האמיתי הקבוע לנצח הוא בעולם הבא! חז"ל [מדרש משלי י"ד] אמרו "מי שקנה לו חכמה בעולם הזה יהא מובטח שהיא בנתה לו בית לעולם הבא". אם נשאל הנביא על ביתו המיטלטל והארעי... היתה תשובתו: "הרמתה" - - כי שם ביתו...
"שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר [ש"א ז'] והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל" [שבת נ"ו.].
*
וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. [ש"א ג'] כך נאמר בתחילת דרכו של שמואל הרמתי. "יקר" מתפרש כאן כ"מָנוּע", "לא היה חזון נפרץ אלא נגדר וסתום" [רש"י ורד"ק]. חז"ל [פתיחתא דרות רבה] כתבו שהמצב הרוחני של הדור גרם לזה, וכך דרשו על המקרא "נפש רמיה תרעב" - "הרעיבן הקב"ה מרוח הקודש, דכתיב ודבר ה' היה יקר בימים ההם". בימי שמואל הרמתי נשתנה הדבר מן הקצה אל הקצה. חזון הנבואה פרץ מסתימתו, במקום הרעבון בא שובע ושפע אלקי של נבואה וריבוי מתנבאים, חניכי בית מדרשו של שמואל הנביא, שנקרא רבן של נביאים. [ירושלמי פ"ב דמגילה ה"א].
*
שמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, שופט היה ומעביר התורה בשלימותה כדוגמת משה רבינו, אמנם הוא עשה ופעל זאת גם מתוך אוצר סגולותיו של אהרן הכהן: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", לרומם את העם בדרך הנאמנה, דרך התורה והעבודה. וכך כתב השל"ה הקדוש [תושב"כ פ' קרח] סי' י"ד על שמואל הנביא: "וטוב עם אלקים ועם אנשים" - שהיו בו ממדות משה ואהרן"
"כי משה רבינו ע"ה לרוב דביקותו באלקים – נקרא משה איש האלקים כי לא היה לו פנאי כל כך לעסוק בעסקי בני אדם ואהרן אחז במדת שלום, ותמיד עסק לרדוף שלום בין איש לרעהו והיה ביותר טוב עם האנשים. ושמואל הנביא אחז ממדת שניהם, היה טוב עם האלקים מעין דוגמת משה רבינו ע"ה, והיה טוב עם אנשים מעין דוגמת אהרן הכהן. וכן מצינו שהיה מסבב מעיר לעיר לעשות משפט אמת ושלום...".
*
ר' ישראל! מתוך השתלשלות פלאים זו, מימי קרח עד תקופת שמואל הנביא, וכמו כן מן התחייה הרוחנית אחרי תקופת השופטים בימי שמואל, ראוי להתחזק מאד. ושוב, כשעולה הדבר לרצון לפניו יתברך, משתנה הכל פתאום לטובה ולברכה. כי לא יטוש ה' את עמו!
יש מנהיג לבירה! יום יום אנחנו אומרים: לך ה' הממלכה – ובידך כח וגבורה. ובידך לגדל ולחזק לכל... ואנחנו קמנו ונתעודד! הלקח מתקופת שמואל הנביא חייב להחדיר תמיד רוח חדשה של אומץ וציפיה לטובה. שכלנו מוגבל, ראייתנו קצרת טווח. כל העתיד הוא ביד אדון אחד בלבד שבידו הכל, הכל! ההגיון האנושי אין לו רשות להטיל רפיון רוח וייאוש ח"ו בשום תחום ושטח. חובת היהודי למלאות תפקידו בתמימות, להתחזק במה שיש ומתרבה ב"ה, להתפלל על הבאות ולהודות על הכל ללא הרף. ולה' הישועה!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו
קוראים אל ה' והוא יענם!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 534.docx
- (42.93 KiB) הורד 148 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
אנת הוא מלכא...
רחשי לב סביב פיוט "קה ריבון"
לר' ישראל יקירי שליט"א
טרם ניכנס להיכל הניגון, הבה נפתח במלים ספורות של ה"שפת אמת" זי"ע, רעיון אדיר- משמעות החובק זרועות עולם; יסוד הנוגע לכל יהודי בכל רגע, לכל מחשבה, דיבור ומעשה, לכל תנועה גדולה וקטנה. יסוד זה בתוקף אמת ואמונה שלו, צריך להאיר את כל דרכי החיים וראוי לשנן אותו ולחוקקו בזכרון לנצח. ולמרות עומקו ורומו של דבר, ניתן להסבירו כפשוטו, אף לילד לפי הבנתו...
יֶשנה הלכה בהלכות כיבוד אב, שאסור לשבת במקומו. על הפסוק "איש אביו ואמו תיראו" מביא רש"י את דברי חז"ל: איזהו מורא, לא ישב במקומו...
בא ה'שפת אמת' ואומר [ע"פ הזוה"ק] שהלכה זו מתייחסת אף לאבינו שבשמים, שמלוא כל הארץ כבודו... אסור "לשבת" במקומו! כלומר, תמיד בכל מקום ובכל זמן ומצב, חייבים לזכור שהכל בא ממנו יתברך. אם אתה חושב שאתה מחליט, אתה פועל, אתה מיישם, זה סותר את ההלכה של מורא אב, לא ישב במקומו. ודבר זה נוגע לכל פעולה ולכל תנועה... אסור לשבת במקומו!!!
איזהו מורא? לא ישב במקומו! גם זה שייך ל"את ה' אלקיך תירא". יהודי עֲצור, עֲמוד והיזהר! אל נא תחשוב שההנהגה בידיך! אל תתיימר בבעלות, בתכניות, ביזמה, בפעולה ובשלטון. אל תדמה למפרע שהיית לעשות אחרת, להוסיף ולמנוע. דע מה למעלה ממך ושהכל בידו ומכוחו יתברך. אל 'תתיישב' במקום אביך, אבינו שבשמים שמלוא כל הארץ כבודו. לית אתר פנוי מיניה...
וכעין 'בת קול' יוצאת מתוך דברי ה'שפת אמת'. יהודי! דע את מקומך והיכנע לפני אביך שבשמים בשפלות רוח, כי הוא לבדו בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים! לא ישב במקומו. כל הרהור של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה' פסול מעיקרו ונוגד את ערכי האמונה עד תכלית. ודבר זה נוגע לכל אחד ואחד. בעבר, הווה ועתיד. הוא לבדו עשה עושה ויעשה, לא אנחנו ולא אף אחד, אמת מלכנו אפס זולתו...
"ובוודאי צריכין לידע בכל פעולה ותנועה גדולה וקטנה, כי הוא מחיות השם יתברך, ולא לישב במקומו"... [קדושים תרל"א].
*
וה"שפת אמת" ממשיך והולך. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו". ממורא אב ואם לומדים "לא ישב במקומו" אף כלפי אבינו שבשמים, כאמור, ושבת קודש הוא הזמן המיועד להחדיר זאת בברירות ובבהירות, את ההיפך הגמור של "ישיבה במקומו", אז ביום בשביעי מכיר איש ישראל בכל לב במלכות שמים, אז הוא מברר ומעיד שהקב"ה ברא את העולם ומחייה את הכל תמיד. והכל מאתו יתברך. שבת קודש! זהו הזמן המיוחד "לברר מלכותו יתברך. כי בשבת בני ישראל מעידין על שהשם יתברך בורא עולם ומחיה הכל".
*
שירת מלכות שמים של "קה ריבון עלם ועלמיא" לא נתחברה במיוחד ליום השבת. בכל זאת אין זמן ראוי לכך כיום השבת. יום קדוש הוא שנועד ביותר, לברר ולהעיד על מלכותו יתברך, לשיר ושבחה הלל וזמרה. שבת הוא זמן התעלות וטהרת הלב.
אז כשמתנער האדם מאבק החולין ומכל דאגות ונֵטל ימות החול, הוא זמן התקשרות מיוחדת בין ישראל לאביהם שבשמים, מלך מלכי המלכים ב"ה. ועל ידי כך להגיע לתכלית היותינו לעם כמאמר הנבואה: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"... שיר זה רצוף אהבה והשתוקקות למלכות שמים. בחצר הקודש בויז'ניץ היו שרים 'קה ריבון' בייחוד הלב ובעמידה. אף במנהג זה של עמידה נמצא רמז נסתר ל"לא ישב במקומו"...
*
ליל שבת קודש... רגעים של ניחותא ויישוב הדעת. ישראל קדושים סעדו את לבם בסעודת השבת, וכעת מתעוררים ביתר שאת לרנן לקֵל חסדם. ורגעים אלו נתייחדו בהרבה קהילות ישראל להכיר ולברר כבוד מלכותו יתברך בשירת "קה ריבון עלם ועלמיא. אנת הוא מלכא מלך מלכיא"...
שירות ותשבחות... הרי זהו סימן ההיכר היהודי המובהק, לעומת גויי הארצות ומשפחות האדמה... להבדיל, "כשישראל אוכלין ושותין ושמחין, הן מברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה" [מגילה י"ב: ואס"ר ג']. מתוך סעודתם נמשכים כלפי מעלה... ואז פונה לבבם לקֵל יחיד ומיוחד. קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא והיהודי בהשגה יתירה של שבת, בנשמה היתירה שלו שעל ידה, "חל עליו שפע אלקי ושכל יותר, לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'". [שטמ"ק ביצה ט"ז.] איך אמר בעל ה'חרדים'? דרך החושק לשורר וכיון שאהבת יוצרנו נפלאה - האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך...".
*
ידוע משל הבעש"ט זי"ע שהביאו בעל "תולדות יעקב יוסף" זי"ע. [פ' כי תבוא א'] משל לבן מלך שנשתלח למרחקים... הנסיך המעודן היה נמצא בין אנשי כפר גסים ונבערים מדעת, מרוחק ומנותק מחצר אביו המלך, מארמון החכמה, האהבה והרוממות. ברבות הימים הגיע אליו מכתב מאביו המלך... הנסיך היה נפעם משמחה וגעגועיו המו עליו. הוא התבייש לקרוא את המכתב מתוך סערת לב. הרי הוא נמצא בין אלה שלא יבינו לו וילעגו לשמחתו הנרגשת והפתאומית. בן המלך ערך אז משתה לבני הכפר במטעמים ויין טוב. בשעה ששמחו כל בני הכפר והתענגו על רוב טובה, אז הוציא הנסיך את האיגרת והתרפק על אהבת אביו ברגשות עצומים. אז השתפכה אהבתו לאביו ומצא פורקן לגעגועיו...
והנמשל מלא הוד... ה"איגרת" היא משַל הנשמה היתירה שנשלחה ממרומים מאת אבינו שבשמים... הנשמה שבגוף מתביישת להתפרץ משמחה לקראת מתנת אלקים זו. "לכך צוותה התורה לענג את הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא, עכ"ל.
כמה אם כן, ראויה השעה לשירות תשבחות בשעת סעודת שבת דווקא. אז קוראים את מכתבי
ההתקשרות, את החמדה הגנוזה בפיוטי שבת קודש. וכבר אמר אחד מגדולי הפוסקים בזמן הרמ"א, המהר"י מינץ, רבה של ויניציא, בדרשותיו. "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". מה יפית ומה נעמת כנסת ישראל, בהבעת אהבה לקֵל עליון, בשעת התענוגים... [הדרוש הרביעי].
*
רבי ישראל נג'ארה יוצר שיר פלאים זה של "קה ריבון", נולד בדמשק בסביבות שנת ש"י לאביו הגדול רבי משה נג'ארה בעל "לקח טוב", שהיה ראש הרבנים בדמשק ונמנה על תלמידי האר"י ז"ל. רבי ישראל, למד תורה בצעירותו אצל סבו הגאון הגדול רבי ישראל די קוראל שהיה מארבעת המוסמכים של מהר"י בר רב בצפת.
גאון ומקובל היה רבי ישראל נג'ארה, משורר בחסד עליון, מגדולי הפייטנים שהאירו את שמי עמנו בשירתם. כתיבתו רצופה אש קודש וסגנונו שוטף וכובש לבבות. רבי אליהו הכהן מאיזמיר כתב בספרו הידוע "שבט מוסר", שהאר"י ז"ל העיד על רבי ישראל נג'ארה שהיה "ניצוץ דוד המלך" ושיריו נאמרו ברוח הקודש! [פרק ל"ד אות ח"י]
רבי ישראל עלה מדמשק לארץ הקודש, התיישב בעיר עזה, שימש שם ברבנות והרביץ תורה לרבים. אחד מגדולי הדור בזמנו, מהרי"ט צהלון תלמיד מרן ה"בית יוסף", פונה [בתשובתו להלכה בע' פדיון הבן], אל רבי ישראל בהערכה גדולה: "כי בו בחר ה' מכל בית ישראל כולו לשבת בשבת שבט הלוי, המשוררים לאדיר אדירים, אהבוהו מישרים, החכם השלם...". [מוריה כסלו תשל"ט] אף לספרו "כלי מחזיק ברכה" בענין ברכת המזון, העניק לו מהרי"ט צהלון הסכמה נלהבת.
*
עירין קדישין ובני אנשא... בספר "פלא יועץ" מביא מעשה נפלא על רבי ישראל נג'ארה שהיה מזמר פעם על שולחנו, ונתקבצו מלאכי השרת לשמוע את שירתו... מפני החום ששרר אז נתגלו זרועותיו ויצא קול מן השמים, ששוב לא יוסיפו המלאכים להתאסף אצלו, מפני שאינו יושב בכבוד ליד השולחן שלפני ה'. המחזה נתגלה להאר"י הקדוש, והוא מסר לרבי ישראל את הדברים האלה. המשורר הנשגב "חרד חרדה גדולה וקישט עצמו וישב בכבוד וחזר לשורר כבראשונה, וחזרו מלאכי השרת להתקבץ כבתחלה". [ערך אכילה ושתיה]. כמה צריך ללמוד מזה. לשבת ליד שולחן השבת בצורה מכובדת וקל וחומר בבית הכנסת!!!
*
השיר "קָהּ רִיבּוֹן" נתקבל בהערצה מיוחדת בכל תפוצות ישראל. בעיקר שרים אותו בליל שבת קודש, כל עדה בישראל במנגינתה המיוחדת. אחינו בני ספרד אומרים זאת אף בזמנים אחרים. היו כאלה שאמרו מלים מלהיבות אלה כל לילה בתיקון חצות.
מעניין, שהמחבר חיבר בשעתו אף הוא לחן לשיר זה, כפי המוזכר בספרו "זמירות ישראל". הפיוט נתאהב ביותר על כל שדרות העם בהשראתו המיוחדת. ניקח נא לדוגמא אחת מני רבות, את הגאון הנודע רבי שמעון סופר, רבה של קראקא, בנו של החתם סופר זי"ע. על הגר"ש כתב אחד מבניו בתולדותיו: "השיר 'קָהּ רִיבּוֹן' פעל על נפשו פעולה עצומה וכל מיתרי נפשו התגעשו בהביטו על השיר הזה ונפשו העדינה נכספה וגם כלתה בהשתוקקות עצומה לזמר מזמור זה...". [הקדמת ספרו "מכתב סופר"].
*
בכל יום אנו אומרים בברכת יוצר אור: "מה רבו מעשיך ה'", אכן בשבת מוסיפים, בשיר של יום השבת: מה "גדלו" מעשיך ה', מאד "עמקו" מחשבותיך. ביום השבת מקבל האדם כלי השגה יתירה, להבין במעשי ה' בבריאה. וכך מתפרש הדבר. אם יתעורר אדם בימות החול להתבונן האדם בבריאה, יראה ויתפעל אז בעיקר על ה"כמות" המדהימה והמפליאה, פרטי נפלאות הבריאה לאין ספור הסובבים אותו. טירדות השבוע לא יתנו בידו להתעמק בהם כראוי. ואמנם, להשגה יתירה גם ב"איכות" הבריאה, מתוך מנוחה ויישוב הדעת, לזאת נועד בעיקר: יום שבת קודש... מעין זה ראיתי ב'שפת אמת' [שופטים תרל"ז] "כי לעולם המחשבה עמוקה מהמעשה. והתבוננות ימי המעשה בבחינת גדלו מעשיך. ובשבת בבחינת עמקו מחשבותיך"... כמה נאה ויאה איפוא זמנה של סעודת שבת קודש לרנן בה שירת "קה ריבון", שיש בה שירת הבריאה ומעשי ה'. "רברבין עובדך ותקיפין" בכמות ובאיכות...
*
בחצר הקודש בויז'ניץ, כאמור, תפס שיר זה מקום גדול ביותר. מעשה נפלא מאד מספרים על כ"ק מרן האמרי חיים זי"ע. סיפור זה מלא חן מכמה אנפין. פעם אחת בהיות הרבי באשדוד, אמר לחסידו הנאמן, גאון החסד הרה"ח ר' שמואל דסקל ז"ל, ששמע שבעיר עזה נמצא מקום מנוחתו של רבי ישראל נג'ארה, מחבר קָהּ רִיבּוֹן"... החסיד הבין את הרמז מיד ואמר בבחינת "הנני": "זה רק במרחק שעה מכאן. כשנגיע לשם, נחפש את בית העלמין...".
נענה יהודי חשוב מן המתלווים ואמר לר' שמואל "הרי למסע כזה לעיר עזה צריך ליווי צבאי?". השיב לו ר' שמואל: "כשהרבי רוצה לנסוע, אין צריך לליווי צבאי...". במחסום בשערי עזה עמד קצין בשם פרידמן. התברר שהוא מצאצאי בית רוז'ין. כששמע הלה שהרבי מויז'ניץ נמצא במכונית, התנדב מיד להתלוות אליהם בכדי להראות להם את הדרך. בית העלמין נמצא בין מחנות פליטים. אספסוף של ערבים עמד בסביבת המכונית. הרבי התעלם מן הכל. הוא היה שרוי בהתרגשות עצומה. כשדבקים ב"לא ייעול גבורתך בחושבניא", שוב אין פחד שולט כלל...
וכך יצא הרבי מן המכונית במלוא הודו והדרו ומראהו כמלאך אלקים. הוא ניגש אל ה'ציון' של רבי ישראל נג'ארה כשהוא מפזם ברטט ובדמעות: "קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא". מעמד מרגש היה זה. הרבי הקדוש, פני להבים פניו, שר בהתלהבות את הניגון העתיק בבית עלמין בעזה, מוקף שונאי ישראל, ושירתו עולה השמימה... קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא...
וכך היה ה"אמרי חיים" זי"ע אומר: כששרים שירות ותשבחות להשי"ת, והמשטין רוצה להשטין, אינו מקבל רשות אז לפצות את פיו לקטרג, וממילא הוא נאלץ לשתוק. כך הוא הדבר במלכותא דארעא, מנימוסי המלכות הוא, שבשעה שמזמרים את הימנון המלך, כולם ניצבים דום ואין פוצה פה ומצפצף...
*
כשמזכירים שושלת קדושה זו, כדאי לספר כמו כן מה שאירע במלחמת העולם הראשונה, בצל קורתו של הסבא קדישא בעל "אהבת ישראל" זי"ע. מסופר, כי בימי מלחמת העולם הראשונה, הגיעו כמנין בחורים לשבות אצלו לפני גיוסם לצבא. בליל ש"ק בעת שולחנו הטהור, לפני ששר קָהּ רִיבּוֹן סידר אותם הרבי בשורה ישרה כחיילים. בהגיעו לחרוז "פרוק ית ענך" חזר על זה עשרות פעמים. כל הבחורים הופתעו לשמוע אחר-כך איש מפי רעהו, כי בשעת השירה נפלה עליהם פחד עד שרעדו מרוב אימה. רק אחד מכל הקבוצה היה חסר, מפני שהלך לאכסנייתו לנוח בתום ה"שולחן הראשון". כעבור ימים מספר נודע כי כולם שוחררו מהצבא, חוץ מן היחידי שהלך לישון ולא היה נוכח ב"מיפקד" של ה"אהבת ישראל".
סיפור זה מלמדנו שבעומק שיר "קָהּ רִיבּוֹן" נמצא הד נסתר של: "מי לה' אלי". ומתוך כך נמוגים כל פחד ומורא, וכל הגויים גם יחד, כשחק מאזנים נחשבו...
*
בכל תפוצות ישראל הדליק שיר זה אש קודש בלבבות. ניגונים נפלאים מאד נתחברו על זה. איך שייך שלא להזכיר את ניגונו הידוע של ה"קדושת ציון" זי"ע מבאבוב, המרומם את שולחנם של רבבות בתי ישראל זה קרוב למאה שנה. ניגון זה נתחבר בשנת תרע"ח וקריאת "פרוק ית ענך" ביטאה את מצבם של ישראל באותם הימים של מלחמת העולם. יהודים התחזקו בניגון זה גם בשנות הזעם. הרה"ח ר' שאול הוטערער ז"ל מחשובי חסידי באבוב, שהכרתיו היטב מאנטורפן, סיפר, איך ששרו זאת בתנאים האיומים ביותר במאטהוזן בכיסוי היד על הראש. צליליו המפעימים של ניגון גם החזירו רחוקים לשורשם.
במחשבה עולה כעת שירת מודזיץ הנאדרה. צלילים מתוקים מלאים עומק והתפעלות אין סוף מגדולתו יתברך, צלילים הסוחפים את המחשבה אל תוכן המלים. והקול הולך וחזק, הולך ומתרומם. "אנת הוא מלכא מ-ל-ך מ-ל-כ-י-א"....
בעל "שומר אמונים" הרה"ק רבי אהרן ראטה זי"ע שפך את לבבו ב"קה ריבון" בניגון מיוחד [שקיבל בבית רבו ה"צבי לצדיק" זי"ע מבלוזשוב] רווי געגועים עצומים להקב"ה. נקודת שיא היתה אצלו שעת זמר זו, והדבר נמשך לדורות. בחצרות צאצאיו מתלקח שיר 'קה ריבון' לגבהים. הזכרתי רק כמה דוגמאות שעולות בזכרוני כעת וללמד על הכלל כולו יצא. המלים הנאדרות של "קה ריבון" כבשו את לב העם כולו.
*
והנה ה' ניצב עליו... בשבת קודש כוספת הנשמה להתדבק אל מקור מחצבתה. באהבה בלי מצָרים. קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא... שיר זה הוא מן היחידים שבזמירות השבת, שבו פונה היהודי אל הקב"ה בלשון נוכח. קָהּ רִיבּוֹן... אנת הוא מלכא מלך מלכיא...
*
קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא... אדון העולם וכל העולמות, אתה הוא מלך מלכי המלכים, את מעשי גבורתיך ומופתיך, נאה - להגיד לפניך... [ע' רש"י דניאל ג', ראוי להעיר שלפי הפשט, יש הפסק בין "שפר", ל"קדמך להחויא"]. עלם ועלמיא! הודגש כאן שיש יותר מעולם אחד! עולם הזה אינו אלא פרוזדור. אתה היהודי, המתנתק כעת מחיי החולין וצמצומו. התבונן, שהעולם שאתה חי בו, איננו העולם היחידי. קבע את דרכי חייך לפי ידיעה ברורה זאת, שיש עולם נוסף, עולם גדול מלא אורה ושמחה, שעולמנו הוא רק פרוזדור לו. דבר זה חייב להשאר תקוע בלב. אין הפרוזדור סוף הדרך ויש לעבור בו מתוך מבט לעתיד ולא להתייאש, חלילה, אם אין עדיין הדרך סלולה ונוחה. המבט היהודי צריך להתרכז הלאה, על עולם העתיד, האמיתי, העיקרי. התקן עצמך בפרוזדור!
הוי! קָהּ רִיבּוֹן עלם - ועלמיא... ואם מרגיש יהודי שעבוד מלכיות, כעת השעה להתרומם ולראות שיש מלך מעל כל המלכים. לב כל מנהיגי העולם מסורים בידו, ורק בידו... אנת הוא מלכא מלך מלכיא...
*
ליל שבת הוא כאמור, זמן העדות על מעשי בראשית. ולכן אומרים "ויכולו השמים" [טור או"ח רס"ח] מה נפלא הדבר! לאחרי שהעידו ישראל על מעשי בראשית בתפילה וגם בקידוש. נמשכת העדות גם בסעודת השבת. גם אז "שומרים וזוכריו המה מעידים כי לששה, כל ברואים ועומדים"...
ומה עוד בשיר קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא שנבחר בישראל לזמר אותו בליל שבת. ר' ישראל! מתוך שולחן השבת דווקא תבין זאת ביותר. מלאכי השרת מלוים אותנו הביתה ולכבודם שרנו שלום עליכם, בני אדם יושבים מסביב לשולחן, על השולחן עולים מאכלי שבת מן החי, בשר ודגים לכבוד שבת, וכל אלה ברואי עולם הם, מעשה בראשית. שצריך להעיד עליהם.
ועתה ישראל האזין נא לצלילי הפיוט "קָהּ רִיבּוֹן" - - אלקא קדישא די ברא כל נפשא, עירין קדישין [המלאכים] ובני אנשא, חיות ברא ועופי שמיא... הרי מזכירים את המלאכים ובני האדם, וגם ממה שמעלים על השלחן. חיות ברא ועופי שמיא...
*
השיר "קָהּ רִיבּוֹן" מתחלק לשנים. בחלקו הראשון הוא מלא שיר ושבח והזכרת גבורותיו ונפלאותיו של הקב"ה. המשורר מביע את השתקקותו לסדר שבחו של יוצר הכל, "שבחין אסדר צפרא ורמשא לך אלקא קדישא, די ברא כל נפשא..". "צפרא ורמשא" אין משמעותו כאן "בבוקר ובערב" כלומר פעמיים ביום, אלא ביטוי של רציפוּת הוא, כמו "יומם ולילה" וכלשון אותו המחבר הקדוש באחד משיריו: "קָהּ שיר ושבחה אערוך לך לילה ויום".
ומתוך השבח נובעת התפילה. מתוך הזכרת הגבורה של מעלה האין סופית, מתחוללת בנפש המשורר סערה חרישית, שמתוכה נובעת בהכנעה הבקשה על הגאולה העתידה, על ירושלים ועל הבית הגדול והקדוש... "קָהּ ריבון" היא שירת כיסופין של יהודי בגלותו. את זאת חקק המשורר במלה הראשונה ממש. "קָהּ" הוא השם שעתיד להתמלא בזמן הגאולה. הרי כך לימד אותנו רש"י בשם חז"ל: "שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק". [שמות י"ז].
*
סדר התפילה בכלל, נקבע בהקדמת השבח. "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל, מנלן? ממשה!" [ברכות ל"ב.] משה רבינו, כשביקש על כניסתו לארץ, פתח בשעתו בשבח "אתה החילות" לפני בקשתו "אשר מי קֵל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". סידור השבחים מרחיב את שער השמים לקבלת התפילה. וכך הוא הסדר בשיר זה. השבח קודמת לבקשת הגאולה.
בפזמון זה של "קָהּ רִיבּוֹן" מתוך "שבחין אסדר" מגיע המשורר להזכיר גבורות ה' המשפיל גאים ומגביה שפלים, "מכיך רמיא וזקיף כפיפין". למה הזכיר כאן שבח זה דווקא? נראים הדברים שמתוך "יסדר שבחו" על גבורותיו של הקב"ה משתפכת כעת תפילה זכה: "אלקא די ליה יקר ורבותא, פרוק ית ענך מפום אריותא". הקֵל אשר לו הכבוד והגדולה פדה את צאנך מפי האריות. הזכרנו את שבח גבורותיך ונפלאותיך וכעת רִיבּוֹן כל העולמים, עוררה גבורתך והושיענו למען שמך. הוצא את עמך מן הגלות וכך יתגדל כבודך בעולם. הבחירה מכל העמים בעבר, תביא את היציאה מכל העמים, מגלות לגאולה.
חוסה נא על בן אהובך, על בחירך. עמך די בחרת מכל אומיא! אתה בחרתנו מכל העמים! אנא הצילנו מיד עמים אלה! הרי כך מתחננים אנו בברכת קריאת שמע, שישבור הקב"ה עול הגויים ועול הגליות. - כי קֵל פועל ישועות אתה ובנו בחרת מכל עם ולשון. בבקשה זו מזכירים את ייחודנו כעם הנבחר...!!!
בין השיטין של הפיוט הקדוש הזה וסדר חרוזיו, נשמע גם שמכח קבלת עול מלכות שמים, "מעבירין ממנו עול מלכות" של אומות העולם. ולכן מתוך שירת "קה ריבון עלם ועלמיא" דייקא, בוקעת לה שירת הבקשה על גאולת ישראל מצריו, את הצאן מפי האריות ואת יציאת העם מגלותו: הוי! "אלקא לי ליה יקר ורבותא, פרוק ית ענך מפום אריותא ואפק ית עמך מגו גלותא"...
*
בספרו "זמירות ישראל" בו נקבע פזמון "קָהּ רִיבּוֹן", רשם רבי ישראל נג'ארה בסוף החרוזים, פסוק מספר דניאל [ג'] נראה שעל פי המקרא הזה ייסד המחבר את שירו. "אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד אֱלָקָא עִלָּאָה, שְׁפַר - קֳדָמַי לְהַחֲוָיָה. אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר". מי אמר את המלים הנאדרות האלה? נבוכדנצר מלך בבל, שאמנם גדול היה כוחו בשירה [סנהדרין צ"ב:].
נבוכדנצר פרסם דבריו אלה במכתב גלוי לכל העמים. איגרת זו משמשת כ"הודאת בעל דין" של מי שהיה שליט ורודן עולמי, שכעת מתוך כניעה מוחלטת הוא מודה במנהיגותו הבלעדית של הבורא יתברך על כל העולם, נבוכדנצר מפרסם לפני כל באי עולם שיש מנהיג לבירה! העולם אינו הפקר, וכל מה שמתרחש בעולם נעשה אך ורק בהנהגת ובהשגחת מלכות שמים. "הודאתו" זו באה, לאחר התלאות הקשות שעברו עליו, מלך בבל, לפני כן, וגם לאחר פלא הפלאות של תחיית העצמות היבשות. הם הם הוכיחו לו בבירור שאין כח אחר שליט בעולם זולת הבורא יתברך שמו, והכל תלוי ברצונו.
*
אם נעמיק בזה נמצא את הקשר לפיוט "קָהּ רִיבּוֹן" שהיא שירת יהודי בגלותו. מעין "בעל כרחו יענה אמן" יש כאן. אותו רשע שהחריב את בית מקדשנו והגלה את העם בבלה, הודה באלקי ישראל, באותותיו ומופתיו הרבים והתקיפים. מן השמים נענש והתהלך בשדה כחית השדה שבע שנים. זו היתה מפלתו והשפלתו של 'מושל בכיפה' זה שהתנשא על פני העולם כולו. עליו התנבא ישעיהו נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גויים... וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר... [ישעי' י"ד]
אף דבר זה נשקף לנו מתוך המלים של "קָהּ רִיבּוֹן": "מלך מלכיא". הקב"ה מולך על המלכים כולם. וכמו כן: מכיך רמיא וזקיף כפיפין... עַם ישראל התגבר באמונתך והתחזק בבטחונך! הרי לך דברי המחריב הראשון, שהחשיב את עצמו למושל בלעדי בעולם. והוא שהושפל כחיתו יער, הודה ושר על גבורות ה' ועל תחיית המתים. ואם כן מי לא יתחזק בזה אף בימי הגלות ש"רברבין עובדך ותקיפין" והוא הקֵל הגדול הגיבור והנורא, עתיד להראות את גבורותיו בגלוי ולהצילנו משיני האריות...
*
לו יחיה גבר שנין אלפין לא יעול גבורתך בחושבניא... אף אם יחיה אדם אלפי שנים, לא יהיה מסוגל לכלול בחשבון את גבורות ה'. לא מדובר כאן על היכולת להשיג אף גבורה אחת, כי אם על המספר בלבד, על החשבון גרידא. לא יעול גבורתך בחושבניא...
*
למקדשך תוב ולקודש קודשין... המשורר האלקי מעלה אותנו שלב נוסף בסולם הגאולה. הוא פתח ב"פרוק ית ענך" וממשיך משם במסילה העולה בית ה'. לא, אין אנו אומרים די בשחרור מעול האומות, בפורקן מחרב זרים ומלתעות אריות. ל"עמך די בחרת מכל אומיא" לא מספיק להיות משוחררים בלבד. אנחנו משתוקקים גם לגאולת הנפש, לקירבת אלקים, לעבודה בבית הבחירה, לעלייה לרגל, לטהרה מזוככת. ליבנו לציון המצוינת, לקדש הקדשים, רצוף אהבה... נפש המשורר שהעיד עליו האר"י ז"ל שהוא "ניצוץ דוד המלך" לוהטת בחרוז אחרון זה בתשוקת דוד בן ישי: "קרבה אל נפשי גאלה".
בשיר "קָהּ רִיבּוֹן" נגנז אוצר יקר וקדוש לנו, הכמיהה של נפש בישראל למלכו ואלקיו, השיר והשבח לבורא העולם על בריאתו, כיסופי גאולה וחמדת עיר הקודש והמקדש, כלילת יופי משוש כל הארץ... למקום זה פונה איש ישראל בגעגועים ומקוה בכל לבו שיזכה עוד לשמוע שירות ותשבחות בעיר הקודש 'משוש כל הארץ', ויזמרון לך שירין ורחשין בירושלֵם קרתא דשופריא...
למקדשך תוב... המשורר האלקי מתרפק על בורא העולם כבן על אביו ומתחנן אליו: שוב נא לביתך! למקדשך! הוא אינו מדגיש כעת את בנין הבית ותקונו. אלא את שיבתו של הקב"ה אל מקדשו. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים...
מה גדלה דרגתן של שירות ותשבחות ישראל להקב"ה! כשמזכיר המשורר האלקי את המקדש ואת קדש הקדשים, מעלה הוא על נס דווקא את "ויזמרון לך שירין ורחשין"...
*
אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין... המקדש הוא מקום שמחת רוח ונפש. אין לשער עד היכן הגיעה השמחה בירושלים אף בימות החול וכל זה מכוחה של כפרת חטא ועוון! חז"ל [שמו"ר נ"ב] מלמדים אותנו שאף חשבונות של מסחר היו עורכים חוץ לירושלים, במקום מיוחד שנקרא "כיפה של חשבונות" וכל זאת בכדי שלא יבוא לידי צער אם יבחין בהפסדים... בירושלים עיר השמחה הרחיקו כל שמץ של עגמת נפש... ואף מן השמים סייעו להרחקת הצער מעיר הקודש. על מה שנאמר במשנה באבות [פ"ה מ"ה] "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים", כתב בחידושי הגר"א שם, שנס זה אירע כדי למנוע צער בירושלים, משוש כל הארץ... כמובן שגדלה ועצמה השמחה עוד יותר במקום הכפרה ממש, במקום המקדש, עליה שר המשורר בכיסופין : אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין...".
*
ויזמרון לך שירין ורחשין... "קָהּ רִיבּוֹן" פותח בשבח ומסיים בשבח. החרוזים הראשונים מהללים ומפארים את יצירתו של הקב"ה, שלטונו ופלאי גבורתו. מתוך כך מתעטף המשורר בתחינה על גאולת העתיד ושוב חוזר מתוך התפילה אל הרנה, שירין ורחשין... וכך נשמע מתוך סדר הדברים. רִיבּוֹן העולמים! גלוי וידוע לפניך שיהודים אף פעם לא הפסיקו לשיר לפניך, בכל מצביהם ובכל קצוי פזוריהם, גם בגוב האריות. הוי! אלקא קדישא! כמה וכמה תגדל ותתפאר השירה הזאת, כשתוציאנו כעת מאפילת הגלות. לעין ערוך תתייפה שירת בני ישראל מתוך שמחת הפדות, בירושלים הבנויה, בצילו של היכל, "ויזמרון לך שירין ורחשין בירושלם קרתא דשופריא. אנא! רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא! אם יפו בעיניך צלילי ישראל בעמק הבכא, בגלות העכורה, כמה אם כן, ינעמו לך מתוך שמחת עולם, מתוך ערפלי טוהר, בעיר כלילת יופי, משוש כל הארץ, ירכתי צפון, קרית מלך רב...
*
למקדשך תוב... בספר 'לב שמחה' [דברים תדש"ם] מלמדנו על שיחה מאלפת בין מלכי רבנן, תוך כדי נסיעה... "שמעתי מהחפץ חיים ז"ל ששאל לכ"ק אאמוז"ל [האמרי אמת] בנסיעה לוינה על מה שאומרים כי מחכים אנחנו לך, האם באמת כן? האם באמת מחכים?..." והוסיף על זה ה"לב שמחה" זי"ע "והענין שצריך להרגיש שחסר ולהשתוקק לכך, גם בתפילה אומרים: כי לישועתך קוינו כל היום ומצפים לישועה שצריכין לקוות ולצפות לישועתו..."
*
בנוסף לאמונה, נזקקת הגאולה העתידה, גם לרצון אמת, לתפילה ולבקשה, לגעגועים עזים לכך... רבי יהודה הלוי חתם את ספרו "הכוזרי", ב"חתימה" נפלאה מאד: "ירושלים תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף...", הגאולה מחכה לגעגועים שלנו, לערגה ולכיסופים, ללהט תפילותינו, לזעקה סוערת מעומק לב. הוי! "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".
באמת, כבר אמרו זאת חז"ל [ילקוט, פתיחתא דאיכה] "יש דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים, שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". והרי שהגאולה מצפה לצפייתנו...!
*
זכר צדיק לברכה... אם מזכירים את שמו של רבי ישראל נג'ארה, ראוי להזכיר כמו כן את הקונטרס "כלי מחזיק ברכה" שחיבר בענין ברכת המזון. אף מי שאינו נוהג לשיר "קה ריבון", הרי יצירה זו היא 'דבר השוה לכל נפש'. התעוררות עצומה נמצאת שם לברך ברכת המזון בכוונה ובמתינות. בסגנונו הנפלא והבעתו החדה מוכיח הוא את אלה המאריכים בסעודה לכל פרטיו ותענוגיו וכשמגיעים לברכת המזון מתחילים למהר ולחטוף את המלים. "עושים סעודתם קבע וברכת מזונם עראי".
לשונות חריפים מאד נמצאים שם על זאת. הוא מסביר את תוכן הברכות שבברכת המזון ומזרז על הכוונה. בלבביות הוא מתאר חכם נכבד בדורו בשם רבי מרדכי מסנות זצ"ל, שפעם באו אליו שלשה תלמידי חכמים לבקרו. ביניהם היה אביו הגדול רבי משה נג'ארה ראש הרבנים בדמשק. רבי מרדכי היה מברך אז ברכת המזון ולא הרגיש כלל בכניסתם. "והיה יושב על ברכיו ופניו כלפי מעלה וידיו פרושות ומברך ברכת המזון ומעוצם כוונתו לא שת לבו אל החכמים אשר עברו אל ביתו ולא הרגיש אם נכנס אדם". הוא התנצל לפניהם על כך, שהיה עסוק לדבר עם בוראו... רבי ישראל מעורר כמו כן לברך ברכת המזון מתוך הכתב. הוא משבח את הנשים הצדקניות בדורו, שלפני שעורכות את השולחן בכלי סעודה, דואגות שיהיה על השולחן סידורים לברך מהם ברכת המזון. ועל זאת הוא מברך אותן שיפתח להן הקֵל הטוב את ארובות השמים להריק עליהן ברכה. ניכרת מדבריו הערכה על הקדמת העיקר לטפל...
*
אסיים בפרפרת לכבוד השבת. בערב שבת קודש שעבר, הייתי עובר אורח בעיירה של חסידים ואנשי מעשה. התפעלתי מאד מלבביות התושבים ויחסם אל אדם שלא הכירוהו כלל. התפעלתי מפנייתם ונכונתם לסייע בכל ענין בנפש חפצה, מבלי ששאלתי מהם דבר. בבוקר הלכתי להתפלל מתוך השראה של "ואהבת לרעך כמוך". ואז בשעת הנחת תפילין, חלף בס"ד במחשבה רעיון של שבת ששמרתי עבורך.
כידוע, תפילין הם "אות" ליהודי בימות החול, וכן השבת היא "אות" במקומן ויחד עם אות המילה, ישנם ליהודי תמיד שני עדים. חשבתי אז שיש ללמוד מענין אות התפילין על אות השבת. מה תפילין בקשירה אף שבת בקשירה. בדומה למה שקושרים את התפילין כנגד המוח וכנגד הלב, כך ראוי ליהודי לקשור אליו את השבת במוח ולב, בהתחברות לייחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
לך היקר והנעלה, בן עם הנבחר,
הזוכה לשיר ולשבח לפני "ריבון עלם ועלמיא"
חלק בלתי נפרד אתה - מ"עמך די בחרת מכל אומיא".
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
אנת הוא מלכא...
רחשי לב סביב פיוט "קה ריבון"
לר' ישראל יקירי שליט"א
טרם ניכנס להיכל הניגון, הבה נפתח במלים ספורות של ה"שפת אמת" זי"ע, רעיון אדיר- משמעות החובק זרועות עולם; יסוד הנוגע לכל יהודי בכל רגע, לכל מחשבה, דיבור ומעשה, לכל תנועה גדולה וקטנה. יסוד זה בתוקף אמת ואמונה שלו, צריך להאיר את כל דרכי החיים וראוי לשנן אותו ולחוקקו בזכרון לנצח. ולמרות עומקו ורומו של דבר, ניתן להסבירו כפשוטו, אף לילד לפי הבנתו...
יֶשנה הלכה בהלכות כיבוד אב, שאסור לשבת במקומו. על הפסוק "איש אביו ואמו תיראו" מביא רש"י את דברי חז"ל: איזהו מורא, לא ישב במקומו...
בא ה'שפת אמת' ואומר [ע"פ הזוה"ק] שהלכה זו מתייחסת אף לאבינו שבשמים, שמלוא כל הארץ כבודו... אסור "לשבת" במקומו! כלומר, תמיד בכל מקום ובכל זמן ומצב, חייבים לזכור שהכל בא ממנו יתברך. אם אתה חושב שאתה מחליט, אתה פועל, אתה מיישם, זה סותר את ההלכה של מורא אב, לא ישב במקומו. ודבר זה נוגע לכל פעולה ולכל תנועה... אסור לשבת במקומו!!!
איזהו מורא? לא ישב במקומו! גם זה שייך ל"את ה' אלקיך תירא". יהודי עֲצור, עֲמוד והיזהר! אל נא תחשוב שההנהגה בידיך! אל תתיימר בבעלות, בתכניות, ביזמה, בפעולה ובשלטון. אל תדמה למפרע שהיית לעשות אחרת, להוסיף ולמנוע. דע מה למעלה ממך ושהכל בידו ומכוחו יתברך. אל 'תתיישב' במקום אביך, אבינו שבשמים שמלוא כל הארץ כבודו. לית אתר פנוי מיניה...
וכעין 'בת קול' יוצאת מתוך דברי ה'שפת אמת'. יהודי! דע את מקומך והיכנע לפני אביך שבשמים בשפלות רוח, כי הוא לבדו בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים! לא ישב במקומו. כל הרהור של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה' פסול מעיקרו ונוגד את ערכי האמונה עד תכלית. ודבר זה נוגע לכל אחד ואחד. בעבר, הווה ועתיד. הוא לבדו עשה עושה ויעשה, לא אנחנו ולא אף אחד, אמת מלכנו אפס זולתו...
"ובוודאי צריכין לידע בכל פעולה ותנועה גדולה וקטנה, כי הוא מחיות השם יתברך, ולא לישב במקומו"... [קדושים תרל"א].
*
וה"שפת אמת" ממשיך והולך. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו". ממורא אב ואם לומדים "לא ישב במקומו" אף כלפי אבינו שבשמים, כאמור, ושבת קודש הוא הזמן המיועד להחדיר זאת בברירות ובבהירות, את ההיפך הגמור של "ישיבה במקומו", אז ביום בשביעי מכיר איש ישראל בכל לב במלכות שמים, אז הוא מברר ומעיד שהקב"ה ברא את העולם ומחייה את הכל תמיד. והכל מאתו יתברך. שבת קודש! זהו הזמן המיוחד "לברר מלכותו יתברך. כי בשבת בני ישראל מעידין על שהשם יתברך בורא עולם ומחיה הכל".
*
שירת מלכות שמים של "קה ריבון עלם ועלמיא" לא נתחברה במיוחד ליום השבת. בכל זאת אין זמן ראוי לכך כיום השבת. יום קדוש הוא שנועד ביותר, לברר ולהעיד על מלכותו יתברך, לשיר ושבחה הלל וזמרה. שבת הוא זמן התעלות וטהרת הלב.
אז כשמתנער האדם מאבק החולין ומכל דאגות ונֵטל ימות החול, הוא זמן התקשרות מיוחדת בין ישראל לאביהם שבשמים, מלך מלכי המלכים ב"ה. ועל ידי כך להגיע לתכלית היותינו לעם כמאמר הנבואה: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"... שיר זה רצוף אהבה והשתוקקות למלכות שמים. בחצר הקודש בויז'ניץ היו שרים 'קה ריבון' בייחוד הלב ובעמידה. אף במנהג זה של עמידה נמצא רמז נסתר ל"לא ישב במקומו"...
*
ליל שבת קודש... רגעים של ניחותא ויישוב הדעת. ישראל קדושים סעדו את לבם בסעודת השבת, וכעת מתעוררים ביתר שאת לרנן לקֵל חסדם. ורגעים אלו נתייחדו בהרבה קהילות ישראל להכיר ולברר כבוד מלכותו יתברך בשירת "קה ריבון עלם ועלמיא. אנת הוא מלכא מלך מלכיא"...
שירות ותשבחות... הרי זהו סימן ההיכר היהודי המובהק, לעומת גויי הארצות ומשפחות האדמה... להבדיל, "כשישראל אוכלין ושותין ושמחין, הן מברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה" [מגילה י"ב: ואס"ר ג']. מתוך סעודתם נמשכים כלפי מעלה... ואז פונה לבבם לקֵל יחיד ומיוחד. קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא והיהודי בהשגה יתירה של שבת, בנשמה היתירה שלו שעל ידה, "חל עליו שפע אלקי ושכל יותר, לעסוק בתורה ולעיין במעשה ה'". [שטמ"ק ביצה ט"ז.] איך אמר בעל ה'חרדים'? דרך החושק לשורר וכיון שאהבת יוצרנו נפלאה - האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך...".
*
ידוע משל הבעש"ט זי"ע שהביאו בעל "תולדות יעקב יוסף" זי"ע. [פ' כי תבוא א'] משל לבן מלך שנשתלח למרחקים... הנסיך המעודן היה נמצא בין אנשי כפר גסים ונבערים מדעת, מרוחק ומנותק מחצר אביו המלך, מארמון החכמה, האהבה והרוממות. ברבות הימים הגיע אליו מכתב מאביו המלך... הנסיך היה נפעם משמחה וגעגועיו המו עליו. הוא התבייש לקרוא את המכתב מתוך סערת לב. הרי הוא נמצא בין אלה שלא יבינו לו וילעגו לשמחתו הנרגשת והפתאומית. בן המלך ערך אז משתה לבני הכפר במטעמים ויין טוב. בשעה ששמחו כל בני הכפר והתענגו על רוב טובה, אז הוציא הנסיך את האיגרת והתרפק על אהבת אביו ברגשות עצומים. אז השתפכה אהבתו לאביו ומצא פורקן לגעגועיו...
והנמשל מלא הוד... ה"איגרת" היא משַל הנשמה היתירה שנשלחה ממרומים מאת אבינו שבשמים... הנשמה שבגוף מתביישת להתפרץ משמחה לקראת מתנת אלקים זו. "לכך צוותה התורה לענג את הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דבקות המלך הקדוש ברוך הוא, עכ"ל.
כמה אם כן, ראויה השעה לשירות תשבחות בשעת סעודת שבת דווקא. אז קוראים את מכתבי
ההתקשרות, את החמדה הגנוזה בפיוטי שבת קודש. וכבר אמר אחד מגדולי הפוסקים בזמן הרמ"א, המהר"י מינץ, רבה של ויניציא, בדרשותיו. "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". מה יפית ומה נעמת כנסת ישראל, בהבעת אהבה לקֵל עליון, בשעת התענוגים... [הדרוש הרביעי].
*
רבי ישראל נג'ארה יוצר שיר פלאים זה של "קה ריבון", נולד בדמשק בסביבות שנת ש"י לאביו הגדול רבי משה נג'ארה בעל "לקח טוב", שהיה ראש הרבנים בדמשק ונמנה על תלמידי האר"י ז"ל. רבי ישראל, למד תורה בצעירותו אצל סבו הגאון הגדול רבי ישראל די קוראל שהיה מארבעת המוסמכים של מהר"י בר רב בצפת.
גאון ומקובל היה רבי ישראל נג'ארה, משורר בחסד עליון, מגדולי הפייטנים שהאירו את שמי עמנו בשירתם. כתיבתו רצופה אש קודש וסגנונו שוטף וכובש לבבות. רבי אליהו הכהן מאיזמיר כתב בספרו הידוע "שבט מוסר", שהאר"י ז"ל העיד על רבי ישראל נג'ארה שהיה "ניצוץ דוד המלך" ושיריו נאמרו ברוח הקודש! [פרק ל"ד אות ח"י]
רבי ישראל עלה מדמשק לארץ הקודש, התיישב בעיר עזה, שימש שם ברבנות והרביץ תורה לרבים. אחד מגדולי הדור בזמנו, מהרי"ט צהלון תלמיד מרן ה"בית יוסף", פונה [בתשובתו להלכה בע' פדיון הבן], אל רבי ישראל בהערכה גדולה: "כי בו בחר ה' מכל בית ישראל כולו לשבת בשבת שבט הלוי, המשוררים לאדיר אדירים, אהבוהו מישרים, החכם השלם...". [מוריה כסלו תשל"ט] אף לספרו "כלי מחזיק ברכה" בענין ברכת המזון, העניק לו מהרי"ט צהלון הסכמה נלהבת.
*
עירין קדישין ובני אנשא... בספר "פלא יועץ" מביא מעשה נפלא על רבי ישראל נג'ארה שהיה מזמר פעם על שולחנו, ונתקבצו מלאכי השרת לשמוע את שירתו... מפני החום ששרר אז נתגלו זרועותיו ויצא קול מן השמים, ששוב לא יוסיפו המלאכים להתאסף אצלו, מפני שאינו יושב בכבוד ליד השולחן שלפני ה'. המחזה נתגלה להאר"י הקדוש, והוא מסר לרבי ישראל את הדברים האלה. המשורר הנשגב "חרד חרדה גדולה וקישט עצמו וישב בכבוד וחזר לשורר כבראשונה, וחזרו מלאכי השרת להתקבץ כבתחלה". [ערך אכילה ושתיה]. כמה צריך ללמוד מזה. לשבת ליד שולחן השבת בצורה מכובדת וקל וחומר בבית הכנסת!!!
*
השיר "קָהּ רִיבּוֹן" נתקבל בהערצה מיוחדת בכל תפוצות ישראל. בעיקר שרים אותו בליל שבת קודש, כל עדה בישראל במנגינתה המיוחדת. אחינו בני ספרד אומרים זאת אף בזמנים אחרים. היו כאלה שאמרו מלים מלהיבות אלה כל לילה בתיקון חצות.
מעניין, שהמחבר חיבר בשעתו אף הוא לחן לשיר זה, כפי המוזכר בספרו "זמירות ישראל". הפיוט נתאהב ביותר על כל שדרות העם בהשראתו המיוחדת. ניקח נא לדוגמא אחת מני רבות, את הגאון הנודע רבי שמעון סופר, רבה של קראקא, בנו של החתם סופר זי"ע. על הגר"ש כתב אחד מבניו בתולדותיו: "השיר 'קָהּ רִיבּוֹן' פעל על נפשו פעולה עצומה וכל מיתרי נפשו התגעשו בהביטו על השיר הזה ונפשו העדינה נכספה וגם כלתה בהשתוקקות עצומה לזמר מזמור זה...". [הקדמת ספרו "מכתב סופר"].
*
בכל יום אנו אומרים בברכת יוצר אור: "מה רבו מעשיך ה'", אכן בשבת מוסיפים, בשיר של יום השבת: מה "גדלו" מעשיך ה', מאד "עמקו" מחשבותיך. ביום השבת מקבל האדם כלי השגה יתירה, להבין במעשי ה' בבריאה. וכך מתפרש הדבר. אם יתעורר אדם בימות החול להתבונן האדם בבריאה, יראה ויתפעל אז בעיקר על ה"כמות" המדהימה והמפליאה, פרטי נפלאות הבריאה לאין ספור הסובבים אותו. טירדות השבוע לא יתנו בידו להתעמק בהם כראוי. ואמנם, להשגה יתירה גם ב"איכות" הבריאה, מתוך מנוחה ויישוב הדעת, לזאת נועד בעיקר: יום שבת קודש... מעין זה ראיתי ב'שפת אמת' [שופטים תרל"ז] "כי לעולם המחשבה עמוקה מהמעשה. והתבוננות ימי המעשה בבחינת גדלו מעשיך. ובשבת בבחינת עמקו מחשבותיך"... כמה נאה ויאה איפוא זמנה של סעודת שבת קודש לרנן בה שירת "קה ריבון", שיש בה שירת הבריאה ומעשי ה'. "רברבין עובדך ותקיפין" בכמות ובאיכות...
*
בחצר הקודש בויז'ניץ, כאמור, תפס שיר זה מקום גדול ביותר. מעשה נפלא מאד מספרים על כ"ק מרן האמרי חיים זי"ע. סיפור זה מלא חן מכמה אנפין. פעם אחת בהיות הרבי באשדוד, אמר לחסידו הנאמן, גאון החסד הרה"ח ר' שמואל דסקל ז"ל, ששמע שבעיר עזה נמצא מקום מנוחתו של רבי ישראל נג'ארה, מחבר קָהּ רִיבּוֹן"... החסיד הבין את הרמז מיד ואמר בבחינת "הנני": "זה רק במרחק שעה מכאן. כשנגיע לשם, נחפש את בית העלמין...".
נענה יהודי חשוב מן המתלווים ואמר לר' שמואל "הרי למסע כזה לעיר עזה צריך ליווי צבאי?". השיב לו ר' שמואל: "כשהרבי רוצה לנסוע, אין צריך לליווי צבאי...". במחסום בשערי עזה עמד קצין בשם פרידמן. התברר שהוא מצאצאי בית רוז'ין. כששמע הלה שהרבי מויז'ניץ נמצא במכונית, התנדב מיד להתלוות אליהם בכדי להראות להם את הדרך. בית העלמין נמצא בין מחנות פליטים. אספסוף של ערבים עמד בסביבת המכונית. הרבי התעלם מן הכל. הוא היה שרוי בהתרגשות עצומה. כשדבקים ב"לא ייעול גבורתך בחושבניא", שוב אין פחד שולט כלל...
וכך יצא הרבי מן המכונית במלוא הודו והדרו ומראהו כמלאך אלקים. הוא ניגש אל ה'ציון' של רבי ישראל נג'ארה כשהוא מפזם ברטט ובדמעות: "קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא". מעמד מרגש היה זה. הרבי הקדוש, פני להבים פניו, שר בהתלהבות את הניגון העתיק בבית עלמין בעזה, מוקף שונאי ישראל, ושירתו עולה השמימה... קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא...
וכך היה ה"אמרי חיים" זי"ע אומר: כששרים שירות ותשבחות להשי"ת, והמשטין רוצה להשטין, אינו מקבל רשות אז לפצות את פיו לקטרג, וממילא הוא נאלץ לשתוק. כך הוא הדבר במלכותא דארעא, מנימוסי המלכות הוא, שבשעה שמזמרים את הימנון המלך, כולם ניצבים דום ואין פוצה פה ומצפצף...
*
כשמזכירים שושלת קדושה זו, כדאי לספר כמו כן מה שאירע במלחמת העולם הראשונה, בצל קורתו של הסבא קדישא בעל "אהבת ישראל" זי"ע. מסופר, כי בימי מלחמת העולם הראשונה, הגיעו כמנין בחורים לשבות אצלו לפני גיוסם לצבא. בליל ש"ק בעת שולחנו הטהור, לפני ששר קָהּ רִיבּוֹן סידר אותם הרבי בשורה ישרה כחיילים. בהגיעו לחרוז "פרוק ית ענך" חזר על זה עשרות פעמים. כל הבחורים הופתעו לשמוע אחר-כך איש מפי רעהו, כי בשעת השירה נפלה עליהם פחד עד שרעדו מרוב אימה. רק אחד מכל הקבוצה היה חסר, מפני שהלך לאכסנייתו לנוח בתום ה"שולחן הראשון". כעבור ימים מספר נודע כי כולם שוחררו מהצבא, חוץ מן היחידי שהלך לישון ולא היה נוכח ב"מיפקד" של ה"אהבת ישראל".
סיפור זה מלמדנו שבעומק שיר "קָהּ רִיבּוֹן" נמצא הד נסתר של: "מי לה' אלי". ומתוך כך נמוגים כל פחד ומורא, וכל הגויים גם יחד, כשחק מאזנים נחשבו...
*
בכל תפוצות ישראל הדליק שיר זה אש קודש בלבבות. ניגונים נפלאים מאד נתחברו על זה. איך שייך שלא להזכיר את ניגונו הידוע של ה"קדושת ציון" זי"ע מבאבוב, המרומם את שולחנם של רבבות בתי ישראל זה קרוב למאה שנה. ניגון זה נתחבר בשנת תרע"ח וקריאת "פרוק ית ענך" ביטאה את מצבם של ישראל באותם הימים של מלחמת העולם. יהודים התחזקו בניגון זה גם בשנות הזעם. הרה"ח ר' שאול הוטערער ז"ל מחשובי חסידי באבוב, שהכרתיו היטב מאנטורפן, סיפר, איך ששרו זאת בתנאים האיומים ביותר במאטהוזן בכיסוי היד על הראש. צליליו המפעימים של ניגון גם החזירו רחוקים לשורשם.
במחשבה עולה כעת שירת מודזיץ הנאדרה. צלילים מתוקים מלאים עומק והתפעלות אין סוף מגדולתו יתברך, צלילים הסוחפים את המחשבה אל תוכן המלים. והקול הולך וחזק, הולך ומתרומם. "אנת הוא מלכא מ-ל-ך מ-ל-כ-י-א"....
בעל "שומר אמונים" הרה"ק רבי אהרן ראטה זי"ע שפך את לבבו ב"קה ריבון" בניגון מיוחד [שקיבל בבית רבו ה"צבי לצדיק" זי"ע מבלוזשוב] רווי געגועים עצומים להקב"ה. נקודת שיא היתה אצלו שעת זמר זו, והדבר נמשך לדורות. בחצרות צאצאיו מתלקח שיר 'קה ריבון' לגבהים. הזכרתי רק כמה דוגמאות שעולות בזכרוני כעת וללמד על הכלל כולו יצא. המלים הנאדרות של "קה ריבון" כבשו את לב העם כולו.
*
והנה ה' ניצב עליו... בשבת קודש כוספת הנשמה להתדבק אל מקור מחצבתה. באהבה בלי מצָרים. קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא... שיר זה הוא מן היחידים שבזמירות השבת, שבו פונה היהודי אל הקב"ה בלשון נוכח. קָהּ רִיבּוֹן... אנת הוא מלכא מלך מלכיא...
*
קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא... אדון העולם וכל העולמות, אתה הוא מלך מלכי המלכים, את מעשי גבורתיך ומופתיך, נאה - להגיד לפניך... [ע' רש"י דניאל ג', ראוי להעיר שלפי הפשט, יש הפסק בין "שפר", ל"קדמך להחויא"]. עלם ועלמיא! הודגש כאן שיש יותר מעולם אחד! עולם הזה אינו אלא פרוזדור. אתה היהודי, המתנתק כעת מחיי החולין וצמצומו. התבונן, שהעולם שאתה חי בו, איננו העולם היחידי. קבע את דרכי חייך לפי ידיעה ברורה זאת, שיש עולם נוסף, עולם גדול מלא אורה ושמחה, שעולמנו הוא רק פרוזדור לו. דבר זה חייב להשאר תקוע בלב. אין הפרוזדור סוף הדרך ויש לעבור בו מתוך מבט לעתיד ולא להתייאש, חלילה, אם אין עדיין הדרך סלולה ונוחה. המבט היהודי צריך להתרכז הלאה, על עולם העתיד, האמיתי, העיקרי. התקן עצמך בפרוזדור!
הוי! קָהּ רִיבּוֹן עלם - ועלמיא... ואם מרגיש יהודי שעבוד מלכיות, כעת השעה להתרומם ולראות שיש מלך מעל כל המלכים. לב כל מנהיגי העולם מסורים בידו, ורק בידו... אנת הוא מלכא מלך מלכיא...
*
ליל שבת הוא כאמור, זמן העדות על מעשי בראשית. ולכן אומרים "ויכולו השמים" [טור או"ח רס"ח] מה נפלא הדבר! לאחרי שהעידו ישראל על מעשי בראשית בתפילה וגם בקידוש. נמשכת העדות גם בסעודת השבת. גם אז "שומרים וזוכריו המה מעידים כי לששה, כל ברואים ועומדים"...
ומה עוד בשיר קָהּ רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא שנבחר בישראל לזמר אותו בליל שבת. ר' ישראל! מתוך שולחן השבת דווקא תבין זאת ביותר. מלאכי השרת מלוים אותנו הביתה ולכבודם שרנו שלום עליכם, בני אדם יושבים מסביב לשולחן, על השולחן עולים מאכלי שבת מן החי, בשר ודגים לכבוד שבת, וכל אלה ברואי עולם הם, מעשה בראשית. שצריך להעיד עליהם.
ועתה ישראל האזין נא לצלילי הפיוט "קָהּ רִיבּוֹן" - - אלקא קדישא די ברא כל נפשא, עירין קדישין [המלאכים] ובני אנשא, חיות ברא ועופי שמיא... הרי מזכירים את המלאכים ובני האדם, וגם ממה שמעלים על השלחן. חיות ברא ועופי שמיא...
*
השיר "קָהּ רִיבּוֹן" מתחלק לשנים. בחלקו הראשון הוא מלא שיר ושבח והזכרת גבורותיו ונפלאותיו של הקב"ה. המשורר מביע את השתקקותו לסדר שבחו של יוצר הכל, "שבחין אסדר צפרא ורמשא לך אלקא קדישא, די ברא כל נפשא..". "צפרא ורמשא" אין משמעותו כאן "בבוקר ובערב" כלומר פעמיים ביום, אלא ביטוי של רציפוּת הוא, כמו "יומם ולילה" וכלשון אותו המחבר הקדוש באחד משיריו: "קָהּ שיר ושבחה אערוך לך לילה ויום".
ומתוך השבח נובעת התפילה. מתוך הזכרת הגבורה של מעלה האין סופית, מתחוללת בנפש המשורר סערה חרישית, שמתוכה נובעת בהכנעה הבקשה על הגאולה העתידה, על ירושלים ועל הבית הגדול והקדוש... "קָהּ ריבון" היא שירת כיסופין של יהודי בגלותו. את זאת חקק המשורר במלה הראשונה ממש. "קָהּ" הוא השם שעתיד להתמלא בזמן הגאולה. הרי כך לימד אותנו רש"י בשם חז"ל: "שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק". [שמות י"ז].
*
סדר התפילה בכלל, נקבע בהקדמת השבח. "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל, מנלן? ממשה!" [ברכות ל"ב.] משה רבינו, כשביקש על כניסתו לארץ, פתח בשעתו בשבח "אתה החילות" לפני בקשתו "אשר מי קֵל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". סידור השבחים מרחיב את שער השמים לקבלת התפילה. וכך הוא הסדר בשיר זה. השבח קודמת לבקשת הגאולה.
בפזמון זה של "קָהּ רִיבּוֹן" מתוך "שבחין אסדר" מגיע המשורר להזכיר גבורות ה' המשפיל גאים ומגביה שפלים, "מכיך רמיא וזקיף כפיפין". למה הזכיר כאן שבח זה דווקא? נראים הדברים שמתוך "יסדר שבחו" על גבורותיו של הקב"ה משתפכת כעת תפילה זכה: "אלקא די ליה יקר ורבותא, פרוק ית ענך מפום אריותא". הקֵל אשר לו הכבוד והגדולה פדה את צאנך מפי האריות. הזכרנו את שבח גבורותיך ונפלאותיך וכעת רִיבּוֹן כל העולמים, עוררה גבורתך והושיענו למען שמך. הוצא את עמך מן הגלות וכך יתגדל כבודך בעולם. הבחירה מכל העמים בעבר, תביא את היציאה מכל העמים, מגלות לגאולה.
חוסה נא על בן אהובך, על בחירך. עמך די בחרת מכל אומיא! אתה בחרתנו מכל העמים! אנא הצילנו מיד עמים אלה! הרי כך מתחננים אנו בברכת קריאת שמע, שישבור הקב"ה עול הגויים ועול הגליות. - כי קֵל פועל ישועות אתה ובנו בחרת מכל עם ולשון. בבקשה זו מזכירים את ייחודנו כעם הנבחר...!!!
בין השיטין של הפיוט הקדוש הזה וסדר חרוזיו, נשמע גם שמכח קבלת עול מלכות שמים, "מעבירין ממנו עול מלכות" של אומות העולם. ולכן מתוך שירת "קה ריבון עלם ועלמיא" דייקא, בוקעת לה שירת הבקשה על גאולת ישראל מצריו, את הצאן מפי האריות ואת יציאת העם מגלותו: הוי! "אלקא לי ליה יקר ורבותא, פרוק ית ענך מפום אריותא ואפק ית עמך מגו גלותא"...
*
בספרו "זמירות ישראל" בו נקבע פזמון "קָהּ רִיבּוֹן", רשם רבי ישראל נג'ארה בסוף החרוזים, פסוק מספר דניאל [ג'] נראה שעל פי המקרא הזה ייסד המחבר את שירו. "אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד אֱלָקָא עִלָּאָה, שְׁפַר - קֳדָמַי לְהַחֲוָיָה. אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר". מי אמר את המלים הנאדרות האלה? נבוכדנצר מלך בבל, שאמנם גדול היה כוחו בשירה [סנהדרין צ"ב:].
נבוכדנצר פרסם דבריו אלה במכתב גלוי לכל העמים. איגרת זו משמשת כ"הודאת בעל דין" של מי שהיה שליט ורודן עולמי, שכעת מתוך כניעה מוחלטת הוא מודה במנהיגותו הבלעדית של הבורא יתברך על כל העולם, נבוכדנצר מפרסם לפני כל באי עולם שיש מנהיג לבירה! העולם אינו הפקר, וכל מה שמתרחש בעולם נעשה אך ורק בהנהגת ובהשגחת מלכות שמים. "הודאתו" זו באה, לאחר התלאות הקשות שעברו עליו, מלך בבל, לפני כן, וגם לאחר פלא הפלאות של תחיית העצמות היבשות. הם הם הוכיחו לו בבירור שאין כח אחר שליט בעולם זולת הבורא יתברך שמו, והכל תלוי ברצונו.
*
אם נעמיק בזה נמצא את הקשר לפיוט "קָהּ רִיבּוֹן" שהיא שירת יהודי בגלותו. מעין "בעל כרחו יענה אמן" יש כאן. אותו רשע שהחריב את בית מקדשנו והגלה את העם בבלה, הודה באלקי ישראל, באותותיו ומופתיו הרבים והתקיפים. מן השמים נענש והתהלך בשדה כחית השדה שבע שנים. זו היתה מפלתו והשפלתו של 'מושל בכיפה' זה שהתנשא על פני העולם כולו. עליו התנבא ישעיהו נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גויים... וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרַד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר... [ישעי' י"ד]
אף דבר זה נשקף לנו מתוך המלים של "קָהּ רִיבּוֹן": "מלך מלכיא". הקב"ה מולך על המלכים כולם. וכמו כן: מכיך רמיא וזקיף כפיפין... עַם ישראל התגבר באמונתך והתחזק בבטחונך! הרי לך דברי המחריב הראשון, שהחשיב את עצמו למושל בלעדי בעולם. והוא שהושפל כחיתו יער, הודה ושר על גבורות ה' ועל תחיית המתים. ואם כן מי לא יתחזק בזה אף בימי הגלות ש"רברבין עובדך ותקיפין" והוא הקֵל הגדול הגיבור והנורא, עתיד להראות את גבורותיו בגלוי ולהצילנו משיני האריות...
*
לו יחיה גבר שנין אלפין לא יעול גבורתך בחושבניא... אף אם יחיה אדם אלפי שנים, לא יהיה מסוגל לכלול בחשבון את גבורות ה'. לא מדובר כאן על היכולת להשיג אף גבורה אחת, כי אם על המספר בלבד, על החשבון גרידא. לא יעול גבורתך בחושבניא...
*
למקדשך תוב ולקודש קודשין... המשורר האלקי מעלה אותנו שלב נוסף בסולם הגאולה. הוא פתח ב"פרוק ית ענך" וממשיך משם במסילה העולה בית ה'. לא, אין אנו אומרים די בשחרור מעול האומות, בפורקן מחרב זרים ומלתעות אריות. ל"עמך די בחרת מכל אומיא" לא מספיק להיות משוחררים בלבד. אנחנו משתוקקים גם לגאולת הנפש, לקירבת אלקים, לעבודה בבית הבחירה, לעלייה לרגל, לטהרה מזוככת. ליבנו לציון המצוינת, לקדש הקדשים, רצוף אהבה... נפש המשורר שהעיד עליו האר"י ז"ל שהוא "ניצוץ דוד המלך" לוהטת בחרוז אחרון זה בתשוקת דוד בן ישי: "קרבה אל נפשי גאלה".
בשיר "קָהּ רִיבּוֹן" נגנז אוצר יקר וקדוש לנו, הכמיהה של נפש בישראל למלכו ואלקיו, השיר והשבח לבורא העולם על בריאתו, כיסופי גאולה וחמדת עיר הקודש והמקדש, כלילת יופי משוש כל הארץ... למקום זה פונה איש ישראל בגעגועים ומקוה בכל לבו שיזכה עוד לשמוע שירות ותשבחות בעיר הקודש 'משוש כל הארץ', ויזמרון לך שירין ורחשין בירושלֵם קרתא דשופריא...
למקדשך תוב... המשורר האלקי מתרפק על בורא העולם כבן על אביו ומתחנן אליו: שוב נא לביתך! למקדשך! הוא אינו מדגיש כעת את בנין הבית ותקונו. אלא את שיבתו של הקב"ה אל מקדשו. ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים...
מה גדלה דרגתן של שירות ותשבחות ישראל להקב"ה! כשמזכיר המשורר האלקי את המקדש ואת קדש הקדשים, מעלה הוא על נס דווקא את "ויזמרון לך שירין ורחשין"...
*
אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין... המקדש הוא מקום שמחת רוח ונפש. אין לשער עד היכן הגיעה השמחה בירושלים אף בימות החול וכל זה מכוחה של כפרת חטא ועוון! חז"ל [שמו"ר נ"ב] מלמדים אותנו שאף חשבונות של מסחר היו עורכים חוץ לירושלים, במקום מיוחד שנקרא "כיפה של חשבונות" וכל זאת בכדי שלא יבוא לידי צער אם יבחין בהפסדים... בירושלים עיר השמחה הרחיקו כל שמץ של עגמת נפש... ואף מן השמים סייעו להרחקת הצער מעיר הקודש. על מה שנאמר במשנה באבות [פ"ה מ"ה] "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים", כתב בחידושי הגר"א שם, שנס זה אירע כדי למנוע צער בירושלים, משוש כל הארץ... כמובן שגדלה ועצמה השמחה עוד יותר במקום הכפרה ממש, במקום המקדש, עליה שר המשורר בכיסופין : אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין...".
*
ויזמרון לך שירין ורחשין... "קָהּ רִיבּוֹן" פותח בשבח ומסיים בשבח. החרוזים הראשונים מהללים ומפארים את יצירתו של הקב"ה, שלטונו ופלאי גבורתו. מתוך כך מתעטף המשורר בתחינה על גאולת העתיד ושוב חוזר מתוך התפילה אל הרנה, שירין ורחשין... וכך נשמע מתוך סדר הדברים. רִיבּוֹן העולמים! גלוי וידוע לפניך שיהודים אף פעם לא הפסיקו לשיר לפניך, בכל מצביהם ובכל קצוי פזוריהם, גם בגוב האריות. הוי! אלקא קדישא! כמה וכמה תגדל ותתפאר השירה הזאת, כשתוציאנו כעת מאפילת הגלות. לעין ערוך תתייפה שירת בני ישראל מתוך שמחת הפדות, בירושלים הבנויה, בצילו של היכל, "ויזמרון לך שירין ורחשין בירושלם קרתא דשופריא. אנא! רִיבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא! אם יפו בעיניך צלילי ישראל בעמק הבכא, בגלות העכורה, כמה אם כן, ינעמו לך מתוך שמחת עולם, מתוך ערפלי טוהר, בעיר כלילת יופי, משוש כל הארץ, ירכתי צפון, קרית מלך רב...
*
למקדשך תוב... בספר 'לב שמחה' [דברים תדש"ם] מלמדנו על שיחה מאלפת בין מלכי רבנן, תוך כדי נסיעה... "שמעתי מהחפץ חיים ז"ל ששאל לכ"ק אאמוז"ל [האמרי אמת] בנסיעה לוינה על מה שאומרים כי מחכים אנחנו לך, האם באמת כן? האם באמת מחכים?..." והוסיף על זה ה"לב שמחה" זי"ע "והענין שצריך להרגיש שחסר ולהשתוקק לכך, גם בתפילה אומרים: כי לישועתך קוינו כל היום ומצפים לישועה שצריכין לקוות ולצפות לישועתו..."
*
בנוסף לאמונה, נזקקת הגאולה העתידה, גם לרצון אמת, לתפילה ולבקשה, לגעגועים עזים לכך... רבי יהודה הלוי חתם את ספרו "הכוזרי", ב"חתימה" נפלאה מאד: "ירושלים תיבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף...", הגאולה מחכה לגעגועים שלנו, לערגה ולכיסופים, ללהט תפילותינו, לזעקה סוערת מעומק לב. הוי! "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".
באמת, כבר אמרו זאת חז"ל [ילקוט, פתיחתא דאיכה] "יש דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים, שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". והרי שהגאולה מצפה לצפייתנו...!
*
זכר צדיק לברכה... אם מזכירים את שמו של רבי ישראל נג'ארה, ראוי להזכיר כמו כן את הקונטרס "כלי מחזיק ברכה" שחיבר בענין ברכת המזון. אף מי שאינו נוהג לשיר "קה ריבון", הרי יצירה זו היא 'דבר השוה לכל נפש'. התעוררות עצומה נמצאת שם לברך ברכת המזון בכוונה ובמתינות. בסגנונו הנפלא והבעתו החדה מוכיח הוא את אלה המאריכים בסעודה לכל פרטיו ותענוגיו וכשמגיעים לברכת המזון מתחילים למהר ולחטוף את המלים. "עושים סעודתם קבע וברכת מזונם עראי".
לשונות חריפים מאד נמצאים שם על זאת. הוא מסביר את תוכן הברכות שבברכת המזון ומזרז על הכוונה. בלבביות הוא מתאר חכם נכבד בדורו בשם רבי מרדכי מסנות זצ"ל, שפעם באו אליו שלשה תלמידי חכמים לבקרו. ביניהם היה אביו הגדול רבי משה נג'ארה ראש הרבנים בדמשק. רבי מרדכי היה מברך אז ברכת המזון ולא הרגיש כלל בכניסתם. "והיה יושב על ברכיו ופניו כלפי מעלה וידיו פרושות ומברך ברכת המזון ומעוצם כוונתו לא שת לבו אל החכמים אשר עברו אל ביתו ולא הרגיש אם נכנס אדם". הוא התנצל לפניהם על כך, שהיה עסוק לדבר עם בוראו... רבי ישראל מעורר כמו כן לברך ברכת המזון מתוך הכתב. הוא משבח את הנשים הצדקניות בדורו, שלפני שעורכות את השולחן בכלי סעודה, דואגות שיהיה על השולחן סידורים לברך מהם ברכת המזון. ועל זאת הוא מברך אותן שיפתח להן הקֵל הטוב את ארובות השמים להריק עליהן ברכה. ניכרת מדבריו הערכה על הקדמת העיקר לטפל...
*
אסיים בפרפרת לכבוד השבת. בערב שבת קודש שעבר, הייתי עובר אורח בעיירה של חסידים ואנשי מעשה. התפעלתי מאד מלבביות התושבים ויחסם אל אדם שלא הכירוהו כלל. התפעלתי מפנייתם ונכונתם לסייע בכל ענין בנפש חפצה, מבלי ששאלתי מהם דבר. בבוקר הלכתי להתפלל מתוך השראה של "ואהבת לרעך כמוך". ואז בשעת הנחת תפילין, חלף בס"ד במחשבה רעיון של שבת ששמרתי עבורך.
כידוע, תפילין הם "אות" ליהודי בימות החול, וכן השבת היא "אות" במקומן ויחד עם אות המילה, ישנם ליהודי תמיד שני עדים. חשבתי אז שיש ללמוד מענין אות התפילין על אות השבת. מה תפילין בקשירה אף שבת בקשירה. בדומה למה שקושרים את התפילין כנגד המוח וכנגד הלב, כך ראוי ליהודי לקשור אליו את השבת במוח ולב, בהתחברות לייחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
לך היקר והנעלה, בן עם הנבחר,
הזוכה לשיר ולשבח לפני "ריבון עלם ועלמיא"
חלק בלתי נפרד אתה - מ"עמך די בחרת מכל אומיא".
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 535.docx
- (38.1 KiB) הורד 133 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
שאו מרום עיניכם...!!!
צו התחזקות של ישעיהו הנביא
כפר נידח, השמים והגמרא...
חסיד פשוט והתקשרותו למלים ספורות...
לר' ישראל יקירי שליט"א
שעת בוקר מוקדמת של ערב שבת קודש. התכוננתי לכתוב אליך. משום מה עדיין הייתי אפוף כובד, עייפות, טירדת נפש וקיהות מחשבה. לא מצאתי נושא ראוי להרחיב עליו ולשעשע בו לב ידיד. הרגשתי חובה כלפיך ולא היה בידי ליישם זאת. הוי! במה מדליקין...? איך מניעים ומתניעים את הרצון, את הפעולה? היו אלה רגעים של 'קטנות דמוחין', סתומים וחתומים. אין השראה ואין מלים.
שערי סייעתא דשמיא... פתחתי את התריסים ונסיתי לרומם את המבט. מול החלון ראיתי עצים צומחים ועולים ומעליהם פרושֹים השמים, שמי אין סוף... חשבתי אז שסימן מן השמים הוא, לכתוב דווקא על הנושא הזה של התבוננות בנפלאות הבורא. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
במראה הגדול זה, צריך יהודי להתחזק תדיר. מבט זה כראוי בוקע חומות ומוציא מן הצמצום ומן הקַטנות; מן המיצר אל המרחב. מבט זה יפתח לפנינו אפיקים אדירים, מעוררים ומעודדים. יקירי! אין הדבר דורש מאמץ מיוחד. רק צריך להרים את העינים להסתכל כלפי מעלה ולחשוב. צו הנביא ישעיהו הוא מפי הגבורה. מצוות עשה מדברי קבלה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". [ישעי' מ' כ"ו]. "וראו" היינו ראיית השכל [רד"ק שם]. התבוננות והכרה.
*
נזכרתי בסיפור מאלף מאד. יהודי שהיה גר לבד בכפר, פנה פעם אל הרה"ק מקאצק זי"ע, ותינה על בדידותו המעיקה עליו. ענה לו הרבי במלים נוקבות: "גם אברהם אבינו היה בודד! שמים יש שם? גמרא יש שם?"...
א הימל איז דא? שמים יש שם? במלים אלה טמון עולם מלא של גילויי אמונה והתחזקות בה'. אתה יושב בכפר לבד, אין לך חבר ומודע, אין לך עם מי ללמוד ולשוחח. ובכל זאת שא עיניך השמימה. זה יקשר אותך עם מה שלמעלה ממך, הבורא יתברך שמו, זה ייחד את לבך עם מי שאמר והיה העולם, זה ילמד אותך אמת ואמונה והשגחה פרטית; זה יפיג לך את הבדידות, זה יוכיח לך שאינך לבד.
ויתר על כן, כמה תחזק הידיעה הברורה על מי שברא אלה וכל הברואים גם יחד, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, הוא כל יכול. הן לא קצרה יד ה' מהושיע, לכל אחד ואחד די מחסורו...
זה ידריך אותך בתפקידך עלי אדמות, למה באת לעולם. ואז תיקח את הגמרא לידך ותעסוק בתורת ה'. א הימל איז דא? א גמרא איז דא?
ואמנם ידוע שהרה"ק מקאצק, אמר שאת ההתעוררות שלו לעבודת ה', לקח מתוך פסוק "שאו מרום עיניכם" [שם משמואל בראשית תער"ב ויעו"ש מש"כ בשם האבני נזר זי"ע].
*
שאו מרום עיניכם! כמובן שלא די הבטה והצצה בעלמא. חייבים להמשיך, להעמיק את המבט בקריאה חודרת פנימה: "מי ברא אלה?!". ישעיהו הנביא בתוקף תפקידו כמנחם עַמו, פקד עלינו את הדבר: ישעיהו הנביא מראה על הרקיע ומחזק את בני ישראל בעומק גלותם: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמה שייך להעשיר בהם את הרוח מתוך התבוננות בעולמו של הקב"ה.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. הוא יתברך בורא הכל, הוא המהווה המשפיע והמחדש, הוא המפריח והמצמיח. ואתה מחייה את כולם... כמה שייך להתחזק בידיעה ברורה זו תמיד שהוא הבורא הוא היוצר ובידו הכל. המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית. הוא עושה שמים וארץ, הוא מכסה שמים בעבים ומכין לארץ מטר והכל לטובה... ר' ישראל! הכל לטובה!
זאת ועוד, הגבהת המבט לשמים תזכיר נבואה נוספת: "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".
*
ר' ישראל! הבה נתבשם יחד על מאמר חכימא דיהודאי, הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, על הפסוק לעושה השמים ב"תבונה" כי לעולם חסדו... הרבי ר' בונם תמה על פשוטו של מקרא זה. מה הרבותא בכך שהקב"ה עשה את השמים בתבונה? וכי איך שייך אחרת? ולמשל-הדיוט בעולמנו, האם יבוא מישהו לשבח את החייט, שתופר את הבגד במחט..? אלא במה יתפור אותו?
וכך פירש זאת: הקב"ה הכניס כח מיוחד בבריאת השמים שעל ידם יכול האדם להבין מי ברא אותם. לעושה השמים "בתבונה", כי לעולם חסדו... חסד עולם עשה הקב"ה עם הבריות קרוצי החומר, שיבינו מתוך בריאת השמים שיש מנהיג לבירה ו"לשעֵר מערכת אלקותו יתברך במרום"... [אהבת דוד להרה"ק ר' דוד מקאצק זי"ע].
ואמנם הביאו הפוסקים בטעם ההלכה לעשות חלונות בבית הכנסת, שלעת הצורך "ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה" [מג"א סי' צ' סק"ד ומ"ב שם]. כך יקיים האדם: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
*
הלא ידעת מה שאמרו חז"ל [תקו"ז מ"ט] שראשי התיבות של "שמ"ע" הם: "שאו מרום עיניכם". מה נפלאו דברי רבינו בחיי ב"כד הקמח" שלו. - שלכן ניתנה לנו מצוות קריאת שחרית וערבית, עם נץ החמה ובצאת הכוכבים, להורות שיש אדון שליט על מאורות הרקיע בפרט ועל כל המעשים בכלל, וראוי לייחד את שמו בזמנים אלה... [ערך יחוד השם].
בספר קב הישר הביא מנהג אנשי מעשה: "וטוב לאדם להסתכל בשמים כדי לראות מעשי ה' יתברך... וכן נוהגין אנשי מעשה להסתכל בשמים בשעת יציאת הכוכבים כשמתחילין להאיר אומרים "מה רבו מעשיך ה"' וגו' ובפרט כשמתחיל החמה להאיר, אזי צריך האדם להסתכל לשמים, בצאת השמש בגבורתו... [פ"ב].
בשם האר"י הקדוש מובא שטוב לדור בבית שיש בו חלונות להסתכל תמיד על השמים ובפרט אם יביט בנפלאותיו יתברך במעשה שמים וארץ כמו שאמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך... והוא מַחכים לאדם ונותן בו יראה וקדושה... [מקדש מעט תהילים ח'].
בתקופה מסוימת בימי הצאר הצורר הרוסי, כשגזרה מלכות הרשעה על היהודים לחבוש כובע עם מצחיה גדולה [דאשיק בלע"ז], היו כאלה, שהפכו את המצחיה לאחורי הראש. הם לא רצו להסתיר את השמים, למנוע את ה"שאו מרום עיניכם". היפך כוונת מלכות הזדון...
*
וכך כתב בעל החרדים: "ראוי לישא עינינו תמיד למרום, דכתיב דלו עיני למרום" [פ' ס"ו]
ה'שפת אמת' כתב "וכל איש ישראל כפי מה שנושא עיניו לשמים כדכתיב שאו מרום עיניכם, כמו כן מתגלה לו מי ברא אלה. ולזה מיוחדים בני ישראל. [לך לך תרנ"ב] והוא היה אומר: "וכפי שמירת העינים וההסתכלות מהגשמיות. כך יכולין להסתכל ברוחניות". [ויקהל תרנ"ד]. הוי! "ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עוזו בגבהי מרומים. הוא אלקינו אין עוד. אמת מלכנו אפס זולתו - - - ".
*
חסיד ותיק חי בעיר מגורי בשם הרה"ח ר' מנדל אהרונוב זצ"ל. ממנו שמעתי דברים על הענין של "שאו מרום עיניכם" בצורה של סיפור נלבב. מכיון שעלה חסיד זה בזכרון, אקדים לספר בשבחו. גבר בגוברין היה ר' מנדל, מחסידי חב"ד שנאבקו על קוצו של יו"ד ביהדותם, בפרט בגולת רוסיה האיומה.
איש צורה היה, ישר ונאמן, אמיץ לב ובעל עינים חודרות. חיוך פיקח וחריף האיר מדי פעם את פניו. נחוש בדעתו היה וכך ביטל במחי יד את הבלי העולם וחיצוניותו. בכל מקום ומצב שהיה בו, חי באמונה לוהטת ודיקדק בקלה כבחמורה בגבורת נפש. עם היותו סופר סת"ם, גם עסק למחייתו במכירת מצות מצוה וארבעה מינים.
גם בשעת 'משא ומתן' היה ביתו של ר' מנדל אפוף יראת שמים ויראת חטא. כשקונים מצות לפסח בבית יהודי מיוחד ומשומר בזהירות, יש לכך משמעות אחרת. אימת "משהו חמץ" התנוססה באויר... [בכלל, חן מיוחד יש לקניית מצות מצוה במקום מיוחד לכך. כך היה נהוג בדורות הקודמים, מתוך כבוד וחשיבות למצוה.].
נקי כפיים ובר לבב... כשעברתי לגור בטורונטו נכנסתי אל ר' מנדל לבחור ולקנות אתרוג. הוא ערך לי את החשבון המדויק, שלמתי לו בהמחאה [צ'יק] ו'עיגלתי' אז את הסכום בתוספת כל שהיא. כשהסתכל החסיד על מה שרשמתי, הרצינו פניו וקרע את השטר על אתר לגזרים, בסלידה עזה. "לא מגיע לי אף פרוטה יותר!" אמר. תגובה טבעית היתה זו כאילו נכוה ברותחין, בחשש ממון שאינו שלו...
פעם בקשתי ממנו שיוציא לי קופסאות נוספות של אתרוגים לבחירה. הוא התנה עמי אז תנאי אחד, שאבחון את נכדו בתלמודו. אם אסכים לכך, אז ימלא את בקשתי...
*
סיפר לי אחד ממכריו, שפעם ראה אותו כשפניו קורנות משמחה עצומה, כאילו חיתן ילד בו ביום. כששאל אותו "לשמחה מה זו עושה", אמר לו ר' מנדל, שנתן היום מזוזה למגיה לבדוק אותה לפני המכירה. המגיה מצא שם טעות והמזוזה טעונה גניזה...
"ובכן ר' מנדל?" שאל האיש. "זה הטעם לשמחתך"? הרי בדרך כלל אדם מאוכזב מזה ומצטער על הזמן והיגיעה לריק. "מה אתה סח?" אמר ר' מנדל בשמחה גוברת. "אתה יודע ממה ניצלתי כעת? חלילה וחלילה אם הייתי מוכר את המזוזה...". הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
*
ועם זאת היה ר' מנדל גם 'מסַפר' נפלא. חן הוצק בשפתותיו. הוא היה מתאר 'עובדא' חסידית בדייקנות חדה ועריבה, בגוונים חיים וקיימים, עד שביצבצה מתוכם פנימיות הענין... את הסיפור הבא שמעתי מר' מנדל, בעת נסיעה יחד במכונית.
וכך סיפר: אל אדמו"ר המהר"ש [בן ה'צמח צדק'] זי"ע, הגיע פעם חסיד לראש השנה, איש פשוט בשם ר' רפאל. הוא התפרנס כסוכן [קומיסיונר] וכך נסע והעביר סחורות מעיר לעיר. פעם הגיע ר' רפאל אל הרבי עם קבוצת חסידים הגיע ובראשם חסיד בעל מדרגה ומופלג בקדושה, בשם רבי מרדכי יואל דוכמאן זצ"ל מעיר הומיל [שהיה עוד מה"יושבים" והלומדים אצל ה'צמח צדק'].
ביום אחד מעשרת ימי תשובה נכנס ר' רפאל אל אדמו"ר מהר"ש וב"קוויטל" שלו הזכיר את פרנסתו ואת נסיעותיו בעגלת הסחורות ממקום למקום... הרבי ברך אותו בשפע ברכה וסיים אז במלים ספורות ומתומצתות. "הרי אתה יכול לקיים תמיד שאו מרום עיניכם... "שמע" זה "ישראל"... קאנסט כסדר מקיים זיין שאו מרום עיניכם. שמע איז ישראל...
*
בצאתו מן הקודש, פנה ר' רפאל אל הגדול שבחבורה, החסיד ר' מרדכי יואל, שיבאר לו את פשר המילים ששמע מפי הרבי. ור' מרדכי יואל הסביר לו את הדברים לאשורם. הוא לימדו את נבואת "שאו מרום עיניכם", ושהם ראשי התיבות של שמ"ע; את מנהג קביעת החלונות הגדולים בבתי הכנסת, את הסגולה ליראת שמים בהסתכלות על הרקיע הדומה לכסא הכבוד. ואז ביאר לו את כוונת הרבי. "אתה נמצא תדיר בדרכים, ואם כן, בידך לקיים תמיד, "שאו מרום עיניכם"... מחלון העגלה תמיד שייך לראות השמים ולהתבונן מי ברא אותם ואת צבאם.
ומתוך כך הבהיר ר' מרדכי יואל את דברי רבו -"שמע" זה "ישראל"-. שם ישראל" הוא בדרגה גבוהה יותר משם "יעקב". מתוך "שמע", כשמקיימים "שאו מרום עיניכם" נמצאים בדרגת "ישראל" המרוממת. "שמע" איז "ישראל"...
ואמנם כן. נשיאת עינים למרום וידיעת מי ברא אלה, מביאה לידי עול מלכות שמים, לידי יראה והכנעה, לידי עדות ברורה על כל מעשי ה', וכל זה נכלל ב"שמע ישראל"... שמ"ע ראשי תיבות: שאו מרום עיניכם...
*
אין לשער כמה פעלו המלים על חסיד פשוט זה כל ימיו... אור נדלק בלבו של ר' רפאל ה'קומיסיונר' מהומיל. מאז נשתנה מהלך חייו בטעם העליון. בלב ונפש התקשר לאותן המלים וחי בהם לאורך ימיו ושנותיו. בחיות ובלהט חזר וסיפר את החוויה הנפשית העילאית בחצר הקודש, הסברו של החסיד הנשגב ואיך שפעלו עליו הדברים בפועל.
במשך ששים השנים הבאות, כל פעם שאמר ר' רפאל את הפסוק "שמע ישראל" נזכר בדברי הרבי ש"שמע" הוא ישראל" וזה מעלהו לדרגה הגבוהה יותר. בנסיעותיו מילא רצון רבו וכך התקשר עם מה שלמעלה ממנו. כמו כן השתדל להתגורר בדירה בעלת חלונות גדולים ולקבוע מקום ישיבתו ליד החלון; לקיים מה שנאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". לימים התעשר ר' רפאל והתיישב בעיר לודז' ונהיה מגדולי הסוחרים שם. עם זאת חי ונשם את "שאו עיניכם" ואת ה"שמע זה ישראל" אף בהיותו בן תשעים.
*
שוב מצאתי את הסיפור הנלבב הזה, בזכרונות האדמו"ר מהריי"ץ זי"ע ]ליקוטי דיבורים" ח"ג ע' 900] שהכיר את האיש היטב. מרגשים מאד דבריו בסיום הסיפור. "אודה ולא אבוש שבהסתכלי על הקומיסיונר הפשוט מהומיל, ר' פסח ב"ר ישראל; בראותי את פני הדרת הזקנה שלו, העדינות השפוכה עליו ותמימות ההתקשרות לאימרתו של הרבי שלו. קנאתי ביהודי תמים כזה, מבלי הבט על פשטותו בידיעת התורה, ראוי לקבל ברכה ממנו, שכן ברכתו היא בודאי חשובה למעלה...".
*
שאו מרום עיניכם! כשנעיין בנבואת ישעיהו שם [פרק מ'], נראה בהמשך הפסוקים [אחרי "שאו מרום עיניכם"], איך שיהודי בגלותו יכול להתחזק בנפלאות הבורא בכלל. וכך מוכיח הנביא: למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'?... הלוא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו!!!".
ופירשו זאת רש"י והרד"ק: אל תתייאש בן הגלות ואל יעלו על לבך מחשבות כאלה ח"ו. התבונן על הבריאה איך שהכל, מקצה השמים עד קצה השמים, פועל במלוא המעוף, בשלימות ההשגחה העליונה ובפיקודו יתברך, ללא הפסק ממש. אין חקר לתבונתו. ומתוך כך תבין שגם לאורך הגלות ומאורעותיה, יש הסבר ותכלית. וברצות ה' "הנותן ליעף כח ולאין אונים עָצמה ירבה", כשיבוא הזמן תתחדשו כולכם לעת הגאולה בב"א. וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים...
במקום אחד פירש ה'שפת אמת" זי"ע. "שאו מרום עיניכם -להרים ההסתכלות". [ויקהל תרנ"ד] בשתי מלים אלה גנוזה השקפת עולם שלימה. העכערן דעם בליק. לרומם את המבט...
*
ערב שבת קודש... עדיין הנני יושב על מקומי וכותב מול התריס הפתוח. מול החלון צומחים עצים ומעליהם פרושֹים השמים, מול שמי אין סוף... עוד שעות מספר נזכה להופעת שבת קודש ושמים חדשים של שבת. מחר נזכה לומר בציבור: "השמים מספרים כבוד קֵל ומעשה ידיו מגיד הרקיע...
אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם! הבה נלמד את דברי רש"י הקדוש ונרגיש קימעא את אש הקודש הבוקעת מדבריו: "אינם מדברים עם הבריות, אלא מתוך שבכל הארץ יצא קַום ומאירים לבריות, מתוך כך מספרים הבריות כבוד קֵל ומודים ומברכין על המאורות". וכך מפרש הוא בלשונו הזהב את המקרא הבא: "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת... מעשה בראשית מתחדש מיום אל יום. לערב חמה שוקעת וזורחת לבוקר, ומתוך כך יביעו הבריות אמרי שבח, על ידי הימים והלילות שֶׁמוֹרים את הבריות לקלס ולהודות...".
מעשי בראשית המתחדשים בכל יום, מאורות הרקיע המשמשים לפניו במרום, הזריחה והשקיעה מעוררים את הלב לשבח והודאה ליוצר הכל, מבדיל בין יום ובין לילה. ה' צב-אות שמו!
השמים מספרים... "סיפור" יש כאן על כבוד שמים, על כבוד קֵל שהוא השֵם המורה על חסדי הקב"ה, "חסד קֵל כל היום". בכל מקום שתהיה אתה יכול להרים את עיניך לשמים ולקלוט את הסיפור; על בריאתם "כי הוא צוה ונבראו" [ספורנו]. הרד"ק מבאר שכבוד הבורא יתברך נראה וניכר מתוך מהלכם המסודר והמדויק.
*
נחזור נא על תשובת הרבי מקאצק לאותו חסיד בודד: "שמים יש שם...?". בכל מקום בעולם, אפשר לראות בו את השמים, ולקיים "שאו מרום עיניכם", ומתוך כך לייחד את הלב להאמין ביושב מרום, לדבק את המחשבה בשוכן שמים ברוך הוא. ומתוך ראייה זו שייך ללמוד את סיפורם, וכך לשבח, להודות ולברך. הלא זהו הוא ייעודו ותכלית בריאתו של יהודי. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
שמים יש שם? גמרא יש שם? עומק שתי קריאות אלה של הרבי מקאצק, נרמז במזמור "השמים מספרים" שמתחיל במאורות הרקיע ומשם עובר אל אור התורה הקדושה. "תורת ה' תמימה" וכפי שביארו זאת רבותינו הראשונים: " והזכיר אחריו תורת ה' תמימה, להודיענו שעדיין יש אור גדול למעלה מן השמש - הוא התורה - - [כד הקמח ערך נר חנוכה, וע' כל בו ואבודרהם ולכך נסדרה ברכת אהבה רבה על התורה, אחרי ברכת המאורות]. ובכן, אף ה"שרף" התחיל בשמים וצבאם והמשיך בגמרא - - - א הימל איז דא? א גמרא איז דא? אף הוא קבע את הסדר כן, הרקיע ואורו ואחר כך התורה...
משפט הבזק של ה"שרף" שצירף את השמים ואת הגמרא, מוסיף לרמז על "יום הששי ויכולו השמים" שהבריאה נגמרה ביום הששי בסיון, עם קבלת התורה. [רש"י ברא' א' ל"א]. אף על הפסוק: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא "אלה" אמרו חז"ל: שהשמים עומדים בזכות: "אלה" העדות החוקים והמשפטים... [תנחומא ויקהל ד'].
*
כי אראה שמיך... ראוי לרשום כאן את שיחת קדשו של כ"ק מרן הבית ישראל זי"ע פעם באישון לילה בשעת הליכה. 'טיוליו' הליליים האלה ספוגי רזים היו. כי אראה שמיך... חסידים הזכירו בסילודין 'טיול' אחד של ה"בית ישראל" , מלא סערת נפש ודבקות עילאית. הוא הזכיר אז את הפסוק "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" [תהילים ח'] וחזר על דברי הרד"ק שם, שדוד המלך לא הזכיר אז את השמש, מפני שאמר זאת בלילה... אז היה "מסתכל בירח וכוכבים ומבין בנפלאות הבורא...".
ה'בית ישראל' צירף לזה את דברי הגמרא [ברכות ג':] "כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה".
"יתכן" אמר הרבי בלהט, שמיד עם קימתו של מלך ישראל בחצות הלילה "האט אים געכאפט א ברען" אחזה בו התלהבות ואז הסתכל על הירח והכוכבים ואמר שירה בחשכת הלילה... את הדברים השמיע הרבי בהתלהבות רבה ובסערת רוח. לאחר רגע של דממה הוסיף ואמר: "ס'איז נישט קיין קלייניקייט. לאו מילתא זוטרתא היא, הלא כך יצא לנו ספר תהילים...". [פאר ישראל ח"א ע' קצ"ב].
*
א הימל איז דא? א גמרא איז דא? ובכן, ר' ישראל, מתוך התעוררות ההקדמות, המבואות וסיפורי הצדיקים והחסידים, נפתח נא מסכת ראש השנה ונלמד יחד את המשנה בדף כ"ט. ביתר שאת וביתר עז, בניגון הגמרא: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים...
ההסתכלות כלפי מעלה מביאה את היהודי שיהיה מכוון לבו לשמים. [מהר"ל גו"א במדבר כ"א ח']. בהרמת ידיו של משה רבינו ע"ה שהיו כפיו פרושות השמימה, היתה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים [תוספות יום טוב ומהרש"א].
שאו מרום עיניכם... בהסתכלות כלפי מעלה משתעבד הלב לשמים... ובו זמנית משתחרר האדם מכל המסתיר והמאפיל, המעיק והמעיב, המרפה והמחליש, המחטיא והמרחיק. כשהיו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים. היו מתגברים, מתגברים במלחמה נגד כוחות הרע ומנצחים גם את הקרב הרוחני...
וגבר ישראל... זה נאמר במלחמת עמלק ברפידים, ממש לפני מעמד הר סיני. יתכן שאף בזה היתה הכנה לקבלת התורה. הכנה בהסתכלות כלפי מעלה. הר סיני היה הנמוך בהרים כרמז לענווה ובכל זאת התקיים הכל על ההר... יהודי חייב להתרגל להרים את המבט לשמים...
*
לא אוכל לשכוח את הביקור אצל יהודי נלבב במונטריאל, אשתקד לפני חג השבועות, יהודי חי באמונתו ומתחזק בה תדיר. היה זה אחרי תקופה קשה מאד בחייו. הוא סיפר על שהותו בביה"ח במשך זמן ממושך. דברי האמונה זרמו ממנו בלהט גובר. לפעמים פרץ בבכי, בדמעות של התקשרות כלפי מעלה. במשך תקופת האישפוז הקשה ההיא, התחבר כלפי מעלה יותר ויותר.
"היכן הייתי כל השנים?" שאל היהודי את עצמו בקול. איך הסתירו חומות הטירדה את אור הנצח? את ה"אין עוד מלבדו?". "בחדשים אלה בהם הייתי בודד במשך הרבה שעות ביום, למדתי היטב איך להתייחד עם הבורא יתברך ולדבר אליו בכל עת, בשפה פשוטה משלי, בכל אשר עמי. וכך התחלתי להרגיש יותר ויותר נוכחות עליונה. "עמי אנכי בצרה" כפשוטו.". יותר ויותר הרגיש שאיננו בודד, שנמצא אצלו אב רחום ומסעדו בחליו. שכינה למעלה ממראשותיו...
ברן יחד כוכבי בוקר... "מחלון חדרי הנשקף לחצר ביה"ח, הבטתי ממושכות אל עולמו של הקב"ה ולא הפסקתי מלהתפעל מבריאת שמים וארץ. השעות הארוכות על משכבי קישרו וחיברו אותי יותר ויותר אל היושב ממרום ברוך הוא, השומע תמיד לשיחתי ולתפילתי. שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו. התחלתי לחוש זאת יותר ויותר במציאות חדה וברורה...".
"התבוננתי יום יום במשך שעה ארוכה על פלאי הבריאה שהשתקפו בעד החלון.. ראיתי את השמש המאירה ביום ואת הירח והכוכבים בלילה. ראיתי את האילן הקפוא בחורף ואת לבלובו המרענן באביב. הענפים התמלאו בעלים ולבי התמלא שירה והודאה לקֵל חי וקיים"...
היהודי הנלבב כשדיבר על מצבו העלוב בשעתו, הצהיר בתוקף הדעת : "להתמרמר? להתעצב? חס ושלום!!!". את זאת איננו מעלה על הדעת. הוי! מה שגבו פשוטיך ישראל. מי ישוה לך ומי יערך לך, יהודי שנשרש באמונת תום מבית אבא ואמא, יהודים יקרים תמימי דרך, שרידי חרב ועטופי קירבת אלקים בכל דרכיהם...
*
ידועים דברי בעל "חובות הלבבות", על חובת האדם להתבונן בבריאה המבוססת בעיקר על פסוקי "שאו מרום עיניכם" ו"כי אראה שמיך". על זה חיבר "שער" מיוחד בספרו: שער הבחינה, בו מוכיח המחבר הגדול מתוך המקרא ומתוך דברי חז"ל, את חובת האדם להכיר את חכמת הבורא בבריאה; את גבורתו; את הסדר המדוייק; את הקֶצב והאיזון הנראים בבירור, אף בנברא היותר קטן בעולמו של הקב"ה; התיאום והמיזוג הנפלא שבין כל חלקי הבריאה.
ובבואו לעורר אותנו לקיום חובתינו זו, מתחיל בעל 'חובות הלבבות' לתאר לפנינו את הבריאה כולה בצבעים נפלאים ומרהיבים; את המציאות המחויבת שמאמר האלוקים הנצחי מחיה ומקיים בכל רגע ורגע את השמים, את הארץ ואת כל תולדותיהם; את החכמה האלוקית הנגולה לנגד עינינו בחלקי ה"חי" וה"צומח" של הבריאה; הימים וכל אשר בהם, גבולם ותחומם. ומה עוד בנוגע לבריאת האדם עצמו. מה אדיר החסד העליון, חסד בלתי מוגבל של הבורא, שממנו נהנה האדם בכל רגע ורגע, ועל כל נשימה ונשימה. מה נפלא המיזוג הקיים בין הגוף והנשמה, בין איברי הגוף אל כוחות הנפש. אין לשער ולספור את רבבות אלפי הפרטים המתואמים בין פעולות הגוף, אף בתינוק בן יומו, בן רגעו...
והלא כך קבע הרמב"ם [פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב] בלשון זהב ורשפי אש גם יחד..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לקֵל חי..."
*
בלכתנו בדרך, אנא נתרכז ונתבונן מדי פעם עמוקות מסביב בכל הנברא. נעצור לרגע ונסתכל גם על הדשא, על האילנות, ועל עצי הפרי בפרט, וחשוב נא בהתפעלות הלב על מאמר "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו". אה! כמה מתרוננת הנפש למראה עץ פרי נחמד למראה וטוב למאכל, מתנת עליון הנושאת פירות מדי שנה, והכל מתוך זריעת גרעין אחד!!!
*
חכם ומקובל תימני היה גר בעיר רעננה והסתיר את עצמו תחת מעטה עבודתו כגַנָן... מארי סעדיה בן-אור [דוראני] קראו לו. אף בשעה שעיבד את אדמת הקודש בארץ ישראל לא הפסיק מלחדש חידושי תורה בנגלה ונסתר. כמדומני שהגאון הצדיק הידוע, רבי יצחק הוברמן זצ"ל רבה של רעננה, שהיה מ'יודעי ח"ן' אמר עליו גדולות בשעתו..
רבי סעדיה חיבר פירוש על תהילים בשם "טיפי שמן". לשונו שוטפת כמעיין זך, מלאה כיסופין ואהבת ד'. במזמור קל"ט על המקרא "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד" משתפכת נפשו על הבחנת האדם בנפלאות הבורא יתברך. בדוגמה שהביא לכך, מוסיף הוא ביאור נחמד על "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים". לחיבת הדברים ארשום לך כמה מדבריו מלאי החן כל כך ...
"נפלאים מעשיך... רומז על הבריאה שברא אלקי העולם, כי בחכמתו הנפלאה הפליא לברוא את הבריאה האלקית, המעודנת בחן ביופי ובטוב טעם, בדעת, באצילות ובנועם, בעושר העצום הגנוז בה, בחכמה הנפלאה האצורה במכמניה, באוצרותיה הטבעיים, ביופי הבריאה סביבות היקום, השדה והיער, הנוף המרהיב, הסלע וההר, האילן והנִיר, הפרי והפרח, הזריחה והשקיעה... בזכות התורה הקדושה..."
"ויש לך לדעת אחי יקירי, כי ההתבוננות בטבע מביאה לפיתוח הרגש בלב ובנפש, הכשרה עמוקה לעליית קודש... והדברים נוגעים לכל אחד ואחד. אין ספר חינוך לילדים יותר מהבריאה האלקית עצמה, על כל גווניה ופלאיה, סדריה ומערכותיה, מפעלות אלקים חיים...".
"כשאדם עומד ממטתו יחשוב בלבו את הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה [ישעי' מ"א] ויתבונן בגדולת מעשי ה' ואז יתמלא יראה ותכנס בלבו אהבת הקֵל ורוממותו האין סופית...וטוב לו לאדם לדור בבית שיש בו חלונות פתוחים נגד הרקיע, כדי שתמיד יגביה עיניו לשמים ויביט בנפלאותיו יתברך בבריאת שמים וארץ".
"והא לך חידוש אחד בנפלאות הבריאה. הנה הקב"ה ברא את השמש להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כי בד בבד נבראה עם השמש שכבה מיוחדת, לסנן את קרני השמש כדי שתחמם ותאיר לארץ בכמות מדויקת (להגן על הבריות) ...". עד כאן לשונו.
*
מאָרי סעדיה זצ"ל גדל בכפר "חרף אלהייגה" שבדרום תימן. שם התחנך "גנן" קדוש זה, לראות את נפלאות הבורא. הכפר שוכן במעלה ההר. שפע של צמחים מכסה את הסביבה ומעין זך מפכה בהר. ואמנם, המקום תואם את דבריו: "הנוף המרהיב, הסלע וההר, האילן והניר, הפרי והפרח"... שם חזה הילד מפעלות אלקים מנעוריו, התבונן בהן וגדל עד מאוד... נפש הנער השגיבה פלאים בידיעת ה' מתוך התבוננות בבריאה.
*
נקודה נפלאה ומדהימה ראיתי בדברי מרנא החתם סופר זי"ע. הוא פותח לנו שערים נרחבים באמונה ובהכרת נפלאות הבורא. בתוקף הבהירות ראה קדוש ישראל זה, את כל הנעשה תדיר ב"דרך הטבע", שהם נסים גדולים ועצומים מאד, לפחות כמו קריעת ים סוף וירידת המן.
והנני מעתיק את לשון קדשו של ענק דורות זה: "מי פתי לא יתעורר בזורע זרע באדמה ויציץ ממנו ציץ ירוק, ושוב פרח בו פֶּרח אדום או לבן, ושוב יגמול ממנו פרי פלוני, איך נעשה זה? וכי אין זה נס כקריעת ים סוף...?".
*
והחתם סופר ממשיך לבאר ואומר, כי תכלית השינויים שבבריאה, כלומר הנפלאות האלה חוץ לדרך הטבע, באו להוכיח, על כל פרטי הטבע הרבים והנפלאים עוד יותר, שכולם מעשי אלקים המה. והכל מונהג בידי הקב"ה לבדו. דווקא השינוי מגַלה ומוכיח על השאר, שיש מנהיג לבירה, שהוא מניע את הכל ובכוחו לעצור ולשנות את הטבע...
"כשהקב"ה משנה הטבע, כגון קורע הים שעה אחת וממטיר לחם מן השמים ומוציא מים מצור החלמיש; אף על פי שכל אלו המה כטפה מן הים נגד חידושי מעשי בראשית שבכל יום ויום, מכל מקום ישפוט כל בר דעת מזה, שאין הטבע נוהג כן בעצמו, שאם כן לא יכול להשתנות...".
מה נפלאו דבריו! השינוי לשעה שלא כדרך הטבע, מגלה ומוכיח על חסד ה' התמידי, הנצחי... דווקא מתוך השינוי הזה, מתבררת בעליל הנהגת הקב"ה הבלעדית והנצחית בעולמו, שהוא היוצר והוא הבורא עושה ניסים ונפלאות בכל יום. ובזה מתפרשים הנסים שבהלל הגדול... "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו", כלומר על ידי שלפי שעה משתנה הטבע – ומתוך כך מתברר: כי לעולם חסדו. [תורת משה יום א' דפסח ובמהדורות האחרונות, בשה"ג].
ובתמצית, בא זה ולימד על זה. דברים שאנחנו רגילים לראותם "כדרך הטבע" הם באמת הנסים הכי גדולים. והדברים הנפלאים "שלא כדרך הטבע", אין תפקידם אלא להוכיח, שהכל מעשי ה' הם, שכן מי שהוא הבורא והמנהיג, יש בידו לשנות את הדברים כרצונו יתברך...
*
בימי מלחמת העולם הראשונה סיפר יהודי ישיש בן העיר בוקרסט, שפעם אחת שהה עם הגאון המלבי"ם [שהיה בשעתו רב העיר שם] בבית מלון. הוא הבחין שבכל יום יורד הגאון במדרגות מן הגג, בהתרגשות גדולה כשפניו זוהרות. כששאל את הרב לפשר הדבר, ביקש ממנו: "תבוא נא לכאן מחר, בשעה מוקדמת יותר". למחר עלה עמו הרב מלבים על הגג, הראהו את זריחת החמה ואמר לו: "ראה! איך הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". דבר זה הביאו לידי התרגשות עצומה יום יום.
*
אמרו עליו על ה'חזון איש' זצוק"ל, שבשעה שהתבונן במראה פֶּרַח, התפעל והתרגש עד כדי קרוב להתעלפות. מכיון שסבל מחולשת הלב הוכרח להפסיק מפני הסכנה... גאון וצדיק זה ראה את כח הפועל בנפעל. הוא הבחין היטב בכח האלקי, היוצר, המהווה, המחיה והמצמיח. והוא חש כל זאת בעומק ובעוצמה. פנימיותו נפעמה ונזדעזע מהדר גאונו יתברך, עד כדי "ויפג לבו"... מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל שהיה מבאי ביתו של ה'חזון איש, הפליא דבר זה תדיר...
יתכן שהתפעלותו היתירה מן הפרח, נבעה גם מתוך מה שנוכח בעוצמת ההטבה של הקב"ה לבריותיו. תוספת ויתרון היופי במתנות אלקים, מראה על האהבה היתירה של הקב"ה לברואיו. הלא כך הוא נוסח הברכה על ראיית האילנות הפורחים והמלבלבים: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". להנות בהם בני אדם! הרי 'מדרך הטוב להיטיב'!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
"כי שימחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן"
מתוך עדות והכרה: "מי ברא אלה"...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
שאו מרום עיניכם...!!!
צו התחזקות של ישעיהו הנביא
כפר נידח, השמים והגמרא...
חסיד פשוט והתקשרותו למלים ספורות...
לר' ישראל יקירי שליט"א
שעת בוקר מוקדמת של ערב שבת קודש. התכוננתי לכתוב אליך. משום מה עדיין הייתי אפוף כובד, עייפות, טירדת נפש וקיהות מחשבה. לא מצאתי נושא ראוי להרחיב עליו ולשעשע בו לב ידיד. הרגשתי חובה כלפיך ולא היה בידי ליישם זאת. הוי! במה מדליקין...? איך מניעים ומתניעים את הרצון, את הפעולה? היו אלה רגעים של 'קטנות דמוחין', סתומים וחתומים. אין השראה ואין מלים.
שערי סייעתא דשמיא... פתחתי את התריסים ונסיתי לרומם את המבט. מול החלון ראיתי עצים צומחים ועולים ומעליהם פרושֹים השמים, שמי אין סוף... חשבתי אז שסימן מן השמים הוא, לכתוב דווקא על הנושא הזה של התבוננות בנפלאות הבורא. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
במראה הגדול זה, צריך יהודי להתחזק תדיר. מבט זה כראוי בוקע חומות ומוציא מן הצמצום ומן הקַטנות; מן המיצר אל המרחב. מבט זה יפתח לפנינו אפיקים אדירים, מעוררים ומעודדים. יקירי! אין הדבר דורש מאמץ מיוחד. רק צריך להרים את העינים להסתכל כלפי מעלה ולחשוב. צו הנביא ישעיהו הוא מפי הגבורה. מצוות עשה מדברי קבלה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". [ישעי' מ' כ"ו]. "וראו" היינו ראיית השכל [רד"ק שם]. התבוננות והכרה.
*
נזכרתי בסיפור מאלף מאד. יהודי שהיה גר לבד בכפר, פנה פעם אל הרה"ק מקאצק זי"ע, ותינה על בדידותו המעיקה עליו. ענה לו הרבי במלים נוקבות: "גם אברהם אבינו היה בודד! שמים יש שם? גמרא יש שם?"...
א הימל איז דא? שמים יש שם? במלים אלה טמון עולם מלא של גילויי אמונה והתחזקות בה'. אתה יושב בכפר לבד, אין לך חבר ומודע, אין לך עם מי ללמוד ולשוחח. ובכל זאת שא עיניך השמימה. זה יקשר אותך עם מה שלמעלה ממך, הבורא יתברך שמו, זה ייחד את לבך עם מי שאמר והיה העולם, זה ילמד אותך אמת ואמונה והשגחה פרטית; זה יפיג לך את הבדידות, זה יוכיח לך שאינך לבד.
ויתר על כן, כמה תחזק הידיעה הברורה על מי שברא אלה וכל הברואים גם יחד, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, הוא כל יכול. הן לא קצרה יד ה' מהושיע, לכל אחד ואחד די מחסורו...
זה ידריך אותך בתפקידך עלי אדמות, למה באת לעולם. ואז תיקח את הגמרא לידך ותעסוק בתורת ה'. א הימל איז דא? א גמרא איז דא?
ואמנם ידוע שהרה"ק מקאצק, אמר שאת ההתעוררות שלו לעבודת ה', לקח מתוך פסוק "שאו מרום עיניכם" [שם משמואל בראשית תער"ב ויעו"ש מש"כ בשם האבני נזר זי"ע].
*
שאו מרום עיניכם! כמובן שלא די הבטה והצצה בעלמא. חייבים להמשיך, להעמיק את המבט בקריאה חודרת פנימה: "מי ברא אלה?!". ישעיהו הנביא בתוקף תפקידו כמנחם עַמו, פקד עלינו את הדבר: ישעיהו הנביא מראה על הרקיע ומחזק את בני ישראל בעומק גלותם: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כמה שייך להעשיר בהם את הרוח מתוך התבוננות בעולמו של הקב"ה.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. הוא יתברך בורא הכל, הוא המהווה המשפיע והמחדש, הוא המפריח והמצמיח. ואתה מחייה את כולם... כמה שייך להתחזק בידיעה ברורה זו תמיד שהוא הבורא הוא היוצר ובידו הכל. המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית. הוא עושה שמים וארץ, הוא מכסה שמים בעבים ומכין לארץ מטר והכל לטובה... ר' ישראל! הכל לטובה!
זאת ועוד, הגבהת המבט לשמים תזכיר נבואה נוספת: "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".
*
ר' ישראל! הבה נתבשם יחד על מאמר חכימא דיהודאי, הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, על הפסוק לעושה השמים ב"תבונה" כי לעולם חסדו... הרבי ר' בונם תמה על פשוטו של מקרא זה. מה הרבותא בכך שהקב"ה עשה את השמים בתבונה? וכי איך שייך אחרת? ולמשל-הדיוט בעולמנו, האם יבוא מישהו לשבח את החייט, שתופר את הבגד במחט..? אלא במה יתפור אותו?
וכך פירש זאת: הקב"ה הכניס כח מיוחד בבריאת השמים שעל ידם יכול האדם להבין מי ברא אותם. לעושה השמים "בתבונה", כי לעולם חסדו... חסד עולם עשה הקב"ה עם הבריות קרוצי החומר, שיבינו מתוך בריאת השמים שיש מנהיג לבירה ו"לשעֵר מערכת אלקותו יתברך במרום"... [אהבת דוד להרה"ק ר' דוד מקאצק זי"ע].
ואמנם הביאו הפוסקים בטעם ההלכה לעשות חלונות בבית הכנסת, שלעת הצורך "ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה" [מג"א סי' צ' סק"ד ומ"ב שם]. כך יקיים האדם: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
*
הלא ידעת מה שאמרו חז"ל [תקו"ז מ"ט] שראשי התיבות של "שמ"ע" הם: "שאו מרום עיניכם". מה נפלאו דברי רבינו בחיי ב"כד הקמח" שלו. - שלכן ניתנה לנו מצוות קריאת שחרית וערבית, עם נץ החמה ובצאת הכוכבים, להורות שיש אדון שליט על מאורות הרקיע בפרט ועל כל המעשים בכלל, וראוי לייחד את שמו בזמנים אלה... [ערך יחוד השם].
בספר קב הישר הביא מנהג אנשי מעשה: "וטוב לאדם להסתכל בשמים כדי לראות מעשי ה' יתברך... וכן נוהגין אנשי מעשה להסתכל בשמים בשעת יציאת הכוכבים כשמתחילין להאיר אומרים "מה רבו מעשיך ה"' וגו' ובפרט כשמתחיל החמה להאיר, אזי צריך האדם להסתכל לשמים, בצאת השמש בגבורתו... [פ"ב].
בשם האר"י הקדוש מובא שטוב לדור בבית שיש בו חלונות להסתכל תמיד על השמים ובפרט אם יביט בנפלאותיו יתברך במעשה שמים וארץ כמו שאמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך... והוא מַחכים לאדם ונותן בו יראה וקדושה... [מקדש מעט תהילים ח'].
בתקופה מסוימת בימי הצאר הצורר הרוסי, כשגזרה מלכות הרשעה על היהודים לחבוש כובע עם מצחיה גדולה [דאשיק בלע"ז], היו כאלה, שהפכו את המצחיה לאחורי הראש. הם לא רצו להסתיר את השמים, למנוע את ה"שאו מרום עיניכם". היפך כוונת מלכות הזדון...
*
וכך כתב בעל החרדים: "ראוי לישא עינינו תמיד למרום, דכתיב דלו עיני למרום" [פ' ס"ו]
ה'שפת אמת' כתב "וכל איש ישראל כפי מה שנושא עיניו לשמים כדכתיב שאו מרום עיניכם, כמו כן מתגלה לו מי ברא אלה. ולזה מיוחדים בני ישראל. [לך לך תרנ"ב] והוא היה אומר: "וכפי שמירת העינים וההסתכלות מהגשמיות. כך יכולין להסתכל ברוחניות". [ויקהל תרנ"ד]. הוי! "ומושב יקרו בשמים ממעל ושכינת עוזו בגבהי מרומים. הוא אלקינו אין עוד. אמת מלכנו אפס זולתו - - - ".
*
חסיד ותיק חי בעיר מגורי בשם הרה"ח ר' מנדל אהרונוב זצ"ל. ממנו שמעתי דברים על הענין של "שאו מרום עיניכם" בצורה של סיפור נלבב. מכיון שעלה חסיד זה בזכרון, אקדים לספר בשבחו. גבר בגוברין היה ר' מנדל, מחסידי חב"ד שנאבקו על קוצו של יו"ד ביהדותם, בפרט בגולת רוסיה האיומה.
איש צורה היה, ישר ונאמן, אמיץ לב ובעל עינים חודרות. חיוך פיקח וחריף האיר מדי פעם את פניו. נחוש בדעתו היה וכך ביטל במחי יד את הבלי העולם וחיצוניותו. בכל מקום ומצב שהיה בו, חי באמונה לוהטת ודיקדק בקלה כבחמורה בגבורת נפש. עם היותו סופר סת"ם, גם עסק למחייתו במכירת מצות מצוה וארבעה מינים.
גם בשעת 'משא ומתן' היה ביתו של ר' מנדל אפוף יראת שמים ויראת חטא. כשקונים מצות לפסח בבית יהודי מיוחד ומשומר בזהירות, יש לכך משמעות אחרת. אימת "משהו חמץ" התנוססה באויר... [בכלל, חן מיוחד יש לקניית מצות מצוה במקום מיוחד לכך. כך היה נהוג בדורות הקודמים, מתוך כבוד וחשיבות למצוה.].
נקי כפיים ובר לבב... כשעברתי לגור בטורונטו נכנסתי אל ר' מנדל לבחור ולקנות אתרוג. הוא ערך לי את החשבון המדויק, שלמתי לו בהמחאה [צ'יק] ו'עיגלתי' אז את הסכום בתוספת כל שהיא. כשהסתכל החסיד על מה שרשמתי, הרצינו פניו וקרע את השטר על אתר לגזרים, בסלידה עזה. "לא מגיע לי אף פרוטה יותר!" אמר. תגובה טבעית היתה זו כאילו נכוה ברותחין, בחשש ממון שאינו שלו...
פעם בקשתי ממנו שיוציא לי קופסאות נוספות של אתרוגים לבחירה. הוא התנה עמי אז תנאי אחד, שאבחון את נכדו בתלמודו. אם אסכים לכך, אז ימלא את בקשתי...
*
סיפר לי אחד ממכריו, שפעם ראה אותו כשפניו קורנות משמחה עצומה, כאילו חיתן ילד בו ביום. כששאל אותו "לשמחה מה זו עושה", אמר לו ר' מנדל, שנתן היום מזוזה למגיה לבדוק אותה לפני המכירה. המגיה מצא שם טעות והמזוזה טעונה גניזה...
"ובכן ר' מנדל?" שאל האיש. "זה הטעם לשמחתך"? הרי בדרך כלל אדם מאוכזב מזה ומצטער על הזמן והיגיעה לריק. "מה אתה סח?" אמר ר' מנדל בשמחה גוברת. "אתה יודע ממה ניצלתי כעת? חלילה וחלילה אם הייתי מוכר את המזוזה...". הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
*
ועם זאת היה ר' מנדל גם 'מסַפר' נפלא. חן הוצק בשפתותיו. הוא היה מתאר 'עובדא' חסידית בדייקנות חדה ועריבה, בגוונים חיים וקיימים, עד שביצבצה מתוכם פנימיות הענין... את הסיפור הבא שמעתי מר' מנדל, בעת נסיעה יחד במכונית.
וכך סיפר: אל אדמו"ר המהר"ש [בן ה'צמח צדק'] זי"ע, הגיע פעם חסיד לראש השנה, איש פשוט בשם ר' רפאל. הוא התפרנס כסוכן [קומיסיונר] וכך נסע והעביר סחורות מעיר לעיר. פעם הגיע ר' רפאל אל הרבי עם קבוצת חסידים הגיע ובראשם חסיד בעל מדרגה ומופלג בקדושה, בשם רבי מרדכי יואל דוכמאן זצ"ל מעיר הומיל [שהיה עוד מה"יושבים" והלומדים אצל ה'צמח צדק'].
ביום אחד מעשרת ימי תשובה נכנס ר' רפאל אל אדמו"ר מהר"ש וב"קוויטל" שלו הזכיר את פרנסתו ואת נסיעותיו בעגלת הסחורות ממקום למקום... הרבי ברך אותו בשפע ברכה וסיים אז במלים ספורות ומתומצתות. "הרי אתה יכול לקיים תמיד שאו מרום עיניכם... "שמע" זה "ישראל"... קאנסט כסדר מקיים זיין שאו מרום עיניכם. שמע איז ישראל...
*
בצאתו מן הקודש, פנה ר' רפאל אל הגדול שבחבורה, החסיד ר' מרדכי יואל, שיבאר לו את פשר המילים ששמע מפי הרבי. ור' מרדכי יואל הסביר לו את הדברים לאשורם. הוא לימדו את נבואת "שאו מרום עיניכם", ושהם ראשי התיבות של שמ"ע; את מנהג קביעת החלונות הגדולים בבתי הכנסת, את הסגולה ליראת שמים בהסתכלות על הרקיע הדומה לכסא הכבוד. ואז ביאר לו את כוונת הרבי. "אתה נמצא תדיר בדרכים, ואם כן, בידך לקיים תמיד, "שאו מרום עיניכם"... מחלון העגלה תמיד שייך לראות השמים ולהתבונן מי ברא אותם ואת צבאם.
ומתוך כך הבהיר ר' מרדכי יואל את דברי רבו -"שמע" זה "ישראל"-. שם ישראל" הוא בדרגה גבוהה יותר משם "יעקב". מתוך "שמע", כשמקיימים "שאו מרום עיניכם" נמצאים בדרגת "ישראל" המרוממת. "שמע" איז "ישראל"...
ואמנם כן. נשיאת עינים למרום וידיעת מי ברא אלה, מביאה לידי עול מלכות שמים, לידי יראה והכנעה, לידי עדות ברורה על כל מעשי ה', וכל זה נכלל ב"שמע ישראל"... שמ"ע ראשי תיבות: שאו מרום עיניכם...
*
אין לשער כמה פעלו המלים על חסיד פשוט זה כל ימיו... אור נדלק בלבו של ר' רפאל ה'קומיסיונר' מהומיל. מאז נשתנה מהלך חייו בטעם העליון. בלב ונפש התקשר לאותן המלים וחי בהם לאורך ימיו ושנותיו. בחיות ובלהט חזר וסיפר את החוויה הנפשית העילאית בחצר הקודש, הסברו של החסיד הנשגב ואיך שפעלו עליו הדברים בפועל.
במשך ששים השנים הבאות, כל פעם שאמר ר' רפאל את הפסוק "שמע ישראל" נזכר בדברי הרבי ש"שמע" הוא ישראל" וזה מעלהו לדרגה הגבוהה יותר. בנסיעותיו מילא רצון רבו וכך התקשר עם מה שלמעלה ממנו. כמו כן השתדל להתגורר בדירה בעלת חלונות גדולים ולקבוע מקום ישיבתו ליד החלון; לקיים מה שנאמר "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". לימים התעשר ר' רפאל והתיישב בעיר לודז' ונהיה מגדולי הסוחרים שם. עם זאת חי ונשם את "שאו עיניכם" ואת ה"שמע זה ישראל" אף בהיותו בן תשעים.
*
שוב מצאתי את הסיפור הנלבב הזה, בזכרונות האדמו"ר מהריי"ץ זי"ע ]ליקוטי דיבורים" ח"ג ע' 900] שהכיר את האיש היטב. מרגשים מאד דבריו בסיום הסיפור. "אודה ולא אבוש שבהסתכלי על הקומיסיונר הפשוט מהומיל, ר' פסח ב"ר ישראל; בראותי את פני הדרת הזקנה שלו, העדינות השפוכה עליו ותמימות ההתקשרות לאימרתו של הרבי שלו. קנאתי ביהודי תמים כזה, מבלי הבט על פשטותו בידיעת התורה, ראוי לקבל ברכה ממנו, שכן ברכתו היא בודאי חשובה למעלה...".
*
שאו מרום עיניכם! כשנעיין בנבואת ישעיהו שם [פרק מ'], נראה בהמשך הפסוקים [אחרי "שאו מרום עיניכם"], איך שיהודי בגלותו יכול להתחזק בנפלאות הבורא בכלל. וכך מוכיח הנביא: למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה'?... הלוא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו!!!".
ופירשו זאת רש"י והרד"ק: אל תתייאש בן הגלות ואל יעלו על לבך מחשבות כאלה ח"ו. התבונן על הבריאה איך שהכל, מקצה השמים עד קצה השמים, פועל במלוא המעוף, בשלימות ההשגחה העליונה ובפיקודו יתברך, ללא הפסק ממש. אין חקר לתבונתו. ומתוך כך תבין שגם לאורך הגלות ומאורעותיה, יש הסבר ותכלית. וברצות ה' "הנותן ליעף כח ולאין אונים עָצמה ירבה", כשיבוא הזמן תתחדשו כולכם לעת הגאולה בב"א. וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים...
במקום אחד פירש ה'שפת אמת" זי"ע. "שאו מרום עיניכם -להרים ההסתכלות". [ויקהל תרנ"ד] בשתי מלים אלה גנוזה השקפת עולם שלימה. העכערן דעם בליק. לרומם את המבט...
*
ערב שבת קודש... עדיין הנני יושב על מקומי וכותב מול התריס הפתוח. מול החלון צומחים עצים ומעליהם פרושֹים השמים, מול שמי אין סוף... עוד שעות מספר נזכה להופעת שבת קודש ושמים חדשים של שבת. מחר נזכה לומר בציבור: "השמים מספרים כבוד קֵל ומעשה ידיו מגיד הרקיע...
אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם! הבה נלמד את דברי רש"י הקדוש ונרגיש קימעא את אש הקודש הבוקעת מדבריו: "אינם מדברים עם הבריות, אלא מתוך שבכל הארץ יצא קַום ומאירים לבריות, מתוך כך מספרים הבריות כבוד קֵל ומודים ומברכין על המאורות". וכך מפרש הוא בלשונו הזהב את המקרא הבא: "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת... מעשה בראשית מתחדש מיום אל יום. לערב חמה שוקעת וזורחת לבוקר, ומתוך כך יביעו הבריות אמרי שבח, על ידי הימים והלילות שֶׁמוֹרים את הבריות לקלס ולהודות...".
מעשי בראשית המתחדשים בכל יום, מאורות הרקיע המשמשים לפניו במרום, הזריחה והשקיעה מעוררים את הלב לשבח והודאה ליוצר הכל, מבדיל בין יום ובין לילה. ה' צב-אות שמו!
השמים מספרים... "סיפור" יש כאן על כבוד שמים, על כבוד קֵל שהוא השֵם המורה על חסדי הקב"ה, "חסד קֵל כל היום". בכל מקום שתהיה אתה יכול להרים את עיניך לשמים ולקלוט את הסיפור; על בריאתם "כי הוא צוה ונבראו" [ספורנו]. הרד"ק מבאר שכבוד הבורא יתברך נראה וניכר מתוך מהלכם המסודר והמדויק.
*
נחזור נא על תשובת הרבי מקאצק לאותו חסיד בודד: "שמים יש שם...?". בכל מקום בעולם, אפשר לראות בו את השמים, ולקיים "שאו מרום עיניכם", ומתוך כך לייחד את הלב להאמין ביושב מרום, לדבק את המחשבה בשוכן שמים ברוך הוא. ומתוך ראייה זו שייך ללמוד את סיפורם, וכך לשבח, להודות ולברך. הלא זהו הוא ייעודו ותכלית בריאתו של יהודי. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
שמים יש שם? גמרא יש שם? עומק שתי קריאות אלה של הרבי מקאצק, נרמז במזמור "השמים מספרים" שמתחיל במאורות הרקיע ומשם עובר אל אור התורה הקדושה. "תורת ה' תמימה" וכפי שביארו זאת רבותינו הראשונים: " והזכיר אחריו תורת ה' תמימה, להודיענו שעדיין יש אור גדול למעלה מן השמש - הוא התורה - - [כד הקמח ערך נר חנוכה, וע' כל בו ואבודרהם ולכך נסדרה ברכת אהבה רבה על התורה, אחרי ברכת המאורות]. ובכן, אף ה"שרף" התחיל בשמים וצבאם והמשיך בגמרא - - - א הימל איז דא? א גמרא איז דא? אף הוא קבע את הסדר כן, הרקיע ואורו ואחר כך התורה...
משפט הבזק של ה"שרף" שצירף את השמים ואת הגמרא, מוסיף לרמז על "יום הששי ויכולו השמים" שהבריאה נגמרה ביום הששי בסיון, עם קבלת התורה. [רש"י ברא' א' ל"א]. אף על הפסוק: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא "אלה" אמרו חז"ל: שהשמים עומדים בזכות: "אלה" העדות החוקים והמשפטים... [תנחומא ויקהל ד'].
*
כי אראה שמיך... ראוי לרשום כאן את שיחת קדשו של כ"ק מרן הבית ישראל זי"ע פעם באישון לילה בשעת הליכה. 'טיוליו' הליליים האלה ספוגי רזים היו. כי אראה שמיך... חסידים הזכירו בסילודין 'טיול' אחד של ה"בית ישראל" , מלא סערת נפש ודבקות עילאית. הוא הזכיר אז את הפסוק "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" [תהילים ח'] וחזר על דברי הרד"ק שם, שדוד המלך לא הזכיר אז את השמש, מפני שאמר זאת בלילה... אז היה "מסתכל בירח וכוכבים ומבין בנפלאות הבורא...".
ה'בית ישראל' צירף לזה את דברי הגמרא [ברכות ג':] "כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה".
"יתכן" אמר הרבי בלהט, שמיד עם קימתו של מלך ישראל בחצות הלילה "האט אים געכאפט א ברען" אחזה בו התלהבות ואז הסתכל על הירח והכוכבים ואמר שירה בחשכת הלילה... את הדברים השמיע הרבי בהתלהבות רבה ובסערת רוח. לאחר רגע של דממה הוסיף ואמר: "ס'איז נישט קיין קלייניקייט. לאו מילתא זוטרתא היא, הלא כך יצא לנו ספר תהילים...". [פאר ישראל ח"א ע' קצ"ב].
*
א הימל איז דא? א גמרא איז דא? ובכן, ר' ישראל, מתוך התעוררות ההקדמות, המבואות וסיפורי הצדיקים והחסידים, נפתח נא מסכת ראש השנה ונלמד יחד את המשנה בדף כ"ט. ביתר שאת וביתר עז, בניגון הגמרא: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים...
ההסתכלות כלפי מעלה מביאה את היהודי שיהיה מכוון לבו לשמים. [מהר"ל גו"א במדבר כ"א ח']. בהרמת ידיו של משה רבינו ע"ה שהיו כפיו פרושות השמימה, היתה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים [תוספות יום טוב ומהרש"א].
שאו מרום עיניכם... בהסתכלות כלפי מעלה משתעבד הלב לשמים... ובו זמנית משתחרר האדם מכל המסתיר והמאפיל, המעיק והמעיב, המרפה והמחליש, המחטיא והמרחיק. כשהיו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים. היו מתגברים, מתגברים במלחמה נגד כוחות הרע ומנצחים גם את הקרב הרוחני...
וגבר ישראל... זה נאמר במלחמת עמלק ברפידים, ממש לפני מעמד הר סיני. יתכן שאף בזה היתה הכנה לקבלת התורה. הכנה בהסתכלות כלפי מעלה. הר סיני היה הנמוך בהרים כרמז לענווה ובכל זאת התקיים הכל על ההר... יהודי חייב להתרגל להרים את המבט לשמים...
*
לא אוכל לשכוח את הביקור אצל יהודי נלבב במונטריאל, אשתקד לפני חג השבועות, יהודי חי באמונתו ומתחזק בה תדיר. היה זה אחרי תקופה קשה מאד בחייו. הוא סיפר על שהותו בביה"ח במשך זמן ממושך. דברי האמונה זרמו ממנו בלהט גובר. לפעמים פרץ בבכי, בדמעות של התקשרות כלפי מעלה. במשך תקופת האישפוז הקשה ההיא, התחבר כלפי מעלה יותר ויותר.
"היכן הייתי כל השנים?" שאל היהודי את עצמו בקול. איך הסתירו חומות הטירדה את אור הנצח? את ה"אין עוד מלבדו?". "בחדשים אלה בהם הייתי בודד במשך הרבה שעות ביום, למדתי היטב איך להתייחד עם הבורא יתברך ולדבר אליו בכל עת, בשפה פשוטה משלי, בכל אשר עמי. וכך התחלתי להרגיש יותר ויותר נוכחות עליונה. "עמי אנכי בצרה" כפשוטו.". יותר ויותר הרגיש שאיננו בודד, שנמצא אצלו אב רחום ומסעדו בחליו. שכינה למעלה ממראשותיו...
ברן יחד כוכבי בוקר... "מחלון חדרי הנשקף לחצר ביה"ח, הבטתי ממושכות אל עולמו של הקב"ה ולא הפסקתי מלהתפעל מבריאת שמים וארץ. השעות הארוכות על משכבי קישרו וחיברו אותי יותר ויותר אל היושב ממרום ברוך הוא, השומע תמיד לשיחתי ולתפילתי. שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו. התחלתי לחוש זאת יותר ויותר במציאות חדה וברורה...".
"התבוננתי יום יום במשך שעה ארוכה על פלאי הבריאה שהשתקפו בעד החלון.. ראיתי את השמש המאירה ביום ואת הירח והכוכבים בלילה. ראיתי את האילן הקפוא בחורף ואת לבלובו המרענן באביב. הענפים התמלאו בעלים ולבי התמלא שירה והודאה לקֵל חי וקיים"...
היהודי הנלבב כשדיבר על מצבו העלוב בשעתו, הצהיר בתוקף הדעת : "להתמרמר? להתעצב? חס ושלום!!!". את זאת איננו מעלה על הדעת. הוי! מה שגבו פשוטיך ישראל. מי ישוה לך ומי יערך לך, יהודי שנשרש באמונת תום מבית אבא ואמא, יהודים יקרים תמימי דרך, שרידי חרב ועטופי קירבת אלקים בכל דרכיהם...
*
ידועים דברי בעל "חובות הלבבות", על חובת האדם להתבונן בבריאה המבוססת בעיקר על פסוקי "שאו מרום עיניכם" ו"כי אראה שמיך". על זה חיבר "שער" מיוחד בספרו: שער הבחינה, בו מוכיח המחבר הגדול מתוך המקרא ומתוך דברי חז"ל, את חובת האדם להכיר את חכמת הבורא בבריאה; את גבורתו; את הסדר המדוייק; את הקֶצב והאיזון הנראים בבירור, אף בנברא היותר קטן בעולמו של הקב"ה; התיאום והמיזוג הנפלא שבין כל חלקי הבריאה.
ובבואו לעורר אותנו לקיום חובתינו זו, מתחיל בעל 'חובות הלבבות' לתאר לפנינו את הבריאה כולה בצבעים נפלאים ומרהיבים; את המציאות המחויבת שמאמר האלוקים הנצחי מחיה ומקיים בכל רגע ורגע את השמים, את הארץ ואת כל תולדותיהם; את החכמה האלוקית הנגולה לנגד עינינו בחלקי ה"חי" וה"צומח" של הבריאה; הימים וכל אשר בהם, גבולם ותחומם. ומה עוד בנוגע לבריאת האדם עצמו. מה אדיר החסד העליון, חסד בלתי מוגבל של הבורא, שממנו נהנה האדם בכל רגע ורגע, ועל כל נשימה ונשימה. מה נפלא המיזוג הקיים בין הגוף והנשמה, בין איברי הגוף אל כוחות הנפש. אין לשער ולספור את רבבות אלפי הפרטים המתואמים בין פעולות הגוף, אף בתינוק בן יומו, בן רגעו...
והלא כך קבע הרמב"ם [פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב] בלשון זהב ורשפי אש גם יחד..."והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לקֵל חי..."
*
בלכתנו בדרך, אנא נתרכז ונתבונן מדי פעם עמוקות מסביב בכל הנברא. נעצור לרגע ונסתכל גם על הדשא, על האילנות, ועל עצי הפרי בפרט, וחשוב נא בהתפעלות הלב על מאמר "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו". אה! כמה מתרוננת הנפש למראה עץ פרי נחמד למראה וטוב למאכל, מתנת עליון הנושאת פירות מדי שנה, והכל מתוך זריעת גרעין אחד!!!
*
חכם ומקובל תימני היה גר בעיר רעננה והסתיר את עצמו תחת מעטה עבודתו כגַנָן... מארי סעדיה בן-אור [דוראני] קראו לו. אף בשעה שעיבד את אדמת הקודש בארץ ישראל לא הפסיק מלחדש חידושי תורה בנגלה ונסתר. כמדומני שהגאון הצדיק הידוע, רבי יצחק הוברמן זצ"ל רבה של רעננה, שהיה מ'יודעי ח"ן' אמר עליו גדולות בשעתו..
רבי סעדיה חיבר פירוש על תהילים בשם "טיפי שמן". לשונו שוטפת כמעיין זך, מלאה כיסופין ואהבת ד'. במזמור קל"ט על המקרא "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד" משתפכת נפשו על הבחנת האדם בנפלאות הבורא יתברך. בדוגמה שהביא לכך, מוסיף הוא ביאור נחמד על "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים". לחיבת הדברים ארשום לך כמה מדבריו מלאי החן כל כך ...
"נפלאים מעשיך... רומז על הבריאה שברא אלקי העולם, כי בחכמתו הנפלאה הפליא לברוא את הבריאה האלקית, המעודנת בחן ביופי ובטוב טעם, בדעת, באצילות ובנועם, בעושר העצום הגנוז בה, בחכמה הנפלאה האצורה במכמניה, באוצרותיה הטבעיים, ביופי הבריאה סביבות היקום, השדה והיער, הנוף המרהיב, הסלע וההר, האילן והנִיר, הפרי והפרח, הזריחה והשקיעה... בזכות התורה הקדושה..."
"ויש לך לדעת אחי יקירי, כי ההתבוננות בטבע מביאה לפיתוח הרגש בלב ובנפש, הכשרה עמוקה לעליית קודש... והדברים נוגעים לכל אחד ואחד. אין ספר חינוך לילדים יותר מהבריאה האלקית עצמה, על כל גווניה ופלאיה, סדריה ומערכותיה, מפעלות אלקים חיים...".
"כשאדם עומד ממטתו יחשוב בלבו את הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה [ישעי' מ"א] ויתבונן בגדולת מעשי ה' ואז יתמלא יראה ותכנס בלבו אהבת הקֵל ורוממותו האין סופית...וטוב לו לאדם לדור בבית שיש בו חלונות פתוחים נגד הרקיע, כדי שתמיד יגביה עיניו לשמים ויביט בנפלאותיו יתברך בבריאת שמים וארץ".
"והא לך חידוש אחד בנפלאות הבריאה. הנה הקב"ה ברא את השמש להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כי בד בבד נבראה עם השמש שכבה מיוחדת, לסנן את קרני השמש כדי שתחמם ותאיר לארץ בכמות מדויקת (להגן על הבריות) ...". עד כאן לשונו.
*
מאָרי סעדיה זצ"ל גדל בכפר "חרף אלהייגה" שבדרום תימן. שם התחנך "גנן" קדוש זה, לראות את נפלאות הבורא. הכפר שוכן במעלה ההר. שפע של צמחים מכסה את הסביבה ומעין זך מפכה בהר. ואמנם, המקום תואם את דבריו: "הנוף המרהיב, הסלע וההר, האילן והניר, הפרי והפרח"... שם חזה הילד מפעלות אלקים מנעוריו, התבונן בהן וגדל עד מאוד... נפש הנער השגיבה פלאים בידיעת ה' מתוך התבוננות בבריאה.
*
נקודה נפלאה ומדהימה ראיתי בדברי מרנא החתם סופר זי"ע. הוא פותח לנו שערים נרחבים באמונה ובהכרת נפלאות הבורא. בתוקף הבהירות ראה קדוש ישראל זה, את כל הנעשה תדיר ב"דרך הטבע", שהם נסים גדולים ועצומים מאד, לפחות כמו קריעת ים סוף וירידת המן.
והנני מעתיק את לשון קדשו של ענק דורות זה: "מי פתי לא יתעורר בזורע זרע באדמה ויציץ ממנו ציץ ירוק, ושוב פרח בו פֶּרח אדום או לבן, ושוב יגמול ממנו פרי פלוני, איך נעשה זה? וכי אין זה נס כקריעת ים סוף...?".
*
והחתם סופר ממשיך לבאר ואומר, כי תכלית השינויים שבבריאה, כלומר הנפלאות האלה חוץ לדרך הטבע, באו להוכיח, על כל פרטי הטבע הרבים והנפלאים עוד יותר, שכולם מעשי אלקים המה. והכל מונהג בידי הקב"ה לבדו. דווקא השינוי מגַלה ומוכיח על השאר, שיש מנהיג לבירה, שהוא מניע את הכל ובכוחו לעצור ולשנות את הטבע...
"כשהקב"ה משנה הטבע, כגון קורע הים שעה אחת וממטיר לחם מן השמים ומוציא מים מצור החלמיש; אף על פי שכל אלו המה כטפה מן הים נגד חידושי מעשי בראשית שבכל יום ויום, מכל מקום ישפוט כל בר דעת מזה, שאין הטבע נוהג כן בעצמו, שאם כן לא יכול להשתנות...".
מה נפלאו דבריו! השינוי לשעה שלא כדרך הטבע, מגלה ומוכיח על חסד ה' התמידי, הנצחי... דווקא מתוך השינוי הזה, מתבררת בעליל הנהגת הקב"ה הבלעדית והנצחית בעולמו, שהוא היוצר והוא הבורא עושה ניסים ונפלאות בכל יום. ובזה מתפרשים הנסים שבהלל הגדול... "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו", כלומר על ידי שלפי שעה משתנה הטבע – ומתוך כך מתברר: כי לעולם חסדו. [תורת משה יום א' דפסח ובמהדורות האחרונות, בשה"ג].
ובתמצית, בא זה ולימד על זה. דברים שאנחנו רגילים לראותם "כדרך הטבע" הם באמת הנסים הכי גדולים. והדברים הנפלאים "שלא כדרך הטבע", אין תפקידם אלא להוכיח, שהכל מעשי ה' הם, שכן מי שהוא הבורא והמנהיג, יש בידו לשנות את הדברים כרצונו יתברך...
*
בימי מלחמת העולם הראשונה סיפר יהודי ישיש בן העיר בוקרסט, שפעם אחת שהה עם הגאון המלבי"ם [שהיה בשעתו רב העיר שם] בבית מלון. הוא הבחין שבכל יום יורד הגאון במדרגות מן הגג, בהתרגשות גדולה כשפניו זוהרות. כששאל את הרב לפשר הדבר, ביקש ממנו: "תבוא נא לכאן מחר, בשעה מוקדמת יותר". למחר עלה עמו הרב מלבים על הגג, הראהו את זריחת החמה ואמר לו: "ראה! איך הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". דבר זה הביאו לידי התרגשות עצומה יום יום.
*
אמרו עליו על ה'חזון איש' זצוק"ל, שבשעה שהתבונן במראה פֶּרַח, התפעל והתרגש עד כדי קרוב להתעלפות. מכיון שסבל מחולשת הלב הוכרח להפסיק מפני הסכנה... גאון וצדיק זה ראה את כח הפועל בנפעל. הוא הבחין היטב בכח האלקי, היוצר, המהווה, המחיה והמצמיח. והוא חש כל זאת בעומק ובעוצמה. פנימיותו נפעמה ונזדעזע מהדר גאונו יתברך, עד כדי "ויפג לבו"... מו"ר הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל שהיה מבאי ביתו של ה'חזון איש, הפליא דבר זה תדיר...
יתכן שהתפעלותו היתירה מן הפרח, נבעה גם מתוך מה שנוכח בעוצמת ההטבה של הקב"ה לבריותיו. תוספת ויתרון היופי במתנות אלקים, מראה על האהבה היתירה של הקב"ה לברואיו. הלא כך הוא נוסח הברכה על ראיית האילנות הפורחים והמלבלבים: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". להנות בהם בני אדם! הרי 'מדרך הטוב להיטיב'!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
"כי שימחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן"
מתוך עדות והכרה: "מי ברא אלה"...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 536.docx
- (44.47 KiB) הורד 145 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
ייש"כ!
על הרמ"מ אהרונוב ז"ל מטורונטו, שהמאמר מרחיב בשבחו, שמעתי שכאשר בא פעם לארץ הקודש לבר המצוה של נכדו שי', הביא עמו מצות ושימורי טונה וזאת בלבד אשר אכל במשך כל הימים אשר שהה כאן... מרוב יראתו וחששו בהידורי כשרות ובפרט בענינים של מצוות התלויות בארץ וכו'.
על הרמ"מ אהרונוב ז"ל מטורונטו, שהמאמר מרחיב בשבחו, שמעתי שכאשר בא פעם לארץ הקודש לבר המצוה של נכדו שי', הביא עמו מצות ושימורי טונה וזאת בלבד אשר אכל במשך כל הימים אשר שהה כאן... מרוב יראתו וחששו בהידורי כשרות ובפרט בענינים של מצוות התלויות בארץ וכו'.
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
קליות ואגוזים...
הגיגי חינוך, עובדות ולקחים
תינוקות של בית רבן, מול בית המקדש...
לר' ישראל יקירי שליט"א
סיפור מרגש מסופר על האדמו"ר מפינסק-קארלין זי"ע. צדיק זה היה כידוע, מומחה מיוחד אף בשדה החינוך. האדמו"ר היה גר בשכנות לבית 'תלמוד תורה'. כשעבר בשעתו לגור שם ביקש מן המנהל שאם יזדמן לידו נער המתקשה בלימודו או הזקוק לעזרה בכלל, שיואיל לשלוח אותו אליו.
לימים התמודד הצוות עם תלמיד "מורכב ומרדן" ולא נמצא פתרון איך לחנכו ולהדריכו. אז זכר המנהל את בקשת הרבי ושלח לו את הנער בתוספת הודעה, שמדובר כאן על תלמיד "קשה כברזל". למרבית הפליאה כבר למחרת השתפרה התנהגותו של אותו תלמיד לבלי הכר. המנהל והמחנכים המופתעים ביקשו אז שהרבי יסביר להם את פשר הדבר.
וכאן באה התשובה המופלאה : "בעת שהתבטאתם שהוא "קשה כברזל" נזכרתי בדברי הגמרא [ב"ב י:]: "ברזל קשה – אוּר מפעפעו". מתוך דבריהם ז"ל הבנתי שהיחס ל"קשה כברזל", הוא: אש, הרבה חום, אהבה ולבביות. כשנכנס הנער הכנתי לו כוס קפה וכיבוד. לטפתי את לחיו ואמרתי לו "מיין טייער קינד, בני יקירי, כשאתה מרגיש רעב וצמא הרי הדלת שלי פתוחה. הנך מוזמן לבוא תמיד. אף אם לא אהיה בבית תמיד יהיה כאן מישהו לקבל את פניך בשמחה". וכך לויתי את הנער עד הדלת בחיבה יתירה... המלים "מיין טייער קינד", שכנראה לא היה רגיל בהן, נפחו בו רוח חדשה. נהגתי איפוא כעצת הגמרא, ברזל קשה אור מפעפעו...".
*
בצעירותו בעת שכיהן אותו צדיק כר"מ בישיבה, היה שם תלמיד שלימודו והתנהגותו לא היו כראוי. פעם ב'בין הסדרים' כשהלכו התלמידים הביתה, הבחין הרבי שהבחור אינו פונה לביתו. הרבי הזמינו אליו, כיבדו בשתייה והעניק לו דמי כיס לקנות ממתקים וכך המשיך לקרבו עד שנהפך לאיש אחר. התברר שבפנים היתה נפשו של התלמיד רצוצה, מפני חוסר חום ותשומת לב בבית ודבר זה איים על עתידו. ומעשה קירבה זה הציל נפש מישראל, לו ולזרעו ולדורותיו.
*
בדברי חז"ל מצאנו כמה וכמה פעמים, שהמאכל החביב לתינוקות בימי קדם, היה: קליות ואגוזים. מעדנים אלה שימחו את הפעוטים ועוררו את תשומת לבבם. בליל פסח חילקו זאת להם שלא יישנו [פסחים קי"ט:]; בקליות ואגוזים שימחו אותם בימי חג ומועד [רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ח]. אף בחנויות היו מנסים למשוך את לבם בזה. [ב"מ ס.]
עוד טרם היות ישראל לעם, לפני יציאת מצרים נשמעה בקשה על כך, בצורה מדהימה. משה רבינו איש האלקים כשעמד לפני הסנה הבוער, התבטא אז בלשון המקרא שבשיר השירים, מגילת קדש הקדשים: "הגידה את שאהבה נפשי", "אמר משה לפני הקב"ה – כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות?" [שמות רבה ג' ד'].
הסנה בוער באש, המראה האלקי נספג בו, משה רבינו מתייחד הוא עם קונו בהר חורב. החומר שלו נפשט ומתעלה, והוא באחת: אם אכן אנהיג את ישראל ואובילם במדבר, הגידה נא רבון כל העולמים, כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות… ? נפשי בשאלתי; אם נמניתי למנהיג, אז ארד אליהם ממרומַי עד לקטן הקטנים שבהם, ואגיש לו את המאכל החביב לו...
*
ראוי להתבונן בייחודם של 'קליות ואגוזים', שאף אדון הנביאים התייחס להם כשהזכיר את ילדי ישראל. אולי טמונה במינים אלה משמעות מיוחדת אף במישור הרוחני, בענין הנוגע לחינוכם. יתכן שנרמז כאן דבר גם להוריהם ומחנכיהם שהיו מחלקים קליות ואגוזים לתינוקות. להם דווקא ראוי לשים לב למשמעותם הפנימית של מינים אלה...
קליות!!! הלא הם שבלים המהובהבין באש [רש"י סנהדרין צ"ג:]. לפי הנזכר, שהחינוך ראוי להימסר בחום, ניתן להסביר זאת במתן הקליות, הרי גמר תיקון הקליות היה בחום... את השיבלים היו מכניסים לתנור וכך היו מתמתקים ונשארים במתיקותם לעולם... [רש"י שבת קנ"ה: ועוד]. בכלל מצאנו בדברי חז"ל שגמר מלאכתו של כלי הוא על ידי החום, "מִשֶׁיְצַרְפוֹ בכבשן". [כלים פ"ד]. בזה מתחזק ומתקיים הכלי, החום מועיל לו בעתיד להתקיים, גם כי יזקין לא יסור ממנה...
שמעתי פעם מידיד נעורי כאח לי, הגה"ח רבי אליהו אַפטרגוט שליט"א, על דברי רבי חנינא במסכת חולין [כ"ד:] "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן שעמדו לי בזקנותי", רמז יש בזה לחום ולעידון הנזקקים לצמיחתו של כל ילד, וזה יעמוד לו לכל ימיו...
*
שבלים המהובהבים באש... אש הקודש, חיות התלהבות ושמחה ביהדות, בהנהגת הורים ומורים חיונית מאד בחינוך. בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע כתב בקונטרסו הנאדר "נתיבי חינוך" מזכרונות ילדותו על כך. "כאשר עולים בזכרוני המלמדים שאני למדתי, אצלם שהיו ממש מגדולי החסידים, אני זוכר יותר את התנועות שלהם מאשר מה שקבלתי מדבריהם. מכל תנועה היה מה ללמוד. כדוגמת מלמד שהיה חוזר תמיד: שויתי ה' לנגדי תמיד".
"ומלמדים אלו למרות שלא היו נהירים להם רזי הפסיכולוגיה והפדגוגיה, אך מי כמוהם מומחה בנשמה של חינוך, לדבר אל נשמתם של ילדי ישראל, עד שהילדים היו מרגישים שנהיו יותר קרובים להשי"ת. וזוכרני כאשר הייתי כבן י"ב שנים היה נוהג המלמד שלנו לומר קצת דברי מוסר ולספר סיפורים חסידיים לפני מנחה, ואין לתאר את הזעזוע שדבריו היו מחוללים בנפש התלמידים שלא היו אלא ילדים, ובדמעות שליש היו מתפללים אחר כך תפילת המנחה. הם היו מומחים לחמם נשמות יהודיות ולהאיר בהם את הרגשת הקירבה להשי"ת". עכל"ק.
*
מסופר על גדול בישראל, שנשאל פעם על בחירת אחד שני מלמדי תינוקות. שניהם היו מעולים. האחד היה מומחה בחינוך יותר ואילו השני היה לו "ברען" של יראת שמים יותר והוא הורה לקחת את השני. וכך נימק את הדבר: "אם חלילה יפול פעם בכיתה ספר על הארץ. שניהם ירימו וינשקו אותו לעיני תלמידיהם. הראשון יסביר בטוב טעם את מעשהו ואת ענין קדושת הספרים. ואילו אצל השני תישמע מקודם זעקת "אוי"... וה"אוי" הזה היוצא מן הלב, אין לשער את השפעתו על הילד...
*
בכלל חקק בעל "באר מים חיים" זי"ע יסוד במלים של אש: "כי חיות המצוה והתפילה והתורה נקרא אש, כמו שנאמר הלוא כה דברי כאש וגו' וטבע האש הוא כל עוד שמתלהב ובוער יותר. מתלהב ובוער עוד יותר ויותר. וכן המצוה אם נעשית בחיות בוערת ברשפי אש שלהבת קה, אז משתוקק וחומד עוד ביותר ויותר, לעשות מצוותיו יתברך. וזה מאמר חז"ל [אבות ד', ב'] מצוה גוררת מצוה, כי אש המצוה תוקד בו, לעשות עוד ועוד". [פ' בחוקותי]. והאש הזאת של התלהבות ויראת שמים, "נגררת" מדביקה ונאחזת, מלב הורים ומורים ללב הילדים ומדליקה את הנרות הקטנים באש תמיד.
אלופי ומיודעי הגה"ח ר' זאב פריינד שליט"א מבית וגן, מרביץ תורה ידוע ומחשובי הרבנים בבית וגן, הראה פעם רמז נפלא מאד, בדברי חז"ל [שבת כ"ג:] הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. מי שרגיל להעלות נר בעבודתו ואש תוקד בקרבו, שעושה את המצוות ביקוד נר ה' נשמת אדם בקרבו, בכל הנשמה ובכל נשימה ונשימה שבו, הויין ליה בנים תלמידי חכמים... ודברי פי חכם חן.
*
קליות וגם "אגוזים"!!! הפרי שבתוך האגוז מתקיים, בגלל שהוא משומר מכל צד במחיצה ראויה ומסוגרת היטב. את הילד יש לנצור מכל משמר מפני השפעות ורוחות זרות מבחוץ.
זאת ועוד, עם ישראל נמשל לאגוז, דבר המוכיח על פנימיותו. חז"ל לימדונו שהאגוז, אף כשנופל ומתלכלך "נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה", [שהש"ר ו' כ"ו]. ישראל קדושים, יכולים להתנקות ולהיטהר. פנימיות ישראל טובה ומשובחת היא באמת.
וכמה מכוּוָנים הדברים לגבי כל ילד שבישראל. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אמר רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא [אבות ד' כ'] . תמיד ראוי להורים ומורים לזכור את פנימיותו, את קדושת הנקודה היהודית שלו, ואף אם נראה כ"אגוז שקשה לפיצוח", הרי אי-נקיונו היא רק מבחוץ בלבד, והכל ניתן לתיקון וטהרה... בעזר עליון "נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה"...
*
חז"ל הקדושים [שהש"ר שם] מוסיפים ומלמדים על אגוז, מה אגוז אבן שוברו, כך התורה נקראת אבן, מה אגוז, אבן שוברו, כך התורה קרואה אבן שנאמר: "ואתנה לך את לו לוחות האבן". ובכיוון ההפוך, "יצר הרע קרוי אבן, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם"...
מה נפלא הדבר וביותר ביחס לילדי ישראל! התורה המרומזת באבן, פותחת את ה"אגוז" ומפתחת אותו, בקדושת התורה, ביראת שמים, בחוקים ומשפטים צדיקים, במידות טובות. חז"ל [תנדב"א רבה פי"ח] מצאו באגוז ו'מחלקותיו' בהן טמון הפרי המזין, רמז לארבעה דברים פנימיים: חכמה ובינה דיעה והשֹכל...
ומאידך, כמה צריכים ההורים והמחנכים להיזהר שלא יישבר האגוז ח"ו באבני היצר, אבני הרחוב...
*
קליות ואגוזים... הצד השווה שביניהם הוא השימור והקיום!! מינים אלה משתמרים לאורך ימים. וכמו כן, שניהם שייכים לסוג הצומח והמצמיח. רמז יש כאן להורה ולמחנך שמשימתו היא פעולה לנצח. החינוך בישראל אינו מוגבל בתחומי הזמן. כשם שהתורה היא נצחית כך לימודה ולקחיה ומסורתה אין להם גבול, קל וחומר בגיל הרך.
אל נא יחשוב המחנך שמדובר על "שנת" לימודים, כי אם על רושם לחיים לתלמיד ולדורותיו. אל נא יחשוב ההורה שחינוכו מקביל לשנות היות הילד בבית. הרושם נמשך עדי עד... כל הגה של תורה, כל 'תנועה' של יראת שמים, כל משיכה והרגל למידות טובות, יירשמו בנפש הרכה, בחקיקה קבועה וקיימת.
*
ילד קטן היה פעם בפראנקפורט ושמו משה. אביו ואמו התמסרו על חינוכו מאד מאד, ביום ובלילה. על תורתו וקדושתו אף בקטנותו. ילד קדוש זה גדל להיות מאור הגולה, מרנא ה'חתם סופר' זיע"א, גאון צדיק ופוסק, עמוד שכל בית ישראל נשען עליו. הוא הציל יהודי ארץ שלימה מכליון רוחני ר"ל, ועם זאת השפיע תורה בטהרה על עולם ומלואו. בכל עת נפגשים בכל רחבי העולם עם אלפי צאצאיו כן ירבו, אנשים רמי מעלה ההולכים בתורת ה'. כל מאמץ, כל השתדלות של הורי הילד משה בפראנקפורט, נמצאים איך שהוא בפירותיו ופירות פירותיו, עד סוף העולם...
*
על משפיעי החינוך לראות את הנולד, את ההמשך והתוצאה, את הדורות, את תלמידי התלמידים, את השפעת התלמידים על ביתם וסביבתם, דור אחר דור עד אפסי ארץ. ודבר זה יגביר את המרץ ואת המסירות לכל יחיד ויחיד: לגדלו, לחנכו, לחכמו ולהחדיר בו יראת ה'. החינוך בישראל קשור בעבותות הנצח. כל שתיל רך נחשב כיַער עצים עושי פרי, כל נשמה כציבור קדוש, כל ילד כאלפי רבבה...
*
קליות ואגוזים... מיני מאכל אלה מרמזים כאמור על, חום אש קודש לחינוך, תיקון ושמירת הפנימיות של הדור הבא, לבביות, חיזוק ופתיחות הלבבות הרכים בתורה הקדושה.
ודברי תורה פרים ורבים. מנהג קדומים בישראל היה לזרוק קליות ואגוזים בשעת שמחת נישואין [ברכות נ:] והן הן הדברים. הרי עומדים לפני בנין דור חדש בישראל. את כל זאת ראוי לזכור כבר בהנחת אבן הפינה לבנין העתיד ולהתפלל על כך. איזהו חכם הרואה את הנולד. קליות ואגוזים! האש והתיקון. פתיחת הלב באבן לוחות הברית...
ומשה רבם של ישראל הנצחי, שדאג לכל יחיד מישראל, לכל תינוק שבעם עד סוף כל הדורות, אז בשעת התגלות האלקית לפני סנה בוער באש, עמד לפני ריבון העולמים: ושאל "כמה קליות ואגוזים התקנתָּ לתינוקות." מאכל חביב עליהם כפשוטו, וגם כפי הנרמז ממהותם: המזון הרוחני...
*
ועל אחיו, אהרן קדוש ה' נאמר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... יתכן שהיה אהרן הכהן ה"מלמד דרדקי" הראשון ליחידים, לאחר מתן תורה. הוא יצא מגדרו ללמד תורה את פשוטי העם... וכך שנו חכמינו ז"ל "והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל. וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע, וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו". [תנא דבי אליהו רבה פי"ג].
אהרן הכהן הנאהב והנערץ בכל שדרות העם, היה מגיע לכל פינה, את כולם תיקן והעלה, את כולם לימד, חינך ורומם בכח נדיבותו, באש ובחום ההקרבה. בכולם ראה והבחין את הפנימיות, את קדושת נשמת ישראל. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה...
*
שמעתי פעם דברים בנושא זה מפי רבה של אנטוורפן, הגאון החסיד רבי אהרן שיף שליט"א, על הגבָּרַת הקשר החם מצד הורים ומורים לילדים ועד כמה שאהבה זו חיונית לשמירתם הרוחנית כיום והוא חיזק את הצורך בזה מאוד מאוד.
בתוך הדברים הראה לי את דברי הגמרא בתענית [ח.] שאף פעם לא עמדתי כראוי על פשטותם המפעימה. "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים". הסברת פנים מועילה להחדיר את לימוד התורה אל תוך נפש הנער, אף למי שקשה עליו הלימוד ביותר. הסברת פנים זו פורצת שער בלבבו להבין ולהשֹכיל...
לאחרונה סיפר איש אשכולות זה, ששמע מאחד ממיודעיו, תלמיד חכם מופלג, שבהיותו ילד לא היה תלמיד טוב ו"ציוניו" היו למטה מן הממוצע. לידו בכיתה ישב ילד מצויין ומצליח בתלמודו. פעם בערב שבת התחלף בטעות, אחד המבחנים והוא התלמיד ה"חלש", הביא הביתה את דף המבחן של חבירו, עם ציון מעולה ביותר... שמחת השבת בבית היתה גדולה ביותר. ההורים הראו לו סימני הערכה יוצאים מן הכלל. מיום זה והלאה החליט להשקיע מאמצים כבירים בלימודו, עד שעלה ונתגדל בתורה...
*
ומימי נעורי בעיר מולדתי זאת, זוכרני מלמד ותיק מדור הישן בשם ר' אברהם דראַך זצ"ל, איש יקר ותמים, עובד ה' ודבק במסורת אבות. שמעתי אותו פעם שאמר לתלמיד שלא הצטיין אז בתלמודו. "יבוא יום שעוד אתגאה בזה שלמדת אצלי" וזה עודד את התלמיד מאד. כעבור יותר מיובל שנים, פגשתי נכד שלו, משגיח בישיבה במונטריאל ומסרתי לו את הנהגת סבו זו. הוא הפנים את הדבר והכיר טובה על כך.
*
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... זאת היתה דרכו של אהרן בחינוכו באהלי ישראל. ואמנם כתב כן אחד מגדולי הפוסקים בעל "ערוך השולחן" על מלמד תינוקות: " שיבין איך להשגיח על התינוקות ושיאהבם וידריכם בתורת ה'". [יו"ד רמ"ה אות ט"ז].
וכך מגיעים אנחנו את אחד מזרעו של אהרן, כהן גדול שזכה לכונן את מערכת החינוך הראשונה בישראל. ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה" [ב"ב כ"א.] . חינוך הבנים היה מופקד כולו בידי האבות, ולימוד התורה הקדושה עבר מאב לבן, מאז נתינתה. כך ניתן חיובו מסיני "ולמדתם אותם את בניכם" [ונדרש הכתיב "אַתֶּם", על האבות בלבד].
חז"ל מגלים לנו שתחילת יסוד בתי החינוך היתה בירושלים. דין קדימה היה לה לעיר הקודש והמקדש, שמשם תצא ההשפעה הרוחנית על הדור כולו, וכמאמר הכתוב: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...". מרַחֲבי הארץ היה באים התלמידים בהמוניהם, לירושלים עיר הקודש...
*
באו רבותינו בעלי התוספות וגילו לנו אפיקים חדשים ונפלאים, בענין תקנה זו של יסוד החינוך בירושלים דווקא. "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה"... עולם מלא לימדונו ענקים אלה, עומק יסודות בחינוך ילדי ישראל. חכמי הדור ההוא שאפו שתחילת חינוכו של ילד בישראל תנבע מתוך "קדושה גדולה", בקרבת מקום למוקד הקדושה, מרכז העבודה... בימים אלה בהם נזכר בית המקדש ביותר בלב כל ישראל, ראוי מאד להתבונן עד כמה פעל הבית הגדול והקדוש, על תינוקות של בית רבן...
*
יסודי הוא ביאורו של בעל ה"הפלאה" זי"ע, על מאמרם ז"ל [קידושין ל.] ש"כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני", שזהו השכר על מה שקירב את נכדו יותר להר סיני בשני דורות. [ס' המקנה שם וב'פנים יפות ואתחנן דברים ד' ט']. זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שרצה לקרב את לב התלמידים, אף אל הר המוריה....
*
קליות ואגוזים... עיקרים חיוניים של חינוך רמוזים בהם כאמור, בחום היחס ובאש היהדות, בלהט התורה והמצוה, בתיקונו של תלמיד ובהערכת פנימיותו. מול בית המקדש, מקום אש העקדה, מקום אש המזבח וקרבנותיו ולהבת הכהנים המקריבים, מקום כפרת העוונות, מקום התיקון, פתיחת ה"אגוז" בתורה, שם התקיים בית החינוך הראשון בישראל, כשממול מתלקחת 'מדורת בית המוקד' להתחמם בו... מספרים על ה"אמרי אמת" שבילדותו למד את הפסוק "ואש המזבח תוקד בו". וכששאלו אביו ה'שפת אמת" "בו - במי?". ענה הילד הקדוש: ב"כהן"...!
*
שם ב"מכון לשבתך" הסתובב הכל סביב ציר אחד. מציאות ה'. התקשרות בוערת לחי העולמים הורגשה בכל אמה ואמה ובכל רובד בעזרה וסביב לה. התחושה שכבשה את כל הלבבות היתה: "ושכנתי בתוכם"... אלפים רבים מישראל התקבצו אל בית ה' ועל פניהם יראה עילאית, הם באו להתפלל, להודות, לרצות, להתכפר, איש איש עולתו וחטאתו, מנחתו ושלמיו. כאן שפכו את הלב בתשובה ובדבקות אל אלקים חיים ומלך עולם, אשר איוה למושב לו את הר הקודש בירושלים!
וכך למדו אז תינוקות של בית רבן בירושלים, אותיות אל"ף בי"ת, הפרשיות שבחומש, ספרי הנביאים והכתובים, ומסורת תורה שבעל פה. הכל חדר לתוך תוכן מתוך תחושת יראת ה' צרופה, וכל זה והרבה יותר, טמון בין השיטין של דברי התוספות בבבא בתרא "היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה". מובן למה הקדימו בעלי התוספות כאן יראת שמים ללימוד התורה. הרי מקרא מפורש הוא: "ראשית חכמה יראת ה'"... ובפירוש פסק הרמב"ם [פ"ב מהל' ת"ת ה"ג] "אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק".
*
שם מול מקדש ה' ראו ולמדו ילדי החן את השקידה והחריצות שבעבודת הכהנים, את שמירת הזמנים המדויקת שבמסכת "תמיד", שעה אחר שעה, יום אחר יום, בלי הפוגה, בלי הפסק. משעת תרומת הדשן שעם קריאת הגבר, עד הקטרת איברים ופדרים באישון לילה... ממונים מיוחדים היו שם ששמרו בקפידה על לוח הזמנים! [רמב"ם פ"ז מהל' כלי המקדש ה"ב].
במקדש ה' אף הבחינו נערי ישראל, באחדות ותיאום נפלאים בין כל העובדים שם, בתי האב והמשמרות, בכל פרטי העבודה המרובים, לכל קרבנות הציבור והיחיד, איש על משמרתו ותפקידו בנאמנות, בהתמסרות ובמשמעת מוחלטת למי שממונה עליו...
ב'צילו של היכל' ראה הנער בחיי "הכהנים בעבודתם" איך שניצב והזדקף סולמו של רבי פינחס בן יאיר במציאותו ומימושו, כשהוא מעלה בקודש: זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה באופן הנעלה והנשגב ביותר. שם בעזרה היה רואה איך שמתחנכים למחשבה טהורה. כמה גדול כוחה של מחשבת "לשמה" בנושא הקרבנות, כמה החמירה תורה ב"מחשבת פיגול". גם זה החדיר חינוך עמוק בלבבות ומוחות צעירי העם...
*
אל גנת אגוז ירדתי... מה אגוז, נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה... כפרה, תיקון והתחדשות!!! את זה ראו והבחינו אף ילדי ישראל מול המקדש. " ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו... ". הרי כך לימדונו חז"ל בפרשת התמיד. "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום" [במדב"ר כ"א כ"א]. כך ראו ולמדו, כך ראו וצמחו. לפני תינוקות של בית רבן ושל בית המקדש, נגלה עולם של סליחה ומחילה ותיקון. הם השתכנעו שתמיד שייך להתחזק ולהתחדש.
*
בירושלים משוש כל הארץ, שררה תמיד שמחה רוחנית עצומה, בוקעת ועולה... עיר האלקים היתה 'בירת' השמחה הטהורה, המרוכזת ביותר על פני תבל. ושמחה זו נבעה כידוע מעבודת המקדש וכפרתה. ולא היתה שמחה גדולה מזו כשאדם יוצא נקי מחטאיו [שמו"ר ל"ו] ומתוך רגשי גיל וחדוה אלה נכנסו הילדים יום יום לפני רבם ללמוד תורה, פיקודי ה' ישרים משמחי לב... והרי ידוע, שמה שלומדים מתוך שמחה נחרת בלב בעומק, הרבה, הרבה יותר...
*
גדולי החסידות פירשו את הפסוק: "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה" [תהלים קי"ט]. נחלת התורה והמצוות נמשכת לעד ולדורות, בגלל שהן ששון לבי, בגלל שאני מקיים אותן בשמחה. [ישמח משה פ' תרומה].
מתוך כך קולטים זאת הדורות הבאים משחר ילדותם. בהבחנתם החדה מרגישים שאין כאן "מצות אנשים מלומדה" של הרגל יום יום, אלא דברים שחיים אותם אבותיהם בחפץ וברגשי לב, בהתלהבות מחודשת בכל יום, בציפיה, בגעגועים, בתחושה עמוקה, שזוכים לקיים את רצון הבורא יתברך, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשותן. וזה מטביע רושם בל ימחה על הלבבות הצעירים.
*
כי ביתי בית תפילה... כמובן היווה בית המקדש מרכז התפילות ישראל. סימן מובהק הוא לקשר התפילה והצלחת הילדים, התלויות כל כך בתפילה. אין ספק כשהביאו ההורים את ילדיהם מקרוב ומרחוק, לבתי החינוך שבירושלים, פרשו את כפיהם ושפכו את לבם לפני הקב"ה בביתו, שיגדלו הנערים בתורה ויראת שמים ומידות טובות. הרי כך ביקש שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ..." [מלכים א' ח'].
*
והיו עיניך רואות את מוריך... שם בבית המקדש הרי נמצאת לשכת הגזית, משכן חכמי ישראל ענקי האומה, הסנהדרין הגדולה !!! "שתשים סנהדרין אצל המזבח...". וכי יש לך דוגמאות מובהקות יותר מהם? אנשי קודש שלמים בחכמה עילאה ובמידות תרומיות. בתוך פנימיות העם הנמשל "אגוז", הרי נמצאים כאמור לעיל [מדברי התנדב"א] חכמה בינה ודעת והשֹכל. כמובן שאף זה השאיר רישומו לנצח על תלמידי בית החינוך בירושלים עיר הקודש והמקדש, עיר היראה והחכמה...
*
ונקודה חינוכית נוספת: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה". נקודה עמוקה ויסודית יותר בשדה החינוך בישראל, שנשתרשה בראשית תולדותיה... לפני תינוקות של בית רבן אלה, נתגלה דבר פלא בסדר העבודה, מתוך התבוננות רצופה...
בית המקדש נקרא בתפילות ההושענא: "דביר המוצנע"... עבודת המקדש היתה עטופה במעטה של צניעות. כל שהיתה העבודה חשובה יותר בדרגות הקדושה, היתה נסתרת ומוצנעת יותר מעיני הרואים... בעזרת הכהנים ששם היתה עיקר העבודה, היו ישראל מותרים להיכנס רק בשעת הצורך לסמיכה ולכפרה ולשחיטה ולתנופה. עבודת הקטורת שהיתה פנימית יותר, היה הכהן מקטיר פעמיים ביום בהיכל. ואז אף כהן לא היה רשאי לעמוד בשטח ההיכל כולו... קטורת נקראת "דבר שבחשאי". המהר"ל [באר הגולה פ"ד] הגדיר את הקטורת כ"דבקות היותר פנימית ועליונה".
והרי כך כתבו התוספות: "והיה רואה שכולם עוסקים ב-מ-ל-א-כ-ת ש-מ-י-ם" בעלי התוספות הדגישו כאן את ה"לשם שמים" שבעבודה. ואכן לדבר זה שאפו חכמינו ז"ל מייסדי מערכת החינוך בישראל, שישתרש בלבבות הרכים, את 'מלאכת שמים' בלתי לה' לבדו. ויתקיים בזה "ואת צנועים חכמה". לא היתה בעבודת בית ה' שום ראווה והתבלטות, שום התחזות, התהדרות וחיקויים. הכל היתה עבודת רוח פנימית!
אדירי האומה רצו שכמו כן יתקיים הדבר בלימוד התורה לתלמידים. לא לעשות עיקר מדברים חיצוניים, מגינונים, טקסים ודומיהם. רק להתמקד בעיקר על התוכן, על קיום רצון ה' באמת, להדר ולייפות את הנשמות. חז"ל [סנהדרין ק"ו:] קבעו במסמרות: 'הקב"ה ליבא בעי' שנאמר: וה' יראה ללבב!
*
על התחלת לימוד התינוקות בספר ויקרא, נאמר: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים, [ויק"ר ז'] וכאן במקום לימודם בקירבת המקדש, נשלם מעגל הטהרה: כעת יבואו ויתעסקו הטהורים אף "במקום טהור"... "לפי שהיה רואה קדושה גדולה" כשהילד היה חי את חיי המקדש, היתה התורה נספגת מתוך קדושה של מעלה ונבלעת בדמו יחד עם דם הריצוי של קרבנות, המתקבל ברצון לפני ה'. כמובן ששוב לא נקלטו הלימודים כאוסף של ידיעות שונות, של פרטים וכללים. בעיר הקודש והמקדש, היה לימודם משתלב ומתחבר לגלגל אש של קדושה עליונה...
*
בעיר דיטרויט שבארה"ב ראיתי דבר חידוש, שהפעים את רוחי במקוריותו. 'תלמוד תורה' גדול יש בעיר בשם "בית יהודה" בו מתחנכים קרוב לשש מאות ילדים כן ירבו. במרכז הבנין הזה נמצא בית מדרש ובו כולל אברכים. בית המדרש הזה מוקף חלונות גדולים ושקופים מצד אחד בלבד, שדרכם יכול כל ילד, לראות תלמידי חכמים הוגים בתורה בשקידה ולנים בעומקה של הלכה, בחיות, בסיפוק, בשמחה... ומאידך, האברכים ה"נראים ואינם רואים", מוּדעים לכך ש"עיני עמך בם תלויות"... רעיון מופלא ומוצלח זה, הזכיר לי בזעיר אנפין, את תקנתו הראשונה של יהושע בן גמלא של תינוקות של רבן מול בית הבחירה...
*
בעיר ישרי-דרך זאת פגשתי פעם מחנך של "התחלת גמרא" והתפעמתי מהתלהבותו בעבודת הקודש וחיפושו תדיר אחר תכניות חדשות בכדי שיצליחו תלמידיו יותר ויותר. ולדוגמא, הוא אמר לי שלכבוד לימוד המשנה הראשונה בפרק "אלו מציאות" רכש לו את הפריטים המוזכרים שם, בכדי להמחיש את הדברים לתלמידים: כריכות של חטים, עיגולי דבילה, מחרוזות של דגים, חתיכות של בשר, וגיזי צמר, אניצי פשתן ולשונות של ארגמן... כשרוצה להסביר "קב בארבע אמות" רושם הוא את הממדים על הרצפה, ומפזר עליה גרעיני חטה, כדי שימששו תלמידיו בידים את דברי הגמרא...
*
לימדונו חכמינו ז"ל שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. [שבת קי"ט:] המהר"ל ביאר זאת מפני שלימודם של תינוקות אלה, נחשב בעצמו כבית המקדש, ואין דוחים ומבטלים מקדש מפני מקדש... [חידושי אגדות שבת קי"ט:] וגדולה מזו כתב המהר"ל "קדושת תינוקות של בית רבן הוא גדול יותר - - קדושת בית המקדש חלה על עצים ואבנים בלבד, וקדושת תינוקות של בית רבן היא התורה חלה על אדם שהוא בעל נפש..." [נתיבות נתיב התורה פ"י].
ובכן, מי הם בוני המקדש ועוסקים בחינוכו, מי הם כהני המקדש, מי עוסק בעבודה ומקריב קרבנות? מי מקטיר קטורת נסתרה בהיכל הקדושה? מי מחדיר קדושת התורה בילדי ישראל, קדושה שאין למעלה הימנה...? הבו גודל למלמדי תינוקות, למחנכים המתמסרים לעבודת הקודש והמקדש, בהקרבה שאין למעלה הימנה... וכה תאמר ל'בית יעקב', המורות, המחנכות וכל העוסקות באמונה בבנין בנות ישראל כשרות, אין קץ לשכרן.
*
והרי לקח חינוכי מעבודת המקדש... רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא אמר לבנו רבן גמליאל, "זרוק מרה בתלמידים" [כתובות ק"ג:]. יש להתבונן עמוקות בלשון "זריקה". לא נאמר שפוך מרה בתלמידים אלא "זרוק". כפי שמצינו במתנות הדם שעל המזבח, הזריקה מכוונת למקום מסוים ומדויק, לעומת השפיכה שאינה כך. וכמו כן בזריקת "מרה" בתלמידים. בדברי התוכחה והטלת האימה, חלילה לעשות זאת ב'שפיכה' שמשמעותה: פריקת 'מטען' ושחרור זעם חלילה... אלא שיש לכוון בתשומת לב את הנקודה המדויקת כדי לפעול את הפעולה הנכונה...
*
מה יקר ערכם של תינוקות של בית רבן, אף כשכבר חוזרים הביתה... במדרש בקהלת [ט'] נאמר שבשעה שהתינוקות עוזבים את בית רבם, "בת קול יוצאת ואומרת להם: לך אכול בשמחה לחמך נתקבל הבל פיכם לפָני, כריח ניחוח" [קהלת רבה ט']. גוואלד! הרי זו אותה בת קול שיוצאת אלינו במוצאי יום הכיפורים אחר תפילת נעילה, לאחר יממה של עינוי, זיכוך ותפילה, במקרא זה של 'לך אכול בשמחה את לחמך'. אותם הדברים ממש נשמעים בכל יום ויום מן השמים לילדי חמד אלה, כשהולכים הביתה. ובתוספת נפלאה: "נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחוח".
הרי בכח תינוקות אלו עומד עולם ומלואו. אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן ... אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא... [שבת קי"ט:]. פעוטים אלה הם עתיד העם, ממשיכי שלשלת הנצח. בשמים מתעוררת כעת שמחה יתירה. שמחה של "ריח ניחוח אשה לה' כבזמן שהיה המקדש על מכונו !!!"... ומי יודע? אולי נמשכה קדושת "ריח ניחוח" עוד מראשית יסוד חינוך תינוקות של בית רבן מול בית המקדש, מוקד העבודה, עבודת הקרבנות, אשה ריח ניחוח לה'...
*
ביקרתי פעם ידיד ותיק, איש החינוך הבלתי נשכח, חכם וסופר, הגה"ח ר' משה רייס זצ"ל. הוא סיפר אז את הדברים הבאים: ה'שפת אמת' זי"ע נכנס פעם לבחון תינוקות של בית רבן. בסיום הבחינה השתהה ה'שפת אמת' עוד כמה רגעים בחדר. הוא אמר שרוצה לנשום הבל תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא...
*
ומעין הפתיחה, פנינה אחת מתוך ספר "משנת החינוך" : כל מחנך בנפשו צריך לתאר לעצמו שרבו שהוא מקושר אליו ומסתופף בצלו, שלח אליו את בנו ללמדו. הוא נהיה כעת למחנכו הפרטי של בן רבו. כמובן היה נותן לו את כל תשומת לבו. "דעם רבינ'ס א קינד"! בן הרבי! שוב לא היה תופס שום מקום כמה בן זה מחודד ומחונן או לא, אלא היה מתמסר למענו בלב ונפש. בכל עת היה חושב על הרגע בו ישאל אותו הרבי על בנו ויצטרך ליתן דין וחשבון על הנהגתו עם תלמיד זה... והנמשל הוא מרעיד לבבות. הרי כל ילד הוא בנו של הקב"ה, החביב ויקר אצלו לאין שיעור וערך...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
"ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות,
ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות"
ידידך אוהבך לב ונפש,
משה יעקב הלוי
קליות ואגוזים...
הגיגי חינוך, עובדות ולקחים
תינוקות של בית רבן, מול בית המקדש...
לר' ישראל יקירי שליט"א
סיפור מרגש מסופר על האדמו"ר מפינסק-קארלין זי"ע. צדיק זה היה כידוע, מומחה מיוחד אף בשדה החינוך. האדמו"ר היה גר בשכנות לבית 'תלמוד תורה'. כשעבר בשעתו לגור שם ביקש מן המנהל שאם יזדמן לידו נער המתקשה בלימודו או הזקוק לעזרה בכלל, שיואיל לשלוח אותו אליו.
לימים התמודד הצוות עם תלמיד "מורכב ומרדן" ולא נמצא פתרון איך לחנכו ולהדריכו. אז זכר המנהל את בקשת הרבי ושלח לו את הנער בתוספת הודעה, שמדובר כאן על תלמיד "קשה כברזל". למרבית הפליאה כבר למחרת השתפרה התנהגותו של אותו תלמיד לבלי הכר. המנהל והמחנכים המופתעים ביקשו אז שהרבי יסביר להם את פשר הדבר.
וכאן באה התשובה המופלאה : "בעת שהתבטאתם שהוא "קשה כברזל" נזכרתי בדברי הגמרא [ב"ב י:]: "ברזל קשה – אוּר מפעפעו". מתוך דבריהם ז"ל הבנתי שהיחס ל"קשה כברזל", הוא: אש, הרבה חום, אהבה ולבביות. כשנכנס הנער הכנתי לו כוס קפה וכיבוד. לטפתי את לחיו ואמרתי לו "מיין טייער קינד, בני יקירי, כשאתה מרגיש רעב וצמא הרי הדלת שלי פתוחה. הנך מוזמן לבוא תמיד. אף אם לא אהיה בבית תמיד יהיה כאן מישהו לקבל את פניך בשמחה". וכך לויתי את הנער עד הדלת בחיבה יתירה... המלים "מיין טייער קינד", שכנראה לא היה רגיל בהן, נפחו בו רוח חדשה. נהגתי איפוא כעצת הגמרא, ברזל קשה אור מפעפעו...".
*
בצעירותו בעת שכיהן אותו צדיק כר"מ בישיבה, היה שם תלמיד שלימודו והתנהגותו לא היו כראוי. פעם ב'בין הסדרים' כשהלכו התלמידים הביתה, הבחין הרבי שהבחור אינו פונה לביתו. הרבי הזמינו אליו, כיבדו בשתייה והעניק לו דמי כיס לקנות ממתקים וכך המשיך לקרבו עד שנהפך לאיש אחר. התברר שבפנים היתה נפשו של התלמיד רצוצה, מפני חוסר חום ותשומת לב בבית ודבר זה איים על עתידו. ומעשה קירבה זה הציל נפש מישראל, לו ולזרעו ולדורותיו.
*
בדברי חז"ל מצאנו כמה וכמה פעמים, שהמאכל החביב לתינוקות בימי קדם, היה: קליות ואגוזים. מעדנים אלה שימחו את הפעוטים ועוררו את תשומת לבבם. בליל פסח חילקו זאת להם שלא יישנו [פסחים קי"ט:]; בקליות ואגוזים שימחו אותם בימי חג ומועד [רמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הי"ח]. אף בחנויות היו מנסים למשוך את לבם בזה. [ב"מ ס.]
עוד טרם היות ישראל לעם, לפני יציאת מצרים נשמעה בקשה על כך, בצורה מדהימה. משה רבינו איש האלקים כשעמד לפני הסנה הבוער, התבטא אז בלשון המקרא שבשיר השירים, מגילת קדש הקדשים: "הגידה את שאהבה נפשי", "אמר משה לפני הקב"ה – כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות?" [שמות רבה ג' ד'].
הסנה בוער באש, המראה האלקי נספג בו, משה רבינו מתייחד הוא עם קונו בהר חורב. החומר שלו נפשט ומתעלה, והוא באחת: אם אכן אנהיג את ישראל ואובילם במדבר, הגידה נא רבון כל העולמים, כמה קליות ואגוזין התקנת לתינוקות… ? נפשי בשאלתי; אם נמניתי למנהיג, אז ארד אליהם ממרומַי עד לקטן הקטנים שבהם, ואגיש לו את המאכל החביב לו...
*
ראוי להתבונן בייחודם של 'קליות ואגוזים', שאף אדון הנביאים התייחס להם כשהזכיר את ילדי ישראל. אולי טמונה במינים אלה משמעות מיוחדת אף במישור הרוחני, בענין הנוגע לחינוכם. יתכן שנרמז כאן דבר גם להוריהם ומחנכיהם שהיו מחלקים קליות ואגוזים לתינוקות. להם דווקא ראוי לשים לב למשמעותם הפנימית של מינים אלה...
קליות!!! הלא הם שבלים המהובהבין באש [רש"י סנהדרין צ"ג:]. לפי הנזכר, שהחינוך ראוי להימסר בחום, ניתן להסביר זאת במתן הקליות, הרי גמר תיקון הקליות היה בחום... את השיבלים היו מכניסים לתנור וכך היו מתמתקים ונשארים במתיקותם לעולם... [רש"י שבת קנ"ה: ועוד]. בכלל מצאנו בדברי חז"ל שגמר מלאכתו של כלי הוא על ידי החום, "מִשֶׁיְצַרְפוֹ בכבשן". [כלים פ"ד]. בזה מתחזק ומתקיים הכלי, החום מועיל לו בעתיד להתקיים, גם כי יזקין לא יסור ממנה...
שמעתי פעם מידיד נעורי כאח לי, הגה"ח רבי אליהו אַפטרגוט שליט"א, על דברי רבי חנינא במסכת חולין [כ"ד:] "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן שעמדו לי בזקנותי", רמז יש בזה לחום ולעידון הנזקקים לצמיחתו של כל ילד, וזה יעמוד לו לכל ימיו...
*
שבלים המהובהבים באש... אש הקודש, חיות התלהבות ושמחה ביהדות, בהנהגת הורים ומורים חיונית מאד בחינוך. בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע כתב בקונטרסו הנאדר "נתיבי חינוך" מזכרונות ילדותו על כך. "כאשר עולים בזכרוני המלמדים שאני למדתי, אצלם שהיו ממש מגדולי החסידים, אני זוכר יותר את התנועות שלהם מאשר מה שקבלתי מדבריהם. מכל תנועה היה מה ללמוד. כדוגמת מלמד שהיה חוזר תמיד: שויתי ה' לנגדי תמיד".
"ומלמדים אלו למרות שלא היו נהירים להם רזי הפסיכולוגיה והפדגוגיה, אך מי כמוהם מומחה בנשמה של חינוך, לדבר אל נשמתם של ילדי ישראל, עד שהילדים היו מרגישים שנהיו יותר קרובים להשי"ת. וזוכרני כאשר הייתי כבן י"ב שנים היה נוהג המלמד שלנו לומר קצת דברי מוסר ולספר סיפורים חסידיים לפני מנחה, ואין לתאר את הזעזוע שדבריו היו מחוללים בנפש התלמידים שלא היו אלא ילדים, ובדמעות שליש היו מתפללים אחר כך תפילת המנחה. הם היו מומחים לחמם נשמות יהודיות ולהאיר בהם את הרגשת הקירבה להשי"ת". עכל"ק.
*
מסופר על גדול בישראל, שנשאל פעם על בחירת אחד שני מלמדי תינוקות. שניהם היו מעולים. האחד היה מומחה בחינוך יותר ואילו השני היה לו "ברען" של יראת שמים יותר והוא הורה לקחת את השני. וכך נימק את הדבר: "אם חלילה יפול פעם בכיתה ספר על הארץ. שניהם ירימו וינשקו אותו לעיני תלמידיהם. הראשון יסביר בטוב טעם את מעשהו ואת ענין קדושת הספרים. ואילו אצל השני תישמע מקודם זעקת "אוי"... וה"אוי" הזה היוצא מן הלב, אין לשער את השפעתו על הילד...
*
בכלל חקק בעל "באר מים חיים" זי"ע יסוד במלים של אש: "כי חיות המצוה והתפילה והתורה נקרא אש, כמו שנאמר הלוא כה דברי כאש וגו' וטבע האש הוא כל עוד שמתלהב ובוער יותר. מתלהב ובוער עוד יותר ויותר. וכן המצוה אם נעשית בחיות בוערת ברשפי אש שלהבת קה, אז משתוקק וחומד עוד ביותר ויותר, לעשות מצוותיו יתברך. וזה מאמר חז"ל [אבות ד', ב'] מצוה גוררת מצוה, כי אש המצוה תוקד בו, לעשות עוד ועוד". [פ' בחוקותי]. והאש הזאת של התלהבות ויראת שמים, "נגררת" מדביקה ונאחזת, מלב הורים ומורים ללב הילדים ומדליקה את הנרות הקטנים באש תמיד.
אלופי ומיודעי הגה"ח ר' זאב פריינד שליט"א מבית וגן, מרביץ תורה ידוע ומחשובי הרבנים בבית וגן, הראה פעם רמז נפלא מאד, בדברי חז"ל [שבת כ"ג:] הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. מי שרגיל להעלות נר בעבודתו ואש תוקד בקרבו, שעושה את המצוות ביקוד נר ה' נשמת אדם בקרבו, בכל הנשמה ובכל נשימה ונשימה שבו, הויין ליה בנים תלמידי חכמים... ודברי פי חכם חן.
*
קליות וגם "אגוזים"!!! הפרי שבתוך האגוז מתקיים, בגלל שהוא משומר מכל צד במחיצה ראויה ומסוגרת היטב. את הילד יש לנצור מכל משמר מפני השפעות ורוחות זרות מבחוץ.
זאת ועוד, עם ישראל נמשל לאגוז, דבר המוכיח על פנימיותו. חז"ל לימדונו שהאגוז, אף כשנופל ומתלכלך "נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה", [שהש"ר ו' כ"ו]. ישראל קדושים, יכולים להתנקות ולהיטהר. פנימיות ישראל טובה ומשובחת היא באמת.
וכמה מכוּוָנים הדברים לגבי כל ילד שבישראל. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" אמר רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא [אבות ד' כ'] . תמיד ראוי להורים ומורים לזכור את פנימיותו, את קדושת הנקודה היהודית שלו, ואף אם נראה כ"אגוז שקשה לפיצוח", הרי אי-נקיונו היא רק מבחוץ בלבד, והכל ניתן לתיקון וטהרה... בעזר עליון "נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה"...
*
חז"ל הקדושים [שהש"ר שם] מוסיפים ומלמדים על אגוז, מה אגוז אבן שוברו, כך התורה נקראת אבן, מה אגוז, אבן שוברו, כך התורה קרואה אבן שנאמר: "ואתנה לך את לו לוחות האבן". ובכיוון ההפוך, "יצר הרע קרוי אבן, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם"...
מה נפלא הדבר וביותר ביחס לילדי ישראל! התורה המרומזת באבן, פותחת את ה"אגוז" ומפתחת אותו, בקדושת התורה, ביראת שמים, בחוקים ומשפטים צדיקים, במידות טובות. חז"ל [תנדב"א רבה פי"ח] מצאו באגוז ו'מחלקותיו' בהן טמון הפרי המזין, רמז לארבעה דברים פנימיים: חכמה ובינה דיעה והשֹכל...
ומאידך, כמה צריכים ההורים והמחנכים להיזהר שלא יישבר האגוז ח"ו באבני היצר, אבני הרחוב...
*
קליות ואגוזים... הצד השווה שביניהם הוא השימור והקיום!! מינים אלה משתמרים לאורך ימים. וכמו כן, שניהם שייכים לסוג הצומח והמצמיח. רמז יש כאן להורה ולמחנך שמשימתו היא פעולה לנצח. החינוך בישראל אינו מוגבל בתחומי הזמן. כשם שהתורה היא נצחית כך לימודה ולקחיה ומסורתה אין להם גבול, קל וחומר בגיל הרך.
אל נא יחשוב המחנך שמדובר על "שנת" לימודים, כי אם על רושם לחיים לתלמיד ולדורותיו. אל נא יחשוב ההורה שחינוכו מקביל לשנות היות הילד בבית. הרושם נמשך עדי עד... כל הגה של תורה, כל 'תנועה' של יראת שמים, כל משיכה והרגל למידות טובות, יירשמו בנפש הרכה, בחקיקה קבועה וקיימת.
*
ילד קטן היה פעם בפראנקפורט ושמו משה. אביו ואמו התמסרו על חינוכו מאד מאד, ביום ובלילה. על תורתו וקדושתו אף בקטנותו. ילד קדוש זה גדל להיות מאור הגולה, מרנא ה'חתם סופר' זיע"א, גאון צדיק ופוסק, עמוד שכל בית ישראל נשען עליו. הוא הציל יהודי ארץ שלימה מכליון רוחני ר"ל, ועם זאת השפיע תורה בטהרה על עולם ומלואו. בכל עת נפגשים בכל רחבי העולם עם אלפי צאצאיו כן ירבו, אנשים רמי מעלה ההולכים בתורת ה'. כל מאמץ, כל השתדלות של הורי הילד משה בפראנקפורט, נמצאים איך שהוא בפירותיו ופירות פירותיו, עד סוף העולם...
*
על משפיעי החינוך לראות את הנולד, את ההמשך והתוצאה, את הדורות, את תלמידי התלמידים, את השפעת התלמידים על ביתם וסביבתם, דור אחר דור עד אפסי ארץ. ודבר זה יגביר את המרץ ואת המסירות לכל יחיד ויחיד: לגדלו, לחנכו, לחכמו ולהחדיר בו יראת ה'. החינוך בישראל קשור בעבותות הנצח. כל שתיל רך נחשב כיַער עצים עושי פרי, כל נשמה כציבור קדוש, כל ילד כאלפי רבבה...
*
קליות ואגוזים... מיני מאכל אלה מרמזים כאמור על, חום אש קודש לחינוך, תיקון ושמירת הפנימיות של הדור הבא, לבביות, חיזוק ופתיחות הלבבות הרכים בתורה הקדושה.
ודברי תורה פרים ורבים. מנהג קדומים בישראל היה לזרוק קליות ואגוזים בשעת שמחת נישואין [ברכות נ:] והן הן הדברים. הרי עומדים לפני בנין דור חדש בישראל. את כל זאת ראוי לזכור כבר בהנחת אבן הפינה לבנין העתיד ולהתפלל על כך. איזהו חכם הרואה את הנולד. קליות ואגוזים! האש והתיקון. פתיחת הלב באבן לוחות הברית...
ומשה רבם של ישראל הנצחי, שדאג לכל יחיד מישראל, לכל תינוק שבעם עד סוף כל הדורות, אז בשעת התגלות האלקית לפני סנה בוער באש, עמד לפני ריבון העולמים: ושאל "כמה קליות ואגוזים התקנתָּ לתינוקות." מאכל חביב עליהם כפשוטו, וגם כפי הנרמז ממהותם: המזון הרוחני...
*
ועל אחיו, אהרן קדוש ה' נאמר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... יתכן שהיה אהרן הכהן ה"מלמד דרדקי" הראשון ליחידים, לאחר מתן תורה. הוא יצא מגדרו ללמד תורה את פשוטי העם... וכך שנו חכמינו ז"ל "והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל. וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע, וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו". [תנא דבי אליהו רבה פי"ג].
אהרן הכהן הנאהב והנערץ בכל שדרות העם, היה מגיע לכל פינה, את כולם תיקן והעלה, את כולם לימד, חינך ורומם בכח נדיבותו, באש ובחום ההקרבה. בכולם ראה והבחין את הפנימיות, את קדושת נשמת ישראל. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה...
*
שמעתי פעם דברים בנושא זה מפי רבה של אנטוורפן, הגאון החסיד רבי אהרן שיף שליט"א, על הגבָּרַת הקשר החם מצד הורים ומורים לילדים ועד כמה שאהבה זו חיונית לשמירתם הרוחנית כיום והוא חיזק את הצורך בזה מאוד מאוד.
בתוך הדברים הראה לי את דברי הגמרא בתענית [ח.] שאף פעם לא עמדתי כראוי על פשטותם המפעימה. "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים". הסברת פנים מועילה להחדיר את לימוד התורה אל תוך נפש הנער, אף למי שקשה עליו הלימוד ביותר. הסברת פנים זו פורצת שער בלבבו להבין ולהשֹכיל...
לאחרונה סיפר איש אשכולות זה, ששמע מאחד ממיודעיו, תלמיד חכם מופלג, שבהיותו ילד לא היה תלמיד טוב ו"ציוניו" היו למטה מן הממוצע. לידו בכיתה ישב ילד מצויין ומצליח בתלמודו. פעם בערב שבת התחלף בטעות, אחד המבחנים והוא התלמיד ה"חלש", הביא הביתה את דף המבחן של חבירו, עם ציון מעולה ביותר... שמחת השבת בבית היתה גדולה ביותר. ההורים הראו לו סימני הערכה יוצאים מן הכלל. מיום זה והלאה החליט להשקיע מאמצים כבירים בלימודו, עד שעלה ונתגדל בתורה...
*
ומימי נעורי בעיר מולדתי זאת, זוכרני מלמד ותיק מדור הישן בשם ר' אברהם דראַך זצ"ל, איש יקר ותמים, עובד ה' ודבק במסורת אבות. שמעתי אותו פעם שאמר לתלמיד שלא הצטיין אז בתלמודו. "יבוא יום שעוד אתגאה בזה שלמדת אצלי" וזה עודד את התלמיד מאד. כעבור יותר מיובל שנים, פגשתי נכד שלו, משגיח בישיבה במונטריאל ומסרתי לו את הנהגת סבו זו. הוא הפנים את הדבר והכיר טובה על כך.
*
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... זאת היתה דרכו של אהרן בחינוכו באהלי ישראל. ואמנם כתב כן אחד מגדולי הפוסקים בעל "ערוך השולחן" על מלמד תינוקות: " שיבין איך להשגיח על התינוקות ושיאהבם וידריכם בתורת ה'". [יו"ד רמ"ה אות ט"ז].
וכך מגיעים אנחנו את אחד מזרעו של אהרן, כהן גדול שזכה לכונן את מערכת החינוך הראשונה בישראל. ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה" [ב"ב כ"א.] . חינוך הבנים היה מופקד כולו בידי האבות, ולימוד התורה הקדושה עבר מאב לבן, מאז נתינתה. כך ניתן חיובו מסיני "ולמדתם אותם את בניכם" [ונדרש הכתיב "אַתֶּם", על האבות בלבד].
חז"ל מגלים לנו שתחילת יסוד בתי החינוך היתה בירושלים. דין קדימה היה לה לעיר הקודש והמקדש, שמשם תצא ההשפעה הרוחנית על הדור כולו, וכמאמר הכתוב: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים...". מרַחֲבי הארץ היה באים התלמידים בהמוניהם, לירושלים עיר הקודש...
*
באו רבותינו בעלי התוספות וגילו לנו אפיקים חדשים ונפלאים, בענין תקנה זו של יסוד החינוך בירושלים דווקא. "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה"... עולם מלא לימדונו ענקים אלה, עומק יסודות בחינוך ילדי ישראל. חכמי הדור ההוא שאפו שתחילת חינוכו של ילד בישראל תנבע מתוך "קדושה גדולה", בקרבת מקום למוקד הקדושה, מרכז העבודה... בימים אלה בהם נזכר בית המקדש ביותר בלב כל ישראל, ראוי מאד להתבונן עד כמה פעל הבית הגדול והקדוש, על תינוקות של בית רבן...
*
יסודי הוא ביאורו של בעל ה"הפלאה" זי"ע, על מאמרם ז"ל [קידושין ל.] ש"כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני", שזהו השכר על מה שקירב את נכדו יותר להר סיני בשני דורות. [ס' המקנה שם וב'פנים יפות ואתחנן דברים ד' ט']. זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שרצה לקרב את לב התלמידים, אף אל הר המוריה....
*
קליות ואגוזים... עיקרים חיוניים של חינוך רמוזים בהם כאמור, בחום היחס ובאש היהדות, בלהט התורה והמצוה, בתיקונו של תלמיד ובהערכת פנימיותו. מול בית המקדש, מקום אש העקדה, מקום אש המזבח וקרבנותיו ולהבת הכהנים המקריבים, מקום כפרת העוונות, מקום התיקון, פתיחת ה"אגוז" בתורה, שם התקיים בית החינוך הראשון בישראל, כשממול מתלקחת 'מדורת בית המוקד' להתחמם בו... מספרים על ה"אמרי אמת" שבילדותו למד את הפסוק "ואש המזבח תוקד בו". וכששאלו אביו ה'שפת אמת" "בו - במי?". ענה הילד הקדוש: ב"כהן"...!
*
שם ב"מכון לשבתך" הסתובב הכל סביב ציר אחד. מציאות ה'. התקשרות בוערת לחי העולמים הורגשה בכל אמה ואמה ובכל רובד בעזרה וסביב לה. התחושה שכבשה את כל הלבבות היתה: "ושכנתי בתוכם"... אלפים רבים מישראל התקבצו אל בית ה' ועל פניהם יראה עילאית, הם באו להתפלל, להודות, לרצות, להתכפר, איש איש עולתו וחטאתו, מנחתו ושלמיו. כאן שפכו את הלב בתשובה ובדבקות אל אלקים חיים ומלך עולם, אשר איוה למושב לו את הר הקודש בירושלים!
וכך למדו אז תינוקות של בית רבן בירושלים, אותיות אל"ף בי"ת, הפרשיות שבחומש, ספרי הנביאים והכתובים, ומסורת תורה שבעל פה. הכל חדר לתוך תוכן מתוך תחושת יראת ה' צרופה, וכל זה והרבה יותר, טמון בין השיטין של דברי התוספות בבבא בתרא "היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה". מובן למה הקדימו בעלי התוספות כאן יראת שמים ללימוד התורה. הרי מקרא מפורש הוא: "ראשית חכמה יראת ה'"... ובפירוש פסק הרמב"ם [פ"ב מהל' ת"ת ה"ג] "אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק".
*
שם מול מקדש ה' ראו ולמדו ילדי החן את השקידה והחריצות שבעבודת הכהנים, את שמירת הזמנים המדויקת שבמסכת "תמיד", שעה אחר שעה, יום אחר יום, בלי הפוגה, בלי הפסק. משעת תרומת הדשן שעם קריאת הגבר, עד הקטרת איברים ופדרים באישון לילה... ממונים מיוחדים היו שם ששמרו בקפידה על לוח הזמנים! [רמב"ם פ"ז מהל' כלי המקדש ה"ב].
במקדש ה' אף הבחינו נערי ישראל, באחדות ותיאום נפלאים בין כל העובדים שם, בתי האב והמשמרות, בכל פרטי העבודה המרובים, לכל קרבנות הציבור והיחיד, איש על משמרתו ותפקידו בנאמנות, בהתמסרות ובמשמעת מוחלטת למי שממונה עליו...
ב'צילו של היכל' ראה הנער בחיי "הכהנים בעבודתם" איך שניצב והזדקף סולמו של רבי פינחס בן יאיר במציאותו ומימושו, כשהוא מעלה בקודש: זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה באופן הנעלה והנשגב ביותר. שם בעזרה היה רואה איך שמתחנכים למחשבה טהורה. כמה גדול כוחה של מחשבת "לשמה" בנושא הקרבנות, כמה החמירה תורה ב"מחשבת פיגול". גם זה החדיר חינוך עמוק בלבבות ומוחות צעירי העם...
*
אל גנת אגוז ירדתי... מה אגוז, נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה... כפרה, תיקון והתחדשות!!! את זה ראו והבחינו אף ילדי ישראל מול המקדש. " ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו... ". הרי כך לימדונו חז"ל בפרשת התמיד. "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום" [במדב"ר כ"א כ"א]. כך ראו ולמדו, כך ראו וצמחו. לפני תינוקות של בית רבן ושל בית המקדש, נגלה עולם של סליחה ומחילה ותיקון. הם השתכנעו שתמיד שייך להתחזק ולהתחדש.
*
בירושלים משוש כל הארץ, שררה תמיד שמחה רוחנית עצומה, בוקעת ועולה... עיר האלקים היתה 'בירת' השמחה הטהורה, המרוכזת ביותר על פני תבל. ושמחה זו נבעה כידוע מעבודת המקדש וכפרתה. ולא היתה שמחה גדולה מזו כשאדם יוצא נקי מחטאיו [שמו"ר ל"ו] ומתוך רגשי גיל וחדוה אלה נכנסו הילדים יום יום לפני רבם ללמוד תורה, פיקודי ה' ישרים משמחי לב... והרי ידוע, שמה שלומדים מתוך שמחה נחרת בלב בעומק, הרבה, הרבה יותר...
*
גדולי החסידות פירשו את הפסוק: "נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה" [תהלים קי"ט]. נחלת התורה והמצוות נמשכת לעד ולדורות, בגלל שהן ששון לבי, בגלל שאני מקיים אותן בשמחה. [ישמח משה פ' תרומה].
מתוך כך קולטים זאת הדורות הבאים משחר ילדותם. בהבחנתם החדה מרגישים שאין כאן "מצות אנשים מלומדה" של הרגל יום יום, אלא דברים שחיים אותם אבותיהם בחפץ וברגשי לב, בהתלהבות מחודשת בכל יום, בציפיה, בגעגועים, בתחושה עמוקה, שזוכים לקיים את רצון הבורא יתברך, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשותן. וזה מטביע רושם בל ימחה על הלבבות הצעירים.
*
כי ביתי בית תפילה... כמובן היווה בית המקדש מרכז התפילות ישראל. סימן מובהק הוא לקשר התפילה והצלחת הילדים, התלויות כל כך בתפילה. אין ספק כשהביאו ההורים את ילדיהם מקרוב ומרחוק, לבתי החינוך שבירושלים, פרשו את כפיהם ושפכו את לבם לפני הקב"ה בביתו, שיגדלו הנערים בתורה ויראת שמים ומידות טובות. הרי כך ביקש שלמה המלך בחנוכת בית המקדש: "כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ..." [מלכים א' ח'].
*
והיו עיניך רואות את מוריך... שם בבית המקדש הרי נמצאת לשכת הגזית, משכן חכמי ישראל ענקי האומה, הסנהדרין הגדולה !!! "שתשים סנהדרין אצל המזבח...". וכי יש לך דוגמאות מובהקות יותר מהם? אנשי קודש שלמים בחכמה עילאה ובמידות תרומיות. בתוך פנימיות העם הנמשל "אגוז", הרי נמצאים כאמור לעיל [מדברי התנדב"א] חכמה בינה ודעת והשֹכל. כמובן שאף זה השאיר רישומו לנצח על תלמידי בית החינוך בירושלים עיר הקודש והמקדש, עיר היראה והחכמה...
*
ונקודה חינוכית נוספת: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה". נקודה עמוקה ויסודית יותר בשדה החינוך בישראל, שנשתרשה בראשית תולדותיה... לפני תינוקות של בית רבן אלה, נתגלה דבר פלא בסדר העבודה, מתוך התבוננות רצופה...
בית המקדש נקרא בתפילות ההושענא: "דביר המוצנע"... עבודת המקדש היתה עטופה במעטה של צניעות. כל שהיתה העבודה חשובה יותר בדרגות הקדושה, היתה נסתרת ומוצנעת יותר מעיני הרואים... בעזרת הכהנים ששם היתה עיקר העבודה, היו ישראל מותרים להיכנס רק בשעת הצורך לסמיכה ולכפרה ולשחיטה ולתנופה. עבודת הקטורת שהיתה פנימית יותר, היה הכהן מקטיר פעמיים ביום בהיכל. ואז אף כהן לא היה רשאי לעמוד בשטח ההיכל כולו... קטורת נקראת "דבר שבחשאי". המהר"ל [באר הגולה פ"ד] הגדיר את הקטורת כ"דבקות היותר פנימית ועליונה".
והרי כך כתבו התוספות: "והיה רואה שכולם עוסקים ב-מ-ל-א-כ-ת ש-מ-י-ם" בעלי התוספות הדגישו כאן את ה"לשם שמים" שבעבודה. ואכן לדבר זה שאפו חכמינו ז"ל מייסדי מערכת החינוך בישראל, שישתרש בלבבות הרכים, את 'מלאכת שמים' בלתי לה' לבדו. ויתקיים בזה "ואת צנועים חכמה". לא היתה בעבודת בית ה' שום ראווה והתבלטות, שום התחזות, התהדרות וחיקויים. הכל היתה עבודת רוח פנימית!
אדירי האומה רצו שכמו כן יתקיים הדבר בלימוד התורה לתלמידים. לא לעשות עיקר מדברים חיצוניים, מגינונים, טקסים ודומיהם. רק להתמקד בעיקר על התוכן, על קיום רצון ה' באמת, להדר ולייפות את הנשמות. חז"ל [סנהדרין ק"ו:] קבעו במסמרות: 'הקב"ה ליבא בעי' שנאמר: וה' יראה ללבב!
*
על התחלת לימוד התינוקות בספר ויקרא, נאמר: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים, [ויק"ר ז'] וכאן במקום לימודם בקירבת המקדש, נשלם מעגל הטהרה: כעת יבואו ויתעסקו הטהורים אף "במקום טהור"... "לפי שהיה רואה קדושה גדולה" כשהילד היה חי את חיי המקדש, היתה התורה נספגת מתוך קדושה של מעלה ונבלעת בדמו יחד עם דם הריצוי של קרבנות, המתקבל ברצון לפני ה'. כמובן ששוב לא נקלטו הלימודים כאוסף של ידיעות שונות, של פרטים וכללים. בעיר הקודש והמקדש, היה לימודם משתלב ומתחבר לגלגל אש של קדושה עליונה...
*
בעיר דיטרויט שבארה"ב ראיתי דבר חידוש, שהפעים את רוחי במקוריותו. 'תלמוד תורה' גדול יש בעיר בשם "בית יהודה" בו מתחנכים קרוב לשש מאות ילדים כן ירבו. במרכז הבנין הזה נמצא בית מדרש ובו כולל אברכים. בית המדרש הזה מוקף חלונות גדולים ושקופים מצד אחד בלבד, שדרכם יכול כל ילד, לראות תלמידי חכמים הוגים בתורה בשקידה ולנים בעומקה של הלכה, בחיות, בסיפוק, בשמחה... ומאידך, האברכים ה"נראים ואינם רואים", מוּדעים לכך ש"עיני עמך בם תלויות"... רעיון מופלא ומוצלח זה, הזכיר לי בזעיר אנפין, את תקנתו הראשונה של יהושע בן גמלא של תינוקות של רבן מול בית הבחירה...
*
בעיר ישרי-דרך זאת פגשתי פעם מחנך של "התחלת גמרא" והתפעמתי מהתלהבותו בעבודת הקודש וחיפושו תדיר אחר תכניות חדשות בכדי שיצליחו תלמידיו יותר ויותר. ולדוגמא, הוא אמר לי שלכבוד לימוד המשנה הראשונה בפרק "אלו מציאות" רכש לו את הפריטים המוזכרים שם, בכדי להמחיש את הדברים לתלמידים: כריכות של חטים, עיגולי דבילה, מחרוזות של דגים, חתיכות של בשר, וגיזי צמר, אניצי פשתן ולשונות של ארגמן... כשרוצה להסביר "קב בארבע אמות" רושם הוא את הממדים על הרצפה, ומפזר עליה גרעיני חטה, כדי שימששו תלמידיו בידים את דברי הגמרא...
*
לימדונו חכמינו ז"ל שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. [שבת קי"ט:] המהר"ל ביאר זאת מפני שלימודם של תינוקות אלה, נחשב בעצמו כבית המקדש, ואין דוחים ומבטלים מקדש מפני מקדש... [חידושי אגדות שבת קי"ט:] וגדולה מזו כתב המהר"ל "קדושת תינוקות של בית רבן הוא גדול יותר - - קדושת בית המקדש חלה על עצים ואבנים בלבד, וקדושת תינוקות של בית רבן היא התורה חלה על אדם שהוא בעל נפש..." [נתיבות נתיב התורה פ"י].
ובכן, מי הם בוני המקדש ועוסקים בחינוכו, מי הם כהני המקדש, מי עוסק בעבודה ומקריב קרבנות? מי מקטיר קטורת נסתרה בהיכל הקדושה? מי מחדיר קדושת התורה בילדי ישראל, קדושה שאין למעלה הימנה...? הבו גודל למלמדי תינוקות, למחנכים המתמסרים לעבודת הקודש והמקדש, בהקרבה שאין למעלה הימנה... וכה תאמר ל'בית יעקב', המורות, המחנכות וכל העוסקות באמונה בבנין בנות ישראל כשרות, אין קץ לשכרן.
*
והרי לקח חינוכי מעבודת המקדש... רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא אמר לבנו רבן גמליאל, "זרוק מרה בתלמידים" [כתובות ק"ג:]. יש להתבונן עמוקות בלשון "זריקה". לא נאמר שפוך מרה בתלמידים אלא "זרוק". כפי שמצינו במתנות הדם שעל המזבח, הזריקה מכוונת למקום מסוים ומדויק, לעומת השפיכה שאינה כך. וכמו כן בזריקת "מרה" בתלמידים. בדברי התוכחה והטלת האימה, חלילה לעשות זאת ב'שפיכה' שמשמעותה: פריקת 'מטען' ושחרור זעם חלילה... אלא שיש לכוון בתשומת לב את הנקודה המדויקת כדי לפעול את הפעולה הנכונה...
*
מה יקר ערכם של תינוקות של בית רבן, אף כשכבר חוזרים הביתה... במדרש בקהלת [ט'] נאמר שבשעה שהתינוקות עוזבים את בית רבם, "בת קול יוצאת ואומרת להם: לך אכול בשמחה לחמך נתקבל הבל פיכם לפָני, כריח ניחוח" [קהלת רבה ט']. גוואלד! הרי זו אותה בת קול שיוצאת אלינו במוצאי יום הכיפורים אחר תפילת נעילה, לאחר יממה של עינוי, זיכוך ותפילה, במקרא זה של 'לך אכול בשמחה את לחמך'. אותם הדברים ממש נשמעים בכל יום ויום מן השמים לילדי חמד אלה, כשהולכים הביתה. ובתוספת נפלאה: "נתקבל הבל פיכם לפני כריח ניחוח".
הרי בכח תינוקות אלו עומד עולם ומלואו. אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן ... אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא... [שבת קי"ט:]. פעוטים אלה הם עתיד העם, ממשיכי שלשלת הנצח. בשמים מתעוררת כעת שמחה יתירה. שמחה של "ריח ניחוח אשה לה' כבזמן שהיה המקדש על מכונו !!!"... ומי יודע? אולי נמשכה קדושת "ריח ניחוח" עוד מראשית יסוד חינוך תינוקות של בית רבן מול בית המקדש, מוקד העבודה, עבודת הקרבנות, אשה ריח ניחוח לה'...
*
ביקרתי פעם ידיד ותיק, איש החינוך הבלתי נשכח, חכם וסופר, הגה"ח ר' משה רייס זצ"ל. הוא סיפר אז את הדברים הבאים: ה'שפת אמת' זי"ע נכנס פעם לבחון תינוקות של בית רבן. בסיום הבחינה השתהה ה'שפת אמת' עוד כמה רגעים בחדר. הוא אמר שרוצה לנשום הבל תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא...
*
ומעין הפתיחה, פנינה אחת מתוך ספר "משנת החינוך" : כל מחנך בנפשו צריך לתאר לעצמו שרבו שהוא מקושר אליו ומסתופף בצלו, שלח אליו את בנו ללמדו. הוא נהיה כעת למחנכו הפרטי של בן רבו. כמובן היה נותן לו את כל תשומת לבו. "דעם רבינ'ס א קינד"! בן הרבי! שוב לא היה תופס שום מקום כמה בן זה מחודד ומחונן או לא, אלא היה מתמסר למענו בלב ונפש. בכל עת היה חושב על הרגע בו ישאל אותו הרבי על בנו ויצטרך ליתן דין וחשבון על הנהגתו עם תלמיד זה... והנמשל הוא מרעיד לבבות. הרי כל ילד הוא בנו של הקב"ה, החביב ויקר אצלו לאין שיעור וערך...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
"ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות,
ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות"
ידידך אוהבך לב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 537.docx
- (44.27 KiB) הורד 144 פעמים
-
אהרן תאומים
- הודעות: 2563
- הצטרף: ב' יולי 30, 2018 9:15 am
- מיקום: בארא פארק
- שם מלא: אהרן פרנקל תאומים
- יצירת קשר:
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אני פורש מעיסוק הרצוף באתר ובעוד כמה דקות אחסם במשומר שעובד על פי רשימה, ולגבי הדברים שבדרך כלל כתבתי בהם, רש"י על הש"ס - אכנס מפעם לפעם במקומות כאן בבארא פארק שיש אינטרנט מסונן לצורכי קניות באמזון ושאר דברים, ולגבי העלאת המאמרים כאן אולי ימשיך מי שהעלם ראשונה נוטר הכרמים,
האימיל שלי להתכתבות תורנית [email protected]
האימיל שלי להתכתבות תורנית [email protected]
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
בֵּין תַּנּוּר לְכִּירַיַיִם...
הגיגים סביב עולמו של התנא הקדוש
רבי יהודה ברבי אילעאי
המחשת החורבן וזירוז הבנין
לר' ישראל יקירי שליט"א
לפני זמן מה עסקנו בתהלוכות גדולי התנאים מתלמידי רבי עקיבא: רבי שמעון בר יוחאי ורבי יוסי בן חלפתא, בני הדור הראשון שהופיע אורם אחרי חורבן הבית השני. כעת, בימי בין המצרים, חשבתי לרשום בעזהי"ת דברים על עמוד עולם נוסף מאותה חבורה קדושה, הלא הוא התנא האלקי רבי יהודה ברבי אילעאי, הידוע במשנה כרבי יהודה 'סתם'. [רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה]. מדרכי חייו בפרט, נשקפת הנהגה מופלאה מאד בנושא חורבן בית המקדש ובניינו, כדלהלן.
*
כדי להקדים חיבת ההתקשרות לדורות אלה, הבה ואספר לך סיפור מאלף מאד. בשנת תש"ל נסע פעם כ"ק מרן ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע, להתפלל מנחה מוקדמת ליד ציון קדשו של רבי יהודה ברבי אלעאי ב'עין זיתים' שבין צפת למירון. הטעם לכך היה קשור במה שאירע שם לפני חמש עשרה שנה...
זה אירע בפעם הראשונה כשהיה הרבי בארץ הקודש, בשנת תשט"ו, כשנסע פעם לצפת. בדרך התפלל מנחה במערת רבי יהודה ברבי אלעאי. כשיצא משם הזדעק פתאום אל מלוויו ואמר: "אוי! מה עשינו? הרי לשיטת התנא רבי יהודה זמן תפילת המנחה היא רק עד פלג המנחה [ברכות כ"ו.] ואנחנו איחרנו את הזמן הזה במקומו של רבי יהודה, באתרא דמר...
המאורע לא נתן לו מנוח ונשאר חקוק בלבו. הוא חזר לארה"ב. בשנת תש"ל כשנסע הרבי למירון, לקח עמו מנין אנשים למערת רבי יהודה, ל'תקן' את תפילת המנחה ההיא ולהתפלל אותה לפני פלג המנחה. הוא בעצמו עבר לפני התיבה. רק אז נחה דעתו, אחרי ט"ו שנה...
*
ר' ישראל! הסיפור המופלא הזה מראה איך שלומדים תורת ה' וחיים אותה במציאות. כשלמד צדיק זה את המשנה בברכות "תפלת המנחה עד הערב. רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה" נראה בעל השמועה עומד כנגדו. תנא אלוקי עמוד אש עומד בתפילה לפני ה' בזמן שהוא קבע לה. הרי כך הורה זקנו ה"דברי חיים" זי"ע למסתופפים בצלו: "כשאתם לומדים גמרא, תתארו לעצמכם את בעל השמועה כגוש אש, "א שטיק פייער"...
ובאותה המערה הופיע ה'מראה הגדול הזה', שחזה מתוך תלמודו והוא חי אותו בפועל. כעת כאב לו על שעברו על דעתו של רבי יהודה במקומו, למרות שלא נפסקה הלכה כמותו בזה. אתרא דמר! הרי משנתו ונשמתו חיות וקיימות לעד ובפרט במקום הזה, וכמה ראוי להתייחס לדבריו... !
אוי! מה עשינו! הרי לשיטתו, זמן תפילת המנחה היא עד פלג המנחה! בקריאה זו טמון אוצר של אהבת תורה ויראת שמים. וכל זה תסס בקרבו במשך ט"ו שנה, עד שעלתה בידו להתפלל תפילה זו כדעת התנא הקדוש במקומו...
*
חמש עשרה שנה! כמה למד ולימד אותו 'לפיד אש' בשנים ההן. כמה פעל, תיקן והשפיע, בנה ושיכלל! כמה נשא בעול הכלל והיהדות, כמה נפשות הקים! אלפי תפילות לוהטות בקעו מלבו הטהור באותן השנים. ועם כל זאת העיק עליו שעדיין חייב הוא להתפלל בעין זיתים, תפילת מנחה אחת , כדעת רבי יהודה במקומו...
והדברים נוראים! הוא שראה בעני עמו בשנות החורבן, באבדן כל משפחתו וקהילתו, הוא שעבר עליו סבל בל יתואר; ועם כל זאת עדיין תפס בלבו מקום, הצער הזה על מנחה לאחר פלג המנחה באתרא דמר, מקום מנוחתו של רבי יהודה. דבר זה כשלעצמו מראה שגב גבורתם של צדיקים...
*
ומתוך רגשי קודש אלה, יקירי, הבה נפנה נא מרחוק, למרות קוצר ההשגה במלאכי עליון; הבה נביט אל עֵבר עולמו של התנא האלוקי רבי יהודה ברבי אלעאי ותולדותיו. אף יצור שפל בירכתי ארץ, כשרואה כוכב במרום מסוגל להבחין במשהו מן האור...
יליד העיר 'אושא' שבגליל התחתון היה רבי יהודה, [שהש"ר רבה ב' י"ח] עיר של תורה ומושב הסנהדרין בתקופות מסוימות. אביו רבי אלעאי היה תלמידו של רבי אליעזר הגדול [סוכה כ"ח:] וכמה מגדולי דורו אז. רבי יהודה בעצמו היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא, מאלה שהעמיד בזקנותו והם הם שהעמידו תורה באותה שעה. [יבמות ס"ב:] גם אצל רבי טרפון למד תורה, והוא קרא לו בחיבה "יהודה בני" [תו"כ מצורע פרשתא א']. כמו כן שימש רבי יהודה כמה מענקי הדור, כמו רבי אלעזר בן עזריה, רבן גמליאל ועוד.
*
הזכרנו מכבר שתלמידי רבי עקיבא אלה, חיו בתקופה איומה ביותר בתולדות עמנו, הם היו בני "דור השמד" בו השתרר בשלטון רֶשע, אנדרינוס קיסר (שחיק טמיא). זו היתה תקופת "עשרה הרוגי מלכות". אז גזרה מלכות הרשעה על התורה וקיום כל המצוות בעונשים חמורים. [ראה ויק"ר ל" א'].
כשחלפו כעשרים שנות גזירה ר"ל, התאספו שוב תלמידי רבי עקיבא אלה, לחזק את ישראל בתורה ומצוות ולבנות את הנהרסות. לתקופה זו של הפוגה במקצת, קראו חז"ל. "שלפי השמד". [שהש"ר ב' י"ח וע' שבת ס. ובר"ח שם]. על תקופה זו נאמר בירושלמי [חגיגה פ"ג ה"א (ט"ו.)]: "מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעַבר את השנה בבקעת רימון. ומי היו? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר".
למרות הויכוח העז בשעת תלמודם, נפרדו מתוך אהבה עצומה. פליטי חרב ושרידי אש היו ולמי שלא היתה לו גלימה מכובדת לדרוש בה, חתך לו חבירו את מחצית גלימתו ונתן לו. וכדי להראות את הידידות והאחוה ביניהם, דרשו כולם על פסוקי ישעיהו [ה'] "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו"... [פני משה שם].
*
ידוע שרבי יהודה ברבי אלעאי היה: "ראש המדברים בכל מקום". מינוי של כבוד זה הוענק לו על ידי המלכות, משום מעשה שהיה [שבת ל"ג:]; אלא שעל זה כבר אמר הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע: "הכל גזירת שמים מפי עליון, ד'לב מלכים ביד ה''. ונבחר רבי יהודה מה' לראש המדברים בתורה שבעל פה, על ידי יגיעתו הגדולה בהרבצת תורה בישראל יותר מכולם". [פרי צדיק מאמר קדושת שבת מאמר ז'].
מלבד היות רבי יהודה מעמודי התורה בימיו, היה ידוע גם הפלגת בחסידותו. כך לימדונו חז"ל הקדושים:"כל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד, או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי". [ב"ק ק"ג:].
*
כשהיה איסי בן יהודה מונה שבחם של חכמים, קרא לרבי יהודה "חכם לכשירצה". כמה פירושים נאמרו על כך בדברי רבותינו הראשונים. בפירוש רבינו בעל "הערוך" כתוב, שמכיון שרבי יהודה היה "ראש המדברים בכל מקום" היה הדבר תלוי ברצונו, אם רק היה רוצה, היה פותח פיו ומגלה את גדלותו העצומה בתורה. יש שפירשו ש"חכם" מוסב על החריפות בתורה, שלא נטה אחריה רבי יהודה כל כך, מפני שהיה "מתון ומסיק", אמנם לכשהיה רוצה, היה רבי יהודה מראה נפלאות גם בחריפותו... [ע' תוס' שם].
בספר "ערכי תנאים ואמוראים" שכתב אחד מבעלי התוספות רבינו יהודה בר קלונימוס ז"ל [רבו של בעל הרוקח ז"ל] פירש זאת להפליא. מחשבת רבי יהודה היתה נתונה גם ביראה ומילי דחסידותא וקודמת לחכמתו. וכשהיה רוצה לתת לב ולברר את ההלכה, היה חכמתו מתגברת ועולה ביתר שאת ומכוונת אל האמת לאמיתה... [ערך רבי יהודה].
*
דברי רבי יהודה הובאו פעמים אין ספור במשנה ובברייתא, בבבלי ובירושלמי, בתוספתא, במדרשי ההלכה והאגדה ובזוהר הקדוש. בכל פינה ופינה בתורה נאמרו דברי קדשו. בסוגיות הגמרא נתבררו דבריו הדק היטב. ואף בדברים שלא נקבעה ההלכה כמותו, בכל זאת מרחיבות ומעמיקות הסוגיות בליבון דבריו. בבית המדרש נשמע ברמה, עד עצם היום הזה, ניגון הגמרא שובה לב: "מאי טעמא דרבי יהודה", מלים שנזכרות בתלמוד במספר גדול ביותר.
כמה דיו קדוש נשפך ונרשם בגליונות הנצח, על דברי התנא רבי יהודה. עוד מימי הנעורים מהדהד בזכרון קול התורה, על חיוב 'טמון' באש, על אין ביעור חמץ אלא שריפה, על חשש "דילמא אתי למיכל מיניה". על סוכה למעלה מעשרים אמה, על דעתו בלאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה; דבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה; איסור מוקצה ונולד, טומאה הותרה בציבור, ידים שאינן מוכיחות ועוד ועוד...
*
אשתקד בקרתי במדינת פולין הדוויה והחשוכה. האבילה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה. בבית המדרש הגדול בעיירה גור, עסקנו בחבורה, בדברי רבי יהודה בענין "בית הכנסת שחרב". [מגילה כ"ח.]. אחד הדברים שאמר רבי יהודה במשנה שם, הוא: "עלו בה עשבים לא יתלוש משום עגמת נפש" [כלומר לא יתלוש להאכיל ולאיבוד אלא תולש ומניח במקומם. גמרא כ"ט.]. את זה פירש רש"י הקדוש בדברים מפעימי לב: "מניחין בו עשבים, כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם. יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו".
רבי יהודה ראה תכלית ומגמה ב'עגמת נפש' זו, במקדש המעט שחרב, לא בזכרון החורבן בלבד, אלא גם מצד בנין העתיד... כלומר, שיישארו להם העשבים, כעדים דוממים על השממה... הוא הורה במפורש להשאיר את רשמי החורבן. אדרבה! שיזדקרו לפני העיניים, בכדי לעורר את הזכרון במה שהיה פעם; שיזכירו בהמיית לב את אנשי המעלה באי הבית ההוא פעם, את הקדושה והטהרה ששררה שם, את התפילות, את תחושת "בית אלקים נהלך ברגש" שדבקה בין הקירות אלה, את השירה ואת הזמרה לה' שנשמעה שם פעם. וכל זה יעורר על הבנין...
הוי! עלו בה עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש. שיזלו להם הדמעות כ'רביבים עלי עשב', שתשתפכנה התפילות והתחנונים על התיקון... מתוך כך יבקשו רחמים לפני אדון כל, שייבנה הכל, שיתכונן הכל, שיחזור הכל כמקדם שנות עולמים. והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו...
ר' ישראל! נחזור נא שוב ושוב על דברי רש"י העמוקים והמרוממים. "שיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם. יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו...
*
ומתוך כך נגיע כעת אל הנהגתו של רבי יהודה בזכרון חורבן בית המקדש, בצורה חמורה ביותר, אולי היתה לו מגמה דומה בזה, והיינו: גם להחזיר את בניינו...
בענין חורבן בית המקדש למדנו בגמרא את צורת האבל על החורבן שנהג בה. "כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו". "אבלות חדשה" התעוררה אצלו [מהרש"א] כאילו קרה הדבר עכשיו ממש והוא רואה את החורבן "לפניו", לפני עיניו ממש...
ר' ישראל! לפי מה שלמדנו לעיל בדברי רבי יהודה לענין בית הכנסת שחרב, תצמח כעת משמעות חדשה ב'אבלות' החדשה שלו על חורבן בית עולמים... "ודומה כמי שמתו מוטל לפניו". הוא המחיש לפניו את שריפת בית אלוקינו, בצורה נמרצת ביותר. הצער האיום ועגמת הנפש חדרו ללב לבו. הכל התחולל זה עתה לפניו.
מלבד האבל על החורבן בעצמו, הרי למדנו את דעתו בענין מקדש מעט שחרב ועלו בו עשבים, שמבטו היה אף אל העתיד. הוא החמיר ברושמו של חורבן, שיישאר ויזדקר לפני העיניים, בכדי לעורר את הזכרון שיבקשו רחמים על הבנין. שיישארו להם העשבים, סימני השממה, וימררו ויעיקו על הלב, עד שיפעלו שם רצון ופעולה לקראת הבנין...
כך ניתן להיאמר בדומה לזה, אף על מקדש ה' שבירושלים. הרי גם כאן שייכים דברי רש"י. "שיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם. יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו". יהמו נא מעתה תפילות ישראל על כך שלש פעמים בכל יום בכל עוז. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת. ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם"... שיעסקו ישראל בתורה, בתשובה ובמעשים טובים, באהבה ובאחווה, בכדי להשיב את מה שנאבד לנו בעוונותינו. "ודומה כמי שמתו מוטל לפניו" אמנם במגמה, בתקווה להחיותו שוב... ר' ישראל! שמור נא את הדבר בלבך הזך: מוטל לפניו על מנת להחיותו!!!
*
ויושב בין תנור לכיריים... במקום בזוי ושפל שבבית מלא עפר ואפר, שם אכל רבי יהודה את הפת החרבה במים, מהול בדמעות החורבן. בתנור וגם בכיריים עולה האש. אולי יש כאן רמז לשריפת שתי בתי המקדש. בתנור שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, נרמז הבית הראשון, ובכיריים מקום השפיתה הכפולה, [רש"י שבת ל"ח:] נרמז הבית השני, שעליו נאמר "שבר על שבר נקרא" [ראה ירמי' ד' ובפי' אברבנאל שם.]
ולא זו בלבד, אש החורבן נמשכה במשך שנים, כדברי יהודה ברבי אלעאי עצמו: "שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש" [פסיקתא רבתי א'].
בצורה מוחשית העלה רבי יהודה לפניו את ימי המקדש בבניינו ובחורבנו, את השראת השכינה, את הכפרה, את הדבקות, את השמחה; את שהיו רגילים להתאסף שם שהיו ואינם. כהנים בעבודתם, לויים בדוכנן וישראל במעמדם. את רבבות אלפי ישראל, עולי הרגל ועושי הפסח. הכל, הכל היה "מוטל לפניו" הכאיב ודקר ללא גבול.
אלא שכל זה לא נעצר שם. רבי יהודה עמד בשיטתו בענין בית הכנסת שחרב, להמחיש את עוצמת החורבן, להעלות את זכרון העבר, גם בכדי להמריץ את בניינו, בתפילה, בתשובה ובתיקון. עצבון העשבים של בית הכנסת ובדומה לזה: רגשי "מוטל לפניו" של בית המקדש, כיוון משותף להם: שיחזור הכל לקדמותו, כימי עולם וכשנים קדמוניות...
*
וזה גופא משמש יסוד למקדש העתיד... כך דיבר בקדשו מרנא ה'חתם סופר' זי"ע. הרי מצפים שאנו שבנין המקדש העתיד יבוא בנוי ומשוכלל מן השמים [רש"י סוכה מ"א.]. איך ובמה אמנם ייבנה המקדש הזה? כך קבע החת"ס: הבכייה והצער של אבילי ציון המתאבלים על חורבנה - זה בעצמו בונה את המקדש! [תורת משה דברים דרוש לז' אב – (קכ"ט:)].
מה שגבה אימרת הרה"ק בעל ה"דברי שמואל" מסלונים זי"ע. בונה ירושלים ה' - הרופא לשבורי לב. יהודי בונה את המקדש עלי ידי שברון לבו... אם זוהי אנחה פשוטה בונה אבן פשוטה, ואם זה בא מתוך התעוררות הלב הרי זו אבן יקרה...
בין תנור לכיריים... בתוך פינתו ומתוך קינתו של רבי יהודה נבנו אבני המקדש... בשפריר חביון, בסתר רעם, לפני ולפנים "נתבשלה" על תנור וכיריים אלה, בשורת גאולה חשאית. עס האט זיך דארט געקאכט א קעסל...
*
געוואלד! מוטל לפניו – על מנת להחיותו, "להנטותו לתחייה"! עם זאת נבין ביותר, מה שמקובל, שהאר"י הקדוש היה בא בקביעות להשתטח על קברו של רבי יהודה ברבי אלעאי, ב'עין זיתים' בין צפת למירון, להוריד דמעות על הגלות ועל הגאולה... זה היה מקום מיוחד לכך, שכן רבי יהודה היווה דוגמה מובהקת ביותר למה ששנינו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". [תענית ל: סמוך למעשה רבי יהודה בערב ת"ב].
ולא זו בלבד, כבר העיד הגאון רבי משה גלאנטי, [תלמיד הבית יוסף והאר"י ז"ל, מגדולי צפת, ששימש בה כאב"ד], שכשהגיע האר"י הקדוש לארץ ישראל, הלך להשתטח על ציונו של התנא האלקי רבי יהודה ברבי אלעאי. [ס' עמק המלך דף י"א].
*
זאת ועוד, רבינו אלעזר אזכרי בעל ה"חרדים" בן התקופה הנאדרה ההיא, כתב על עצמו שבכל ערב ראש חודש היה מגיע לשם "לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הלוי עליה באהבה רבה. תחילת השירה, ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי, כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לקֵל שאַל יגרשנו מעליה...". [פרק נ"ט]
בשעתו מצאתי את השיר הנזכר [בספר "עת רצון"] וראיתי שם בין השאר, את המלים: "כי את הנבחרת, פנה מיוקרת, רב יקרך בפז לא יסולא, גם מחכים אוירך ומאירת עינים, ארץ התשוקה מאבות שלושה, בך יופי ומלכות תפארת ותהילה... מארבע הפיאות שרידי עדתך עיניהם תלויות אל אהבתך, עד יקים חרבותך, אדון המתנשא.... לאחרונה הבחנתי שהשיר הזה חרוט כיום, על אבן מצבתו של רבי יהודה ברבי אלעאי...
*
שם מבין תנור וכירים, התעורר בהמשך, להט הקודש והמקדש בצורת דברי תורה... וכהכרזת המהר"ל: "התורה בגלותנו – מקום מקדשנו"! [תפארת ישראל פרק ע']. כפי שהזכרנו את דברי ה"כהן" מלובלין כנ"ל, נהיה רבי יהודה הענק במרביצי התורה, ביגיעה עצומה על כך. כמו כן התמנה למורה ההוראה בבית הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל. [שקלים פ"ח ה"א (ל"ב.)]. ונשיא ישראל הבא, רבינו הקדוש מסדר המשנה הרי היה מתלמידי רבי יהודה [שבועות י"ג. ועוד]. אין לשער את השפעתו של רבי יהודה ברבי אלעאי על דורות ישראל בהרבצת תורתו.
התורה בגלותנו – מקום מקדשנו. ורבי יהודה שהצטער על החורבן כל כך, נעשה אחד מן ה"כהנים הגדולים" ששמשו במקדש התורה. בד' אמות של הלכה "כיהן" ברמה, שהם במקום בית המקדש. [ראה רבינו יונה ברכות ח.].
*
ומה עוד בעניני קדשים. הרי אמרו:"סתם ספרא - רבי יהודה" [סנהדרין פ"ו.] "ספרא" הוא "תורת כהנים" מדרש ההלכה של ספר ויקרא, שבו שנויות דרשות חז"ל על מעשי הקרבנות והלכותיהן. ספר תורת כהנים נקרא "ארי" בין הספרים, מפני ההלכות החמורות והעמוקות שבו [ברכות ח"י: ותוס' שם].
רבי יהודה התאבל על המקדש על מנת להחיותו, והוא פעל זאת, על כל פנים בבית המדרש... הוא הקדוש שחי בדור שלאחר החורבן, המשיך לחיות ולהחיות את חיי המקדש וקדשיו בבנין התורה הקדושה, דרשותיה, כלליה פרטיה ודקדוקיה. מה נפלא הדבר ששמו של התנא רבי יהודה נזכר יותר במסכת מנחות, מאשר במסכת בבא בתרא...
*
יקירי! הואיל והוזכר ספר "תורת כהנים" הבה נקלוט שביב רמז לימי הגלות, מדברי רבי יהודה בעצמו. על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". [ויקרא ו' ו'] נשאלת השאלה ב"תורת כהנים": במסעות מה היו עושין לה?". בשעה שהסיעו את המשכן במקום למקום, מה היו עושים בכדי שאש התמיד לא תכבה על המזבח? על זה משיב רבי יהודה. "כופין עליה פסכתר", כלומר כופים על האש כלי מסוים להגן עליה...
כעין זה מתפרש ב"מסעות" שבגלות, במדבר העמים, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. מה יעשו ישראל שאש התמיד של מזבח היהדות תתקיים? כאן יוצא רמז מדברי רבי יהודה ללמד. "כופין עליה פסכתר". סביב האש מקימים חומות מגן, בונים בתי כנסיות ובתי מדרשות, 'חדרים', מקומות תורה וחיי קהילה מאוחדים, גדרים וסייגים, לימוד התורה וקיום המצוות, זהו "פסכתר" המזבח שבגליות ישראל, לשמור על אש התמיד...
*
כשם ש'המחיש' רבי יהודה לעצמו את החורבן, כך, בצורה דומה, היה רגיל להמחיש את דיני התורה בכלל, לאחרים, בדוגמאות ממעשים שהיו ובמיוחד אצל גדולי הדורות לפניו. פעמים רבות נשנה הדבר במרחבי המשנה והברייתא. אמר רבי יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי, מעשה ברבי אליעזר ברבי צדוק, מעשה ואסר עלי רבי טרפון, מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוהו לרבי אליעזר ועוד ועוד...
מרביץ תורה גדול בדורו היה רבי יהודה והוא צירף לכך עדות חיה וקיימת מתוך העובדות שראה ונבלעו בדמו, בכדי ללמד, לסייע, להביא ראיה ממה שראו עיניו ממעשיהם של צדיקים... הוא הראה בדוגמתו איך שנמשך ועקב אחרי רבותיו הגדולים. "אמר רבי יהודה, פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה. הגיע זמן קריאת שמע...". [תוספתא פ"ק דברכות ה"ד].
ויחד עם זאת, סיפר והדגים מעשי מסירות נפש אישיים. אמר רבי יהודה, מעשה בשעת הסכנה והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג ומגג לחצר, [עירובין צ"א.] מעשה בשעת הסכנה שהבאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת. [סוכה י"ד:].
*
כאמור, היה רבי יהודה מרבה להעביר את מסורת הדורות שעברו ואת מעשיהם. וכך שנינו: "רבי יהודה אומר, חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת [נדרים י.].
כמו כן היה מוכיח את דורו להתחזק במעשיו: "בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן... בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר... [ברכות ל"ה:]
חביבה ביותר היתה על רבי יהודה מסורת אבותיו. אף זו ברייתא מפורשת היא. "רבי יהודה בנו של רבי אלעאי, ורבי אלעאי תלמידו של רבי אליעזר, לפיכך שנה לך משנת רבי אליעזר" ופירש רש"י "מפני שחביבה עליו שנאה".
*
ה"הוא היה אומר" של רבי יהודה במסכת אבות, היה מאמרו: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" [פ"ד מי"ג] כלומר, שחייב אדם ללמוד בדקדוק וכהלכה, כדי שלא יטעה בהוראתו, ואם לא ידקדק בתלמודו ויתיר את האיסור, נחשבת לו שגגה זו כמזיד. [רע"ב].
יש מקום לומר שמתוך חומר השגגה בתלמוד והקליטה בטעות, היה רבי יהודה נוהג לתת סימנים בתלמודו, כדי שיתרגלו ללמוד בצורה נכונה. וכך למדנו במסכת מנחות [צ"ו.] לענין ממדי לחם הפנים, את סימני רבי יהודה: "זד"ד יה"ז". והוא בעצמו נימק זאת: "שלא תטעה!". וכמובן: סימני סדר המכות של רבי יהודה. "דצ"ך עד"ש באח"ב". יתכן שמזכירים זאת במיוחד בליל הסדר, ליל החינוך של "והגדת לבנך", בכדי שיתרגלו אף הקטנים בילדותם, איך לשנן את הדברים, כסדרם הכתוב בתורה...
*
על מנת להחיותו... הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע אמר, שהתיקון לשנאת חנם, היא אהבת חנם ומתוך כך יבנה המקדש. תיקון זה של אהבת חינם התעודד ביותר, בימי רבי יהודה ברבי אלעאי. דווקא על דורו נאמר שהיו ששה תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת. [סנהדרין כ.] ידוע ביאורו של מו"ר הנערץ הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, על כך. בדרך הטבע אין טלית אחת מספקת לששה אנשים. במה דברים אמורים? כשכל אחד חושב על עצמו ודואג שיהיה הוא מכוסה, באופן זה אי אפשר שיהיו כולם מכוסים...
אולם בדורו של רבי יהודה ברבי אלעאי, היה כל אחד דואג לחבירו מתוך אחווה, לדאוג לכיסוי האחרים. באופן זה אכן מספקת טלית אחת לששה אנשים... כשכל אחד חושב על זולתו, אז כולם מכוסים בטלית אחת, אולם אם כל אחד מושך את הטלית לעברו לבד, לא יתכסה בה אף אחד...
ויש לדבר זה סימוכין מדברי הירושלמי [פ"ג דחגיגה ה"א] שראינו לעיל. תלמידי רבי עקיבא, בני החבורה שנמנה עליה רבי יהודה, התאספו בבקעת רימון, ולמי שלא היתה לו גלימה מיוחדת לדרוש בה, חתך לו חבירו את מחצית גלימתו ונתן לו... באהבת חינם זו התחזקו השרידים בדור הראשון שלאחרי חורבן הבית, על מנת לתקן, על מנת להחיות...
ששה מתכסים בטלית אחת... כל אחד מתאמץ שיהיה תחתיה מקום אף לחבירו. אולי היה בזה תיקון בדור שלאחר החורבן, למעשה קמצא בר קמצא, שבו הורחק יהודי מן המקום...
*
ובאותו ענין של בגד. למרות מעמדו הרם של רבי יהודה בקרב ישראל, היה חי בדחקות ולא רצה ליהנות מאיש. בביתו ובמשפחתו לא היתה כי אם גלימה אחת בלבד, הראויה לצאת עמה לחוץ. כשהיה מתעטף בה, היה מברך "ברוך שעטני מעיל", מפני שהיה מלבוש זה חשוב עליו כמעיל. [נדרים מ"ט.]
בכלל מצאנו את דרכו של רבי יהודה שהיה מייחד ברכות, לשבח את הקב"ה בפרטיות ככל האפשר: "כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" וכן "כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו" [ברכות מ.] ולכך סובר רבי יהודה שמברכים על ירקות "בורא מיני דשאים" [ברכות ל"ה.]. כמו כן סבר שיש לברך על "ים הגדול" בהזכרת ייחודיותו [שם נ"ד.]. וכשלעצמו היה מברך על הגלימה הפשוטה, מתוך הכרת טובה למקום: "ברוך שעטני מעיל"...
*
הבה נלמוד כעת יחד פרק במהות אהבת ריעים, במשנת רבי יהודה. במסכת סנהדרין, בדיני פסולי עדות. [כ"ז:] למדנו על דעת רבי יהודה הסובר ש'אוהב' פסול להגיד עדות על חבירו, מפני הנגיעה מחמת אהבתו.
מהי מהותו של אוהב כאן? "אוהב זה שושבינו". מהו אמנם תפקידו של "שושבין"? מהו היחס אל חבירו, עד שייפסל לעדות מחמת אהבתו? בא רש"י [עירובין ח"י:] ולימד אותנו שהשושבין הוא מי - "שנשתדל בחיתונו [של חבירו], לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה".
והדבר מפעים! מה שקובע אותו לאוהב, זה מה שעושה למען הזולת! הרי יחס חיבתו הגדולה של השושבין אל החתן שפוסלו לעדות, אינו אלא מחמת מה שהוא עושה למען השני! לא מפני שהשושבין מקבל ונהנה, אלא מפני שהוא מעניק, חונן ונותן! דווקא הנתינה וההתמסרות יוצרת את אהבתו המופלגת!!!
ומתאימים הדברים להפליא עם מאמרם ז"ל: "אם חפץ אתה להידבק באהבת חבירך, הוי נושא ונותן בטובתו!" [מס' דרך ארץ זוטא פ"ב].
*
והרי כך כתב אחד מרבותינו הראשונים בעל "אורחות צדיקים": ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? אשכילך ואורך! הדרך הוא, שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכלתו. ... לעולם יהיה חפץ שחבירו יהנה ממנו, ואל ישתדל הוא ליהנות מחבירו ... [שער האהבה פ"ה].
*
אהבת חנם... כמה השתדל רבי יהודה בעצמו להחדיר שלום בבתי ישראל אף על חשבון כבודו ומעמדו! [נדרים ס"ו:] כמה זירז על מעשי חסד [מגילה כ"ט.] ועל הכנסת כלה בפרט.
בעל החרדים, מזכיר בספרו דבר מיוחד מאד מזכרונות עירו. וזה לשון קדשו: "וכן היה פה צפת, הרב רבי יוסף סאראגוסי רבו של הרב רבי דוד בן זמרא [הרדב"ז], שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו... וזכה לראות את אליהו. ובמקום שראהו, קרוב לציון התנא רבי יהודה בר אלעאי, שם חצב לו קבר". וכבר פירשו בזה, שזכה לזה, מפני שרבי יהודה ברבי אלעאי היה עוסק בהשכנת שלום...
*
נזכרתי ברעיון נחמד וקולע שהגה ידידי עוז, הגה"ח ר' נחמן יוסף וילהלם שליט"א, מיקירי חסידי סלונים. מחד, הרי שנינו על מנהגו של רבי ברבי אלעאי בערב תשעה באב, על ישיבתו העגומה בין תנור לכיריים באבלות על החורבן עד תכלית.
ולעומת זאת למדנו, על מנהג אחר של רבי יהודה ברבי אלעאי, בתכלית השמחה. אמרו עליו שהיה מרקד בשמחת נישואין, בבד של הדס [כתובות י"ז.] והדברים מתאימים להפליא. ככל שגדל הכאב על חורבן ירושלים, כך גדלה שמחתו על בנין בית נאמן, על הזכות לבנות חורבה אחת מחורבות ירושלים. ודברי פי חכם חן...
*
מתוך חיבת הקודש אעלה נא זכרון מיוחד של שמחת חתן. 'שבע ברכות' של אחד מצאצאיו של ר' נחמן הנ"ל, כשהשתתף שם מחותנו, כ"ק מרן אדמו"ר מסלונים שליט"א. קשה לתאר את השמחה העילאית ששררה שם מתוך כובד ראש. רוממות שמחה של מצוה בטעם העליון.
ויהי כנגן המנגן... גברא רבא אחד מקרובי המשפחה ניגש אז לנגן בכינור את ניגון "ד' בבות" של בעל התניא זי"ע. על תוי פניו של המנגן נראו רגשי כיסופים עזים. מתוך כינורו נפלטו צלילי אצילות. תנועותיו היו מלאות חן של יראת שמים ומחשבותיו היו מרחפות אי שם במרומי מקורו של ניגון. האוירה היתה נרגשת מאד, מאד נעלה... מיתרי הכינור ונימי הנפש התקשרו אילו באילו, להודות, להלל ולשבח לה' ולבנות חורבה מחורבות ירושלים... הוי! אזמרה לך בכינור קדוש ישראל...
*
גדולי החסידות פירשו את מאמרם ז"ל [תענית ל:] "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" שזוכה לראות מיד בעיני רוחו את שמחת הגאולה, בעודו בגלות, בעולם הזה. כבר מעתה יזכה להרגיש את אור העתיד. [ראה קדושת לוי מגילת איכה, תפארת שלמה עקב, שפת אמת שמות תרמ"ג ועוד].
דבר זה נראה בבירור בחיי התנא האלוקי רבי יהודה. עד כמה שחשכו פניו מצער חורבן בית המקדש, זכה לראות עולמו בחייו באור שמחת התורה, שכאמור מדברי המהר"ל, התורה בגלותינו בית מקדשנו.
פניו האירו ביותר משמחת התורה והדבר היה ניכר לכל. זרים שלא הבינו זאת חשבו שהוא מתרונן מיין ולכן שאלו אותו, איך מותר לו להורות הלכה... הוא ענה על כך, שאינו טועם יין כלל כי אם לקידוש, הבדלה וד' כוסות וגם מזה יש לו כאב ראש ממושך. השמחה היתירה נובעת דדוקא מתורתו. [נדרים מ"ט. וע' עץ יוסף על ע"י שם] ואכן, דפי הש"ס והמדרשים מאירים ומזהירים, מלאים וגדושים מחיות ושמחת התורה של רבי יהודה ברבי אלעאי ובירור שיטותיו...
*
ומה עוד ביום שבת קודש, כמה הזריח אורו! נשנה נא באימה את דברי הגמרא [שבת כ"ה:] "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צב-אות".
מה נפלא הדבר! ה"תפארת שלמה" מסביר את אמירת "שלום עליכם" בליל שבת קודש כדלהלן. צדיקי ישראל הדומים למלאכי השרת, מצטערים במשך ימי השבוע על החורבן ועל גלות השכינה. כמאמר הנביא [ישעי' ל"ג] "מלאכי שלום מר יבכיון" וכשמגיע שבת קודש אומרים להם: "שלום עליכם מלאכי השלום...
ובהגיע יום השבת, יום מנוחה וקדושה, מנוחת שלום ושלוה, אומרים לאלה הבוכים מרות על הגלות: שלום עליכם, מלאכי השלום... אנא צדיקי עליון! אנא מלאכי שלום חביבים, הפסיקו נא לבכות. שבת היום לה'. מחו נא את דמעותיכם. עכשיו נמצאים כולנו בעולם אחר, בעולם נעלה ונשגב יותר, בבניינה של שבת קודש, שאין בו חורבן.
בשבת קודש, הרי העתיד כבר משתקף בהווה. רגשי השמחה שיפרצו בזמן הגאולה העתידה, כפי שניבאו נביאי האמת והצדק, כבר נובטים מדי שבת בשבתו. "שמחו את ירושלים וגילו בה... ושמחת עולם על ראשם... כי בשמחה תצאו... בקדוש ישראל יגילו.. גילי מאד בת ציון... שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלים" כל זה כבר מוצא לו מקום ב"ישמחו במלכותך" מדי שבת בשבתו... אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו...
*
ומתוך הארת ה"תפארת שלמה" על "שלום עליכם מלאכי השלום" שנרמז על הצדיקים הבוכים על החורבן והגלות, זכינו למשמעות חדשה ומעוררת בדברי הברייתא על רבי יהודה ברבי אלעאי: " ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צב-אות".
מי כרבי יהודה הצטער כך כך על החורבן בצער עמוק כזה, כשישב בין תנור לכיריים על פת חריבה וכוס של דמעות... ובכל זאת, כשהגיע שבת קודש, היה דומה למלאך ה' צבא-ות, צדיק המתנער מצערו ופונה למנוחה ושמחה... כפי שהתעטף אז בציצית, כך התעטף בשבת קודש והיא בעצמה פנתה אליו, התנא הקדוש הדומה למלאך: שלום עליכם מלאכי השלום - - - שבת קודש! שמחם בנין שלם, באור פניך תבהיקם...
*
רבי יהודה ברבי אלעאי המתיק את צער החורבן, בתורת ה' שהשפיע ללא גבול, לדורות עולם, בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר ובפרט ב'תורת כהנים' שלו, החיות הפנימית של בית המקדש; הוא הראה מופת ודוגמה לעמו בחסידותו, באהבת ישראל ואהבת חנם, בהבאת שלום, בהחדרת שמחת נישואין אמיתית, ותחושת המקדש שבשבת קודש. והוא, רבי יהודה בר אלעאי היה אומר: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". [ב"ב י.].
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של "בנין אריאל".
הוי! יבנה המקדש, עיר ציון תמלא...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
בֵּין תַּנּוּר לְכִּירַיַיִם...
הגיגים סביב עולמו של התנא הקדוש
רבי יהודה ברבי אילעאי
המחשת החורבן וזירוז הבנין
לר' ישראל יקירי שליט"א
לפני זמן מה עסקנו בתהלוכות גדולי התנאים מתלמידי רבי עקיבא: רבי שמעון בר יוחאי ורבי יוסי בן חלפתא, בני הדור הראשון שהופיע אורם אחרי חורבן הבית השני. כעת, בימי בין המצרים, חשבתי לרשום בעזהי"ת דברים על עמוד עולם נוסף מאותה חבורה קדושה, הלא הוא התנא האלקי רבי יהודה ברבי אילעאי, הידוע במשנה כרבי יהודה 'סתם'. [רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה]. מדרכי חייו בפרט, נשקפת הנהגה מופלאה מאד בנושא חורבן בית המקדש ובניינו, כדלהלן.
*
כדי להקדים חיבת ההתקשרות לדורות אלה, הבה ואספר לך סיפור מאלף מאד. בשנת תש"ל נסע פעם כ"ק מרן ה"שפע חיים" מצאנז זי"ע, להתפלל מנחה מוקדמת ליד ציון קדשו של רבי יהודה ברבי אלעאי ב'עין זיתים' שבין צפת למירון. הטעם לכך היה קשור במה שאירע שם לפני חמש עשרה שנה...
זה אירע בפעם הראשונה כשהיה הרבי בארץ הקודש, בשנת תשט"ו, כשנסע פעם לצפת. בדרך התפלל מנחה במערת רבי יהודה ברבי אלעאי. כשיצא משם הזדעק פתאום אל מלוויו ואמר: "אוי! מה עשינו? הרי לשיטת התנא רבי יהודה זמן תפילת המנחה היא רק עד פלג המנחה [ברכות כ"ו.] ואנחנו איחרנו את הזמן הזה במקומו של רבי יהודה, באתרא דמר...
המאורע לא נתן לו מנוח ונשאר חקוק בלבו. הוא חזר לארה"ב. בשנת תש"ל כשנסע הרבי למירון, לקח עמו מנין אנשים למערת רבי יהודה, ל'תקן' את תפילת המנחה ההיא ולהתפלל אותה לפני פלג המנחה. הוא בעצמו עבר לפני התיבה. רק אז נחה דעתו, אחרי ט"ו שנה...
*
ר' ישראל! הסיפור המופלא הזה מראה איך שלומדים תורת ה' וחיים אותה במציאות. כשלמד צדיק זה את המשנה בברכות "תפלת המנחה עד הערב. רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה" נראה בעל השמועה עומד כנגדו. תנא אלוקי עמוד אש עומד בתפילה לפני ה' בזמן שהוא קבע לה. הרי כך הורה זקנו ה"דברי חיים" זי"ע למסתופפים בצלו: "כשאתם לומדים גמרא, תתארו לעצמכם את בעל השמועה כגוש אש, "א שטיק פייער"...
ובאותה המערה הופיע ה'מראה הגדול הזה', שחזה מתוך תלמודו והוא חי אותו בפועל. כעת כאב לו על שעברו על דעתו של רבי יהודה במקומו, למרות שלא נפסקה הלכה כמותו בזה. אתרא דמר! הרי משנתו ונשמתו חיות וקיימות לעד ובפרט במקום הזה, וכמה ראוי להתייחס לדבריו... !
אוי! מה עשינו! הרי לשיטתו, זמן תפילת המנחה היא עד פלג המנחה! בקריאה זו טמון אוצר של אהבת תורה ויראת שמים. וכל זה תסס בקרבו במשך ט"ו שנה, עד שעלתה בידו להתפלל תפילה זו כדעת התנא הקדוש במקומו...
*
חמש עשרה שנה! כמה למד ולימד אותו 'לפיד אש' בשנים ההן. כמה פעל, תיקן והשפיע, בנה ושיכלל! כמה נשא בעול הכלל והיהדות, כמה נפשות הקים! אלפי תפילות לוהטות בקעו מלבו הטהור באותן השנים. ועם כל זאת העיק עליו שעדיין חייב הוא להתפלל בעין זיתים, תפילת מנחה אחת , כדעת רבי יהודה במקומו...
והדברים נוראים! הוא שראה בעני עמו בשנות החורבן, באבדן כל משפחתו וקהילתו, הוא שעבר עליו סבל בל יתואר; ועם כל זאת עדיין תפס בלבו מקום, הצער הזה על מנחה לאחר פלג המנחה באתרא דמר, מקום מנוחתו של רבי יהודה. דבר זה כשלעצמו מראה שגב גבורתם של צדיקים...
*
ומתוך רגשי קודש אלה, יקירי, הבה נפנה נא מרחוק, למרות קוצר ההשגה במלאכי עליון; הבה נביט אל עֵבר עולמו של התנא האלוקי רבי יהודה ברבי אלעאי ותולדותיו. אף יצור שפל בירכתי ארץ, כשרואה כוכב במרום מסוגל להבחין במשהו מן האור...
יליד העיר 'אושא' שבגליל התחתון היה רבי יהודה, [שהש"ר רבה ב' י"ח] עיר של תורה ומושב הסנהדרין בתקופות מסוימות. אביו רבי אלעאי היה תלמידו של רבי אליעזר הגדול [סוכה כ"ח:] וכמה מגדולי דורו אז. רבי יהודה בעצמו היה תלמידו המובהק של רבי עקיבא, מאלה שהעמיד בזקנותו והם הם שהעמידו תורה באותה שעה. [יבמות ס"ב:] גם אצל רבי טרפון למד תורה, והוא קרא לו בחיבה "יהודה בני" [תו"כ מצורע פרשתא א']. כמו כן שימש רבי יהודה כמה מענקי הדור, כמו רבי אלעזר בן עזריה, רבן גמליאל ועוד.
*
הזכרנו מכבר שתלמידי רבי עקיבא אלה, חיו בתקופה איומה ביותר בתולדות עמנו, הם היו בני "דור השמד" בו השתרר בשלטון רֶשע, אנדרינוס קיסר (שחיק טמיא). זו היתה תקופת "עשרה הרוגי מלכות". אז גזרה מלכות הרשעה על התורה וקיום כל המצוות בעונשים חמורים. [ראה ויק"ר ל" א'].
כשחלפו כעשרים שנות גזירה ר"ל, התאספו שוב תלמידי רבי עקיבא אלה, לחזק את ישראל בתורה ומצוות ולבנות את הנהרסות. לתקופה זו של הפוגה במקצת, קראו חז"ל. "שלפי השמד". [שהש"ר ב' י"ח וע' שבת ס. ובר"ח שם]. על תקופה זו נאמר בירושלמי [חגיגה פ"ג ה"א (ט"ו.)]: "מעשה שנכנסו שבעה זקנים לעַבר את השנה בבקעת רימון. ומי היו? רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר".
למרות הויכוח העז בשעת תלמודם, נפרדו מתוך אהבה עצומה. פליטי חרב ושרידי אש היו ולמי שלא היתה לו גלימה מכובדת לדרוש בה, חתך לו חבירו את מחצית גלימתו ונתן לו. וכדי להראות את הידידות והאחוה ביניהם, דרשו כולם על פסוקי ישעיהו [ה'] "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו"... [פני משה שם].
*
ידוע שרבי יהודה ברבי אלעאי היה: "ראש המדברים בכל מקום". מינוי של כבוד זה הוענק לו על ידי המלכות, משום מעשה שהיה [שבת ל"ג:]; אלא שעל זה כבר אמר הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע: "הכל גזירת שמים מפי עליון, ד'לב מלכים ביד ה''. ונבחר רבי יהודה מה' לראש המדברים בתורה שבעל פה, על ידי יגיעתו הגדולה בהרבצת תורה בישראל יותר מכולם". [פרי צדיק מאמר קדושת שבת מאמר ז'].
מלבד היות רבי יהודה מעמודי התורה בימיו, היה ידוע גם הפלגת בחסידותו. כך לימדונו חז"ל הקדושים:"כל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד, או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי". [ב"ק ק"ג:].
*
כשהיה איסי בן יהודה מונה שבחם של חכמים, קרא לרבי יהודה "חכם לכשירצה". כמה פירושים נאמרו על כך בדברי רבותינו הראשונים. בפירוש רבינו בעל "הערוך" כתוב, שמכיון שרבי יהודה היה "ראש המדברים בכל מקום" היה הדבר תלוי ברצונו, אם רק היה רוצה, היה פותח פיו ומגלה את גדלותו העצומה בתורה. יש שפירשו ש"חכם" מוסב על החריפות בתורה, שלא נטה אחריה רבי יהודה כל כך, מפני שהיה "מתון ומסיק", אמנם לכשהיה רוצה, היה רבי יהודה מראה נפלאות גם בחריפותו... [ע' תוס' שם].
בספר "ערכי תנאים ואמוראים" שכתב אחד מבעלי התוספות רבינו יהודה בר קלונימוס ז"ל [רבו של בעל הרוקח ז"ל] פירש זאת להפליא. מחשבת רבי יהודה היתה נתונה גם ביראה ומילי דחסידותא וקודמת לחכמתו. וכשהיה רוצה לתת לב ולברר את ההלכה, היה חכמתו מתגברת ועולה ביתר שאת ומכוונת אל האמת לאמיתה... [ערך רבי יהודה].
*
דברי רבי יהודה הובאו פעמים אין ספור במשנה ובברייתא, בבבלי ובירושלמי, בתוספתא, במדרשי ההלכה והאגדה ובזוהר הקדוש. בכל פינה ופינה בתורה נאמרו דברי קדשו. בסוגיות הגמרא נתבררו דבריו הדק היטב. ואף בדברים שלא נקבעה ההלכה כמותו, בכל זאת מרחיבות ומעמיקות הסוגיות בליבון דבריו. בבית המדרש נשמע ברמה, עד עצם היום הזה, ניגון הגמרא שובה לב: "מאי טעמא דרבי יהודה", מלים שנזכרות בתלמוד במספר גדול ביותר.
כמה דיו קדוש נשפך ונרשם בגליונות הנצח, על דברי התנא רבי יהודה. עוד מימי הנעורים מהדהד בזכרון קול התורה, על חיוב 'טמון' באש, על אין ביעור חמץ אלא שריפה, על חשש "דילמא אתי למיכל מיניה". על סוכה למעלה מעשרים אמה, על דעתו בלאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה; דבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה; איסור מוקצה ונולד, טומאה הותרה בציבור, ידים שאינן מוכיחות ועוד ועוד...
*
אשתקד בקרתי במדינת פולין הדוויה והחשוכה. האבילה מבלי בניה והחרבה ממעונותיה. בבית המדרש הגדול בעיירה גור, עסקנו בחבורה, בדברי רבי יהודה בענין "בית הכנסת שחרב". [מגילה כ"ח.]. אחד הדברים שאמר רבי יהודה במשנה שם, הוא: "עלו בה עשבים לא יתלוש משום עגמת נפש" [כלומר לא יתלוש להאכיל ולאיבוד אלא תולש ומניח במקומם. גמרא כ"ט.]. את זה פירש רש"י הקדוש בדברים מפעימי לב: "מניחין בו עשבים, כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם. יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו".
רבי יהודה ראה תכלית ומגמה ב'עגמת נפש' זו, במקדש המעט שחרב, לא בזכרון החורבן בלבד, אלא גם מצד בנין העתיד... כלומר, שיישארו להם העשבים, כעדים דוממים על השממה... הוא הורה במפורש להשאיר את רשמי החורבן. אדרבה! שיזדקרו לפני העיניים, בכדי לעורר את הזכרון במה שהיה פעם; שיזכירו בהמיית לב את אנשי המעלה באי הבית ההוא פעם, את הקדושה והטהרה ששררה שם, את התפילות, את תחושת "בית אלקים נהלך ברגש" שדבקה בין הקירות אלה, את השירה ואת הזמרה לה' שנשמעה שם פעם. וכל זה יעורר על הבנין...
הוי! עלו בה עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש. שיזלו להם הדמעות כ'רביבים עלי עשב', שתשתפכנה התפילות והתחנונים על התיקון... מתוך כך יבקשו רחמים לפני אדון כל, שייבנה הכל, שיתכונן הכל, שיחזור הכל כמקדם שנות עולמים. והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו...
ר' ישראל! נחזור נא שוב ושוב על דברי רש"י העמוקים והמרוממים. "שיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם. יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו...
*
ומתוך כך נגיע כעת אל הנהגתו של רבי יהודה בזכרון חורבן בית המקדש, בצורה חמורה ביותר, אולי היתה לו מגמה דומה בזה, והיינו: גם להחזיר את בניינו...
בענין חורבן בית המקדש למדנו בגמרא את צורת האבל על החורבן שנהג בה. "כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו". "אבלות חדשה" התעוררה אצלו [מהרש"א] כאילו קרה הדבר עכשיו ממש והוא רואה את החורבן "לפניו", לפני עיניו ממש...
ר' ישראל! לפי מה שלמדנו לעיל בדברי רבי יהודה לענין בית הכנסת שחרב, תצמח כעת משמעות חדשה ב'אבלות' החדשה שלו על חורבן בית עולמים... "ודומה כמי שמתו מוטל לפניו". הוא המחיש לפניו את שריפת בית אלוקינו, בצורה נמרצת ביותר. הצער האיום ועגמת הנפש חדרו ללב לבו. הכל התחולל זה עתה לפניו.
מלבד האבל על החורבן בעצמו, הרי למדנו את דעתו בענין מקדש מעט שחרב ועלו בו עשבים, שמבטו היה אף אל העתיד. הוא החמיר ברושמו של חורבן, שיישאר ויזדקר לפני העיניים, בכדי לעורר את הזכרון שיבקשו רחמים על הבנין. שיישארו להם העשבים, סימני השממה, וימררו ויעיקו על הלב, עד שיפעלו שם רצון ופעולה לקראת הבנין...
כך ניתן להיאמר בדומה לזה, אף על מקדש ה' שבירושלים. הרי גם כאן שייכים דברי רש"י. "שיזכירו את ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם. יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו". יהמו נא מעתה תפילות ישראל על כך שלש פעמים בכל יום בכל עוז. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת. ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם"... שיעסקו ישראל בתורה, בתשובה ובמעשים טובים, באהבה ובאחווה, בכדי להשיב את מה שנאבד לנו בעוונותינו. "ודומה כמי שמתו מוטל לפניו" אמנם במגמה, בתקווה להחיותו שוב... ר' ישראל! שמור נא את הדבר בלבך הזך: מוטל לפניו על מנת להחיותו!!!
*
ויושב בין תנור לכיריים... במקום בזוי ושפל שבבית מלא עפר ואפר, שם אכל רבי יהודה את הפת החרבה במים, מהול בדמעות החורבן. בתנור וגם בכיריים עולה האש. אולי יש כאן רמז לשריפת שתי בתי המקדש. בתנור שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, נרמז הבית הראשון, ובכיריים מקום השפיתה הכפולה, [רש"י שבת ל"ח:] נרמז הבית השני, שעליו נאמר "שבר על שבר נקרא" [ראה ירמי' ד' ובפי' אברבנאל שם.]
ולא זו בלבד, אש החורבן נמשכה במשך שנים, כדברי יהודה ברבי אלעאי עצמו: "שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש" [פסיקתא רבתי א'].
בצורה מוחשית העלה רבי יהודה לפניו את ימי המקדש בבניינו ובחורבנו, את השראת השכינה, את הכפרה, את הדבקות, את השמחה; את שהיו רגילים להתאסף שם שהיו ואינם. כהנים בעבודתם, לויים בדוכנן וישראל במעמדם. את רבבות אלפי ישראל, עולי הרגל ועושי הפסח. הכל, הכל היה "מוטל לפניו" הכאיב ודקר ללא גבול.
אלא שכל זה לא נעצר שם. רבי יהודה עמד בשיטתו בענין בית הכנסת שחרב, להמחיש את עוצמת החורבן, להעלות את זכרון העבר, גם בכדי להמריץ את בניינו, בתפילה, בתשובה ובתיקון. עצבון העשבים של בית הכנסת ובדומה לזה: רגשי "מוטל לפניו" של בית המקדש, כיוון משותף להם: שיחזור הכל לקדמותו, כימי עולם וכשנים קדמוניות...
*
וזה גופא משמש יסוד למקדש העתיד... כך דיבר בקדשו מרנא ה'חתם סופר' זי"ע. הרי מצפים שאנו שבנין המקדש העתיד יבוא בנוי ומשוכלל מן השמים [רש"י סוכה מ"א.]. איך ובמה אמנם ייבנה המקדש הזה? כך קבע החת"ס: הבכייה והצער של אבילי ציון המתאבלים על חורבנה - זה בעצמו בונה את המקדש! [תורת משה דברים דרוש לז' אב – (קכ"ט:)].
מה שגבה אימרת הרה"ק בעל ה"דברי שמואל" מסלונים זי"ע. בונה ירושלים ה' - הרופא לשבורי לב. יהודי בונה את המקדש עלי ידי שברון לבו... אם זוהי אנחה פשוטה בונה אבן פשוטה, ואם זה בא מתוך התעוררות הלב הרי זו אבן יקרה...
בין תנור לכיריים... בתוך פינתו ומתוך קינתו של רבי יהודה נבנו אבני המקדש... בשפריר חביון, בסתר רעם, לפני ולפנים "נתבשלה" על תנור וכיריים אלה, בשורת גאולה חשאית. עס האט זיך דארט געקאכט א קעסל...
*
געוואלד! מוטל לפניו – על מנת להחיותו, "להנטותו לתחייה"! עם זאת נבין ביותר, מה שמקובל, שהאר"י הקדוש היה בא בקביעות להשתטח על קברו של רבי יהודה ברבי אלעאי, ב'עין זיתים' בין צפת למירון, להוריד דמעות על הגלות ועל הגאולה... זה היה מקום מיוחד לכך, שכן רבי יהודה היווה דוגמה מובהקת ביותר למה ששנינו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". [תענית ל: סמוך למעשה רבי יהודה בערב ת"ב].
ולא זו בלבד, כבר העיד הגאון רבי משה גלאנטי, [תלמיד הבית יוסף והאר"י ז"ל, מגדולי צפת, ששימש בה כאב"ד], שכשהגיע האר"י הקדוש לארץ ישראל, הלך להשתטח על ציונו של התנא האלקי רבי יהודה ברבי אלעאי. [ס' עמק המלך דף י"א].
*
זאת ועוד, רבינו אלעזר אזכרי בעל ה"חרדים" בן התקופה הנאדרה ההיא, כתב על עצמו שבכל ערב ראש חודש היה מגיע לשם "לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הלוי עליה באהבה רבה. תחילת השירה, ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי, כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לקֵל שאַל יגרשנו מעליה...". [פרק נ"ט]
בשעתו מצאתי את השיר הנזכר [בספר "עת רצון"] וראיתי שם בין השאר, את המלים: "כי את הנבחרת, פנה מיוקרת, רב יקרך בפז לא יסולא, גם מחכים אוירך ומאירת עינים, ארץ התשוקה מאבות שלושה, בך יופי ומלכות תפארת ותהילה... מארבע הפיאות שרידי עדתך עיניהם תלויות אל אהבתך, עד יקים חרבותך, אדון המתנשא.... לאחרונה הבחנתי שהשיר הזה חרוט כיום, על אבן מצבתו של רבי יהודה ברבי אלעאי...
*
שם מבין תנור וכירים, התעורר בהמשך, להט הקודש והמקדש בצורת דברי תורה... וכהכרזת המהר"ל: "התורה בגלותנו – מקום מקדשנו"! [תפארת ישראל פרק ע']. כפי שהזכרנו את דברי ה"כהן" מלובלין כנ"ל, נהיה רבי יהודה הענק במרביצי התורה, ביגיעה עצומה על כך. כמו כן התמנה למורה ההוראה בבית הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל. [שקלים פ"ח ה"א (ל"ב.)]. ונשיא ישראל הבא, רבינו הקדוש מסדר המשנה הרי היה מתלמידי רבי יהודה [שבועות י"ג. ועוד]. אין לשער את השפעתו של רבי יהודה ברבי אלעאי על דורות ישראל בהרבצת תורתו.
התורה בגלותנו – מקום מקדשנו. ורבי יהודה שהצטער על החורבן כל כך, נעשה אחד מן ה"כהנים הגדולים" ששמשו במקדש התורה. בד' אמות של הלכה "כיהן" ברמה, שהם במקום בית המקדש. [ראה רבינו יונה ברכות ח.].
*
ומה עוד בעניני קדשים. הרי אמרו:"סתם ספרא - רבי יהודה" [סנהדרין פ"ו.] "ספרא" הוא "תורת כהנים" מדרש ההלכה של ספר ויקרא, שבו שנויות דרשות חז"ל על מעשי הקרבנות והלכותיהן. ספר תורת כהנים נקרא "ארי" בין הספרים, מפני ההלכות החמורות והעמוקות שבו [ברכות ח"י: ותוס' שם].
רבי יהודה התאבל על המקדש על מנת להחיותו, והוא פעל זאת, על כל פנים בבית המדרש... הוא הקדוש שחי בדור שלאחר החורבן, המשיך לחיות ולהחיות את חיי המקדש וקדשיו בבנין התורה הקדושה, דרשותיה, כלליה פרטיה ודקדוקיה. מה נפלא הדבר ששמו של התנא רבי יהודה נזכר יותר במסכת מנחות, מאשר במסכת בבא בתרא...
*
יקירי! הואיל והוזכר ספר "תורת כהנים" הבה נקלוט שביב רמז לימי הגלות, מדברי רבי יהודה בעצמו. על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". [ויקרא ו' ו'] נשאלת השאלה ב"תורת כהנים": במסעות מה היו עושין לה?". בשעה שהסיעו את המשכן במקום למקום, מה היו עושים בכדי שאש התמיד לא תכבה על המזבח? על זה משיב רבי יהודה. "כופין עליה פסכתר", כלומר כופים על האש כלי מסוים להגן עליה...
כעין זה מתפרש ב"מסעות" שבגלות, במדבר העמים, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. מה יעשו ישראל שאש התמיד של מזבח היהדות תתקיים? כאן יוצא רמז מדברי רבי יהודה ללמד. "כופין עליה פסכתר". סביב האש מקימים חומות מגן, בונים בתי כנסיות ובתי מדרשות, 'חדרים', מקומות תורה וחיי קהילה מאוחדים, גדרים וסייגים, לימוד התורה וקיום המצוות, זהו "פסכתר" המזבח שבגליות ישראל, לשמור על אש התמיד...
*
כשם ש'המחיש' רבי יהודה לעצמו את החורבן, כך, בצורה דומה, היה רגיל להמחיש את דיני התורה בכלל, לאחרים, בדוגמאות ממעשים שהיו ובמיוחד אצל גדולי הדורות לפניו. פעמים רבות נשנה הדבר במרחבי המשנה והברייתא. אמר רבי יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי, מעשה ברבי אליעזר ברבי צדוק, מעשה ואסר עלי רבי טרפון, מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוהו לרבי אליעזר ועוד ועוד...
מרביץ תורה גדול בדורו היה רבי יהודה והוא צירף לכך עדות חיה וקיימת מתוך העובדות שראה ונבלעו בדמו, בכדי ללמד, לסייע, להביא ראיה ממה שראו עיניו ממעשיהם של צדיקים... הוא הראה בדוגמתו איך שנמשך ועקב אחרי רבותיו הגדולים. "אמר רבי יהודה, פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה. הגיע זמן קריאת שמע...". [תוספתא פ"ק דברכות ה"ד].
ויחד עם זאת, סיפר והדגים מעשי מסירות נפש אישיים. אמר רבי יהודה, מעשה בשעת הסכנה והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג ומגג לחצר, [עירובין צ"א.] מעשה בשעת הסכנה שהבאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת. [סוכה י"ד:].
*
כאמור, היה רבי יהודה מרבה להעביר את מסורת הדורות שעברו ואת מעשיהם. וכך שנינו: "רבי יהודה אומר, חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת [נדרים י.].
כמו כן היה מוכיח את דורו להתחזק במעשיו: "בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן... בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר... [ברכות ל"ה:]
חביבה ביותר היתה על רבי יהודה מסורת אבותיו. אף זו ברייתא מפורשת היא. "רבי יהודה בנו של רבי אלעאי, ורבי אלעאי תלמידו של רבי אליעזר, לפיכך שנה לך משנת רבי אליעזר" ופירש רש"י "מפני שחביבה עליו שנאה".
*
ה"הוא היה אומר" של רבי יהודה במסכת אבות, היה מאמרו: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" [פ"ד מי"ג] כלומר, שחייב אדם ללמוד בדקדוק וכהלכה, כדי שלא יטעה בהוראתו, ואם לא ידקדק בתלמודו ויתיר את האיסור, נחשבת לו שגגה זו כמזיד. [רע"ב].
יש מקום לומר שמתוך חומר השגגה בתלמוד והקליטה בטעות, היה רבי יהודה נוהג לתת סימנים בתלמודו, כדי שיתרגלו ללמוד בצורה נכונה. וכך למדנו במסכת מנחות [צ"ו.] לענין ממדי לחם הפנים, את סימני רבי יהודה: "זד"ד יה"ז". והוא בעצמו נימק זאת: "שלא תטעה!". וכמובן: סימני סדר המכות של רבי יהודה. "דצ"ך עד"ש באח"ב". יתכן שמזכירים זאת במיוחד בליל הסדר, ליל החינוך של "והגדת לבנך", בכדי שיתרגלו אף הקטנים בילדותם, איך לשנן את הדברים, כסדרם הכתוב בתורה...
*
על מנת להחיותו... הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע אמר, שהתיקון לשנאת חנם, היא אהבת חנם ומתוך כך יבנה המקדש. תיקון זה של אהבת חינם התעודד ביותר, בימי רבי יהודה ברבי אלעאי. דווקא על דורו נאמר שהיו ששה תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת. [סנהדרין כ.] ידוע ביאורו של מו"ר הנערץ הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, על כך. בדרך הטבע אין טלית אחת מספקת לששה אנשים. במה דברים אמורים? כשכל אחד חושב על עצמו ודואג שיהיה הוא מכוסה, באופן זה אי אפשר שיהיו כולם מכוסים...
אולם בדורו של רבי יהודה ברבי אלעאי, היה כל אחד דואג לחבירו מתוך אחווה, לדאוג לכיסוי האחרים. באופן זה אכן מספקת טלית אחת לששה אנשים... כשכל אחד חושב על זולתו, אז כולם מכוסים בטלית אחת, אולם אם כל אחד מושך את הטלית לעברו לבד, לא יתכסה בה אף אחד...
ויש לדבר זה סימוכין מדברי הירושלמי [פ"ג דחגיגה ה"א] שראינו לעיל. תלמידי רבי עקיבא, בני החבורה שנמנה עליה רבי יהודה, התאספו בבקעת רימון, ולמי שלא היתה לו גלימה מיוחדת לדרוש בה, חתך לו חבירו את מחצית גלימתו ונתן לו... באהבת חינם זו התחזקו השרידים בדור הראשון שלאחרי חורבן הבית, על מנת לתקן, על מנת להחיות...
ששה מתכסים בטלית אחת... כל אחד מתאמץ שיהיה תחתיה מקום אף לחבירו. אולי היה בזה תיקון בדור שלאחר החורבן, למעשה קמצא בר קמצא, שבו הורחק יהודי מן המקום...
*
ובאותו ענין של בגד. למרות מעמדו הרם של רבי יהודה בקרב ישראל, היה חי בדחקות ולא רצה ליהנות מאיש. בביתו ובמשפחתו לא היתה כי אם גלימה אחת בלבד, הראויה לצאת עמה לחוץ. כשהיה מתעטף בה, היה מברך "ברוך שעטני מעיל", מפני שהיה מלבוש זה חשוב עליו כמעיל. [נדרים מ"ט.]
בכלל מצאנו את דרכו של רבי יהודה שהיה מייחד ברכות, לשבח את הקב"ה בפרטיות ככל האפשר: "כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו" וכן "כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו" [ברכות מ.] ולכך סובר רבי יהודה שמברכים על ירקות "בורא מיני דשאים" [ברכות ל"ה.]. כמו כן סבר שיש לברך על "ים הגדול" בהזכרת ייחודיותו [שם נ"ד.]. וכשלעצמו היה מברך על הגלימה הפשוטה, מתוך הכרת טובה למקום: "ברוך שעטני מעיל"...
*
הבה נלמוד כעת יחד פרק במהות אהבת ריעים, במשנת רבי יהודה. במסכת סנהדרין, בדיני פסולי עדות. [כ"ז:] למדנו על דעת רבי יהודה הסובר ש'אוהב' פסול להגיד עדות על חבירו, מפני הנגיעה מחמת אהבתו.
מהי מהותו של אוהב כאן? "אוהב זה שושבינו". מהו אמנם תפקידו של "שושבין"? מהו היחס אל חבירו, עד שייפסל לעדות מחמת אהבתו? בא רש"י [עירובין ח"י:] ולימד אותנו שהשושבין הוא מי - "שנשתדל בחיתונו [של חבירו], לשמחו ולהתעסק בצרכי סעודת חופה".
והדבר מפעים! מה שקובע אותו לאוהב, זה מה שעושה למען הזולת! הרי יחס חיבתו הגדולה של השושבין אל החתן שפוסלו לעדות, אינו אלא מחמת מה שהוא עושה למען השני! לא מפני שהשושבין מקבל ונהנה, אלא מפני שהוא מעניק, חונן ונותן! דווקא הנתינה וההתמסרות יוצרת את אהבתו המופלגת!!!
ומתאימים הדברים להפליא עם מאמרם ז"ל: "אם חפץ אתה להידבק באהבת חבירך, הוי נושא ונותן בטובתו!" [מס' דרך ארץ זוטא פ"ב].
*
והרי כך כתב אחד מרבותינו הראשונים בעל "אורחות צדיקים": ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? אשכילך ואורך! הדרך הוא, שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכלתו. ... לעולם יהיה חפץ שחבירו יהנה ממנו, ואל ישתדל הוא ליהנות מחבירו ... [שער האהבה פ"ה].
*
אהבת חנם... כמה השתדל רבי יהודה בעצמו להחדיר שלום בבתי ישראל אף על חשבון כבודו ומעמדו! [נדרים ס"ו:] כמה זירז על מעשי חסד [מגילה כ"ט.] ועל הכנסת כלה בפרט.
בעל החרדים, מזכיר בספרו דבר מיוחד מאד מזכרונות עירו. וזה לשון קדשו: "וכן היה פה צפת, הרב רבי יוסף סאראגוסי רבו של הרב רבי דוד בן זמרא [הרדב"ז], שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו... וזכה לראות את אליהו. ובמקום שראהו, קרוב לציון התנא רבי יהודה בר אלעאי, שם חצב לו קבר". וכבר פירשו בזה, שזכה לזה, מפני שרבי יהודה ברבי אלעאי היה עוסק בהשכנת שלום...
*
נזכרתי ברעיון נחמד וקולע שהגה ידידי עוז, הגה"ח ר' נחמן יוסף וילהלם שליט"א, מיקירי חסידי סלונים. מחד, הרי שנינו על מנהגו של רבי ברבי אלעאי בערב תשעה באב, על ישיבתו העגומה בין תנור לכיריים באבלות על החורבן עד תכלית.
ולעומת זאת למדנו, על מנהג אחר של רבי יהודה ברבי אלעאי, בתכלית השמחה. אמרו עליו שהיה מרקד בשמחת נישואין, בבד של הדס [כתובות י"ז.] והדברים מתאימים להפליא. ככל שגדל הכאב על חורבן ירושלים, כך גדלה שמחתו על בנין בית נאמן, על הזכות לבנות חורבה אחת מחורבות ירושלים. ודברי פי חכם חן...
*
מתוך חיבת הקודש אעלה נא זכרון מיוחד של שמחת חתן. 'שבע ברכות' של אחד מצאצאיו של ר' נחמן הנ"ל, כשהשתתף שם מחותנו, כ"ק מרן אדמו"ר מסלונים שליט"א. קשה לתאר את השמחה העילאית ששררה שם מתוך כובד ראש. רוממות שמחה של מצוה בטעם העליון.
ויהי כנגן המנגן... גברא רבא אחד מקרובי המשפחה ניגש אז לנגן בכינור את ניגון "ד' בבות" של בעל התניא זי"ע. על תוי פניו של המנגן נראו רגשי כיסופים עזים. מתוך כינורו נפלטו צלילי אצילות. תנועותיו היו מלאות חן של יראת שמים ומחשבותיו היו מרחפות אי שם במרומי מקורו של ניגון. האוירה היתה נרגשת מאד, מאד נעלה... מיתרי הכינור ונימי הנפש התקשרו אילו באילו, להודות, להלל ולשבח לה' ולבנות חורבה מחורבות ירושלים... הוי! אזמרה לך בכינור קדוש ישראל...
*
גדולי החסידות פירשו את מאמרם ז"ל [תענית ל:] "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" שזוכה לראות מיד בעיני רוחו את שמחת הגאולה, בעודו בגלות, בעולם הזה. כבר מעתה יזכה להרגיש את אור העתיד. [ראה קדושת לוי מגילת איכה, תפארת שלמה עקב, שפת אמת שמות תרמ"ג ועוד].
דבר זה נראה בבירור בחיי התנא האלוקי רבי יהודה. עד כמה שחשכו פניו מצער חורבן בית המקדש, זכה לראות עולמו בחייו באור שמחת התורה, שכאמור מדברי המהר"ל, התורה בגלותינו בית מקדשנו.
פניו האירו ביותר משמחת התורה והדבר היה ניכר לכל. זרים שלא הבינו זאת חשבו שהוא מתרונן מיין ולכן שאלו אותו, איך מותר לו להורות הלכה... הוא ענה על כך, שאינו טועם יין כלל כי אם לקידוש, הבדלה וד' כוסות וגם מזה יש לו כאב ראש ממושך. השמחה היתירה נובעת דדוקא מתורתו. [נדרים מ"ט. וע' עץ יוסף על ע"י שם] ואכן, דפי הש"ס והמדרשים מאירים ומזהירים, מלאים וגדושים מחיות ושמחת התורה של רבי יהודה ברבי אלעאי ובירור שיטותיו...
*
ומה עוד ביום שבת קודש, כמה הזריח אורו! נשנה נא באימה את דברי הגמרא [שבת כ"ה:] "כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צב-אות".
מה נפלא הדבר! ה"תפארת שלמה" מסביר את אמירת "שלום עליכם" בליל שבת קודש כדלהלן. צדיקי ישראל הדומים למלאכי השרת, מצטערים במשך ימי השבוע על החורבן ועל גלות השכינה. כמאמר הנביא [ישעי' ל"ג] "מלאכי שלום מר יבכיון" וכשמגיע שבת קודש אומרים להם: "שלום עליכם מלאכי השלום...
ובהגיע יום השבת, יום מנוחה וקדושה, מנוחת שלום ושלוה, אומרים לאלה הבוכים מרות על הגלות: שלום עליכם, מלאכי השלום... אנא צדיקי עליון! אנא מלאכי שלום חביבים, הפסיקו נא לבכות. שבת היום לה'. מחו נא את דמעותיכם. עכשיו נמצאים כולנו בעולם אחר, בעולם נעלה ונשגב יותר, בבניינה של שבת קודש, שאין בו חורבן.
בשבת קודש, הרי העתיד כבר משתקף בהווה. רגשי השמחה שיפרצו בזמן הגאולה העתידה, כפי שניבאו נביאי האמת והצדק, כבר נובטים מדי שבת בשבתו. "שמחו את ירושלים וגילו בה... ושמחת עולם על ראשם... כי בשמחה תצאו... בקדוש ישראל יגילו.. גילי מאד בת ציון... שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלים" כל זה כבר מוצא לו מקום ב"ישמחו במלכותך" מדי שבת בשבתו... אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו...
*
ומתוך הארת ה"תפארת שלמה" על "שלום עליכם מלאכי השלום" שנרמז על הצדיקים הבוכים על החורבן והגלות, זכינו למשמעות חדשה ומעוררת בדברי הברייתא על רבי יהודה ברבי אלעאי: " ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צב-אות".
מי כרבי יהודה הצטער כך כך על החורבן בצער עמוק כזה, כשישב בין תנור לכיריים על פת חריבה וכוס של דמעות... ובכל זאת, כשהגיע שבת קודש, היה דומה למלאך ה' צבא-ות, צדיק המתנער מצערו ופונה למנוחה ושמחה... כפי שהתעטף אז בציצית, כך התעטף בשבת קודש והיא בעצמה פנתה אליו, התנא הקדוש הדומה למלאך: שלום עליכם מלאכי השלום - - - שבת קודש! שמחם בנין שלם, באור פניך תבהיקם...
*
רבי יהודה ברבי אלעאי המתיק את צער החורבן, בתורת ה' שהשפיע ללא גבול, לדורות עולם, בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר ובפרט ב'תורת כהנים' שלו, החיות הפנימית של בית המקדש; הוא הראה מופת ודוגמה לעמו בחסידותו, באהבת ישראל ואהבת חנם, בהבאת שלום, בהחדרת שמחת נישואין אמיתית, ותחושת המקדש שבשבת קודש. והוא, רבי יהודה בר אלעאי היה אומר: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". [ב"ב י.].
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של "בנין אריאל".
הוי! יבנה המקדש, עיר ציון תמלא...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 538.docx
- (48.31 KiB) הורד 367 פעמים
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
אורוֹת מֵאוֹפֶל...
כיסופין והתקשרות בימי המצרים
קשה עלי פרידתכם...
מעמקים בסיפורי גבורה.
לר' ישראל שליט"א
"טוב ארוחת ירק ואהבה שם" נאמר בספר משלי [ט"ו י"ז] . חז"ל הקדושים גילו, שאת המלים האלה אמר שלמה המלך על ימי מצוקתו בעת שנדחה מן המלכות. "והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה". בתקופה זו הזמין אותו פעם איש עני אליו הביתה. הוא הכיר את המלך הגולה ואמר לפניו בהכנעה: "אדוני! איש עני אני אלא אם תשגיח עלי, מעט ירקות יש לי, אני מניח לפניך. אם רצונך בוא עמי לבית".
לעומת ארוחתו הדלה, הגדיל המארח את מנת החיזוק למלך שלמה. וכה היו דבריו: "אדוני! שבועה נשבע הקב"ה לאביך [דוד המלך] שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר: נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אלא כך דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומרצה, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאָב את בן ירצה, אבל הקב"ה עתיד להחזירך למלכות!".
בדברי מארחו מצא המלך נוחם, עד ששבע דווקא מסעודה זו... לא היה לו לעני זה אלא מעט ירק אבל מאידך, העניק לו מזהב לבו, שפע דברי עידוד ותנחומים. ועל זה התנבא שלמה המלך: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם". [מדרש משלי ט"ו וילקוט שם תתקנ"ג] . הזכרת דברי אלוקים חיים על נצחיות בית דוד, דברים שנאמרו מתוך אהבת ישראל כנה, מצאו מסילות ללב המלך. [לעומת אדם אחר שהזמינו לפני כן, עשיר שהכין לו סעודת מלכים, כפי שנדרש בסוף הפסוק "משור אבוס ושנאה בה". הוא לא נהג ברגישות כשהזכיר את ימי גדולתו של שלמה. הדבר ציער את המלך עד שיצא משם בבכייה].
*
הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע, מצא בדברי חז"ל אלה על ארוחת הירק, רמז מופלא לסעודות "תשעת הימים". אף באותן סעודות מצומצמות נשמעים בסתר דברי תנחומים של החזרת כבוד ישראל ומלכותם, הֵד דברי המארח ההוא: הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך... "ארוחות ירק" אלה שבתחילת חודש 'מנחם אב', אהבה מסותרת יש בהן. בימים אלה אין בשר ואין יין, ברם בעומק חדורה בהם אהבת אב נאמן ורחמן לבנו יחידו ואהובו, בכל מקום ומצב שהוא... חסידים ידעו שזוהי נקודה פנימית בימי 'בין המצרים' בכלל. "ה' היה הוה ויהיה, היה בית המקדש ויהיה בית המקדש!"
*
זאת ועוד, לימדנו הרבי ר' העניך בחכמתו העמוקה. ב"שבת חזון" זורם במסתרים מעיין כביר בתוקף רחמי אבינו שבשמים... הן ידוע שהשבת נותנת שפע לכל ימות שבוע וכל מאורעות השבוע מכוחה של שבת הם באים. האי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין... והרי יום תשעה באב היה זמן פרידה מאב לבניו שהלכו בגולה. פרידה מאיזה טעם שתהיה, מלווה תמיד ברגשות עזים, בקירבת נפש והתקשרותה. "וכך נשאר כל אחד חקוק בלב חבירו ומחשבתם אדוקה זה בזה".
נמצא שמעיין ענק זה של קירבת אלקים לעמו בשעת פרידה, זורם ובא דווקא מכוחה של השבת שלפניה, היא שבת חזון. ולכן מבחינה זו, הרי שבת חזון היא הגדולה בשבתות, שכן נובעת ממנה האהבה העצומה הזאת, המתלקחת ביותר בשעת פרידה...
*
יקירי! על נושא זה של רגשי פרידה, הנני מבקש להרחיב כעת, בדברים הנוגעים אל הלב ואל הנשמה. איך אמר הרמב"ן? "כי הטבע יתעורר לבכות, בפירוד האוהבים ונדודם" [דברים י"ד]. 'פרידה' בקרב ישראל, מעמקים יש בה.
וכבר אמרו תלמידי בעש"ט הקדוש על משאמרו חז"ל שבשעת חורבן בית המקדש מצאו האויבים את הכרובים מעורים זה בזה [יומא נ"ד:] והקשו הראשונים ז"ל: הרי "פניהם איש אל אחיו" שבכרובים, נאמר רק בזמן שעושים ישראל רצונו של מקום [ב"ב צ"ט.] ואם כן למה נראתה התקרבות מתוך הכרובים, בשעת החורבן ממש?
אלא אמרו קדושי עליון, שבזמן הפרידה מתעוררות הקירבה והאחדות באופן מיוחד... "כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב, אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים" [בני יששכר תמוז – אב ועוד]
*
ר' ישראל! שמעתי לאחרונה מפי ת"ח מובהק, סיפור נרגש על כ"ק מרן ה"שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג זי"ע. סיפור שטמון בו אוצרות טמירים מזעזעי רוח ונפש.
זה אירע בשנות הזעם, בשעה שעזבו האסירים את אחד ממחנות הריכוז שבו התייסר אותו צדיק. שם בתנאים איומים ביותר, עבד כדרכו את עבודתו העצומה וקידש שם שמים בצורה שאין למעלה הימנה. בין ב"קום ועשה", בין ב"שב ואל תעשה".
יש שאמרו שסיפור זה זה כבר קרה לקראת השחרור ממש. כולם כבר עמדו אז בתור, בחוץ, הָכן לנסוע משם. פתאום עזב הרבי הקדוש את מקומו וחזר למחנה הזוועה. הוא שהה שם שעה קלה וחזר. יהודי מן השורה, שעמד על יד הרבי ראה וידע על הליכתו וחזרתו, אלא שמחמת השעה הטרופה ההיא, לא היתה מחשבתו נתונה אז לשאול שאלות. היהודי שמר אמנם את הדבר בלבו. מה באמת עלתה על דעתו של הרבי, לחזור אל גיא הצלמוות ההוא. מה שכח שם...?
שנים רבות עברו. היהודי ההוא ששרד בעזרת ה' וניצל, היגר בהמשך השנים לארה"ב, והתיישב באיזור קווינס שבניו יורק. לימים היה זקוק לעצת צדיק וברכתו. הוא שמע שהרבי שהיה עמו במחנות נמצא כעת בוויליאמסבורג. הוא נסע לשם, נכנס אל הקודש פנימה עם קוויטל בו הזכיר את עניינו וביקש מה שביקש.
בהזדמנות זו אזר עוז ושאל את הרבי: "הייתי עמו כשעזבנו את מחנה הריכוז. ברצוני לשאול כעת: "מדוע חזר הרבי למחנה האיום הזה? האם שכח שם משהו? האם בכלל היה שם מה לשכוח שם? למי היה שייך שם חפץ אישי? למה אם כן חזר הרבי לשם, לפני שעזבנו את עמק הבכא...?
*
והרי התשובה המדהימה שיצאה מפה קדוש. "איך בין זיך געגאנגען געזעגענען, מיטן ווינקל וואו איך האב געדאווענט...". הלכתי להיפרד מן הפינה ששם הייתי קובע מקום לתפילתי. דארט האב איך זיך געשפירט נאנט צום באשעפער. שם הרגשתי קרוב לבורא העולם...
געוואלד! שמעו שמים והאזיני ארץ! מי יכול להשיג את הטמון במלים אלה? הפינה הזאת שימשה לו כמקום התקשרות לגבוה. שם הרגיש קרוב להקב"ה. זה היה אז כל "רכושו" עלי אדמות. "הקובע מקום לתפילתו, אלקי אברהם בעזרו". ועכשיו כשפנה משם, הרגיש צורך בנפשו לחזור ולהיפרד, כאילו נפרד מידיד אהוב שהיטיב עמו כל כך בצרה ובשביה. הוי! קשה עלי פרידתכם...
*
לא ידוע מה שאמר אז בשעת הפרידה הנרגשת, אם בכלל. בכיות נוראות וודאי נשמעו אז. וכדברי הרמב"ן הנזכרים: "כי הטבע יתעורר לבכות, בפירוד האוהבים ונדודם". כשהתעמקתי במעשה המדהים ההוא, דמיתי לעצמי את השתפכות הנפש של אותו צדיק ונשגב. העמדתי את "בעל השמועה" לנגדי. לפי מה שראיתיו בצעירותי ושמעתי אז את קולו הרועם בקדושה, את תפילתו בסערת קודש....
כתפי רעדו מבכי ברגעים אלה. נדמה היה כאילו בת קול יוצאת מתוך דממת הפרידה ההיא. מלים בוערות כאש: "הייליגער באשעפער! רבון כל העולמים! הושע נא פינת יקרת, הושע נא רצוף אהבה, שכינת כבודך... "ווינקאלע! ווינקאלע! איך בין זיך געקומען געזעגענען מיט דיר. פינה! פינה! הגעתי להיפרד ממך. חזרתי להתקשר אצלך עוד פעם נוספת עם מי שאמר והיה העולם...
"ווינקאלע! בזמן שלא היה לי בעולמי כלום. בזמן שנשארתי בודד וגלמוד ממשפחתי ומקהילתי. בגיהנם הזה שלקחו הרשעים ממני את הכל, בזמן שהיכוני ופצעוני, חרפוני ויסרו את נפשי. אז בימים ההם. אז הייתי מוצא אצלך מפלט יום יום. מנוס ביום צר לי. בין דם לדם, בין מכה לחרפה, בין רעב וצמא, בין אכזר לאכזר, בין יסורי הגוף ליסורי הנפש. ואז בשאול תחתית הזה הייתי מסוגל, להתייחד על ידך עם קוני, לשפוך לב בתפילה לאבי שבשמים. בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ואצלך הייתי עולה ומתנשא משפל המצב אל גבהי גבהים. מתחתיות ארץ עד שמי השמים. שם קיימתי את הפסוק הנאמר במגילת הקינות: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. שאי אליו כפיך'"...
"ווינקאלע! ווינקאלע! פינת יקרת. רצוף אהבה, שכינת כבודך. בתקופה איומה שלא היתה כמוה מימות תבל, שימשת לי, פינתי, כמקום מקלט לנפשי הכואבת את צערם של ישראל. שם היית לי כאי בים של יגון וצער, כמקור ייחוד וקדושה, כמקום השראת השכינה. שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. זה היה המקום היחיד שנשאר לי אז בעולמי הנכאה והנכאב. פינה קבועה להתפלל ולהתחנן. מלכי ואלקי כי אליך אתפלל. לא אדע אם אזכה עוד לתפילות כאלה ממעמקים כאלה".
"פינתי! הגיע הזמן להיפרד ממך, לייחד לב עוד פעם אחת, וגם להביע את הכרת טובתי, לך פינתי היקרה, מקדש תפילתי בגיא הצלמוות הנורא, על מה שהיטבת עמי בימים קשים מנשוא... פינתי! לנצח אשמור לך פינה בלב. קשה עלי פרידתכם...".
*
מתוך הסיפור הנורא הזה, צומח 'קל וחומר' ועוד 'קל וחומר', מכיוונים שונים. ראשית כל, אם כה יָקרה בעיני הצדיק פינת התפילה בגיא צלמוות, שלא היה בה לא ארון קודש, לא בימה ולא ספר תורה, לא מנין, לא סידור ותפילין ולא ספרים. כי אם בול עץ יבש. מסביב הרג ואבדן, דם ואש ותמרות עשן. ובכל זאת התקשר הרבי אל הפינה הזאת באהבה והכרה מלב לבו, עד שחזר אליה להביע את רגשי פרידתו העמוקים...
יקירי הנעלה! על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו... כמה הערכה והתקשרות והכרה עמוקה, צריך כל יהודי לרכוש למקדש המעט שלו, לבית הכנסת ובית המדרש שבו הוא מתפלל ולומד יום יום. מקום שנתקדש בקדושה מיוחדת, מקום שיש בו עשרה מישראל המביאים השראת השכינה; שיש בו ארון הקודש, ספרי תורה, יהודים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים, עטופי טלית ועטורי תפילין, ובנוסף לזה, כל היקר והקדוש הנמצא בהיכלות שלנו יום יום... הוי! ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך...
*
וכעת, לרגל ימי בין המצרים, נובע לו קל וחומר נוסף מן הפרידה של הרבי מצאנז, אל העבר ואל העתיד גם יחד... אם כה נרגשת היתה הפרידה מפינה נידחה זו, שקבע לו הצדיק כמקום התקשרות עם ריבון כל העולמים. כמה אם כן קשתה הפרידה מבית המקדש בשעת חורבנו... הרי היה זה המקום להשראת השכינה ממש, "ושכנתי בתוכם" במלוא המובן... מקום הקדושה שאין למעלה הימנה. כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם וישראל במעמדם. מוקד הייחוד, העבודה וההקרבה, היראה, הכפרה, הדבקות, הרוממות והשמחה. ביתי בית תפילה עלה בלהבות. הוי! מקדש ה' כוננו ידיך! אורו של עולם!
*
נהרי נחלי דמעה נשפך בפרידה הכאובה בשעת חורבן בית המקדש. בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? הוי! אבן שתיה, בית הבחירה, דביר המוצנע, זבול תפארתך, כלילת יופי, לינת הצדק, עליית שבטים, קודש הקדשים, תל תלפיות...
"אֵין לָנוּ לֹא אִשִּׁים וְלֹא אָשָׁם. לֹא בַדִּים וְלֹא בְלוּלוֹת. לֹא גוֹרָל וְלֹא גַחֲלֵי אֵשׁ. לֹא דְבִיר וְלֹא דַקָּה. לֹא הֵיכָל וְלֹא הַזָּיָה. לֹא וִדּוּי וְלֹא פַר חַטָּאת. לֹא זֶבַח וְלֹא זְרִיקָה. לֹא חַטָּאת וְלֹא חֲלָבִים..." [מפיוטי עבודת יום הכיפורים].
ושוב, הגע בעצמך, ר' ישראל, אם ה"שפע חיים" מצאנז שפך לב בשעתו, בפרידה מפינת תפילתו בזמן השחרור, בשעה שיצא מעבדות לחירות. כמה מזעזע היה בכי הפרידה מבית המקדש, מלא קדושת אין סוף, בזמן שיצאו ישראל לגולה, מחירות לעבדות, בצאתי מירושלים...
*
הרי ידועים דברי רש"י הקדוש על חג שמיני עצרת שבו הקריבו "פר אחד איל אחד" וכך כתב רש"י: "לשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם. עכבו יום אחד..." [במדבר כ"ח ל"ו].
בשעה זכה, בבוקרה של שבת קודש, ב"ה עלה במחשבה, רעיון פשוט כל כך. הרי ידעת יקירי, שבמעמקי יום תשעה באב, נמצא מועד נסתר. "קרא עלי מועד" נאמר עליו ולכך אין אומרים בו תחנון [או"ח סי' תקנ"ט ס"ד]. גרעין הגאולה טמון ביום זה שבו נולד משיח בן דוד. ויום זה עתיד ליהפך לששון ולשמחה. בשובי לירושלים!
שני ימים נפגשים ממרחק, משני היפכים, שמיני עצרת ותשעה באב.... הוי! כבנים הנפטרים מאביהם. והרי דברים קל וחומר! אם קשתה הפרידה בין אבינו שבשמים ובניו אהוביו, על זמן קצר יחסית מחג הסוכות עד חג הפסח הבא, שבו שוב יעלו ישראל לרגל; אם משום מכך ניתן לנו חג נוסף מיוחד לבנים הנפטרים מאביהם לחצי שנה, בכדי להתייחד בו... כמה כאבה כביכול הפרידה בשעת חורבן בית המקדש והרי אף היא זקוקה ליום מיוחד להתייחד בו!!!
והרי מעידה על כך כל יום בת קול המנהמת כיונה: "מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". [ברכות ג.]. והרי גם לכך צריך יום מיוחד לייחוד בין האב והבנים הנפטרים מאביהם...
ועל מיתרי הלב פָּרט אז הרעיון הזה. "עכבו עלי יום אחד" על הפרידה הנוראה הזאת בחורבן המקדש. "קרא עלי מועד" הוא יום תשעה באב בעצמו. יום המועד הנסתר... בצורה כאובה מאד יתייחד אז לב האב עם הבן היושב על הארץ ובוכה תמרורים.
וסימן מובהק לכך. דבר המשתף את שני הימים. חג שמיני עצרת הוא יום שנשמע בו בעוצמה, פסוק יסודי כל כך ביהדות: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". ופסוק זה גופו נקבע עוד מימי חז"ל, להשמיע אותו בציבור, בשעת קריאת התורה בתשעה באב...
*
כמה חזקו כיסופי ישראל בגלות, לבית המקדש בכל הדורות. כפי שביטא זאת נעים זמירות ישראל: מה ידידות משכנותיך ה' צב-אות! נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'! [תהילים פ"ד] כמה אהובות וחביבות משכנותיך! [רש"י]. מה מאוד אני אוהב ומתאוה להיות בהם! [רד"ק]. כיסופין אלה רגשו בלבבות ישראל בכל הדורות.
*
ואת רגשי הפרידה ההיא מבית המקדש החרב, צריך ליישם בצורה חיובית גם כן... הא כיצד? הרי אמרו חז"ל הקדושים "אַל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". [ברכות ל"א.]. יש מקום לומר שכשנפרדו ישראל מבית המקדש ביגון נוקב עד התהום, נפטרו גם הם מתוך דבר הלכה. והיינו הלכות העבודה, לימוד סדר קדשים וגם אמירת קרבנות בכל יום. מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו! אם אומר יהודי "איזהו מקומן של זבחים" בכוונת הלב, מתוך פירוש המילות, מתעורר אצלו זכר המקדש בבניינו. הוא נזכר שוב בבית הגדול הקדוש שנקרא שמך עלי, מתוך דבר הלכה...
*
בפרשת ברית בין הבתרים אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה. " רבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים [אז מגינה זכות הקרבנות], בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם". [תענית כ"ז: מגילה ל"א:].
סדר קרבנות לאמירה, ניתקן והוכן לזמן שכבר לא יהיה לישראל בית המקדש, לא כהן בעבודתו, לוי בדוכנו וישראל במעמדו. כבר מימי קדם קבע הקב"ה סדר מיוחד לאמירה מסוימת, שבאמצעותו יתקיים עם ישראל לדורותיו, אף לאחר שיגלה מארצו.
כבר תיקנתי להם סדר קרבנות... בכל פזורותיו יוציא שארית עם קדוש את סידור התפילה, בגיטו בפראנקפורט, בערבות סיביר ובירכתי תימן. אז יקרא את פסוקי הקרבנות ויהגה במשנתם וייחשב לו הדבר כאילו עומד במקדש ומקריב את קרבנותיו. כמה גדול כוחו של דיבור יהודי, שבידו לבנות עולמות במילים בלבד! אחד מעמודי העולם הוא "עמוד העבודה" דהיינו עבודת המקדש. וכשאין בית המקדש קיים, הרי עומד במקום זה, קריאת סדר הקרבנות. כך פירש רבינו ה"תוספות יום טוב" על משנת "על שלשה דברים העולם עומד [אבות א' ב'].
*
כתב רבינו ה'טור': [או"ח סי' מ"ח] "וקבעו לקרות פרשת התמיד. וכך כפסק מרן ה'בית יוסף' [סוס"י מ"ז] שמי שחייב בתפילה, חייב גם כן בקריאת העולה והקרבנות.
ואמנם על פי הנ"ל חקק בשולחן ערוך הרב [סי' מ"ח] נהגו כל העם וקבעו חובה על עצמם לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפילה". ר' ישראל! פוסקי הדורות, עמודי ההלכה אשר מעולם, קבעו לנו זאת וביותר אמירת פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן, לא רק כמנהג אלא כחובה! הבה נתחזק בזה!!!
*
כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן... תוקף ההשוואה שבין אמירת 'קרבנות' לבין הקרבת הקרבן ממש, רואים אנו בדברי פוסקים שהחמירו שיאמרו זאת ביום [סי' א' ס"ו] ובעמידה [מג"א רסי' מ"ח וראה מ"ב שם לע' פרשת התמיד] בדומה לעצם הקרבה ממש.
באופן מיוחד יכולים להתקרב על ידי אמירה זו, כשמביעים זאת מתוך רגשי לב ולהט כיסופין! דברים מלהיבים מאד בזה, כתב ה"שם משמואל" כמה פעמים בספרו. התוספות [מנחות ק"י.] כתבו שלאחר החורבן עומד מלאך מיכאל ומקריב בכל יום בשמים כבשים של אש. איך נבראים קרבנות אלה? מי יוצר בהם את האש? מי מלבה אותם לשם שמים לאשה לה'?
ה'שם משמואל' רושם לנו באותיות של אש! נקשיב נא לרחשי לב ענק זה וצליליו הנאדרים: "ונראה שמההתלהבות ורשפי האש שישראל משתוקקין לעבודת קרבנות וקורין הפרשיות בהתלהבות אש, מזה נעשים למעלה כבשי אש ומיכאל מקריבן - - -". [עיו"כ תרע"ד]
נשגבים הדברים עד לאחת! מתוך חיבת הקודש אעתיק נא את לשון קדשו של ה'שם משמואל', שכן כל הגה וביטוי נוסף בזה מעורר את הלב: "שמהתלהבות ישראל ואהבתם בעת שמזכירין סדר הקרבנות, בזה פועלין למעלה ענין הקרבן, ומהאש של התלהבות נעשו למעלה כבשים של אש".
אה! כבשים של אש! היש אומה ולשון בעולם; היש חכמה, תבונה ושירה בכל רחבי תבל, המסוגלות בכלל, ליצירת מושגים כאלה?
*
כבשים של אש... הזכרנו את תקופת השחרור של שרידי המחנות. מעשה זה אירע ביום השחרור באחד ממחנות הזוועה. איש חסיד היה בשם ר' חיים אליעזר טייטל ז"ל, שגר אח"כ בבני ברק. כשנודע דבר השחרור בין השרידים, נעמד האיש וקרא בקול רם: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ה' הוא האלקים". האנשים סביבו לא הבינו פשר מעשיו, הם תהו ותמהו עליו אם עדיין נשאר בצלילות דעתו.
לא רק שנשתמרה צלילות הדעת במלואה אלא הרבה למעלה מזה... בתוקף דעת איתנה מאיתן, השיב להם את התשובה... הוא הסביר להם את הדבר במלים, שאולי לא נשמעו כמותן מאז היות אדם על האדמה. מלים ספורות הממַצות את נשמת ישראל במלוא העוצמה. והדברים עמוקים מני עמוק. צריכים הם להירשם לדורות, בכדי לתאר השגתו והנהגתו של יהודי שקיים "תמים תהיה עם ה' אלקיך", בתקופה איומה מכל איום.
וכך אמר ר' חיים אז: "אתם חושבים שעומדים אנו כעת ב'מוצאי תשעה באב'? עכשיו מוצאי יום כיפור"... יקירי! כשם שאי אפשר להבין מה שעבר על אותם אנשים, כך אין לנו מושג במלים גבוהות כאלו. כשלעצמו חש וראה בכל יַמי דם ודמע ששטפו אותו, לא עינוי של חורבן, אלא עינוי של "לפני ה'" של טוהר וזיכוך נפשו. יום כיפור של צום כמלאכים, של תפילה והתקרבות כלפי מעלה. וב"נעילת" השנים האיומות מכל איום, קיבל עליו עול מלכות שמים, בסילודין, כמו בתפילת נעילה ביום הקדוש והנורא.
לימים נפגשתי עם בנו, ידידי הנעלה הרב החסיד ר' הערשל שליט"א. כמה ימים היינו יחד בנסיעה בפולין וחזרנו על גבורת אבות. אחרי מה ששמעתי ממנו על סבלות אביו בתקופה הזאת, עלה ונתעלה מאורע השחרור ההוא, בעיני, עשרת מונים...
*
וכעת יקירי, נלמוד נא א שטיקל "שפת אמת" ונראה דוגמה, מהיכן שאבו חסידי עליון אלה את השראתם להביע מושגים גבוהים כאלה...
על חטא המרגלים נאמר בפרשת דברים: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" [א' כ"ז] . מלים כאלה על יציאת מצרים שכל כולה היתה לטובתנו, גרמו לחורבן. על זה דרשו חז"ל "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". [במדב"ר ט"ז כ'].
בא ה"שפת אמת" ודורש קל וחומר, במדה טובה מרובה, בפשטות גאונית. בזמן המרגלים ראו את ה"שנאה" ח"ו במצב שבאמת היה כולו לטובתם, ודבר זה גילגל את החורבן. הרי מאידך גיסא, אם אכן ימצאו יהודים במצב גלותם את אהבת ה' אותנו, זה יביא את הגאולה....
וזה לשון קדשו "גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים. יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים. כי מאהבה הוכיח אותנו כמו שנאמר: אשר יאהב ה' יוכיח. ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה" דברים תרמ"ב].
"מכל שכן, שיש לנו ללמוד שמדה טובה המרובה כשבני ישראל מקבלין יסורי הגלות באהבה ומאמינים כי הוא חסד השם יתברך, כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח - לכן בני ישראל המה מדוכאים בעולם. יוכל להיות זאת מפתח של הגאולה". [שם תרמ"ג]. וחסידים אלה כדוגמת רבי חיים טייטל וחביריו היוו פירוש חי לדברי ה'שפת אמת" האלה ויצרו על העתיד מפתח של גאולה...
*
ובימים אלה ימי התיקון באהבת ישראל. אזכיר סיפור על אבי ז"ל מן התקופה הזאת שאין לנו צל של מושג בה. אבי ז"ל כתב בערוב ימיו קובץ זכרונות משנות הזעם בשם "בנקרת הצור" ושם מצאתי את הסיפור הבא, תחת הכותרת "הצלת שלום על ידי חפיסת הטבק". ישמש נא הדבר כזכרון לאהבת אחים, בימים שלא היו כמותם מאז היה ישראל לגוי.
זה קרה בחורף האחרון של המלחמה בשנת תש"ה. המצב במחנות בגרמניה, היה אז בכי רע. הרוצחים ימ"ש שראו שקיצם קרוב הגיעו לשיא אכזריותם. אבי עבר את מוראות התקופה במשך שנים במקומות שונים ובעיקר במחנה העבודה האיום סקארז'יסק ומשם עבר לשליבן שבגרמניה. שלשה אחים היו וכולם שרדו בעזהי"ת. הראשון היה ר' יהודה ליבר ז"ל, השני ר' שלום ז"ל, אבא היה הצעיר במשפחה. הם נשארו יחד כל הזמן וניסו לעודד ולחזק ולעזור איש את אחיו עד כמה שאפשר. עד שביום אחד הוציאו את האח האמצעי שלום למחנה אחר בשם פליסברג. מורי ואלופי ר' פינחס פיינשטאט ז"ל היה שם והוא סיפר לי שאי אפשר לתאר את זוועות המקום וזלעפות הרעב. מכאן ואילך הנני מעתיק את הדברים מפנקסו של אבי ז"ל...
*
"באמצע החורף שלחו מן המחנה שלנו, משלוח אנשים לפליסברג וביניהם לקחו גם את שלום. זה היה פתאומי ולא זכינו אפילו להיפרד. שם הקימו מחנה חדש. זה היה מרחק כשלושים ק.מ. מאתנו ולא ידענו אפילו איך להגיב. הקאפוס עברו ושבו מפה לשם. בתחילה אמרו ששם יותר טוב ואח"כ התברר שהרבה יותר רע. אחרי כמה שבועות קבלתי פתק משלום ע"י הקאפו הפולני, בו הוא כתב שנפרד מאתנו. הוא כתב שימיו ספורים, ואינו יודע אם עוד נתראה. הוא גווע מרעב, ואילו היה לו חפיסת טבק לעישון, היה יכול לקנות בה גזר מתוק להחיות את נפשו.
בתחילה קבלנו חפיסת טבק אחת לששה שבועות, אבל כבר מזמן שלא קבלנו. ידעתי באחד מחבירי לעבודה, קובא שמו, שיש לו חפיסה כזו. זה עלה 8 מנות לחם. ביקשתיו שימכור לי את זה. הוא שאלני, איך אוכל להתקיים שמונה ימים בלי לחם. ביקשתיו שיאריך לי את זה ל 12 ימים. אני כבר אסתדר, יש לי ידידים והם יעזרו לי".
*
"הוא האמין לי ונתן לי את החפיסה. מיהרתי למסור זה להקאפו. ואפילו אם היה זה אצלי ספק ספיקא (אם יגיע הדבר ליעדו), בפיקוח נפש אין מתחשבים עם זה. לאחי ליבר אפילו לא הראיתי את הפתק. הוא כבר היה נפוח, רק סיפרתי לו שקיבלתי ד"ש משלום. באיזו כוחות התקיימתי וקיימתי את הבטחתי אינני יודע בעצמי, רק זוכרני שהיו לי רגעי אושר נפלאים שיכולתי לקיים את זה. המילים הראשונות כשנפגשתי עם שלום חדשים רבים אחרי המלחמה, היו, אם קיבל את חפיסת הטבק ואמר לי שזה החזיקו בחיים. מי שלא מכיר את התנאים של הימים ההם, לא יבין את המשמעות הזאת - - - ".
אבא! אינני מבין כלום בזה, אחר חמש שנות זוועה היו לך רגעי אושר נפלאים על דברים כאלו, על שהשלכת נפשך מנגד להצלת אח בצום ועינוי. גם בעמק הבכא בתקופה הנוראה ההיא היו לך ידידים שעזרו והלוו לך, גם שם האמין לך איש זר ורחוק שתעמוד בדיבורך. אבא - - -!!!
*
כששים שנה עברו מאז. נסעתי עם עם אחי הגדול שליט"א לחתונה שערך בן דודנו, אחד מבני ר' שלום. באמצע הסעודה רקדו במעגל בני המשפחה, קבוצה די גדולה בלעה"ר של אברכים חסידיים נכדי דודי ז"ל, כולם אהובים וברורים. עמהם הצטרפנו למעגל, אחי ואני. פתאום פניתי אל אחי ולחשתי באזנו "קוק, א פעקל טאביק...[הסתכל, חפיסת טבק] - - -". אחי הגדול נענע לי בראשו. הוא קלט היטב את משמעות הדברים. חפיסת הטבק, מסירות אח לאחיו, הצילה נפש מישראל והעמידה דור נפלא, מעגל שלם של שומרי תורה ומצוות שהשתרע על פני האולם. מעגל שבמרכזו להטה נקודת האחוה היהודית הטהורה...
*
הרב מגאלאנטא, הגה"ק ר' יהושע בוקסבוים הי"ד, היה איש קדוש מאד, מגדולי התורה בדור הקודם, ראש ישיבה מפורסמת בתלמידיה וחסיד נלהב שהסתופף אצל כמה מצדיקי דורו. מפי השמועה ידעתי על רוממותו המיוחדת ותמיד הרגשתי הערצה נסתרה כלפיו.
הגאון מטשעבין זצוק"ל כתב עליו בהסכמת ספרו "אור פני יהושע": "הגאון הגדול וצדיק חסיד ועניו איש דגול מרבבות.. נפתעתי מגודל רוממות נפשו ומידותיו הנעלות. מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו ובדבריו הקדושים החוצבים מלהבות אש דת קודש, הפיח רוח חיים וטהרה בתלמידיו עד שכל רואיהם יעידון עליהם שהם זרע ברך ה'...".
באופן בלתי מצוי התקשרו התלמידים אליו. את התופעה הזאת ראיתי בעיני ולא נשכחה ממני. לפני שנים היה מתארח בביתי יהודי 'בעל בית' מעיר דֶנווֶר הרחוקה בארה"ב, שהיה אי פעם תלמיד בישיבתו של הרב מגאלאנטא. כל זמן שהותו אצלי דיבר האיש בחרדת קודש עזה על רבו זה. ועם זאת ראיתי את האורח הוגה בתורה בשקידה, בניגון שובה לב שהדהד בביתי. יהודי זה היה גר במרחקים כל ימיו. תקופה ארוכה היה האיש גר באיטליה ואז עבר למדינת קולוראדו בארה"ב. עשרות שנים עברו עליו בנכר וזכרון רבו הקדוש שמר עליו בכל צעדיו. הוא היה מוסיף ומדגיש, שהגיע לישיבה בגיל צעיר מגרמניה. לא עלה בידו עוד לשוחח כמעט עם רבו זה, ובכל זאת השפיע עליו כל כך רק בדמותו המרוממת, בעבודתו והליכותיו בקודש, באהבת ישראל ששפעה ממנו...
*
ועתה ישראל, נעבור אל סיפור מזעזע נשמה ששמעתי על הרב מגאלאנטא. סיפר זאת ש"ב הרה"ח הישיש ר' מאיר יהודה וואזנער זצ"ל מחשובי חסידי סקוירא. זה היה בזמן העקדה, כשהגיע הרב מגאלאנטא לגיא צלמוות באושוויץ. לאזניו הגיעו בכי נורא של בת ישראל. הרב ניסה להרגיעה, לדבר על לבה בדברי אמונה, על חיי נשמות, על פרוזדור וטרקלין, על גן עדן ועולם הבא, על זכות המצוה הנשגבה של קידוש השם.
ואז שמע הרב מפיה דברים שהדהימו אותו עד עומק הנפש. "לא בגלל זאת אני בוכה. אני עומדת באמצע שבוע של שבע ברכות לפני שבת. כבר שנים שהנני מתכוננת לזכות להדליק נר שבת בברכה, המצוה המיוחדת לנו. פתאום חטפו אותנו הרשעים והביאונו לכאן. כפי הנראה השעות ספורות. לא זכיתי למה שהשתוקקתי לו תמיד. געוואלד! איך אעזוב את העולם הזה בלי המצוה הזאת שציפיתי לה כל כך- - - ? שוב נמשכה הבכייה ועלתה עד לב השמים. "איך אעלה אל אבי וה"נר" איננו אתי...".
הרב מגאלאנטא הזדעזע מן הדברים עד עומק. הוא קרא ואמר אז בכל נימי נשמתו הקדושה: "מובטחני שתצאי מכאן חיה וקיימת, ועוד תדליקי נרות ותדליקי". הבטחתו התקיימה. מן השמים ריחמו. היא נלקחה משם למחנה עבודה, וכך ב"ה נשארה בחיים ושרדה את המלחמה. היא זכתה להקים דורות ואכן עוד הדליקה והדליקה נרות לאלפים, לכל אורך ימיה...
ר' ישראל! לא יאומן עד היכן מסוגלת נפש ישראל להמריא ולהגיע. ואף הלקח הנלמד מכאן מרקיע שחקים. צא ולמד כמה כוח הגעגועים למצוה. בכיית הערגה לקיום הדלקת נרות שבת, גרמה שאכן תזכה לכך בפועל...
וסיפור זה פותח שער חדש להבין ולהתעורר, שאם היינו בוכים מתוך כיסופי המקדש והשראת שכינתו, כפי שעשתה זאת אותה נפש מישראל. אם היינו מרגישים באמת את ה"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", אז היה בנין המקדש מתקרב ובא...
הגאון בעל "בית הלוי" סירב בשעתו בתוקף, לקבל את הרבנות בעיר בריסק. אבל כשנאמר לו: "עשרים אלף יהודים מחכים לו", שינה את דעתו והחליט מיד לנסוע לשם. אם יהודים מחכים, זה כבר ענין אחר... כששמע על כך ה'חפץ חיים' התרגש מאד ואמר: "אם היה המשיח שומע ומשתכנע, שעם ישראל מחכה לו באמת, שוב לא היה מתעכב...".
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
כעת ננגב נא את דמעותינו ונצא לקראת שבת,
שבת מיוחדת מאד של קירבת אלוקים
קרבה אל נפשי גאלה...
נתמקד נא ביותר על המלים: "כי מחכים אנחנו לך"
וכשייהפך, יקירי, הצום החמישי לששון ולשמחה
עוד נתברך כולנו ב"גוט יום טוב" בב"א
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
אורוֹת מֵאוֹפֶל...
כיסופין והתקשרות בימי המצרים
קשה עלי פרידתכם...
מעמקים בסיפורי גבורה.
לר' ישראל שליט"א
"טוב ארוחת ירק ואהבה שם" נאמר בספר משלי [ט"ו י"ז] . חז"ל הקדושים גילו, שאת המלים האלה אמר שלמה המלך על ימי מצוקתו בעת שנדחה מן המלכות. "והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה". בתקופה זו הזמין אותו פעם איש עני אליו הביתה. הוא הכיר את המלך הגולה ואמר לפניו בהכנעה: "אדוני! איש עני אני אלא אם תשגיח עלי, מעט ירקות יש לי, אני מניח לפניך. אם רצונך בוא עמי לבית".
לעומת ארוחתו הדלה, הגדיל המארח את מנת החיזוק למלך שלמה. וכה היו דבריו: "אדוני! שבועה נשבע הקב"ה לאביך [דוד המלך] שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר: נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אלא כך דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומרצה, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאָב את בן ירצה, אבל הקב"ה עתיד להחזירך למלכות!".
בדברי מארחו מצא המלך נוחם, עד ששבע דווקא מסעודה זו... לא היה לו לעני זה אלא מעט ירק אבל מאידך, העניק לו מזהב לבו, שפע דברי עידוד ותנחומים. ועל זה התנבא שלמה המלך: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם". [מדרש משלי ט"ו וילקוט שם תתקנ"ג] . הזכרת דברי אלוקים חיים על נצחיות בית דוד, דברים שנאמרו מתוך אהבת ישראל כנה, מצאו מסילות ללב המלך. [לעומת אדם אחר שהזמינו לפני כן, עשיר שהכין לו סעודת מלכים, כפי שנדרש בסוף הפסוק "משור אבוס ושנאה בה". הוא לא נהג ברגישות כשהזכיר את ימי גדולתו של שלמה. הדבר ציער את המלך עד שיצא משם בבכייה].
*
הרבי ר' העניך מאלכסנדר זי"ע, מצא בדברי חז"ל אלה על ארוחת הירק, רמז מופלא לסעודות "תשעת הימים". אף באותן סעודות מצומצמות נשמעים בסתר דברי תנחומים של החזרת כבוד ישראל ומלכותם, הֵד דברי המארח ההוא: הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך... "ארוחות ירק" אלה שבתחילת חודש 'מנחם אב', אהבה מסותרת יש בהן. בימים אלה אין בשר ואין יין, ברם בעומק חדורה בהם אהבת אב נאמן ורחמן לבנו יחידו ואהובו, בכל מקום ומצב שהוא... חסידים ידעו שזוהי נקודה פנימית בימי 'בין המצרים' בכלל. "ה' היה הוה ויהיה, היה בית המקדש ויהיה בית המקדש!"
*
זאת ועוד, לימדנו הרבי ר' העניך בחכמתו העמוקה. ב"שבת חזון" זורם במסתרים מעיין כביר בתוקף רחמי אבינו שבשמים... הן ידוע שהשבת נותנת שפע לכל ימות שבוע וכל מאורעות השבוע מכוחה של שבת הם באים. האי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין... והרי יום תשעה באב היה זמן פרידה מאב לבניו שהלכו בגולה. פרידה מאיזה טעם שתהיה, מלווה תמיד ברגשות עזים, בקירבת נפש והתקשרותה. "וכך נשאר כל אחד חקוק בלב חבירו ומחשבתם אדוקה זה בזה".
נמצא שמעיין ענק זה של קירבת אלקים לעמו בשעת פרידה, זורם ובא דווקא מכוחה של השבת שלפניה, היא שבת חזון. ולכן מבחינה זו, הרי שבת חזון היא הגדולה בשבתות, שכן נובעת ממנה האהבה העצומה הזאת, המתלקחת ביותר בשעת פרידה...
*
יקירי! על נושא זה של רגשי פרידה, הנני מבקש להרחיב כעת, בדברים הנוגעים אל הלב ואל הנשמה. איך אמר הרמב"ן? "כי הטבע יתעורר לבכות, בפירוד האוהבים ונדודם" [דברים י"ד]. 'פרידה' בקרב ישראל, מעמקים יש בה.
וכבר אמרו תלמידי בעש"ט הקדוש על משאמרו חז"ל שבשעת חורבן בית המקדש מצאו האויבים את הכרובים מעורים זה בזה [יומא נ"ד:] והקשו הראשונים ז"ל: הרי "פניהם איש אל אחיו" שבכרובים, נאמר רק בזמן שעושים ישראל רצונו של מקום [ב"ב צ"ט.] ואם כן למה נראתה התקרבות מתוך הכרובים, בשעת החורבן ממש?
אלא אמרו קדושי עליון, שבזמן הפרידה מתעוררות הקירבה והאחדות באופן מיוחד... "כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב, אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים" [בני יששכר תמוז – אב ועוד]
*
ר' ישראל! שמעתי לאחרונה מפי ת"ח מובהק, סיפור נרגש על כ"ק מרן ה"שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג זי"ע. סיפור שטמון בו אוצרות טמירים מזעזעי רוח ונפש.
זה אירע בשנות הזעם, בשעה שעזבו האסירים את אחד ממחנות הריכוז שבו התייסר אותו צדיק. שם בתנאים איומים ביותר, עבד כדרכו את עבודתו העצומה וקידש שם שמים בצורה שאין למעלה הימנה. בין ב"קום ועשה", בין ב"שב ואל תעשה".
יש שאמרו שסיפור זה זה כבר קרה לקראת השחרור ממש. כולם כבר עמדו אז בתור, בחוץ, הָכן לנסוע משם. פתאום עזב הרבי הקדוש את מקומו וחזר למחנה הזוועה. הוא שהה שם שעה קלה וחזר. יהודי מן השורה, שעמד על יד הרבי ראה וידע על הליכתו וחזרתו, אלא שמחמת השעה הטרופה ההיא, לא היתה מחשבתו נתונה אז לשאול שאלות. היהודי שמר אמנם את הדבר בלבו. מה באמת עלתה על דעתו של הרבי, לחזור אל גיא הצלמוות ההוא. מה שכח שם...?
שנים רבות עברו. היהודי ההוא ששרד בעזרת ה' וניצל, היגר בהמשך השנים לארה"ב, והתיישב באיזור קווינס שבניו יורק. לימים היה זקוק לעצת צדיק וברכתו. הוא שמע שהרבי שהיה עמו במחנות נמצא כעת בוויליאמסבורג. הוא נסע לשם, נכנס אל הקודש פנימה עם קוויטל בו הזכיר את עניינו וביקש מה שביקש.
בהזדמנות זו אזר עוז ושאל את הרבי: "הייתי עמו כשעזבנו את מחנה הריכוז. ברצוני לשאול כעת: "מדוע חזר הרבי למחנה האיום הזה? האם שכח שם משהו? האם בכלל היה שם מה לשכוח שם? למי היה שייך שם חפץ אישי? למה אם כן חזר הרבי לשם, לפני שעזבנו את עמק הבכא...?
*
והרי התשובה המדהימה שיצאה מפה קדוש. "איך בין זיך געגאנגען געזעגענען, מיטן ווינקל וואו איך האב געדאווענט...". הלכתי להיפרד מן הפינה ששם הייתי קובע מקום לתפילתי. דארט האב איך זיך געשפירט נאנט צום באשעפער. שם הרגשתי קרוב לבורא העולם...
געוואלד! שמעו שמים והאזיני ארץ! מי יכול להשיג את הטמון במלים אלה? הפינה הזאת שימשה לו כמקום התקשרות לגבוה. שם הרגיש קרוב להקב"ה. זה היה אז כל "רכושו" עלי אדמות. "הקובע מקום לתפילתו, אלקי אברהם בעזרו". ועכשיו כשפנה משם, הרגיש צורך בנפשו לחזור ולהיפרד, כאילו נפרד מידיד אהוב שהיטיב עמו כל כך בצרה ובשביה. הוי! קשה עלי פרידתכם...
*
לא ידוע מה שאמר אז בשעת הפרידה הנרגשת, אם בכלל. בכיות נוראות וודאי נשמעו אז. וכדברי הרמב"ן הנזכרים: "כי הטבע יתעורר לבכות, בפירוד האוהבים ונדודם". כשהתעמקתי במעשה המדהים ההוא, דמיתי לעצמי את השתפכות הנפש של אותו צדיק ונשגב. העמדתי את "בעל השמועה" לנגדי. לפי מה שראיתיו בצעירותי ושמעתי אז את קולו הרועם בקדושה, את תפילתו בסערת קודש....
כתפי רעדו מבכי ברגעים אלה. נדמה היה כאילו בת קול יוצאת מתוך דממת הפרידה ההיא. מלים בוערות כאש: "הייליגער באשעפער! רבון כל העולמים! הושע נא פינת יקרת, הושע נא רצוף אהבה, שכינת כבודך... "ווינקאלע! ווינקאלע! איך בין זיך געקומען געזעגענען מיט דיר. פינה! פינה! הגעתי להיפרד ממך. חזרתי להתקשר אצלך עוד פעם נוספת עם מי שאמר והיה העולם...
"ווינקאלע! בזמן שלא היה לי בעולמי כלום. בזמן שנשארתי בודד וגלמוד ממשפחתי ומקהילתי. בגיהנם הזה שלקחו הרשעים ממני את הכל, בזמן שהיכוני ופצעוני, חרפוני ויסרו את נפשי. אז בימים ההם. אז הייתי מוצא אצלך מפלט יום יום. מנוס ביום צר לי. בין דם לדם, בין מכה לחרפה, בין רעב וצמא, בין אכזר לאכזר, בין יסורי הגוף ליסורי הנפש. ואז בשאול תחתית הזה הייתי מסוגל, להתייחד על ידך עם קוני, לשפוך לב בתפילה לאבי שבשמים. בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ואצלך הייתי עולה ומתנשא משפל המצב אל גבהי גבהים. מתחתיות ארץ עד שמי השמים. שם קיימתי את הפסוק הנאמר במגילת הקינות: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. שאי אליו כפיך'"...
"ווינקאלע! ווינקאלע! פינת יקרת. רצוף אהבה, שכינת כבודך. בתקופה איומה שלא היתה כמוה מימות תבל, שימשת לי, פינתי, כמקום מקלט לנפשי הכואבת את צערם של ישראל. שם היית לי כאי בים של יגון וצער, כמקור ייחוד וקדושה, כמקום השראת השכינה. שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. זה היה המקום היחיד שנשאר לי אז בעולמי הנכאה והנכאב. פינה קבועה להתפלל ולהתחנן. מלכי ואלקי כי אליך אתפלל. לא אדע אם אזכה עוד לתפילות כאלה ממעמקים כאלה".
"פינתי! הגיע הזמן להיפרד ממך, לייחד לב עוד פעם אחת, וגם להביע את הכרת טובתי, לך פינתי היקרה, מקדש תפילתי בגיא הצלמוות הנורא, על מה שהיטבת עמי בימים קשים מנשוא... פינתי! לנצח אשמור לך פינה בלב. קשה עלי פרידתכם...".
*
מתוך הסיפור הנורא הזה, צומח 'קל וחומר' ועוד 'קל וחומר', מכיוונים שונים. ראשית כל, אם כה יָקרה בעיני הצדיק פינת התפילה בגיא צלמוות, שלא היה בה לא ארון קודש, לא בימה ולא ספר תורה, לא מנין, לא סידור ותפילין ולא ספרים. כי אם בול עץ יבש. מסביב הרג ואבדן, דם ואש ותמרות עשן. ובכל זאת התקשר הרבי אל הפינה הזאת באהבה והכרה מלב לבו, עד שחזר אליה להביע את רגשי פרידתו העמוקים...
יקירי הנעלה! על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו... כמה הערכה והתקשרות והכרה עמוקה, צריך כל יהודי לרכוש למקדש המעט שלו, לבית הכנסת ובית המדרש שבו הוא מתפלל ולומד יום יום. מקום שנתקדש בקדושה מיוחדת, מקום שיש בו עשרה מישראל המביאים השראת השכינה; שיש בו ארון הקודש, ספרי תורה, יהודים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים, עטופי טלית ועטורי תפילין, ובנוסף לזה, כל היקר והקדוש הנמצא בהיכלות שלנו יום יום... הוי! ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך...
*
וכעת, לרגל ימי בין המצרים, נובע לו קל וחומר נוסף מן הפרידה של הרבי מצאנז, אל העבר ואל העתיד גם יחד... אם כה נרגשת היתה הפרידה מפינה נידחה זו, שקבע לו הצדיק כמקום התקשרות עם ריבון כל העולמים. כמה אם כן קשתה הפרידה מבית המקדש בשעת חורבנו... הרי היה זה המקום להשראת השכינה ממש, "ושכנתי בתוכם" במלוא המובן... מקום הקדושה שאין למעלה הימנה. כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם וישראל במעמדם. מוקד הייחוד, העבודה וההקרבה, היראה, הכפרה, הדבקות, הרוממות והשמחה. ביתי בית תפילה עלה בלהבות. הוי! מקדש ה' כוננו ידיך! אורו של עולם!
*
נהרי נחלי דמעה נשפך בפרידה הכאובה בשעת חורבן בית המקדש. בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה? הוי! אבן שתיה, בית הבחירה, דביר המוצנע, זבול תפארתך, כלילת יופי, לינת הצדק, עליית שבטים, קודש הקדשים, תל תלפיות...
"אֵין לָנוּ לֹא אִשִּׁים וְלֹא אָשָׁם. לֹא בַדִּים וְלֹא בְלוּלוֹת. לֹא גוֹרָל וְלֹא גַחֲלֵי אֵשׁ. לֹא דְבִיר וְלֹא דַקָּה. לֹא הֵיכָל וְלֹא הַזָּיָה. לֹא וִדּוּי וְלֹא פַר חַטָּאת. לֹא זֶבַח וְלֹא זְרִיקָה. לֹא חַטָּאת וְלֹא חֲלָבִים..." [מפיוטי עבודת יום הכיפורים].
ושוב, הגע בעצמך, ר' ישראל, אם ה"שפע חיים" מצאנז שפך לב בשעתו, בפרידה מפינת תפילתו בזמן השחרור, בשעה שיצא מעבדות לחירות. כמה מזעזע היה בכי הפרידה מבית המקדש, מלא קדושת אין סוף, בזמן שיצאו ישראל לגולה, מחירות לעבדות, בצאתי מירושלים...
*
הרי ידועים דברי רש"י הקדוש על חג שמיני עצרת שבו הקריבו "פר אחד איל אחד" וכך כתב רש"י: "לשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם. עכבו יום אחד..." [במדבר כ"ח ל"ו].
בשעה זכה, בבוקרה של שבת קודש, ב"ה עלה במחשבה, רעיון פשוט כל כך. הרי ידעת יקירי, שבמעמקי יום תשעה באב, נמצא מועד נסתר. "קרא עלי מועד" נאמר עליו ולכך אין אומרים בו תחנון [או"ח סי' תקנ"ט ס"ד]. גרעין הגאולה טמון ביום זה שבו נולד משיח בן דוד. ויום זה עתיד ליהפך לששון ולשמחה. בשובי לירושלים!
שני ימים נפגשים ממרחק, משני היפכים, שמיני עצרת ותשעה באב.... הוי! כבנים הנפטרים מאביהם. והרי דברים קל וחומר! אם קשתה הפרידה בין אבינו שבשמים ובניו אהוביו, על זמן קצר יחסית מחג הסוכות עד חג הפסח הבא, שבו שוב יעלו ישראל לרגל; אם משום מכך ניתן לנו חג נוסף מיוחד לבנים הנפטרים מאביהם לחצי שנה, בכדי להתייחד בו... כמה כאבה כביכול הפרידה בשעת חורבן בית המקדש והרי אף היא זקוקה ליום מיוחד להתייחד בו!!!
והרי מעידה על כך כל יום בת קול המנהמת כיונה: "מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". [ברכות ג.]. והרי גם לכך צריך יום מיוחד לייחוד בין האב והבנים הנפטרים מאביהם...
ועל מיתרי הלב פָּרט אז הרעיון הזה. "עכבו עלי יום אחד" על הפרידה הנוראה הזאת בחורבן המקדש. "קרא עלי מועד" הוא יום תשעה באב בעצמו. יום המועד הנסתר... בצורה כאובה מאד יתייחד אז לב האב עם הבן היושב על הארץ ובוכה תמרורים.
וסימן מובהק לכך. דבר המשתף את שני הימים. חג שמיני עצרת הוא יום שנשמע בו בעוצמה, פסוק יסודי כל כך ביהדות: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". ופסוק זה גופו נקבע עוד מימי חז"ל, להשמיע אותו בציבור, בשעת קריאת התורה בתשעה באב...
*
כמה חזקו כיסופי ישראל בגלות, לבית המקדש בכל הדורות. כפי שביטא זאת נעים זמירות ישראל: מה ידידות משכנותיך ה' צב-אות! נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'! [תהילים פ"ד] כמה אהובות וחביבות משכנותיך! [רש"י]. מה מאוד אני אוהב ומתאוה להיות בהם! [רד"ק]. כיסופין אלה רגשו בלבבות ישראל בכל הדורות.
*
ואת רגשי הפרידה ההיא מבית המקדש החרב, צריך ליישם בצורה חיובית גם כן... הא כיצד? הרי אמרו חז"ל הקדושים "אַל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". [ברכות ל"א.]. יש מקום לומר שכשנפרדו ישראל מבית המקדש ביגון נוקב עד התהום, נפטרו גם הם מתוך דבר הלכה. והיינו הלכות העבודה, לימוד סדר קדשים וגם אמירת קרבנות בכל יום. מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו! אם אומר יהודי "איזהו מקומן של זבחים" בכוונת הלב, מתוך פירוש המילות, מתעורר אצלו זכר המקדש בבניינו. הוא נזכר שוב בבית הגדול הקדוש שנקרא שמך עלי, מתוך דבר הלכה...
*
בפרשת ברית בין הבתרים אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה. " רבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים [אז מגינה זכות הקרבנות], בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם". [תענית כ"ז: מגילה ל"א:].
סדר קרבנות לאמירה, ניתקן והוכן לזמן שכבר לא יהיה לישראל בית המקדש, לא כהן בעבודתו, לוי בדוכנו וישראל במעמדו. כבר מימי קדם קבע הקב"ה סדר מיוחד לאמירה מסוימת, שבאמצעותו יתקיים עם ישראל לדורותיו, אף לאחר שיגלה מארצו.
כבר תיקנתי להם סדר קרבנות... בכל פזורותיו יוציא שארית עם קדוש את סידור התפילה, בגיטו בפראנקפורט, בערבות סיביר ובירכתי תימן. אז יקרא את פסוקי הקרבנות ויהגה במשנתם וייחשב לו הדבר כאילו עומד במקדש ומקריב את קרבנותיו. כמה גדול כוחו של דיבור יהודי, שבידו לבנות עולמות במילים בלבד! אחד מעמודי העולם הוא "עמוד העבודה" דהיינו עבודת המקדש. וכשאין בית המקדש קיים, הרי עומד במקום זה, קריאת סדר הקרבנות. כך פירש רבינו ה"תוספות יום טוב" על משנת "על שלשה דברים העולם עומד [אבות א' ב'].
*
כתב רבינו ה'טור': [או"ח סי' מ"ח] "וקבעו לקרות פרשת התמיד. וכך כפסק מרן ה'בית יוסף' [סוס"י מ"ז] שמי שחייב בתפילה, חייב גם כן בקריאת העולה והקרבנות.
ואמנם על פי הנ"ל חקק בשולחן ערוך הרב [סי' מ"ח] נהגו כל העם וקבעו חובה על עצמם לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפילה". ר' ישראל! פוסקי הדורות, עמודי ההלכה אשר מעולם, קבעו לנו זאת וביותר אמירת פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן, לא רק כמנהג אלא כחובה! הבה נתחזק בזה!!!
*
כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן... תוקף ההשוואה שבין אמירת 'קרבנות' לבין הקרבת הקרבן ממש, רואים אנו בדברי פוסקים שהחמירו שיאמרו זאת ביום [סי' א' ס"ו] ובעמידה [מג"א רסי' מ"ח וראה מ"ב שם לע' פרשת התמיד] בדומה לעצם הקרבה ממש.
באופן מיוחד יכולים להתקרב על ידי אמירה זו, כשמביעים זאת מתוך רגשי לב ולהט כיסופין! דברים מלהיבים מאד בזה, כתב ה"שם משמואל" כמה פעמים בספרו. התוספות [מנחות ק"י.] כתבו שלאחר החורבן עומד מלאך מיכאל ומקריב בכל יום בשמים כבשים של אש. איך נבראים קרבנות אלה? מי יוצר בהם את האש? מי מלבה אותם לשם שמים לאשה לה'?
ה'שם משמואל' רושם לנו באותיות של אש! נקשיב נא לרחשי לב ענק זה וצליליו הנאדרים: "ונראה שמההתלהבות ורשפי האש שישראל משתוקקין לעבודת קרבנות וקורין הפרשיות בהתלהבות אש, מזה נעשים למעלה כבשי אש ומיכאל מקריבן - - -". [עיו"כ תרע"ד]
נשגבים הדברים עד לאחת! מתוך חיבת הקודש אעתיק נא את לשון קדשו של ה'שם משמואל', שכן כל הגה וביטוי נוסף בזה מעורר את הלב: "שמהתלהבות ישראל ואהבתם בעת שמזכירין סדר הקרבנות, בזה פועלין למעלה ענין הקרבן, ומהאש של התלהבות נעשו למעלה כבשים של אש".
אה! כבשים של אש! היש אומה ולשון בעולם; היש חכמה, תבונה ושירה בכל רחבי תבל, המסוגלות בכלל, ליצירת מושגים כאלה?
*
כבשים של אש... הזכרנו את תקופת השחרור של שרידי המחנות. מעשה זה אירע ביום השחרור באחד ממחנות הזוועה. איש חסיד היה בשם ר' חיים אליעזר טייטל ז"ל, שגר אח"כ בבני ברק. כשנודע דבר השחרור בין השרידים, נעמד האיש וקרא בקול רם: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ה' הוא האלקים". האנשים סביבו לא הבינו פשר מעשיו, הם תהו ותמהו עליו אם עדיין נשאר בצלילות דעתו.
לא רק שנשתמרה צלילות הדעת במלואה אלא הרבה למעלה מזה... בתוקף דעת איתנה מאיתן, השיב להם את התשובה... הוא הסביר להם את הדבר במלים, שאולי לא נשמעו כמותן מאז היות אדם על האדמה. מלים ספורות הממַצות את נשמת ישראל במלוא העוצמה. והדברים עמוקים מני עמוק. צריכים הם להירשם לדורות, בכדי לתאר השגתו והנהגתו של יהודי שקיים "תמים תהיה עם ה' אלקיך", בתקופה איומה מכל איום.
וכך אמר ר' חיים אז: "אתם חושבים שעומדים אנו כעת ב'מוצאי תשעה באב'? עכשיו מוצאי יום כיפור"... יקירי! כשם שאי אפשר להבין מה שעבר על אותם אנשים, כך אין לנו מושג במלים גבוהות כאלו. כשלעצמו חש וראה בכל יַמי דם ודמע ששטפו אותו, לא עינוי של חורבן, אלא עינוי של "לפני ה'" של טוהר וזיכוך נפשו. יום כיפור של צום כמלאכים, של תפילה והתקרבות כלפי מעלה. וב"נעילת" השנים האיומות מכל איום, קיבל עליו עול מלכות שמים, בסילודין, כמו בתפילת נעילה ביום הקדוש והנורא.
לימים נפגשתי עם בנו, ידידי הנעלה הרב החסיד ר' הערשל שליט"א. כמה ימים היינו יחד בנסיעה בפולין וחזרנו על גבורת אבות. אחרי מה ששמעתי ממנו על סבלות אביו בתקופה הזאת, עלה ונתעלה מאורע השחרור ההוא, בעיני, עשרת מונים...
*
וכעת יקירי, נלמוד נא א שטיקל "שפת אמת" ונראה דוגמה, מהיכן שאבו חסידי עליון אלה את השראתם להביע מושגים גבוהים כאלה...
על חטא המרגלים נאמר בפרשת דברים: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" [א' כ"ז] . מלים כאלה על יציאת מצרים שכל כולה היתה לטובתנו, גרמו לחורבן. על זה דרשו חז"ל "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". [במדב"ר ט"ז כ'].
בא ה"שפת אמת" ודורש קל וחומר, במדה טובה מרובה, בפשטות גאונית. בזמן המרגלים ראו את ה"שנאה" ח"ו במצב שבאמת היה כולו לטובתם, ודבר זה גילגל את החורבן. הרי מאידך גיסא, אם אכן ימצאו יהודים במצב גלותם את אהבת ה' אותנו, זה יביא את הגאולה....
וזה לשון קדשו "גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים. יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים. כי מאהבה הוכיח אותנו כמו שנאמר: אשר יאהב ה' יוכיח. ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה" דברים תרמ"ב].
"מכל שכן, שיש לנו ללמוד שמדה טובה המרובה כשבני ישראל מקבלין יסורי הגלות באהבה ומאמינים כי הוא חסד השם יתברך, כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח - לכן בני ישראל המה מדוכאים בעולם. יוכל להיות זאת מפתח של הגאולה". [שם תרמ"ג]. וחסידים אלה כדוגמת רבי חיים טייטל וחביריו היוו פירוש חי לדברי ה'שפת אמת" האלה ויצרו על העתיד מפתח של גאולה...
*
ובימים אלה ימי התיקון באהבת ישראל. אזכיר סיפור על אבי ז"ל מן התקופה הזאת שאין לנו צל של מושג בה. אבי ז"ל כתב בערוב ימיו קובץ זכרונות משנות הזעם בשם "בנקרת הצור" ושם מצאתי את הסיפור הבא, תחת הכותרת "הצלת שלום על ידי חפיסת הטבק". ישמש נא הדבר כזכרון לאהבת אחים, בימים שלא היו כמותם מאז היה ישראל לגוי.
זה קרה בחורף האחרון של המלחמה בשנת תש"ה. המצב במחנות בגרמניה, היה אז בכי רע. הרוצחים ימ"ש שראו שקיצם קרוב הגיעו לשיא אכזריותם. אבי עבר את מוראות התקופה במשך שנים במקומות שונים ובעיקר במחנה העבודה האיום סקארז'יסק ומשם עבר לשליבן שבגרמניה. שלשה אחים היו וכולם שרדו בעזהי"ת. הראשון היה ר' יהודה ליבר ז"ל, השני ר' שלום ז"ל, אבא היה הצעיר במשפחה. הם נשארו יחד כל הזמן וניסו לעודד ולחזק ולעזור איש את אחיו עד כמה שאפשר. עד שביום אחד הוציאו את האח האמצעי שלום למחנה אחר בשם פליסברג. מורי ואלופי ר' פינחס פיינשטאט ז"ל היה שם והוא סיפר לי שאי אפשר לתאר את זוועות המקום וזלעפות הרעב. מכאן ואילך הנני מעתיק את הדברים מפנקסו של אבי ז"ל...
*
"באמצע החורף שלחו מן המחנה שלנו, משלוח אנשים לפליסברג וביניהם לקחו גם את שלום. זה היה פתאומי ולא זכינו אפילו להיפרד. שם הקימו מחנה חדש. זה היה מרחק כשלושים ק.מ. מאתנו ולא ידענו אפילו איך להגיב. הקאפוס עברו ושבו מפה לשם. בתחילה אמרו ששם יותר טוב ואח"כ התברר שהרבה יותר רע. אחרי כמה שבועות קבלתי פתק משלום ע"י הקאפו הפולני, בו הוא כתב שנפרד מאתנו. הוא כתב שימיו ספורים, ואינו יודע אם עוד נתראה. הוא גווע מרעב, ואילו היה לו חפיסת טבק לעישון, היה יכול לקנות בה גזר מתוק להחיות את נפשו.
בתחילה קבלנו חפיסת טבק אחת לששה שבועות, אבל כבר מזמן שלא קבלנו. ידעתי באחד מחבירי לעבודה, קובא שמו, שיש לו חפיסה כזו. זה עלה 8 מנות לחם. ביקשתיו שימכור לי את זה. הוא שאלני, איך אוכל להתקיים שמונה ימים בלי לחם. ביקשתיו שיאריך לי את זה ל 12 ימים. אני כבר אסתדר, יש לי ידידים והם יעזרו לי".
*
"הוא האמין לי ונתן לי את החפיסה. מיהרתי למסור זה להקאפו. ואפילו אם היה זה אצלי ספק ספיקא (אם יגיע הדבר ליעדו), בפיקוח נפש אין מתחשבים עם זה. לאחי ליבר אפילו לא הראיתי את הפתק. הוא כבר היה נפוח, רק סיפרתי לו שקיבלתי ד"ש משלום. באיזו כוחות התקיימתי וקיימתי את הבטחתי אינני יודע בעצמי, רק זוכרני שהיו לי רגעי אושר נפלאים שיכולתי לקיים את זה. המילים הראשונות כשנפגשתי עם שלום חדשים רבים אחרי המלחמה, היו, אם קיבל את חפיסת הטבק ואמר לי שזה החזיקו בחיים. מי שלא מכיר את התנאים של הימים ההם, לא יבין את המשמעות הזאת - - - ".
אבא! אינני מבין כלום בזה, אחר חמש שנות זוועה היו לך רגעי אושר נפלאים על דברים כאלו, על שהשלכת נפשך מנגד להצלת אח בצום ועינוי. גם בעמק הבכא בתקופה הנוראה ההיא היו לך ידידים שעזרו והלוו לך, גם שם האמין לך איש זר ורחוק שתעמוד בדיבורך. אבא - - -!!!
*
כששים שנה עברו מאז. נסעתי עם עם אחי הגדול שליט"א לחתונה שערך בן דודנו, אחד מבני ר' שלום. באמצע הסעודה רקדו במעגל בני המשפחה, קבוצה די גדולה בלעה"ר של אברכים חסידיים נכדי דודי ז"ל, כולם אהובים וברורים. עמהם הצטרפנו למעגל, אחי ואני. פתאום פניתי אל אחי ולחשתי באזנו "קוק, א פעקל טאביק...[הסתכל, חפיסת טבק] - - -". אחי הגדול נענע לי בראשו. הוא קלט היטב את משמעות הדברים. חפיסת הטבק, מסירות אח לאחיו, הצילה נפש מישראל והעמידה דור נפלא, מעגל שלם של שומרי תורה ומצוות שהשתרע על פני האולם. מעגל שבמרכזו להטה נקודת האחוה היהודית הטהורה...
*
הרב מגאלאנטא, הגה"ק ר' יהושע בוקסבוים הי"ד, היה איש קדוש מאד, מגדולי התורה בדור הקודם, ראש ישיבה מפורסמת בתלמידיה וחסיד נלהב שהסתופף אצל כמה מצדיקי דורו. מפי השמועה ידעתי על רוממותו המיוחדת ותמיד הרגשתי הערצה נסתרה כלפיו.
הגאון מטשעבין זצוק"ל כתב עליו בהסכמת ספרו "אור פני יהושע": "הגאון הגדול וצדיק חסיד ועניו איש דגול מרבבות.. נפתעתי מגודל רוממות נפשו ומידותיו הנעלות. מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו ובדבריו הקדושים החוצבים מלהבות אש דת קודש, הפיח רוח חיים וטהרה בתלמידיו עד שכל רואיהם יעידון עליהם שהם זרע ברך ה'...".
באופן בלתי מצוי התקשרו התלמידים אליו. את התופעה הזאת ראיתי בעיני ולא נשכחה ממני. לפני שנים היה מתארח בביתי יהודי 'בעל בית' מעיר דֶנווֶר הרחוקה בארה"ב, שהיה אי פעם תלמיד בישיבתו של הרב מגאלאנטא. כל זמן שהותו אצלי דיבר האיש בחרדת קודש עזה על רבו זה. ועם זאת ראיתי את האורח הוגה בתורה בשקידה, בניגון שובה לב שהדהד בביתי. יהודי זה היה גר במרחקים כל ימיו. תקופה ארוכה היה האיש גר באיטליה ואז עבר למדינת קולוראדו בארה"ב. עשרות שנים עברו עליו בנכר וזכרון רבו הקדוש שמר עליו בכל צעדיו. הוא היה מוסיף ומדגיש, שהגיע לישיבה בגיל צעיר מגרמניה. לא עלה בידו עוד לשוחח כמעט עם רבו זה, ובכל זאת השפיע עליו כל כך רק בדמותו המרוממת, בעבודתו והליכותיו בקודש, באהבת ישראל ששפעה ממנו...
*
ועתה ישראל, נעבור אל סיפור מזעזע נשמה ששמעתי על הרב מגאלאנטא. סיפר זאת ש"ב הרה"ח הישיש ר' מאיר יהודה וואזנער זצ"ל מחשובי חסידי סקוירא. זה היה בזמן העקדה, כשהגיע הרב מגאלאנטא לגיא צלמוות באושוויץ. לאזניו הגיעו בכי נורא של בת ישראל. הרב ניסה להרגיעה, לדבר על לבה בדברי אמונה, על חיי נשמות, על פרוזדור וטרקלין, על גן עדן ועולם הבא, על זכות המצוה הנשגבה של קידוש השם.
ואז שמע הרב מפיה דברים שהדהימו אותו עד עומק הנפש. "לא בגלל זאת אני בוכה. אני עומדת באמצע שבוע של שבע ברכות לפני שבת. כבר שנים שהנני מתכוננת לזכות להדליק נר שבת בברכה, המצוה המיוחדת לנו. פתאום חטפו אותנו הרשעים והביאונו לכאן. כפי הנראה השעות ספורות. לא זכיתי למה שהשתוקקתי לו תמיד. געוואלד! איך אעזוב את העולם הזה בלי המצוה הזאת שציפיתי לה כל כך- - - ? שוב נמשכה הבכייה ועלתה עד לב השמים. "איך אעלה אל אבי וה"נר" איננו אתי...".
הרב מגאלאנטא הזדעזע מן הדברים עד עומק. הוא קרא ואמר אז בכל נימי נשמתו הקדושה: "מובטחני שתצאי מכאן חיה וקיימת, ועוד תדליקי נרות ותדליקי". הבטחתו התקיימה. מן השמים ריחמו. היא נלקחה משם למחנה עבודה, וכך ב"ה נשארה בחיים ושרדה את המלחמה. היא זכתה להקים דורות ואכן עוד הדליקה והדליקה נרות לאלפים, לכל אורך ימיה...
ר' ישראל! לא יאומן עד היכן מסוגלת נפש ישראל להמריא ולהגיע. ואף הלקח הנלמד מכאן מרקיע שחקים. צא ולמד כמה כוח הגעגועים למצוה. בכיית הערגה לקיום הדלקת נרות שבת, גרמה שאכן תזכה לכך בפועל...
וסיפור זה פותח שער חדש להבין ולהתעורר, שאם היינו בוכים מתוך כיסופי המקדש והשראת שכינתו, כפי שעשתה זאת אותה נפש מישראל. אם היינו מרגישים באמת את ה"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", אז היה בנין המקדש מתקרב ובא...
הגאון בעל "בית הלוי" סירב בשעתו בתוקף, לקבל את הרבנות בעיר בריסק. אבל כשנאמר לו: "עשרים אלף יהודים מחכים לו", שינה את דעתו והחליט מיד לנסוע לשם. אם יהודים מחכים, זה כבר ענין אחר... כששמע על כך ה'חפץ חיים' התרגש מאד ואמר: "אם היה המשיח שומע ומשתכנע, שעם ישראל מחכה לו באמת, שוב לא היה מתעכב...".
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
כעת ננגב נא את דמעותינו ונצא לקראת שבת,
שבת מיוחדת מאד של קירבת אלוקים
קרבה אל נפשי גאלה...
נתמקד נא ביותר על המלים: "כי מחכים אנחנו לך"
וכשייהפך, יקירי, הצום החמישי לששון ולשמחה
עוד נתברך כולנו ב"גוט יום טוב" בב"א
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 539.docx
- (42.9 KiB) הורד 139 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
אם יש ממנו איזה מאמרים לתשעה באב, נא להעלות או לציין מקומם
ייש"כ
ייש"כ
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
נחמו נחמו עמי
חיזוק הרבים והיחיד
ערך "שאילת שלום" לכל אדם
לר' ישראל יקירי שליט"א
שבת נחמו... בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, מתעטף עם ישראל שוב בטלית של נחמה ושמחה. רוח הנחה מרחפת באויר. לאחר שלשה שבועות של "מן המיצר קראתי קה" מגיעים שבעה שבועות של "ענני במרחב קה"...
נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם... חז"ל הקדושים מלמדים אותנו, שבשעתו נגשו ישראל אל ישעיהו הנביא ושאלו אותו, אם דבריו אלה נאמרו לדורו בלבד: "ישעיה רבינו! תאמר שלא באת לנחם אלא לאותו הדור שחרב בית המקדש בימיו? אמר להם: לכל הדורות באתי לנחם! יאמר אלקיכם! [ילקוט ישעי' רמז תמ"ד] הנחמה נצחית היא!
"יאמר אלקיכם"! לשון העתיד שב"יאמר" משפיע בכל דור ודור, עד היום ממש! הנביא פונה אלינו ואומר: יאמר אלקיכם! הנחמה האלקית תשיג את כל אחד מאתנו בכל מקום שהוא!
*
לכל הדורות באתי לנחם... כך היה הדבר בכל דור ובכל פינות תבל שאליהן הגיע יהודי. אף בעיירות הקטנות של פעם, הפזורות בגליות, ואף רוויות המצוקה והסבל בין העמים. בילדותי קראתי פעם מאמר מאחד מטובי הסופרים החרדים בפולין, ר' משה פייגנבוים הי"ד, שתיאר את העיירה היהודית בשבת נחמו בצבעים חיים. בבית אבי ז"ל קראתי זאת, בספר שנקרא "שבילי פולין". ר' משה פייגנבוים היה אברך בעל נפש, בן תורה חסידי וסופר מעולה, ששמר על כבוד היהדות הנאמנה. [דבריו תורגמו בשעתו, ע"י ידיד נפשי החרוץ, הרה"ח ר' אלעזר ברוינר שליט"א, מירושלים, יאריך ה' ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים.].
ביד אומן, צייר ר' משה איך שכל העיירה קמה לתחייה, לקראת שבת נחמו. ענני העצב התפזרו והכל נשם לרווחה. זקנים עם נערים לבשו עוז והצהילו פנים. "שמים תכולים וזכים כאילו שוטפו ומורקו במיוחד, לכבוד שבת נחמו, תלויים מעל פי העיירה הממהרת להכין עצמה לכבוד השבת החגיגית".
"קולות החדוה הרמים נישאים למרחקים: אינם רוצים כלל להשתתק, כאילו ניתלו בחללה של העיירה וקוראים בנימת ניחומים: מחֵה נא יהודי את דמעת אבילותך... האהבה איתנה עתה יותר מתָּמיד... "הסימטה שקטה, עטופה במעטה של שבת. שמים זרועי כוכבים נוצצים, נחים בקדושה על העיירה כולה. ומחלונותיו הפתוחים לרווחה של בית המדרש בוקע ה'לכה דודי'...".
המצב הגלותי לא השתנה עוד לעיני הבשר, ובכל זאת שמחים ומתנחמים יהודים בשבועות אלה עד עצם היום הזה. כל זה הוא סימן מובהק לאמונה חזקה מאד, בדברי הנביאים, בקיום הנחמות ובגאולה השלמה. עדות נאמנה היא הנחמה אף אצל יהודים פשוטים, על אמונה תמימה באלקים חיים ומלך עולם, מנחם ציון ובונה ירושלים...
*
לפני שנים, לרגל שמחה במשפחה ב"ה, נזדמן לי בשבת נחמו להיות במקום נופש, אי שם במדינת ניו יורק, עם המוני "עמך" ישראל מגוונים וחוגים שונים של היהדות הנאמנה. ישראל קדושים שלא הכרתי מתמול שלשום. יהודים העמלים למחייתם והגאים ביהדותם. אוירה מיוחדת של שמחה והתחזקות שררה שם. רציתי לנצל את ההזדמנות וללמוד מכל מלמדי אלה את שבת נחמו זו בפרט, הביאה בלבי נחמה יתירה. בני עמי האהובים, התמימים והפשוטים השפיעו עלי שמחה עצומה.
פה ושם זכיתי להבחין באוצרות הנפש שלהם. מה אומר לך יקירי? אצל היהודים ה'פשוטים' ההם זהרה הנקודה היהודית הנצחית, באמונתם, בתפילתם, בתורתם, בהתמסרותם למען הזולת באהבה ובשמחה. הם מצטנעים מאחורי פרוכת הפשטות ועושים נחת רוח ליוצרם יתברך, כל אחד בפינתו על פי דרכו. ולדוגמא פגשתי יהודי שקט ואציל שאסף אל ביתו חמשה ילדים מיוחדים בעלי תסמונת דאון, והוא ובני ביתו דואגים דואג לכל צרכיהם במסירות של הורים...
*
הנה יושב על ידי, יהודי שתרם כלייה ליהודי אחר ומתייחס לזה כדבר המובן מאליו... געוואלד! הרי זו גמילות חסד בגופו שאין למעלה הימנה. כאן נמצא יהודי שמתמסר לסייע ליהודים לפרנסתם ברווח, שלא על מנת לקבל פרס. פה ושם התנדבו יהודים, בו במקום, לסייע בשידוכים לאחרים שלא הכירו כלל. שוב ושוב אני שומע מפי יהודים רגשי אהבת תורה וכיסופי גאולה. סבים ואבות מתהללים בצאצאיהם שהם בני תורה ויראי ה'.
הוי! רבונו של עולם! כמה חביבים בניך אהוביך, וכמה חביבה עליהם תורתך הקדושה וקיום מצוותיך. אף בדור הזה מלא הנסיון והחתחתים. רבונו של עולם איזה עם יש לך, עם שאינו מתעמעם, אינו דועך וכבה אלא שומר ומלבה את האור, למרות שלא תמיד קל לו. פגשתי יהודים יקרים יוצאי בוכרה והם שמחו לקראתי. בלהט דברו על הקשר מסיני שלא נפסק ועל אחדות ישראל השלימה.
*
ושוב פנה אלינו יהודי מן השורה לגולל את לבו על בנו שאינו מצליח כל כך בלימודיו. הוא שואל ומתחנן למען הדור הבא, שידברו יותר בישיבות בכלל, על האמונה התמימה בבורא העולם, על איכות השבת וקיום המצוות; איך להיות יהודי בפועל, איך להתמודד עם נסיונות וכדומה, שיגדלו בעלי בתים כשרים ונאמנים ליהדות. בכל חום לבו ביקש זאת.
*
אין לשער ערכו של יהודי ואף את השפעתו ביודעים ובלא יודעים. נזכרתי בתיאור נלבב שמסר פעם אחד מגאוני ליטא מלפני יותר ממאה שנה. הגאון רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, היה רבה של העיר באברויסק [הגאון הנודע ראש ישיבת 'באר יעקב', שהיה נכד אחיו, נולד זמן קצר אחרי פטירת דו"ז הנ"ל בשנת תרע"ז ונקרא על שמו] וכך סיפר דבר מפליא מרשמי נעוריו, כשלמד בישיבה בעיירה 'איישישוק'. רחוב אחד היה בעיירה. מצד אחד היו הבתים ומצד האחר, שדות. בדרכם לישיבה בסוף הרחוב בבוקר השכם, ראו לפניהם יהודים חקלאים, דשים את התבואה במקלות, בעוד שפרקי תהילים מזדמר מפיהם, בניגון מתוק ולבבי עד מאד...
וכך סיפר אותו גאון: נפש התלמידים הצעירים התמלאה רגשי קודש מהשירה הזאת שהתמזגה עם קול חבטת המקלות. בטוחים היו בני הישיבה שמלאכי השרת יורדים לשמוע את הנגינה הלבבית של יהודים תמימים וישרים אלה. כשהגיעו לבית המדרש התביישו לדבר שיחה בטלה ודברים של מה בכך. שעות רבות ביום למדו בחשק רב בהתמדה עצומה מכוחם של צלילים נשגבים אלה, שנבעו מעומק הלב. שירה לה' כפשוטה. ['התורה והעולם' (שבת חוהמ"ס) להגה"ח ר' ניסן טלושקין זצ"ל ששמע זאת מפיו].
הגע בעצמך! יהודים אומרים תהילים בנעימה בשעה שעמלים על מחייתם, ומתוך הד קולם מתגברים צורבי ישיבה בתורה ועמלים בצורה נפלאה כל כך. הוי! אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'.
וכשעלו יהודים אלה למרום, השמיעו להם את שירתם והראו להם לגיונות של תלמידי חכמים שהאזינו להם פעם, בחשאי ובהתפעמות, וכך גדלו אז והתגברו בתורה, בזכות הזמרה הנעלה ההיא... אה! יידן! יידן!
*
שבת נחמו... ר' ישראל! את ההתעוררות המיוחדת הזאת של שמחה וקירבת הנפש בימים מרוממים אלה, ראוי לעשות ממנו "חפץ". [כמו שביארו קדמונינו ז"ל: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד ש"תחפץ"]. הרי השמחה והנחמה מקשרות את נפשות ישראל ביותר. אבקש להציע דבר, להתחזק בדבר הקַל מאד לקיימו ועם זאת היא מצוה חביבה ויקרה. והוא ענין לדרוש בשלום כל אדם, פשוט להגיד 'שלום' לאדם שאתה פוגש בדרכך...
*
הרגשה נפלאה ישנה במוצאי תשעה באב, גם על היכולת לדרוש שוב בשלום הזולת, אחרי שנאסר לנו זאת בצום החמישי. רגעי תנחומים הם. רגעים של התקשרות חדשה לתורה הקדושה וגם התחדשות בין אדם לחבירו, החביבה מאד בשמים. הרי לכך התקינו בשעתו "לשאול בשלום חבירו בשם ה'". מפני "בקש שלום ורדפהו". [ברכות נ"ד. וברש"י]. אבן טובה היא דרישת השלום לבנין העתיד, מתוך אהבת חנם...
בשעתו מסרתי זאת לתלמיד חכם מובהק מארץ הקודש, הוא הזכיר לי את ענין "קידוש לבנה" המתקיימת במוצאי תשעה באב, שאז אומרים "שלום עליכם" איש לרעהו בשמחה.
*
אי לכך אבקש כעת יקירי, שנתמקד יחד על נקודת יסוד בעריכת קשרים אלה, שבין יהודי ליהודי. דבר פשוט הוא שכל אחד מסוגל לקיימו בקלות, ואולי משום כך אין מעריכים כמה גדול הוא הדבר. לא מתבקשים כאן לא הוצאה ולא מאמץ, לא כשרון, לא תבונה ולא ידע. רק להגיד שלום...
ר' ישראל! אפילו במלה אחת ויחידה אתה מקיים מצוה גדולה וחביבה, שתגרור אחריה מצוות רבות. נלמוד נא שורה אחת מ"ספר חרדים", שמחברו הנשגב, רבי אלעזר אזכרי מצפת, היה מבני היכלא של מרן הבית יוסף. הוא קיבץ בספרו פרטי מצוות מספרי חז"ל והראשונים. וזה לשון קדשו: "בקש שלום ורדפהו – "מצוה מדברי קבלה להקדים שלום לכל אדם".
המהר"ל ביאר שהקדמת שלום היא ממידת הענווה "ודבר זה ענוה להקדים לכל אדם שלום ולא ימתין עד שיתן לו האחר שלום ואז יחזור לו שלום, רק יש לו להקדים לכל אדם שלום, וזה הוראה שאין אדם אחר שפל בעיניו". [דרך החיים אבות שם ט"ז].
מצוות עשה לפנינו!!! ועלינו לקיימה בדחילו ורחימו ובשמחה של מצוה! הנה הולך יהודי לקראתינו. אתה מברכו לשלום ומקיים מצוות עשה מדברי קבלה שנמסרה על ידי נביאי ה'. [מצוה מדברי קבלה דומה במדה מסוימת למצוה דאורייתא, [(ר"ה י"ט.) ויש דיעות שצריך להחמיר בספק, כדאורייתא. וכן נקט בטורי אבן מגילה ה:]
יקירי!. מצוה זו מזדמנת בכל מקום, אף בשווקים וברחובות. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. גוט מארגן א ייד! א גוטן טאג! א גוטן שבת! בוקר טוב! ערב טוב! יום טוב! שבת שלום ומבורך!!! ובפה מלא! כמו שאמרו חז"ל [תנחומא נשא י'] שצריך אדם ליתן שלום לחבירו בפה מלא!
*
יקירי! משנה מפורשת היא ושגורה בפי כל, במסכת אבות [פ"ד הט"ו] "הוי מקדים בשלום כל אדם". התנא האלקי רבי מתיא בן חרש אמר זאת. הוא הוסיף את חובת ההקדמה בשלום חבירו ובביאור הגר"א הביא את המקור כנ"ל מן הפסוק "בקש שלום ורדפהו". כלומר מלשון "בקש" משתמע חיוב הקדמה. המבקש ניגש ומקדים...
מופלג בקדושתו מאד היה התנא רבי מתיא בן חרש, ישיבתו היתה ברומי, אחרי חורבן הבית [סנהדרין ל"ב: וע' יומא פ"ו.]. ועליו נאמר: "שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת". [ילקוט ח"א ר' קס"א].
ועם זאת התמקד רבי מתיא במאמרו בפרקי אבות, [ד' ט"ו] דווקא על הקדמת שלום לכל אדם. רעיון בוקע ועולה כעת ואולי יש בו ממש. הנה ידועים דברי רבי מתיא בן חרש, שהביא רש"י בפרשת בא [י"ב ו'] על מצוות פסח ומילה שניתנו בזמן יציאת מצרים, שכן היו זקוקים לזכות להיגאל.
הלב אומר שאותו תנא קדוש, רבי מתיא בן חרש, ביקש למצוא זכות גם לגאולה העתידה, ולכן קבע דייקא את הקדמת השלום לכל אדם, מתוך אהבת חינם, דבר שיביא את התיקון על סיבת חורבן הבית, וימהר את גאולתנו במהרה בימינו.
*
הוי מקדים שלום לכל אדם... דברים נפלאים כתב בזה רבינו משה אלמושנינו, גדול בדורו של מרן ה'בית יוסף', ב"פרקי משה" [עמ"ס אבות], שיש בדבר זה הכנעת היצר. "במה שיהיה מקדים שלום לכל אדם, ירגיל עצמו להכניע גופו אל שכלו... במה שירגיל האדם עצמו להקדים שלום לכל אדם קטן וגדול יהיה כובש את יצרו בכל דבר ואשר ירגיל עצמו בזה יתגבר עליו השכל, ולא יהיה נטרד בשום צד ובשום דבר ולא יהיה פורש ממנו עול תורה בשום צד ובשום זמן"...
*
על התנא האלקי רבן יוחנן בן זכאי אמרו [ברכות י"ז.] "שלא הקדימו אדם שלום מעולם". הידעת במי הדברים אמורים? ברבן של ישראל שנקרא "אב לחכמה ואב לדורות". [ירושלמי פ"ו דנדרים ה"ו] על תנא זה נאמר לא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [סוכה כ"ח.] על רבן יוחנן בן זכאי נאמר בברייתא [סוכה שם.] שמימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין...
הוי! רבן יוחנן בן זכאי. מנהיג הדור ומצילו בשעת חורבן, הוא שלא הסיח דעתו מתלמודו ולא סח שיחת חולין מימיו, ובכל זאת הוא הוא זה שלא הקדימו אדם מעולם באמירת שלום, יהיה מי שיהיה. מעולם לא! מעולם לא! והדברים מדהימים. וזה מביא להתבונן יותר ויותר, מה טמון וספון באמירת שלום והקדמת שלום.
*
אהובי! להגיד שלום ליהודי, אינו דברים של מה בכך. אצל אומות העולם להבדיל, אין זה יותר ממחווה-נימוס נבוב. אולם אצלנו זה דבר פנימי ומקודש. להגיד 'שלום' ליהודי הוא דבר רם ונישא! זוהי ברכה שמברך יהודי לחבירו שיהיו כל דרכיו שלום!
עוד בימים קדומים, בימי שפוט השופטים, תיקנו בועז ובית דינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, כלומר להזכיר שמו של הקב"ה. על זה נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". [ברכות נ"ד.] בית דין של מעלה הסכים עם בית דין של מטה בתקנה זו. [ראה מכות כ"ג.] כבר מצינו בבועז שאמר לקוצרים: ה' עמכם. רש"י [שם] מפרש שאף בהזכרת 'שלום' לבד יש בו הזכרה, שכן גם 'שלום' הוא משמותיו של הקב"ה.
וכך הוא מבאר לנו טעם תקנה זו. "שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם - בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום, בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו... עת לעשות לה' - פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה, המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום, שנאמר בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
נתבונן נא, ר' ישראל! זה נקרא "עת לעשות לה'" אין זה דבר שבין אדם לחבירו בלבד! בזה יש נחת רוח בשמים ממעל! עת לעשות לה'! דברים העומדים ברומו של עולם הם, וכמה רצוי שבני אדם לא יהיו מזלזלים בכך... כה חשובה היא ברכת יהודי את רעהו לשלום, עד שהתירו בשעתו את הזכרת שם ה' לחזק ענין 'בקש שלום ורדפהו', לאמץ קשר בין איש לרעהו...
*
את טעם התקנה לשאול בשלום חבירו בשם ה', פירש המהר"ל בפשטות. כדי שתועיל ותפעל ברכת השלום צריכים לעזר עליון "שבלתו אין לאדם שלום". [חי' אגדות מכות כ"ג.] הם רצו שהברכה לא תהיה ברכה בעלמא, אלא שיהיה לה תוקף מִשָמים... ובכן אמירת שלום כח אלקי יש לה בכדי שתוכל להמשיך ברכה ושלום לאחרים. לנו ניתן הכח הזה ועלינו לנצלו מה שיותר...
מדברי צוואת ה'אמרי אמת' זי"ע נראה, שתקנת לשאול שלום חבירו בשם, קשר יש לה עם ברכת כהני המשמר היוצא, שאמרו לחבריהם הנכנסים לעבודת המקדש. "מי ששיכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות" [ברכות י"א]. דרישת שלום בשם, היינו שממשיכים ברכת ה' לזולת... הרי שלום הוא שמו של הקב"ה.
*
לפני שנים רבות, בסביבות שנת תשנ"ב, נקלעתי פעם בדרכי ממונטריאל לטורונטו, כאורח נטה ללון, לעיר אוטאווה שבקנדה, עיר שיש בה ציבור קטן של יהודים שומרי תורה ומצוות. חפשתי מקום להתפלל בו שחרית במנין ומשם לבקר בספריה הלאומית, שהיתה בה מחלקה לספרי קודש עתיקים. מצאתי בית כנסת "עממי" של יהודים קנדיים שורשיים, פשוטים, תמימים וישרים. התכנפתי בפינתי והתפללתי עמהם. שמחתי שיכולתי להתפלל בציבור עם יהודים, באשר הם שם. זה גופא מרומם את הלב. הרי אומרים אנו יחד אותם פסוקי דזמרה, אותה קריאת שמע וברכותיה, אותה תפילת שמונה עשרה. והקב"ה שומע תפלת כל פה, של בניו אהוביו, הפזורים בארבע כנפות הארץ...
*
לאחר התפילה, נעמד לו אדם אחד, כנראה ה"גבאי", דפק על הבימה ופתח בלבביות: "בוקר טוב ידידים, הבה נקדם פני האורח היושב שם בפינה, בברכה, אנחנו מאחלים שיהיה לו יום טוב ויצליח בדרכו..." עד כאן לשונו. הופתעתי עד מאד מדפיקה זו ומדבריו שאמרם בתום לבו ובכֵּנוּת מתוקה כל כך, בלי שום חשבון ונגיעה אישית.
לא ידעתי אפילו שהבחינו בנוכחותי. מה המריץ אותו לדפוק על הבימה ולברך יהודי אלמוני שלא ראה אותו מעולם...? מי יודע מתי פגשו אבותי את אבותיו בפעם האחרונה? אולי בזמן הבית השני ואולי רק במעמד הר סיני. ובכל זאת לא הסתפק ב'שלום עליכם' בעלמא. אלא מצא צורך לעשות זאת בכל הלב ובשם כל הקהל. ובטוחני שכך היה מנהגו עם כל יהודי שנקלע שם. מה דחף אותו לעשות כן? הרגשתי את הקשר הפנימי בין יהודים, את הד "ואהבת לרעך כמוך" הנצחי, את האהבה שאינה תלויה בדבר, את הרצון להיטיב, לברך ולחונן ליהודי יהיה מי שיהיה... וכמו שאמר פעם ה"אמרי אמת" זי"ע. "ס'איז נישטא קיין פרעמדער ייד", לא שייך דבר כזה: יהודי "זר":...
המשכתי משם לספריה הלאומית הקנדית ואכן ההצלחה האירה לי פנים ב"ה. מצאתי שם ספר ילקוט שמעוני דפוס לובלין, שהייתי זקוק לו לצורך עבודתי בפירוש דברי ה"זית רענן" לבעל "מגן אברהם", [ילקוט מדפוס זה היה לפני המג"א].
הספרן קבלני בסבר פנים יפות. בהמשך ביקורי שם נתן לי את מספר הטלפון הפרטי שלו, שאתקשר אליו בכל זמן שאצטרך למשהו. הוא יצלם את הדף וישלחנו אלי בפקס... טובה עצומה ומועילה היתה לי זאת. בימים ההם לא היתה דרך להשיג ספר נדיר באופן אחר. נקפתי זאת לזכות ברכתו הטהורה של יהודי שאיחל לי הצלחה בכל לב, מתוך אהבת חנם...
*
ר' ישראל! הרמב"ם קובע בספר הפסק שלו: ה'יד החזקה': "כל ישראל כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. אב אחד לכולנו, ומתוך כך ברור שאחים אנחנו ויש לנהוג בינינו מנהג אחוה.
הנה אחיך בא לקראתך, בין שאתה מכירהו אישית או לא. נצר הוא לאבות הקדושים, בתוכו שוכנת נשמה קדושה חלק אלוק ממעל, שעמדה על הר סיני. הוא עצמו אין קץ לכוחותיו ולסגולותיו, ולמה שעדיין יכול להיות... ואם אבותיו לא שמרו מסורת והוא התגבר והצטרף מאליו, וודאי שצריך לקרבו בשתי ידים...
אנא ברכהו לשלום. הנה קיום מצוה לפניך "בקש שלום ורדפהו". ומצוה זו שייך לקיימה פעמים אין ספור ביום. אנא תן לו הכרה שהוא 'אזרח' נעלה בעולמו של הקב"ה וחשוב כספר תורה... אנו משתדלים בקיום 'סור מרע ועשה טוב' וזהו תפקידנו עלי אדמות; אולם אין להעלים עין גם מסופו של אותו מקרא ממש: 'בקש שלום ורדפהו'...
וכך כתב בספר 'פלא יועץ' [ערך שלום] " מה טוב להקדים שלום לכל אדם בסבר פנים יפות בשפה ברורה וידרוש שלום כל אדם ובפרט לעני ואביון יאמר לו איך שלומך, מה אתה עושה - - ולמצוה רבה תחשב שמשמח לב אומללים ואתיקורי מתייקרי ביה. הם מתכבדים ומתייקרים בזה...
וביותר בשבת קודש, בו מתאחדות נשמות ישראל ב"רזא דאחד". כבר נהגו ישראל קדושים לברך איש את רעהו ב"גוט שבת", ב"שבת שלום ומבורך", ואף אם איננו מכירו. הלא אחיך הוא! הלא כל נשמותינו נמשכות משורש אחד ומיוחד. ואבינו שבשמים רוצה בזה ורצונו יתברך היה ... עת לעשות לה'! ולא עוד אלא שאמרו חז"ל שמי ששואלים בשלומו ואינו מחזיר שלום נקרא גזלן! [ברכות ו:]. אם נתן לך שלום אתה חייב לו להחזיר לו זאת!
בבאר היטב [או"ח סי' ש"ז סק"ב] הביא בשם של"ה הקדוש, שאף בשאילת שלום לחבירו יש לשנות בלשון ולומר שבת שלום או גוט שבת, כדי לקיים זכור את יום השבת לקדשו... הגע בעצמך יקירי, בברכת גוט-שבת, יש קיום של זכור את יום השבת לקדשו!!! קיום אחד מעשרת הדיברות!
*
עם זאת יש לזכור שלפני תפילת שחרית, אין אין אומרים ברכת 'שלום' לחבירו, וכמובן גם "שלום עליכם" לבא מן הדרך. אין ראוי להזכיר שמו של הקב"ה על האדם, לפני שמכבד את הקב"ה בתפילה. גם דבר זה טעון חיזוק. [שו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ב ומ"ב שם סקי"א ויעו"ש לענין 'צפרא דמרי טב']. יהודי צריך לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון.
*
אהובי! אם זכיתי להנותך אי פעם, אבקשך מאד. דרוש נא בשלום אחיך, יהודי העובר בדרכך. מצוה היא אף בכל יום לברך ישראל לשלום ובשבת קודש על אחת כמה וכמה. אנא! ברך את אחיך במאור פנים וכוון את פירוש המילים, שיהיה לו שלום, שתהיה לו באמת שבת טובה ומבורכת... לבד מקיום המצוה שבה הרי תזכה ממילא לברכה מיד. ומקרא מלא דיבר הכתוב: "ואברכה מברכיך...". [ומקרא זה מתייחס לכל אדם כמו שכתבו הפוסקים טור או"ח קכ"ח ומג"א סי' ר"א סק"ה].
אם לא דקדקת בזה עד עכשיו. אף פעם לא מאוחר להתחיל. אל תמנע טוב מבעליו וגם מעצמך. נַראה נא חשיבות והכרה ליהודי אחר. לבד מעצם המצוה לדרוש בשלום חבירו, זה יביא לקירוב לבבות, החביב כל כך לפני המקום ברוך הוא. מחיי יום יום שלנו אנו יודעים כמה שהאב שמח כשבניו קרובים, מעריכים ומכבדים זה את זה. עת לעשות לה'!
*
סיפור ידוע הוא, ובכל זאת מן הענין להזכירו. מעשה בשוחט אחד שהיה מאיר פנים ומקדים שלום לכל אדם ואפילו לנכרי. לפרנסת ביתו נסע האיש לאחת ממדינות אמריקה. פעם נסגר בטעות עם שוחט נוסף בחדר הקירור המקפיא של מקום עבודתו. כל נסיונותיהם להיחלץ לא הצליחו והסכנה לחייהם הלכה וגדלה.
לפתע נפתחה הדלת על ידי השומר הנכרי של הבנין. שהגיע לשם כגואל מן השמים. "מהיכן ידעת לבוא ולגאול אותי ממאסרי"? שאל אותו שוחט את השומר. וכך היתה תשובת הגוי. "בסיום יום עבודתי המתנתי לך, כדי לקבל ממך את השלום היפה שלך במאור פנים. כאשר ראיתי שהנך מתמהמה מלבוא, הלכתי לחפש אותך. ברכת השלום חסרה לי. והנה מצאתיך..."
*
.
בפרשתנו ואתחנן, הנקראת תמיד ב'שבת נחמו', מוצאים אנחנו שרשים איתנים לחיזוק ישראל. כידוע, רבינו 'בעל הטורים' ביאר את הסמיכות מסוף פרשת דברים "לא תיראום" עם "ואתחנן אל ה'". בדבריו הספורים של ה'טור' נמצא אוצר גדול בחשיבות הענין. "חיזקתי את ישראל, אולי ירחם עלי". געוואלד! מכל הדברים שעשה ופעל משה רבינו למען עמו, כשהתחנן להיכנס לארץ ביקש זאת דווקא שחיזק את רוח העם!
וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. יש להתבונן עמוקות בתפקידו של של אדון הנביאים. מדובר כאן לאחר תקט"ו תפילות שהתחנן מקירות לבו, ולא נענה בשעתו. ובמצב זה חיזק ואימץ את לב תלמידו והמליכו בחייו.
מיום עמדו על דעתו חיזק משה רבינו את ישראל. ויגדל משה ויצא אל אחיו... וירא בסבלותם את הראייה הזאת פירשו חז"ל: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם.... והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך...". [שמו"ר א'].
אין לשער עד כמה שייך לזכות ולהשיג, כשמחזקים יהודים ונוהגים עמהם מנהג אחים. הדיבור האלקי התייחד עם משה רבינו, בזכות שפנה מכל עסקיו והזדקק את אחיו, להחזיקם ולהחיותם.
*
וחיזוקו של משה רבינו נמשך לא רק לאורך חייו אלא גם לאורך הדורות. ראיתי פעם דברים נוראים בספר "באר מים חיים" על פירוש רש"י, שחיברו גאון וקדוש קדמון, רבי חיים מפרידברג אחי המהר"ל. הוא נותן טעם למקום קבורתו של משה רבינו דווקא מול בית פעור, מקום טומאת ע"ז.
ומתוך פירושו נפרסות כנפי הוד מלאי רחמים... משה רבינו רצה להיקבר מול בית פעור לכבוד אותם הצדיקים והחסידים שיהרגו פעם על קידוש השם ומהם אף לא יזכו לקבר ישראל, כי אם במקום נכרים וגילולים. משה רבינו רצה להודיע להם שאף הוא נמצא עמהם במקום טמא כזה, ויחדיו יקומו עמו לתחיית המתים... "בא משה והודיע שכולם ינוחו על משכבותם ויעמדו לגורלם לקץ הימין, עם משה עבד ה'".
*
והדברים פולחים כליות ולב. אדון הנביאים, בחיר כל נברא, פָּנה בכך מהר העֲברים, מול בית פעור, אל אותם חסידי עליון לדורותיהם לחזקם ולאמצם: אחים מקדשי השם! עמכם אני בצערכם. גם אני נמצא שם בתהום אפל ושפל, הגרוע מכל גרוע. התחזקו אחים! יחדיו נעמודה, יחדיו נקומה בעת יקוצו וירננו שוכני עפר ואז נעלה ונֵראה.
אוי! המלים מרטיטות עד עומק הנפש. "בא משה והודיע שכולם ינוחו על משכבותם ויעמדו לגורלם לקץ הימין, עם משה עבד ה'". געוואלד! ים סוער מלא רחמים, מלא גלי נחמה. גם אני עמכם... געוואלד! גם אני עמכם...
ביום מן הימים פגשתי פעם את ראש ישיבת פילדלפיה, הגאון רבי אליהו שוויי זצ"ל. השיחה נסובה אז על אודות בית העלמין בעיר דווינסק ועל אלה שלא זכו לקבר ישראל. חזרתי אז על דברי רבי חיים מפרידברג בהטעמת הדבר באידיש: "האט משה רבינו געזאגט: איך בין אויך מיט אייך, און מיר וועלן אלע אויפשטיין צוזאמען". גם אני עמכם ויחדיו נקום לקץ הימין. פתאום הזדעזע ראש הישיבה. עיניו זלגו דמעות כשהפנים את הפירוש המדהים ההוא...
*
בשבת נחמו שנת תש"א בימים קשים לישראל, ניחם אף אז אדם גדול בענקים הרה"ק מפיאסצנה הי"ד את בני עמו. בספר "אש קודש" שלו, קובץ מאמריו שאמר בגיטו ווארשא נמצאים דברים קדושים אלה. בעיקר דוה לבנו ותבכה נפשנו, על אותם הנפשות שנעדרו בדמי ימיהם, ואיך זה נתנחם, ובמה אפשר עוד להתנחם אם הם אינם חיים עוד? ועל זה אמר הפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם", רק הוא יתברך יכול לנחמנו בזה, שיקימם במהרה בתחיית המתים". ובעת יקיצו וירננו שוכני עפר, נראה אתכם שוב, נפשות ישראל... ואז יתקיימו ביתר שאת דברי הנבואה: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ! כולם! כולם! את אשר ישנו פֹּה – ואת אשר איננו פֹּה.
*
שבת נחמו... כל הלב מתרחב, מתרענן ומתרונן לאחר ימי בין המצרים, בקול רנה וישועה. ידוע מה שאמרו חז"ל [חולין ז:] על רבי פינחס בן יאיר, שבדרכו לפדיון שבויים, בקע את הנהר גינאי, ולא לעצמו בלבד אלא גם לשליח מצוה שהלך עם החיטים הנשמרים למצת מצוה, וגם לנכרי שהלך עמהם, משום טענת: "וכי כך עושים לבני לוויה?". אין להשאיר את אלה שנתלוו בדרך. צריך להעביר גם אותם. ומשום אירעו נסים נוספים ...
ובכן יקירי, עם ישראל צעד יחד ברוח קודרת דרך ימי המצרים. עכשיו מגיעים ימי שמחה ונחמה. עוברים את הנהר לעבר ימי אורה... ברם, נזכור נא את "בני לוויתינו" שהלכו עמנו עד עכשיו, ומשום צערם וסבלם הפרטי, עדיין קשה להם להתנחם. כמה צריך לסייע להם שיעברו גם הם אל עבר הנחמה. אנא לא נשאיר אותם מ"עבר הנהר"... ורמז לדבר בהפטרה הפותחת ב"נחמו" וחותמת ב"איש לא נעדר"...
*
אין לנו מושג כלל, כמה אנשים סובלים בימינו אלה סבלי גוף ונפש. יעזור ה' וירווח להם כליל במהרה. אין לשער את עומס הנטל שעל כתפיהם. היהודי העומד מולך יתכן מאד ונפשו יוצאת אף לקורטוב של שלום ומנוחה בתוך עצמו, בתוך סערת נפשו. אולי הוא מודאג על פרנסתו, על בריאותו על משפחתו. משאות ענק רובצים ולוחצים על לבבם, לב יהודי כמונו. ובידינו לברכם בברכת שמים.
לפעמים גם מלה אחת של תשומת לב, אמירת שלום במאור פנים, בוקר טוב, 'גוט שבת' לבבי אחת, יכולה להרחיב את הלב, ברכה מן תוכל לקלוע אל המטרה, ברכת שמים מעל וברכת תהום, להעלותו ממצוקת נפשו. ברכת שלום של כל יהודי היוצאת מן הלב יכולה לפעול. ובפרט מתוך כוונה מה אומרים ומה מברכים... ועל זה מקבלים שכר מיד: "ואברכה מברכיך"...
כשתסיים את התפילה עבור נא בין המתפללים לברכם. תן דין קדימה לאלה שזקוקים לתשומת לבך ביותר! נחשוב נא שוב על רבן יוחנן בן זכאי גדול הדורות. כל התורה כולה היתה חרותה במוחו, דור החורבן כולו היה חקוק על לוח לבבו, מימיו לא דבר מלה מיותרת לבטלה; ולמרות כל זאת, אף אחד לא הספיק להקדימו בברכת שלום. לא ביום ולא בלילה, לא בפורים ולא ביום הכיפורים. לא בהיותו במרומי ההשגה ולא בצללו במעמקי מחשבת התורה. איש אלקים קדוש היה ולמראה כל איש קטן וגדול זינק וירד מן ההר אל העם; ולא רק לברכו אלא אף להקדימו לברכה...
לומר "שלום עליכם" ליהודי אורח שאתה פוגש, הוא מן ההנהגות היקרות שנהגו בה אבותינו מאז ומקדם. אין לשער את חשיבות הענין. יהודי מרגיש זר במקום חדש ופתיחת לב יהודית נותנת לו כח ואומץ והרגשה טובה. אם היית פעם במקום חדש, תדע להעריך את זה יותר. לחיצת יד המביאה ללחיצת לב חביבה... נתאמץ נא בזה ביותר, ברוב עוז ושלום...
*
שבת נחמו... תוחלת ותקוה פועמות שוב בחָזקה, אור העתיד מתנוצץ, שוב נפתחים אפיקי הגאולה. נביא הנחמה מפזר את העננים, קורע את הרקיעים ומראה לעם בעומק גלותו: "הנה אלקיכם"... הנה קמנו לתחייה. כמאמר הכתוב הנקרא אף הוא בפרשה זו, בשבת נחמו. שבת שקוראים בה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום...". כהמשך לפסוקי 'נחמו' נאמר בנבואת ישעיהו: "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים".
*
ר' ישראל! הנה מתחילה תקופת 'שב דנחמתא'. תקופה נפלאה ומרוממת. שבעה שבועות המחזקים אותנו בנבואות הנחמה. ביותר צריך כעת לנשום את אויר העתיד ולספוג את הנבואות על גילוי כבוד מלכות שמים שבעתיד, כשיחזרו גלויות ישראל למקומן. זהרורי אור של מעלה מתנוצצים כעת במיוחד. הנבואות מרנינות את הלב כל כך: ונגלה כבוד ה'... אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם... שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך... וראו כל בשר כי אני ה' מושיעך... ואכרתה לכם ברית עולם... מה נאוו על ההרים רגלי מבשר... אומר לציון מלך אלקיך... כי הולך לפניכם ה' ומְאַסִיפכם אלקי ישראל... והיה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך... באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כימי עולם... וכבר אמר גדול אחד, שהנחמה בימי שב דנחמתא נשאבת מן השבת, שאז מבקשים "והראנו ה' אלקינו בנחמת ציון עירך" השבת היא מקור הנחמה!
גוט שבת לך אהובי! גוט שבת
על יד איש בן פרצי ונשמחה ונגילה
בואי בשלום...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
נחמו נחמו עמי
חיזוק הרבים והיחיד
ערך "שאילת שלום" לכל אדם
לר' ישראל יקירי שליט"א
שבת נחמו... בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, מתעטף עם ישראל שוב בטלית של נחמה ושמחה. רוח הנחה מרחפת באויר. לאחר שלשה שבועות של "מן המיצר קראתי קה" מגיעים שבעה שבועות של "ענני במרחב קה"...
נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם... חז"ל הקדושים מלמדים אותנו, שבשעתו נגשו ישראל אל ישעיהו הנביא ושאלו אותו, אם דבריו אלה נאמרו לדורו בלבד: "ישעיה רבינו! תאמר שלא באת לנחם אלא לאותו הדור שחרב בית המקדש בימיו? אמר להם: לכל הדורות באתי לנחם! יאמר אלקיכם! [ילקוט ישעי' רמז תמ"ד] הנחמה נצחית היא!
"יאמר אלקיכם"! לשון העתיד שב"יאמר" משפיע בכל דור ודור, עד היום ממש! הנביא פונה אלינו ואומר: יאמר אלקיכם! הנחמה האלקית תשיג את כל אחד מאתנו בכל מקום שהוא!
*
לכל הדורות באתי לנחם... כך היה הדבר בכל דור ובכל פינות תבל שאליהן הגיע יהודי. אף בעיירות הקטנות של פעם, הפזורות בגליות, ואף רוויות המצוקה והסבל בין העמים. בילדותי קראתי פעם מאמר מאחד מטובי הסופרים החרדים בפולין, ר' משה פייגנבוים הי"ד, שתיאר את העיירה היהודית בשבת נחמו בצבעים חיים. בבית אבי ז"ל קראתי זאת, בספר שנקרא "שבילי פולין". ר' משה פייגנבוים היה אברך בעל נפש, בן תורה חסידי וסופר מעולה, ששמר על כבוד היהדות הנאמנה. [דבריו תורגמו בשעתו, ע"י ידיד נפשי החרוץ, הרה"ח ר' אלעזר ברוינר שליט"א, מירושלים, יאריך ה' ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים.].
ביד אומן, צייר ר' משה איך שכל העיירה קמה לתחייה, לקראת שבת נחמו. ענני העצב התפזרו והכל נשם לרווחה. זקנים עם נערים לבשו עוז והצהילו פנים. "שמים תכולים וזכים כאילו שוטפו ומורקו במיוחד, לכבוד שבת נחמו, תלויים מעל פי העיירה הממהרת להכין עצמה לכבוד השבת החגיגית".
"קולות החדוה הרמים נישאים למרחקים: אינם רוצים כלל להשתתק, כאילו ניתלו בחללה של העיירה וקוראים בנימת ניחומים: מחֵה נא יהודי את דמעת אבילותך... האהבה איתנה עתה יותר מתָּמיד... "הסימטה שקטה, עטופה במעטה של שבת. שמים זרועי כוכבים נוצצים, נחים בקדושה על העיירה כולה. ומחלונותיו הפתוחים לרווחה של בית המדרש בוקע ה'לכה דודי'...".
המצב הגלותי לא השתנה עוד לעיני הבשר, ובכל זאת שמחים ומתנחמים יהודים בשבועות אלה עד עצם היום הזה. כל זה הוא סימן מובהק לאמונה חזקה מאד, בדברי הנביאים, בקיום הנחמות ובגאולה השלמה. עדות נאמנה היא הנחמה אף אצל יהודים פשוטים, על אמונה תמימה באלקים חיים ומלך עולם, מנחם ציון ובונה ירושלים...
*
לפני שנים, לרגל שמחה במשפחה ב"ה, נזדמן לי בשבת נחמו להיות במקום נופש, אי שם במדינת ניו יורק, עם המוני "עמך" ישראל מגוונים וחוגים שונים של היהדות הנאמנה. ישראל קדושים שלא הכרתי מתמול שלשום. יהודים העמלים למחייתם והגאים ביהדותם. אוירה מיוחדת של שמחה והתחזקות שררה שם. רציתי לנצל את ההזדמנות וללמוד מכל מלמדי אלה את שבת נחמו זו בפרט, הביאה בלבי נחמה יתירה. בני עמי האהובים, התמימים והפשוטים השפיעו עלי שמחה עצומה.
פה ושם זכיתי להבחין באוצרות הנפש שלהם. מה אומר לך יקירי? אצל היהודים ה'פשוטים' ההם זהרה הנקודה היהודית הנצחית, באמונתם, בתפילתם, בתורתם, בהתמסרותם למען הזולת באהבה ובשמחה. הם מצטנעים מאחורי פרוכת הפשטות ועושים נחת רוח ליוצרם יתברך, כל אחד בפינתו על פי דרכו. ולדוגמא פגשתי יהודי שקט ואציל שאסף אל ביתו חמשה ילדים מיוחדים בעלי תסמונת דאון, והוא ובני ביתו דואגים דואג לכל צרכיהם במסירות של הורים...
*
הנה יושב על ידי, יהודי שתרם כלייה ליהודי אחר ומתייחס לזה כדבר המובן מאליו... געוואלד! הרי זו גמילות חסד בגופו שאין למעלה הימנה. כאן נמצא יהודי שמתמסר לסייע ליהודים לפרנסתם ברווח, שלא על מנת לקבל פרס. פה ושם התנדבו יהודים, בו במקום, לסייע בשידוכים לאחרים שלא הכירו כלל. שוב ושוב אני שומע מפי יהודים רגשי אהבת תורה וכיסופי גאולה. סבים ואבות מתהללים בצאצאיהם שהם בני תורה ויראי ה'.
הוי! רבונו של עולם! כמה חביבים בניך אהוביך, וכמה חביבה עליהם תורתך הקדושה וקיום מצוותיך. אף בדור הזה מלא הנסיון והחתחתים. רבונו של עולם איזה עם יש לך, עם שאינו מתעמעם, אינו דועך וכבה אלא שומר ומלבה את האור, למרות שלא תמיד קל לו. פגשתי יהודים יקרים יוצאי בוכרה והם שמחו לקראתי. בלהט דברו על הקשר מסיני שלא נפסק ועל אחדות ישראל השלימה.
*
ושוב פנה אלינו יהודי מן השורה לגולל את לבו על בנו שאינו מצליח כל כך בלימודיו. הוא שואל ומתחנן למען הדור הבא, שידברו יותר בישיבות בכלל, על האמונה התמימה בבורא העולם, על איכות השבת וקיום המצוות; איך להיות יהודי בפועל, איך להתמודד עם נסיונות וכדומה, שיגדלו בעלי בתים כשרים ונאמנים ליהדות. בכל חום לבו ביקש זאת.
*
אין לשער ערכו של יהודי ואף את השפעתו ביודעים ובלא יודעים. נזכרתי בתיאור נלבב שמסר פעם אחד מגאוני ליטא מלפני יותר ממאה שנה. הגאון רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, היה רבה של העיר באברויסק [הגאון הנודע ראש ישיבת 'באר יעקב', שהיה נכד אחיו, נולד זמן קצר אחרי פטירת דו"ז הנ"ל בשנת תרע"ז ונקרא על שמו] וכך סיפר דבר מפליא מרשמי נעוריו, כשלמד בישיבה בעיירה 'איישישוק'. רחוב אחד היה בעיירה. מצד אחד היו הבתים ומצד האחר, שדות. בדרכם לישיבה בסוף הרחוב בבוקר השכם, ראו לפניהם יהודים חקלאים, דשים את התבואה במקלות, בעוד שפרקי תהילים מזדמר מפיהם, בניגון מתוק ולבבי עד מאד...
וכך סיפר אותו גאון: נפש התלמידים הצעירים התמלאה רגשי קודש מהשירה הזאת שהתמזגה עם קול חבטת המקלות. בטוחים היו בני הישיבה שמלאכי השרת יורדים לשמוע את הנגינה הלבבית של יהודים תמימים וישרים אלה. כשהגיעו לבית המדרש התביישו לדבר שיחה בטלה ודברים של מה בכך. שעות רבות ביום למדו בחשק רב בהתמדה עצומה מכוחם של צלילים נשגבים אלה, שנבעו מעומק הלב. שירה לה' כפשוטה. ['התורה והעולם' (שבת חוהמ"ס) להגה"ח ר' ניסן טלושקין זצ"ל ששמע זאת מפיו].
הגע בעצמך! יהודים אומרים תהילים בנעימה בשעה שעמלים על מחייתם, ומתוך הד קולם מתגברים צורבי ישיבה בתורה ועמלים בצורה נפלאה כל כך. הוי! אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'.
וכשעלו יהודים אלה למרום, השמיעו להם את שירתם והראו להם לגיונות של תלמידי חכמים שהאזינו להם פעם, בחשאי ובהתפעמות, וכך גדלו אז והתגברו בתורה, בזכות הזמרה הנעלה ההיא... אה! יידן! יידן!
*
שבת נחמו... ר' ישראל! את ההתעוררות המיוחדת הזאת של שמחה וקירבת הנפש בימים מרוממים אלה, ראוי לעשות ממנו "חפץ". [כמו שביארו קדמונינו ז"ל: אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד ש"תחפץ"]. הרי השמחה והנחמה מקשרות את נפשות ישראל ביותר. אבקש להציע דבר, להתחזק בדבר הקַל מאד לקיימו ועם זאת היא מצוה חביבה ויקרה. והוא ענין לדרוש בשלום כל אדם, פשוט להגיד 'שלום' לאדם שאתה פוגש בדרכך...
*
הרגשה נפלאה ישנה במוצאי תשעה באב, גם על היכולת לדרוש שוב בשלום הזולת, אחרי שנאסר לנו זאת בצום החמישי. רגעי תנחומים הם. רגעים של התקשרות חדשה לתורה הקדושה וגם התחדשות בין אדם לחבירו, החביבה מאד בשמים. הרי לכך התקינו בשעתו "לשאול בשלום חבירו בשם ה'". מפני "בקש שלום ורדפהו". [ברכות נ"ד. וברש"י]. אבן טובה היא דרישת השלום לבנין העתיד, מתוך אהבת חנם...
בשעתו מסרתי זאת לתלמיד חכם מובהק מארץ הקודש, הוא הזכיר לי את ענין "קידוש לבנה" המתקיימת במוצאי תשעה באב, שאז אומרים "שלום עליכם" איש לרעהו בשמחה.
*
אי לכך אבקש כעת יקירי, שנתמקד יחד על נקודת יסוד בעריכת קשרים אלה, שבין יהודי ליהודי. דבר פשוט הוא שכל אחד מסוגל לקיימו בקלות, ואולי משום כך אין מעריכים כמה גדול הוא הדבר. לא מתבקשים כאן לא הוצאה ולא מאמץ, לא כשרון, לא תבונה ולא ידע. רק להגיד שלום...
ר' ישראל! אפילו במלה אחת ויחידה אתה מקיים מצוה גדולה וחביבה, שתגרור אחריה מצוות רבות. נלמוד נא שורה אחת מ"ספר חרדים", שמחברו הנשגב, רבי אלעזר אזכרי מצפת, היה מבני היכלא של מרן הבית יוסף. הוא קיבץ בספרו פרטי מצוות מספרי חז"ל והראשונים. וזה לשון קדשו: "בקש שלום ורדפהו – "מצוה מדברי קבלה להקדים שלום לכל אדם".
המהר"ל ביאר שהקדמת שלום היא ממידת הענווה "ודבר זה ענוה להקדים לכל אדם שלום ולא ימתין עד שיתן לו האחר שלום ואז יחזור לו שלום, רק יש לו להקדים לכל אדם שלום, וזה הוראה שאין אדם אחר שפל בעיניו". [דרך החיים אבות שם ט"ז].
מצוות עשה לפנינו!!! ועלינו לקיימה בדחילו ורחימו ובשמחה של מצוה! הנה הולך יהודי לקראתינו. אתה מברכו לשלום ומקיים מצוות עשה מדברי קבלה שנמסרה על ידי נביאי ה'. [מצוה מדברי קבלה דומה במדה מסוימת למצוה דאורייתא, [(ר"ה י"ט.) ויש דיעות שצריך להחמיר בספק, כדאורייתא. וכן נקט בטורי אבן מגילה ה:]
יקירי!. מצוה זו מזדמנת בכל מקום, אף בשווקים וברחובות. לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. גוט מארגן א ייד! א גוטן טאג! א גוטן שבת! בוקר טוב! ערב טוב! יום טוב! שבת שלום ומבורך!!! ובפה מלא! כמו שאמרו חז"ל [תנחומא נשא י'] שצריך אדם ליתן שלום לחבירו בפה מלא!
*
יקירי! משנה מפורשת היא ושגורה בפי כל, במסכת אבות [פ"ד הט"ו] "הוי מקדים בשלום כל אדם". התנא האלקי רבי מתיא בן חרש אמר זאת. הוא הוסיף את חובת ההקדמה בשלום חבירו ובביאור הגר"א הביא את המקור כנ"ל מן הפסוק "בקש שלום ורדפהו". כלומר מלשון "בקש" משתמע חיוב הקדמה. המבקש ניגש ומקדים...
מופלג בקדושתו מאד היה התנא רבי מתיא בן חרש, ישיבתו היתה ברומי, אחרי חורבן הבית [סנהדרין ל"ב: וע' יומא פ"ו.]. ועליו נאמר: "שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת". [ילקוט ח"א ר' קס"א].
ועם זאת התמקד רבי מתיא במאמרו בפרקי אבות, [ד' ט"ו] דווקא על הקדמת שלום לכל אדם. רעיון בוקע ועולה כעת ואולי יש בו ממש. הנה ידועים דברי רבי מתיא בן חרש, שהביא רש"י בפרשת בא [י"ב ו'] על מצוות פסח ומילה שניתנו בזמן יציאת מצרים, שכן היו זקוקים לזכות להיגאל.
הלב אומר שאותו תנא קדוש, רבי מתיא בן חרש, ביקש למצוא זכות גם לגאולה העתידה, ולכן קבע דייקא את הקדמת השלום לכל אדם, מתוך אהבת חינם, דבר שיביא את התיקון על סיבת חורבן הבית, וימהר את גאולתנו במהרה בימינו.
*
הוי מקדים שלום לכל אדם... דברים נפלאים כתב בזה רבינו משה אלמושנינו, גדול בדורו של מרן ה'בית יוסף', ב"פרקי משה" [עמ"ס אבות], שיש בדבר זה הכנעת היצר. "במה שיהיה מקדים שלום לכל אדם, ירגיל עצמו להכניע גופו אל שכלו... במה שירגיל האדם עצמו להקדים שלום לכל אדם קטן וגדול יהיה כובש את יצרו בכל דבר ואשר ירגיל עצמו בזה יתגבר עליו השכל, ולא יהיה נטרד בשום צד ובשום דבר ולא יהיה פורש ממנו עול תורה בשום צד ובשום זמן"...
*
על התנא האלקי רבן יוחנן בן זכאי אמרו [ברכות י"ז.] "שלא הקדימו אדם שלום מעולם". הידעת במי הדברים אמורים? ברבן של ישראל שנקרא "אב לחכמה ואב לדורות". [ירושלמי פ"ו דנדרים ה"ו] על תנא זה נאמר לא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [סוכה כ"ח.] על רבן יוחנן בן זכאי נאמר בברייתא [סוכה שם.] שמימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין...
הוי! רבן יוחנן בן זכאי. מנהיג הדור ומצילו בשעת חורבן, הוא שלא הסיח דעתו מתלמודו ולא סח שיחת חולין מימיו, ובכל זאת הוא הוא זה שלא הקדימו אדם מעולם באמירת שלום, יהיה מי שיהיה. מעולם לא! מעולם לא! והדברים מדהימים. וזה מביא להתבונן יותר ויותר, מה טמון וספון באמירת שלום והקדמת שלום.
*
אהובי! להגיד שלום ליהודי, אינו דברים של מה בכך. אצל אומות העולם להבדיל, אין זה יותר ממחווה-נימוס נבוב. אולם אצלנו זה דבר פנימי ומקודש. להגיד 'שלום' ליהודי הוא דבר רם ונישא! זוהי ברכה שמברך יהודי לחבירו שיהיו כל דרכיו שלום!
עוד בימים קדומים, בימי שפוט השופטים, תיקנו בועז ובית דינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, כלומר להזכיר שמו של הקב"ה. על זה נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". [ברכות נ"ד.] בית דין של מעלה הסכים עם בית דין של מטה בתקנה זו. [ראה מכות כ"ג.] כבר מצינו בבועז שאמר לקוצרים: ה' עמכם. רש"י [שם] מפרש שאף בהזכרת 'שלום' לבד יש בו הזכרה, שכן גם 'שלום' הוא משמותיו של הקב"ה.
וכך הוא מבאר לנו טעם תקנה זו. "שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם - בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום, בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו... עת לעשות לה' - פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה, המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום, שנאמר בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
נתבונן נא, ר' ישראל! זה נקרא "עת לעשות לה'" אין זה דבר שבין אדם לחבירו בלבד! בזה יש נחת רוח בשמים ממעל! עת לעשות לה'! דברים העומדים ברומו של עולם הם, וכמה רצוי שבני אדם לא יהיו מזלזלים בכך... כה חשובה היא ברכת יהודי את רעהו לשלום, עד שהתירו בשעתו את הזכרת שם ה' לחזק ענין 'בקש שלום ורדפהו', לאמץ קשר בין איש לרעהו...
*
את טעם התקנה לשאול בשלום חבירו בשם ה', פירש המהר"ל בפשטות. כדי שתועיל ותפעל ברכת השלום צריכים לעזר עליון "שבלתו אין לאדם שלום". [חי' אגדות מכות כ"ג.] הם רצו שהברכה לא תהיה ברכה בעלמא, אלא שיהיה לה תוקף מִשָמים... ובכן אמירת שלום כח אלקי יש לה בכדי שתוכל להמשיך ברכה ושלום לאחרים. לנו ניתן הכח הזה ועלינו לנצלו מה שיותר...
מדברי צוואת ה'אמרי אמת' זי"ע נראה, שתקנת לשאול שלום חבירו בשם, קשר יש לה עם ברכת כהני המשמר היוצא, שאמרו לחבריהם הנכנסים לעבודת המקדש. "מי ששיכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות" [ברכות י"א]. דרישת שלום בשם, היינו שממשיכים ברכת ה' לזולת... הרי שלום הוא שמו של הקב"ה.
*
לפני שנים רבות, בסביבות שנת תשנ"ב, נקלעתי פעם בדרכי ממונטריאל לטורונטו, כאורח נטה ללון, לעיר אוטאווה שבקנדה, עיר שיש בה ציבור קטן של יהודים שומרי תורה ומצוות. חפשתי מקום להתפלל בו שחרית במנין ומשם לבקר בספריה הלאומית, שהיתה בה מחלקה לספרי קודש עתיקים. מצאתי בית כנסת "עממי" של יהודים קנדיים שורשיים, פשוטים, תמימים וישרים. התכנפתי בפינתי והתפללתי עמהם. שמחתי שיכולתי להתפלל בציבור עם יהודים, באשר הם שם. זה גופא מרומם את הלב. הרי אומרים אנו יחד אותם פסוקי דזמרה, אותה קריאת שמע וברכותיה, אותה תפילת שמונה עשרה. והקב"ה שומע תפלת כל פה, של בניו אהוביו, הפזורים בארבע כנפות הארץ...
*
לאחר התפילה, נעמד לו אדם אחד, כנראה ה"גבאי", דפק על הבימה ופתח בלבביות: "בוקר טוב ידידים, הבה נקדם פני האורח היושב שם בפינה, בברכה, אנחנו מאחלים שיהיה לו יום טוב ויצליח בדרכו..." עד כאן לשונו. הופתעתי עד מאד מדפיקה זו ומדבריו שאמרם בתום לבו ובכֵּנוּת מתוקה כל כך, בלי שום חשבון ונגיעה אישית.
לא ידעתי אפילו שהבחינו בנוכחותי. מה המריץ אותו לדפוק על הבימה ולברך יהודי אלמוני שלא ראה אותו מעולם...? מי יודע מתי פגשו אבותי את אבותיו בפעם האחרונה? אולי בזמן הבית השני ואולי רק במעמד הר סיני. ובכל זאת לא הסתפק ב'שלום עליכם' בעלמא. אלא מצא צורך לעשות זאת בכל הלב ובשם כל הקהל. ובטוחני שכך היה מנהגו עם כל יהודי שנקלע שם. מה דחף אותו לעשות כן? הרגשתי את הקשר הפנימי בין יהודים, את הד "ואהבת לרעך כמוך" הנצחי, את האהבה שאינה תלויה בדבר, את הרצון להיטיב, לברך ולחונן ליהודי יהיה מי שיהיה... וכמו שאמר פעם ה"אמרי אמת" זי"ע. "ס'איז נישטא קיין פרעמדער ייד", לא שייך דבר כזה: יהודי "זר":...
המשכתי משם לספריה הלאומית הקנדית ואכן ההצלחה האירה לי פנים ב"ה. מצאתי שם ספר ילקוט שמעוני דפוס לובלין, שהייתי זקוק לו לצורך עבודתי בפירוש דברי ה"זית רענן" לבעל "מגן אברהם", [ילקוט מדפוס זה היה לפני המג"א].
הספרן קבלני בסבר פנים יפות. בהמשך ביקורי שם נתן לי את מספר הטלפון הפרטי שלו, שאתקשר אליו בכל זמן שאצטרך למשהו. הוא יצלם את הדף וישלחנו אלי בפקס... טובה עצומה ומועילה היתה לי זאת. בימים ההם לא היתה דרך להשיג ספר נדיר באופן אחר. נקפתי זאת לזכות ברכתו הטהורה של יהודי שאיחל לי הצלחה בכל לב, מתוך אהבת חנם...
*
ר' ישראל! הרמב"ם קובע בספר הפסק שלו: ה'יד החזקה': "כל ישראל כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם" [פ"י מהל' מתנות עניים ה"ב]. אב אחד לכולנו, ומתוך כך ברור שאחים אנחנו ויש לנהוג בינינו מנהג אחוה.
הנה אחיך בא לקראתך, בין שאתה מכירהו אישית או לא. נצר הוא לאבות הקדושים, בתוכו שוכנת נשמה קדושה חלק אלוק ממעל, שעמדה על הר סיני. הוא עצמו אין קץ לכוחותיו ולסגולותיו, ולמה שעדיין יכול להיות... ואם אבותיו לא שמרו מסורת והוא התגבר והצטרף מאליו, וודאי שצריך לקרבו בשתי ידים...
אנא ברכהו לשלום. הנה קיום מצוה לפניך "בקש שלום ורדפהו". ומצוה זו שייך לקיימה פעמים אין ספור ביום. אנא תן לו הכרה שהוא 'אזרח' נעלה בעולמו של הקב"ה וחשוב כספר תורה... אנו משתדלים בקיום 'סור מרע ועשה טוב' וזהו תפקידנו עלי אדמות; אולם אין להעלים עין גם מסופו של אותו מקרא ממש: 'בקש שלום ורדפהו'...
וכך כתב בספר 'פלא יועץ' [ערך שלום] " מה טוב להקדים שלום לכל אדם בסבר פנים יפות בשפה ברורה וידרוש שלום כל אדם ובפרט לעני ואביון יאמר לו איך שלומך, מה אתה עושה - - ולמצוה רבה תחשב שמשמח לב אומללים ואתיקורי מתייקרי ביה. הם מתכבדים ומתייקרים בזה...
וביותר בשבת קודש, בו מתאחדות נשמות ישראל ב"רזא דאחד". כבר נהגו ישראל קדושים לברך איש את רעהו ב"גוט שבת", ב"שבת שלום ומבורך", ואף אם איננו מכירו. הלא אחיך הוא! הלא כל נשמותינו נמשכות משורש אחד ומיוחד. ואבינו שבשמים רוצה בזה ורצונו יתברך היה ... עת לעשות לה'! ולא עוד אלא שאמרו חז"ל שמי ששואלים בשלומו ואינו מחזיר שלום נקרא גזלן! [ברכות ו:]. אם נתן לך שלום אתה חייב לו להחזיר לו זאת!
בבאר היטב [או"ח סי' ש"ז סק"ב] הביא בשם של"ה הקדוש, שאף בשאילת שלום לחבירו יש לשנות בלשון ולומר שבת שלום או גוט שבת, כדי לקיים זכור את יום השבת לקדשו... הגע בעצמך יקירי, בברכת גוט-שבת, יש קיום של זכור את יום השבת לקדשו!!! קיום אחד מעשרת הדיברות!
*
עם זאת יש לזכור שלפני תפילת שחרית, אין אין אומרים ברכת 'שלום' לחבירו, וכמובן גם "שלום עליכם" לבא מן הדרך. אין ראוי להזכיר שמו של הקב"ה על האדם, לפני שמכבד את הקב"ה בתפילה. גם דבר זה טעון חיזוק. [שו"ע או"ח סי' פ"ט ס"ב ומ"ב שם סקי"א ויעו"ש לענין 'צפרא דמרי טב']. יהודי צריך לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון.
*
אהובי! אם זכיתי להנותך אי פעם, אבקשך מאד. דרוש נא בשלום אחיך, יהודי העובר בדרכך. מצוה היא אף בכל יום לברך ישראל לשלום ובשבת קודש על אחת כמה וכמה. אנא! ברך את אחיך במאור פנים וכוון את פירוש המילים, שיהיה לו שלום, שתהיה לו באמת שבת טובה ומבורכת... לבד מקיום המצוה שבה הרי תזכה ממילא לברכה מיד. ומקרא מלא דיבר הכתוב: "ואברכה מברכיך...". [ומקרא זה מתייחס לכל אדם כמו שכתבו הפוסקים טור או"ח קכ"ח ומג"א סי' ר"א סק"ה].
אם לא דקדקת בזה עד עכשיו. אף פעם לא מאוחר להתחיל. אל תמנע טוב מבעליו וגם מעצמך. נַראה נא חשיבות והכרה ליהודי אחר. לבד מעצם המצוה לדרוש בשלום חבירו, זה יביא לקירוב לבבות, החביב כל כך לפני המקום ברוך הוא. מחיי יום יום שלנו אנו יודעים כמה שהאב שמח כשבניו קרובים, מעריכים ומכבדים זה את זה. עת לעשות לה'!
*
סיפור ידוע הוא, ובכל זאת מן הענין להזכירו. מעשה בשוחט אחד שהיה מאיר פנים ומקדים שלום לכל אדם ואפילו לנכרי. לפרנסת ביתו נסע האיש לאחת ממדינות אמריקה. פעם נסגר בטעות עם שוחט נוסף בחדר הקירור המקפיא של מקום עבודתו. כל נסיונותיהם להיחלץ לא הצליחו והסכנה לחייהם הלכה וגדלה.
לפתע נפתחה הדלת על ידי השומר הנכרי של הבנין. שהגיע לשם כגואל מן השמים. "מהיכן ידעת לבוא ולגאול אותי ממאסרי"? שאל אותו שוחט את השומר. וכך היתה תשובת הגוי. "בסיום יום עבודתי המתנתי לך, כדי לקבל ממך את השלום היפה שלך במאור פנים. כאשר ראיתי שהנך מתמהמה מלבוא, הלכתי לחפש אותך. ברכת השלום חסרה לי. והנה מצאתיך..."
*
.
בפרשתנו ואתחנן, הנקראת תמיד ב'שבת נחמו', מוצאים אנחנו שרשים איתנים לחיזוק ישראל. כידוע, רבינו 'בעל הטורים' ביאר את הסמיכות מסוף פרשת דברים "לא תיראום" עם "ואתחנן אל ה'". בדבריו הספורים של ה'טור' נמצא אוצר גדול בחשיבות הענין. "חיזקתי את ישראל, אולי ירחם עלי". געוואלד! מכל הדברים שעשה ופעל משה רבינו למען עמו, כשהתחנן להיכנס לארץ ביקש זאת דווקא שחיזק את רוח העם!
וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. יש להתבונן עמוקות בתפקידו של של אדון הנביאים. מדובר כאן לאחר תקט"ו תפילות שהתחנן מקירות לבו, ולא נענה בשעתו. ובמצב זה חיזק ואימץ את לב תלמידו והמליכו בחייו.
מיום עמדו על דעתו חיזק משה רבינו את ישראל. ויגדל משה ויצא אל אחיו... וירא בסבלותם את הראייה הזאת פירשו חז"ל: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם.... והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך...". [שמו"ר א'].
אין לשער עד כמה שייך לזכות ולהשיג, כשמחזקים יהודים ונוהגים עמהם מנהג אחים. הדיבור האלקי התייחד עם משה רבינו, בזכות שפנה מכל עסקיו והזדקק את אחיו, להחזיקם ולהחיותם.
*
וחיזוקו של משה רבינו נמשך לא רק לאורך חייו אלא גם לאורך הדורות. ראיתי פעם דברים נוראים בספר "באר מים חיים" על פירוש רש"י, שחיברו גאון וקדוש קדמון, רבי חיים מפרידברג אחי המהר"ל. הוא נותן טעם למקום קבורתו של משה רבינו דווקא מול בית פעור, מקום טומאת ע"ז.
ומתוך פירושו נפרסות כנפי הוד מלאי רחמים... משה רבינו רצה להיקבר מול בית פעור לכבוד אותם הצדיקים והחסידים שיהרגו פעם על קידוש השם ומהם אף לא יזכו לקבר ישראל, כי אם במקום נכרים וגילולים. משה רבינו רצה להודיע להם שאף הוא נמצא עמהם במקום טמא כזה, ויחדיו יקומו עמו לתחיית המתים... "בא משה והודיע שכולם ינוחו על משכבותם ויעמדו לגורלם לקץ הימין, עם משה עבד ה'".
*
והדברים פולחים כליות ולב. אדון הנביאים, בחיר כל נברא, פָּנה בכך מהר העֲברים, מול בית פעור, אל אותם חסידי עליון לדורותיהם לחזקם ולאמצם: אחים מקדשי השם! עמכם אני בצערכם. גם אני נמצא שם בתהום אפל ושפל, הגרוע מכל גרוע. התחזקו אחים! יחדיו נעמודה, יחדיו נקומה בעת יקוצו וירננו שוכני עפר ואז נעלה ונֵראה.
אוי! המלים מרטיטות עד עומק הנפש. "בא משה והודיע שכולם ינוחו על משכבותם ויעמדו לגורלם לקץ הימין, עם משה עבד ה'". געוואלד! ים סוער מלא רחמים, מלא גלי נחמה. גם אני עמכם... געוואלד! גם אני עמכם...
ביום מן הימים פגשתי פעם את ראש ישיבת פילדלפיה, הגאון רבי אליהו שוויי זצ"ל. השיחה נסובה אז על אודות בית העלמין בעיר דווינסק ועל אלה שלא זכו לקבר ישראל. חזרתי אז על דברי רבי חיים מפרידברג בהטעמת הדבר באידיש: "האט משה רבינו געזאגט: איך בין אויך מיט אייך, און מיר וועלן אלע אויפשטיין צוזאמען". גם אני עמכם ויחדיו נקום לקץ הימין. פתאום הזדעזע ראש הישיבה. עיניו זלגו דמעות כשהפנים את הפירוש המדהים ההוא...
*
בשבת נחמו שנת תש"א בימים קשים לישראל, ניחם אף אז אדם גדול בענקים הרה"ק מפיאסצנה הי"ד את בני עמו. בספר "אש קודש" שלו, קובץ מאמריו שאמר בגיטו ווארשא נמצאים דברים קדושים אלה. בעיקר דוה לבנו ותבכה נפשנו, על אותם הנפשות שנעדרו בדמי ימיהם, ואיך זה נתנחם, ובמה אפשר עוד להתנחם אם הם אינם חיים עוד? ועל זה אמר הפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם", רק הוא יתברך יכול לנחמנו בזה, שיקימם במהרה בתחיית המתים". ובעת יקיצו וירננו שוכני עפר, נראה אתכם שוב, נפשות ישראל... ואז יתקיימו ביתר שאת דברי הנבואה: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ! כולם! כולם! את אשר ישנו פֹּה – ואת אשר איננו פֹּה.
*
שבת נחמו... כל הלב מתרחב, מתרענן ומתרונן לאחר ימי בין המצרים, בקול רנה וישועה. ידוע מה שאמרו חז"ל [חולין ז:] על רבי פינחס בן יאיר, שבדרכו לפדיון שבויים, בקע את הנהר גינאי, ולא לעצמו בלבד אלא גם לשליח מצוה שהלך עם החיטים הנשמרים למצת מצוה, וגם לנכרי שהלך עמהם, משום טענת: "וכי כך עושים לבני לוויה?". אין להשאיר את אלה שנתלוו בדרך. צריך להעביר גם אותם. ומשום אירעו נסים נוספים ...
ובכן יקירי, עם ישראל צעד יחד ברוח קודרת דרך ימי המצרים. עכשיו מגיעים ימי שמחה ונחמה. עוברים את הנהר לעבר ימי אורה... ברם, נזכור נא את "בני לוויתינו" שהלכו עמנו עד עכשיו, ומשום צערם וסבלם הפרטי, עדיין קשה להם להתנחם. כמה צריך לסייע להם שיעברו גם הם אל עבר הנחמה. אנא לא נשאיר אותם מ"עבר הנהר"... ורמז לדבר בהפטרה הפותחת ב"נחמו" וחותמת ב"איש לא נעדר"...
*
אין לנו מושג כלל, כמה אנשים סובלים בימינו אלה סבלי גוף ונפש. יעזור ה' וירווח להם כליל במהרה. אין לשער את עומס הנטל שעל כתפיהם. היהודי העומד מולך יתכן מאד ונפשו יוצאת אף לקורטוב של שלום ומנוחה בתוך עצמו, בתוך סערת נפשו. אולי הוא מודאג על פרנסתו, על בריאותו על משפחתו. משאות ענק רובצים ולוחצים על לבבם, לב יהודי כמונו. ובידינו לברכם בברכת שמים.
לפעמים גם מלה אחת של תשומת לב, אמירת שלום במאור פנים, בוקר טוב, 'גוט שבת' לבבי אחת, יכולה להרחיב את הלב, ברכה מן תוכל לקלוע אל המטרה, ברכת שמים מעל וברכת תהום, להעלותו ממצוקת נפשו. ברכת שלום של כל יהודי היוצאת מן הלב יכולה לפעול. ובפרט מתוך כוונה מה אומרים ומה מברכים... ועל זה מקבלים שכר מיד: "ואברכה מברכיך"...
כשתסיים את התפילה עבור נא בין המתפללים לברכם. תן דין קדימה לאלה שזקוקים לתשומת לבך ביותר! נחשוב נא שוב על רבן יוחנן בן זכאי גדול הדורות. כל התורה כולה היתה חרותה במוחו, דור החורבן כולו היה חקוק על לוח לבבו, מימיו לא דבר מלה מיותרת לבטלה; ולמרות כל זאת, אף אחד לא הספיק להקדימו בברכת שלום. לא ביום ולא בלילה, לא בפורים ולא ביום הכיפורים. לא בהיותו במרומי ההשגה ולא בצללו במעמקי מחשבת התורה. איש אלקים קדוש היה ולמראה כל איש קטן וגדול זינק וירד מן ההר אל העם; ולא רק לברכו אלא אף להקדימו לברכה...
לומר "שלום עליכם" ליהודי אורח שאתה פוגש, הוא מן ההנהגות היקרות שנהגו בה אבותינו מאז ומקדם. אין לשער את חשיבות הענין. יהודי מרגיש זר במקום חדש ופתיחת לב יהודית נותנת לו כח ואומץ והרגשה טובה. אם היית פעם במקום חדש, תדע להעריך את זה יותר. לחיצת יד המביאה ללחיצת לב חביבה... נתאמץ נא בזה ביותר, ברוב עוז ושלום...
*
שבת נחמו... תוחלת ותקוה פועמות שוב בחָזקה, אור העתיד מתנוצץ, שוב נפתחים אפיקי הגאולה. נביא הנחמה מפזר את העננים, קורע את הרקיעים ומראה לעם בעומק גלותו: "הנה אלקיכם"... הנה קמנו לתחייה. כמאמר הכתוב הנקרא אף הוא בפרשה זו, בשבת נחמו. שבת שקוראים בה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום...". כהמשך לפסוקי 'נחמו' נאמר בנבואת ישעיהו: "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים".
*
ר' ישראל! הנה מתחילה תקופת 'שב דנחמתא'. תקופה נפלאה ומרוממת. שבעה שבועות המחזקים אותנו בנבואות הנחמה. ביותר צריך כעת לנשום את אויר העתיד ולספוג את הנבואות על גילוי כבוד מלכות שמים שבעתיד, כשיחזרו גלויות ישראל למקומן. זהרורי אור של מעלה מתנוצצים כעת במיוחד. הנבואות מרנינות את הלב כל כך: ונגלה כבוד ה'... אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם... שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך... וראו כל בשר כי אני ה' מושיעך... ואכרתה לכם ברית עולם... מה נאוו על ההרים רגלי מבשר... אומר לציון מלך אלקיך... כי הולך לפניכם ה' ומְאַסִיפכם אלקי ישראל... והיה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך... באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כימי עולם... וכבר אמר גדול אחד, שהנחמה בימי שב דנחמתא נשאבת מן השבת, שאז מבקשים "והראנו ה' אלקינו בנחמת ציון עירך" השבת היא מקור הנחמה!
גוט שבת לך אהובי! גוט שבת
על יד איש בן פרצי ונשמחה ונגילה
בואי בשלום...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 540.docx
- שבת נחמו 540
- (40.26 KiB) הורד 123 פעמים
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הוּא צִוָּה וַיַעֲמוֹד...
התחזקות במצוות עשה
שהאדם דש בעקביו...
לר' ישראל יקירי שליט"א
חז"ל הקדושים [יבמות מ"ז:] הורו לנו שנכרי הבא להתגייר, משתדלים בית דין לדחותו בתחילה. לכך "מודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות" שאם ירצה לפרוש, יפרוש". אחד מרבותינו הראשונים, המאירי [שם] שואל על זה: הרי לצורך דחיית הגוי, לכאורה מספיק שיודיעו לו את המצוות החמורות בלבד, מדוע אם כן מודיעים לו אף את המצוות הקלות?
מפעים הוא הסברו של רבינו ה'מאירי' על כך: טעם הזכרת המצוות הקלות בתהליך הגירות, הוא, מפני שגוי נרתע ומסתייג דווקא מפני מצוות קלות ודקדוקים. זה כבר יותר מדאי בשבילו... "הטעם בקלוֹת, מפני שעובדי האלילים אין להם בדרכי דתיהם ועבודת אליליהם, מצות יתירות. וכשישמע מצות יתירות שלנו והקלות שבהם, יאמר בלבו: כמה דקדוקין הם מדקדקים ללא צורך ויחזור בו". בחיי הנכרי תופסים מקום הדברים הגדולים והמצלצלים, החד-פעמיים, המרשימים והנשמעים בראש חוצות והמפטמים אותו בסיפוק של גאווה. כל השאר, זה כבר חשבון אחר לגמרי.
ואמנם לכך מודיעים למי שבא להתגייר, שבדת ישראל מתחשבים דווקא מאד במצוות היתירות, הקלות, התדירות, החשאיות. יום אחר יום, שעה אחר שעה, פרט אחר פרט, דקדוק אחר דקדוק, וגדר לפנים מגדר. בבית ובשדה מאין רואים, בצורת הלבוש, בפרטי מאכל ובמשתה, בלכתך בדרך בשכבך ובקומך... ומכל אלה יסתייג אותו הנכרי שאינו פונה אל היהדות ביושר לב ובכובד ראש ויצא כלעומת שבא...
*
ר' ישראל! לפי האמור מדברי המאירי, הרי במצוות הקלות ניכר ביותר ההבדל בין ישראל לעמים. מיסודו זה שנכרי מסתייג ממצוות קלות, נתפרשה לי פעם הסמיכות בפרשת עקב. "והיה עקב תשמעון" פירש רש"י כידוע על המצוות הקלות שאדם דש בעקביו. והמקרא ממשיך ואומר: "ברוך תהיה מכל העמים", בזה גופא, שתקיים את המצוות הקלות, הרי אתה ברוך מכל העמים, שאין להם להבדיל, שום שיג, שיח ונטייה למצוות כאלה...
*
הבה נשתדל איפוא להתחזק לדוגמה, במצווה קלה הזקוקה לזירוז ותיקון. והיא מצוות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו זצ"ל [רבה של סאראייבו ביוגסלביה, מגדולי הדור וקדושיו, לפני כמאתיים שנה] כתב וזה לשונו: "קימה מפני שיבה ולפני ת"ח היא אחת מתרי"ג מצוות ורבים מזלזלין בה ומאבדים טובה הרבה – שהרי אמרו שהמקיים מצוה זו זוכה ליראת שמים כדכתיב, מפני שיבה תקום וגו' ויראת מאלקיך, היש בעולם שכר טוב כזה...? וכשם שאדם זהיר וזריז לקיים מצות תקיעת שופר ולולב וסוכה ותפילין, כך צריך להיזהר לקיים כל מצוות התורה – ומה גם מצוה זו כי טוב שכרה שגוררת מצוה ליראה את ה'...". [עֵרך קימה]. הזדמנות נדירה בפנינו. מצוה קלה שבקלות בקיומה והתוצאה חשובה שבחשובות. איך אפשר עוד לשאוב 'יראת שמים' בתנועה קלה כזו של קימה בלבד?
*
לפני שנים שמעתי מפי ת"ח ישיש נכבד במונטריאל, הג"ר יעקב משה מגיד זצ"ל, שאמר: "בשתי מצוות הזכירה התורה ענין "הדר": במצוות "פרי עץ הדר" בסוכות ומצוות "והדרת פני זקן". את ההידור הראשון מקיימים ישראל בכל לבבם נפשם ומאודם, כבר בחודש אלול מתכוננים אנו לכך בקדחנות. כשהגיע האתרוג לידם עומדים ומסתכלים על האתרוג בזכוכית מגדלת בדאגה על ההידור, ואילו ביחס להידור השני... לא ראיתי שיתבוננו על חיובו כל כך... [ושיחה נאה זו יש לה רמז במדרש: "פרי עץ הדר, זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה" [ויק"ר ל' י'].
מה מאוד צדק אותו זקן! נקדים כאן את החיוב מן התורה. הרי יש חיוב גמור מדאורייתא של קימה מפני כל זקן בשנים ואפילו אינו בן תורה כלל, אדם פשוט שבפשוטים. [לפני תלמיד חכם מצוה לקום אפילו כשהוא צעיר] מצוות עשה דאורייתא היא כשאר מצוות עשה.
*
מה נאווה מליצתו של ה'בן איש חי,' כשהביא את דעת הרב חיד"א ב"ברכי יוסף" [יו"ד רמ"ד] , שאפילו בשעה שעוסק בתורה חייב לעמוד בפני החכם או הזקן, ואפילו בבית הכנסת, ואפילו בשעת ק"ש, שכן זהו כבודו יתברך, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד לפני החכם והזקן. [ספר בן איש חי - הלכות שנה שניה - פרשת כי תצא]. המלים נכנסו ללבי, עד שקבעתי את הכותרת באיגרת לכבודך היום: הוא צוה ויעמוד!!!
*
ידוע עד כמה נזהר בזה ה"אמרי אמת" זי"ע אף בימי זקנותו, כשמאד היה קשה עליו לקום. מספרים שהחסיד הידוע משרידי קאצק, רבי בנציון אוסטרובר זצ"ל כשהיה בגור, היה משתתף בשיעור שהגיד האמרי אמת לבניו. פעם אחת איחר רבי בנציון. השיעור כבר התחיל ושוב לא רצה להכנס. כששאלו ה'אמרי אמת' אח"כ, למה לא השתתף בשיעור, אמר לו שלא רצה להטריח את הרבי לקום מפניו. אמר לו ה"אמרי אמת": "דו פארגינסט מיר נישט קיין יראת שמים?". כלומר, אתה לא "מפרגן" לי יראת שמים? הרי נאמר במצוה זו של קימה: "ויראת מאלקיך". ואמנם כך מפורש במדרש [במדב"ר ט"ו י"ז] שאמרו חכמים פעם לזקן: "צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדים לפניך ואתה מביאם לידי יראת שמים"...
ואם נתחזק במצוה זו ותתרבה יראת שמים בעולם, תתחזק גם שמירת היהדות בכללה. הבה נתאמץ בה וכן יראו בנינו ודורותינו ויעשו. בתקופתינו רבת התהפוכות, זקוקים אנו ליראת שמים כאויר לנשימה. בהתעוררות של "יהי מורא שמים עליכם" יתהפכו הרבה דברים לטובה, ובזכות מצוות הקימה תהיה אף לנו תקומה, ובפרט מנסיונות הזמן. כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד.
*
מופלאים דברי הגאון ה"אדרת" זצ"ל שהיה גם רב בירושלים, בצוואתו לבניו על מצוה זו. "נזהרתי מאד במצות עמידה מפני זקן, אשר בעוונותינו הרבים כמעט נשתכחה מצוה זו, ולמגינת לבי אי אפשר להוכיח על זה ברבים, לבל יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש... ומצוה זו חביבה עלי עד לאחת... [נפש דוד אות כ"ד]. על מי מוטל להוכיח על המצוות בכלל? על זקני ישראל, החכמים והמנהיגים. לפי דברי האדר"ת קשה היה להם להוכיח על כך, משום שהיה נראה להמון העם, שמעוררים הם לכבוד עצמם שיקומו הכל לפניהם. ואם אמנם כבד הדבר לזקני העם להוכיח על מצוה זו, מוטל על כולנו לסייע בידם, ולא להניח למצוה ובפרט מצוה דאורייתא, שתשתכח ח"ו מישראל.
*
ר' ישראל! מצות "הדר" מחכה עלינו. הוא נמצא בארון הספרים שלנו. "יורה דעה סימן רמ"ד". הבה נפתח בדברי ה'מחבר' והרמ"א בשולחן ערוך שם. "מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים, ואפי' אינו רבו, [רמ"א: שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו]. וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה, [רמ"א: אפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע]. נעבור על שאר הסעיפים ונעיין בנושאי הכלים, בפרטי המצווה. תמצית ברורה וקצרה בקיום מצוה זו, שייך ללמוד בספר "חיי אדם" [כלל ס"ט]. פרטי דינים נוספים, הנהגות והכרעות, שייך לברר מפי סופרים וספרים. הכלל בזה, כשאר מצוות מן התורה, ספיקא דאורייתא לחומרא.
*
בספר החינוך מצוה רנ"ז, ביאר ב'שורש' מצוה זו: "ואפילו זקן שאינו חכם, הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד". זקנים אלה הספיקו בחייהם לראות מעגל שלם של השתלשלויות, שאין יכולת להבינם תוך כדי תקופה קצרה, ועל ידי כך ראו בעליל והבינו את נפלאות הבורא יתברך, את "משפטי ה' אמת צדקו יחדו".
בנוסף לזה ראיתי טעם נפלא בספר "תפארת עוזיאל", שהיה מחברו הקדוש מתלמידיו של המגיד ממעזריטש זי"ע ומאדירי התורה שבדור. וכך כתב בפ' קדושים, שבכל שבת ושבת חודרת קדושה נוספת לנפש ישראל, ומטעם זה יש להדר את הזקן שכבר עברו עליו שבתות הרבה כל כך... ופירוש "ויראת מאלקיך" היינו שתתיירא מקדושת האלקות, שנכנסו בו בכל שבתות אלה... הפלא ופלא!
*
מזקנים אתבונן... הבה ונשמע בקול אותו ישיש חביב שהשוה "הדר להדר", בנוסף לכך נתבונן למה מוטל עלינו ביותר בדור הזה, לכבד ולהדר את זקנינו היקרים, זקני שארית עמך בית ישראל... כמה הכרת טובה אנו חייבים להם על כל מה שמוצאים אנו לפנינו במישור הדת והדין. לפני העיניים מופיע אדם זקן וחלש. ברם אם רק נזיז את השעון אחורנית בכמה עשרות שנים, נראה ונווכח שיהודים אלה, היו פעם עמודי התווך של הדור העבר.
הם חרשו וזרעו בעמל ויגיעה את מה שאנו קוצרים היום. הם כבשו דרכים, סללו מסילות ונאבקו בעד קיום התורה. הם בנו את עולמנו בדם ויזע. הם צירפו לבֵנה ללבֵנה ונדבך לנדבך עד שנבנו בתי כנסיות ובתי מדרשות, בתי החינוך והישיבות הקדושות. אנו עולים ומתעלים דרך הקומות שהקימו, אנו נהנים ומתחממים לאישם שהציתו בחיכוך אבן לאבן, כאדם הראשון בשעתו...
אם אתה רואה זקן שכבר נחלשו כוחותיו, יחזקהו ויאמצהו אב הרחמים; עוד לפני שאתה מעורר חסדיך עליו, לפני שלבך נכמר עליו מתוך רגשי חמלה, תקדים ותכוון את מחשבתך בדרך כבוד על תפקידו והישגיו בעבר.
*
למוֹד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם [רש"י ברכות נ"ד.]. חֲשוב נא כמה אנחנו חייבים לו באמת. הכרת טובה היא יסוד ושורש ביהדות. מי יודע כמה התמסר זקן זה פעם למעננו. מי יודע איך היינו נראים בלעדיו. בראש מורכן זה, עברו פעם מחשבות ותכניות שהשפיעו על חינוכך ועל ארחות חייך. מי יודע איך לחמו זקנים אלה פעם על ד' אמותיך שיתבצרו בין חומות הקדושה... כעת ניגש אליו בהכרת טובה ובהדרת כבוד.
*
פוסק דורותינו החפץ חיים זי"ע קבע, שהדרת פני זקן ואפילו פשוט הוא, אינו בקימה בלבד אלא אף בכיבוד דברים, "לדבר אליו דרך אדנות וכבוד" [ספר "חפץ חיים" פתיחה לעשין]. יקירי! אחוז נא בידו באהבה ובהערכה, חזקהו ואמצהו, רוממהו ושמשהו, כי ראוי וזכאי הוא לכך מכל הבחינות. זקנים אלה הורישו לנו מסורה מקורית מבית אבותם, מסורה שהיתה קרובה יותר למתן תורה. בעל ההפלאה מסביר את מאמר חז"ל [קידושין ל.] ש"כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני" שהוא שכר על מה שקירב את נכדו להר סיני בקירוב שני דורות... [ס' המקנה שם].
*
וכך הורה לנו האלשיך הקדוש "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ובהחשיבך אותם ידריכוך בדרך טובה ויראת מאלקיך". ר' ישראל! קבע נא מקום ליד הזקן והאזין לסיפור חייו, הקשב לתיאורי הוריו ורבותיו ועל הדור הקודם בכלל. קלוט נא את הרגשותיו וכתבם על לוח לבך. ספוג את המנהגים הישנים שהיוו "חומר משַמר" לחיי העם, הליכות הבית של בית אבא ואמא שיסודתם בהררי קודש.הוא שייך לדור אחר, לעולם אחר. דור של תוכן ומחשבה, עומק ותכלית, רצינות וכובד ראש.
*
השקפת עולם בכלל, ניבטת מתוך משנתו של עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כשרצה ללמד זכות על אלה שקשה להם לעמוד בשעת ההקפות בשמחת תורה, וכך אמר בין השאר, [אע"פ שאינו מתיר במפורש], שהיה ענין לחתור ולחפש צד היתר לכך בשעת הצורך, שכן איזה פנים יהיה לדבר, אם יצאו כל הזקנים מבית הכנסת בשעת ההקפות, וישארו הצעירים בלבד לרקוד?... [הליכות שלמה]. אף לרקידה עם ספר התורה זקוקים לזקנים, שעל ידם נמסרה לנו התורה והמצוות, המסורה, הגדרים, הסייגים והמנהגים...
*
הוי! זקנים מדור העבר בטעם הישן... להנני לרשום זכרון חביב לעורר כבוד זקנים. כשֶמורי הת"ח והחסיד ר' פינחס פיינשטאט ז"ל, כבר היה בן תשעים ורתוק למיטתו, כחודש לפני פטירתו, ראה על פני עגמת נפש. הוא אמר לי אז בתוקף הדעת: "משה! דער גאנצער עולם הזה, איז נישט ווערט אפילו א שמעק טאביק, נעם עס נישט צום הארץ. כל העולם הזה אינו שווה אפילו קמצוץ טבק, אל נא תקח דברים ללב. ממיטת חליו הורה לי בשיחתו אז, דברים נוספים, הוראות איך ללמד זכות על הזולת, בכל מצב.
*
באותו זמן הגיע לבקרו, זקן חביב אחד שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, בשם ר' יענקל קורמן ז"ל יליד קוז'ניץ. הוא לא היה מודע אז על מצבו של ר' פינחס. מלא חיות ועירנות היה ר' יענקל שכנראה כבר היה אז בן 95. בזריזות נכנס וצעד פנימה עם חבילה של דגים. הוא אמר למטפלו של ר' פינחס שעמד במטבח: "אני סובר שהבעיה שלו היא שהוא לא אוכל מספיק. הבאתי לך דגים, תחלק אותם למנות ותתן לו...".
אחר כך נכנס ר' יענקל לחדר החולה, ושם לידו קופסה של מיני מזונות. "פינחס דו מוזט עסן. דו דארפסט זיין געזונט". אתה צריך לאכול, אתה חייב להבריא. ר' יענקל הסתכל מולו לרגע ואמר: "פינחס, גם יצועך צריך תיקון. המזרון הוא רך מדאי. והוא זקוק לקרש מתחתיו". בזריזות הוציא הישיש את כליו שהיו תלויים על ההליכון. וכך התחיל למדוד ולתכנן את מה שביקש. ר' יענקל שקצר קומה היה, התרוצץ מסביב המטה כשכולו שקוע במדידתו, תכנון צורת הקרש ובצלצול לנגריה. אומר ועושה...
ור' פינחס שאף פעם לא רצה ליהנות מאיש, עלה על פניו כעת חיוכו הפיקחי, הנלבב. הוא לא היה זקוק לא למיני מזונות ודגים ולא לקרשים. ובכל זאת נהנה מתהלוכות ידידו הישיש ממנו, המתרוצץ מסביב מיטתו בקדחתנות. חבר שהתכוון להיטיב בכל תום לבו, כשכל תנועותיו הפזיזות, מלאות טעם זקנים...
ואז פנה אלי ואמר בלחש: "וואס זאגסטו צו יענקל?" מה אתה אומר ליענקל? השאלה הזאת שפעה חן קדומים שלא ניתן לתארו... וואס זאגסטו צו יענקל...? את המשפט הזה לא אשכח.
*
ר' יענקל אף בגיל הזה מילא את יומו בשיעורי תורה. הוא רצה למלאות מה שלא הספיק בנעוריו. אם ההסעה לבית המדרש לא הגיעה בזמן שנקבע, התחיל לצעוד ברגל בעזרת הליכונו. פעם הציע לי לקבוע עמי שיעור ב"שפת אמת" בשבת אחרי הצהרים. "בסדר ר' יענקל, באיזה שעה אבוא אליכם הביתה?" דו וועסט קומען צו מיר? "אתה תבוא אלי"? תמה עלי, כאילו שמע כאן דבר מוזר. "הרי יש לי הליכון - - -" כאומרו, אני מבוגר ממך בהרבה, יש לי אמצעים ללכת וגם זכות קדימה לטרוח על דברי תורה. אני אבוא אליך, הרי יש לי הליכון...".
זכורני שהגיע פעם לשטיבל בשבת קודש שחל בו ה' שבט, יום דהילולא של ה'שפת אמת' זי"ע. קור אימים שרר בחוץ כעשרים ויותר מתחת לאפס. השטיבל היה מהלך כחצי שעה מביתו. הוא נכנס במהירות כדרכו, כשכל כולו עטוף בכל מיני כסות. מעיניו נשקפה בת שחוק של נצחון. משמע שבביתו היתה התנגדות להליכה נועזת זו בכפור ועל הקרח. והוא בנחישותו חטף את ההליכון וברח לו...
בשנים ההם עוד נסע ר' יענקל לפולין ולעיר מולדתו קוז'ניץ. סיסמת "נצח ישראל" שלו היתה: "איך וויל זיי נישט זען. איך ווייל אז זיי זאלן מיר זען..." אני לא רוצה לראות אותם, אני רוצה שהם יראו אותי...
*
פעם התקשר אלי ר' יענקל בטלפון בשעה מאוחרת במוצאי שבת. הוא הבחין אז שאני משתעל. נענה הזקן ואמר: "משה, אתה מצונן. אם השעה לא היתה מאוחרת כל כך, הייתי מביא לך משהו". בבוקר השכם הגיע ר' יענקל. הוא השאיר ליד הדלת חבית קטנה של דבש... א פעסל האניג. אם משה משתעל הרי מובן לו מאליו שזאת היא אחריותו. עליו, על בן התשעים וכמה, מוטל לרפאותו... וכי אפשר אחרת? הרי הוא המבוגר שבחבורה ועליו לדאוג. וכך הגיע ר' יענקל מיט א פעסל האניג...
נו, ר' ישראל, וואס זאגסט צו יענקל...? א פעסל האניג... מתיקותם של זקני שארית עמך בית ישראל...
*
הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אהרן, מסר פעם שיעור לרופאים שומרי מצוות, על ערכם של זקנים בתודעת היהדות. כרקע לכך הזכיר תשובת ה'חפץ חיים' זי"ע, על שאלה בהלכה. מעשה שהיו זקוקים לצַלם גמרות ולהפיצם בישראל. לשם כך היה צורך לתלוש דפים מגמרא. נתעוררה איפוא השאלה האם מותר לבזות בכך כתבי הקודש. השיב על כך החפץ חיים: אם עדיין לא השתמשו בגמרא, מותר לתלוש דפים ממנה מאחר ולא נתקיימה בה עדיין מצוות תלמוד תורה [אגרות ומכתבים פ"ג].
וכך פנה הגאון בדבריו לרופאים: "אם היו שואלים אותנו: מאיזו גמרא לתלוש דפים האם מגמרא חדשה נוצצת ומבריקה, או מן המשומשת והמקומטת? מתוך הגיון פשוט היינו משיבים שיש להוציא אותם מן הגמרא המשומשת והמקומטת, מכיון שהבלויה והישנה שוה פחות, ויש לחוס על היפה והחדש"... אלא שדעת התורה הקדושה איננה כך! להלכה נפסק שגמרא חדשה נוצצת קדושתה פחותה מגמרא ישנה הבלויה, שהרי למדו בה וזהו הקובע את קדושתה!
וכך ביאר הרב בדומה לזה את ה"נמשל" ביחס לזקנים בישראל. קדושתו של גוף האדם נובעת מתוך שהוא נרתיק לנשמה העושה מצוות. ולכן הזקן קדושתו רבה יותר, שכן מצוות רבות עשה...!
זאת ועוד הוסיף הרב: זקן וחולה המברך ברכה או מקיים מצוה בקושי. הרי למצוותיו יש ערך רב וזה שווה הרבה יותר, מצעיר המקיים אותה כי כל דבר הנעשה בקושי ערכו גדול בהרבה לאין שיעור - זאת ועוד! לזקן ישנו "מטען" עצום מהמצוות שקיים בעבר והן מצטרפות ומתווספות למצוה זו שמקיים עתה, [שיעורי תורה לרופאים ע' 331].
*
יקירי! הבה נתעמק כעת גם במאמרם ז"ל: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחת אונסו" [ברכות ח:] על דבר זה הזהיר רבי יהושע בן לוי לבניו [שם]. המהר"ל הסביר ששכחת התורה איננה אלא מבחינה חיצונית, [בדומה לשעת שינה] בנפשו עדיין דבוקה התורה ובעולם הבא תהיה עמו בשלימותה...[נתיבות ח"א נתיב התורה פי"ב]. בדברים אלה ראוי מאד לחזק את רוחם!
*
"דרכך להיות נמשך אחרי ישישים מדור הקודם, לבלות בחברתם" כתב לי פעם אבי ז"ל. דבר זה היה טבעי בשטיבל הישן באנטורפן ששם גדלתי. רובם ככולם של המתפללים היו שרידי החורבן. והנני לרשום לך כעת דבר, שממנה תבין שאין לדעת איזו גדלות מסתתרת לפעמים בדמותו של זקן 'פשוט' בלא יודעין...
אחד ממתפללי שטיבל היה הרה"ח ר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל, שאביו ר' חיים היה מחשובי חסידי גור בקראקא סוחר יין ידוע ואחיו ר' שלמה ז"ל היה חתנו של הגאון מצ'יבין זצ"ל. ר' יחזקאל ישב ליד שלחנו של אבא ז"ל ומתוך כך "התידדנו". הוא לא נמנה עם החסידים החריפים או עם הלומדים והשקדנים ועשה רושם של יהודי פשוט מן השורה.
הוא היה אדם פיקח וחביב. הרבה השתעשע עמי בשטיבל, שוחח עמי על דא ועל הא, הוא שאל אותי איך עבר השבוע בלימודים. פה ושם הגיד לי אימרות על הפרשה ואף מילי דבדיחותא. זכורני שהגיע פעם לשטיבל יהודי מא"י שהכיר את אבא, ששאל אותי: "משה'לה, איפה החבר שלך"? "איזה חבר"? שאלתיו. "אתה לא יודע איזה חבר? יחזקאל גולדשטוף!" סבא "מאומץ" זה הלך לעולמו בכ"ז אייר תשל"ו כשכבר הייתי בישיבה בירושלים. דמותו שוב "נתגלתה" לפני, אחר ל"ה שנים, בנסיבות מפתיעות ביותר.
*
אחרי שנים רבות עיינתי פעם בספר "מקדשי השם" שחיבר הגה"צ ר' צבי הירש מייזלש זצ"ל מווייצן שבהונגריה. ספר שאלות ותשובות בנושאים כאובים ביותר שהופנו אליו בשנות החורבן הנורא. באחת ההקדמות לספר זה מתאר בנו של המחבר, עוּבדת פלאים שמשכה את לבי במיוחד. הוא כותב שבמחנה אושביץ הנורא, היו נמצאים גם שבויי מלחמה גוים, שאמנם שפר עליהם גורלם בהרבה, בין במזון בין בסבל. אחד מאלה בשם ויניארצ'יק, היה בא מגיע מדי פעם אל צריפי היהודים. הוא הציג את עצמו בפני הרב מווייצן, שהיה פעם "שבת גוי" בבתי ישראל ולכן יודע הוא את אורח חייהם.
אמרו עליו על ויניארצ'יק זה, שאוהב ישראל היה ובגלל זה נתפס בהונגריה בעזרו להציל יהודים ונשלח למחנה הריכוז. גם שם השתדל לעזור ליהודים עד כמה שיכול. היהודים התפלאו על "חסיד אומות העולם" זה, שמראה טוב לב כזה בעת צרה אף כשהוי שבוי בעצמו.
פעם ניגש ויניארצ'יק אל הרב מייזלש, ואמר לו שזוכר הוא היטב מתקופת תפקידו כ"שבת-גוי", שמנהג היהודים היה לאכול בצלים בשבת. ובכן שאל את הרב, מפני מה הפסיקו כעת את מנהגם זה...? "תמיהני עליך" ענה הרב, בעמק הבכא זה, אפילו לחם צר יש לנו בקושי ומנין ניקח בצלים לכבוד שבת?". "אשתדל להשיג לכם זאת" הבטיח ויניארצ'יק וכן עשה. איכשהו השיג בצלים והביאם לרב כדי לחלקם ליהודים. הרב המופתע הודה ל"גוי של שבת" זה מקרב לב והתפלא על נדיבות לבו.
בהמשך ימי המלחמה התחילו הנאצים ימ"ש לסגת ולצאת מפולין שהלכה ונכבשה על ידי הרוסים. המחנות הועברו אז לגרמניה. החיים במחנות אלה היו קשים עוד יותר, בפרט בנושא המזון. הרשעים ימ"ש בראותם את מפלתם התאכזרו על היהודים ביתר רשעות. כך עבר הרב מייזלש עם אלפי אחיו הגולים מאושביץ למחנה בעיר "ברוינשוייג" הגרמנית.
ויניארצ'יק יחד עם השבויים הנכרים נלקחו אף הם עמהם. פעם באחד מימות החורף ניגש להרב מווייצן ואמר: "אני זוכר דבר מעניין, שהיו היהודים עושים בימים אלה, משהו עם נרות, עם אש... הרב הסביר לו "לאוהב ישראל" זה את ענין החנוכה והדלקת הנרות. ויניארצ'יק הקשיב בהתענינות. בייחוד לדבריו האחרונים של הרב שאמר בצער, במצב כזה אין בידינו לקיים מצוה חביבה זו, אנוסים אנחנו...".
ויניארצ'יק לא אמר נואש, בערב ימי החנוכה הופיע והביא לו להרב, שמן וכלים קטנים להדלקה וכך עלה ביד הרב מווייצן להדליק נרות חנוכה במחנה ברוינשוייג, למהדרין מן המהדרין, בהוסיפו כל יום נר חדש. היהודים הלכו והתפלאו ביותר בראותם את ויניארצ'יק מוסר נפשו שיקיימו יהודים מצוות. הם חשו איך שקיום המצוות, שראה "שבת גוי" זה אצל יהודי עיירתו, השאיר רושם בל יימחה אפילו על נכרי... ראה זה פלא, ויניארצ'יק זה אינו מוצא מנוח לנפשו, עד שרואה המשך לזה...
*
אחר השחרור יצא הסוד... ויניארצ'יק זה לא היה אלא יהודי שומר תורה ומצוות שהתחפש לגוי וכך נתפס בשעתו בהונגריה, כשמסר נפשו להציל יהודים. ובהיותו במחנה ההשמדה לא הפסיק לעשות מה שביכולתו, בכדי להציל, לעזור ולהשיב את נפש אחיו אף בקיום מצוות, תוך כדי סיכון של ממש. רק יהודי אחד בשם ר' יוסף שטערן מבודפסט, ידע אז את זהותו האמיתית של ויניארצ'יק. הם נתפסו בשעתו יחד כשהצילו יהודים ונשלחו למחנה הריכוז.
מתוך כך נפתרה תעלומה נוספת... להרב מייזלש היה זוג תפילין שהסתירן במקום משומר היטב והניחן במסירות נפש ברגע שהיתה היכולת בידו. תפילין אלה נעלמו ממחבואן. מתחילה חשב הרב שנתגלו התפילין ונמצאו על ידי הרשעים, אולם באורח פלא חזרו התפילין למקומם... כל יום חזרה התעלומה על עצמה, התפילין נעלמו וחזרו בעוד מועד...
בסופו של דבר התגלה והתברר הכל, ר' יוסף שטרן זה, שידע על הימצאן של התפילין, הוציאן יום יום ממחבואן להעבירן לויניארצ'יק, שיניחם אי שם בסתר... הניצולים היהודים שהבינו כעת את תחבולותיו של ויניארצ'יק, המליצו אז ברגש ובהתפעלות, "ומי כעמך ישראל גוי אחד, "גוי קדוש" -- - ויניארצ'יק היה מחופש לגוי ובתחפושת זו להט בקדושת היהדות, למענו ולמען אחרים... הוי! גוי קדוש... "ויניארצ'יק" לא היה אלא אברך חסידי שהצליח להערים על הכל בכיסוי של "שבת גוי", ה"מסיח לפי תומו" על מנהגים מעניינים שראה פעם בבתי ישראל...
נפעמתי מאד מהסיפור המרגש על גילוי מסירות נפש כפולה ומכופלת זו. שקעתי בהרהורים והגיתי בפעליו של יהודי נסתר זה, נסתר מן היהודים ונסתר מן הגויים להבדיל, וכולו אומר הטבה והרגשה עמוקה לאחיו הסובלים, אף בתנאים המסוכנים ההם שלא היה על עפר משלם. מי יתן והייתי פוגשו פעם, מי יתן והייתי לוחץ את ידו של "גוי קדוש" זה ומבקש הימנו ברכה, דמות מיסתורית שיצרה והולידה גלות איומה זו...
שוב רציתי לעבור על השורות והבחנתי שדלגתי על קטע אחד. פתאום נעצרה נשימתי... מי היה "גוי קדוש" זה? אני מעתיק כאן את הדברים שהרעידו אז לפתע את כל נימי לבי, וזה לשון הכותב: "שמו היה ר' יחזקאל גאלדשטאף... אחיו היה חתן הגאון מטשעבין זצ"ל - - - - - עלה בידו להתחפש בלבוש נכרי ולהיות לעזר וסעד לאחיו האומללים באופן נשגב... " .
געוואלד ר' יחזקאל?! הסבא המאומץ שלי? הזקן החביב עלי כל כך...? אתה הוא ויניארצ'יק הפלאי, המחופש, פודה ומציל נפשות, רוכש בצלים לשבת, ממציא נרות חנוכה ומניח תפילין בחירוף נפש...
ר' יחזקאל! זה היית אתה? אתה ה"גוי הקדוש", גיבור מערכות ישראל בעת צרה ומצוקה שלא היו כמותן, ואנכי וגם אחרים ככל בני השטיבל, לא ידעו מזה לא דבר ולא חצי דבר. שוב הצלחת להסתיר הכל ולהערים תחת מסוה של יהודי פשוט...
ר' יחזקאל גולדשטוף! אני לא יכול להאמין. זה היית אתה - - - ??? ר' יחזקאל הזקן שלי! שוב פגשתיך אחר עשרות בשנים בספר "מקדשי השם"... ועליך שבחו שרידי ישראל: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, "גוי קדוש" - - -
בהתעטף עלי רוחי הוצאתי את 'קשת הכינור' ופרטתי על מיתרי הלב את שירִי רווי הדמעות, על יהודי שפעם כה היה קרוב ללבי...
הוי! ויניארצ'יק, ויניארצ'יק - - -
אֵשּ לוֹהֶטֶת תַּחַת מַסְוֶה זָרִים
גוֹי מִבַּחוּץ, אֲרִי בַמִסְתָּרִים
שוֹפֵעַ רַחֲמִים לְאוּדִים נִשְׁבָּרִים
וּבְצֵל כִּבְשָּן מִתְעַטֵר בִּקְשָׁרִים
הוי! ויניארצ'יק שלי, "גוי קדוש"...דע לך שלעומתך, נקשרו אז בשמי מרום כביכול תפילין דמָרֵי עלמא שכתוב בהן: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
במשך הזמן נודע לי מפי ידיד ותיק מאנטורפן שר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל בהיותו כבר מתגורר בעיר הזאת, היה גומל חסד בסתר, באופן מופלא. שוב כיסה על הכל...
יקירי! אם יתרומם רוחך בזכרונות אלה של זקני ישראל אף הנראים כפשוטים, תזכור להתרומם ממקומך ולקיים מצוות הידור זקנים, ביתר שאת וביתר כוונה, בדחילו ורחימו, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקיים מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, שנאמר בה ויראת מאלקיך - - -
*
וכמובן שההערכה אמורה אף לעומת הזקֵנוֹת שבעמנו, שעליהן אמרו חז"ל הקדושים [ערכין י"ט.] "סבתא בביתא סימא בביתא" כלומר, מטמון ואוצר. על זה יש לזרז בבית ובפרט את הבנות שיש להן יותר פנאי. כמה אפשר ללמוד מזקנות שבישראל, דרכי "אל תטוש תורת אמך". כמה יש לכבדן! אף הן היו שותפות לבנין דורותינו. הרבה מהן נשארו כעת אלמנות, בודדות ר"ל, והבדידות היא סבל איום ביותר, בפרט לעת זקנה. אסור לשכוח אותן! אנא אם שייך לבנות ישראל לבקר בבתיהן ובבתי האבות, ובבתי החולים על אחת כמה וכמה; לכבד אותן כראוי להן, לתת להן גם לספר את סיפור חייהן והשקפת עולמן, ואם שייך להביא תינוקות או ילדים, יחַיה אותן הדבר ללא גבול, כל חיוך של פעוטים אלה, יאיר את נפשן כאלומת אור חודרת...!
*
ומעין הפתיחה שכר יראת שמים שבמצוות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפליים לתושיה. פעמיים בש"ס [ברכות כ"ח. ועירובין כ"ח:] מופיע אותו ענין עם אותו אמורא קדוש: רבי זירא. הדבר אירע פעם אחר פעם במקום אחר, כפליים לתושיה! והלֶקח ממנו רחב ועמוק ביותר.
זאגט די הייליגע גמרא [ברכות כ"ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי. אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא". רבי זירא היה עייף מלימודו שעסק בו עד כלות הנפש. מה עשה אז? הוא התיישב בפתח בית מדרשו של רבי נתן בר טובי.
וכך אמר: כשיעברו חכמים אקום מפניהם. אין בכוחי ללמוד כעת מפני חולשתי. לפחות אקיים מצווה זו לקבל שכר. על איזה שכר מדובר? הרי אין לקיים מצוות בכדי לקבל פרס? ה"בני יששכר" פירש זאת להפליא. השכר האמור ברבי זירא הוא: "יראת שמים" כפי שביארו רבותינו ז"ל מתוך המקרא, שמצוה זו מביאה יראת שמים. [חודש סיון מאמר ה']. בנוסף לזה אמר ה'אמרי אמת' פעם (שושן פורים תרצ"א) שהשם זירא הוא ר"ת: אימה יראה רתת, זיע.
*
גאון ומקובל היה החכם רבי סלימאן [ב"ר יוסף אליהו] זצוק"ל [שחי בבגדאד ואח"כ בירושלים, לפני קרוב למאתיים שנה] . מיום עמדו על דעתו תמיד מסר עצמו לקיים המצוות בהידור רב לצאת כל הדעות. בעודו בעיר מולדתו נהג לשבת בפתח בית הכנסת הגדול שבבבל שהכיל ציבור עצום, כדי לקיים מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וממנו למדו רבים לנהוג כן.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
והיה עקב תשמעון... ואהבך וברכך והרבך...
נקיים נא מפני שיבה תקום
ונקים את עצמנו במידת היראה
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הוּא צִוָּה וַיַעֲמוֹד...
התחזקות במצוות עשה
שהאדם דש בעקביו...
לר' ישראל יקירי שליט"א
חז"ל הקדושים [יבמות מ"ז:] הורו לנו שנכרי הבא להתגייר, משתדלים בית דין לדחותו בתחילה. לכך "מודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות" שאם ירצה לפרוש, יפרוש". אחד מרבותינו הראשונים, המאירי [שם] שואל על זה: הרי לצורך דחיית הגוי, לכאורה מספיק שיודיעו לו את המצוות החמורות בלבד, מדוע אם כן מודיעים לו אף את המצוות הקלות?
מפעים הוא הסברו של רבינו ה'מאירי' על כך: טעם הזכרת המצוות הקלות בתהליך הגירות, הוא, מפני שגוי נרתע ומסתייג דווקא מפני מצוות קלות ודקדוקים. זה כבר יותר מדאי בשבילו... "הטעם בקלוֹת, מפני שעובדי האלילים אין להם בדרכי דתיהם ועבודת אליליהם, מצות יתירות. וכשישמע מצות יתירות שלנו והקלות שבהם, יאמר בלבו: כמה דקדוקין הם מדקדקים ללא צורך ויחזור בו". בחיי הנכרי תופסים מקום הדברים הגדולים והמצלצלים, החד-פעמיים, המרשימים והנשמעים בראש חוצות והמפטמים אותו בסיפוק של גאווה. כל השאר, זה כבר חשבון אחר לגמרי.
ואמנם לכך מודיעים למי שבא להתגייר, שבדת ישראל מתחשבים דווקא מאד במצוות היתירות, הקלות, התדירות, החשאיות. יום אחר יום, שעה אחר שעה, פרט אחר פרט, דקדוק אחר דקדוק, וגדר לפנים מגדר. בבית ובשדה מאין רואים, בצורת הלבוש, בפרטי מאכל ובמשתה, בלכתך בדרך בשכבך ובקומך... ומכל אלה יסתייג אותו הנכרי שאינו פונה אל היהדות ביושר לב ובכובד ראש ויצא כלעומת שבא...
*
ר' ישראל! לפי האמור מדברי המאירי, הרי במצוות הקלות ניכר ביותר ההבדל בין ישראל לעמים. מיסודו זה שנכרי מסתייג ממצוות קלות, נתפרשה לי פעם הסמיכות בפרשת עקב. "והיה עקב תשמעון" פירש רש"י כידוע על המצוות הקלות שאדם דש בעקביו. והמקרא ממשיך ואומר: "ברוך תהיה מכל העמים", בזה גופא, שתקיים את המצוות הקלות, הרי אתה ברוך מכל העמים, שאין להם להבדיל, שום שיג, שיח ונטייה למצוות כאלה...
*
הבה נשתדל איפוא להתחזק לדוגמה, במצווה קלה הזקוקה לזירוז ותיקון. והיא מצוות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו זצ"ל [רבה של סאראייבו ביוגסלביה, מגדולי הדור וקדושיו, לפני כמאתיים שנה] כתב וזה לשונו: "קימה מפני שיבה ולפני ת"ח היא אחת מתרי"ג מצוות ורבים מזלזלין בה ומאבדים טובה הרבה – שהרי אמרו שהמקיים מצוה זו זוכה ליראת שמים כדכתיב, מפני שיבה תקום וגו' ויראת מאלקיך, היש בעולם שכר טוב כזה...? וכשם שאדם זהיר וזריז לקיים מצות תקיעת שופר ולולב וסוכה ותפילין, כך צריך להיזהר לקיים כל מצוות התורה – ומה גם מצוה זו כי טוב שכרה שגוררת מצוה ליראה את ה'...". [עֵרך קימה]. הזדמנות נדירה בפנינו. מצוה קלה שבקלות בקיומה והתוצאה חשובה שבחשובות. איך אפשר עוד לשאוב 'יראת שמים' בתנועה קלה כזו של קימה בלבד?
*
לפני שנים שמעתי מפי ת"ח ישיש נכבד במונטריאל, הג"ר יעקב משה מגיד זצ"ל, שאמר: "בשתי מצוות הזכירה התורה ענין "הדר": במצוות "פרי עץ הדר" בסוכות ומצוות "והדרת פני זקן". את ההידור הראשון מקיימים ישראל בכל לבבם נפשם ומאודם, כבר בחודש אלול מתכוננים אנו לכך בקדחנות. כשהגיע האתרוג לידם עומדים ומסתכלים על האתרוג בזכוכית מגדלת בדאגה על ההידור, ואילו ביחס להידור השני... לא ראיתי שיתבוננו על חיובו כל כך... [ושיחה נאה זו יש לה רמז במדרש: "פרי עץ הדר, זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה" [ויק"ר ל' י'].
מה מאוד צדק אותו זקן! נקדים כאן את החיוב מן התורה. הרי יש חיוב גמור מדאורייתא של קימה מפני כל זקן בשנים ואפילו אינו בן תורה כלל, אדם פשוט שבפשוטים. [לפני תלמיד חכם מצוה לקום אפילו כשהוא צעיר] מצוות עשה דאורייתא היא כשאר מצוות עשה.
*
מה נאווה מליצתו של ה'בן איש חי,' כשהביא את דעת הרב חיד"א ב"ברכי יוסף" [יו"ד רמ"ד] , שאפילו בשעה שעוסק בתורה חייב לעמוד בפני החכם או הזקן, ואפילו בבית הכנסת, ואפילו בשעת ק"ש, שכן זהו כבודו יתברך, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד לפני החכם והזקן. [ספר בן איש חי - הלכות שנה שניה - פרשת כי תצא]. המלים נכנסו ללבי, עד שקבעתי את הכותרת באיגרת לכבודך היום: הוא צוה ויעמוד!!!
*
ידוע עד כמה נזהר בזה ה"אמרי אמת" זי"ע אף בימי זקנותו, כשמאד היה קשה עליו לקום. מספרים שהחסיד הידוע משרידי קאצק, רבי בנציון אוסטרובר זצ"ל כשהיה בגור, היה משתתף בשיעור שהגיד האמרי אמת לבניו. פעם אחת איחר רבי בנציון. השיעור כבר התחיל ושוב לא רצה להכנס. כששאלו ה'אמרי אמת' אח"כ, למה לא השתתף בשיעור, אמר לו שלא רצה להטריח את הרבי לקום מפניו. אמר לו ה"אמרי אמת": "דו פארגינסט מיר נישט קיין יראת שמים?". כלומר, אתה לא "מפרגן" לי יראת שמים? הרי נאמר במצוה זו של קימה: "ויראת מאלקיך". ואמנם כך מפורש במדרש [במדב"ר ט"ו י"ז] שאמרו חכמים פעם לזקן: "צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדים לפניך ואתה מביאם לידי יראת שמים"...
ואם נתחזק במצוה זו ותתרבה יראת שמים בעולם, תתחזק גם שמירת היהדות בכללה. הבה נתאמץ בה וכן יראו בנינו ודורותינו ויעשו. בתקופתינו רבת התהפוכות, זקוקים אנו ליראת שמים כאויר לנשימה. בהתעוררות של "יהי מורא שמים עליכם" יתהפכו הרבה דברים לטובה, ובזכות מצוות הקימה תהיה אף לנו תקומה, ובפרט מנסיונות הזמן. כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד.
*
מופלאים דברי הגאון ה"אדרת" זצ"ל שהיה גם רב בירושלים, בצוואתו לבניו על מצוה זו. "נזהרתי מאד במצות עמידה מפני זקן, אשר בעוונותינו הרבים כמעט נשתכחה מצוה זו, ולמגינת לבי אי אפשר להוכיח על זה ברבים, לבל יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש... ומצוה זו חביבה עלי עד לאחת... [נפש דוד אות כ"ד]. על מי מוטל להוכיח על המצוות בכלל? על זקני ישראל, החכמים והמנהיגים. לפי דברי האדר"ת קשה היה להם להוכיח על כך, משום שהיה נראה להמון העם, שמעוררים הם לכבוד עצמם שיקומו הכל לפניהם. ואם אמנם כבד הדבר לזקני העם להוכיח על מצוה זו, מוטל על כולנו לסייע בידם, ולא להניח למצוה ובפרט מצוה דאורייתא, שתשתכח ח"ו מישראל.
*
ר' ישראל! מצות "הדר" מחכה עלינו. הוא נמצא בארון הספרים שלנו. "יורה דעה סימן רמ"ד". הבה נפתח בדברי ה'מחבר' והרמ"א בשולחן ערוך שם. "מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים, ואפי' אינו רבו, [רמ"א: שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו]. וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה, [רמ"א: אפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע]. נעבור על שאר הסעיפים ונעיין בנושאי הכלים, בפרטי המצווה. תמצית ברורה וקצרה בקיום מצוה זו, שייך ללמוד בספר "חיי אדם" [כלל ס"ט]. פרטי דינים נוספים, הנהגות והכרעות, שייך לברר מפי סופרים וספרים. הכלל בזה, כשאר מצוות מן התורה, ספיקא דאורייתא לחומרא.
*
בספר החינוך מצוה רנ"ז, ביאר ב'שורש' מצוה זו: "ואפילו זקן שאינו חכם, הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד". זקנים אלה הספיקו בחייהם לראות מעגל שלם של השתלשלויות, שאין יכולת להבינם תוך כדי תקופה קצרה, ועל ידי כך ראו בעליל והבינו את נפלאות הבורא יתברך, את "משפטי ה' אמת צדקו יחדו".
בנוסף לזה ראיתי טעם נפלא בספר "תפארת עוזיאל", שהיה מחברו הקדוש מתלמידיו של המגיד ממעזריטש זי"ע ומאדירי התורה שבדור. וכך כתב בפ' קדושים, שבכל שבת ושבת חודרת קדושה נוספת לנפש ישראל, ומטעם זה יש להדר את הזקן שכבר עברו עליו שבתות הרבה כל כך... ופירוש "ויראת מאלקיך" היינו שתתיירא מקדושת האלקות, שנכנסו בו בכל שבתות אלה... הפלא ופלא!
*
מזקנים אתבונן... הבה ונשמע בקול אותו ישיש חביב שהשוה "הדר להדר", בנוסף לכך נתבונן למה מוטל עלינו ביותר בדור הזה, לכבד ולהדר את זקנינו היקרים, זקני שארית עמך בית ישראל... כמה הכרת טובה אנו חייבים להם על כל מה שמוצאים אנו לפנינו במישור הדת והדין. לפני העיניים מופיע אדם זקן וחלש. ברם אם רק נזיז את השעון אחורנית בכמה עשרות שנים, נראה ונווכח שיהודים אלה, היו פעם עמודי התווך של הדור העבר.
הם חרשו וזרעו בעמל ויגיעה את מה שאנו קוצרים היום. הם כבשו דרכים, סללו מסילות ונאבקו בעד קיום התורה. הם בנו את עולמנו בדם ויזע. הם צירפו לבֵנה ללבֵנה ונדבך לנדבך עד שנבנו בתי כנסיות ובתי מדרשות, בתי החינוך והישיבות הקדושות. אנו עולים ומתעלים דרך הקומות שהקימו, אנו נהנים ומתחממים לאישם שהציתו בחיכוך אבן לאבן, כאדם הראשון בשעתו...
אם אתה רואה זקן שכבר נחלשו כוחותיו, יחזקהו ויאמצהו אב הרחמים; עוד לפני שאתה מעורר חסדיך עליו, לפני שלבך נכמר עליו מתוך רגשי חמלה, תקדים ותכוון את מחשבתך בדרך כבוד על תפקידו והישגיו בעבר.
*
למוֹד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם [רש"י ברכות נ"ד.]. חֲשוב נא כמה אנחנו חייבים לו באמת. הכרת טובה היא יסוד ושורש ביהדות. מי יודע כמה התמסר זקן זה פעם למעננו. מי יודע איך היינו נראים בלעדיו. בראש מורכן זה, עברו פעם מחשבות ותכניות שהשפיעו על חינוכך ועל ארחות חייך. מי יודע איך לחמו זקנים אלה פעם על ד' אמותיך שיתבצרו בין חומות הקדושה... כעת ניגש אליו בהכרת טובה ובהדרת כבוד.
*
פוסק דורותינו החפץ חיים זי"ע קבע, שהדרת פני זקן ואפילו פשוט הוא, אינו בקימה בלבד אלא אף בכיבוד דברים, "לדבר אליו דרך אדנות וכבוד" [ספר "חפץ חיים" פתיחה לעשין]. יקירי! אחוז נא בידו באהבה ובהערכה, חזקהו ואמצהו, רוממהו ושמשהו, כי ראוי וזכאי הוא לכך מכל הבחינות. זקנים אלה הורישו לנו מסורה מקורית מבית אבותם, מסורה שהיתה קרובה יותר למתן תורה. בעל ההפלאה מסביר את מאמר חז"ל [קידושין ל.] ש"כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני" שהוא שכר על מה שקירב את נכדו להר סיני בקירוב שני דורות... [ס' המקנה שם].
*
וכך הורה לנו האלשיך הקדוש "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ובהחשיבך אותם ידריכוך בדרך טובה ויראת מאלקיך". ר' ישראל! קבע נא מקום ליד הזקן והאזין לסיפור חייו, הקשב לתיאורי הוריו ורבותיו ועל הדור הקודם בכלל. קלוט נא את הרגשותיו וכתבם על לוח לבך. ספוג את המנהגים הישנים שהיוו "חומר משַמר" לחיי העם, הליכות הבית של בית אבא ואמא שיסודתם בהררי קודש.הוא שייך לדור אחר, לעולם אחר. דור של תוכן ומחשבה, עומק ותכלית, רצינות וכובד ראש.
*
השקפת עולם בכלל, ניבטת מתוך משנתו של עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כשרצה ללמד זכות על אלה שקשה להם לעמוד בשעת ההקפות בשמחת תורה, וכך אמר בין השאר, [אע"פ שאינו מתיר במפורש], שהיה ענין לחתור ולחפש צד היתר לכך בשעת הצורך, שכן איזה פנים יהיה לדבר, אם יצאו כל הזקנים מבית הכנסת בשעת ההקפות, וישארו הצעירים בלבד לרקוד?... [הליכות שלמה]. אף לרקידה עם ספר התורה זקוקים לזקנים, שעל ידם נמסרה לנו התורה והמצוות, המסורה, הגדרים, הסייגים והמנהגים...
*
הוי! זקנים מדור העבר בטעם הישן... להנני לרשום זכרון חביב לעורר כבוד זקנים. כשֶמורי הת"ח והחסיד ר' פינחס פיינשטאט ז"ל, כבר היה בן תשעים ורתוק למיטתו, כחודש לפני פטירתו, ראה על פני עגמת נפש. הוא אמר לי אז בתוקף הדעת: "משה! דער גאנצער עולם הזה, איז נישט ווערט אפילו א שמעק טאביק, נעם עס נישט צום הארץ. כל העולם הזה אינו שווה אפילו קמצוץ טבק, אל נא תקח דברים ללב. ממיטת חליו הורה לי בשיחתו אז, דברים נוספים, הוראות איך ללמד זכות על הזולת, בכל מצב.
*
באותו זמן הגיע לבקרו, זקן חביב אחד שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, בשם ר' יענקל קורמן ז"ל יליד קוז'ניץ. הוא לא היה מודע אז על מצבו של ר' פינחס. מלא חיות ועירנות היה ר' יענקל שכנראה כבר היה אז בן 95. בזריזות נכנס וצעד פנימה עם חבילה של דגים. הוא אמר למטפלו של ר' פינחס שעמד במטבח: "אני סובר שהבעיה שלו היא שהוא לא אוכל מספיק. הבאתי לך דגים, תחלק אותם למנות ותתן לו...".
אחר כך נכנס ר' יענקל לחדר החולה, ושם לידו קופסה של מיני מזונות. "פינחס דו מוזט עסן. דו דארפסט זיין געזונט". אתה צריך לאכול, אתה חייב להבריא. ר' יענקל הסתכל מולו לרגע ואמר: "פינחס, גם יצועך צריך תיקון. המזרון הוא רך מדאי. והוא זקוק לקרש מתחתיו". בזריזות הוציא הישיש את כליו שהיו תלויים על ההליכון. וכך התחיל למדוד ולתכנן את מה שביקש. ר' יענקל שקצר קומה היה, התרוצץ מסביב המטה כשכולו שקוע במדידתו, תכנון צורת הקרש ובצלצול לנגריה. אומר ועושה...
ור' פינחס שאף פעם לא רצה ליהנות מאיש, עלה על פניו כעת חיוכו הפיקחי, הנלבב. הוא לא היה זקוק לא למיני מזונות ודגים ולא לקרשים. ובכל זאת נהנה מתהלוכות ידידו הישיש ממנו, המתרוצץ מסביב מיטתו בקדחתנות. חבר שהתכוון להיטיב בכל תום לבו, כשכל תנועותיו הפזיזות, מלאות טעם זקנים...
ואז פנה אלי ואמר בלחש: "וואס זאגסטו צו יענקל?" מה אתה אומר ליענקל? השאלה הזאת שפעה חן קדומים שלא ניתן לתארו... וואס זאגסטו צו יענקל...? את המשפט הזה לא אשכח.
*
ר' יענקל אף בגיל הזה מילא את יומו בשיעורי תורה. הוא רצה למלאות מה שלא הספיק בנעוריו. אם ההסעה לבית המדרש לא הגיעה בזמן שנקבע, התחיל לצעוד ברגל בעזרת הליכונו. פעם הציע לי לקבוע עמי שיעור ב"שפת אמת" בשבת אחרי הצהרים. "בסדר ר' יענקל, באיזה שעה אבוא אליכם הביתה?" דו וועסט קומען צו מיר? "אתה תבוא אלי"? תמה עלי, כאילו שמע כאן דבר מוזר. "הרי יש לי הליכון - - -" כאומרו, אני מבוגר ממך בהרבה, יש לי אמצעים ללכת וגם זכות קדימה לטרוח על דברי תורה. אני אבוא אליך, הרי יש לי הליכון...".
זכורני שהגיע פעם לשטיבל בשבת קודש שחל בו ה' שבט, יום דהילולא של ה'שפת אמת' זי"ע. קור אימים שרר בחוץ כעשרים ויותר מתחת לאפס. השטיבל היה מהלך כחצי שעה מביתו. הוא נכנס במהירות כדרכו, כשכל כולו עטוף בכל מיני כסות. מעיניו נשקפה בת שחוק של נצחון. משמע שבביתו היתה התנגדות להליכה נועזת זו בכפור ועל הקרח. והוא בנחישותו חטף את ההליכון וברח לו...
בשנים ההם עוד נסע ר' יענקל לפולין ולעיר מולדתו קוז'ניץ. סיסמת "נצח ישראל" שלו היתה: "איך וויל זיי נישט זען. איך ווייל אז זיי זאלן מיר זען..." אני לא רוצה לראות אותם, אני רוצה שהם יראו אותי...
*
פעם התקשר אלי ר' יענקל בטלפון בשעה מאוחרת במוצאי שבת. הוא הבחין אז שאני משתעל. נענה הזקן ואמר: "משה, אתה מצונן. אם השעה לא היתה מאוחרת כל כך, הייתי מביא לך משהו". בבוקר השכם הגיע ר' יענקל. הוא השאיר ליד הדלת חבית קטנה של דבש... א פעסל האניג. אם משה משתעל הרי מובן לו מאליו שזאת היא אחריותו. עליו, על בן התשעים וכמה, מוטל לרפאותו... וכי אפשר אחרת? הרי הוא המבוגר שבחבורה ועליו לדאוג. וכך הגיע ר' יענקל מיט א פעסל האניג...
נו, ר' ישראל, וואס זאגסט צו יענקל...? א פעסל האניג... מתיקותם של זקני שארית עמך בית ישראל...
*
הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אהרן, מסר פעם שיעור לרופאים שומרי מצוות, על ערכם של זקנים בתודעת היהדות. כרקע לכך הזכיר תשובת ה'חפץ חיים' זי"ע, על שאלה בהלכה. מעשה שהיו זקוקים לצַלם גמרות ולהפיצם בישראל. לשם כך היה צורך לתלוש דפים מגמרא. נתעוררה איפוא השאלה האם מותר לבזות בכך כתבי הקודש. השיב על כך החפץ חיים: אם עדיין לא השתמשו בגמרא, מותר לתלוש דפים ממנה מאחר ולא נתקיימה בה עדיין מצוות תלמוד תורה [אגרות ומכתבים פ"ג].
וכך פנה הגאון בדבריו לרופאים: "אם היו שואלים אותנו: מאיזו גמרא לתלוש דפים האם מגמרא חדשה נוצצת ומבריקה, או מן המשומשת והמקומטת? מתוך הגיון פשוט היינו משיבים שיש להוציא אותם מן הגמרא המשומשת והמקומטת, מכיון שהבלויה והישנה שוה פחות, ויש לחוס על היפה והחדש"... אלא שדעת התורה הקדושה איננה כך! להלכה נפסק שגמרא חדשה נוצצת קדושתה פחותה מגמרא ישנה הבלויה, שהרי למדו בה וזהו הקובע את קדושתה!
וכך ביאר הרב בדומה לזה את ה"נמשל" ביחס לזקנים בישראל. קדושתו של גוף האדם נובעת מתוך שהוא נרתיק לנשמה העושה מצוות. ולכן הזקן קדושתו רבה יותר, שכן מצוות רבות עשה...!
זאת ועוד הוסיף הרב: זקן וחולה המברך ברכה או מקיים מצוה בקושי. הרי למצוותיו יש ערך רב וזה שווה הרבה יותר, מצעיר המקיים אותה כי כל דבר הנעשה בקושי ערכו גדול בהרבה לאין שיעור - זאת ועוד! לזקן ישנו "מטען" עצום מהמצוות שקיים בעבר והן מצטרפות ומתווספות למצוה זו שמקיים עתה, [שיעורי תורה לרופאים ע' 331].
*
יקירי! הבה נתעמק כעת גם במאמרם ז"ל: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחת אונסו" [ברכות ח:] על דבר זה הזהיר רבי יהושע בן לוי לבניו [שם]. המהר"ל הסביר ששכחת התורה איננה אלא מבחינה חיצונית, [בדומה לשעת שינה] בנפשו עדיין דבוקה התורה ובעולם הבא תהיה עמו בשלימותה...[נתיבות ח"א נתיב התורה פי"ב]. בדברים אלה ראוי מאד לחזק את רוחם!
*
"דרכך להיות נמשך אחרי ישישים מדור הקודם, לבלות בחברתם" כתב לי פעם אבי ז"ל. דבר זה היה טבעי בשטיבל הישן באנטורפן ששם גדלתי. רובם ככולם של המתפללים היו שרידי החורבן. והנני לרשום לך כעת דבר, שממנה תבין שאין לדעת איזו גדלות מסתתרת לפעמים בדמותו של זקן 'פשוט' בלא יודעין...
אחד ממתפללי שטיבל היה הרה"ח ר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל, שאביו ר' חיים היה מחשובי חסידי גור בקראקא סוחר יין ידוע ואחיו ר' שלמה ז"ל היה חתנו של הגאון מצ'יבין זצ"ל. ר' יחזקאל ישב ליד שלחנו של אבא ז"ל ומתוך כך "התידדנו". הוא לא נמנה עם החסידים החריפים או עם הלומדים והשקדנים ועשה רושם של יהודי פשוט מן השורה.
הוא היה אדם פיקח וחביב. הרבה השתעשע עמי בשטיבל, שוחח עמי על דא ועל הא, הוא שאל אותי איך עבר השבוע בלימודים. פה ושם הגיד לי אימרות על הפרשה ואף מילי דבדיחותא. זכורני שהגיע פעם לשטיבל יהודי מא"י שהכיר את אבא, ששאל אותי: "משה'לה, איפה החבר שלך"? "איזה חבר"? שאלתיו. "אתה לא יודע איזה חבר? יחזקאל גולדשטוף!" סבא "מאומץ" זה הלך לעולמו בכ"ז אייר תשל"ו כשכבר הייתי בישיבה בירושלים. דמותו שוב "נתגלתה" לפני, אחר ל"ה שנים, בנסיבות מפתיעות ביותר.
*
אחרי שנים רבות עיינתי פעם בספר "מקדשי השם" שחיבר הגה"צ ר' צבי הירש מייזלש זצ"ל מווייצן שבהונגריה. ספר שאלות ותשובות בנושאים כאובים ביותר שהופנו אליו בשנות החורבן הנורא. באחת ההקדמות לספר זה מתאר בנו של המחבר, עוּבדת פלאים שמשכה את לבי במיוחד. הוא כותב שבמחנה אושביץ הנורא, היו נמצאים גם שבויי מלחמה גוים, שאמנם שפר עליהם גורלם בהרבה, בין במזון בין בסבל. אחד מאלה בשם ויניארצ'יק, היה בא מגיע מדי פעם אל צריפי היהודים. הוא הציג את עצמו בפני הרב מווייצן, שהיה פעם "שבת גוי" בבתי ישראל ולכן יודע הוא את אורח חייהם.
אמרו עליו על ויניארצ'יק זה, שאוהב ישראל היה ובגלל זה נתפס בהונגריה בעזרו להציל יהודים ונשלח למחנה הריכוז. גם שם השתדל לעזור ליהודים עד כמה שיכול. היהודים התפלאו על "חסיד אומות העולם" זה, שמראה טוב לב כזה בעת צרה אף כשהוי שבוי בעצמו.
פעם ניגש ויניארצ'יק אל הרב מייזלש, ואמר לו שזוכר הוא היטב מתקופת תפקידו כ"שבת-גוי", שמנהג היהודים היה לאכול בצלים בשבת. ובכן שאל את הרב, מפני מה הפסיקו כעת את מנהגם זה...? "תמיהני עליך" ענה הרב, בעמק הבכא זה, אפילו לחם צר יש לנו בקושי ומנין ניקח בצלים לכבוד שבת?". "אשתדל להשיג לכם זאת" הבטיח ויניארצ'יק וכן עשה. איכשהו השיג בצלים והביאם לרב כדי לחלקם ליהודים. הרב המופתע הודה ל"גוי של שבת" זה מקרב לב והתפלא על נדיבות לבו.
בהמשך ימי המלחמה התחילו הנאצים ימ"ש לסגת ולצאת מפולין שהלכה ונכבשה על ידי הרוסים. המחנות הועברו אז לגרמניה. החיים במחנות אלה היו קשים עוד יותר, בפרט בנושא המזון. הרשעים ימ"ש בראותם את מפלתם התאכזרו על היהודים ביתר רשעות. כך עבר הרב מייזלש עם אלפי אחיו הגולים מאושביץ למחנה בעיר "ברוינשוייג" הגרמנית.
ויניארצ'יק יחד עם השבויים הנכרים נלקחו אף הם עמהם. פעם באחד מימות החורף ניגש להרב מווייצן ואמר: "אני זוכר דבר מעניין, שהיו היהודים עושים בימים אלה, משהו עם נרות, עם אש... הרב הסביר לו "לאוהב ישראל" זה את ענין החנוכה והדלקת הנרות. ויניארצ'יק הקשיב בהתענינות. בייחוד לדבריו האחרונים של הרב שאמר בצער, במצב כזה אין בידינו לקיים מצוה חביבה זו, אנוסים אנחנו...".
ויניארצ'יק לא אמר נואש, בערב ימי החנוכה הופיע והביא לו להרב, שמן וכלים קטנים להדלקה וכך עלה ביד הרב מווייצן להדליק נרות חנוכה במחנה ברוינשוייג, למהדרין מן המהדרין, בהוסיפו כל יום נר חדש. היהודים הלכו והתפלאו ביותר בראותם את ויניארצ'יק מוסר נפשו שיקיימו יהודים מצוות. הם חשו איך שקיום המצוות, שראה "שבת גוי" זה אצל יהודי עיירתו, השאיר רושם בל יימחה אפילו על נכרי... ראה זה פלא, ויניארצ'יק זה אינו מוצא מנוח לנפשו, עד שרואה המשך לזה...
*
אחר השחרור יצא הסוד... ויניארצ'יק זה לא היה אלא יהודי שומר תורה ומצוות שהתחפש לגוי וכך נתפס בשעתו בהונגריה, כשמסר נפשו להציל יהודים. ובהיותו במחנה ההשמדה לא הפסיק לעשות מה שביכולתו, בכדי להציל, לעזור ולהשיב את נפש אחיו אף בקיום מצוות, תוך כדי סיכון של ממש. רק יהודי אחד בשם ר' יוסף שטערן מבודפסט, ידע אז את זהותו האמיתית של ויניארצ'יק. הם נתפסו בשעתו יחד כשהצילו יהודים ונשלחו למחנה הריכוז.
מתוך כך נפתרה תעלומה נוספת... להרב מייזלש היה זוג תפילין שהסתירן במקום משומר היטב והניחן במסירות נפש ברגע שהיתה היכולת בידו. תפילין אלה נעלמו ממחבואן. מתחילה חשב הרב שנתגלו התפילין ונמצאו על ידי הרשעים, אולם באורח פלא חזרו התפילין למקומם... כל יום חזרה התעלומה על עצמה, התפילין נעלמו וחזרו בעוד מועד...
בסופו של דבר התגלה והתברר הכל, ר' יוסף שטרן זה, שידע על הימצאן של התפילין, הוציאן יום יום ממחבואן להעבירן לויניארצ'יק, שיניחם אי שם בסתר... הניצולים היהודים שהבינו כעת את תחבולותיו של ויניארצ'יק, המליצו אז ברגש ובהתפעלות, "ומי כעמך ישראל גוי אחד, "גוי קדוש" -- - ויניארצ'יק היה מחופש לגוי ובתחפושת זו להט בקדושת היהדות, למענו ולמען אחרים... הוי! גוי קדוש... "ויניארצ'יק" לא היה אלא אברך חסידי שהצליח להערים על הכל בכיסוי של "שבת גוי", ה"מסיח לפי תומו" על מנהגים מעניינים שראה פעם בבתי ישראל...
נפעמתי מאד מהסיפור המרגש על גילוי מסירות נפש כפולה ומכופלת זו. שקעתי בהרהורים והגיתי בפעליו של יהודי נסתר זה, נסתר מן היהודים ונסתר מן הגויים להבדיל, וכולו אומר הטבה והרגשה עמוקה לאחיו הסובלים, אף בתנאים המסוכנים ההם שלא היה על עפר משלם. מי יתן והייתי פוגשו פעם, מי יתן והייתי לוחץ את ידו של "גוי קדוש" זה ומבקש הימנו ברכה, דמות מיסתורית שיצרה והולידה גלות איומה זו...
שוב רציתי לעבור על השורות והבחנתי שדלגתי על קטע אחד. פתאום נעצרה נשימתי... מי היה "גוי קדוש" זה? אני מעתיק כאן את הדברים שהרעידו אז לפתע את כל נימי לבי, וזה לשון הכותב: "שמו היה ר' יחזקאל גאלדשטאף... אחיו היה חתן הגאון מטשעבין זצ"ל - - - - - עלה בידו להתחפש בלבוש נכרי ולהיות לעזר וסעד לאחיו האומללים באופן נשגב... " .
געוואלד ר' יחזקאל?! הסבא המאומץ שלי? הזקן החביב עלי כל כך...? אתה הוא ויניארצ'יק הפלאי, המחופש, פודה ומציל נפשות, רוכש בצלים לשבת, ממציא נרות חנוכה ומניח תפילין בחירוף נפש...
ר' יחזקאל! זה היית אתה? אתה ה"גוי הקדוש", גיבור מערכות ישראל בעת צרה ומצוקה שלא היו כמותן, ואנכי וגם אחרים ככל בני השטיבל, לא ידעו מזה לא דבר ולא חצי דבר. שוב הצלחת להסתיר הכל ולהערים תחת מסוה של יהודי פשוט...
ר' יחזקאל גולדשטוף! אני לא יכול להאמין. זה היית אתה - - - ??? ר' יחזקאל הזקן שלי! שוב פגשתיך אחר עשרות בשנים בספר "מקדשי השם"... ועליך שבחו שרידי ישראל: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, "גוי קדוש" - - -
בהתעטף עלי רוחי הוצאתי את 'קשת הכינור' ופרטתי על מיתרי הלב את שירִי רווי הדמעות, על יהודי שפעם כה היה קרוב ללבי...
הוי! ויניארצ'יק, ויניארצ'יק - - -
אֵשּ לוֹהֶטֶת תַּחַת מַסְוֶה זָרִים
גוֹי מִבַּחוּץ, אֲרִי בַמִסְתָּרִים
שוֹפֵעַ רַחֲמִים לְאוּדִים נִשְׁבָּרִים
וּבְצֵל כִּבְשָּן מִתְעַטֵר בִּקְשָׁרִים
הוי! ויניארצ'יק שלי, "גוי קדוש"...דע לך שלעומתך, נקשרו אז בשמי מרום כביכול תפילין דמָרֵי עלמא שכתוב בהן: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
במשך הזמן נודע לי מפי ידיד ותיק מאנטורפן שר' יחזקאל גולדשטוף ז"ל בהיותו כבר מתגורר בעיר הזאת, היה גומל חסד בסתר, באופן מופלא. שוב כיסה על הכל...
יקירי! אם יתרומם רוחך בזכרונות אלה של זקני ישראל אף הנראים כפשוטים, תזכור להתרומם ממקומך ולקיים מצוות הידור זקנים, ביתר שאת וביתר כוונה, בדחילו ורחימו, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקיים מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, שנאמר בה ויראת מאלקיך - - -
*
וכמובן שההערכה אמורה אף לעומת הזקֵנוֹת שבעמנו, שעליהן אמרו חז"ל הקדושים [ערכין י"ט.] "סבתא בביתא סימא בביתא" כלומר, מטמון ואוצר. על זה יש לזרז בבית ובפרט את הבנות שיש להן יותר פנאי. כמה אפשר ללמוד מזקנות שבישראל, דרכי "אל תטוש תורת אמך". כמה יש לכבדן! אף הן היו שותפות לבנין דורותינו. הרבה מהן נשארו כעת אלמנות, בודדות ר"ל, והבדידות היא סבל איום ביותר, בפרט לעת זקנה. אסור לשכוח אותן! אנא אם שייך לבנות ישראל לבקר בבתיהן ובבתי האבות, ובבתי החולים על אחת כמה וכמה; לכבד אותן כראוי להן, לתת להן גם לספר את סיפור חייהן והשקפת עולמן, ואם שייך להביא תינוקות או ילדים, יחַיה אותן הדבר ללא גבול, כל חיוך של פעוטים אלה, יאיר את נפשן כאלומת אור חודרת...!
*
ומעין הפתיחה שכר יראת שמים שבמצוות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפליים לתושיה. פעמיים בש"ס [ברכות כ"ח. ועירובין כ"ח:] מופיע אותו ענין עם אותו אמורא קדוש: רבי זירא. הדבר אירע פעם אחר פעם במקום אחר, כפליים לתושיה! והלֶקח ממנו רחב ועמוק ביותר.
זאגט די הייליגע גמרא [ברכות כ"ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי. אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא". רבי זירא היה עייף מלימודו שעסק בו עד כלות הנפש. מה עשה אז? הוא התיישב בפתח בית מדרשו של רבי נתן בר טובי.
וכך אמר: כשיעברו חכמים אקום מפניהם. אין בכוחי ללמוד כעת מפני חולשתי. לפחות אקיים מצווה זו לקבל שכר. על איזה שכר מדובר? הרי אין לקיים מצוות בכדי לקבל פרס? ה"בני יששכר" פירש זאת להפליא. השכר האמור ברבי זירא הוא: "יראת שמים" כפי שביארו רבותינו ז"ל מתוך המקרא, שמצוה זו מביאה יראת שמים. [חודש סיון מאמר ה']. בנוסף לזה אמר ה'אמרי אמת' פעם (שושן פורים תרצ"א) שהשם זירא הוא ר"ת: אימה יראה רתת, זיע.
*
גאון ומקובל היה החכם רבי סלימאן [ב"ר יוסף אליהו] זצוק"ל [שחי בבגדאד ואח"כ בירושלים, לפני קרוב למאתיים שנה] . מיום עמדו על דעתו תמיד מסר עצמו לקיים המצוות בהידור רב לצאת כל הדעות. בעודו בעיר מולדתו נהג לשבת בפתח בית הכנסת הגדול שבבבל שהכיל ציבור עצום, כדי לקיים מצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וממנו למדו רבים לנהוג כן.
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
והיה עקב תשמעון... ואהבך וברכך והרבך...
נקיים נא מפני שיבה תקום
ונקים את עצמנו במידת היראה
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 541.docx
- (43.12 KiB) הורד 135 פעמים
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
מעיין הנובע ומתגבר
ס'דאך ניט שייך!!
לאושוי"ט
ס'דאך ניט שייך!!
לאושוי"ט
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ...
הזכות והחובה באמירת הברכות
לר' ישראל יקירי שליט"א
שבת מברכין אלול... בואכם לשלום, ימי תשובה, רחמים ורצון, ימי קירבת אלקים בגילה וברעדה. בואכם לשלום, ימי התעוררות והתחדשות, ימי "אני לדודי ודודי לי"! נשמות ישראל מייחלות להתקרב להקב"ה, להשתפר, להתרומם מעל הקרקע, להתנער מאבק וחול... מען וויל בעסער ווערן...
יהודי תלמיד חכם ממכיריי, ניגש בשעתו בימי התשובה אל גדול אחד ובקשתו בפיו. הוא רוצה לקבל על עצמו קבלות להשתפר יותר, במה יתחיל? והתשובה היתה: "ברכות בכוונה!".
*
אקדים נא מראה נוגע אל הנשמה, מלפני כמה חודשים. פנת יקרת היא שיכון סקווירא, אי של קדושה בגולת ארה"ב, עיירה מלאה חכמים וסופרים אצילי נפש. במיוחד נשמר בה אוירת העיירה של פעם, בסביבה מלאה חן חסידי, חביבות והכנסת אורחים.
בחודש ניסן עברתי שם כעובר אורח. בבוקר הגיעה קבוצה גדולה של ילדי חמד כבני חמש, לאחד הרחובות בו גדלו עצי פרי, שלבלבו בימים אלה. הם באו לשם לומר ברכת האילנות... כולם התיישבו על קצה המדרכה מול העצים. הרבה אנשים נעמדו מסביב לחזות במראה המופלא הזה.
המלמד הקדים והסביר להם בטוב טעם ובהתלהבות, את תוכן הברכה. ניגשים כעת לברך ולהודות את בורא העולם יתברך, שברא לנו עולם נאה כל כך, בריות טובות ואילנות טובים. "הביטו נא על העצים המלבלבים בפאר והדר, שבעזרת ה' ישאו פירות משובחים ואת הכל מעניק הקב"ה בטובו להנות בהם בני אדם".
הוא פנה אל צאן קדשים ואמר: "הולכים לעשות ברכה חביבה. התייצבו נא ילדים יקרים ונאמר נא יחד בקול ובנועם מלה במלה את הברכה שתיקנו לנו חכמינו ז"ל, במיוחד לכך. "מען גייט מאכן א ברכה. לאמיר דאנקן און לויבן דעם הייליגן באשעפער, פאר אזא שיינע, גוטע וועלט". הבה נשבח ונודה להקב"ה על עולם טוב ונאה כזה שברא בשבילנו. הבה נברך בכוונה את הברכה ".
ואז נשמעו ברמה, קולות ערֵבים מפיות תינוקות של בית רבן, קדושים וטהורים, שחזרו אחר המלמד מלה במלה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום...". לתופעה זו היתה חן עילאי כל כך, בתכלית תום ילדות, בתכלית המתיקות, הזוך והזוהר; מראה מלא אמונה פשוטה וזכה, האילנות ביופי פריחתם והילדים ביופי יהדותם... בלב ונפש המשיכו ילדי החן ואמרו: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". וכל היהודים היקרים שעמדו סביבם ברחוב ענו ואמרו "אמן" נרגש...
והקולות ודאי התנשאו עד שמי מרום. המלים הקדושות התבארו מעצמן, מתוך אמירתן בכוונה, בשפה ברורה ובנעימה, לאט, מלה במלה... אין כינור בעולם שיכול להפיק צלילים נפלאים כאלה...
*
אחרי הברכה הנלהבת ההיא, הבל פיהם של תינוקות, פנה אליהם אותו המלמד בדברים נרגשים, שהעלו דמעות בעיני הסובבים. "טייערע קינדער! לשנה הבאה בירושלים! נבקש נא מהקב"ה שבפעם הבאה נברך את הברכה הזאת בארעא קדישא, בלבלוב הגאולה השלימה". ואמר כל העם אמן, ילדי החמד התמימים יחד עם הסובבים אותם, ענו ואמרו: "אמן"!
ובלבי המיית תפילה. מי יתן ואזכה גם אני לברך כן את ברכותי, כתינוקות של בית רבן אלה, אחרי הכנה כזאת. פאר וכבוד נותנים לשמו צהלה ורנה לזכר מלכותו, בברכה בכל לב, בשפה ברורה ונעימה כל כך... הוי! יידישע קינדערלעך. ילדי ישראל חביבים, מי יתן והייתי יכול להיות תלמידכם. הרי הכינו אתכם לעמוד לפני ה', לדבר אליו ולברכו באמונה!
*
שורה אחת ראיתי פעם, באחד מספרי הרב חיד"א זי"ע על ענין ברכות בכלל. הנושא משך את לבבי מענין לענין, להתבונן על דברים שאנחנו מקיימים פעמים אין ספור.
החיד"א בספרו [מורה באצבע סי' ג' אות צ"ו]. מזכיר, שדרכו של אדם לדקדק בשעה שמכין לעצמו כוס קפה... הוא מקפיד שיהיה הכל מן הטוב ומן המובחר. הוא רוצה שתהיה הספל המיוחד לכך, יפה ונקיה. ולעומת זאת, את ברכת הנהנין שלפני השתיה, לא איכפת לו כל כך אם נאמרה כראוי, אם חסרה היא ואינה כתיקונה, ואף יתכן שירמז באצבעותיו באמצע אמירתה ואפילו שייך שיצטחק אז, מתוך מחשבה על בדיחותא...
רבינו החיד"א בחר לו לדוגמא מציאות יום יומית, בכוס קפה, שהרבה אנשים אכן פותחים בזה את יומם, והראה איך שהורגל הדבר שהחשיבות מודגשת דווקא בענין הטפל ואילו העיקר לפעמים מוזנח וחסר. כוס אחר כוס, ברכה אחר ברכה, יום אחר יום... ואגב, החיד"א כתב 'שראשי תיבות' של "בראשית" הן: "בקול רם אברך את ה' תמיד". [נחל קדומים בראשית]. כבר בתיבה הראשונה שבתורה הקדושה, נרמז לנו זאת!!!
*
הרבה דברים נשתנו במאתיים וחמישים שנה האחרונות, ברם מוסרו והחודר של החיד"א, לא פג תוקפו עד היום. עדיין בני אדם מדקדקים היטב בהכנת מאכל ומשקה שתהיה דווקא בצורה מיוחדת ובמינון הנכון.
ומאור הגולה הזה עדיין עומד ומוכיח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו: למה באמת מתחיל ההידור והדקדוק רק בעסק המזון? למה מחליפים את העיקר בטפל? איך לא איכפת כל כך על צורת הברכה, למִדה המדוקדקת שלה, שלא תהיה חסרה ופגומה? איך נהפך אמירה קדושה זו לפעמים, מלמול חשאי 'אגב' הושטת יד לפה?
הרי הברכה היא קבע שבקבע ועיקר שבעיקר- התקשרות אל הקב"ה שהוא חי לעד וקיים לנצח. איזה ערך יש לעומתה, ללגימה חטופה, ארעי שבארעי...? ולעומתה, הברכה, ולו אף ברכה אחת ויחידה, אוצֶרת בקרבה עולמות, ערכי נצח וקיום לעד ולעולמי עולמים.
אנשים מקפידים על מדת החום שבמאכל ומשקה, על תהליך הבישול המדוייק, אולם למה יגָרעו, ה'חום' וההתלהבות שבברכת הנהנין, מתיקותה ועריבותה? כמה זמן, דקדוק וחשבון מושקע ברכישת מזון והכנתו ולמה לא נקציב ונייחד לפחות כמה שניות, לברכה שאין קץ לערכה?
זאת ועוד, הרי ידוע שעל ידי הברכה כאילו נרכש המאכל על ידינו, מרשות הקב"ה לרשותינו ובלי ברכה נחשב הדבר כגזל ומעילה [ברכות ל"ה.]. ברגעים אלה אנחנו מקבלים את המזון והמחיה לנפשותינו והרי צריך לזכור זאת ולהתייחס לכך.
*
ר' ישראל אנא נעסוק ונתחדש בזה יחד. מתוך בירור הענינים יורגש אצל כולנו חיזוק נמרץ בזה. נתרגל נא באמירת הברכה בברירות ובהפרדת המלים, בהשמעת קול, לא לעסוק אז בשום דבר כי אם להתרכז באמירתה בלבד, וכמובן הכוונה וההתבוננות במה שאומרים אז!
ואף בזה, חלילה מלהתייאש, אם הדבר אינו נקלט מיד! לו אף מרגישים נקיפת מצפון על ההתרשלות, סימן יפה הוא שאנחנו כבר בדרך. בוא יבוא הדבר! ובכל גיל שהוא! כן! נכשלים וקמים, שוכחים לפעמים, מתחרטים ושבים, מתאמצים ומנסים שוב ושוב ושוב, עד שנקבע הדבר בעומק הנפש. והיינו, להגיד ברכות כמו שיהודי צריך לברך כדת ודין! בצורה ברורה וצחה, בריכוז המוח והלב, מלה במלה בקול: ברוך - אתה - ה' - אלקינו - מלך - העולם...
ומשם כבר נמשכת דרך עלייה של תענוג עילאי של התקשרות בשעת כל ברכה ברכה, -ואני קירבת אלקים לי טוב.
*
לפנינו דבר נעלה ורוחני שראוי לכל תשומת לבינו, בפרט כשעוסקים בעניני הרשות. באותן מלים של הברכה, מכירים אנו, משבחים ומודים להקב"ה מלך העולם, שברא את הכל. לאושרו ניתנה לו ליהודי הזדמנות נאותה בכל זמן, אף על כל פירור מזון וטיפת משקה, להתקשר עם מה שלמעלה ממנו, להתפעל ממעשיו יתברך, לחשוב על כוחו, גבורתו ונפלאותיו ומתוך כך לבטוח ולהתחזק בו באופן נפלא!
ומלבד ענין המצוה שבו, אין כּמו הדור שלנו שזקוק לכל זה, כאויר לנשימה ממש, להתקיים ולהמשיך הלאה. רק בתחושות אלה של "בידך הכל", בלי הפוגה, אפשר לשרוד מול סופות וסערות הזמן. כ"ששם ומלכות" עומד מול עינינו, בכל עת ובכל שעה.
תאר לעצמך שיחה בין אנשים על דא ועל הא. הם מתווכחים על מלחמות בין מדינה למדינה, על מערכות בתוך המדינה. זה אמר כך וזה החליט כך. פתאום לוקח לו אחד משהו לטעום. הוא מברך בכוונה ובקול ומזכיר לו ולאחרים: "ה' אלקינו מלך העולם" וכל השיחה ההיא מאבדת את משמעותה. על מה בכלל מתווכחים? הרי יש מנהיג לבירה...
*
חסיד אחד אמר לפני הרה"ק מקאצק זי"ע, שאיננו מתעורר מברכת הנהנין לעבודת ה'. ענה לו הרבי: "הרי אברהם אבינו קירב גויים בברכות...!". במלים קצרות אלה הוכיח אותו ה'שרף' בחריפות, ללמוד קל וחומר עצום, מגויי הארצות להבדיל, שהתעוררו לאמונה מתוך מה שזירזם אברהם אבינו לברך על מזונם. וכך אמר להם: "וכי מִשֶׁלי אכלתם? מִשֶׁל אלקי עולם אכלתם!!! ואז: " הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם". [סוטה י:].
מתוך הדברים האלה, ראוי לחזור על דברי חז"ל בתנחומא [לך י"ב] ששם לומדים, איך שהחדיר בהם אברהם אבינו, את מה שסביב הברכה. וכך אמר להם: "בֵּרכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות, אוכל ומשקה ונותן בהם רוח... שליט בשמים ובארץ!" דברים אלה היו חלק מ'שיעורו' של אבינו הראשון לפני שהתחילו אורחיו לברך. הוא הקיף אז בדבריו את הבריאה כולה, את כל חיי האדם, מלידתו דרך בריאותו ורפואתו, עד תחיית המתים...
*
ניקח לדוגמה את ברכת "המוציא לחם מן הארץ"... נחדד את המחשבה על תוכן הברכה כפשוטה ממש. גרעיני חטה נמצאים באדמה קבורים ורקובים ומשם צומחת לה התבואה. בורא העולם מוציא משם לחם מן הארץ "ולחם לבב אנוש יסעד". אחד מגדולי ירושלים אמר פעם שתהליך זה הוא ממש בבחינת תחיית המתים...
*
אף מתוך ברכה על קורטוב מים לצמאון, יכול האדם להזכר שיש מנהיג לבירה, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו... הכל, הכל! מלכותו בכל מָשָלָה!
מספרים על הרה"ק ר' משה מקוברין זי"ע, שפעם נכנס אליו חסיד אחד להשיח את מה שהעיק על לבו. הרבי אמר אז את הברכה: "שהכל נהיה בדברו" ואותו חסיד חזר על עקבותיו. לאחר שהבין את עומק המשמעות של "שהכל נהיה בדברו" כבר לא היה לו מה לבקש...
אולם לא רק גדלות נפשו של אותו חסיד אנו רואים כאן. ברור שהברכה עצמה כפי שיצאה מפי הצדיק, המחישה את האמונה ואת ההשגחה. ברגעים אלה כאילו נגלה דבר ה' הבורא והמנהיג, המהַווה המקיים והמחיה, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהכל נהיה בדברו!
*
לפני שנים במוצאי שבת חול המועד פסח, צלצלו אלי מביתו של אדם מבוגר קרוב לנפשי מאד. הוא נפל ביום שני של פסח מן המדרגות שבבית והובהל לבית החולים לפני השבת. טיפלו בו וכנראה ששבר כמה עצמות ל"ע. הוא מאושפז שם עד שיוטב לו. כעת אינו זקוק לאיש, אולי מחר...
נשארתי המום. השמועה לחצה עלי עד דכדוכה של נפש. במחשבתי עלו כל סבלותיו של יהודי יקר זה, ובנוסף לזה, הנפילה הזאת. ואז צלצל הטלפון. על הקו היה ידיד מארץ הקודש, שאצלו כבר היה לפנות בוקר. "ק-ש-ה לי לדבר עכשיו" גמגמתי.
ידידי מעבר לקו שתק. משום מה גם לא ניתק את השיחה. כנראה שעמדה אז לפניו כוס מים. ברפיון רוחי שמעתי אותו מברך בקול: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו...". אני שומע את המלים: "שהכל נהיה בדברו" ומתבונן בהם. פתאום קלטתי את מקצת משמעותן העמוקה, האדירה... את האמונה הצרופה שקבעו חכמים בחכמתם האלקית, במטבע ברכה זו, ברכת הנהנין התכופה ביותר בחיי האדם...
אז התעוררתי מקפאוני. "שהכל נהיה בדברו " -- "ש-ה-כ-ל נ-ה-י-ה ב-ד-ב-ר-ו". הרי דברים העומדים ברומו של עולם נאמרו כאן כעת. יש מנהיג לבירה! והוא ברא הכל, משגיח על הכל ובידו לגדל ולחזק ולרפאות לכל. שהכל נהיה בדברו, הכל, הכל, הכל. כל זיז ותנועה שבעולם, כל צעד ושעל, כל קימה ונפילה, כל אירוע, כל נשימה, בכל שבריר של שניה. הכל ערוך ומסודר, משולב בחשבון מדוקדק מסוף העולם ועד סופו, מימי בראשית עד קץ הימין, בתיאום עם כל חלקי הבריאה כולה. הכל מתנהל על פי דברו של הקב"ה ברוב רחמיו חסדיו. "ש-ה-כ-ל נ-ה-י-ה ב-ד-ב-ר-ו!!!
קול פנימי נזף בי כעת בחזקה. "אתה שומע? אתה קולט? שהכל נהיה בדברו!!! מה לך קופא ומתאבן? קום למלא את תפקידך! טכס עצה איך לעזור ליהודי זה בפועל. קח ספר תהילים והתפלל אל בורא הרפואות, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הכל נעשה על פי דברו יתברך.
שמעתי בשעתו על משפחה מוכרת לי, שעברה עליהם תקופה איומה ר"ל, ואמנם התחזקו מאד מתוך אמירת 'שהכל' והבנת משמעותה האין-סופית. ואם כי שעשו כן לשם חיזוק האמונה והבטחון בלבד, נצמחה להם ישועה. כה יתן ה' וכה יוסיף, רפואה וישועה ליהודים בכל מקום שהם!
*
רבינו הטור [או"ח סי' מ"ו] לימדנו "שתקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום". והטור הביא בשם אחד הגאונים רב נטרונאי ראש ישיבת 'מתא מחסיא' [ומקורו במדרש במדב"ר י"ח כ"א] את מה שגרם לתקנה זו. "דוד המלך ע"ה תקן מאה ברכות - כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל מאה ברכות בכל יום".
והלבוש [שם] מבאר לנו את עומק הדבר, במה שנתגלה אז לדוד המלך. וזה לשונו "שחקר והבין ברוח הקודש שעליו, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו, ומאז פסקו למות".
בברכות אלה הציל דוד נפשות מישראל. לעומת מה שפעם לא שבחו כראוי את הקב"ה על השפעת טובותיו, עמד ותיקן את הדבר שמעתה יתעוררו לברך ולהודות יותר. תקנה זו פיקוח נפש היה בה. מה נפלא הדבר! מאה ברכות הצילו מאה אנשים מישראל! [ולדעת הב"ח שם, נמשך הדבר בכל הדורות] והרי לך ברכה אחת כנגד נפש אחת מישראל, שהוא בעצמו נחשב לעולם מלא. ראה מה כוחה של ברכה אחת להביא חיים לעולם, חיי יהודי שאין גבול לערכם!
*
הרמב"ם [פ"א מהל' ברכות ה"ד] כתב, על הברכות בכלל: "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". כפי הנראה אמנם, שביותר צריך לזרז על ברכות הנהנין. הרי בשאר הברכות, האדם מכוון את דרכיו אז אל הבורא לקיים מצותיו ולשבחו. אולם בברכות הנהנין לפעמים תשומת לב כבר נמשכת לצלחת ו'עולם הזה' קורץ לו ומסיח את דעתו... ודווקא אז יש לנתק את המחשבה כליל וכדברי הרמב"ם "לזכור את הבורא – וליראה ממנו". מדובר כאן בחובת הכרה על תזונת האדם וקיומו עלי אדמות!
*
ר' ישראל! חז"ל הורו לכל אחד מאתנו [ברכות ל"ה.] "ילך אצל חכם וילמדנו הלכות ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה". בדברי הגמרא רואים שיש חיוב מיוחד ללמוד את ההלכות האלה בענין הזה כתב רבינו הריטב"א בהלכות ברכות שלו [בסוף חידושיו למס' ברכות] "לכן תחילת כל דבר, ראוי אדם ללמוד וללמד לבניו ולתלמידיו סדר ברכות, כדי שלא יבואו לידי מעילה וישחיתו ויתעיבו עלילה, מפני שזה דבר חמור מאד". את החיוב ללמוד הלכות ברכות במיוחד, הביא ה"פרי מגדים" בפתיחה להל' ברכות.
*
ארבע מלים קבעו לנו חז"ל, [ברכות מ"ז.] שראוי לחקקם לנצח בעומק הזכרון: "ל-א י-ז-ר-ו-ק ב-ר-כ-ה מ-פ-י-ו!". רש"י הקדוש פירש: "במהירות, שדומה עליו כמשא" אמירה חפוזה מתוך ההרגל, בכלל 'זריקה' היא. אם הבורא מעניק לנו דבר בחן בחסד וברחמים. אם הוא נותן לנו בטובו תזונה להחיות את הנפש וקיום החיים, איך שייך לזרוק בשעה זו, את המלים הספורות שמתבקשות מכולנו, לברך ולהודות לו על כך?
במשנה ברורה [סי' ה'] כתב בנוגע למאמר חז"ל זה: "יכוון בעת האמירה ויברך בנחת". ועל זה הביא שם את דברי רבינו יהודה החסיד בספר חסידים [מ"ו]: "כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב".
אגב, ראוי מאד לזכור תמיד, את מה שפסק המחבר בשולחן ערוך, באותו הסימן [ה']: "כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלקים יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם".
*
נמשיך ונשמע דבר הוראה, מפורש יוצא מפי כהן גדול, ה'חפץ חיים'... מן המקרא "ימלא פי תהלתך" דרשו חז"ל [ברכות נ"א.] שלא יהיה שום דבר בפה בשעת הברכה. אמנם במ"ב הביא בשם ספר ה"אשכול" גם משמעות אחרת. והיינו שיברך בברירות הכי אפשרית, במלוא הפה... [קע"ב סק"ז]. המחבר [סי' קס"ז ס"ב] כתב שבברכת המוציא יזהר להפריד בין תיבות "לחם" לבין "מִן (הארץ)" שלא ישמע הכל כאות מ' אחת, ובמ"ב שם [ס"ק כ"א] כתב בשם שו"ע הרב, שבכל הברכות יקפיד לעשות כן להדגיש את אותיות הדומות!
מן הראוי להזכיר כאן את דברי "יסוד ושורש העבודה": "גם בברכת הנהנין אם ימהר להוציא דבר לפני האלקים ולא ישים ריוח בין הדבקים, נמצא אומר "בָּרוּכַתָּה" וכו' אינה נחשבת לברכה כלל שלא אמר ששה תיבות של עיקר הברכה שהן ברוך אתה ושם ומלכות [ה' אלקינו מלך העולם] נמצא שאכל ושתה בלא ברכה ונקרא גזלן ומועל, ר"ל, שנהנה מעולם הזה בלא ברכה...".
האמורא רבה היה שואל את תלמידיו בילדותם [אביי ורבא (או רבא בר חנן)] "למי מברכין"? והם הראו באצבע למעלה, זה על הגג וזה על השמים מבחוץ. [ברכות מ"ח.] את השאלה הזאת בת שתי המלים, צריך לזכור לפני כל ברכה בכל עצמת משמעותה! למי מברכין? וכתשובה לכך, נֹאמר נא "שם ומלכות" ביתר עז ובכוונה: ה' אלקינו מלך העולם!
יקירי הנעלה! הבה 'נזכור שלא נזרוק'... בזוה"ק [ח"ג רע"מ רע"א.] נאמר שברכה היא כמתנה להקב"ה, "דא היא דורונא דשדר פלוני לקודשא בריך הוא". איך היינו מגיבים, כשהיינו רואים אדם זורק דורון למלך...?
*
ומדה טובה מרובה!!! אם יהודי מברך את ברכתו ביראת הכבוד, כמביא שי למלך. שייך להרגיש את עוצמת הזכות המיוחדת לזה. מחשובי תלמידי המגיד ממזריטש זי"ע, היה הרה"ק ר' לייב מ'דוקאר' זי"ע, שהסתופף אחר כך בצל הרה"ק ר' מנדלי מויטעבסק זי"ע. במכתב ידוע שכתב לבנו, כתב דברים נפלאים בענין אמירת הברכה ב"טעם העליון". וזה לשון קדשו: "להזהר בכל ברכה וברכה בברכת הנהנין ולהרגיש הטעם ולבסם הנפש בתענוג הדיבורים. כמדבר אל המְצַווה לנוכח, בכל דיבור, כי מלא כל הארץ כבודו והמהווה הכל... ולהתענג על ה' להרגיש טעם כמו 'חיך אוכל יטעם' בדבר התאב לו מאד, ואל יזרוק ברכה מפיו...". [יסוד המעלה ח"ב ע' קכ"ב].
ואף עצם המצוה שניתנה לנו לברך על כל הנאה ולקבל אף שכר על הברכה, גם בזה יֶשנה מתיקות נפלאה, כפי שהדגיש זאת בספר "פלא יועץ" בהכרזת התפעלות: אלקינו מרחם, למצוה יחשוב לנו - מה שאנו מברכים אותו וקובע לנו שכר על הברכה, טובה וברכה, היש חיך מתוק מזה?
בעל 'פלא יועץ' בספרו 'חסד לאלפים', מוסיף נקודה לעורר שמחת הברכה. הרי ידוע ששווייה של ברכה, להלכה [חולין פ"ז.] הוא עשרה זהובים [אם חטפה אחד מחבירו]. ונמצא שמאת הברכות שאומרים בכל יום, שוות אלף זהובים. ועל זה מעורר ה'פלא יועץ': "ומי יתן והיה לבבינו לומר הברכות בחיבה ובשמחה" כהרווחת כל הזהובים האלה.. .
*
כך היה מפרשים חסידים וכמדומה שנאמר זאת מפי הרה"ק ר' לייבל אייגר זי"ע מלובלין, את דברי המשורר: "סועדים בו לברך שלש פעמים"; שהסעודות הם בכדי לברך ברכות...
ראוי להזכיר שבאמת נקבע יסוד דבר זה, על ידי בעל "השולחן ערוך" מחוקק ההלכה לדורות עולם, מרן ה'בית יוסף' זי"ע, שכתב כן בפירוש פשוטָהּ של ברכת 'מעין שלש': "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך: ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, הוא התכלית...! [ב"י או"ח סי' ר"ח].
ואכן, כך היא הלשון השגורה בין יהודים, מאז ומקדם. כשמכבד אחד את חבירו במאכל או במשקה, אומר לו "בבקשה: בָּרֵך"! - "מאך א ברכה"! שפה זו יסודתה בהררי קודש, בדגש חזק על העיקר...!
*
הזכרנו את מרן מחבר ה'שלחן ערוך' ונמשיך נא בהוראתו. המחבר [סי' ר"ו ג'] פסק שאף צריך להשמיע לאזנו את מה שמוציא מפיו. ה'משנה ברורה' הזכיר כמו כן את האמירה בקול רם: "ירגיל לומר בקול רם כי הקול מעורר הכוונה". [תרמ"ג סק"ה]. בפרט ששייך בזה זיכוי הרבים לענות אמן.
הרבה זוכרים עוד איך שכ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע, זירז דרש ותבע, על ענין זה ללא הרף בפרט לצעירים. למחנכים אמר שהדבר הראשון שיחדירו בתלמידים הוא: "לברך בקול!!!" והזכרת שם שמים תביא ליראת שמים. פעמים רבות, כשהיו אנשים נמצאים אצלו בשעת קידוש ואמרו את הברכה בלחש, הזהיר על זה והזכיר שאביו ה"אמרי אמת זי"ע, היה מזרז אותם כבר בשנות הילדות, לברך את הברכה בקול רם.
*
דבר נוסף שראוי מאד לפרסם, היא ההלכה הפסוקה, שלא לעיין ושלא לעסוק בשום דבר בשעת הברכה, לא במלאכה ואף במעשה קל בעלמא, מפני "שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה" [מ"ב קצ"א סק"ה]. וכל שכן לדברי תורה שנמצא פונה לבבו מכוונת הברכה, [שו"ע הרב קפ"ג] כל הריכוז צריך להתמקד על הברכה בלבד! ובנוסף לייחוד המחשבה , יש להיזהר גם בטהרת הגוף, המקום והלבוש הראוי, לפני אמירת דבר שבקדושה!
ראוי להזכיר מה שפסק ה'משנה ברורה' [סי' ר"ו סקי"ב] שמפני חשש הפסק בין ברכה לאכילה, אין לברך על דבר חם יותר מן הראוי, וכדומה, אולי יצטרך לחכות ולהפסיק. באותו סימן [ס"ק ח"י] הזכיר כמו כן שבשעת ברכה, יאחוז את הדבר ביד ימינו ושאין לתחוב הפרי שמברך עליו, בסכין, אף אם יאחוז את הסכין ביד ימין.
*
אהובי! נשנן נא כעת יחד, כמה הלכות נוספות בהלכות ברכת הנהנין, ואם כי הם כטיפה מן הים, דומה שלא ידועים אלה כל כך. באתי רק לציין ולהביא לתשומת לב. כמובן שאת ההלכה עצמה, צריך ללמוד במקור, להבין את יסוד הדברים ולברר כל ספק והכרעה, מפי מורה הוראה.
"יין פוטר כל מיני משקין" [או"ח סי' קע"ד ב'] אם מברך על היין ולפניו היו גם שאר משקים אינו מברך עליהם. דבר זה מצוי מאד בשעת 'קידושא רבא' ביום. [וע' מ"ב וביה"ל ושיטתו לע' שיעור יין. וה"ה לענין ברכה אחרונה ביין ושאר משקין, ראה שו"ע ומ"ב ר"ח ס"ק ע"ב]
ראוי לחנך את הילדים, שאם אכל פירות משבעת המינים ואכל בנוסף לזה לדוגמא, גם תפוחים, אין צריך לברך על התפוחים בורא נפשות, שגם הם בכלל ברכת על העץ [שו"ע ר"ח סי"ג].
מצוי למשל, כשאוכל ב'קידושא רבא' ושוב רוצה להמשיך בסעודה מיד, ישנם דברים שצריך לברך אחריהם ברכה אחרונה ואין ברכת המזון פוטרת אותם! [כגון דגים וכדומה שאין צריך לברך עליהם בתוך הסעודה. ראה סי' קע"ו במ"ב סק"ב ובבה"ל שם. דבר זה נוגע אף לתבשיל של מיני דגן וגם לקוגל של איטריות וכדומה].
*
שינוי מקום! הרבה הלכות שונות נכללות בזה ולדוגמא אחת, אם אכל אדם תפוח, [וכל דבר שברכתו האחרונה בורא נפשות] ויצא מן הבית [לדעת המ"ב אף יציאת עראי] וחזר, חייב לברך עוד הפעם! וכמו כן אם רוצה להמשיך את אכילתו במקום אחר, חוזר ומברך. לגדר מהו נקרא מקום אחר, זמן ההפסק, אכילה בחבורה ודין שאר מאכלים, הדברים צריכים לימוד ובירור בסי' קע"ח.
לענין מיני מאפה "מזונות", יש לדעת לברר ולהודיע, שישנם שיעורים מסוימים בזה שעל ידם כבר נכנסה אכילה זו לגדר "קביעות סעודה" ומחייבת ברכת המזון. [ע' מ"ב קס"ח ס"ק כ"ד ויש שהקילו יותר, אמנם לדברי הכל ניתן גבול לקביעות סעודה אף במיני מזונות הנ"ל. כמו כן יש שיטות, שדברים הנאכלים עם מיני ה"מזונות" מצטרפים לשיעור הקביעות] .
מפני ספק חיוב ברכה אחרונה על "בריה", כלומר פירות וירקות שלימים פחותים מכזית וכמו כן גרגיר שלם של רמון וכדומה, כתב המחבר [ר"י ס"א] "שנכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית", [מכיון שנכנס בזה לספק חיוב כנ"ל, אלא שיראה להשלים עד כזית שלם ודבר זה נוגע גם לחטה תפוחה "שלוה" וכדומה. גרגיר של ענבים אם הוציא ממנה את הגרעין, אינו חשוב כ"בריה"].
לבד מברכת המזון, ראוי לומר אף ברכה מעין שלש [ובפרט ברכת על המחיה] כשהוא יושב. [שו"ע ומ"ב קפ"ג ס"ק ל"ה]. כאמור כתבתי זאת רק להעיר ולהראות מקום! ישמע חכם ויוסיף לקח!
*
ר' ישראל! כמה זקוק עַם ישראל להיוושע כעת, בפרט בעניני פרנסה ורפואה. מאד ראוי להתעורר ממה שכתבו הקדמונים ביחס הברכה לזה. בספר "סדר היום" מרבי משה מכיר שהיה בזמן הבית יוסף, כתב שהברכות כראוי מביאות את השפע. "כשהאדם וכו' מתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, וכו' הקדוש ברוך הוא כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח - - ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו ". על ברכת המזון בפרט, כבר נאמר דבר זה מפי רבותינו הראשונים וכמו שכתב בספר החינוך [מצוה ת"ל] "כך מקובל אני מרבותי ישמרם קֵל שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו".
ולענין רפואה, למד זאת בספר 'מאור ושמש' מתוך הסמיכות שבמקרא [שמות כ"ג]: "וברך את לחמך ואת מימיך - והסרותי מחלה מקרבך".וזה לשונו: "כשמברך האדם בקדושה על אכילתו ושתיתו - אזי הוא לו האוכל והמשקה לרפואה לכל מיחושיו וממילא על ידי ברכות גורם עוד שפע שישפיע הקב"ה עוד מזון לעולם... ". [פ' משפטים וע' ברכות מ"ח:]. בספר "כף החיים" הביא בשם מקובלים, את ההשפעה הרוחנית הנפלאה שמביאה ברכה כראוי על המברך, [קצ"א סק"ו].
*
חז"ל קבעו [ברכות ל"ה.] ששורש חיוב ברכת הנהנין נובע מסברא, ש"אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". רש"י שם פירש שהסברא הוא שעל כל הנאה צריך להודות למי שברא אותן. דבר יסודי מאד יש כאן. מצפים מכל אדם לברך על הנאתו, כמו שאנו מצפים מכל ילד שיגיד 'תודה'...
כשמתבונן האדם יותר בסברא ההיא, הרי בא לידי אמונה והכרה, שהוא חי בעולם שאינו שלו ואין הדברים שייכים לו. הדברים נבראו על ידי בורא פרי הגפן, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, בורא מיני מזונות, שהכל נהיה בדברו והכל שייך לו. הכל נמצא ברשות הבורא ושֵם 'הקדש' עליו עד שייפדה על ידי הברכה.... כעת עומד הוא לקבלם ממי שאמר והיה העולם. והוא יתן ויחזור ויתן... כל הנאה היא מתנה נוספת שעוברת מרשות לרשות, דוקא על ידי הברכה.
הקב"ה פותח את ידיו כל פעם מחדש ומשביע את הכל. הוא זן את העולם כולו בחן בחסד ורחמים. הוא יתברך ויתעלה, רוצה בקיומו של כל נברא ודואג לצרכיו המגוונים. הוא מעניק לו לחם לאכול וכל צרכי תזונתו ועל האדם מוטל להכיר זאת ולהודות על כך. וכך כתב אחד מרבותינו הפוסקים בעל 'מטה משה' [סי' שנ"א] תלמידו של המהרש"ל. "כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה, שהוא יתעלה המציא מזון לשפלים כדי שיחיו"...
ספרי היראה הדגישו שרצון הבורא יתברך שמו רוצה, שיחיו בעולמו ויודו לו על השפע שמשפיע לברואים וכשמודים מגיע שפע נוסף, עוד ועוד, ואמירת ברכות בכוונה מלבד שהוא משפיע שפע גשמי, הרי הוא מפתח גדול לאהבה את ה' וליראה אותו...
*
בהיותי בירושלים עיר הקודש, זכיתי לבקר את אחד הזיותנים שלה, בעל "פסקי תשובות" הגאון החסיד הנעלה, בנש"ק, רבי שמחה רבינוביץ שליט"א. שם בפינת גג מקודשת לתורה, בבית המדרש, ראיתי את בית היוצר של ספרים אלה שב"ה התפרסמו בקרב ישראל. שם מפינת יקרת זו יוצאת הוראה לישראל, מתוך ענווה וצניעות. שם נובע מעיין הקדושה, של פסקי הלכה מכל גדולי הדורות, בתוספת להט נשמה, יראה וחסידות מבית ביאלא. שולחנות מלאים ספרים עמדו שם בצורה מסודרת, מסביב למחבר ומשם נדלים אוצרות ההלכה והמנהג בצורה מופלאה ביותר.
והרי קטע מסימן קע"א [א'] שנאסף מכמה מקורות מכמה מאורי ישראל לדורותיהם, מתומצת להפליא, מיעוט המחזיק את המרובה: "ברכות הנאמרות כהוגן ובכוונה ובשמחה סגולתן להשריש בלב האדם את עיקרי האמונה ולפעול פעולות גדולות בשמים ולעורר רחמי שמים והמתקת הדינים והאדם מתעלה ומתקדש על ידי כך והיא סגולה בדוקה לפרנסה טובה בריווח ובנקל...".
הבה נזכור נא את מאמרם ז"ל [ברכות נ.] שהאדם ניכר לפי ברכותיו. סימנים מובהקים יש כאן ליהדותו ולפנימיותו! ואכן מספרים על הגאון הנודע, רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף' ומגדולי מרביצי התורה, שהיה תמיד מעורר על ברכות בכוונה. פעם, לפני שהיה צריך להסכים על מינוי מִשֹרה תורנית מסוימת, הורה על פי דברי חז"ל אלה, לבדוק את המועמד איך שמברך ברכת שהכל, כדי להכירו מתוך ברכתו...
*
והרב צדקה שהיה מרבה לעורר על ברכות בכוונה, תיאר בשעתו איך שהגה"ק ה"כף החיים" זצוק"ל היה מברך ברכת הנהנין: "משהיו מביאים לו כוס תה או קפה לשתיה והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לשים ידו האחת בתוך הספר לסימן, ובידו השנית סגר את הספר. הוא נטל בידו את הכוס, התבונן בה ואז עצם את עיניו ובירך "ברוך אתה" והזכיר את השם בסילודין... ואז המשיך: "אלוקינו מלך העולם" כשהוא מרתת מפחד השכינה הקדושה והשלים בדביקות וערגה: שהכל נהיה בדברו. אז פקח עיניו ולגם מן הכוס והיו רואים אז בעליל, איך שכולו מלא תהלה לבורא יתברך שמו על המשקה...
*
ההשראה שבברכה, הזכרת השם והמלכות, המלים העיקריות והמרכזיות של כל ברכה "ה' אלקינו מלך העולם" תפרוצנה את מחיצות הלחץ והדחק וכך יתגלה לפנינו עולם שמעל ומעבר לזה. יש מנהיג לבירה ובידו לגדל ולחזק לכל! והוא יתברך בורא פרי העץ והאדמה. הוא הוא בורא הרפואות והישועות, אדון הנפלאות...
*
הדגשנו ביריעה זו את ברכות הנהנין. אולם כמובן שהאמירה הברורה בכוונה ובקול, נוגעת לכל סוגי הברכות שאנו אומרים בכל יום. אנא נתחזק בכולן וניזהר "שלא לזרוק" חלילה אף אחת מהן!
אהובי! מתחילים היום!!! בברכה הבאה ממש! בעזרת ה' יתברך, נתעורר בענין זה וכך נעורר גם את אחרים. דברים העומדים ברומו של עולם הם! אנא נפרסם את הדבר כל אחד לפי יכולתו. נעביר נא הלאה את חשיבות הענין, בחֵן, במאור פנים ובדרכי נועם. נפרסם זאת בבית ובחוץ, בקרב כל הסובבים אותנו, להרגיל בהם את הכל, עד תינוק ותינוקת ממש.
ובעיקר נשמש כדוגמה אישית, כשנברך את הברכות בברירות ובקול, מתוך שמחה וקורת רוח מיוחדת. על ידי כך יראו הכל, שטמון במלים אלה אוצר יקר של מושגים מרוממים, של מעיינות אמונה, של זרקורים שבכוחם להאיר את מחשכי התקופה; שיש בהן התקשרות של "שם ומלכות", קירבת אלקים המביאה אהבה ויראה וגם מזרימה חום, אושר וחיזוק עצום לנפשותינו.
ותמיד, תמיד נשאל נא את עצמנו את השאלה היסודית, מרימת המבט לשמי השמים: "למי מברכין?! ל-מ-י מ-ב-ר-כ-י-ן"?!...
ואתה ר' ישראל, תתברך נא ממעון הברכות, מטל השמים ומשמני הארץ, שירווח לך מאד בכל עניניך, שיהיה לך תמיד על מה לברך בשפע ובהרחבה, שתרוה רוב שמחה ונחת ותהיה דעתך פנויה למלאות את תפקידך בעולמך מתוך שובע שמחות ורוב ברכות... עס זאל דיר תמיד גוט זיין! חזק חזק ונתחזק!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
את ה' הנכבד לברך ולהודות!
שבת מלאה ברכת ה'!
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ...
הזכות והחובה באמירת הברכות
לר' ישראל יקירי שליט"א
שבת מברכין אלול... בואכם לשלום, ימי תשובה, רחמים ורצון, ימי קירבת אלקים בגילה וברעדה. בואכם לשלום, ימי התעוררות והתחדשות, ימי "אני לדודי ודודי לי"! נשמות ישראל מייחלות להתקרב להקב"ה, להשתפר, להתרומם מעל הקרקע, להתנער מאבק וחול... מען וויל בעסער ווערן...
יהודי תלמיד חכם ממכיריי, ניגש בשעתו בימי התשובה אל גדול אחד ובקשתו בפיו. הוא רוצה לקבל על עצמו קבלות להשתפר יותר, במה יתחיל? והתשובה היתה: "ברכות בכוונה!".
*
אקדים נא מראה נוגע אל הנשמה, מלפני כמה חודשים. פנת יקרת היא שיכון סקווירא, אי של קדושה בגולת ארה"ב, עיירה מלאה חכמים וסופרים אצילי נפש. במיוחד נשמר בה אוירת העיירה של פעם, בסביבה מלאה חן חסידי, חביבות והכנסת אורחים.
בחודש ניסן עברתי שם כעובר אורח. בבוקר הגיעה קבוצה גדולה של ילדי חמד כבני חמש, לאחד הרחובות בו גדלו עצי פרי, שלבלבו בימים אלה. הם באו לשם לומר ברכת האילנות... כולם התיישבו על קצה המדרכה מול העצים. הרבה אנשים נעמדו מסביב לחזות במראה המופלא הזה.
המלמד הקדים והסביר להם בטוב טעם ובהתלהבות, את תוכן הברכה. ניגשים כעת לברך ולהודות את בורא העולם יתברך, שברא לנו עולם נאה כל כך, בריות טובות ואילנות טובים. "הביטו נא על העצים המלבלבים בפאר והדר, שבעזרת ה' ישאו פירות משובחים ואת הכל מעניק הקב"ה בטובו להנות בהם בני אדם".
הוא פנה אל צאן קדשים ואמר: "הולכים לעשות ברכה חביבה. התייצבו נא ילדים יקרים ונאמר נא יחד בקול ובנועם מלה במלה את הברכה שתיקנו לנו חכמינו ז"ל, במיוחד לכך. "מען גייט מאכן א ברכה. לאמיר דאנקן און לויבן דעם הייליגן באשעפער, פאר אזא שיינע, גוטע וועלט". הבה נשבח ונודה להקב"ה על עולם טוב ונאה כזה שברא בשבילנו. הבה נברך בכוונה את הברכה ".
ואז נשמעו ברמה, קולות ערֵבים מפיות תינוקות של בית רבן, קדושים וטהורים, שחזרו אחר המלמד מלה במלה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום...". לתופעה זו היתה חן עילאי כל כך, בתכלית תום ילדות, בתכלית המתיקות, הזוך והזוהר; מראה מלא אמונה פשוטה וזכה, האילנות ביופי פריחתם והילדים ביופי יהדותם... בלב ונפש המשיכו ילדי החן ואמרו: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם". וכל היהודים היקרים שעמדו סביבם ברחוב ענו ואמרו "אמן" נרגש...
והקולות ודאי התנשאו עד שמי מרום. המלים הקדושות התבארו מעצמן, מתוך אמירתן בכוונה, בשפה ברורה ובנעימה, לאט, מלה במלה... אין כינור בעולם שיכול להפיק צלילים נפלאים כאלה...
*
אחרי הברכה הנלהבת ההיא, הבל פיהם של תינוקות, פנה אליהם אותו המלמד בדברים נרגשים, שהעלו דמעות בעיני הסובבים. "טייערע קינדער! לשנה הבאה בירושלים! נבקש נא מהקב"ה שבפעם הבאה נברך את הברכה הזאת בארעא קדישא, בלבלוב הגאולה השלימה". ואמר כל העם אמן, ילדי החמד התמימים יחד עם הסובבים אותם, ענו ואמרו: "אמן"!
ובלבי המיית תפילה. מי יתן ואזכה גם אני לברך כן את ברכותי, כתינוקות של בית רבן אלה, אחרי הכנה כזאת. פאר וכבוד נותנים לשמו צהלה ורנה לזכר מלכותו, בברכה בכל לב, בשפה ברורה ונעימה כל כך... הוי! יידישע קינדערלעך. ילדי ישראל חביבים, מי יתן והייתי יכול להיות תלמידכם. הרי הכינו אתכם לעמוד לפני ה', לדבר אליו ולברכו באמונה!
*
שורה אחת ראיתי פעם, באחד מספרי הרב חיד"א זי"ע על ענין ברכות בכלל. הנושא משך את לבבי מענין לענין, להתבונן על דברים שאנחנו מקיימים פעמים אין ספור.
החיד"א בספרו [מורה באצבע סי' ג' אות צ"ו]. מזכיר, שדרכו של אדם לדקדק בשעה שמכין לעצמו כוס קפה... הוא מקפיד שיהיה הכל מן הטוב ומן המובחר. הוא רוצה שתהיה הספל המיוחד לכך, יפה ונקיה. ולעומת זאת, את ברכת הנהנין שלפני השתיה, לא איכפת לו כל כך אם נאמרה כראוי, אם חסרה היא ואינה כתיקונה, ואף יתכן שירמז באצבעותיו באמצע אמירתה ואפילו שייך שיצטחק אז, מתוך מחשבה על בדיחותא...
רבינו החיד"א בחר לו לדוגמא מציאות יום יומית, בכוס קפה, שהרבה אנשים אכן פותחים בזה את יומם, והראה איך שהורגל הדבר שהחשיבות מודגשת דווקא בענין הטפל ואילו העיקר לפעמים מוזנח וחסר. כוס אחר כוס, ברכה אחר ברכה, יום אחר יום... ואגב, החיד"א כתב 'שראשי תיבות' של "בראשית" הן: "בקול רם אברך את ה' תמיד". [נחל קדומים בראשית]. כבר בתיבה הראשונה שבתורה הקדושה, נרמז לנו זאת!!!
*
הרבה דברים נשתנו במאתיים וחמישים שנה האחרונות, ברם מוסרו והחודר של החיד"א, לא פג תוקפו עד היום. עדיין בני אדם מדקדקים היטב בהכנת מאכל ומשקה שתהיה דווקא בצורה מיוחדת ובמינון הנכון.
ומאור הגולה הזה עדיין עומד ומוכיח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו: למה באמת מתחיל ההידור והדקדוק רק בעסק המזון? למה מחליפים את העיקר בטפל? איך לא איכפת כל כך על צורת הברכה, למִדה המדוקדקת שלה, שלא תהיה חסרה ופגומה? איך נהפך אמירה קדושה זו לפעמים, מלמול חשאי 'אגב' הושטת יד לפה?
הרי הברכה היא קבע שבקבע ועיקר שבעיקר- התקשרות אל הקב"ה שהוא חי לעד וקיים לנצח. איזה ערך יש לעומתה, ללגימה חטופה, ארעי שבארעי...? ולעומתה, הברכה, ולו אף ברכה אחת ויחידה, אוצֶרת בקרבה עולמות, ערכי נצח וקיום לעד ולעולמי עולמים.
אנשים מקפידים על מדת החום שבמאכל ומשקה, על תהליך הבישול המדוייק, אולם למה יגָרעו, ה'חום' וההתלהבות שבברכת הנהנין, מתיקותה ועריבותה? כמה זמן, דקדוק וחשבון מושקע ברכישת מזון והכנתו ולמה לא נקציב ונייחד לפחות כמה שניות, לברכה שאין קץ לערכה?
זאת ועוד, הרי ידוע שעל ידי הברכה כאילו נרכש המאכל על ידינו, מרשות הקב"ה לרשותינו ובלי ברכה נחשב הדבר כגזל ומעילה [ברכות ל"ה.]. ברגעים אלה אנחנו מקבלים את המזון והמחיה לנפשותינו והרי צריך לזכור זאת ולהתייחס לכך.
*
ר' ישראל אנא נעסוק ונתחדש בזה יחד. מתוך בירור הענינים יורגש אצל כולנו חיזוק נמרץ בזה. נתרגל נא באמירת הברכה בברירות ובהפרדת המלים, בהשמעת קול, לא לעסוק אז בשום דבר כי אם להתרכז באמירתה בלבד, וכמובן הכוונה וההתבוננות במה שאומרים אז!
ואף בזה, חלילה מלהתייאש, אם הדבר אינו נקלט מיד! לו אף מרגישים נקיפת מצפון על ההתרשלות, סימן יפה הוא שאנחנו כבר בדרך. בוא יבוא הדבר! ובכל גיל שהוא! כן! נכשלים וקמים, שוכחים לפעמים, מתחרטים ושבים, מתאמצים ומנסים שוב ושוב ושוב, עד שנקבע הדבר בעומק הנפש. והיינו, להגיד ברכות כמו שיהודי צריך לברך כדת ודין! בצורה ברורה וצחה, בריכוז המוח והלב, מלה במלה בקול: ברוך - אתה - ה' - אלקינו - מלך - העולם...
ומשם כבר נמשכת דרך עלייה של תענוג עילאי של התקשרות בשעת כל ברכה ברכה, -ואני קירבת אלקים לי טוב.
*
לפנינו דבר נעלה ורוחני שראוי לכל תשומת לבינו, בפרט כשעוסקים בעניני הרשות. באותן מלים של הברכה, מכירים אנו, משבחים ומודים להקב"ה מלך העולם, שברא את הכל. לאושרו ניתנה לו ליהודי הזדמנות נאותה בכל זמן, אף על כל פירור מזון וטיפת משקה, להתקשר עם מה שלמעלה ממנו, להתפעל ממעשיו יתברך, לחשוב על כוחו, גבורתו ונפלאותיו ומתוך כך לבטוח ולהתחזק בו באופן נפלא!
ומלבד ענין המצוה שבו, אין כּמו הדור שלנו שזקוק לכל זה, כאויר לנשימה ממש, להתקיים ולהמשיך הלאה. רק בתחושות אלה של "בידך הכל", בלי הפוגה, אפשר לשרוד מול סופות וסערות הזמן. כ"ששם ומלכות" עומד מול עינינו, בכל עת ובכל שעה.
תאר לעצמך שיחה בין אנשים על דא ועל הא. הם מתווכחים על מלחמות בין מדינה למדינה, על מערכות בתוך המדינה. זה אמר כך וזה החליט כך. פתאום לוקח לו אחד משהו לטעום. הוא מברך בכוונה ובקול ומזכיר לו ולאחרים: "ה' אלקינו מלך העולם" וכל השיחה ההיא מאבדת את משמעותה. על מה בכלל מתווכחים? הרי יש מנהיג לבירה...
*
חסיד אחד אמר לפני הרה"ק מקאצק זי"ע, שאיננו מתעורר מברכת הנהנין לעבודת ה'. ענה לו הרבי: "הרי אברהם אבינו קירב גויים בברכות...!". במלים קצרות אלה הוכיח אותו ה'שרף' בחריפות, ללמוד קל וחומר עצום, מגויי הארצות להבדיל, שהתעוררו לאמונה מתוך מה שזירזם אברהם אבינו לברך על מזונם. וכך אמר להם: "וכי מִשֶׁלי אכלתם? מִשֶׁל אלקי עולם אכלתם!!! ואז: " הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם". [סוטה י:].
מתוך הדברים האלה, ראוי לחזור על דברי חז"ל בתנחומא [לך י"ב] ששם לומדים, איך שהחדיר בהם אברהם אבינו, את מה שסביב הברכה. וכך אמר להם: "בֵּרכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות, אוכל ומשקה ונותן בהם רוח... שליט בשמים ובארץ!" דברים אלה היו חלק מ'שיעורו' של אבינו הראשון לפני שהתחילו אורחיו לברך. הוא הקיף אז בדבריו את הבריאה כולה, את כל חיי האדם, מלידתו דרך בריאותו ורפואתו, עד תחיית המתים...
*
ניקח לדוגמה את ברכת "המוציא לחם מן הארץ"... נחדד את המחשבה על תוכן הברכה כפשוטה ממש. גרעיני חטה נמצאים באדמה קבורים ורקובים ומשם צומחת לה התבואה. בורא העולם מוציא משם לחם מן הארץ "ולחם לבב אנוש יסעד". אחד מגדולי ירושלים אמר פעם שתהליך זה הוא ממש בבחינת תחיית המתים...
*
אף מתוך ברכה על קורטוב מים לצמאון, יכול האדם להזכר שיש מנהיג לבירה, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו... הכל, הכל! מלכותו בכל מָשָלָה!
מספרים על הרה"ק ר' משה מקוברין זי"ע, שפעם נכנס אליו חסיד אחד להשיח את מה שהעיק על לבו. הרבי אמר אז את הברכה: "שהכל נהיה בדברו" ואותו חסיד חזר על עקבותיו. לאחר שהבין את עומק המשמעות של "שהכל נהיה בדברו" כבר לא היה לו מה לבקש...
אולם לא רק גדלות נפשו של אותו חסיד אנו רואים כאן. ברור שהברכה עצמה כפי שיצאה מפי הצדיק, המחישה את האמונה ואת ההשגחה. ברגעים אלה כאילו נגלה דבר ה' הבורא והמנהיג, המהַווה המקיים והמחיה, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהכל נהיה בדברו!
*
לפני שנים במוצאי שבת חול המועד פסח, צלצלו אלי מביתו של אדם מבוגר קרוב לנפשי מאד. הוא נפל ביום שני של פסח מן המדרגות שבבית והובהל לבית החולים לפני השבת. טיפלו בו וכנראה ששבר כמה עצמות ל"ע. הוא מאושפז שם עד שיוטב לו. כעת אינו זקוק לאיש, אולי מחר...
נשארתי המום. השמועה לחצה עלי עד דכדוכה של נפש. במחשבתי עלו כל סבלותיו של יהודי יקר זה, ובנוסף לזה, הנפילה הזאת. ואז צלצל הטלפון. על הקו היה ידיד מארץ הקודש, שאצלו כבר היה לפנות בוקר. "ק-ש-ה לי לדבר עכשיו" גמגמתי.
ידידי מעבר לקו שתק. משום מה גם לא ניתק את השיחה. כנראה שעמדה אז לפניו כוס מים. ברפיון רוחי שמעתי אותו מברך בקול: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו...". אני שומע את המלים: "שהכל נהיה בדברו" ומתבונן בהם. פתאום קלטתי את מקצת משמעותן העמוקה, האדירה... את האמונה הצרופה שקבעו חכמים בחכמתם האלקית, במטבע ברכה זו, ברכת הנהנין התכופה ביותר בחיי האדם...
אז התעוררתי מקפאוני. "שהכל נהיה בדברו " -- "ש-ה-כ-ל נ-ה-י-ה ב-ד-ב-ר-ו". הרי דברים העומדים ברומו של עולם נאמרו כאן כעת. יש מנהיג לבירה! והוא ברא הכל, משגיח על הכל ובידו לגדל ולחזק ולרפאות לכל. שהכל נהיה בדברו, הכל, הכל, הכל. כל זיז ותנועה שבעולם, כל צעד ושעל, כל קימה ונפילה, כל אירוע, כל נשימה, בכל שבריר של שניה. הכל ערוך ומסודר, משולב בחשבון מדוקדק מסוף העולם ועד סופו, מימי בראשית עד קץ הימין, בתיאום עם כל חלקי הבריאה כולה. הכל מתנהל על פי דברו של הקב"ה ברוב רחמיו חסדיו. "ש-ה-כ-ל נ-ה-י-ה ב-ד-ב-ר-ו!!!
קול פנימי נזף בי כעת בחזקה. "אתה שומע? אתה קולט? שהכל נהיה בדברו!!! מה לך קופא ומתאבן? קום למלא את תפקידך! טכס עצה איך לעזור ליהודי זה בפועל. קח ספר תהילים והתפלל אל בורא הרפואות, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הכל נעשה על פי דברו יתברך.
שמעתי בשעתו על משפחה מוכרת לי, שעברה עליהם תקופה איומה ר"ל, ואמנם התחזקו מאד מתוך אמירת 'שהכל' והבנת משמעותה האין-סופית. ואם כי שעשו כן לשם חיזוק האמונה והבטחון בלבד, נצמחה להם ישועה. כה יתן ה' וכה יוסיף, רפואה וישועה ליהודים בכל מקום שהם!
*
רבינו הטור [או"ח סי' מ"ו] לימדנו "שתקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום". והטור הביא בשם אחד הגאונים רב נטרונאי ראש ישיבת 'מתא מחסיא' [ומקורו במדרש במדב"ר י"ח כ"א] את מה שגרם לתקנה זו. "דוד המלך ע"ה תקן מאה ברכות - כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקדש ותקן להם לישראל מאה ברכות בכל יום".
והלבוש [שם] מבאר לנו את עומק הדבר, במה שנתגלה אז לדוד המלך. וזה לשונו "שחקר והבין ברוח הקודש שעליו, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו, ומאז פסקו למות".
בברכות אלה הציל דוד נפשות מישראל. לעומת מה שפעם לא שבחו כראוי את הקב"ה על השפעת טובותיו, עמד ותיקן את הדבר שמעתה יתעוררו לברך ולהודות יותר. תקנה זו פיקוח נפש היה בה. מה נפלא הדבר! מאה ברכות הצילו מאה אנשים מישראל! [ולדעת הב"ח שם, נמשך הדבר בכל הדורות] והרי לך ברכה אחת כנגד נפש אחת מישראל, שהוא בעצמו נחשב לעולם מלא. ראה מה כוחה של ברכה אחת להביא חיים לעולם, חיי יהודי שאין גבול לערכם!
*
הרמב"ם [פ"א מהל' ברכות ה"ד] כתב, על הברכות בכלל: "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". כפי הנראה אמנם, שביותר צריך לזרז על ברכות הנהנין. הרי בשאר הברכות, האדם מכוון את דרכיו אז אל הבורא לקיים מצותיו ולשבחו. אולם בברכות הנהנין לפעמים תשומת לב כבר נמשכת לצלחת ו'עולם הזה' קורץ לו ומסיח את דעתו... ודווקא אז יש לנתק את המחשבה כליל וכדברי הרמב"ם "לזכור את הבורא – וליראה ממנו". מדובר כאן בחובת הכרה על תזונת האדם וקיומו עלי אדמות!
*
ר' ישראל! חז"ל הורו לכל אחד מאתנו [ברכות ל"ה.] "ילך אצל חכם וילמדנו הלכות ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה". בדברי הגמרא רואים שיש חיוב מיוחד ללמוד את ההלכות האלה בענין הזה כתב רבינו הריטב"א בהלכות ברכות שלו [בסוף חידושיו למס' ברכות] "לכן תחילת כל דבר, ראוי אדם ללמוד וללמד לבניו ולתלמידיו סדר ברכות, כדי שלא יבואו לידי מעילה וישחיתו ויתעיבו עלילה, מפני שזה דבר חמור מאד". את החיוב ללמוד הלכות ברכות במיוחד, הביא ה"פרי מגדים" בפתיחה להל' ברכות.
*
ארבע מלים קבעו לנו חז"ל, [ברכות מ"ז.] שראוי לחקקם לנצח בעומק הזכרון: "ל-א י-ז-ר-ו-ק ב-ר-כ-ה מ-פ-י-ו!". רש"י הקדוש פירש: "במהירות, שדומה עליו כמשא" אמירה חפוזה מתוך ההרגל, בכלל 'זריקה' היא. אם הבורא מעניק לנו דבר בחן בחסד וברחמים. אם הוא נותן לנו בטובו תזונה להחיות את הנפש וקיום החיים, איך שייך לזרוק בשעה זו, את המלים הספורות שמתבקשות מכולנו, לברך ולהודות לו על כך?
במשנה ברורה [סי' ה'] כתב בנוגע למאמר חז"ל זה: "יכוון בעת האמירה ויברך בנחת". ועל זה הביא שם את דברי רבינו יהודה החסיד בספר חסידים [מ"ו]: "כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב".
אגב, ראוי מאד לזכור תמיד, את מה שפסק המחבר בשולחן ערוך, באותו הסימן [ה']: "כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלקים יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם".
*
נמשיך ונשמע דבר הוראה, מפורש יוצא מפי כהן גדול, ה'חפץ חיים'... מן המקרא "ימלא פי תהלתך" דרשו חז"ל [ברכות נ"א.] שלא יהיה שום דבר בפה בשעת הברכה. אמנם במ"ב הביא בשם ספר ה"אשכול" גם משמעות אחרת. והיינו שיברך בברירות הכי אפשרית, במלוא הפה... [קע"ב סק"ז]. המחבר [סי' קס"ז ס"ב] כתב שבברכת המוציא יזהר להפריד בין תיבות "לחם" לבין "מִן (הארץ)" שלא ישמע הכל כאות מ' אחת, ובמ"ב שם [ס"ק כ"א] כתב בשם שו"ע הרב, שבכל הברכות יקפיד לעשות כן להדגיש את אותיות הדומות!
מן הראוי להזכיר כאן את דברי "יסוד ושורש העבודה": "גם בברכת הנהנין אם ימהר להוציא דבר לפני האלקים ולא ישים ריוח בין הדבקים, נמצא אומר "בָּרוּכַתָּה" וכו' אינה נחשבת לברכה כלל שלא אמר ששה תיבות של עיקר הברכה שהן ברוך אתה ושם ומלכות [ה' אלקינו מלך העולם] נמצא שאכל ושתה בלא ברכה ונקרא גזלן ומועל, ר"ל, שנהנה מעולם הזה בלא ברכה...".
האמורא רבה היה שואל את תלמידיו בילדותם [אביי ורבא (או רבא בר חנן)] "למי מברכין"? והם הראו באצבע למעלה, זה על הגג וזה על השמים מבחוץ. [ברכות מ"ח.] את השאלה הזאת בת שתי המלים, צריך לזכור לפני כל ברכה בכל עצמת משמעותה! למי מברכין? וכתשובה לכך, נֹאמר נא "שם ומלכות" ביתר עז ובכוונה: ה' אלקינו מלך העולם!
יקירי הנעלה! הבה 'נזכור שלא נזרוק'... בזוה"ק [ח"ג רע"מ רע"א.] נאמר שברכה היא כמתנה להקב"ה, "דא היא דורונא דשדר פלוני לקודשא בריך הוא". איך היינו מגיבים, כשהיינו רואים אדם זורק דורון למלך...?
*
ומדה טובה מרובה!!! אם יהודי מברך את ברכתו ביראת הכבוד, כמביא שי למלך. שייך להרגיש את עוצמת הזכות המיוחדת לזה. מחשובי תלמידי המגיד ממזריטש זי"ע, היה הרה"ק ר' לייב מ'דוקאר' זי"ע, שהסתופף אחר כך בצל הרה"ק ר' מנדלי מויטעבסק זי"ע. במכתב ידוע שכתב לבנו, כתב דברים נפלאים בענין אמירת הברכה ב"טעם העליון". וזה לשון קדשו: "להזהר בכל ברכה וברכה בברכת הנהנין ולהרגיש הטעם ולבסם הנפש בתענוג הדיבורים. כמדבר אל המְצַווה לנוכח, בכל דיבור, כי מלא כל הארץ כבודו והמהווה הכל... ולהתענג על ה' להרגיש טעם כמו 'חיך אוכל יטעם' בדבר התאב לו מאד, ואל יזרוק ברכה מפיו...". [יסוד המעלה ח"ב ע' קכ"ב].
ואף עצם המצוה שניתנה לנו לברך על כל הנאה ולקבל אף שכר על הברכה, גם בזה יֶשנה מתיקות נפלאה, כפי שהדגיש זאת בספר "פלא יועץ" בהכרזת התפעלות: אלקינו מרחם, למצוה יחשוב לנו - מה שאנו מברכים אותו וקובע לנו שכר על הברכה, טובה וברכה, היש חיך מתוק מזה?
בעל 'פלא יועץ' בספרו 'חסד לאלפים', מוסיף נקודה לעורר שמחת הברכה. הרי ידוע ששווייה של ברכה, להלכה [חולין פ"ז.] הוא עשרה זהובים [אם חטפה אחד מחבירו]. ונמצא שמאת הברכות שאומרים בכל יום, שוות אלף זהובים. ועל זה מעורר ה'פלא יועץ': "ומי יתן והיה לבבינו לומר הברכות בחיבה ובשמחה" כהרווחת כל הזהובים האלה.. .
*
כך היה מפרשים חסידים וכמדומה שנאמר זאת מפי הרה"ק ר' לייבל אייגר זי"ע מלובלין, את דברי המשורר: "סועדים בו לברך שלש פעמים"; שהסעודות הם בכדי לברך ברכות...
ראוי להזכיר שבאמת נקבע יסוד דבר זה, על ידי בעל "השולחן ערוך" מחוקק ההלכה לדורות עולם, מרן ה'בית יוסף' זי"ע, שכתב כן בפירוש פשוטָהּ של ברכת 'מעין שלש': "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך: ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, הוא התכלית...! [ב"י או"ח סי' ר"ח].
ואכן, כך היא הלשון השגורה בין יהודים, מאז ומקדם. כשמכבד אחד את חבירו במאכל או במשקה, אומר לו "בבקשה: בָּרֵך"! - "מאך א ברכה"! שפה זו יסודתה בהררי קודש, בדגש חזק על העיקר...!
*
הזכרנו את מרן מחבר ה'שלחן ערוך' ונמשיך נא בהוראתו. המחבר [סי' ר"ו ג'] פסק שאף צריך להשמיע לאזנו את מה שמוציא מפיו. ה'משנה ברורה' הזכיר כמו כן את האמירה בקול רם: "ירגיל לומר בקול רם כי הקול מעורר הכוונה". [תרמ"ג סק"ה]. בפרט ששייך בזה זיכוי הרבים לענות אמן.
הרבה זוכרים עוד איך שכ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע, זירז דרש ותבע, על ענין זה ללא הרף בפרט לצעירים. למחנכים אמר שהדבר הראשון שיחדירו בתלמידים הוא: "לברך בקול!!!" והזכרת שם שמים תביא ליראת שמים. פעמים רבות, כשהיו אנשים נמצאים אצלו בשעת קידוש ואמרו את הברכה בלחש, הזהיר על זה והזכיר שאביו ה"אמרי אמת זי"ע, היה מזרז אותם כבר בשנות הילדות, לברך את הברכה בקול רם.
*
דבר נוסף שראוי מאד לפרסם, היא ההלכה הפסוקה, שלא לעיין ושלא לעסוק בשום דבר בשעת הברכה, לא במלאכה ואף במעשה קל בעלמא, מפני "שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה" [מ"ב קצ"א סק"ה]. וכל שכן לדברי תורה שנמצא פונה לבבו מכוונת הברכה, [שו"ע הרב קפ"ג] כל הריכוז צריך להתמקד על הברכה בלבד! ובנוסף לייחוד המחשבה , יש להיזהר גם בטהרת הגוף, המקום והלבוש הראוי, לפני אמירת דבר שבקדושה!
ראוי להזכיר מה שפסק ה'משנה ברורה' [סי' ר"ו סקי"ב] שמפני חשש הפסק בין ברכה לאכילה, אין לברך על דבר חם יותר מן הראוי, וכדומה, אולי יצטרך לחכות ולהפסיק. באותו סימן [ס"ק ח"י] הזכיר כמו כן שבשעת ברכה, יאחוז את הדבר ביד ימינו ושאין לתחוב הפרי שמברך עליו, בסכין, אף אם יאחוז את הסכין ביד ימין.
*
אהובי! נשנן נא כעת יחד, כמה הלכות נוספות בהלכות ברכת הנהנין, ואם כי הם כטיפה מן הים, דומה שלא ידועים אלה כל כך. באתי רק לציין ולהביא לתשומת לב. כמובן שאת ההלכה עצמה, צריך ללמוד במקור, להבין את יסוד הדברים ולברר כל ספק והכרעה, מפי מורה הוראה.
"יין פוטר כל מיני משקין" [או"ח סי' קע"ד ב'] אם מברך על היין ולפניו היו גם שאר משקים אינו מברך עליהם. דבר זה מצוי מאד בשעת 'קידושא רבא' ביום. [וע' מ"ב וביה"ל ושיטתו לע' שיעור יין. וה"ה לענין ברכה אחרונה ביין ושאר משקין, ראה שו"ע ומ"ב ר"ח ס"ק ע"ב]
ראוי לחנך את הילדים, שאם אכל פירות משבעת המינים ואכל בנוסף לזה לדוגמא, גם תפוחים, אין צריך לברך על התפוחים בורא נפשות, שגם הם בכלל ברכת על העץ [שו"ע ר"ח סי"ג].
מצוי למשל, כשאוכל ב'קידושא רבא' ושוב רוצה להמשיך בסעודה מיד, ישנם דברים שצריך לברך אחריהם ברכה אחרונה ואין ברכת המזון פוטרת אותם! [כגון דגים וכדומה שאין צריך לברך עליהם בתוך הסעודה. ראה סי' קע"ו במ"ב סק"ב ובבה"ל שם. דבר זה נוגע אף לתבשיל של מיני דגן וגם לקוגל של איטריות וכדומה].
*
שינוי מקום! הרבה הלכות שונות נכללות בזה ולדוגמא אחת, אם אכל אדם תפוח, [וכל דבר שברכתו האחרונה בורא נפשות] ויצא מן הבית [לדעת המ"ב אף יציאת עראי] וחזר, חייב לברך עוד הפעם! וכמו כן אם רוצה להמשיך את אכילתו במקום אחר, חוזר ומברך. לגדר מהו נקרא מקום אחר, זמן ההפסק, אכילה בחבורה ודין שאר מאכלים, הדברים צריכים לימוד ובירור בסי' קע"ח.
לענין מיני מאפה "מזונות", יש לדעת לברר ולהודיע, שישנם שיעורים מסוימים בזה שעל ידם כבר נכנסה אכילה זו לגדר "קביעות סעודה" ומחייבת ברכת המזון. [ע' מ"ב קס"ח ס"ק כ"ד ויש שהקילו יותר, אמנם לדברי הכל ניתן גבול לקביעות סעודה אף במיני מזונות הנ"ל. כמו כן יש שיטות, שדברים הנאכלים עם מיני ה"מזונות" מצטרפים לשיעור הקביעות] .
מפני ספק חיוב ברכה אחרונה על "בריה", כלומר פירות וירקות שלימים פחותים מכזית וכמו כן גרגיר שלם של רמון וכדומה, כתב המחבר [ר"י ס"א] "שנכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית", [מכיון שנכנס בזה לספק חיוב כנ"ל, אלא שיראה להשלים עד כזית שלם ודבר זה נוגע גם לחטה תפוחה "שלוה" וכדומה. גרגיר של ענבים אם הוציא ממנה את הגרעין, אינו חשוב כ"בריה"].
לבד מברכת המזון, ראוי לומר אף ברכה מעין שלש [ובפרט ברכת על המחיה] כשהוא יושב. [שו"ע ומ"ב קפ"ג ס"ק ל"ה]. כאמור כתבתי זאת רק להעיר ולהראות מקום! ישמע חכם ויוסיף לקח!
*
ר' ישראל! כמה זקוק עַם ישראל להיוושע כעת, בפרט בעניני פרנסה ורפואה. מאד ראוי להתעורר ממה שכתבו הקדמונים ביחס הברכה לזה. בספר "סדר היום" מרבי משה מכיר שהיה בזמן הבית יוסף, כתב שהברכות כראוי מביאות את השפע. "כשהאדם וכו' מתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, וכו' הקדוש ברוך הוא כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח - - ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו ". על ברכת המזון בפרט, כבר נאמר דבר זה מפי רבותינו הראשונים וכמו שכתב בספר החינוך [מצוה ת"ל] "כך מקובל אני מרבותי ישמרם קֵל שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו".
ולענין רפואה, למד זאת בספר 'מאור ושמש' מתוך הסמיכות שבמקרא [שמות כ"ג]: "וברך את לחמך ואת מימיך - והסרותי מחלה מקרבך".וזה לשונו: "כשמברך האדם בקדושה על אכילתו ושתיתו - אזי הוא לו האוכל והמשקה לרפואה לכל מיחושיו וממילא על ידי ברכות גורם עוד שפע שישפיע הקב"ה עוד מזון לעולם... ". [פ' משפטים וע' ברכות מ"ח:]. בספר "כף החיים" הביא בשם מקובלים, את ההשפעה הרוחנית הנפלאה שמביאה ברכה כראוי על המברך, [קצ"א סק"ו].
*
חז"ל קבעו [ברכות ל"ה.] ששורש חיוב ברכת הנהנין נובע מסברא, ש"אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". רש"י שם פירש שהסברא הוא שעל כל הנאה צריך להודות למי שברא אותן. דבר יסודי מאד יש כאן. מצפים מכל אדם לברך על הנאתו, כמו שאנו מצפים מכל ילד שיגיד 'תודה'...
כשמתבונן האדם יותר בסברא ההיא, הרי בא לידי אמונה והכרה, שהוא חי בעולם שאינו שלו ואין הדברים שייכים לו. הדברים נבראו על ידי בורא פרי הגפן, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, בורא מיני מזונות, שהכל נהיה בדברו והכל שייך לו. הכל נמצא ברשות הבורא ושֵם 'הקדש' עליו עד שייפדה על ידי הברכה.... כעת עומד הוא לקבלם ממי שאמר והיה העולם. והוא יתן ויחזור ויתן... כל הנאה היא מתנה נוספת שעוברת מרשות לרשות, דוקא על ידי הברכה.
הקב"ה פותח את ידיו כל פעם מחדש ומשביע את הכל. הוא זן את העולם כולו בחן בחסד ורחמים. הוא יתברך ויתעלה, רוצה בקיומו של כל נברא ודואג לצרכיו המגוונים. הוא מעניק לו לחם לאכול וכל צרכי תזונתו ועל האדם מוטל להכיר זאת ולהודות על כך. וכך כתב אחד מרבותינו הפוסקים בעל 'מטה משה' [סי' שנ"א] תלמידו של המהרש"ל. "כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה, שהוא יתעלה המציא מזון לשפלים כדי שיחיו"...
ספרי היראה הדגישו שרצון הבורא יתברך שמו רוצה, שיחיו בעולמו ויודו לו על השפע שמשפיע לברואים וכשמודים מגיע שפע נוסף, עוד ועוד, ואמירת ברכות בכוונה מלבד שהוא משפיע שפע גשמי, הרי הוא מפתח גדול לאהבה את ה' וליראה אותו...
*
בהיותי בירושלים עיר הקודש, זכיתי לבקר את אחד הזיותנים שלה, בעל "פסקי תשובות" הגאון החסיד הנעלה, בנש"ק, רבי שמחה רבינוביץ שליט"א. שם בפינת גג מקודשת לתורה, בבית המדרש, ראיתי את בית היוצר של ספרים אלה שב"ה התפרסמו בקרב ישראל. שם מפינת יקרת זו יוצאת הוראה לישראל, מתוך ענווה וצניעות. שם נובע מעיין הקדושה, של פסקי הלכה מכל גדולי הדורות, בתוספת להט נשמה, יראה וחסידות מבית ביאלא. שולחנות מלאים ספרים עמדו שם בצורה מסודרת, מסביב למחבר ומשם נדלים אוצרות ההלכה והמנהג בצורה מופלאה ביותר.
והרי קטע מסימן קע"א [א'] שנאסף מכמה מקורות מכמה מאורי ישראל לדורותיהם, מתומצת להפליא, מיעוט המחזיק את המרובה: "ברכות הנאמרות כהוגן ובכוונה ובשמחה סגולתן להשריש בלב האדם את עיקרי האמונה ולפעול פעולות גדולות בשמים ולעורר רחמי שמים והמתקת הדינים והאדם מתעלה ומתקדש על ידי כך והיא סגולה בדוקה לפרנסה טובה בריווח ובנקל...".
הבה נזכור נא את מאמרם ז"ל [ברכות נ.] שהאדם ניכר לפי ברכותיו. סימנים מובהקים יש כאן ליהדותו ולפנימיותו! ואכן מספרים על הגאון הנודע, רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף' ומגדולי מרביצי התורה, שהיה תמיד מעורר על ברכות בכוונה. פעם, לפני שהיה צריך להסכים על מינוי מִשֹרה תורנית מסוימת, הורה על פי דברי חז"ל אלה, לבדוק את המועמד איך שמברך ברכת שהכל, כדי להכירו מתוך ברכתו...
*
והרב צדקה שהיה מרבה לעורר על ברכות בכוונה, תיאר בשעתו איך שהגה"ק ה"כף החיים" זצוק"ל היה מברך ברכת הנהנין: "משהיו מביאים לו כוס תה או קפה לשתיה והגיע הזמן ללגימה, היה נוהג לשים ידו האחת בתוך הספר לסימן, ובידו השנית סגר את הספר. הוא נטל בידו את הכוס, התבונן בה ואז עצם את עיניו ובירך "ברוך אתה" והזכיר את השם בסילודין... ואז המשיך: "אלוקינו מלך העולם" כשהוא מרתת מפחד השכינה הקדושה והשלים בדביקות וערגה: שהכל נהיה בדברו. אז פקח עיניו ולגם מן הכוס והיו רואים אז בעליל, איך שכולו מלא תהלה לבורא יתברך שמו על המשקה...
*
ההשראה שבברכה, הזכרת השם והמלכות, המלים העיקריות והמרכזיות של כל ברכה "ה' אלקינו מלך העולם" תפרוצנה את מחיצות הלחץ והדחק וכך יתגלה לפנינו עולם שמעל ומעבר לזה. יש מנהיג לבירה ובידו לגדל ולחזק לכל! והוא יתברך בורא פרי העץ והאדמה. הוא הוא בורא הרפואות והישועות, אדון הנפלאות...
*
הדגשנו ביריעה זו את ברכות הנהנין. אולם כמובן שהאמירה הברורה בכוונה ובקול, נוגעת לכל סוגי הברכות שאנו אומרים בכל יום. אנא נתחזק בכולן וניזהר "שלא לזרוק" חלילה אף אחת מהן!
אהובי! מתחילים היום!!! בברכה הבאה ממש! בעזרת ה' יתברך, נתעורר בענין זה וכך נעורר גם את אחרים. דברים העומדים ברומו של עולם הם! אנא נפרסם את הדבר כל אחד לפי יכולתו. נעביר נא הלאה את חשיבות הענין, בחֵן, במאור פנים ובדרכי נועם. נפרסם זאת בבית ובחוץ, בקרב כל הסובבים אותנו, להרגיל בהם את הכל, עד תינוק ותינוקת ממש.
ובעיקר נשמש כדוגמה אישית, כשנברך את הברכות בברירות ובקול, מתוך שמחה וקורת רוח מיוחדת. על ידי כך יראו הכל, שטמון במלים אלה אוצר יקר של מושגים מרוממים, של מעיינות אמונה, של זרקורים שבכוחם להאיר את מחשכי התקופה; שיש בהן התקשרות של "שם ומלכות", קירבת אלקים המביאה אהבה ויראה וגם מזרימה חום, אושר וחיזוק עצום לנפשותינו.
ותמיד, תמיד נשאל נא את עצמנו את השאלה היסודית, מרימת המבט לשמי השמים: "למי מברכין?! ל-מ-י מ-ב-ר-כ-י-ן"?!...
ואתה ר' ישראל, תתברך נא ממעון הברכות, מטל השמים ומשמני הארץ, שירווח לך מאד בכל עניניך, שיהיה לך תמיד על מה לברך בשפע ובהרחבה, שתרוה רוב שמחה ונחת ותהיה דעתך פנויה למלאות את תפקידך בעולמך מתוך שובע שמחות ורוב ברכות... עס זאל דיר תמיד גוט זיין! חזק חזק ונתחזק!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
את ה' הנכבד לברך ולהודות!
שבת מלאה ברכת ה'!
ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 542.docx
- (42.79 KiB) הורד 95 פעמים
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
הוד מלכות...
לקחים מפרשת המלך
החסיד הוא המושל...
לר' ישראל יקירי שליט"א
לחן ישן ביידיש שמעתי פעם בילדותי, שיר מרגש, בעיקר מפני הזכרונות שנושא עמו. אבי ז"ל ועמו פליטי המלחמה, היו שרים אותו בנימה של געגועים. תוכן השיר מתאר חנווני היושב במכולת קטנה ומחשבותיו מרחפות בעולם העתיד של גאולה וישועה. "זיצט זיך א קרעמער אין קרעמל" יושב לו החנווני בחנותו וחולם על עתיד עמנו, הגאולה העתידה ומלכות ישראל, על מלכות עָם שכולה מלכים בלבד. "א מלוכה פון מלכים אליין". סביב החנווני מסודרים מיני מזון למכירה. והוא לבו למעלה, בכיסופין לימי רוממות של מלכות ישראל...
מלוכה של מלכים... מלים אלה נובעות מעומק תודעת העם, מעבודת החיים של איש ישראל להיות מלך על עצמו; שליט על צבא חושיו, רצונותיו וכוחותיו. הרי האדם הוא 'עולם קטן' ועליו להשתרר ולמשול על עולם זה ומלואו...
וכך כתב ה'שם משמואל' זי"ע: "כן היא תעודת כל אדם - לחבר הכל להשם יתברך, והיינו על ידי שהוא מאסף ומאחד ומחבר את עצמו - להיות מלך ומושל על עצמו, להטות לרצון השם יתברך". [ויקרא תרע"ה]. וכך פירש ה'שם משמואל' ענין 'ממלכת כהנים' שאין פירושו: שלטון על אחרים, אלא שיהיה כל איש מושל ברוחו... [שבועות תרע"ט].
ולעתיד לבוא כשתחזור מלכות ישראל למקומה, תהיה זאת פעם מלוכה על מלכים... אז ביום שכולו שבת תהיה משמעות חדשה, למושגים של "אנת הוא דשליט על מלכיא", "קה ריבון עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא, מלך מלכיא...
*
בספרו ה"כוזרי" ביסס החכם והמשורר האלקי רבי יהודה הלוי, את עיקרי היהדות על צורת דו-שיח בין החכם היהודי "החבר" רבי יצחק הסנגרי, לבין מלך מדינת כוזר שעמד לקבל עליו דת ישראל. מלך זה התעניין רבות וחקר היטב את טיבן של אמונות הגויים השונות, והוא התאכזב מכולן. דווקא הדת והאמונה היהודית, להבדיל, התחילה למשוך אותו ואכן אותו החכם היהודי הלך עם מלך כוזר צעד אחר צעד בהליכות היהדות.
במשך אותו 'משא ומתן' התבקש ה"חבר", החכם היהודי, ממלך כוזר, לצייר לו חיי חסיד בישראל, עובד ה' אמיתי. להפתעת המלך תיאר לו החכם אז "שלא מן הענין", דמות מושל המפקח על מדינה ומחלק לכל תושביה את מזונם וצרכיהם. הוא נוהג בנתיניו בצדק ומשפט, וכולם נשמעים אליו בצייתנות. הם ממהרים למלאות את פקודותיו ונזהרים במה שיזהיר אותם...
מלך כוזר הפסיקו ושאל אותו: מדוע שינית פתאום את הנושא? "אני שאלתי אותך על חיי החסיד, ולא על שלטון מושל עמים!?...". איך הגעת אל המלוכה והממשלה, מה ענין שמיטה אצל הר סיני? שאלתי אותך על דבר אחר לגמרי???
*
ואז גילה לו החכם אז את כוונתו ב'תחבולה' זו. הוא באמת התכוון לומר: ש"החסיד הוא המושל!". הוא שולט שלטון בלי מצרים על כוחות הנפש וכוחות הגוף, כמושל אדיר בנתיניו! חסיד זה לוּ היה נבחר למשול במדינה היה ראוי לכך מכל הבחינות! שכן נמצאים בידיו ההנהגה הנאותה לכך, המאזן הנכון, החישובים הנכונים, התבונה וההבחנה, השליטה המלאה...
*
זהו יסוד היסודות בנפשו של יהודי עובד ה'. החסיד מנהיג את "מדינתו" בצדק ויושר, בדרך הממוצעת הוא מחלק לכל "נתיניו" את המגיע להם בדקדוק ובמשפט. הוא שולט על רצונותיו. הוא נותן לגוף את הצריך לו במדה ובמשקל. המאכל והשינה נמצאים תחת פיקוח ומשטר. הכל מסודר ביחס ובתיאום מחושב ומדוקדק. הוא חוסם בעד התאוה הכעס והניצוח.
והחבר ממשיך להסביר: איבריו וכוחותיו של החסיד נשמעים לו מיד בזריזות, בחריצות ובשמחה. הראייה, השמיעה והדיבור והתנועות נתונים תחת סדר ומשמעת, שלטון השֵֹכל. הגבולות נשמרים תדיר... הוא מצווה על מוחו שלא להימשך אחרי דמיונות כזב ומחשבות הבל. כל מחשבה ורעיון צריכים לעבור את בדיקת השכל הישר...
*
וכך ממשיך בספר "הכוזרי": הנתינים ממושמעים והפקודות מיושמות. כל אחד עומד איש על מחנהו ואיש על דגלו כפי החשיבות. כדוגמת המחנות בהר סיני שהעמיד משה רבינו סביב למשכן...
גם כח הדמיון של החסיד נמצא תחת פיקוח ומשטר... אף הוא מקבל פקודות ומקיים אותן. החסיד פונה אל כח מיוחד זה ומשתמש בו לתועלת נפלאה. הוא פוקד ומצווה על כח הדמיון שלו, לצייר לעצמו את ההוד וההדר שבתולדות היהדות ולהעמיקם כך בזכרון. הוא מבקשו ל"דמיין" ולתאר לעצמו את מעמד הר סיני, מעשה העקידה על הר המוריה, המשכן וסדר העבודה וכבוד בית המקדש וכדומה. על ידי כך יתעורר הלב בעניני אלקות... ואז קורא החסיד-המושל ל"עדתו": כוחותיו הרוחניים להתעורר ודורש מהם על פי זאת, התעלות ממדרגה למדרגה, לקירבת אלקים...
*
והרי כבר הכתיר שלמה המלך את החסיד כמושל. "ומושל ברוחו מלוכד עיר" [משלי ט"ז ל"ב] מי שכובש את היצר ומושל ב"מדינתו" הוא, טובה וגדולה גבורתו ממי שכובש עיר שלימה... הקרב בלכידת עיר הוא דבר גשמי, נצחון הגיבור על החלש מצוי גם בבעלי חיים. ואילו כאן מדובר במלחמת רוחנית פנימית... [מהר"ל נתיבות, נתיב הכעס פ"א ודרך חיים פ"ד מ"א]
*
החסיד הוא המושל!!! במלים אלה מתבטא בתמצית, עולם מלא ביהדות. שליטה עצמית. דומים הדברים לדברי בן זמנו של רבי יהודה הלוי, מקורבו רבי אברהם אבן עזרא. ידועים דבריו במשמעות "נזיר" שהוא מלשון נזר ועטרה. "כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת - שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות... [במדבר ו']. ואמנם כן, בדברי רבי יהודה הלוי שלפנינו משתרעת ממשלתו הבלעדית של מלך כזה המושל ברוחו שלטון ללא מצרים.
*
החסיד הוא המושל... איש חסיד חי בדורנו מורם מעם ושמו רבי לייבל קוטנר זצ"ל מתל אביב. רבי לייבל היה יהודי בר דעת, בעל מוח חריף שחי עם חשבון הנפש, מנהיג באמונה, בחסד ובגבורה. ועם זאת היה איש המעשה, איש חי ורב פעלים, פיקח ומתמצא היטב בתהלוכות העולם. במיוחד נודע רבי לייבל לאחר חורבן אירופה בין אנשי שארית הפליטה, בפעילותו והתמסרותו העצומה למען צעירי ישראל שרידי אש וחרב, שהתגוררו לאחר המלחמה במחנות באיטליה. הוא דאג עבורם כאב גם בגשמיות וגם ברוחניות וכך נהיה להם מורה ומחנך בדרכי החיים.
שֵֹכל התורה והנהגת היהדות ניצבו סביביו כחומה בצורה. הוא לא איבד עשתונות אף בשעות הקשות ביותר וידע את אשר לפניו, מתוך שליטה מלאה על חושיו וכוחותיו. בהנהגתו היווה דוגמא לעם הנבחר שנשאר בעליונותו. אף אז לא שכח את ה"והייתם לי סגולה מכל העמים". גם בעמק הבכא שמר על צלם האלקים, על גדרי היהדות והאנושות בכבוד. הוא לא נכנע ולא נשבר. הוא לחם נגד 'נפש הבהמית' מבפנים ועמד כארי מול חיות הטרף מבחוץ, בתוקף הדעת!
*
ומימי התקופה הזאת מסופר עליו לקח עמוק, הנהגה ממעמקים. במשך תקופה מסויימת בשנות הזעם, הועבדו יהודים רבים בעבודת כפייה בעמל כפיים מפרכת במשך שעות רבות ורצופות. האסירים ישבו באולם תעשייה גדול. כל אחד קיבל מכונה ועליו היה לשבת במקום אחד, לעבוד ולהספיק כתכנית הרשעים ימ"ש, מן הבוקר עד הלילה ללא הפסק ובשקט. מזונם הדל ניתן להם לפני העבודה ולאחריה.
וכל זה לא שווה לצוררים הארורים. הם רצו לדכא ולהשפיל את הרוח עוד יותר. לכן תלו בכל מקום שעונים ענקיים בכל פינה באולם. מבלי משים יסתכלו עובדי הכפייה כל כמה שניות על השעון. תזוזתם האיטית של המחוגים יענו את הנפש עוד יותר, במשך חמש עשרה שעות העבודה.
*
אלא שעל ר' לייבל קוטנר לא הצליחו השעונים לשלוט. והוא טען אל חבריו לעבודה ואמר: וכי הם השולטים על העינים שלי? וכי הפכתי להיות סוס שמכוונים אותו איפה להסתכל? הצוררים לא ישלטו עלי! החלטתי שאינני מסתכל בשעון כלל... למה להסתכל בשעון? וכי יעבור הזמן מהר יותר? למה לנו להאט על עצמנו את שעות העבודה על ידי הסתכלות זו? מדוע להיכנע לעצתם השטנית להשפילנו?
נענה יהודי ואמר במרירות: "השכל מבין זאת, אך העיניים זזות מעצמן". ר' לייבל ענה לו אז בלהט "כן, כך הוא טבע כל אדם, ברם לא יהודים, עם ה'. הוא חייב להישאר מושל על עצמו. אצל איש ישראל המוח הוא הקובע והוא שיקבע. הוא חייב לשלוט על עיניו וכל חושיו. ובכן, הרשעים תלו את השעונים ואנחנו נחליט בעוז שלא להסתכל בהם...". אין ספק שהשגה זו אצל ר' לייבל, נבעה משמירת העיניים, שהתחנך בה מעודו...
*
זוהי מלכות ישראל אמיתית אף בשפל המצב כזה. רבי לייבל היוה 'פירוש חי' לדברי הכוזרי. החסיד הוא מושל המפקח על "מדינה". הוא נוהג בנתיניו בצדק ומשפט, וכולם נשמעים אליו בצייתנות. הם ממהרים למלאות את פקודותיו ונזהרים במה שיזהיר אותם...
מפליא הוא שסיפור דומה לכך, מסופר על הגה"ח ר' גד'ל אייזנר זצ"ל. במחנה העבודה חיזק והמריץ על אותו נושא ממש: "הם סבורים שיוסיפו למרר את נפשנו בשעון גדול. לא ניכנע להם! אנחנו נישאר הבעלים על מבט עינינו" [במחיצת ר' גד'ל ח"א צ"ב] ואין זה מן החידוש שהביעו אריות אלה אותה צורת הנהגה. הם גדלו ב'בית יוצר' אחד, שם חינכו ללא הרף על בעלות מסוג זה, קרב ללא כניעה...
*
צדיק יסוד עולם היה הרה"ק ר' ישראל מהוסיאטין, בן בנו ונושא שמו של קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע. בשעתו היה צדיק זה זקן האדמו"רים בארץ הקודש. דמות מיוחדת נוראת הוד. כולו אומר קדושה וטהרה, צניעות שתיקה ואצילות. גדול בתורה מאד ובעל רוח הקודש. גדולי דורו העריצוהו עד לאחת. פאר הדור, הגאון מטשעבין זצוק"ל שנמנה על חסידיו, אמר פעם שאם היה לו כח היה משכים לפתחו כל יום ויום...
מספרים שהרבי מהוסיאטין ביקר פעם במדינת גרמניה. בליל שבת קודש בעת עריכת שולחנו הטהור נקלע לשם יהודי מתושבי המקום, שלא היה לו מושג בהליכות רבי וחסידים. הוא ביקש מן הסובבים אותו שיסבירו לו את ההנהגה זאת. מה זה רבי בכלל? [ובלשונם: "וואונדער רבינער", עושה פלאות.]
הרבי הבחין בהמולה ובתמיהתו של אותו יהודי. הוא קרא אותו אליו ושאל: "האם יודע מר מה תפקידו של רב בית כנסת?". "וודאי "ענה היהודי. זה מי שמוטל עליו להיות ממונה ואחראי על כל עניני התפילה, המתפללים והליכות בית הכנסת. "ומהי משימת: רב העיר?" המשיך הרבי. "כמובן" ענה הלה, "זה מי ששולט, מפקד ומפקח על כל עניני דת ודין בעיר כולה!". "הבה ואסביר לך כעת" אמר הרה"ק מהוסיאטין, "מה זה 'וואונדער רבינער'". "רבי זה זה מי שהוא ששולט על עצמו. א בעל הבית אויף זיך אליין...".
ועל סיפור זה, הוסיף הגאון והחסיד המופלא, איש האשכולות, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל מירושלים ראש ישיבת פינסק - קארלין, ופירש בטוב טעם ודעת, את הפסוק: "שום תשים עליך מלך" אדם צריך להיות מלך על עצמו... הרי נאמר במדרש [אסת"ר י' י"ג] "צדיקים לבם ברשותם"! [לב ישראל פ' שופטים].
כמה יתאים מהלך מחשבה זה, עם מה שפירשו קדמונינו ז"ל, "שוטרים ושופטים תתן לך בכל שעריך", על האדם בעצמו, השמירה, השליטה והמשמעת בכל שעריו...
*
ועל פי הדברים האלה, יקירי, נעסוק ונעיין נא יחד בפרשת המלך שבתורה הקדושה, ונדלה משם פנינים בתהלוכות שלטון זה של חסידי ישראל. הרבה פרטים בפרשה זו נוגעים באמת לכל אחד ואחד מאתנו. נפליג נא כעת אל מרומי מלכות ישראל. כמובן שישנן הלכות המיוחדות למלך בלבד, אלא שגם באלה נרמזו בפנימיותן הנהגות לכל יחיד.
אף על מלכות ישראל של יחיד, שייך הצו של: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך". שהמלכות תהיה על פי ה', על פי מלכות שמים. "לא תוכל לתת עליך איש נכרי". ללא שמץ של הנהגה ושליטה של אומות העולם. הרי דווקא על זה הקפיד שמואל הנביא, על הרצון "לשפטינו ככל הגויים"... ישנו מאמר החכם שהובא בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו [מאמר רביעי פרק כ"ו] "המלך והדת - אחים נאמנים!!!"
*
שום תשים עליך מלך... נקדים נא את הדברים הנוגעים ישירות לכל יחיד בפרשת המלך, כפי שלימדנו בדברי חז"ל ובמשנת הראשונים מתוך 'קל וחומר'.
על ספר התורה של מלך נאמר: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ומזה למדו חכמינו ז"ל: "ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, ההדיוט על אחת כמה וכמה". [ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו - י"ג.]. בהתמדת התורה שימש מלך ישראל דוגמה חיה למופת, דוגמה אישית לכל העם כולו. הוי! כל ימי חייו. ימי חייו הימים, כל ימי חייו הלילות [ספרי שופטים]...
*
וכך הווה... בפועל ממש אכן למדו ישראל בשעתו קל וחומר ממלך ישראל. כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר". [ברכות ג:] ומה היה ההמשך לכך? איך פעלה ההשפעה העצומה הלאה, לילה לילה?
בירושלמי [ברכות ה:] למדנו איך שנמשכו לכך תלמידי החכמים מתוך קל וחומר. "ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה". כינור הפלא עורר את המלך דוד בחצות הלילה ומתוך כך נמשכו אחריו כל בעלי תורה, להתעורר ולעסוק בתורה אף הם, מתוך קל וחומר ממלך שהיה טרוד ועסוק כל כך בצרכי העם, ועם זאת תופס עסק התורה חלק כה גדול בחיי יומו, הרי זה מחייב את כולם...
ודברי תורה עשירים במקום אחר. במדרש פסיקתא רבתי [פי"ז] יש המשך עשיר מאד לשרשרת זו: "ונמצאו כל ישראל עוסקים בתורה"... התמדתו של דוד המלך סחפה גם את ההמונים בעוז ובעוצמה. השתלשל הדבר שכל ישראל התחילו ללמוד באישון לילה ולהתמיד בתורה, מתוך ה'קל וחומר' מן המלך!!!!
*
וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו... בפסוק הזה טמון יסוד עצום המתייחס אל כל יהודי ממש, עד סוף כל הדורות. דבר זה הורה לנו רבינו משה חיים לוצאטו. לימוד התורה בהתמדה דייקא, זה הוא שמקנה לאדם יראת שמים. "למען ילמד ליראה" אין היראה נקנית אלא על ידי לימוד. "ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד בשבתו, בלכתו, בשכבו, ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר, דהיינו: אמיתת הימצא שכינתו יתברך בכל מקום, והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת..." [מסילת ישרים פרק כ"ה].
והדברים מתבררים בגלוי לעינינו עד עצם היום הזה. אלה המתמסרים לתורה בהתמדה ומתעסקים בה בכל רגע פנוי, מתגברים ביראת שמים. הנהגתם אחרת, תפילתם אחרת, צורת דיבורם אחרת. באותיות של אש נרשם על צלם דמות תבניתם: "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו".
וכמובן המשך הפסוק בשלימותו. "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם". וכפי שלימדונו חז"ל הקדושים [ספרי שם] "מלמד שהתלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי מעשה"...
*
וכתב לו את משנה התורה הזאת... ה'שפת אמת' זי"ע פונה בזה גם אל כל יהודי באשר הוא שם ומעטרו בכתר מלכות... מלך ישראל נצטווה לשאת עמו ספר תורה לכל מקום שהולך. לדעת ה'שפת אמת' הרי אף התפילין בגדר הזה, הרי עליהן נאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. כל ישראל שהם בני מלכים, נושאים אצלם מעין ספר תורה בזעיר אנפין...
הפרשיות שבתפילין של ראש מחולקות לארבע ובתפילין של יד הכל נכתב על קלף אחד, [בבחינת משנה תורה] והרי חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה... מתנה יקרה היא שהעניק הקב"ה לכל יהודי, מתוך חיבה יתירה לעם בני מלכים שלו... וכמובן שאף תכלית התפילין, דומה לשל ספר תורה של מלך: למען ילמד ליראה את ה' אלקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם...
*
וקרא בו כל ימי חייו... מה שגבו דבריו של מרנא ה'חתם סופר זצוק"ל, שוודאי נוגעים ישירות לכל אדם מישראל. "בספר התורה יקרא כל קורות ימי חייו, את הכל ימצא בספר התורה". בנו הגאון ר' שמעון סופר זצוק"ל, רבה של קראקא ביאר את דברי אביו בהטעמה: כי המלך ישא בחיקו תורת ה', שם ימצא כתוב כל הקורות ותולדות ימי חייו, ושיעור הכתוב כך, את כל ימי חייו יקרא מעל ספר תורת אלקים" ועל זה הוסיף הבן הגדול והעיד: "כן עשה אבינו מאור הגולה זצ"ל: דרש מעל ספר תורת ה' כל מדה והנהגה טובה שיבור לו האדם, נאה דורש ונאה מקיים כל ימי חייו..." [הקדמת שו"ת יורה דעה "פיתוחי חותם"].
[ואגב, בספר דרשותיו [ח"ב נ"ב.] כשהביא ה'חתם סופר" שוב את הרעיון ההוא, צירף לכך סיפור נפלא מאד. מגדולי ישראל היה הגאון הנודע רבי יאיר בכרך זצוק"ל, בעל "חוות יאיר" הוא העלה במחשבתו בינו לבין עצמו, לקרוא את שם ספרו "חוות יאיר" כהכרת טובה לזקנתו מרת חוה שגידלה אותו. בהמשך לזה עלה פעם לתורה. ובקריאה זו נרמז לו: "ויקרא אותם – חות יאיר עד היום הזה"...]
*
שני ספרי תורה היה כותב מלך ישראל. "אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו" [סנהדרין כ"א:]. גדולי החסידות הראו רמז נפלא בשניהם. "אחת שיוצאה ונכנסת עמו" מרמז על ההנהגה בבואו ובצאתו וב"אחת בבית גנזיו", הרמז על גנזי לבו פנימה, את רשפי האש בתורה וביראה הבוערים בפנימיותו... [ראה מאור ושמש].
*
"לבלתי רום לבבו מאחיו" אף זה כולל גם כל איש ישראל. רבינו יונה קבע זאת ב"שערי תשובה" שלו, שער ג' ל"ד] כמקור לאיסור הגאווה לכל אחד דווקא ממה שנאמר במלך "לבלתי רום לבבו מאחיו" ומן הסברא היא, שאם המלך השורר בעם הוזהר בזה, קל וחומר הדבר לאחרים. וכן כתב הרמב"ן בפרשת המלך [דברים כ' י"ז]: "כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים, שאינן ראויים לכך".
*
מה יקרו דברי ה"תפארת שלמה" זי"ע על פסוק: "מקרב אחיך תשים עליך מלך". מקרב אחיך. שיהיה כל אחד ואחד מבני ישראל נדמה לו כאחיו" אף בזה יש רמז נאה לכל מלך על עצמו, להיות כאח לכל יהודי...
איסורי "לא יַרבה" ניתנו למלך ישראל. אמנם כמה עמוקים וחודרים הם רמזיהם לכל נפש יחיד השואף למלוך על עצמו. הרי כבר הראו רבותינו שדברים אלה כוללים, הקנאה התאווה והכבוד. [ראה פנים יפות י"ז י"ד].
ולא ישיב את העם מצרימה... על כל איש ישראל המושל ביראת אלקים, ניתן להיאמר כך. שלא ישיב את מחשבתו, רצונותיו וכוחותיו, אל הארץ השפלה הזאת מלאת טומאת ע"ז, גסות וזוהמת הנפש; האנוכיות, הגאווה, הרשעות והאכזריות; כל יהודי חייב שיזכור אדם את חירותו ושלא ישתעבד שוב למעשה ארץ מצרים, חלילה.
*
ר' ישראל! כעת נפנה נא ל"יד החזקה" של רבינו הרמב"ם, איך שקבע את אורחותיו של מלך ישראל. וממנו ניקח לעבוד את ה', בדרך דומה אף ב"מלכותינו" אנו... "הולך בדרכי התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה'" [פ"א מהל' מלכים ה"ח] "מצוה על המלך לכבד לומדי תורה" [פ"ב
ה"ה] "ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים ... "לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה" [פ"ב ה"ו] "המלך אסור לשתות דרך שכרות – אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה" [פ"ג ה"ה] "לבו הוא לב כל קהל ישראל" [שם ה"ו] "ובַכֹּל, יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת" [פ"ד ה"י].
*
בהשגחה פרטית הזדמנו לי עכשיו תולדותיו של גאון וחסיד אמיתי, מגדולי טבריה של מעלה, רבי יצחק מתתיהו לוריא זצוק"ל מחסידי סלונים המובהקים והמבהיקים. ביריעות אלה ראיתי שוב התגלמות של "החסיד הוא המושל". שלימות מופלאה השתלבה בו ברבי מתתיהו. גדלות עצומה בתורה בה לא הפסיק להגות ולחדש, יראה, קדושה וחסידות, ענוות אמת ומידות אציליות. ולעת הצורך גם עסק בצרכי ציבור מגוונים, ומתוך כורח הנסיבות, ניהול צרכי הבית בסדר ויעילות.
והוא ה'מלך היהודי',שלט על כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו ברוגע של מלכות. כל מבט, כל הגה, כל טעימה קלה, היו מחושבים בשליטה עצמית להפליא. חושיו היו ממושמעים ומשועבדים לו מתוך יישוב הדעת ועדינות הנפש. בתולדות חיים אלה אפשר ללמוד "הלכות מלכים" של חסיד אמיתי... [ראה ספר "חיים שיש בהם" ע' 181 , פרי עטו המבורך של הרה"ח ר' ברוך לב שליט"א].
לעת זקנותו כשחלתה זוגתו ע"ה ומאור עיניה לא היה לה, ר"ל, ניהל את עניני הבית בעצמו ודאג לכל צרכיה באמונה. סיפר לי ידיד נפשי הרב אברהם איזנטל שליט"א, איך שראה אותו עומד בפינה שבחנות שבמאה שערים, לקנות דגים לכבוד שבת. עיניו היו מושפלות עד שהבחין בו בעל הבית ושאל למבוקשו. וכך היה ר' מתתי' עוסק בצרכי הבית וניקה את הרצפה בדחילו ורחימו כאילו נוטל את הלולב. ומתוך עבודת הבית בשמחה, צלל שוב תיכף ומיד מבלי היסח הדעת לתוך סוגיא חמורה. וכך אמר אותו צדיק: זה וזה רצון ה'.
*
רחוק היה רבי מתתי' מסיפוק עולם הזה, בתכלית. תיאר לי ידידי הנ"ל. שפעם השתתף עם רבי מתתי' בשמחת נישואין. חסיד עליון זה היה כולו שקוע ברעיונותיו. מחשבתו תפוסה בעומק הגיגי תורה. פתאום מופיע המלצר עם המגש ופונה אליו בשאלה איזה מין בשר הוא רוצה... רבי מתתי' כאילו התעורר מעלפון, בתמיהה שבקעה מתוך תוכו: "ו-ו-א-ס? מ-מ-מ-מ-ה???
וה"וואס" המופלא הזה שהתנגן לו בשלוה חרישית, באיטיות אצילית, התפרש והצטייר אז בכמה וכמה גוונים... כלומר, מה פשר השאלה הזאת? מה רוצים ממני כעת? להכריע בין מה למַה? להיכן מושכים אותי כעת מגן עדן של מחשבת התורה? אל תוך סיר הבשר? מה איכפת לי, מה אני מבין בזה? ו-ו-א-ס??? הוי! החסיד הוא המושל...
*
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דברים אלה נמסרו לישראל כהקדמה למעמד הר סיני. הקדמה היתה זו עוד לפני שנכנסנו לכלל היהדות בקבלת התורה . וכן לימד אותנו המהר"ל: "כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין; ולא עוד אלא אף מלכים, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם. והמעלה והחשיבות שיש בזה, לא נתבטל בגלותם... ולפיכך אומרים חכמי ישראל [שבת קי"א.] כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם... [גבורות ה' פרק ס"א].
מלכות שבפנימיות לחוד ומלכות של שלטון לחוד. חז"ל [סנהדרין כ:] אומרים על שלמה המלך, שבשעתו איבד את כל מלכותו ו"מלך על מקלו". בעלי המוסר היו מפרשים זאת שאפילו אז כשלא היה בידו אלא מקל, עדיין היה בבחינת מלך. מו"ר הגאון הנערץ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה אומר שבכח זה חזר שוב למלכותו... [שיחות מוסר מאמר נ"ה].
*
[מן הענין להעתיק את דבריו שם: "על האדם להיזהר מאד אם אירעה לו איזה ירידה ממדרגתו, שלא תיגרם לו התדרדרות מחמת הירידה וירד מטה מטה ר"ל, עליו להתחזק מאד לשמור על שיווי משקלו שלא יהיה אובד עצות ונבהל מירידתו, כי אז יוכל היצר להפילו לבאר שחת ח"ו, אלא יתאמץ שלא לאבד עשתונותיו ולהחזיק מעמד במצבו, לבל ימשיך בנפילתו, ואז יש תקוה שיחזור ויתעלה למצבו הקודם ולמעלה מזה".]. זהו עומק הביאור ב"מלך על מקלו" הוא החזיק במדת המלכות, במה שרק שייך, במה שנשאר בידו וזה נתן לו כח לחזור למעמדו...
*
ר' ישראל הנעלה! אתה ראוי לכבוד מלכים. למרות שאינך עונד בגדי שרד ארוגים מזהב. הזהב שלך מבהיק מבפנים, נשמתך נוצצת בסתר בפנינים ואבני חן. ביתך הכָּשר הוא ארמון מלוכה והכסא שאתה הוגה עליו בתורה ועורך את שולחן השבת, כסא מלכות הוא... ראוי אתה להערכה ולכבוד מלכים, כשם שגם ראוי לך לכבד אחרים ולהתנהג כמלך במחשבה, דיבור ומעשה...
*
מקובל שה'חפץ חיים' סיפר פעם סיפור מאלף מאד. מעשה בכפרי אחד במרחקי רוסיה שהיה צריך לנסוע לעיר הגדולה. הציעו לו אז שבמקום לנסוע בסוס ועגלה במרחק כזה, יסע ברכבת וכך עשה. אלא שכל ענין נסיעה כזו היה חדש וזר לו, שכן לא ראה רכבת מימיו. הוא הגיע לתחנת הרכבת ושם אמרו לו שצריך לקנות כרטיס. בידו לבחור באיזה רוצה לנסוע במחלקה הראשונה המכובדת והיקרה, או בשניה או השלישית... מכיון שהיתה זאת הזדמנות מיוחדת בשבילו, קנה לו כרטיס למחלקה הראשונה. המקום היקר ביותר.
כשהגיע הכפרי לרציף ראה קבוצה קטנה ונעמד לידם. מה שהם יעשו, יחקה גם הוא. הכפרי לא ידע אמנם כי אנשים אלה מתכוננים לנסוע בלי כרטיס כלל... תכסיסם היה שהם יכנסו למחלקה השלישית. אחד מהם יעמוד על המשמר ואם בוא יבוא המבקר לבדוק את הכרטיסים, יסתתרו אז כולם מתחת לספסל... וכך אמנם קרה. באמצע הנסיעה אותת להם ה'שומר' על הבדיקה הקרובה וכולם הגיחו אל תחת הספסל והצטופפו באבק בין קורי העכביש. עמהם הצטרף הפעם הכפרי, שלמד מחבורה זו סדרי נסיעה ברכבת המוזרת...
אלא שהפעם הבחין בהם המבקר ותפס את כולם. בזעם שאל את הכפרי: "איפה הכרטיס שלך?" בכדי לקנוס אותו. לתדהמתו הראה לו הלה את כרטיסו. נזדעק עליו המבקר: "חכם שבעולם! יש לך כרטיס למחלקה הראשונה ואתה נמצא במחלקה השלישית? ואתה עוד מצטופף שם תחת הספסל, בין קורי עכביש...?".
*
הנמשל מובן מאליו ורחב מני ים, בהרבה משמעויות... אנחנו עם הנבחר קבלנו כרטיס ל"מחלקה הראשונה". בני מלכים אנחנו שעמדנו על הר סיני ודבריו יתברך שמענו מתוך האש, קבלנו תורת אמת וחיי עולם ודבקנו בזה מאז ולתמיד.
נביאי האמת והצדק הדריכו אותנו בדרכי ה'. חכמי הדורות לימדונו איך לחיות חיי דעת, קדושה ורוממות. לכל פינות העולם לקחנו עמנו את ספר התורה ושמרנו על צלם אלקים ועל דמות ותואר בני מלכים... בצל חרב ומצוקה נשארנו נאמנים לכל היקר והקדוש, דָרַכנו באורחות צדיקים ובמסילת ישרים וקיימנו את חובות הלבבות...
ואומות העולם סגדו לעצים ואבנים, ונשמו אויר שקר ותיפלות. הם ישבו לבטח בארצם ונשארו שקועים ותקועים בהבליהם, חיים על חרבם ונמשלים ביד יצריהם. בעורקיהם זרם מאז דם עוולה וחמס. והם ילמדו אותנו בינה? הם ישפיעו על אורחות חיינו, על סגנון הדיבור, צורת הנגינה והלבוש...? מה לו לבן מלך רם מעלה ולבן נכר נרפש בלכלוך שתחת הספסל...
בני מלכות אנחנו רמי מעלה. נבחרנו למשימות של גדלות וראוי לנו לנהוג ברוממות השכל. "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" נאמר עלינו. האומה החשובה לאין ערוך באומות, באיכות נשגבה, כגובה שמים מארץ, מהם ומהמונם. נבחרי הבריאה אנחנו ותפקידינו נעלים מאד מאד! עלינו להתמסר לדברים העומדים ברומו של עולם!
*
מלכות בית דוד נמשלה כידוע ללבנה [רש"י ר"ה כ"ה.] שאין לה אור מִשֶל עצמה, "דלית לה מגרמה ולא כלום". ה"צמח צדק" זי"ע בספרו "דרך מצוותיך" הגדיר את מלכות ישראל כאות הביטול הגמור. המכוון במינוי מלך הוא, שבו ועל ידו, יהיו ישראל בטילים לה', - - "והנה המלך בעצמו בטל לאלוקות וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום : אם לא שויתי ודוממתי, דהיינו שנגע הביטול לה' כל כך בלבבו, עד שגם בגשמיות לא היה יכול להרים עיניו ולהגביה לבו".
מפליאים ומעוררים הם דבריו של הרבי הגאון והקדוש מאוסטרובצה, רבי מאיר יחיאל זי"ע, שהיה אומר: "אצלנו מקובל פירוש מאמרם ז"ל [יומא כ"ה.] ש"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" - שהמלך ממלכי בית דוד, שמורא שמים היה עליו ביותר, בזמן שהיה נכנס לעזרה, שוב לא היה יכול לעמוד על רגליו מרוב אימה, ולכך התירה לו התורה לישב...". ובכן, מתוך מידת ה"ביטול" של מלכות, ראוי גם למלך הפרטי, להתבטל למלכות שמים.
אי לכך, מדת המלכות הנלמדת לכל אחד מתוך פרשת מלך ישראל, הקדמה היא ל"מלכיות" של ראש השנה. ההמלכה של מלך מלכי המלכים הקב"ה מתוך התבטלות.
וברכתי לך ה"מלך" הפרטי: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שבת של 'ישמחו במלכותך'
שמחת אומה של מלכים...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
הוד מלכות...
לקחים מפרשת המלך
החסיד הוא המושל...
לר' ישראל יקירי שליט"א
לחן ישן ביידיש שמעתי פעם בילדותי, שיר מרגש, בעיקר מפני הזכרונות שנושא עמו. אבי ז"ל ועמו פליטי המלחמה, היו שרים אותו בנימה של געגועים. תוכן השיר מתאר חנווני היושב במכולת קטנה ומחשבותיו מרחפות בעולם העתיד של גאולה וישועה. "זיצט זיך א קרעמער אין קרעמל" יושב לו החנווני בחנותו וחולם על עתיד עמנו, הגאולה העתידה ומלכות ישראל, על מלכות עָם שכולה מלכים בלבד. "א מלוכה פון מלכים אליין". סביב החנווני מסודרים מיני מזון למכירה. והוא לבו למעלה, בכיסופין לימי רוממות של מלכות ישראל...
מלוכה של מלכים... מלים אלה נובעות מעומק תודעת העם, מעבודת החיים של איש ישראל להיות מלך על עצמו; שליט על צבא חושיו, רצונותיו וכוחותיו. הרי האדם הוא 'עולם קטן' ועליו להשתרר ולמשול על עולם זה ומלואו...
וכך כתב ה'שם משמואל' זי"ע: "כן היא תעודת כל אדם - לחבר הכל להשם יתברך, והיינו על ידי שהוא מאסף ומאחד ומחבר את עצמו - להיות מלך ומושל על עצמו, להטות לרצון השם יתברך". [ויקרא תרע"ה]. וכך פירש ה'שם משמואל' ענין 'ממלכת כהנים' שאין פירושו: שלטון על אחרים, אלא שיהיה כל איש מושל ברוחו... [שבועות תרע"ט].
ולעתיד לבוא כשתחזור מלכות ישראל למקומה, תהיה זאת פעם מלוכה על מלכים... אז ביום שכולו שבת תהיה משמעות חדשה, למושגים של "אנת הוא דשליט על מלכיא", "קה ריבון עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא, מלך מלכיא...
*
בספרו ה"כוזרי" ביסס החכם והמשורר האלקי רבי יהודה הלוי, את עיקרי היהדות על צורת דו-שיח בין החכם היהודי "החבר" רבי יצחק הסנגרי, לבין מלך מדינת כוזר שעמד לקבל עליו דת ישראל. מלך זה התעניין רבות וחקר היטב את טיבן של אמונות הגויים השונות, והוא התאכזב מכולן. דווקא הדת והאמונה היהודית, להבדיל, התחילה למשוך אותו ואכן אותו החכם היהודי הלך עם מלך כוזר צעד אחר צעד בהליכות היהדות.
במשך אותו 'משא ומתן' התבקש ה"חבר", החכם היהודי, ממלך כוזר, לצייר לו חיי חסיד בישראל, עובד ה' אמיתי. להפתעת המלך תיאר לו החכם אז "שלא מן הענין", דמות מושל המפקח על מדינה ומחלק לכל תושביה את מזונם וצרכיהם. הוא נוהג בנתיניו בצדק ומשפט, וכולם נשמעים אליו בצייתנות. הם ממהרים למלאות את פקודותיו ונזהרים במה שיזהיר אותם...
מלך כוזר הפסיקו ושאל אותו: מדוע שינית פתאום את הנושא? "אני שאלתי אותך על חיי החסיד, ולא על שלטון מושל עמים!?...". איך הגעת אל המלוכה והממשלה, מה ענין שמיטה אצל הר סיני? שאלתי אותך על דבר אחר לגמרי???
*
ואז גילה לו החכם אז את כוונתו ב'תחבולה' זו. הוא באמת התכוון לומר: ש"החסיד הוא המושל!". הוא שולט שלטון בלי מצרים על כוחות הנפש וכוחות הגוף, כמושל אדיר בנתיניו! חסיד זה לוּ היה נבחר למשול במדינה היה ראוי לכך מכל הבחינות! שכן נמצאים בידיו ההנהגה הנאותה לכך, המאזן הנכון, החישובים הנכונים, התבונה וההבחנה, השליטה המלאה...
*
זהו יסוד היסודות בנפשו של יהודי עובד ה'. החסיד מנהיג את "מדינתו" בצדק ויושר, בדרך הממוצעת הוא מחלק לכל "נתיניו" את המגיע להם בדקדוק ובמשפט. הוא שולט על רצונותיו. הוא נותן לגוף את הצריך לו במדה ובמשקל. המאכל והשינה נמצאים תחת פיקוח ומשטר. הכל מסודר ביחס ובתיאום מחושב ומדוקדק. הוא חוסם בעד התאוה הכעס והניצוח.
והחבר ממשיך להסביר: איבריו וכוחותיו של החסיד נשמעים לו מיד בזריזות, בחריצות ובשמחה. הראייה, השמיעה והדיבור והתנועות נתונים תחת סדר ומשמעת, שלטון השֵֹכל. הגבולות נשמרים תדיר... הוא מצווה על מוחו שלא להימשך אחרי דמיונות כזב ומחשבות הבל. כל מחשבה ורעיון צריכים לעבור את בדיקת השכל הישר...
*
וכך ממשיך בספר "הכוזרי": הנתינים ממושמעים והפקודות מיושמות. כל אחד עומד איש על מחנהו ואיש על דגלו כפי החשיבות. כדוגמת המחנות בהר סיני שהעמיד משה רבינו סביב למשכן...
גם כח הדמיון של החסיד נמצא תחת פיקוח ומשטר... אף הוא מקבל פקודות ומקיים אותן. החסיד פונה אל כח מיוחד זה ומשתמש בו לתועלת נפלאה. הוא פוקד ומצווה על כח הדמיון שלו, לצייר לעצמו את ההוד וההדר שבתולדות היהדות ולהעמיקם כך בזכרון. הוא מבקשו ל"דמיין" ולתאר לעצמו את מעמד הר סיני, מעשה העקידה על הר המוריה, המשכן וסדר העבודה וכבוד בית המקדש וכדומה. על ידי כך יתעורר הלב בעניני אלקות... ואז קורא החסיד-המושל ל"עדתו": כוחותיו הרוחניים להתעורר ודורש מהם על פי זאת, התעלות ממדרגה למדרגה, לקירבת אלקים...
*
והרי כבר הכתיר שלמה המלך את החסיד כמושל. "ומושל ברוחו מלוכד עיר" [משלי ט"ז ל"ב] מי שכובש את היצר ומושל ב"מדינתו" הוא, טובה וגדולה גבורתו ממי שכובש עיר שלימה... הקרב בלכידת עיר הוא דבר גשמי, נצחון הגיבור על החלש מצוי גם בבעלי חיים. ואילו כאן מדובר במלחמת רוחנית פנימית... [מהר"ל נתיבות, נתיב הכעס פ"א ודרך חיים פ"ד מ"א]
*
החסיד הוא המושל!!! במלים אלה מתבטא בתמצית, עולם מלא ביהדות. שליטה עצמית. דומים הדברים לדברי בן זמנו של רבי יהודה הלוי, מקורבו רבי אברהם אבן עזרא. ידועים דבריו במשמעות "נזיר" שהוא מלשון נזר ועטרה. "כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת - שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות... [במדבר ו']. ואמנם כן, בדברי רבי יהודה הלוי שלפנינו משתרעת ממשלתו הבלעדית של מלך כזה המושל ברוחו שלטון ללא מצרים.
*
החסיד הוא המושל... איש חסיד חי בדורנו מורם מעם ושמו רבי לייבל קוטנר זצ"ל מתל אביב. רבי לייבל היה יהודי בר דעת, בעל מוח חריף שחי עם חשבון הנפש, מנהיג באמונה, בחסד ובגבורה. ועם זאת היה איש המעשה, איש חי ורב פעלים, פיקח ומתמצא היטב בתהלוכות העולם. במיוחד נודע רבי לייבל לאחר חורבן אירופה בין אנשי שארית הפליטה, בפעילותו והתמסרותו העצומה למען צעירי ישראל שרידי אש וחרב, שהתגוררו לאחר המלחמה במחנות באיטליה. הוא דאג עבורם כאב גם בגשמיות וגם ברוחניות וכך נהיה להם מורה ומחנך בדרכי החיים.
שֵֹכל התורה והנהגת היהדות ניצבו סביביו כחומה בצורה. הוא לא איבד עשתונות אף בשעות הקשות ביותר וידע את אשר לפניו, מתוך שליטה מלאה על חושיו וכוחותיו. בהנהגתו היווה דוגמא לעם הנבחר שנשאר בעליונותו. אף אז לא שכח את ה"והייתם לי סגולה מכל העמים". גם בעמק הבכא שמר על צלם האלקים, על גדרי היהדות והאנושות בכבוד. הוא לא נכנע ולא נשבר. הוא לחם נגד 'נפש הבהמית' מבפנים ועמד כארי מול חיות הטרף מבחוץ, בתוקף הדעת!
*
ומימי התקופה הזאת מסופר עליו לקח עמוק, הנהגה ממעמקים. במשך תקופה מסויימת בשנות הזעם, הועבדו יהודים רבים בעבודת כפייה בעמל כפיים מפרכת במשך שעות רבות ורצופות. האסירים ישבו באולם תעשייה גדול. כל אחד קיבל מכונה ועליו היה לשבת במקום אחד, לעבוד ולהספיק כתכנית הרשעים ימ"ש, מן הבוקר עד הלילה ללא הפסק ובשקט. מזונם הדל ניתן להם לפני העבודה ולאחריה.
וכל זה לא שווה לצוררים הארורים. הם רצו לדכא ולהשפיל את הרוח עוד יותר. לכן תלו בכל מקום שעונים ענקיים בכל פינה באולם. מבלי משים יסתכלו עובדי הכפייה כל כמה שניות על השעון. תזוזתם האיטית של המחוגים יענו את הנפש עוד יותר, במשך חמש עשרה שעות העבודה.
*
אלא שעל ר' לייבל קוטנר לא הצליחו השעונים לשלוט. והוא טען אל חבריו לעבודה ואמר: וכי הם השולטים על העינים שלי? וכי הפכתי להיות סוס שמכוונים אותו איפה להסתכל? הצוררים לא ישלטו עלי! החלטתי שאינני מסתכל בשעון כלל... למה להסתכל בשעון? וכי יעבור הזמן מהר יותר? למה לנו להאט על עצמנו את שעות העבודה על ידי הסתכלות זו? מדוע להיכנע לעצתם השטנית להשפילנו?
נענה יהודי ואמר במרירות: "השכל מבין זאת, אך העיניים זזות מעצמן". ר' לייבל ענה לו אז בלהט "כן, כך הוא טבע כל אדם, ברם לא יהודים, עם ה'. הוא חייב להישאר מושל על עצמו. אצל איש ישראל המוח הוא הקובע והוא שיקבע. הוא חייב לשלוט על עיניו וכל חושיו. ובכן, הרשעים תלו את השעונים ואנחנו נחליט בעוז שלא להסתכל בהם...". אין ספק שהשגה זו אצל ר' לייבל, נבעה משמירת העיניים, שהתחנך בה מעודו...
*
זוהי מלכות ישראל אמיתית אף בשפל המצב כזה. רבי לייבל היוה 'פירוש חי' לדברי הכוזרי. החסיד הוא מושל המפקח על "מדינה". הוא נוהג בנתיניו בצדק ומשפט, וכולם נשמעים אליו בצייתנות. הם ממהרים למלאות את פקודותיו ונזהרים במה שיזהיר אותם...
מפליא הוא שסיפור דומה לכך, מסופר על הגה"ח ר' גד'ל אייזנר זצ"ל. במחנה העבודה חיזק והמריץ על אותו נושא ממש: "הם סבורים שיוסיפו למרר את נפשנו בשעון גדול. לא ניכנע להם! אנחנו נישאר הבעלים על מבט עינינו" [במחיצת ר' גד'ל ח"א צ"ב] ואין זה מן החידוש שהביעו אריות אלה אותה צורת הנהגה. הם גדלו ב'בית יוצר' אחד, שם חינכו ללא הרף על בעלות מסוג זה, קרב ללא כניעה...
*
צדיק יסוד עולם היה הרה"ק ר' ישראל מהוסיאטין, בן בנו ונושא שמו של קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע. בשעתו היה צדיק זה זקן האדמו"רים בארץ הקודש. דמות מיוחדת נוראת הוד. כולו אומר קדושה וטהרה, צניעות שתיקה ואצילות. גדול בתורה מאד ובעל רוח הקודש. גדולי דורו העריצוהו עד לאחת. פאר הדור, הגאון מטשעבין זצוק"ל שנמנה על חסידיו, אמר פעם שאם היה לו כח היה משכים לפתחו כל יום ויום...
מספרים שהרבי מהוסיאטין ביקר פעם במדינת גרמניה. בליל שבת קודש בעת עריכת שולחנו הטהור נקלע לשם יהודי מתושבי המקום, שלא היה לו מושג בהליכות רבי וחסידים. הוא ביקש מן הסובבים אותו שיסבירו לו את ההנהגה זאת. מה זה רבי בכלל? [ובלשונם: "וואונדער רבינער", עושה פלאות.]
הרבי הבחין בהמולה ובתמיהתו של אותו יהודי. הוא קרא אותו אליו ושאל: "האם יודע מר מה תפקידו של רב בית כנסת?". "וודאי "ענה היהודי. זה מי שמוטל עליו להיות ממונה ואחראי על כל עניני התפילה, המתפללים והליכות בית הכנסת. "ומהי משימת: רב העיר?" המשיך הרבי. "כמובן" ענה הלה, "זה מי ששולט, מפקד ומפקח על כל עניני דת ודין בעיר כולה!". "הבה ואסביר לך כעת" אמר הרה"ק מהוסיאטין, "מה זה 'וואונדער רבינער'". "רבי זה זה מי שהוא ששולט על עצמו. א בעל הבית אויף זיך אליין...".
ועל סיפור זה, הוסיף הגאון והחסיד המופלא, איש האשכולות, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל מירושלים ראש ישיבת פינסק - קארלין, ופירש בטוב טעם ודעת, את הפסוק: "שום תשים עליך מלך" אדם צריך להיות מלך על עצמו... הרי נאמר במדרש [אסת"ר י' י"ג] "צדיקים לבם ברשותם"! [לב ישראל פ' שופטים].
כמה יתאים מהלך מחשבה זה, עם מה שפירשו קדמונינו ז"ל, "שוטרים ושופטים תתן לך בכל שעריך", על האדם בעצמו, השמירה, השליטה והמשמעת בכל שעריו...
*
ועל פי הדברים האלה, יקירי, נעסוק ונעיין נא יחד בפרשת המלך שבתורה הקדושה, ונדלה משם פנינים בתהלוכות שלטון זה של חסידי ישראל. הרבה פרטים בפרשה זו נוגעים באמת לכל אחד ואחד מאתנו. נפליג נא כעת אל מרומי מלכות ישראל. כמובן שישנן הלכות המיוחדות למלך בלבד, אלא שגם באלה נרמזו בפנימיותן הנהגות לכל יחיד.
אף על מלכות ישראל של יחיד, שייך הצו של: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך". שהמלכות תהיה על פי ה', על פי מלכות שמים. "לא תוכל לתת עליך איש נכרי". ללא שמץ של הנהגה ושליטה של אומות העולם. הרי דווקא על זה הקפיד שמואל הנביא, על הרצון "לשפטינו ככל הגויים"... ישנו מאמר החכם שהובא בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו [מאמר רביעי פרק כ"ו] "המלך והדת - אחים נאמנים!!!"
*
שום תשים עליך מלך... נקדים נא את הדברים הנוגעים ישירות לכל יחיד בפרשת המלך, כפי שלימדנו בדברי חז"ל ובמשנת הראשונים מתוך 'קל וחומר'.
על ספר התורה של מלך נאמר: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ומזה למדו חכמינו ז"ל: "ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו, ההדיוט על אחת כמה וכמה". [ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו - י"ג.]. בהתמדת התורה שימש מלך ישראל דוגמה חיה למופת, דוגמה אישית לכל העם כולו. הוי! כל ימי חייו. ימי חייו הימים, כל ימי חייו הלילות [ספרי שופטים]...
*
וכך הווה... בפועל ממש אכן למדו ישראל בשעתו קל וחומר ממלך ישראל. כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר". [ברכות ג:] ומה היה ההמשך לכך? איך פעלה ההשפעה העצומה הלאה, לילה לילה?
בירושלמי [ברכות ה:] למדנו איך שנמשכו לכך תלמידי החכמים מתוך קל וחומר. "ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה". כינור הפלא עורר את המלך דוד בחצות הלילה ומתוך כך נמשכו אחריו כל בעלי תורה, להתעורר ולעסוק בתורה אף הם, מתוך קל וחומר ממלך שהיה טרוד ועסוק כל כך בצרכי העם, ועם זאת תופס עסק התורה חלק כה גדול בחיי יומו, הרי זה מחייב את כולם...
ודברי תורה עשירים במקום אחר. במדרש פסיקתא רבתי [פי"ז] יש המשך עשיר מאד לשרשרת זו: "ונמצאו כל ישראל עוסקים בתורה"... התמדתו של דוד המלך סחפה גם את ההמונים בעוז ובעוצמה. השתלשל הדבר שכל ישראל התחילו ללמוד באישון לילה ולהתמיד בתורה, מתוך ה'קל וחומר' מן המלך!!!!
*
וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו... בפסוק הזה טמון יסוד עצום המתייחס אל כל יהודי ממש, עד סוף כל הדורות. דבר זה הורה לנו רבינו משה חיים לוצאטו. לימוד התורה בהתמדה דייקא, זה הוא שמקנה לאדם יראת שמים. "למען ילמד ליראה" אין היראה נקנית אלא על ידי לימוד. "ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק, והוא שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד בשבתו, בלכתו, בשכבו, ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר, דהיינו: אמיתת הימצא שכינתו יתברך בכל מקום, והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת..." [מסילת ישרים פרק כ"ה].
והדברים מתבררים בגלוי לעינינו עד עצם היום הזה. אלה המתמסרים לתורה בהתמדה ומתעסקים בה בכל רגע פנוי, מתגברים ביראת שמים. הנהגתם אחרת, תפילתם אחרת, צורת דיבורם אחרת. באותיות של אש נרשם על צלם דמות תבניתם: "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו".
וכמובן המשך הפסוק בשלימותו. "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם". וכפי שלימדונו חז"ל הקדושים [ספרי שם] "מלמד שהתלמוד מביא לידי יראה, יראה מביאה לידי שמירה, שמירה מביאה לידי מעשה"...
*
וכתב לו את משנה התורה הזאת... ה'שפת אמת' זי"ע פונה בזה גם אל כל יהודי באשר הוא שם ומעטרו בכתר מלכות... מלך ישראל נצטווה לשאת עמו ספר תורה לכל מקום שהולך. לדעת ה'שפת אמת' הרי אף התפילין בגדר הזה, הרי עליהן נאמר למען תהיה תורת ה' בפיך. כל ישראל שהם בני מלכים, נושאים אצלם מעין ספר תורה בזעיר אנפין...
הפרשיות שבתפילין של ראש מחולקות לארבע ובתפילין של יד הכל נכתב על קלף אחד, [בבחינת משנה תורה] והרי חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה... מתנה יקרה היא שהעניק הקב"ה לכל יהודי, מתוך חיבה יתירה לעם בני מלכים שלו... וכמובן שאף תכלית התפילין, דומה לשל ספר תורה של מלך: למען ילמד ליראה את ה' אלקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם...
*
וקרא בו כל ימי חייו... מה שגבו דבריו של מרנא ה'חתם סופר זצוק"ל, שוודאי נוגעים ישירות לכל אדם מישראל. "בספר התורה יקרא כל קורות ימי חייו, את הכל ימצא בספר התורה". בנו הגאון ר' שמעון סופר זצוק"ל, רבה של קראקא ביאר את דברי אביו בהטעמה: כי המלך ישא בחיקו תורת ה', שם ימצא כתוב כל הקורות ותולדות ימי חייו, ושיעור הכתוב כך, את כל ימי חייו יקרא מעל ספר תורת אלקים" ועל זה הוסיף הבן הגדול והעיד: "כן עשה אבינו מאור הגולה זצ"ל: דרש מעל ספר תורת ה' כל מדה והנהגה טובה שיבור לו האדם, נאה דורש ונאה מקיים כל ימי חייו..." [הקדמת שו"ת יורה דעה "פיתוחי חותם"].
[ואגב, בספר דרשותיו [ח"ב נ"ב.] כשהביא ה'חתם סופר" שוב את הרעיון ההוא, צירף לכך סיפור נפלא מאד. מגדולי ישראל היה הגאון הנודע רבי יאיר בכרך זצוק"ל, בעל "חוות יאיר" הוא העלה במחשבתו בינו לבין עצמו, לקרוא את שם ספרו "חוות יאיר" כהכרת טובה לזקנתו מרת חוה שגידלה אותו. בהמשך לזה עלה פעם לתורה. ובקריאה זו נרמז לו: "ויקרא אותם – חות יאיר עד היום הזה"...]
*
שני ספרי תורה היה כותב מלך ישראל. "אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו" [סנהדרין כ"א:]. גדולי החסידות הראו רמז נפלא בשניהם. "אחת שיוצאה ונכנסת עמו" מרמז על ההנהגה בבואו ובצאתו וב"אחת בבית גנזיו", הרמז על גנזי לבו פנימה, את רשפי האש בתורה וביראה הבוערים בפנימיותו... [ראה מאור ושמש].
*
"לבלתי רום לבבו מאחיו" אף זה כולל גם כל איש ישראל. רבינו יונה קבע זאת ב"שערי תשובה" שלו, שער ג' ל"ד] כמקור לאיסור הגאווה לכל אחד דווקא ממה שנאמר במלך "לבלתי רום לבבו מאחיו" ומן הסברא היא, שאם המלך השורר בעם הוזהר בזה, קל וחומר הדבר לאחרים. וכן כתב הרמב"ן בפרשת המלך [דברים כ' י"ז]: "כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים, שאינן ראויים לכך".
*
מה יקרו דברי ה"תפארת שלמה" זי"ע על פסוק: "מקרב אחיך תשים עליך מלך". מקרב אחיך. שיהיה כל אחד ואחד מבני ישראל נדמה לו כאחיו" אף בזה יש רמז נאה לכל מלך על עצמו, להיות כאח לכל יהודי...
איסורי "לא יַרבה" ניתנו למלך ישראל. אמנם כמה עמוקים וחודרים הם רמזיהם לכל נפש יחיד השואף למלוך על עצמו. הרי כבר הראו רבותינו שדברים אלה כוללים, הקנאה התאווה והכבוד. [ראה פנים יפות י"ז י"ד].
ולא ישיב את העם מצרימה... על כל איש ישראל המושל ביראת אלקים, ניתן להיאמר כך. שלא ישיב את מחשבתו, רצונותיו וכוחותיו, אל הארץ השפלה הזאת מלאת טומאת ע"ז, גסות וזוהמת הנפש; האנוכיות, הגאווה, הרשעות והאכזריות; כל יהודי חייב שיזכור אדם את חירותו ושלא ישתעבד שוב למעשה ארץ מצרים, חלילה.
*
ר' ישראל! כעת נפנה נא ל"יד החזקה" של רבינו הרמב"ם, איך שקבע את אורחותיו של מלך ישראל. וממנו ניקח לעבוד את ה', בדרך דומה אף ב"מלכותינו" אנו... "הולך בדרכי התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה'" [פ"א מהל' מלכים ה"ח] "מצוה על המלך לכבד לומדי תורה" [פ"ב
ה"ה] "ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים ... "לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה" [פ"ב ה"ו] "המלך אסור לשתות דרך שכרות – אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה" [פ"ג ה"ה] "לבו הוא לב כל קהל ישראל" [שם ה"ו] "ובַכֹּל, יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת" [פ"ד ה"י].
*
בהשגחה פרטית הזדמנו לי עכשיו תולדותיו של גאון וחסיד אמיתי, מגדולי טבריה של מעלה, רבי יצחק מתתיהו לוריא זצוק"ל מחסידי סלונים המובהקים והמבהיקים. ביריעות אלה ראיתי שוב התגלמות של "החסיד הוא המושל". שלימות מופלאה השתלבה בו ברבי מתתיהו. גדלות עצומה בתורה בה לא הפסיק להגות ולחדש, יראה, קדושה וחסידות, ענוות אמת ומידות אציליות. ולעת הצורך גם עסק בצרכי ציבור מגוונים, ומתוך כורח הנסיבות, ניהול צרכי הבית בסדר ויעילות.
והוא ה'מלך היהודי',שלט על כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו ברוגע של מלכות. כל מבט, כל הגה, כל טעימה קלה, היו מחושבים בשליטה עצמית להפליא. חושיו היו ממושמעים ומשועבדים לו מתוך יישוב הדעת ועדינות הנפש. בתולדות חיים אלה אפשר ללמוד "הלכות מלכים" של חסיד אמיתי... [ראה ספר "חיים שיש בהם" ע' 181 , פרי עטו המבורך של הרה"ח ר' ברוך לב שליט"א].
לעת זקנותו כשחלתה זוגתו ע"ה ומאור עיניה לא היה לה, ר"ל, ניהל את עניני הבית בעצמו ודאג לכל צרכיה באמונה. סיפר לי ידיד נפשי הרב אברהם איזנטל שליט"א, איך שראה אותו עומד בפינה שבחנות שבמאה שערים, לקנות דגים לכבוד שבת. עיניו היו מושפלות עד שהבחין בו בעל הבית ושאל למבוקשו. וכך היה ר' מתתי' עוסק בצרכי הבית וניקה את הרצפה בדחילו ורחימו כאילו נוטל את הלולב. ומתוך עבודת הבית בשמחה, צלל שוב תיכף ומיד מבלי היסח הדעת לתוך סוגיא חמורה. וכך אמר אותו צדיק: זה וזה רצון ה'.
*
רחוק היה רבי מתתי' מסיפוק עולם הזה, בתכלית. תיאר לי ידידי הנ"ל. שפעם השתתף עם רבי מתתי' בשמחת נישואין. חסיד עליון זה היה כולו שקוע ברעיונותיו. מחשבתו תפוסה בעומק הגיגי תורה. פתאום מופיע המלצר עם המגש ופונה אליו בשאלה איזה מין בשר הוא רוצה... רבי מתתי' כאילו התעורר מעלפון, בתמיהה שבקעה מתוך תוכו: "ו-ו-א-ס? מ-מ-מ-מ-ה???
וה"וואס" המופלא הזה שהתנגן לו בשלוה חרישית, באיטיות אצילית, התפרש והצטייר אז בכמה וכמה גוונים... כלומר, מה פשר השאלה הזאת? מה רוצים ממני כעת? להכריע בין מה למַה? להיכן מושכים אותי כעת מגן עדן של מחשבת התורה? אל תוך סיר הבשר? מה איכפת לי, מה אני מבין בזה? ו-ו-א-ס??? הוי! החסיד הוא המושל...
*
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". דברים אלה נמסרו לישראל כהקדמה למעמד הר סיני. הקדמה היתה זו עוד לפני שנכנסנו לכלל היהדות בקבלת התורה . וכן לימד אותנו המהר"ל: "כי אחר שהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים ונתן אותם בני חורין; ולא עוד אלא אף מלכים, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה השם הוא לישראל בעצם. והמעלה והחשיבות שיש בזה, לא נתבטל בגלותם... ולפיכך אומרים חכמי ישראל [שבת קי"א.] כל ישראל בני מלכים הם אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם... [גבורות ה' פרק ס"א].
מלכות שבפנימיות לחוד ומלכות של שלטון לחוד. חז"ל [סנהדרין כ:] אומרים על שלמה המלך, שבשעתו איבד את כל מלכותו ו"מלך על מקלו". בעלי המוסר היו מפרשים זאת שאפילו אז כשלא היה בידו אלא מקל, עדיין היה בבחינת מלך. מו"ר הגאון הנערץ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה אומר שבכח זה חזר שוב למלכותו... [שיחות מוסר מאמר נ"ה].
*
[מן הענין להעתיק את דבריו שם: "על האדם להיזהר מאד אם אירעה לו איזה ירידה ממדרגתו, שלא תיגרם לו התדרדרות מחמת הירידה וירד מטה מטה ר"ל, עליו להתחזק מאד לשמור על שיווי משקלו שלא יהיה אובד עצות ונבהל מירידתו, כי אז יוכל היצר להפילו לבאר שחת ח"ו, אלא יתאמץ שלא לאבד עשתונותיו ולהחזיק מעמד במצבו, לבל ימשיך בנפילתו, ואז יש תקוה שיחזור ויתעלה למצבו הקודם ולמעלה מזה".]. זהו עומק הביאור ב"מלך על מקלו" הוא החזיק במדת המלכות, במה שרק שייך, במה שנשאר בידו וזה נתן לו כח לחזור למעמדו...
*
ר' ישראל הנעלה! אתה ראוי לכבוד מלכים. למרות שאינך עונד בגדי שרד ארוגים מזהב. הזהב שלך מבהיק מבפנים, נשמתך נוצצת בסתר בפנינים ואבני חן. ביתך הכָּשר הוא ארמון מלוכה והכסא שאתה הוגה עליו בתורה ועורך את שולחן השבת, כסא מלכות הוא... ראוי אתה להערכה ולכבוד מלכים, כשם שגם ראוי לך לכבד אחרים ולהתנהג כמלך במחשבה, דיבור ומעשה...
*
מקובל שה'חפץ חיים' סיפר פעם סיפור מאלף מאד. מעשה בכפרי אחד במרחקי רוסיה שהיה צריך לנסוע לעיר הגדולה. הציעו לו אז שבמקום לנסוע בסוס ועגלה במרחק כזה, יסע ברכבת וכך עשה. אלא שכל ענין נסיעה כזו היה חדש וזר לו, שכן לא ראה רכבת מימיו. הוא הגיע לתחנת הרכבת ושם אמרו לו שצריך לקנות כרטיס. בידו לבחור באיזה רוצה לנסוע במחלקה הראשונה המכובדת והיקרה, או בשניה או השלישית... מכיון שהיתה זאת הזדמנות מיוחדת בשבילו, קנה לו כרטיס למחלקה הראשונה. המקום היקר ביותר.
כשהגיע הכפרי לרציף ראה קבוצה קטנה ונעמד לידם. מה שהם יעשו, יחקה גם הוא. הכפרי לא ידע אמנם כי אנשים אלה מתכוננים לנסוע בלי כרטיס כלל... תכסיסם היה שהם יכנסו למחלקה השלישית. אחד מהם יעמוד על המשמר ואם בוא יבוא המבקר לבדוק את הכרטיסים, יסתתרו אז כולם מתחת לספסל... וכך אמנם קרה. באמצע הנסיעה אותת להם ה'שומר' על הבדיקה הקרובה וכולם הגיחו אל תחת הספסל והצטופפו באבק בין קורי העכביש. עמהם הצטרף הפעם הכפרי, שלמד מחבורה זו סדרי נסיעה ברכבת המוזרת...
אלא שהפעם הבחין בהם המבקר ותפס את כולם. בזעם שאל את הכפרי: "איפה הכרטיס שלך?" בכדי לקנוס אותו. לתדהמתו הראה לו הלה את כרטיסו. נזדעק עליו המבקר: "חכם שבעולם! יש לך כרטיס למחלקה הראשונה ואתה נמצא במחלקה השלישית? ואתה עוד מצטופף שם תחת הספסל, בין קורי עכביש...?".
*
הנמשל מובן מאליו ורחב מני ים, בהרבה משמעויות... אנחנו עם הנבחר קבלנו כרטיס ל"מחלקה הראשונה". בני מלכים אנחנו שעמדנו על הר סיני ודבריו יתברך שמענו מתוך האש, קבלנו תורת אמת וחיי עולם ודבקנו בזה מאז ולתמיד.
נביאי האמת והצדק הדריכו אותנו בדרכי ה'. חכמי הדורות לימדונו איך לחיות חיי דעת, קדושה ורוממות. לכל פינות העולם לקחנו עמנו את ספר התורה ושמרנו על צלם אלקים ועל דמות ותואר בני מלכים... בצל חרב ומצוקה נשארנו נאמנים לכל היקר והקדוש, דָרַכנו באורחות צדיקים ובמסילת ישרים וקיימנו את חובות הלבבות...
ואומות העולם סגדו לעצים ואבנים, ונשמו אויר שקר ותיפלות. הם ישבו לבטח בארצם ונשארו שקועים ותקועים בהבליהם, חיים על חרבם ונמשלים ביד יצריהם. בעורקיהם זרם מאז דם עוולה וחמס. והם ילמדו אותנו בינה? הם ישפיעו על אורחות חיינו, על סגנון הדיבור, צורת הנגינה והלבוש...? מה לו לבן מלך רם מעלה ולבן נכר נרפש בלכלוך שתחת הספסל...
בני מלכות אנחנו רמי מעלה. נבחרנו למשימות של גדלות וראוי לנו לנהוג ברוממות השכל. "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" נאמר עלינו. האומה החשובה לאין ערוך באומות, באיכות נשגבה, כגובה שמים מארץ, מהם ומהמונם. נבחרי הבריאה אנחנו ותפקידינו נעלים מאד מאד! עלינו להתמסר לדברים העומדים ברומו של עולם!
*
מלכות בית דוד נמשלה כידוע ללבנה [רש"י ר"ה כ"ה.] שאין לה אור מִשֶל עצמה, "דלית לה מגרמה ולא כלום". ה"צמח צדק" זי"ע בספרו "דרך מצוותיך" הגדיר את מלכות ישראל כאות הביטול הגמור. המכוון במינוי מלך הוא, שבו ועל ידו, יהיו ישראל בטילים לה', - - "והנה המלך בעצמו בטל לאלוקות וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום : אם לא שויתי ודוממתי, דהיינו שנגע הביטול לה' כל כך בלבבו, עד שגם בגשמיות לא היה יכול להרים עיניו ולהגביה לבו".
מפליאים ומעוררים הם דבריו של הרבי הגאון והקדוש מאוסטרובצה, רבי מאיר יחיאל זי"ע, שהיה אומר: "אצלנו מקובל פירוש מאמרם ז"ל [יומא כ"ה.] ש"אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" - שהמלך ממלכי בית דוד, שמורא שמים היה עליו ביותר, בזמן שהיה נכנס לעזרה, שוב לא היה יכול לעמוד על רגליו מרוב אימה, ולכך התירה לו התורה לישב...". ובכן, מתוך מידת ה"ביטול" של מלכות, ראוי גם למלך הפרטי, להתבטל למלכות שמים.
אי לכך, מדת המלכות הנלמדת לכל אחד מתוך פרשת מלך ישראל, הקדמה היא ל"מלכיות" של ראש השנה. ההמלכה של מלך מלכי המלכים הקב"ה מתוך התבטלות.
וברכתי לך ה"מלך" הפרטי: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל...
*
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שבת של 'ישמחו במלכותך'
שמחת אומה של מלכים...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 543.docx
- (44.58 KiB) הורד 130 פעמים
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
ממרומי הדעת...
שביבי חיזוק ממשנתו
של הרה"ק הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע
לר' ישראל יקירי שליט"א
חסידות פשיסחא ומשנתו של הרבי ר' בונם זי"ע, עמוקות וטמירות בדרכיהן. החכמה האלקית שנתגלתה שם העמיקה את המבט עד היסוד, יסודות התורה והעבודה. היא עוררה התחדשות נפלאה, במדת האמת, בגבורת הרוח ותוקף הדעת, התחזקות בלימוד התורה, בהתבוננות מחשבה חודרת, בקיום "תמים תהיה עם ה' אלקיך" מתוך ענווה הצטנעות ושתיקה. על מקדש סתרים זה מרחף מאמרו של אביר החכמה ההוא: "הבוחר בשירי זמרה, לשון שיריים... השיריים שנשארים בלב ואין ביכולת הפה להוציאם בפה".
מעיין אדיר של חכמה וקדושה בקע מפשיסחא, שרק מקצת ידוע עליו. המעיין הקיף את כל דרכי החיים ואת כל כוחות האדם ותפקידו עלי אדמות. דבריו שימשו אבני יסוד לספרי חסידות יסודיים שכבשו את רוח העם למרחביו. דמותו של הרבי ר' בונם אין חקר לה. קדוש עליון היה וגדול בתורה מאד שהסתיר דרכיו. רק האריות שהסתופפו בצילו, היו מסוגלים לקלוט במי ומה המדובר...
*
עם זאת נמצאים בין אמריו גם רעיונות חיזוק, שמחה והדרכה נפלאים, דברים השווים לכל נפש אף לבני דורנו! ניצוצות מדבריו ממשיכים להשפיע עד עקבתא דמשיחא, ללמד לקח ולחזק את הרוח. גם נודע שבצעירותו בהיותו באשכנז, עסק בקירוב רחוקים ממש והשתפל אליהם ממרומיו, בכדי להחזירם למקורם בחכמתו.
ידועים דברי הרבי ר' בונם זי"ע, על מה שאמרו חז"ל [תנא דבי אליהו רבה כ"ה] שחייב כל אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב". "יגיעו" משמעותו: נגיעה בעלמא כטיפה מן הים... ובכן, הלוואי נזכה שתהיה לנו נגיעה כל שהיא בדברי גדול בענקים זה, שגדולי עולם ש'העניקו חמה בקומתם' התבטלו לפניו.
*
לאחרונה כתב לי אברך יקר ונעלה, שהתחזק מאד הוא ובני משפחתו, בימי מצוקתם ר"ל ב"ווארט" מסוים של הרבי ר' בונם זי"ע. מתוך דבריו של האברך למדתי, שלמרות עומק כוונותיו של קדוש עליון זה, שייך להחיות נפשות בדורנו זה, גם בפשטות ההבנה של דבריו. אי לכך אציע שלרגל יום ההילולא שלו ביום י"ב אלול נעסוק מעט באמרותיו. אולי נוכל אף אנו להתרומם מזה, אפילו בקורטוב, גם לפי קוצר ההשגה.
אחזור נא על הדברים שהתעודד בהם ידידי האברך הנ"ל, יחוננהו ה' בתוך כל ישראל בישועה קרובה. על המקרא בתהילים [ל"ט] "הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי"... אמר הרבי ר' בונם פירוש מאלף ביותר. כפי שהובא בשמו בסה"ק ישמח ישראל [שלח]. "הנה טפחות נתת ימי, כמו אדם המודד שבעים אמה חבלים בידו לא נשאר לו בידו לעולם אלא טפח, שזה שמדד כבר הוא חוץ לידו, ומה שלא מדד עדיין איננו בידו, נמצא שאין לו רק הטפח שאוחז בתוך ידו, כן המה הימים מהאדם, מה שעבר אין, ומה שעתיד עדיין לא בא, נמצא שאין לו לחשוב רק על הרגע שעומד בה".
*
הלחץ על רוח האדם בא בעיקר מתוך מחשבות-שרשרת על מקרי העבר ודאגות העתיד גם יחד, ומערבולת זו המשתרעת לאורך הימים, מטילה על האדם הרגשה מדכדכת ומעיקה. הוא משווה את העתיד אל העבר, ורגע ההווה נִשׁחק אי שם בין גלגליהם ונשקע בתהום. הרבי ר' בונם מלמדנו, שצריך לחלק את כל אורך החיים לטפחים קטנים, ולאחוז ב"תפיסת" ידי המחשבה, טפח, טפח לעצמו. יהודי חי את ה"טפח" הזה של עכשיו, ומנתק אותו מתוך החבל הארוך, שנשזרו בו חיי אנוש.
כשמסלקים את קטע ההווה מתוך מסגרת הזמן ולו אף מתוך סבל האתמול ומפחד המחר, נהיה יותר קל על הלב. שעת "טפח" זו כשהיא מבודדת ועומדת לעצמה, נקל הרבה יותר להתמודד עם בעיותיה. היא לא "בטלה ברוב" הזמנים שסובבים אותה ומעיבים עליה בצללים. שיעור טפח של חבל אוחזים אותו ביד חזקה ובשליטה מלאה, ואכן ב'טפח' זה של זמן יש אפשרות איתנה יותר להחזיק מעמד, שעה קצרה ועוד שעה קצרה...
*
אגב, ידוע מה שמספרים על ה"קהילות יעקב" ה'סטייפלר' זצוק"ל, שבזמן ששהה בצבא הרוסי, הוטל עליו לשמור את המחנה, בליל שבת אחת בכפור נורא. לחייל השומר אכן עמד לרשותו מעיל פרווה עבה, אבל דא עקא, שהשומר שקדם לו תלה את המעיל על עץ. והרי "אסור להשתמש באילן" בשבת. מה עשה אותו גאון וצדיק? הוא החליט לעמוד בקור בלי מעיל רק כמה דקות , ואחר כך שוב החליט לחכות כמה דקות וכן הלאה שעד שעברו עליו כל שעות שמירתו... הוא פירר וחילק את שעות הנסיון ועמד בכולן! הנה טפחות נתת ימי...
*
בפשיסחא הרימו על נס את מדת השמחה, האומץ והתקווה. ה'שם משמואל' זי"ע קבע את הדברים הבאים בספרו כעמוד ברזל. היהודי הקדוש שאל פעם את הרב ר' בונם זי"ע כשחזר מעיר 'דאנציג', שהיתה אז מרכז של מסחר. "מה חדשות שמע שם?" הרבי ר' בונם אמר אז "ששמע שאבידת ממון אינו כלום, ואבידת "קוראזש" (אומץ הלב) היא אבידה בכולו" ועל זה הוסיף ה'שם משמואל' בלשון הזהב שלו: "וזה מלאכת היצר ובזה מצודתו פרושה על כל החיים, שכאשר ניטל מהם ה"קוראזש" והידים מתרשלות, אז המה כעיר פרוצה אין חומה..." (יתרו תרע"ה). ואמנם כך היו שגור פעם בפי חסידים באידיש: "געלט פארלוירן - גארנישט פארלוירן, מוּט פארלוירן - אלעס פארלוירן". הכסף האבוד יחזור, הכיס יתמלא ברצות ה' בשפע רב. אבל את האומץ, התקוה ושמחת הנפש אסור לאבד בשום פנים ואופן! זוהי החומה שלנו!
*
אגב, ידוע הסיפור על הרבי ר' בונם זי"ע שראה ממרחק טובע בנהר ולא היתה אפשרות להצילו. הוא צעק אליו אז שימסור דרישת שלום ללוויתן... מתוך ה'בדיחותא' עלה ביד האיש לרכז שוב את כוחותיו, וכך נאחז בקרש וניצל. בידים כבר אי אפשר היה לעזור בהצלתו אבל בהברקת שמחה, עדיין היה אפשר הדבר. ממבט חיצוני היה נשמע הדבר מוזר, אמנם זה הדליק בו את ניצוץ ה"קוראזש", האומץ להתגבר שוב, להילחם על חייו ולהינצל... זאת ועוד, השמחה כשלעצמה מסוגלת להשפיע ישועה על האדם. כפי שאמרו בבית מדרש זה: "כי בשמחה תצאו" שבשמחה יכולים לצאת מכל מיצר.
ובפנימיותו של דבר, כבר אמר בשעתו ה"תולדות יעקב יוסף", תלמידו הגדול של הבעש"ט הקדוש זי"ע על פי הזוה"ק [פ' תצוה] שכשהאדם שרוי בשמחה, אז ממשיך הוא שמחת השכינה ממרום להושיעו. "חדווה דבר נש, משיך לגביה חדווה אחרא עילאה" וכתב על זה ה"תולדות" שבגלות מצרים היו שרויים בעצב מקושי השעבוד, וזה מנע את הישועה מלבוא. אמנם דווקא רגעי השמחה שהיו להם אז, עוררה אור וחדוה במרום ודווקא זה סיבב את גאולת מצרים... [תולדות יעקב יוסף ויקרא]. שמחה מביאה את הישועה בפועל!
*
והרי מבט חיובי מפשיסחא שעוררה שמחה עצומה גם לדורות... בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, באביב שנת תרע"ו, עבר ה"אמרי אמת" זי"ע לעיר אוטבוצק. בימים אלה יצא האמרי אמת' פעם לטייל קימעא ביער, כשהמוני חסידים ניצבים משני עבריו. בתוך הדברים שהשמיע אז, אמר בשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, שפעם כשעמד לקדש על היין בליל שבת קודש, הניח פתאום את הכוס ושאל "איזה מחותנים אנו עם השבת? וכהרף עין המשיך ואמר: "עה! ל"מחלליה מות יומת" יש לנו שייכות ול"ישמחו במלכותך שומרי שבת" אין לנו שייכות? ה"אמרי אמת" הוסיף לספר אז שהחסידים בפשיסחא כששמעו את הדברים מפי רבם, אפפה אותם שמחה עצומה עד שהתהפכו ב"קאזליקעס" מרוב עליצות הנפש. הם ראו בדעת רבם הקדוש שראוי להתמקד על החיוביות, על השמחה בה', במלכותו יתברך.
*
ואמנם שמחה כעין זו פרצה אצל החסידים ההם, כשסיפר ה'אמרי אמת' זאת ביער באוטבוצק. כששמעו את הדברים נדלקו באש של שמחה ויצאו בריקודים סוערים כל אותו הלילה...
לשאלת איש מן הצד שלא הבין ל'שמחה מה זו עושה' והתפלא מאד כיצד יכולים לשמוח ולהתרונן בזמן כזה, אשר עת צרה היא ליעקב, העוני והייסורים משוועים מכל פינה? הסביר האמרי אמת בקצרה כדרכו בקודש:"הם רוקדים, הם שמחים, על כי יש להם אל מי לקוות, אל אבינו שבשמים". [ראש גולת אריאל ח"ב ע' 'שמח'...]
*
הבה נוסיף על זה הוראה מבית מדרשו של הרבי ר' בונם זי"ע, על סגולת השירה והשמחה האמיתית. נקדים נא את המקור לכך בתנ"ך. בתחילת ימי שמואל הנביא, אירע מעשה פלא שלא היה כדוגמתו בתולדות ימי עולם. הארון נשבה בשעתו ביד פלישתים, אולם מאחר שנענשו האויבים על כך בצןרה קשה, החליטו להחזירו לישראל על עגלה נהוגה על ידי פרות.
ואז קרה הדבר... " וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶש". [ש"א ב' י"ב] חז"ל [ע"ז כ"ד:] מפרשים "וישרנה" שהפרות בעצמן אמרו שירה לה' כנגד ארון האלקים. ולא הפרות בלבד אלא גם העגלים היונקים שנלקחו מהם לפני שהלכו. [רש"י ש"א שם].
לדברי הזוהר הקדוש היה זה משא ארון האלקים שעליהן, שהביא לידי השירה הזאת מפי בעלי חיים. ואכן מיד כשניטל משם הארון התחילו לגעות כשאר הפרות, "הלוך וגָעוֹ"... כשרק הוסר משא הקודש, נפסקה השירה והפכה לגעייה...
*
פלא זה של שירת הפרות היווה לקח מאלף בבית מדרשה של פשיסחא, ואף זה מתוך מעשה שהיה; סיפור מלא הוד קדומים ותבונה עמוקה. סיפר הגה"ק ר' נחמיה'לה אלטר זצוק"ל, בנו של ה'שפת אמת'. מפה קדוש זה נשמע ונרשם זאת בספר "שפתי צדיקים" [לרבי צבי גלאזר זצ"ל, פ' מקץ ע' קפ"ה.]
אל הרבי ר' בונים מפשיסחא זי"ע הגיעה פעם קבוצת אברכים צעירים יודעי נגן, מעיר פּאַרצוב, ובראשם ה"בעל תפילה" הידוע רבי הירש פּאַרצעווער, [גברא רבא בעל מדרגה, שנהיה אח"כ גם לשליח ציבור בקאצק ובגור]. בנו של הרבי, הרה"ק ר' אברהם משה זי"ע כיבד אותם לנגן בשעת עריכת השולחן הטהור. אלא שנגינתם לא עלתה אז יפה כלל. והם התביישו בכך...
באותם רגעי מבוכה, נבעו דברים נפלאים ממקור התבונה בקודש, לחזק את רוח המנגנים וללמדם לקח נצחי בענין השירה והשמחה. הרבי ר' בונם פנה אליהם והמתיק סוד שיח. הוא הזכיר את מעשה הפרות שאמרו שירה בעת החזרת ארון האלקים מידי פלישתים. "וישרנה הפרות בדרך". ועל זה אמרו חז"ל שבעת שנשאו הפרות את הארון אמרו שירה ובעת שניטל מהן עול הקודש געו כשאר בהמות...
וכאן אמר להם הרבי ר' בונם אל האברכים: "פּאַרצעווער יונגעלייט! מען וועט אויף אייך ווייטער ארויף לייגן אן עוֹל, וועט עטץ ווייטער קאָנען זינגען". אברכי פארצוב! נטיל עליכם עוֹל ושוב תהיו מסוגלים לזמר...".
ר' ישראל! הלא ידעת שענק בענקים זה, לא התכוון שצלילי הנגינה יישמעו פעם יפים יותר. הרבי ר' בונם הניח כאן יסוד לכל החיים כולם, לדעת איך להרנין את הנפש, איך להגביהה בשמחה מרוממת מתוך על ידי קבלת עול דייקא. עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות כראוי. במשפט נאדר זה טמון מֶסר הוא לכל יהודי באשר הוא שם איך לצאת מכבלי עצב ולהתנער מעפר... והעצה לכך היא, להירתם בעול.הוא גילה כאן את סוד השמחה והשירה מתוך קבלת עול...
כמה חכמה עמוקה יש כאן! כאן נמצא סוד השירה והשמחה היהודית, מתוך קבלת עול! כך שוב ינגן המנגן בשמחה ובטוב לבב, מתוך סיפוק של אמת, המקושר למעלה, למעלה לאין סוף... מען וועט אויף אייך לייגן אן עוֹל.. ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה... והרי אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב [רש"י ערכין י"א.]
יקירי! אי שם בין מפתחי הלב, ראוי להקליט אותו מטבע-לשון מסולא בפז, אותה הקריאה הפשיסחאית בטעם העליון, עטופת פיקחות דקדושה. "מען וועט אויף אייך לייגן אַן עוֹל וועט עטץ קאנען זינגען"... [וראה שפ"א נשא תרמ"א].
*
מי יתן והיו הורים ומורים, מחנכים ומשגיחים מפַתחים נושא זה ומסבירים בטוב טעם ובמאור פנים, היכן טמון סוד השמחה היהודית, הקבועה והקיימת. היא נובעת מקבלת עול דווקא. ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי למדנו לעיל, בענין שירת הפלאים, שכשהוסר העול מעל הפרות, הפסיקו לשיר והתחילו לגעות כשאר בהמות.
"געייה" זו הרבה משמעויות יש לה. יחד עם פריקת העול, פורצים קולות שונים ומשונים: של אי סיפוק, שיעמום ונרגנות, של טענות, תרעומת וקובלנא. בטָלה והזנחת אחריות מביאות לידי דכדוך והפקרות בנפש ח"ו. יהודי מוצא אור וסיפוק בקבלת עול ואחריות. אז ישיר לב ישראל ויתרונן משמחה.
מי איננו זקוק לשמחה אמיתית בחייו? הבה נפנה אהובי, לכיוון ההוא. קבלה נוספת, שיעור תורה נוסף, השתפרות נוספת ביראת שמים , במידות, בתפילה, בחסד. מלבד עצם המצוה שבדבר כמובן, הרי מתן שכרה בצדה! עם קבלת העול תתווסף השמחה והרננה יותר ויותר!
*
וכעת נעבור אל מעלת ישראל במשנתו של הרבי ר' בונם. מה יקרו דבריו בכוונת: "ורוממתנו מכל הלשונות" את מעלות ישראל קדושים, אין לשון שבעולם שתוכל לבאר ולתאר, שכן מעלת ישראל גבוה ומרוממת, מאוד נעלה... כל שפה, כל משפט, כל מלה נמצאים מתחת לערך רוממות ישראל...
כמה מרגש הוא רעיון אהבת ישראל זה, מחביונה של פשיסחא. ברעיון זה שהוא שווה כל הון דעלמא. הנני מתהלך כעת בחוצות ירושלים ורואה את בני ציון היקרים עוסקים בתורה ובמצוות. וכך אמר הרבי ר' בונם. בכל יום מזכירים אנחנו את הפסוק: "וכרות עמו הברית "לתת" את ארץ הכנעני וגו' "לתת לזרעו". והשאלה היא: למה נאמר פעמיים "לתת" במתנת ארץ ישראל?
על זה דיבר בקדשו: על שתי מתנות מדובר כאן, על מתנת ארץ הקודש לעם ישראל ומאידך ישנה גם מתנת עם ישראל לארץ הקודש!!! מה שניתנה ארץ ישראל לזרעו של אברהם אבינו, נחשבת כמתנה לארץ ישראל.. [וכפי שאמר רש"י [ברא' כ"ג י"ז] על קנין מערת המכפלה. ויקם השדה, תקומה היתה לו שבאה ליד אברהם אבינו.]. ר' ישראל! עם הנבחר, זרע אברהם אוהבו הוא מתנה לארץ הקודש! על 'געדאנק' כזה ממרומי הדעת, ראוי לרקוד לילה שלם... יקירי בן ארץ הקודש, גם אתה חלק מן המתנה הזאת לארץ חמדה!!! [משמעות נפלאה נמצא כעת בדברי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". העם שניתן לך למתנה...]
*
ואף הערכת "עמך" ישראל הפשוטים, תפסה מקום מיוחד במקדש איכות זה. ה"שפתי צדיק" מפילץ זי"ע כותב, ששמע מחסיד ישיש ששמע מפי הרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחא: "כמה אני מקנא בקצב שעובד כל עש"ק לחלק בשר לכבוד שבת קודש ובערב מתייגע ומתרוצץ מבית לבית לגבות את המגיע לו, עד ששומע קול שמקבלים שבת קודש בבית הכנסת... הקצב רץ בכל כוחו לקבל שבת קודש וממהר לביתו לקדש ולאכול. אז אומר ברוך השם שנתן לנו את השבת למנוחה. הוא עייף ויגע וכבר אינו מרגיש כבן אדם. "ועתה תהלה לקֵל הרחיב לו"... ועל זה אמר הרבי ר' בונם: הלוואי שאטעום טעם שבת קודש כמו הקצב הנ"ל.
וה"שפתי צדיק" מוסיף על הדברים: "אנו יודעים שרבי כזה [הרבי ר' בונם] אשר זקיני ז"ל [החידושי הרי"מ] כיתת רגליו אליו כמה פעמים בשנה ובמסירות נפש, בלי ספק הרגיש אור גדול בשבת קודש יותר מהמונִי הנ"ל, מכל מקום חָשק לטעום שבת קודש של הפחות".
*
בשעה שעוד התגורר באשכנז, ישב הרבי ר' בונם פעם בשבת קודש עם קבוצת פורקי עול וניסה להחזירם למוטב בדברי מוסר ותוכחה. הם לא הטו אוזן לדבריו ואף הראו אותות של זלזול. בנו הרה"ק ר' אברהם משה זי"ע שהיה שם, פנה אל אביו ואמר: "אפיקורסים הם ואינם חפצים במוסר". נענה הרבי ר' בונם ואמר: "אפיקורסים? אם רק ירגישו כאב ראש כבר יזעקו להקב"ה! קלי ראש הם, ותו לא. פרעה היה אפיקורס. הוא ספג עשר מכות ועמד ברשעו...
*
עוד הפיק הרבי ר' בונם את מעלת היהודי מתוך ההלכה... על שלש עבירות נצטוינו למסור את הנפש. אחת מהן היא שפיכות דמים, שעל זאת ציוותה התורה ליהרג ולא להרוג. בטעם הדבר נאמר בגמרא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי?" [פסחים כ"ה: ועוד]. מה ראית שהדם שלך אדום יותר... ופירש רש"י "מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר מִשֶׁל זה, דילמא של זה חביבה טפי עליו?". והדברים מדהימים עד עומק הנפש. ציווי זה הרי נאמר לכל יחיד ויחיד מישראל, ללא יוצא מן הכלל. אף על גדול שבגדולים לעומת קטן שבקטנים. את הנקודה הנפלאה העלה חכם הרזים הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, כמה פעמים, והסיק מכך לקחים עצומים אף בחיי יום יום...
לבד עצם חידוש ההלכה שבדבר הנ"ל, מכריח דבר זה גם את הענווה שבאדם, שלא יגבה לבו על חבירו. וכי יודע הוא מי גדול ממי? הרי אף בעניני נפשות נאמר זאת, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר? כך הביא תלמידו הרה"ק שמואל משינאווא מה ששמע מפה קדוש יותר מפעם, [ראה בפירושו 'רמתיים צופים' על תנדב"א פ"ה ופי"ב]. הרבי ר' בונם הוסיף לכך לשון חריפה מאד, על מי שאינו מאמין בזה...
*
ועתה ישראל, ניגש נא ונביטה ממרחק אל עולם עבודת השם של הרבי ר' בונם, אף ב"נגיעה" כל שהיא. בפשיסחא תבעו שלימות והקרבה והמריצו את מלחמת היצר בעוז יומם ולילה, בחכמה ובתבונה.
שם בפשיסחא של מעלה, עמלו לעקור את האונאה העצמית ואת האהבה העצמית. מרגלא בפומיה של ה'שפת אמת' בשם הרבי ר' בונם ז"ל שבכל התורה לא מצינו הרחקה וסייג רק אצל שקר... ". בפשיסחא התעצמו על ההרחקה ההיא בכל מחיר. שם טיהרו וזיככו את הנשמה והתהליך לא היה קל. ולמרות זאת נמשכו לשם טובי האברכים, עידית של לומדים, חסידים ומבקשי אמת. כשהיו מגיעים למחיצתו של הרבי, היו מרגישים התעלות פלאים, קירבת אלקים ותשוקה להשליך מהם את עניני העולם.
יחד עם זאת עודדו שם, כאמור, את מדת השמחה הטהורה. שם התחנכו על אימרות כמו: "העצבות הטובה ביותר מלובשת בגיאות והשמחה מלובשת בענווה. "השמחה מביאה להתלהבות והעצבות לרפיון ידים" "מי שלבו מלא אמונה אינו משאיר מקום לעצבות".
*
הרבי ר' בונם פתח וגלל את כל יריעות הבריאה והורה איך לראות את הקב"ה בכל פנה ופנה. וכך אמר: "מלאה הארץ קנינך". דוד המלך פונה אל הקב"ה ואומר: "בכל הארץ שייך לקנות את ידיעת מציאותך בעולם, בכל דבר ניכר חכמתך, כבודך וגדולתך, בכל נברא שייך להתוודע שאתה לבדך בראת אותו, הרי בלא כוחך אין שום חיות וקיום לשום דבר שבעולם... ".
עם זאת הורה לאדם לחפש ולדלות בעצמו את האוצר הטמון בתוכו וכמשל הידוע, מתוך סיפור ר' אייזיק ר' יעקל'ס שחיפש מטמון תחת הארמון בפראג ובאמת היה טמון מאחורי תנורו בבית.
האוצר גנוז אצלו בתוך ד' אמותיו. שישתדל למצוא את עוצמת נפשו הוא, את כושר התקשרותו לה', את אש התמיד שבנשמתו, חלק אלוק ממעל. את הסנה הבוער בלב לבו ואיננו אוּכָּל. אין ליהודי מושג מה שהוא שווה ולמה שהוא מסוגל, אין לו מושג כלל...
*
ואיך שייך לא להזכיר את דברי איגרתו של הרבי ר' בונם לראש השנה: "הבינה תגדל מהמעשה"... מתוך מילים אלה נשאבה במשך הדורות, תורה שלימה בענין ההכנה למצוה, שעליה אמרו גדולי החסידות שהיא גדולה מן המצוה. ההכנה מקורה מן הבינה, מהות ההכנה היא: התבוננות במצוה, הכרה ודבקות בהקב"ה שציוה עליה. ועולם הבינה גבוה מעולם העשייה...
*
ידועים דברי הרבי ר' בונם זי"ע שיהודי צריך שיהיו לו שני "כיסים" שישתמש בו לעבודת ה'. הכיס האחד "ואנכי עפר ואפר" והשני: בשבילי נברא העולם" אלא צריך לדעת מתי להשתמש בכל "כיס" בזמן הראוי... ה"ישמח ישראל" זי"ע [פ' נח] ביאר זאת. כשהיצר מסית להתגאות משתמשים ב"כיס "ואנכי עפר ואפר". ואילו שרוצה להעציב ולייאש, אז חייבים להתחזק ב"בשבילי נברא העולם". אני בחסדי ה', כי בשבילי ברא כל את העולם כולו.
*
דגש חזק בפשיסחא למעט את ה"אני", להפקיע את האנוכיות הפורשת את רשתה אף אל תוך תחומים הרוחנייים ביותר. ידוע מה שאמר פעם הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, שאם אברהם אבינו ע"ה היה רוצה להתחלף עמו לא היה מסכים. כי איזה ריווח יהיה מזה להשי"ת? בין ובין כך לא יהיה רק אברהם אבינו אחד... דברים אלה רחבים מני ים ומקיפים את כל דרכי היהדות. ה"אני, לא תופס מקום בעבודת ה'. הכיוון והמכוון הוא מה יהיה להקב"ה מזה. כמה עמוק הוא מבט זה!
לנכסי צאן ברזל היו דבריו של הרבי ר' בונם, לדורות, על הפסוק "אלה המשפטים אשר תשים "לפניהם". ז"ל שיהיו משפטי ה' קודמים למציאות האדם, לחיותו, לעצמיותו. כמה וכמה פעמים הביא זאת ה"שפת אמת" בספרו.
*
לפניהם... מספרים על הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע שחזר פעם מעיר דאנציג באמצע החורף לביתו ובדרך עצר בעיירה 'שעפס' שם היה לו ידיד, בשם רבי זלמן חסיד. אדם חשוב מאד ומחוסר אמצעים. כשהגיע לאכסנייתו שלח לקרוא לרבי זלמן, נתן לו סכום כסף נכבד וביקשו שיערוך בביתו סעודת מרעים. האיש קנה מיד את צרכי הסעודה בהרחבה ועוד נשאר בידו חלק ניכר מהסכום. בינתים סידר הרבי ר' בונם מלבושי כבוד לאותו חסיד, לרבות מעיל וכובע פרווה. כשבא לבית הביא עמו את הכל. בבית נוכח לראות שהילדים זקוקים גם הם לבגדי חורף ומיד שלח משרת לדאוג לזה. הסעודה נערכה ברוב שפע וכמובן שנשאר גם לימים הבאים.
ר' זלמן ליווה אז את הרבי ר' בונם לאכסנייתו ואז העניק לו הרבי שוב סכום הגון... ר' זלמן סירב לקבל. הוא טען שנשאר לו כסף מדמי הקניות וגם קיבל מלבושים יקרים ואיך יקבל ממנו עוד? הרבי ר' בונם ביאר לו אז את המקרא "נתון תתן !ירע לבבך בתתך לו", שמה שנותנים לאדם מתוך רחמנות, מתוך שכואב לבו על מצב חבירו, לא מספיק לקיים את המצוה כראוי. הדבר נחשב כמו שמוציא הוצאות לבריאותו ולהקל על לבו, והכתוב אומר "ולא ירע לבבך"....
קיום המצוה האמיתית מתעלה מעל לכל רגשות פרטיים. הרבי ר' בונם אמר לו שכל מה שנתן לו בראשונה, היה מפני שלחץ לו על הלב על גורל חבירו. רק כעת שכבר הונח לו מצער זה, מוכן ומזומן הוא לקיים מצוות ה' כתיקונה כרצון הבורא יתברך. ולכן מבקש הוא שיעניק לו ר' זלמן את הזכות להשלים את המצווה, בלי נגיעות אישיות, ושוב לא תהיה כל יגיעתו ונסיעתו לכאן לריק... ר' זלמן סבר וקיבל בסבר פנים יפות ואז נפרדו איש מעל רעהו לשלום, מתוך חיבה יתירה...
והרי לפנינו לקח בתורת הנתינה, מאותו מקור החכמה והתבונה מפשיסחא. נתינה לשם נתינה, וללא צל של נגיעה עצמית וסיפוק הנפש כלל. כך נתקיימה גם מצוות "והלכת בדרכיו" בנתינה טהורה מכל טהור...
*
לפניהם... והרי דוגמא איך שלימדו בפשסיחא פנימיותו של סיפור בנוגע לקיום מצוה לשמה. מסופר על הגאון והצדיק רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם, ממנהיגי דורו, גאון גדול קדוש עליון, מקובל, חסיד ועניו. [נולד בשנת תכ"ה חיבר פי' "מעשה רוקח על התורה ועל משניות וס' ארבעה טורי אבן על ש"ס ורמב"ם., אין להחליפו עם רבי אלעזר מוורמייזא, בעל ספר רוקח, שנמנה על תלמידיו של רבי יהודה החסיד]. בסוף ימיו עלה בדרך הים לארץ ישראל.
[בספר "תפארת שלמה" [פ' ואתחנן] מובא שכשנפרד אותו צדיק מעדתו באמסטרדם וביקשו שיברכוהו הקריא להם פרק קכ"ח בתהילים: "אשרי כי ירא ה' ההולך בדרכיו. פרק המכיל בתוכו את כל צרכיו ואושרו של אדם. ובסיומו הדגיש את המקרא "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'". ופירש: שאם רק יתברך איש להיות ירא ה', ממילא יזכה לכל הברכות הנזכרות במזמור זה...]
בדרכו לארץ הקודש היה בליל ראש השנה על הספינה בלב ים. "וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו..." גלי הים נעשו סוערים מרגע לרגע, וטלטלו בכוח רב את הספינה על יושביה, עד שמרוב עוצמת הטלטולים נתהוו בקיעים בדפנות הספינה, ומי הים השוצפים החלו לחדור אט אט אל תוכה, והספינה כמעט ועמדה להתפרק אל מול עיניהם הקמות של הנוסעים כולם, גם הקברניט עם צוות המלחים שלו, היו כעת אובדי עצות ולמדו על עורם ועל בשרם ש"כָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" כלא היתה מעולם...
רק אדם אחד מבין כל נוסעי הספינה בכלל לא הרגיש בסערה ובמהומה המתחוללת סביבו, ובמשך כל אותן שעות אימה ופחד הוא המשיך לשבת בתא שבירכתי הספינה, כשכולו אחוז בדביקות עילאית ושקוע במחשבות קדושות ונשגבות. היה זה רבי אלעזר רוקח הקדוש, הוא היה בעולם אחר, עולם של "ובכן לך הכל יכתירו"...
אף אחד מנוסעי הספינה, גם לא שני תלמידיו שנלוו אליו, לא העיז בתחילה להפריע לו בעבודתו הקדושה. כשהחריף המצב נגשו אליו תלמידיו וראו שאי אפשר ל"העירו" מדבקותו. כשראו מלויו שסכנת טביעת הספינה על יושביה היא מוחשית, הם אזרו אומץ, ומתוך יראה ופחד ניגשו אל רבי אלעזר, כדי לעוררו ממחשבותיו הקדושות, ואמרו לו: רבינו הקדוש, שרויים אנו בסכנה גדולה ונוראה, כבר הגיעו מים עד נפש... הספינה שלנו עומדת לטבוע במצולות ים יחד עם כל יושביה, רק תפלותיך הקדושות יכולות להציל אותנו מן המים הזידונים...
מתוך התלהבות אש קודש הגיב רבי אלעזר לתלמידיו: "אם המצב הוא אכן כל כך נורא, סערת הים מתגברת והולכת וסכנת הטביעה בלב ים קרובה לבוא, בקשה אחת לי אליכם, שתהיו נכונים עם השופר בידכם, בכדי שברגע שיאיר היום נוכל מיד לקיים את מצות היום"...
*
ואכן עם אור ראשון של ראש השנה, זה היום תחילת מעשיך, בו ברגע שהגיע זמן קיום המצוה הגישו לו תלמידיו את השופר ומתוך דביקות ושמחה של מצוה תקע רבי אלעזר את כל התקיעות והתרועות כהלכתן. וכעת קרה הנס הגדול, אך סיים רבי אלעזר את מצותו, בו ברגע הפכה פתאום הסערה לדממה, גלי הים הסוערים פסקו מהמייתם, הרוחות נרגעו, המלחים הצליחו לתקן חיש מהר את דפנות הספינה, שהמשיכה כעת את דרכה ברוגע ובשלווה, עד שהגיעה אל מחוז חפצה, לחופי ארצינו הקדושה, לחיים ולשלום – "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".
*
דורות עברו, והרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע ישב בחברת תלמידיו וסיפר להם את כל המאורע עם הגאון הקדוש רבי אלעזר רוקח, על הסערה בלב ים, על השופר, על התקיעות ועל התרועות, ועל הנס שאירע לו ולכל נוסעי הספינה בעיצומו של ראש השנה. את סיום דבריו הפטיר הרבי ר' בונם בהסבר מאלף: "אל תדמו בנפשכם שרבי אלעזר רוקח בזריזותו לקיים את מצות תקיעת שופר מיד עם שחר, התכוין שמצוה נשגבה זו תשמש לו כסגולה להשקיט את הסערה הימית, חלילה לו לאיש קדוש כמוהו מעשות כדבר הזה...".
"אלא" המשיך הרבי ר' בונם "מכיון ששמע רבי אלעזר מפי תלמידיו שסכנת הטביעה היא מוחשית, ועלולה להתרחש בכל רגע, ועל פי דרך הטבע כבר לא נותר להם כל מבוא להשאר בחיים, כיון שכך השתוקק רבי אלעזר בכל לבו ונפשו, להספיק לקיים את מצות הבורא יתברך "לשמוע קול שופר" בעוד בו נשמתו, עוד בטרם יהיה חפשי מן המצוות... זו ורק זו היתה הסיבה האמיתית שרבי אלעזר ביקש לתקוע בשופר מיד עם אור ראשון של ראש השנה...
"באותם רגעי אימה היו כל מחשבותיו, רצונותיו ומאווייו נתונים בשלימות לדבר אחד בלבד, להספיק ולקיים את מצות הבורא! אלא מאי, מפאת גודל קדושתו ועל ידי קיום המצוה על ידו בדרגה עילאה, עלתה מצותו לשמים והמליצה עליו להצילו ולהחיותו, ועמו גם כל נוסעי הספינה...". זהו פירוש פשיסחאי לרדת לעומקו של דבר, איך שניגש גדול בישראל לקיים מצוה ללא צל של פנייה אישית...
*
תביעת הכיוון אמיתי... הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע היה ממשיל את גלות ישראל הרוחנית, במשל. בן מלך גלה למדינה רחוקה והסתגל במשך הזמן לתנאיו העלובים בנכר. לימים התגעגע לו אביו המלך ושלח שליח לבקשו. אחר חיפושים מצא את הנסיך בבית מרזח בכפר לבוש בלואי סחבות, כשהוא רוקד עם האיכרים... ניגש אליו שליח המלך ושאל לשלומו. בן המלך ענה לו: "אילו היו לי מגפיים טובות ובגד חם, לא היה דומה לי, הייתי המאושר באדם...".
לאחר שנים ארוכות בכפר, התגשם ועד לשם הגיעו השגותיו... מצבו היה עלוב כל כך עד שכבר לא הרגיש בפחיתותו. וכמו כן, במשך הגלות מתדרדרות השאיפות עד שמבקשים ומתאוים לדברים של מה בכך...
החידושי הרי"מ זי"ע הוסיף צד תקוה למשל זה, שגם זה היה לטובתו של הבן הנידח. מן הסתם עורר עצם מצבו העלוב של הנסיך, רחמים עליו ביותר. מכיון שהגיע עד כדי כך, שכבר לא הבין מה חסר לו באמת...
*
והרי מבט חודר אל ענין התשובה, מתוך מעשה שהיה וגם המשך ה"נמשל" שבו. דבר זה סיפר הרבי ר' בונם בעצמו. מעשה בשליח ציבור ביום הכיפורים שהיה בוכה הרבה מאד. מתוך כך נמנע ממנו להתפלל מתוך ה'מחזור' ומפיו יצאו טעויות. אמר לו הרבי' ר' בונם: "יותר טוב שלא תבכה; תסתכל בפנים ותגיד את המלים כראוי..." והוא הקדוש המשיך להסביר את עומק כוונתו. לפעמים חושבים שבענין התשובה יוצאים בבכייה בלבד. באמת צריך 'להסתכל בפנים' ולהבדיל את הרע מן הטוב. אריין קוקן אינווייניק... אין המכוון בהתרגשות עראית אף אם תהיה עזה. ושבת עד ה' אלקיך!!!!
*
ומאידך, חלילה וחלילה להתייאש מן התשובה, אמר פעם החידושי הרי"מ בשם הרבי ר' בונם פירוש מפעים בפסוק "יעזוב רשע דרכו". דרכו? האם לזה נקרא דרך? וכי ישנה דרך בבוץ...? איז דען דא א וועג אין די בלאטע...? אלא שמדובר כאן על עבריין שמתחרט מאד על מעשיו הרעים אלא שכבר מתייאש לחזור, מפני שחושב ששוב אינו שווה כלום. ולמעשה, איננו ניגש לשוב בתשובה. דרך כזאת, יש לעזוב בכל מחיר. יעזוב רשע דרכו. דרך הייאוש וההכנעה הפסולה... וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח!!!
*
הרבי ר' בונם הסביר פעם איך שפנימיות מצוות ביכורים מתקיימת בכל יום. אם קם האדם בבוקר ומפנה את מחשבותיו לשמים וכך משעבד רמ"ח ושס"ה להקב"ה.
וכמובן אם יאיר את יומו באור התורה. הרי כך ביאר הרב"ב את דרשת חז"ל "במחשכים הושיבני כמתי עולם [איכה ג'] – זה תלמודה של בבל [סנהדרין כ"ד.] תמוה הדבר לכאורה, איך שייך לקרוא לתורה שבעל פה: "מחשכים"? אלא הפירוש הוא שבגלות הדומה לחושך. הושיבני – שנתן לנו התלמוד בבלי, בה נמצא האור החזק המבריח את המחשכים... תורת ה' תמימה 'משיבת' נפש... ר' ישראל! הבה נשכים למצוות ביכורים! וכפי שנרמז לכולנו במשנה [פ"ב דביכורים מ"ב]:
"ולמשכים היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל אלקינו!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
נתחזק נא בדברי צדיקי הדורות תמיד!
דורשי ה' זרע אברהם אוהבו
חייהם אמונה וקדושה, דבריהם נצח, הוראתם אמת,
זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
ממרומי הדעת...
שביבי חיזוק ממשנתו
של הרה"ק הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע
לר' ישראל יקירי שליט"א
חסידות פשיסחא ומשנתו של הרבי ר' בונם זי"ע, עמוקות וטמירות בדרכיהן. החכמה האלקית שנתגלתה שם העמיקה את המבט עד היסוד, יסודות התורה והעבודה. היא עוררה התחדשות נפלאה, במדת האמת, בגבורת הרוח ותוקף הדעת, התחזקות בלימוד התורה, בהתבוננות מחשבה חודרת, בקיום "תמים תהיה עם ה' אלקיך" מתוך ענווה הצטנעות ושתיקה. על מקדש סתרים זה מרחף מאמרו של אביר החכמה ההוא: "הבוחר בשירי זמרה, לשון שיריים... השיריים שנשארים בלב ואין ביכולת הפה להוציאם בפה".
מעיין אדיר של חכמה וקדושה בקע מפשיסחא, שרק מקצת ידוע עליו. המעיין הקיף את כל דרכי החיים ואת כל כוחות האדם ותפקידו עלי אדמות. דבריו שימשו אבני יסוד לספרי חסידות יסודיים שכבשו את רוח העם למרחביו. דמותו של הרבי ר' בונם אין חקר לה. קדוש עליון היה וגדול בתורה מאד שהסתיר דרכיו. רק האריות שהסתופפו בצילו, היו מסוגלים לקלוט במי ומה המדובר...
*
עם זאת נמצאים בין אמריו גם רעיונות חיזוק, שמחה והדרכה נפלאים, דברים השווים לכל נפש אף לבני דורנו! ניצוצות מדבריו ממשיכים להשפיע עד עקבתא דמשיחא, ללמד לקח ולחזק את הרוח. גם נודע שבצעירותו בהיותו באשכנז, עסק בקירוב רחוקים ממש והשתפל אליהם ממרומיו, בכדי להחזירם למקורם בחכמתו.
ידועים דברי הרבי ר' בונם זי"ע, על מה שאמרו חז"ל [תנא דבי אליהו רבה כ"ה] שחייב כל אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב". "יגיעו" משמעותו: נגיעה בעלמא כטיפה מן הים... ובכן, הלוואי נזכה שתהיה לנו נגיעה כל שהיא בדברי גדול בענקים זה, שגדולי עולם ש'העניקו חמה בקומתם' התבטלו לפניו.
*
לאחרונה כתב לי אברך יקר ונעלה, שהתחזק מאד הוא ובני משפחתו, בימי מצוקתם ר"ל ב"ווארט" מסוים של הרבי ר' בונם זי"ע. מתוך דבריו של האברך למדתי, שלמרות עומק כוונותיו של קדוש עליון זה, שייך להחיות נפשות בדורנו זה, גם בפשטות ההבנה של דבריו. אי לכך אציע שלרגל יום ההילולא שלו ביום י"ב אלול נעסוק מעט באמרותיו. אולי נוכל אף אנו להתרומם מזה, אפילו בקורטוב, גם לפי קוצר ההשגה.
אחזור נא על הדברים שהתעודד בהם ידידי האברך הנ"ל, יחוננהו ה' בתוך כל ישראל בישועה קרובה. על המקרא בתהילים [ל"ט] "הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי"... אמר הרבי ר' בונם פירוש מאלף ביותר. כפי שהובא בשמו בסה"ק ישמח ישראל [שלח]. "הנה טפחות נתת ימי, כמו אדם המודד שבעים אמה חבלים בידו לא נשאר לו בידו לעולם אלא טפח, שזה שמדד כבר הוא חוץ לידו, ומה שלא מדד עדיין איננו בידו, נמצא שאין לו רק הטפח שאוחז בתוך ידו, כן המה הימים מהאדם, מה שעבר אין, ומה שעתיד עדיין לא בא, נמצא שאין לו לחשוב רק על הרגע שעומד בה".
*
הלחץ על רוח האדם בא בעיקר מתוך מחשבות-שרשרת על מקרי העבר ודאגות העתיד גם יחד, ומערבולת זו המשתרעת לאורך הימים, מטילה על האדם הרגשה מדכדכת ומעיקה. הוא משווה את העתיד אל העבר, ורגע ההווה נִשׁחק אי שם בין גלגליהם ונשקע בתהום. הרבי ר' בונם מלמדנו, שצריך לחלק את כל אורך החיים לטפחים קטנים, ולאחוז ב"תפיסת" ידי המחשבה, טפח, טפח לעצמו. יהודי חי את ה"טפח" הזה של עכשיו, ומנתק אותו מתוך החבל הארוך, שנשזרו בו חיי אנוש.
כשמסלקים את קטע ההווה מתוך מסגרת הזמן ולו אף מתוך סבל האתמול ומפחד המחר, נהיה יותר קל על הלב. שעת "טפח" זו כשהיא מבודדת ועומדת לעצמה, נקל הרבה יותר להתמודד עם בעיותיה. היא לא "בטלה ברוב" הזמנים שסובבים אותה ומעיבים עליה בצללים. שיעור טפח של חבל אוחזים אותו ביד חזקה ובשליטה מלאה, ואכן ב'טפח' זה של זמן יש אפשרות איתנה יותר להחזיק מעמד, שעה קצרה ועוד שעה קצרה...
*
אגב, ידוע מה שמספרים על ה"קהילות יעקב" ה'סטייפלר' זצוק"ל, שבזמן ששהה בצבא הרוסי, הוטל עליו לשמור את המחנה, בליל שבת אחת בכפור נורא. לחייל השומר אכן עמד לרשותו מעיל פרווה עבה, אבל דא עקא, שהשומר שקדם לו תלה את המעיל על עץ. והרי "אסור להשתמש באילן" בשבת. מה עשה אותו גאון וצדיק? הוא החליט לעמוד בקור בלי מעיל רק כמה דקות , ואחר כך שוב החליט לחכות כמה דקות וכן הלאה שעד שעברו עליו כל שעות שמירתו... הוא פירר וחילק את שעות הנסיון ועמד בכולן! הנה טפחות נתת ימי...
*
בפשיסחא הרימו על נס את מדת השמחה, האומץ והתקווה. ה'שם משמואל' זי"ע קבע את הדברים הבאים בספרו כעמוד ברזל. היהודי הקדוש שאל פעם את הרב ר' בונם זי"ע כשחזר מעיר 'דאנציג', שהיתה אז מרכז של מסחר. "מה חדשות שמע שם?" הרבי ר' בונם אמר אז "ששמע שאבידת ממון אינו כלום, ואבידת "קוראזש" (אומץ הלב) היא אבידה בכולו" ועל זה הוסיף ה'שם משמואל' בלשון הזהב שלו: "וזה מלאכת היצר ובזה מצודתו פרושה על כל החיים, שכאשר ניטל מהם ה"קוראזש" והידים מתרשלות, אז המה כעיר פרוצה אין חומה..." (יתרו תרע"ה). ואמנם כך היו שגור פעם בפי חסידים באידיש: "געלט פארלוירן - גארנישט פארלוירן, מוּט פארלוירן - אלעס פארלוירן". הכסף האבוד יחזור, הכיס יתמלא ברצות ה' בשפע רב. אבל את האומץ, התקוה ושמחת הנפש אסור לאבד בשום פנים ואופן! זוהי החומה שלנו!
*
אגב, ידוע הסיפור על הרבי ר' בונם זי"ע שראה ממרחק טובע בנהר ולא היתה אפשרות להצילו. הוא צעק אליו אז שימסור דרישת שלום ללוויתן... מתוך ה'בדיחותא' עלה ביד האיש לרכז שוב את כוחותיו, וכך נאחז בקרש וניצל. בידים כבר אי אפשר היה לעזור בהצלתו אבל בהברקת שמחה, עדיין היה אפשר הדבר. ממבט חיצוני היה נשמע הדבר מוזר, אמנם זה הדליק בו את ניצוץ ה"קוראזש", האומץ להתגבר שוב, להילחם על חייו ולהינצל... זאת ועוד, השמחה כשלעצמה מסוגלת להשפיע ישועה על האדם. כפי שאמרו בבית מדרש זה: "כי בשמחה תצאו" שבשמחה יכולים לצאת מכל מיצר.
ובפנימיותו של דבר, כבר אמר בשעתו ה"תולדות יעקב יוסף", תלמידו הגדול של הבעש"ט הקדוש זי"ע על פי הזוה"ק [פ' תצוה] שכשהאדם שרוי בשמחה, אז ממשיך הוא שמחת השכינה ממרום להושיעו. "חדווה דבר נש, משיך לגביה חדווה אחרא עילאה" וכתב על זה ה"תולדות" שבגלות מצרים היו שרויים בעצב מקושי השעבוד, וזה מנע את הישועה מלבוא. אמנם דווקא רגעי השמחה שהיו להם אז, עוררה אור וחדוה במרום ודווקא זה סיבב את גאולת מצרים... [תולדות יעקב יוסף ויקרא]. שמחה מביאה את הישועה בפועל!
*
והרי מבט חיובי מפשיסחא שעוררה שמחה עצומה גם לדורות... בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, באביב שנת תרע"ו, עבר ה"אמרי אמת" זי"ע לעיר אוטבוצק. בימים אלה יצא האמרי אמת' פעם לטייל קימעא ביער, כשהמוני חסידים ניצבים משני עבריו. בתוך הדברים שהשמיע אז, אמר בשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, שפעם כשעמד לקדש על היין בליל שבת קודש, הניח פתאום את הכוס ושאל "איזה מחותנים אנו עם השבת? וכהרף עין המשיך ואמר: "עה! ל"מחלליה מות יומת" יש לנו שייכות ול"ישמחו במלכותך שומרי שבת" אין לנו שייכות? ה"אמרי אמת" הוסיף לספר אז שהחסידים בפשיסחא כששמעו את הדברים מפי רבם, אפפה אותם שמחה עצומה עד שהתהפכו ב"קאזליקעס" מרוב עליצות הנפש. הם ראו בדעת רבם הקדוש שראוי להתמקד על החיוביות, על השמחה בה', במלכותו יתברך.
*
ואמנם שמחה כעין זו פרצה אצל החסידים ההם, כשסיפר ה'אמרי אמת' זאת ביער באוטבוצק. כששמעו את הדברים נדלקו באש של שמחה ויצאו בריקודים סוערים כל אותו הלילה...
לשאלת איש מן הצד שלא הבין ל'שמחה מה זו עושה' והתפלא מאד כיצד יכולים לשמוח ולהתרונן בזמן כזה, אשר עת צרה היא ליעקב, העוני והייסורים משוועים מכל פינה? הסביר האמרי אמת בקצרה כדרכו בקודש:"הם רוקדים, הם שמחים, על כי יש להם אל מי לקוות, אל אבינו שבשמים". [ראש גולת אריאל ח"ב ע' 'שמח'...]
*
הבה נוסיף על זה הוראה מבית מדרשו של הרבי ר' בונם זי"ע, על סגולת השירה והשמחה האמיתית. נקדים נא את המקור לכך בתנ"ך. בתחילת ימי שמואל הנביא, אירע מעשה פלא שלא היה כדוגמתו בתולדות ימי עולם. הארון נשבה בשעתו ביד פלישתים, אולם מאחר שנענשו האויבים על כך בצןרה קשה, החליטו להחזירו לישראל על עגלה נהוגה על ידי פרות.
ואז קרה הדבר... " וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶש". [ש"א ב' י"ב] חז"ל [ע"ז כ"ד:] מפרשים "וישרנה" שהפרות בעצמן אמרו שירה לה' כנגד ארון האלקים. ולא הפרות בלבד אלא גם העגלים היונקים שנלקחו מהם לפני שהלכו. [רש"י ש"א שם].
לדברי הזוהר הקדוש היה זה משא ארון האלקים שעליהן, שהביא לידי השירה הזאת מפי בעלי חיים. ואכן מיד כשניטל משם הארון התחילו לגעות כשאר הפרות, "הלוך וגָעוֹ"... כשרק הוסר משא הקודש, נפסקה השירה והפכה לגעייה...
*
פלא זה של שירת הפרות היווה לקח מאלף בבית מדרשה של פשיסחא, ואף זה מתוך מעשה שהיה; סיפור מלא הוד קדומים ותבונה עמוקה. סיפר הגה"ק ר' נחמיה'לה אלטר זצוק"ל, בנו של ה'שפת אמת'. מפה קדוש זה נשמע ונרשם זאת בספר "שפתי צדיקים" [לרבי צבי גלאזר זצ"ל, פ' מקץ ע' קפ"ה.]
אל הרבי ר' בונים מפשיסחא זי"ע הגיעה פעם קבוצת אברכים צעירים יודעי נגן, מעיר פּאַרצוב, ובראשם ה"בעל תפילה" הידוע רבי הירש פּאַרצעווער, [גברא רבא בעל מדרגה, שנהיה אח"כ גם לשליח ציבור בקאצק ובגור]. בנו של הרבי, הרה"ק ר' אברהם משה זי"ע כיבד אותם לנגן בשעת עריכת השולחן הטהור. אלא שנגינתם לא עלתה אז יפה כלל. והם התביישו בכך...
באותם רגעי מבוכה, נבעו דברים נפלאים ממקור התבונה בקודש, לחזק את רוח המנגנים וללמדם לקח נצחי בענין השירה והשמחה. הרבי ר' בונם פנה אליהם והמתיק סוד שיח. הוא הזכיר את מעשה הפרות שאמרו שירה בעת החזרת ארון האלקים מידי פלישתים. "וישרנה הפרות בדרך". ועל זה אמרו חז"ל שבעת שנשאו הפרות את הארון אמרו שירה ובעת שניטל מהן עול הקודש געו כשאר בהמות...
וכאן אמר להם הרבי ר' בונם אל האברכים: "פּאַרצעווער יונגעלייט! מען וועט אויף אייך ווייטער ארויף לייגן אן עוֹל, וועט עטץ ווייטער קאָנען זינגען". אברכי פארצוב! נטיל עליכם עוֹל ושוב תהיו מסוגלים לזמר...".
ר' ישראל! הלא ידעת שענק בענקים זה, לא התכוון שצלילי הנגינה יישמעו פעם יפים יותר. הרבי ר' בונם הניח כאן יסוד לכל החיים כולם, לדעת איך להרנין את הנפש, איך להגביהה בשמחה מרוממת מתוך על ידי קבלת עול דייקא. עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות כראוי. במשפט נאדר זה טמון מֶסר הוא לכל יהודי באשר הוא שם איך לצאת מכבלי עצב ולהתנער מעפר... והעצה לכך היא, להירתם בעול.הוא גילה כאן את סוד השמחה והשירה מתוך קבלת עול...
כמה חכמה עמוקה יש כאן! כאן נמצא סוד השירה והשמחה היהודית, מתוך קבלת עול! כך שוב ינגן המנגן בשמחה ובטוב לבב, מתוך סיפוק של אמת, המקושר למעלה, למעלה לאין סוף... מען וועט אויף אייך לייגן אן עוֹל.. ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה... והרי אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב [רש"י ערכין י"א.]
יקירי! אי שם בין מפתחי הלב, ראוי להקליט אותו מטבע-לשון מסולא בפז, אותה הקריאה הפשיסחאית בטעם העליון, עטופת פיקחות דקדושה. "מען וועט אויף אייך לייגן אַן עוֹל וועט עטץ קאנען זינגען"... [וראה שפ"א נשא תרמ"א].
*
מי יתן והיו הורים ומורים, מחנכים ומשגיחים מפַתחים נושא זה ומסבירים בטוב טעם ובמאור פנים, היכן טמון סוד השמחה היהודית, הקבועה והקיימת. היא נובעת מקבלת עול דווקא. ומכלל הן אתה שומע לאו. הרי למדנו לעיל, בענין שירת הפלאים, שכשהוסר העול מעל הפרות, הפסיקו לשיר והתחילו לגעות כשאר בהמות.
"געייה" זו הרבה משמעויות יש לה. יחד עם פריקת העול, פורצים קולות שונים ומשונים: של אי סיפוק, שיעמום ונרגנות, של טענות, תרעומת וקובלנא. בטָלה והזנחת אחריות מביאות לידי דכדוך והפקרות בנפש ח"ו. יהודי מוצא אור וסיפוק בקבלת עול ואחריות. אז ישיר לב ישראל ויתרונן משמחה.
מי איננו זקוק לשמחה אמיתית בחייו? הבה נפנה אהובי, לכיוון ההוא. קבלה נוספת, שיעור תורה נוסף, השתפרות נוספת ביראת שמים , במידות, בתפילה, בחסד. מלבד עצם המצוה שבדבר כמובן, הרי מתן שכרה בצדה! עם קבלת העול תתווסף השמחה והרננה יותר ויותר!
*
וכעת נעבור אל מעלת ישראל במשנתו של הרבי ר' בונם. מה יקרו דבריו בכוונת: "ורוממתנו מכל הלשונות" את מעלות ישראל קדושים, אין לשון שבעולם שתוכל לבאר ולתאר, שכן מעלת ישראל גבוה ומרוממת, מאוד נעלה... כל שפה, כל משפט, כל מלה נמצאים מתחת לערך רוממות ישראל...
כמה מרגש הוא רעיון אהבת ישראל זה, מחביונה של פשיסחא. ברעיון זה שהוא שווה כל הון דעלמא. הנני מתהלך כעת בחוצות ירושלים ורואה את בני ציון היקרים עוסקים בתורה ובמצוות. וכך אמר הרבי ר' בונם. בכל יום מזכירים אנחנו את הפסוק: "וכרות עמו הברית "לתת" את ארץ הכנעני וגו' "לתת לזרעו". והשאלה היא: למה נאמר פעמיים "לתת" במתנת ארץ ישראל?
על זה דיבר בקדשו: על שתי מתנות מדובר כאן, על מתנת ארץ הקודש לעם ישראל ומאידך ישנה גם מתנת עם ישראל לארץ הקודש!!! מה שניתנה ארץ ישראל לזרעו של אברהם אבינו, נחשבת כמתנה לארץ ישראל.. [וכפי שאמר רש"י [ברא' כ"ג י"ז] על קנין מערת המכפלה. ויקם השדה, תקומה היתה לו שבאה ליד אברהם אבינו.]. ר' ישראל! עם הנבחר, זרע אברהם אוהבו הוא מתנה לארץ הקודש! על 'געדאנק' כזה ממרומי הדעת, ראוי לרקוד לילה שלם... יקירי בן ארץ הקודש, גם אתה חלק מן המתנה הזאת לארץ חמדה!!! [משמעות נפלאה נמצא כעת בדברי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך". העם שניתן לך למתנה...]
*
ואף הערכת "עמך" ישראל הפשוטים, תפסה מקום מיוחד במקדש איכות זה. ה"שפתי צדיק" מפילץ זי"ע כותב, ששמע מחסיד ישיש ששמע מפי הרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחא: "כמה אני מקנא בקצב שעובד כל עש"ק לחלק בשר לכבוד שבת קודש ובערב מתייגע ומתרוצץ מבית לבית לגבות את המגיע לו, עד ששומע קול שמקבלים שבת קודש בבית הכנסת... הקצב רץ בכל כוחו לקבל שבת קודש וממהר לביתו לקדש ולאכול. אז אומר ברוך השם שנתן לנו את השבת למנוחה. הוא עייף ויגע וכבר אינו מרגיש כבן אדם. "ועתה תהלה לקֵל הרחיב לו"... ועל זה אמר הרבי ר' בונם: הלוואי שאטעום טעם שבת קודש כמו הקצב הנ"ל.
וה"שפתי צדיק" מוסיף על הדברים: "אנו יודעים שרבי כזה [הרבי ר' בונם] אשר זקיני ז"ל [החידושי הרי"מ] כיתת רגליו אליו כמה פעמים בשנה ובמסירות נפש, בלי ספק הרגיש אור גדול בשבת קודש יותר מהמונִי הנ"ל, מכל מקום חָשק לטעום שבת קודש של הפחות".
*
בשעה שעוד התגורר באשכנז, ישב הרבי ר' בונם פעם בשבת קודש עם קבוצת פורקי עול וניסה להחזירם למוטב בדברי מוסר ותוכחה. הם לא הטו אוזן לדבריו ואף הראו אותות של זלזול. בנו הרה"ק ר' אברהם משה זי"ע שהיה שם, פנה אל אביו ואמר: "אפיקורסים הם ואינם חפצים במוסר". נענה הרבי ר' בונם ואמר: "אפיקורסים? אם רק ירגישו כאב ראש כבר יזעקו להקב"ה! קלי ראש הם, ותו לא. פרעה היה אפיקורס. הוא ספג עשר מכות ועמד ברשעו...
*
עוד הפיק הרבי ר' בונם את מעלת היהודי מתוך ההלכה... על שלש עבירות נצטוינו למסור את הנפש. אחת מהן היא שפיכות דמים, שעל זאת ציוותה התורה ליהרג ולא להרוג. בטעם הדבר נאמר בגמרא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי?" [פסחים כ"ה: ועוד]. מה ראית שהדם שלך אדום יותר... ופירש רש"י "מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר מִשֶׁל זה, דילמא של זה חביבה טפי עליו?". והדברים מדהימים עד עומק הנפש. ציווי זה הרי נאמר לכל יחיד ויחיד מישראל, ללא יוצא מן הכלל. אף על גדול שבגדולים לעומת קטן שבקטנים. את הנקודה הנפלאה העלה חכם הרזים הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, כמה פעמים, והסיק מכך לקחים עצומים אף בחיי יום יום...
לבד עצם חידוש ההלכה שבדבר הנ"ל, מכריח דבר זה גם את הענווה שבאדם, שלא יגבה לבו על חבירו. וכי יודע הוא מי גדול ממי? הרי אף בעניני נפשות נאמר זאת, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר? כך הביא תלמידו הרה"ק שמואל משינאווא מה ששמע מפה קדוש יותר מפעם, [ראה בפירושו 'רמתיים צופים' על תנדב"א פ"ה ופי"ב]. הרבי ר' בונם הוסיף לכך לשון חריפה מאד, על מי שאינו מאמין בזה...
*
ועתה ישראל, ניגש נא ונביטה ממרחק אל עולם עבודת השם של הרבי ר' בונם, אף ב"נגיעה" כל שהיא. בפשיסחא תבעו שלימות והקרבה והמריצו את מלחמת היצר בעוז יומם ולילה, בחכמה ובתבונה.
שם בפשיסחא של מעלה, עמלו לעקור את האונאה העצמית ואת האהבה העצמית. מרגלא בפומיה של ה'שפת אמת' בשם הרבי ר' בונם ז"ל שבכל התורה לא מצינו הרחקה וסייג רק אצל שקר... ". בפשיסחא התעצמו על ההרחקה ההיא בכל מחיר. שם טיהרו וזיככו את הנשמה והתהליך לא היה קל. ולמרות זאת נמשכו לשם טובי האברכים, עידית של לומדים, חסידים ומבקשי אמת. כשהיו מגיעים למחיצתו של הרבי, היו מרגישים התעלות פלאים, קירבת אלקים ותשוקה להשליך מהם את עניני העולם.
יחד עם זאת עודדו שם, כאמור, את מדת השמחה הטהורה. שם התחנכו על אימרות כמו: "העצבות הטובה ביותר מלובשת בגיאות והשמחה מלובשת בענווה. "השמחה מביאה להתלהבות והעצבות לרפיון ידים" "מי שלבו מלא אמונה אינו משאיר מקום לעצבות".
*
הרבי ר' בונם פתח וגלל את כל יריעות הבריאה והורה איך לראות את הקב"ה בכל פנה ופנה. וכך אמר: "מלאה הארץ קנינך". דוד המלך פונה אל הקב"ה ואומר: "בכל הארץ שייך לקנות את ידיעת מציאותך בעולם, בכל דבר ניכר חכמתך, כבודך וגדולתך, בכל נברא שייך להתוודע שאתה לבדך בראת אותו, הרי בלא כוחך אין שום חיות וקיום לשום דבר שבעולם... ".
עם זאת הורה לאדם לחפש ולדלות בעצמו את האוצר הטמון בתוכו וכמשל הידוע, מתוך סיפור ר' אייזיק ר' יעקל'ס שחיפש מטמון תחת הארמון בפראג ובאמת היה טמון מאחורי תנורו בבית.
האוצר גנוז אצלו בתוך ד' אמותיו. שישתדל למצוא את עוצמת נפשו הוא, את כושר התקשרותו לה', את אש התמיד שבנשמתו, חלק אלוק ממעל. את הסנה הבוער בלב לבו ואיננו אוּכָּל. אין ליהודי מושג מה שהוא שווה ולמה שהוא מסוגל, אין לו מושג כלל...
*
ואיך שייך לא להזכיר את דברי איגרתו של הרבי ר' בונם לראש השנה: "הבינה תגדל מהמעשה"... מתוך מילים אלה נשאבה במשך הדורות, תורה שלימה בענין ההכנה למצוה, שעליה אמרו גדולי החסידות שהיא גדולה מן המצוה. ההכנה מקורה מן הבינה, מהות ההכנה היא: התבוננות במצוה, הכרה ודבקות בהקב"ה שציוה עליה. ועולם הבינה גבוה מעולם העשייה...
*
ידועים דברי הרבי ר' בונם זי"ע שיהודי צריך שיהיו לו שני "כיסים" שישתמש בו לעבודת ה'. הכיס האחד "ואנכי עפר ואפר" והשני: בשבילי נברא העולם" אלא צריך לדעת מתי להשתמש בכל "כיס" בזמן הראוי... ה"ישמח ישראל" זי"ע [פ' נח] ביאר זאת. כשהיצר מסית להתגאות משתמשים ב"כיס "ואנכי עפר ואפר". ואילו שרוצה להעציב ולייאש, אז חייבים להתחזק ב"בשבילי נברא העולם". אני בחסדי ה', כי בשבילי ברא כל את העולם כולו.
*
דגש חזק בפשיסחא למעט את ה"אני", להפקיע את האנוכיות הפורשת את רשתה אף אל תוך תחומים הרוחנייים ביותר. ידוע מה שאמר פעם הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, שאם אברהם אבינו ע"ה היה רוצה להתחלף עמו לא היה מסכים. כי איזה ריווח יהיה מזה להשי"ת? בין ובין כך לא יהיה רק אברהם אבינו אחד... דברים אלה רחבים מני ים ומקיפים את כל דרכי היהדות. ה"אני, לא תופס מקום בעבודת ה'. הכיוון והמכוון הוא מה יהיה להקב"ה מזה. כמה עמוק הוא מבט זה!
לנכסי צאן ברזל היו דבריו של הרבי ר' בונם, לדורות, על הפסוק "אלה המשפטים אשר תשים "לפניהם". ז"ל שיהיו משפטי ה' קודמים למציאות האדם, לחיותו, לעצמיותו. כמה וכמה פעמים הביא זאת ה"שפת אמת" בספרו.
*
לפניהם... מספרים על הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע שחזר פעם מעיר דאנציג באמצע החורף לביתו ובדרך עצר בעיירה 'שעפס' שם היה לו ידיד, בשם רבי זלמן חסיד. אדם חשוב מאד ומחוסר אמצעים. כשהגיע לאכסנייתו שלח לקרוא לרבי זלמן, נתן לו סכום כסף נכבד וביקשו שיערוך בביתו סעודת מרעים. האיש קנה מיד את צרכי הסעודה בהרחבה ועוד נשאר בידו חלק ניכר מהסכום. בינתים סידר הרבי ר' בונם מלבושי כבוד לאותו חסיד, לרבות מעיל וכובע פרווה. כשבא לבית הביא עמו את הכל. בבית נוכח לראות שהילדים זקוקים גם הם לבגדי חורף ומיד שלח משרת לדאוג לזה. הסעודה נערכה ברוב שפע וכמובן שנשאר גם לימים הבאים.
ר' זלמן ליווה אז את הרבי ר' בונם לאכסנייתו ואז העניק לו הרבי שוב סכום הגון... ר' זלמן סירב לקבל. הוא טען שנשאר לו כסף מדמי הקניות וגם קיבל מלבושים יקרים ואיך יקבל ממנו עוד? הרבי ר' בונם ביאר לו אז את המקרא "נתון תתן !ירע לבבך בתתך לו", שמה שנותנים לאדם מתוך רחמנות, מתוך שכואב לבו על מצב חבירו, לא מספיק לקיים את המצוה כראוי. הדבר נחשב כמו שמוציא הוצאות לבריאותו ולהקל על לבו, והכתוב אומר "ולא ירע לבבך"....
קיום המצוה האמיתית מתעלה מעל לכל רגשות פרטיים. הרבי ר' בונם אמר לו שכל מה שנתן לו בראשונה, היה מפני שלחץ לו על הלב על גורל חבירו. רק כעת שכבר הונח לו מצער זה, מוכן ומזומן הוא לקיים מצוות ה' כתיקונה כרצון הבורא יתברך. ולכן מבקש הוא שיעניק לו ר' זלמן את הזכות להשלים את המצווה, בלי נגיעות אישיות, ושוב לא תהיה כל יגיעתו ונסיעתו לכאן לריק... ר' זלמן סבר וקיבל בסבר פנים יפות ואז נפרדו איש מעל רעהו לשלום, מתוך חיבה יתירה...
והרי לפנינו לקח בתורת הנתינה, מאותו מקור החכמה והתבונה מפשיסחא. נתינה לשם נתינה, וללא צל של נגיעה עצמית וסיפוק הנפש כלל. כך נתקיימה גם מצוות "והלכת בדרכיו" בנתינה טהורה מכל טהור...
*
לפניהם... והרי דוגמא איך שלימדו בפשסיחא פנימיותו של סיפור בנוגע לקיום מצוה לשמה. מסופר על הגאון והצדיק רבי אלעזר רוקח מאמסטרדם, ממנהיגי דורו, גאון גדול קדוש עליון, מקובל, חסיד ועניו. [נולד בשנת תכ"ה חיבר פי' "מעשה רוקח על התורה ועל משניות וס' ארבעה טורי אבן על ש"ס ורמב"ם., אין להחליפו עם רבי אלעזר מוורמייזא, בעל ספר רוקח, שנמנה על תלמידיו של רבי יהודה החסיד]. בסוף ימיו עלה בדרך הים לארץ ישראל.
[בספר "תפארת שלמה" [פ' ואתחנן] מובא שכשנפרד אותו צדיק מעדתו באמסטרדם וביקשו שיברכוהו הקריא להם פרק קכ"ח בתהילים: "אשרי כי ירא ה' ההולך בדרכיו. פרק המכיל בתוכו את כל צרכיו ואושרו של אדם. ובסיומו הדגיש את המקרא "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'". ופירש: שאם רק יתברך איש להיות ירא ה', ממילא יזכה לכל הברכות הנזכרות במזמור זה...]
בדרכו לארץ הקודש היה בליל ראש השנה על הספינה בלב ים. "וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו..." גלי הים נעשו סוערים מרגע לרגע, וטלטלו בכוח רב את הספינה על יושביה, עד שמרוב עוצמת הטלטולים נתהוו בקיעים בדפנות הספינה, ומי הים השוצפים החלו לחדור אט אט אל תוכה, והספינה כמעט ועמדה להתפרק אל מול עיניהם הקמות של הנוסעים כולם, גם הקברניט עם צוות המלחים שלו, היו כעת אובדי עצות ולמדו על עורם ועל בשרם ש"כָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" כלא היתה מעולם...
רק אדם אחד מבין כל נוסעי הספינה בכלל לא הרגיש בסערה ובמהומה המתחוללת סביבו, ובמשך כל אותן שעות אימה ופחד הוא המשיך לשבת בתא שבירכתי הספינה, כשכולו אחוז בדביקות עילאית ושקוע במחשבות קדושות ונשגבות. היה זה רבי אלעזר רוקח הקדוש, הוא היה בעולם אחר, עולם של "ובכן לך הכל יכתירו"...
אף אחד מנוסעי הספינה, גם לא שני תלמידיו שנלוו אליו, לא העיז בתחילה להפריע לו בעבודתו הקדושה. כשהחריף המצב נגשו אליו תלמידיו וראו שאי אפשר ל"העירו" מדבקותו. כשראו מלויו שסכנת טביעת הספינה על יושביה היא מוחשית, הם אזרו אומץ, ומתוך יראה ופחד ניגשו אל רבי אלעזר, כדי לעוררו ממחשבותיו הקדושות, ואמרו לו: רבינו הקדוש, שרויים אנו בסכנה גדולה ונוראה, כבר הגיעו מים עד נפש... הספינה שלנו עומדת לטבוע במצולות ים יחד עם כל יושביה, רק תפלותיך הקדושות יכולות להציל אותנו מן המים הזידונים...
מתוך התלהבות אש קודש הגיב רבי אלעזר לתלמידיו: "אם המצב הוא אכן כל כך נורא, סערת הים מתגברת והולכת וסכנת הטביעה בלב ים קרובה לבוא, בקשה אחת לי אליכם, שתהיו נכונים עם השופר בידכם, בכדי שברגע שיאיר היום נוכל מיד לקיים את מצות היום"...
*
ואכן עם אור ראשון של ראש השנה, זה היום תחילת מעשיך, בו ברגע שהגיע זמן קיום המצוה הגישו לו תלמידיו את השופר ומתוך דביקות ושמחה של מצוה תקע רבי אלעזר את כל התקיעות והתרועות כהלכתן. וכעת קרה הנס הגדול, אך סיים רבי אלעזר את מצותו, בו ברגע הפכה פתאום הסערה לדממה, גלי הים הסוערים פסקו מהמייתם, הרוחות נרגעו, המלחים הצליחו לתקן חיש מהר את דפנות הספינה, שהמשיכה כעת את דרכה ברוגע ובשלווה, עד שהגיעה אל מחוז חפצה, לחופי ארצינו הקדושה, לחיים ולשלום – "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".
*
דורות עברו, והרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע ישב בחברת תלמידיו וסיפר להם את כל המאורע עם הגאון הקדוש רבי אלעזר רוקח, על הסערה בלב ים, על השופר, על התקיעות ועל התרועות, ועל הנס שאירע לו ולכל נוסעי הספינה בעיצומו של ראש השנה. את סיום דבריו הפטיר הרבי ר' בונם בהסבר מאלף: "אל תדמו בנפשכם שרבי אלעזר רוקח בזריזותו לקיים את מצות תקיעת שופר מיד עם שחר, התכוין שמצוה נשגבה זו תשמש לו כסגולה להשקיט את הסערה הימית, חלילה לו לאיש קדוש כמוהו מעשות כדבר הזה...".
"אלא" המשיך הרבי ר' בונם "מכיון ששמע רבי אלעזר מפי תלמידיו שסכנת הטביעה היא מוחשית, ועלולה להתרחש בכל רגע, ועל פי דרך הטבע כבר לא נותר להם כל מבוא להשאר בחיים, כיון שכך השתוקק רבי אלעזר בכל לבו ונפשו, להספיק לקיים את מצות הבורא יתברך "לשמוע קול שופר" בעוד בו נשמתו, עוד בטרם יהיה חפשי מן המצוות... זו ורק זו היתה הסיבה האמיתית שרבי אלעזר ביקש לתקוע בשופר מיד עם אור ראשון של ראש השנה...
"באותם רגעי אימה היו כל מחשבותיו, רצונותיו ומאווייו נתונים בשלימות לדבר אחד בלבד, להספיק ולקיים את מצות הבורא! אלא מאי, מפאת גודל קדושתו ועל ידי קיום המצוה על ידו בדרגה עילאה, עלתה מצותו לשמים והמליצה עליו להצילו ולהחיותו, ועמו גם כל נוסעי הספינה...". זהו פירוש פשיסחאי לרדת לעומקו של דבר, איך שניגש גדול בישראל לקיים מצוה ללא צל של פנייה אישית...
*
תביעת הכיוון אמיתי... הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע היה ממשיל את גלות ישראל הרוחנית, במשל. בן מלך גלה למדינה רחוקה והסתגל במשך הזמן לתנאיו העלובים בנכר. לימים התגעגע לו אביו המלך ושלח שליח לבקשו. אחר חיפושים מצא את הנסיך בבית מרזח בכפר לבוש בלואי סחבות, כשהוא רוקד עם האיכרים... ניגש אליו שליח המלך ושאל לשלומו. בן המלך ענה לו: "אילו היו לי מגפיים טובות ובגד חם, לא היה דומה לי, הייתי המאושר באדם...".
לאחר שנים ארוכות בכפר, התגשם ועד לשם הגיעו השגותיו... מצבו היה עלוב כל כך עד שכבר לא הרגיש בפחיתותו. וכמו כן, במשך הגלות מתדרדרות השאיפות עד שמבקשים ומתאוים לדברים של מה בכך...
החידושי הרי"מ זי"ע הוסיף צד תקוה למשל זה, שגם זה היה לטובתו של הבן הנידח. מן הסתם עורר עצם מצבו העלוב של הנסיך, רחמים עליו ביותר. מכיון שהגיע עד כדי כך, שכבר לא הבין מה חסר לו באמת...
*
והרי מבט חודר אל ענין התשובה, מתוך מעשה שהיה וגם המשך ה"נמשל" שבו. דבר זה סיפר הרבי ר' בונם בעצמו. מעשה בשליח ציבור ביום הכיפורים שהיה בוכה הרבה מאד. מתוך כך נמנע ממנו להתפלל מתוך ה'מחזור' ומפיו יצאו טעויות. אמר לו הרבי' ר' בונם: "יותר טוב שלא תבכה; תסתכל בפנים ותגיד את המלים כראוי..." והוא הקדוש המשיך להסביר את עומק כוונתו. לפעמים חושבים שבענין התשובה יוצאים בבכייה בלבד. באמת צריך 'להסתכל בפנים' ולהבדיל את הרע מן הטוב. אריין קוקן אינווייניק... אין המכוון בהתרגשות עראית אף אם תהיה עזה. ושבת עד ה' אלקיך!!!!
*
ומאידך, חלילה וחלילה להתייאש מן התשובה, אמר פעם החידושי הרי"מ בשם הרבי ר' בונם פירוש מפעים בפסוק "יעזוב רשע דרכו". דרכו? האם לזה נקרא דרך? וכי ישנה דרך בבוץ...? איז דען דא א וועג אין די בלאטע...? אלא שמדובר כאן על עבריין שמתחרט מאד על מעשיו הרעים אלא שכבר מתייאש לחזור, מפני שחושב ששוב אינו שווה כלום. ולמעשה, איננו ניגש לשוב בתשובה. דרך כזאת, יש לעזוב בכל מחיר. יעזוב רשע דרכו. דרך הייאוש וההכנעה הפסולה... וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח!!!
*
הרבי ר' בונם הסביר פעם איך שפנימיות מצוות ביכורים מתקיימת בכל יום. אם קם האדם בבוקר ומפנה את מחשבותיו לשמים וכך משעבד רמ"ח ושס"ה להקב"ה.
וכמובן אם יאיר את יומו באור התורה. הרי כך ביאר הרב"ב את דרשת חז"ל "במחשכים הושיבני כמתי עולם [איכה ג'] – זה תלמודה של בבל [סנהדרין כ"ד.] תמוה הדבר לכאורה, איך שייך לקרוא לתורה שבעל פה: "מחשכים"? אלא הפירוש הוא שבגלות הדומה לחושך. הושיבני – שנתן לנו התלמוד בבלי, בה נמצא האור החזק המבריח את המחשכים... תורת ה' תמימה 'משיבת' נפש... ר' ישראל! הבה נשכים למצוות ביכורים! וכפי שנרמז לכולנו במשנה [פ"ב דביכורים מ"ב]:
"ולמשכים היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל אלקינו!!!
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
נתחזק נא בדברי צדיקי הדורות תמיד!
דורשי ה' זרע אברהם אוהבו
חייהם אמונה וקדושה, דבריהם נצח, הוראתם אמת,
זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן!
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 544.docx
- (41.25 KiB) הורד 125 פעמים
-
עושה חדשות
- הודעות: 12953
- הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am
Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)
בס"ד
סולם הזהב...
התענוג הרוחני והתרוממות הנפש
בלימוד ספר הפלאים 'מסילת ישרים'
לר' ישראל יקירי שליט"א
אפס קצהו תראה... כקרני השמש מבהיקות זרח עלינו אורו של רבינו משה חיים לוצאַטו זיע"א, מן המופלאים שבין חכמי הדורות. ענק בשלימותו היה בכל מקצועות התורה. גאון ומקובל אלקי. ועם זאת שלם בחכמה בתחומים רבים ומגוונים.
מיוחד ביותר היה בחכמת הלשון ובהבעה בהירה ומסודרת להפליא. גאון הביטוי היה שחיבר ספרים גם להורות מקצוע הזה. כל מלה שלו מדודה ושקולה ועמוקה היתה עד תכלית. תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו. ועם זאת היה משורר אלקי. המחשבה העמוקה ורגשי השירה השתלבו אצלו בבת אחת, במזיגה נפלאה...
*
רבינו משה חיים נולד בשנת ה"א תס"ז, בעיר האיטלקית פּאַדואה, שם נמנה אביו רבי יעקב ז"ל על טובי הקהל. בכלל נמנתה משפחת לוצאַטו על המשפחות המיוחסות באיטליה. בעודו בגיל צעיר ביותר, התגלו אצל רבי משה חיים כשרונות מופלאים וכוחות נפש אדירים. ויחד עם זאת מידות נפלאות ונדירות, ודחף בלתי פוסק לדביקות והשגת אלוקות... בצמאונו הגדול והבלתי פוסק, הרווה רבי משה חיים את נפשו השוקקה במקצועות התורה השונים.
בהיותו בן י"ג שנים נהיה לתלמידו של אחד מגדולי חכמי איטליה ופוסקיה, רבי ישעיהו באסאן, בעל שו"ת "לחמי תודה". כך הגיע רבי משה חיים הצעיר להישגים גדולים מאוד בתורת הנגלה, כפי שאנו רואים בספרו "דרך תבונות", וכפי שלימים העידו עליו: "בקי בתלמוד ובחדרי הפוסקים, אוצר המדרשים כולם". אלא שהיה דרכו בהצנע לכת עד מאד, גם הקרובים אליו לא עמדו אז על שגב גדולתו האמיתית.
בעודו בצעירותו כבר הספיק לרכוש אוצרות בעלי היקף ענקי בתורת הנסתר. בגיל עשרים זכה לגילויים רבים בפנימיות התורה, וסודות רבים ממנה היו לנחלתו. וכמו מרן ה"בית יוסף" בשעתו, כך זכה גם הרמח"ל להתגלויות של "מגידים" מן השמים, שלמדו אתו וגילו באזניו רזי תורה. גם את חידושיו בתחום זה העלה על הכתב, ומכתביו אלו חיבר ספר בסגנון של הזוהר הקדוש, ואף נתן לו את השם: "זוהר תנינא"...
*
כך הלך האיש והגיע עד לגבהים בלתי נתפסים. בהמשך הזמן ייסד ישיבה בעירו. זכינו שנותרו בידינו תקנות וסדרים שהנהיג רבינו משה חיים בישיבתו הגדולה בפּאַדואה. הדבר נכתב בחוזה שנקרא "כתב התקשרות" [ראה ס' ירים ע' ט' והלאה]. בהיותו "איש סדר" להפליא, העמיד והסדיר את דרכי התנהגות תלמידי הישיבה, כמו גם את סדרי הזמנים של אותם בני עליה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד חכמת הנסתר. אפילו את מקומות הישיבה בבית המדרש, סידר רבי משה חיים בעצמו, על פי כוונות שונות שהיו לו בזה.
*
לימוד התורה בישיבתו התקיים ברציפות ככל האפשר. הלימוד גופו היה צריך להיות באהבה ואחוה בין התלמידים, ושלא על מנת לקבל פרס. גם את שכר המצוות והמעשים טובים המובטח להם מן השמים, נדרשו להעניק בלב ונפש חפיצה לזכות כלל ישראל, "כולם כאיש אחד, לעבוד עבודה תמה ונקיה... לשמור פיהם ולשונם מכל דבר רע, ולהתנהג בכובד ראש ובמורא גדול מפני השכינה הקדושה, בכל דרכיהם ועסקיהם, שלא לזלזל בשום חומרא ומנהג ישראל ח"ו, אלא לעשות משמרת למשמרת, להיות נקיים לפני ה' אלוקי ישראל...!".
אלו היו סדרי ההנהגה בישיבתו בפּאַדואה. מובן מאליו שעל ידי לימוד התורה בהכוונה שכזאת, זכו תלמידי הישיבה להתעלות באופן מתמיד במעלות התורה. שם בישיבת הזאת התהלכו ספרי "מסילת ישרים" בדמות אנשים, מלאי אש קודש לעבודת ה', אנשי קודש שטפסו על סולם המעלות הזה שקבע רבם הקדוש, להלכה ולמעשה...
הוא הגיע לגדלות בלתי נתפסת במשך תקופה קצרה יחסית. רק כארבעים שנה היו ימי שני חייו. [חכמי האמת רימזו נפלאות בזה שמקום מנוחתו בטבריה הוא ליד התנא האלקי רבי עקיבא, שלא למד תורה בארבעים שנותיו הראשונות...] וגם שנים אלה , אפופים היו בצער, בטלטולים ונדודי דרכים. פּאַדואה, פראנקפורט, אמסטרדם עד שהגיע לארץ ישראל. הגילויים בעניני הקבלה ופרסומם עוררו עליו התנגדות מכמה גדולים בימיו שחששו מכך מתוך דאגה לתהפוכות הדור, והם מנעו ממנו לפרסם את תורת הנסתר וגילוייה על פי דרכו.
*
מעז יצא מתוק... בכך רצתה ההשגחה העליונה, שיזכה עם ישראך לאוצר יקר כמו ספר "מסילת ישרים", בכדי שכל יהודי יוכל להתעלות ממנו. מתוך שלא הורשה לו לגלות את משנתו בעניני קבלה, חיבר אז ספר "מסילת ישרים". שאור הנגלה שבו כיסה על הנסתר שבמעמקיו. ספר שכבש את העולם היהודי לדורות עולם עד עצם היום הזה.
ספר יסוד והדרכה הוא ביסודות הדת לכל יהודי באשר הוא שם. בעבודת ה' ועבודת המידות. סדר תיקון לכל נפש מישראל. מסילה העולה בית קֵל בכל מקום ובכל זמן... סולם הזהב המעלה את האדם משליבה לשליבה, עד רום כל המעלות...
*
לפלא הוא עד היכן הדברים מגיעים. איך מסוגל ספר "מסילת ישרים" להגיע אף עד תהומה של האנושות, להועיל, להעלות ולהחיות... בעיר טורונטו התגורר פעם, רופא יהודי שומר תורה ומצוות בשם ד"ר שפירא. התפללנו יחד בשעתו באותו בית המדרש. בעיקר התעסק האיש עם שיקום מתמכרים לסמים ר"ל. הוא פיתח שיטה מיוחדת בנושא זה, שהוציאה לו מוניטין בתחום זה.
הוא סיפר לי פעם על הישגיו בשטח הזה מתוך חקר הנפש. להפתעתי גילה לי, שאת כל השיטה הזאת, ביסס על פי ספר "מסילת ישרים"... והרי שאף בעמק התהום שייך להיאחז בספר סולם הזהב ולחזור לדרך הנכונה, למסילת ישרים...
*
ר' ישראל! אַל נא נחשוב שה"מסילת ישרים" מיועד רק לבעלי מוסר ובעלי דרגת חסידות גבוהה. אל נא תקבע בדעתך שקשה להזדהות עם מהלך החיים של אנשי מעלה אלו, בטענה שאינך בדרגה רוחנית זו. אין הדבר כן! ספר זה שייך לכל אחד ואחד! יסודות היהדות נמצאים שם לכולנו. כולנו ממש!!
בכל דור ודור הידהד לו בנעימה קדושה, מאמרו הפותח של ספר קדוש זה. "יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁורֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא – שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מַה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ". למה בכלל הגענו לכאן? מהו התפקיד שלנו? מהו העיקר ומהו הטפל בחיינו? האם אנחנו מערבבים את ה"יוצרות", את התחומים, את המשימות? מדוע אין משקיעים מאמצים ללמוד ולקיים את מושגי היסוד ביהדות? האמונה, האהבה היראה והדבקות. הרי פסוקי התורה הקדושה מלאים ממצוות אלה?
*
חכמה מפוארת בכלי מפואר... ר' ישראל! ראשית כל נעיין נא בספר המקסים הזה "שלא לשמה". ולו אף להתפעל מזיו הדרו וכוח ההבעה המופלאה בלשון הקודש. כמעט אין דומה ל"מסלת ישרים" ביופי ביטויו ובכושר ההבעה התמציתית שבו להביע רעיון בתכלית הבהירות, בלי מלה מיותרת.
נפלאות הבורא יש כאן! הקב"ה נתן מחכמתו ליראיו לכונן יצירה כזאת. הרי כבר צורתו החיצונית של הספר "מסילת ישרים" נראית לעין כל הלומד בו, כמעשה חושב ואומנות כבירה, בבהירות מעין הבדולח, שאכן מתאימה למשורר הקדושה הגדול בדורו. דבריו מלוטשים כיהלומים ואבני חן, הדורים בייפיים ומבריקים כנופך ספיר ויהלום. אומנות של בנייה יש שם, בעלת סדר מופתי, של מדרגות מדרגות המצויירות בגוונים הנפלאים ביותר...
*
ענין ה"סדר" אצל רבי משה חיים לוצאטו עובר כחוט השני בכל ספריו: גם את הקדמתו לחיבורו "דרך ה'" הוא פותח בנושא תועלת הסדר שבלימוד כל דבר, והוא מתאר את ההבדל הגדול שיש בין לימוד ענינים לפי הסדר הראוי, ללימוד בהם ללא סדר, כמו ההבדל שיש בין גן נטיעות מאורגן ומסודר לבין יער שהעתים בו גדלים פרא ללא תיכנון וסדר...
*
בלשון הנביא [ירמי' ל'] מוצאים אנחנו: "ארמון על משפטו ישב". ארמון מלכים נבנה בשורות הספר הזה, מיוסד על פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל, כל חדר משופץ להפליא, כל קומה בנויה לתפארת, כל נדבך ושורה, כל שער, כל עמוד, כל דלת, כל חלון, מעובד ומהוקצע לתפארת. וארמון על משפטו ישב... על משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ואני מבקש ממך אהובי, בכל לשון של בקשה, תבקר נא שוב ושוב בארמון מלכים זה, להנאתך! לבך ירחב מהודו והדרו. תיכנס לתחום מרהיב זה פשוט להנאתך - ואחר כך לטובתך... אתה מוזמן להיכנס ולהתענג בתענוגים...!
*
כשנכנסים יותר אל תוכן הספר פנימה, תיכף בצעדים הראשונים, כבר מתגלה לפנינו חכמת חיים עמוקה; הבחנה מדוייקת במהלך החיים; עמקות של תורת הנפש; הבנה חודרת בתורת האדם על שלל תכונותיו וכשרונותיו; במאבקיו היומיומיים; בחולשותיו האנושיות; בנטיותיו ובהלכי מחשבתו. השאלות והטענות נאמרו בחיפות אצילה. ועל כל אלו בא ה"מסילת ישרים" ומורה לנו את הדרך מהו הכיוון הרצוי, ואיך היא הדרך לכבוש את היעד, ולהחזיק בו מעמד... "ומי יקום במקום קדשו...". הוא תובע התבוננות. כל שורה קוראת אלינו. עצור! עצור והתמקד במה שלמעלה ממך, ובמה שלפניך. סור מרע ועשה טוב!!! נצל את חכמתך את כשרונותיך ואת כוחות נפשך להבין ולהשכיל את יסודות היהדות, חובת האדם בעולמו...
*
והוא הקדוש עומד ומזרז, הוא מדרבן בנועם ובצלילים עדינים, לחשוב ולהתבונן היטב במקצוע יראת ה' הדורשת מחשבה, לא פחות מאשר שאר חלקי התורה, ואף יותר מהם, הן נאמר: "יראת ה' היא חכמה", זו חכמה שכזו שיש להתבונן בה הרבה, לבחון אותה , ברכישת "חכמה" זו, יש "למדוד" ו"לשקול" עד דק את דרכי קנייתה, בדיוק כמו שסוחרי הזהב "שוקלים" ו"מודדים" את סחורתם היקרה... רוח הקודש עולה מתוך דבריו הקוראת: עלו והתעלו!
*
ובשלבים הבאים, כאשר צועדים פנימה יותר, כבר שייך להבחין את ה"משכמו ומעלה" של איש האלקים העומד על פסגת ההר, כשהסביבה כולה פרושה לנגד עיניו... ומשם, ממקום עמדו, הוא צופה ומשקיף, עוקב ומשגיח על דרך החיים, על דרגותיו ומחוייבותיו, מבחין היטב בין אמת לשקר; בין מציאות לדמיון ואשליות היצר; ובין טפל לעיקר... וכך הוא מכוון את הצועד הישר אל הדרך הנכונה והבטוחה, המוליכה בכיוון הנכון לטפס על ההר עד לפסגתו... עד להתרוממות הרוח על החומר... כשהוא משגיב את נפשו גבוה מעל גבוה מכל הקטנוניות המבקשות לבלוע את חיי האדם, ואת כוחות ויכולות הנפש שלו...
ואילו אותם אנשי מעלה יודעי חן, הממשיכים לעלות ולטפס, גבוה יותר, ולחדור פנימה יותר, הם כבר מגלים ב"מסילת ישרים" את עקבות עולמו הנסתר של ספר פלאים זה, עד שהם מציינים שדבריו הם בבחינת ה"נמשל" של כתבי האר"י הקדוש. עמוק מני עמוק... אכן נפלאות הבורא הוא חיבור כזה, המסביר פנים אף לקטן שבישראל...
*
זכרתי ימים מקדם... יהודי ישיש יקר ונעלה בשם ר' ישראל ליב בוכנר ז"ל פנה אלי פעם בילדותי ואמר: "אתה רוצה לדעת מה זאת חסידות? אין הדבר תלוי בדברים חיצוניים. אתן לך במתנה ספר קטן אחד ושם תמצא את שורש הדבר. כשתגדל תבין יותר. הזקן העניק לי אז ספר "מסילת ישרים" ישן, בצבע כחול כהה. שמו היה כתוב על דף השער.יהודי חביב היה מביליץ, עירה של אמי ע"ה.
בשנותיו האחרונות עלה ר' ישראל ליב לארץ ישראל והיה דבוק בכ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע. תמיד שמרתי על הספר כמזכרת ילדות חביבה. מזכרת אהבת זקן לילד ורצונו להעביר לו את מורשתו מיד ליד. זה היה אחד הספרים הראשונים שלי. יקר וחשוב היה לי מאד ושמרתי עליו במשך שנים רבות. הוא אצר בתוכו גם את זכרונות ילדותי החביבים, הקשר עם הדור הישן.
אחרי עשרות שנים בשנת תשנ"ה הזדמן לי להכיר בחור צעיר, נינו של ר' ישראל ליב שנקרא על שמו. קבעתי אז שיעור עמו אז. התרגשתי כשצפו ועלו הזכרונות מאותה שיחה עם הסבא רבא שלו. חשתי שהגיע זמן התגמול לאותו יהודי יקר וחביב. אז החזרתי לנינו את הספר הישן יחד עם המֶסר, המפתח להיכל החסידות, שהעניק הסבא בחיבה יתירה...
*
[קרוב הוא ללבי ענין זה של 'תגמול לדורות'. הגבאי של השטיבל שלנו באנטוורפן, הרה"ח ר' לייבל פינקוסביץ, היה שריד לנקיי הדעת שבעיר ווארשא. איש יקר זה היוה בשבילי תמיד סמל של טוב לב ונועם. אוהב את התורה ודבק בה, פיקח, אוהב את הבריות ועסקן מסור להפליא. חיוכו היה מלבב, עטוף חכמה וחוט של חסד נמשך עליו.
זכיתי להכיר את ר' לייבל מקרוב ואף למד עמי גמרא בילדותי בשטיבל, בחיבה יתירה. פעם פגשתי את אחד מניניו יבלח"א, ואמרתי לו: "קח נא גמרא בבא מציעא ונלמוד יחד קטע בפרק המקבל, גמרא שלמדתי פעם עם סבך ז"ל. אני רוצה שיהיה לזכרון נעלה זה המשך גם בדורות הבאים...".
הרחבתי בענין, שכן דבר גדול מאד היא תשומת הלב מצד הדור המבוגר, לבחורים ולצעירים להתייחס אליהם ולהחשיבם. הדבר לא יישכח מהם.
בהיותי בירושלים זכיתי לשבת עם אברכים מופלגי תורה וחסידות, הנושאים בעול מגמה זו להפליא לאלפי בחורים ברחבי הארץ. בכל בית המדרש, יקרבו המבוגרים והאברכים את הבחורים, ללמוד עמהם בצוותא ולשמוח עמהם שמחה של מצוה, שמחת יום טוב פנימית ואיכותית. אין לשער כמה פועל הדבר לטובה בעתיד על נפש הצעירים].
*
ר' ישראל! הבה נתענג יחד על סגנונו הבהיר והמזהיר ועל מקוריותו המלהיבה מוח ולב. אין לשער את סיפוק הנפש כשקולטים אף משהו מזיו החכמה שבספר הזה... מי יתן והיו מביני דבר, מלקטים את פירושי הפסוקים מתוך "מסילת ישרים" ומסבירים את דרכו המקורית בזה והיה הדבר מביא אור חדש בהבנת המקרא...
נתבונן נא בדוגמה מבהיקה איך שמפרש מקרא בשיר השירים. "הביאני המלך חדריו - נגילה ונשמחה בך". המחבר הקדוש מקשר בין חלקי הפסוק ומבאר: כל שאתה נכנס לחדרי הידיעה של הבורא יתברך זה יגביר את השמחה יותר ויותר... הוי! הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך. פירוש זה כל כך אופייני אף לספר מסילת ישרים עצמו, שכל הנכנס אל חדריו יותר, יתמלא גיל של רגשי קודש... שמחה פנימית של רוחניות טהורה.
וזה לשון קדשו: "כי זאת היא השמחה האמיתית שיהיה לבו של אדם עלֵז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמיתית והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה [שה"ש א']: - - הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה...".
*
ובהמשך אותם הדברים כתב ה'מסילת ישרים' על דברי דוד מלך ישראל בספר תהלים: " תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ – וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ – "כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית.... [שער החסידות פי"ט]
כמה יופי של שירה אלקית משתפך כאן! שוב מקשר המחבר את חלקי המקרא בחוט של זהב. תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית! פדות הנפש הביאה לידי להט הנפש ולרינון השפתיים מאליהן, באופן טבעי...
וכך נשמעת שירה זו מפני נעים זמירות ישראל: פדית את נפשי ה' מכבלי החול והחולין, ועכשיו מתוך ש"נשתחררתי" מתלהטת היא בשמחה לפניך, ושפתי פוצחות בשירה ובזמרה מעצמן.
יקירי! מלים קדושות ומרגשות אלה, משתלבות אצלי כשוב עם צלילי ניגון עתיק על פסוק זה, שובה לב בצהלתו ולבביותו גם יחד. בצליליו מלאי הגעגועים חש אני תמיד רגש עמוק של פדות הנפש... תרננה שפתי כ-י א-ז-מ-ר-ה ל-ך, איי, כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית. וכאן נמשכת מנגינה של שמחה, מתוך דבקות...
*
כפי שהקדים המחבר, נקבע ספר "מסילת ישרים" שלו על פי סדר המדרגות בברייתא של רבי פינחס בן יאיר. ואת דבריו מתחיל רבינו בהסבר תמציתי המבאר מה צריכה להיות מטרתו של האדם בעולם הזה בכלל.
בשלושת המדות הראשונות: זהירות, זריזות ונקיות, מדבר המחבר בעיקר בדברים שכל יהודי מחויב בהם על פי דין. ומכאן והלאה הוא אוחז בידינו ומעלה אותנו על סולם הזהב יותר ויותר, במדרגות הפרישות, הטהרה, החסידות הענוה יראת החטא והקדושה. בכל דרגה ודרגה מבאר המחבר את מהות המעלה, דרך קניינה וסכנת מפסידיה...
ואכן, כאשר עולים בלימוד זה, במעלה ה"הר" הזה, חשים איך שה"אויר" מתבהר ומזדכך יותר ויותר, כח המשיכה של כדור הארץ, של הארציות הולך ונחלש, מאבד מכוחו, וכך נוצר כח משיכה חדש, משיכה מלמעלה, צמאון וכיסופים של "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו...".
*
היכל מיוחד מלא חן של "הלכה למעשה" והנהגות מעשיות, נמצא בפרק י"א, "בפרטי מדת הנקיות", שם משתקפת גם גדלותו בתורה יחד עם דקות ההבנה במצוות התורה וחובת הדקדוק בפרטים בפרט בעניני "בין אדם לחבירו". מאד כדאי ללמוד זאת במתינות והבנה.
כך ממשיך המחבר הנשגב בעניני קדושה וטהרת המחשבה, זהירות במאכלות אסורות, אונאת דברים רכילות ולשון הרע, נקימה ונטירה, שקר וליצנות, שמירת שבת תיקון המידות ועוד. מאד כדאי ללמוד פרק זה בעיון והתבוננות וללמוד ממנו דברים למעשה. ושוב, הרצאת הדברים המיוחדת בהוד מלכות, מחדירה את הדברים פנימה ביתר שאת, בצורה נפלאה...
*
אה! המבט החודר ומאלף להתבוננות! הוא מביא את דברי חז"ל [תורת כהנים] על הפסוק [ויקרא י"א מ"ז] : "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" שדורשים: "בין נשחט רובו של קנה, לנשחט חציו". בשחיטה הרי מעכבת שחיטת רוב סימנים. המחבר הוציא מזה תורה שלימה בהתפעלות מכוחן של מצוות..
כמה באמת ההבדל בין חצי שחיטת סימן האוסר, לבין רוב המכשיר? לא יותר מחוט השערה ממש! והרי שאף שיעור דק מן הדק כזה במצוה, מסוגל להעביר מן הקצה אל הקצה, מתחום הטומאה לטהרה, מנבלה לשחוטה. "להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש". הוא מבטא את התפעמותו מכוחה של מצוה, כמה מסוגל לפעול אף מעשה של 'כחוט השערה'. מפחיתוות טומאה למעלת הטהרה...
*
ה'מסילת ישרים' מבאר נקודה יסודית מאד בשורש החסידות: השאיפה של "עושה נחת רוח ליוצרו", כלומר שיש להוסיף עוד ועוד ולא להסתפק ביציאה ידי חובה! הוא ביאר זאת מתוך משל: הבן הנאמן והאוהב משתוקק להוסיף ולהנות את אביו. הנה הוא מבחין ומבין מתוך ציווי האב, אף בדבר קטן, את הכיוון הנכון, שממנו תהיה לו לאב קורת רוח, וכך מרחיב ומוסיף הוא יותר ויותר...
והנמשל הוא: "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה, אשר על כל ישראל בכלל... כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת". [פי"ח].
*
ר' ישראל! בלשונו הזהב מלמדנו בעל 'מסילת ישרים' בצורה לבבית כל כך, איך להתפלל: "מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו". [פי"ט].
*
ה"מסילת ישרים" אינו מדבר אלינו בנוסח של מוכיח בשער. בכלל לא נמצא בדבריו של המחבר גם בשאר ספריו, סגנון של תקיפות... אלא הוא פשוט לוקח את האדם בידו, ומתוך אהבה הוא מראה לו, בחן ובדרכי נועם, את ה"מי יעלה בהר ה'..." – ראה נא בני יקירי, כך היא הדרך לעלות... לעלות ולהתעלות... אין ה"מסילת ישרים" דורש מהאדם תעניות וסיגופים, הוא רק מבקש מאתנו את המחשבה ואת הלב...! הוא מעורר את ההכרה וההערכה, את המחשבה ואת הדבקות. מתוך שמראה את יקרתה של התורה הקדושה וציוויה...
וכך פונה המחבר הקדוש אלינו מלב ללב "כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים ... נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'...
*
ואיך מגיעים לחמדת המצוות בכלל? דבר זה לימדנו רבי משה חיים לוצאטו. לרגש כזה מגיעים, מתוך הפעולה החיצונית. מתוך הזריזות! אחרי הפעולות נמשים הללבות. וזה לשון קדשו: "מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך... ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה". [מס"י פ"ז].
*
ר' ישראל! האם לא כדאי לכל אדם, יהיה מי שיהיה, לעיין בספר "מסילת ישרים", הנמצא כיום בכל פינה ובכל בית, והרי בכל ביקור בין בתריו, בביאוריו ובפרקיו... כדאי, כדאי מאד לכולנו להתמיד ולבקר בהיכלו...! והרי באמת צריך לדעת מדוע באמת הגענו לכאן, לעולם הזה.
*
יחד עם זאת ראוי לציין מה שקבע פוסק הדורות ה"משנה ברורה" מיד בהתחלת ספרו בסימן א' "וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום". [ס"ק י"ב] וכך חזר על הדבר בשם האר"י והגר"א בסי' תר"ג סק"ב.
ומה עוד בחודש אלול, כשנפש ישראל מבקשת לשוב ולהתקרב להקב"ה. אני לדודי ודודי לי. מה טוב ומה נעים להתחדש בלימוד כגון זה או בשאר ספרי מוסר המראים לנו את דרך ה', אהבתו יראתו וקיום מצוותיו בתשוקה, בלב ונפש.
*
הזכרנו לעיל את שגב כוחו של ספר "מסילת ישרים" שכוחו מסוגל להשפיע עד אפסי ארץ. על השיטה שפיתח רופא אחד מתוכו, לשקם נפשות מן התהום...
מתוך כך נזכרתי בשעתו ברעיון מחזק מאד, הנוגע לשרשיו של ספר מדהים זה. כידוע סודר ה"מסילת ישרים" לפי סדר ה"ברייתא" של רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, וכו' עד לרוח הקודש ותחיית המתים.
הלא ידעת יקירי, שמקור הברייתא הזאת של רבי פינחס בן יאיר היא במסכת ע"ז [כ.] אלא שמשום מה הוכנסה בדפוס גם בסדר ה"משנה", בסוף מסכת סוטה, המפרשים תמהו על כך, הרי ברייתא היא ולא משנה, ובכלל מה מקומה של ברייתא זו שם במסכת סוטה. ועם זאת לא נמנעו כמה ממפרשי המשנה מלבאר את הברייתא במקומה החדש.
הרי שבמשנה ההיא שבסוף סוטה, למדנו על ירידת הדורות, על התדרדרות תלולה. משהלך לעולמו תנא זה בטלה מדה זו המיוחדת לו, בטל כבוד התורה, בטלו אנשי מעשה, פסקו חסידים ועוד ועוד. בגמרא ניתווספו עוד דברים נוראים על עקבתא דמשיחא. והרי מציאויות אלה מעיקים על הלב מאד...
אי לכך נקבע ללמוד את הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, דווקא שם בסוף מסכת סוטה. כלומר, אף אם ח"ו הגיע המצב מטה מטה, חייבים לדעת שתמיד בכל מקום שלא יהיה מצוי סולם שעל ידו תמיד שייך לעלות בחזרה, מעלה מעלה.
*
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אף בתהום ישנו מקום להצבת לסולמו של רבי פינחס בן יאיר, המגביה והמרומם ממדה למדה עד תחיית המתים. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא! מכל בור ומעמקים, שייך לחזור ולטפס על הסולם שוב, קדימה! זהירות זריזות נקיות...
ואת הדברים האלה ממש ניתן לומר על ספר "מסילת ישרים" בעצמו, שכאמור נוסד על סדר הברייתא הזאת בכל חלקיה. סולם המעלות שב"מסלת ישרים נמצא אף הוא בכל מקום, אף בשפלותו של תהום, הכן לעלות משם שוב את מרומי המעלה... כל חלקי הספר עומדים ומכריזים" סולם לפניך, עלה ועשה חיל בעבודתו יתברך שמו!
*
בכדי לקבל מושג כל שהוא בחכמת החיים העמוקה שב"מסילת ישרים" כדאי ללמוד את מה שכתב על מדה הגאוה לגווניה. מעין ליצנותא דעבודה זרה מבחינים אנו כשמדבר על ענין הגאווה בסגנונו הנפלא מצייר [בפרק י"א], את הסוגים השונים של בעלי הגאווה ומחפשי הכבוד...
בהבנתו החודרת בתורת הנפש, מתאר רבינו [בפרק ו' - בביאור מדת הזריזות], את ה"עצל" ואת טענותיו ה"למדניות" הבאות להצדיק את עצלותו, ובלשון קדשו: "ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים... הוא מה ששלמה צווח ואומר [משלי כ"ו]: "חכם עצל בעיניו, משבעה משיבי טעם...".
*
המחבר מוכיח את שפלות מדת הקנאה ביותר: "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו - - ואמנם, יש מי שסכלותו רבה כל כך עד שאם יראה לחבירו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו"... [פי"א].
*
אין בית המדרש בלא חידוש. רבים הם ההסברים והביאורים שנאמרו ונכתבו במשך הדורות בדברי ה"מסילת ישרים", אבחנות ודיוקים אין ספור נלמדו מהם.
לשם שינוי נבוא הפעם גם ללמוד משהו ממה שרבינו משה חיים לא הזכיר כלל בספרו... ענין שהוא פשוט דילג עליו... אף רמז אין שם ממה שהוא בעצמו סבל כך, הריב והרדיפות. וזאת כיון שברוב קדושתו וענוותנותו האמיתית, לא רצה לנגוע בדבר בנראה כאילו ח"ו "לכבוד עצמו הוא דורש" ולפגוע בכבוד אלה שחלקו עליו. הרי לנו שגם שתיקתו ואי כתיבתו משמשת לנו כפרק מוסר גדול ביותר...
*
בעל 'מסילת ישרים' מעודד וממריץ את החידוש המקורי ואת כח ההמצאה של כל איש ישראל בעבודת השם. לכך מביא הוא דוגמה מדברי חז"ל, מגולל לפנינו את משמעותו הפנימית ומורה לנו את התפקיד. במסכת שבת [קי"ט.] למדנו איך שרב נחמן בר יצחק היה טורח בערב שבת, לישא משאות ולהכניס לבית כלים ומעדנים לכבוד השבת. וכך נימק את מעשיו: אילו היו גדולי הדור רב אמי ורב אסי לביתי, לא הייתי עושה כן? בא ה"מסילת ישרים" ומעלה על נס לא רק את מעשי רבי נחמן אלא את כח ההמצאה לדמות מילתא למילתא, את כבוד השבת לכבוד אדם גדול ובלשון קדשו "לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר, וחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר...
*
בענין איסור שבת של "ודבר דבר" כלל את הדברים בלשון זהב מתומצתת כדרכו: "והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו, אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו" [מס"י פי"א].
ובאותו ענין, הרי חידוש מפעים שחידש המחבר בהבנת דברי הגמרא וכך בנה עליה מהלך חדש בהכנת לכבוד השבת.. בגמרא שם מובא מנהגו של רב ענן ללבוש בערב שבת "גונדא" בגד שחור ופשוט, בפשטות מובן הדבר, טעמו של רב ענן בזה היה, בגלל שעבודות הבישול וכו' מלכלכות את הבגדים, ואם הוא ילבש בגדים חשובים, יבוא להימנע, או מלהתעסק בעבודות מסוג זה, לכבוד שבת המלכה.
ואילו רבינו בא בפירוש מחודש בביאור טעם מנהגו זה של רב ענן, ה"מסילת ישרים" מצא במנהגו זה נקודה יותר עמוקה... רב ענן לבש בערב שבת בגד פשוט ושחור, בכדי שאח"כ כשתגיע השבת, ולכבודה הוא יחליף את בגדיו הפשוטים לבגדים נאים, יהיו בגדיו הנאים יותר ניכרים בחשיבותם, [וכפי שמפרשים את הפסוק "יתרון האור מן החושך", היתרון של האור ניכר יותר על ידי החושך שהיה לפניו], ואת דבריו בזה הוא מסיים: "נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר, שמכחו יבחן יותר מציאות הכבוד, גם הוא מכלל המצוה..." [פי"ט].
*
הוא היה אומר... בעל מסילת ישרים" השתמש בעצמו בכח ההשוואה וההמצאה, איך לקיים מצוות ולכבדן בהידור. את מצוות הביכורים העמיד למופת ודוגמה לכך. "וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן של מצוות, שכך שנינו [בכורים פ"ג]: השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו', עוד שם העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים כו', - הרי לנו בהדיא, כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצוות שבתורה".
יקירי! האם פעם העלית בדעתך ללמוד היטב את המשניות במסכת ביכורים, בכדי לקיים מתוכה את המצוות שאנחנו מקיימים בכל יום תמיד; מתוך פאר וכבוד, הידור ויופי, שמחה צהלה והתלהבות, בחיות, דריכות וזריזות, בשירה ובזמרה? זה הוא כוחו וגבורתו של ה"מסילת ישרים", לעורר בנו את כוח הדימוי וההמצאה ולפעול הכל למען לעשות נחת רוח ליוצרנו יתברך...
*
אהובי! ליקטתי פה ושם מאשר עשה עלי רושם בשעתו. אולם מובן שזה אפס קצהו. לימוד מזמן לזמן וכל שכן לימוד יומי בספר זה יאיר את הנפש ממש ויעמידה על הנהגת האמת, על חובתו של אדם בעולמו, דבר שכל כך נחוץ היום!!! כאויר לנשימת הנשמה...
*
האם לא כדאי לכל אדם, יהיה מי שיהיה, לעיין בספר "מסילת ישרים", הנמצא כיום בכל פינה ובכל בית, והרי בכל ביקור בין בתריו, בביאוריו ובפרקיו... כדאי, כדאי מאד לכולנו להתמיד ולבקר בהיכלו...! והרי באמת צריך לדעת מדוע באמת הגענו לכאן, לעולם הזה.
*
בספר "מסילת ישרים" נמצאים הרבה ענינים מקבילים ומשותפים לתורת מרן הבעש"ט זי"ע, בפרט כשהוא מדבר בקדשו בשגב ענין ההכנה למצוה. אנא ר' ישראל נטעם נא ונפנים את צוף דבריו. "ההזמנה לדברי העבודה והמצות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות [סוף פרק י"ז].
כמו כן בענין השפעת הקדושה שבאה מכח הרבי על האנשים הנמצאים במחיצתו. כך גם בענין העלאת וקידוש המעשים של עניני עולם הזה, כדוגמת אכילה ושתיה וכו': ונלמוד נא יחד את דברי קדשו:
"והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימנך, אכילת קדשים, שהיא עצמה מצות עשה... הקדוש הדבק תמיד לאלקיו... איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח... כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים...
מעשה המאכל והמשקה של איש המעלה, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש, הנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים [ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין], ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם, אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא, שזכה להיות תשמיש לצדיק..." [פרק כ"ו - בביאור מדת הקדושה].
*
המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע התבטא על רבי משה חיים לוצאטו ש"אין הדור היה כדאי להבין צדקותו ופרישותו...!", כך גם התבטאו בשבחו והעריכו עד מאד בשגב גדלותו, גדולי החסידות מהדור הבא, כגון הרה"ק רבי פינחס מקאריץ זי"ע, והרה"ק בעל "ערבי נחל" זי"ע. ואילו המגיד הקדוש מקוז'ניץ בעל "עבודת ישראל" זי"ע היה רגיל לומר שאת מדרגותיו בשנותיו הצעירות הוא השיג על ידי הלימוד בספר "מסילת ישרים". גם הרה"ק מאפטא בעל "אוהב ישראל" זי"ע וכן הרה"ק רבי מנדלי מרימנוב זי"ע התבטאו גדולות ונצורות בשבח הספר "מסילת ישרים".
גם זאת מן המפורסמות שהגאון מוילנא זי"ע הפליג ביותר בשבחו של רבינו, באמרו, שאם הוא היה חי בימיו, הוא היה הולך אליו אפילו ברגל, בכדי ללמוד אצלו. מחיר יקר שילם הגר"א בכדי לרכוש את הספר "מסילת ישרים", ואף הוסיף בדבריו, שעד פרק י"ט הוא לא מצא אף לא מלה אחת מיותרת...! והיה מנהגו של הגר"א כאשר יצא לדרך, היה משנן י"ג פעמים את הפרק השני של "מסילת ישרים" – בביאור מדת הזהירות, בכדי להתעורר על חובת הזהירות המוטלת על האדם בכל מעשיו. עוד גם זאת יסופר שכאשר קיבל הגר"א את ספרו של "אדיר במרום" הוא לבש בגדי שבת לכבודו... מיותר יהיה לומר, עד כמה שהספר "מסילת ישרים" תפס מקום מיוחד ביותר בעולם המוסר, מיסודו של הגאון האדיר רבי ישראל סלנטר זצוק"ל.
*
ונחתום נא בדבריו היסודיים והמאלפים על תשוקת הגאולה "ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך... ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והַשָׁבַת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני - שאתפלל על הגלות ועל ירושלים - המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו [סנהדרין ל"ח.]: לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת..." [מסילת ישרים פי"ט].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שנזכה כולנו לצעוד במסילת ישרים
ולעלות בסולם הזהב שבתוכו...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
סולם הזהב...
התענוג הרוחני והתרוממות הנפש
בלימוד ספר הפלאים 'מסילת ישרים'
לר' ישראל יקירי שליט"א
אפס קצהו תראה... כקרני השמש מבהיקות זרח עלינו אורו של רבינו משה חיים לוצאַטו זיע"א, מן המופלאים שבין חכמי הדורות. ענק בשלימותו היה בכל מקצועות התורה. גאון ומקובל אלקי. ועם זאת שלם בחכמה בתחומים רבים ומגוונים.
מיוחד ביותר היה בחכמת הלשון ובהבעה בהירה ומסודרת להפליא. גאון הביטוי היה שחיבר ספרים גם להורות מקצוע הזה. כל מלה שלו מדודה ושקולה ועמוקה היתה עד תכלית. תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו. ועם זאת היה משורר אלקי. המחשבה העמוקה ורגשי השירה השתלבו אצלו בבת אחת, במזיגה נפלאה...
*
רבינו משה חיים נולד בשנת ה"א תס"ז, בעיר האיטלקית פּאַדואה, שם נמנה אביו רבי יעקב ז"ל על טובי הקהל. בכלל נמנתה משפחת לוצאַטו על המשפחות המיוחסות באיטליה. בעודו בגיל צעיר ביותר, התגלו אצל רבי משה חיים כשרונות מופלאים וכוחות נפש אדירים. ויחד עם זאת מידות נפלאות ונדירות, ודחף בלתי פוסק לדביקות והשגת אלוקות... בצמאונו הגדול והבלתי פוסק, הרווה רבי משה חיים את נפשו השוקקה במקצועות התורה השונים.
בהיותו בן י"ג שנים נהיה לתלמידו של אחד מגדולי חכמי איטליה ופוסקיה, רבי ישעיהו באסאן, בעל שו"ת "לחמי תודה". כך הגיע רבי משה חיים הצעיר להישגים גדולים מאוד בתורת הנגלה, כפי שאנו רואים בספרו "דרך תבונות", וכפי שלימים העידו עליו: "בקי בתלמוד ובחדרי הפוסקים, אוצר המדרשים כולם". אלא שהיה דרכו בהצנע לכת עד מאד, גם הקרובים אליו לא עמדו אז על שגב גדולתו האמיתית.
בעודו בצעירותו כבר הספיק לרכוש אוצרות בעלי היקף ענקי בתורת הנסתר. בגיל עשרים זכה לגילויים רבים בפנימיות התורה, וסודות רבים ממנה היו לנחלתו. וכמו מרן ה"בית יוסף" בשעתו, כך זכה גם הרמח"ל להתגלויות של "מגידים" מן השמים, שלמדו אתו וגילו באזניו רזי תורה. גם את חידושיו בתחום זה העלה על הכתב, ומכתביו אלו חיבר ספר בסגנון של הזוהר הקדוש, ואף נתן לו את השם: "זוהר תנינא"...
*
כך הלך האיש והגיע עד לגבהים בלתי נתפסים. בהמשך הזמן ייסד ישיבה בעירו. זכינו שנותרו בידינו תקנות וסדרים שהנהיג רבינו משה חיים בישיבתו הגדולה בפּאַדואה. הדבר נכתב בחוזה שנקרא "כתב התקשרות" [ראה ס' ירים ע' ט' והלאה]. בהיותו "איש סדר" להפליא, העמיד והסדיר את דרכי התנהגות תלמידי הישיבה, כמו גם את סדרי הזמנים של אותם בני עליה, הן בלימוד הנגלה והן בלימוד חכמת הנסתר. אפילו את מקומות הישיבה בבית המדרש, סידר רבי משה חיים בעצמו, על פי כוונות שונות שהיו לו בזה.
*
לימוד התורה בישיבתו התקיים ברציפות ככל האפשר. הלימוד גופו היה צריך להיות באהבה ואחוה בין התלמידים, ושלא על מנת לקבל פרס. גם את שכר המצוות והמעשים טובים המובטח להם מן השמים, נדרשו להעניק בלב ונפש חפיצה לזכות כלל ישראל, "כולם כאיש אחד, לעבוד עבודה תמה ונקיה... לשמור פיהם ולשונם מכל דבר רע, ולהתנהג בכובד ראש ובמורא גדול מפני השכינה הקדושה, בכל דרכיהם ועסקיהם, שלא לזלזל בשום חומרא ומנהג ישראל ח"ו, אלא לעשות משמרת למשמרת, להיות נקיים לפני ה' אלוקי ישראל...!".
אלו היו סדרי ההנהגה בישיבתו בפּאַדואה. מובן מאליו שעל ידי לימוד התורה בהכוונה שכזאת, זכו תלמידי הישיבה להתעלות באופן מתמיד במעלות התורה. שם בישיבת הזאת התהלכו ספרי "מסילת ישרים" בדמות אנשים, מלאי אש קודש לעבודת ה', אנשי קודש שטפסו על סולם המעלות הזה שקבע רבם הקדוש, להלכה ולמעשה...
הוא הגיע לגדלות בלתי נתפסת במשך תקופה קצרה יחסית. רק כארבעים שנה היו ימי שני חייו. [חכמי האמת רימזו נפלאות בזה שמקום מנוחתו בטבריה הוא ליד התנא האלקי רבי עקיבא, שלא למד תורה בארבעים שנותיו הראשונות...] וגם שנים אלה , אפופים היו בצער, בטלטולים ונדודי דרכים. פּאַדואה, פראנקפורט, אמסטרדם עד שהגיע לארץ ישראל. הגילויים בעניני הקבלה ופרסומם עוררו עליו התנגדות מכמה גדולים בימיו שחששו מכך מתוך דאגה לתהפוכות הדור, והם מנעו ממנו לפרסם את תורת הנסתר וגילוייה על פי דרכו.
*
מעז יצא מתוק... בכך רצתה ההשגחה העליונה, שיזכה עם ישראך לאוצר יקר כמו ספר "מסילת ישרים", בכדי שכל יהודי יוכל להתעלות ממנו. מתוך שלא הורשה לו לגלות את משנתו בעניני קבלה, חיבר אז ספר "מסילת ישרים". שאור הנגלה שבו כיסה על הנסתר שבמעמקיו. ספר שכבש את העולם היהודי לדורות עולם עד עצם היום הזה.
ספר יסוד והדרכה הוא ביסודות הדת לכל יהודי באשר הוא שם. בעבודת ה' ועבודת המידות. סדר תיקון לכל נפש מישראל. מסילה העולה בית קֵל בכל מקום ובכל זמן... סולם הזהב המעלה את האדם משליבה לשליבה, עד רום כל המעלות...
*
לפלא הוא עד היכן הדברים מגיעים. איך מסוגל ספר "מסילת ישרים" להגיע אף עד תהומה של האנושות, להועיל, להעלות ולהחיות... בעיר טורונטו התגורר פעם, רופא יהודי שומר תורה ומצוות בשם ד"ר שפירא. התפללנו יחד בשעתו באותו בית המדרש. בעיקר התעסק האיש עם שיקום מתמכרים לסמים ר"ל. הוא פיתח שיטה מיוחדת בנושא זה, שהוציאה לו מוניטין בתחום זה.
הוא סיפר לי פעם על הישגיו בשטח הזה מתוך חקר הנפש. להפתעתי גילה לי, שאת כל השיטה הזאת, ביסס על פי ספר "מסילת ישרים"... והרי שאף בעמק התהום שייך להיאחז בספר סולם הזהב ולחזור לדרך הנכונה, למסילת ישרים...
*
ר' ישראל! אַל נא נחשוב שה"מסילת ישרים" מיועד רק לבעלי מוסר ובעלי דרגת חסידות גבוהה. אל נא תקבע בדעתך שקשה להזדהות עם מהלך החיים של אנשי מעלה אלו, בטענה שאינך בדרגה רוחנית זו. אין הדבר כן! ספר זה שייך לכל אחד ואחד! יסודות היהדות נמצאים שם לכולנו. כולנו ממש!!
בכל דור ודור הידהד לו בנעימה קדושה, מאמרו הפותח של ספר קדוש זה. "יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁורֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא – שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מַה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ". למה בכלל הגענו לכאן? מהו התפקיד שלנו? מהו העיקר ומהו הטפל בחיינו? האם אנחנו מערבבים את ה"יוצרות", את התחומים, את המשימות? מדוע אין משקיעים מאמצים ללמוד ולקיים את מושגי היסוד ביהדות? האמונה, האהבה היראה והדבקות. הרי פסוקי התורה הקדושה מלאים ממצוות אלה?
*
חכמה מפוארת בכלי מפואר... ר' ישראל! ראשית כל נעיין נא בספר המקסים הזה "שלא לשמה". ולו אף להתפעל מזיו הדרו וכוח ההבעה המופלאה בלשון הקודש. כמעט אין דומה ל"מסלת ישרים" ביופי ביטויו ובכושר ההבעה התמציתית שבו להביע רעיון בתכלית הבהירות, בלי מלה מיותרת.
נפלאות הבורא יש כאן! הקב"ה נתן מחכמתו ליראיו לכונן יצירה כזאת. הרי כבר צורתו החיצונית של הספר "מסילת ישרים" נראית לעין כל הלומד בו, כמעשה חושב ואומנות כבירה, בבהירות מעין הבדולח, שאכן מתאימה למשורר הקדושה הגדול בדורו. דבריו מלוטשים כיהלומים ואבני חן, הדורים בייפיים ומבריקים כנופך ספיר ויהלום. אומנות של בנייה יש שם, בעלת סדר מופתי, של מדרגות מדרגות המצויירות בגוונים הנפלאים ביותר...
*
ענין ה"סדר" אצל רבי משה חיים לוצאטו עובר כחוט השני בכל ספריו: גם את הקדמתו לחיבורו "דרך ה'" הוא פותח בנושא תועלת הסדר שבלימוד כל דבר, והוא מתאר את ההבדל הגדול שיש בין לימוד ענינים לפי הסדר הראוי, ללימוד בהם ללא סדר, כמו ההבדל שיש בין גן נטיעות מאורגן ומסודר לבין יער שהעתים בו גדלים פרא ללא תיכנון וסדר...
*
בלשון הנביא [ירמי' ל'] מוצאים אנחנו: "ארמון על משפטו ישב". ארמון מלכים נבנה בשורות הספר הזה, מיוסד על פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל, כל חדר משופץ להפליא, כל קומה בנויה לתפארת, כל נדבך ושורה, כל שער, כל עמוד, כל דלת, כל חלון, מעובד ומהוקצע לתפארת. וארמון על משפטו ישב... על משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ואני מבקש ממך אהובי, בכל לשון של בקשה, תבקר נא שוב ושוב בארמון מלכים זה, להנאתך! לבך ירחב מהודו והדרו. תיכנס לתחום מרהיב זה פשוט להנאתך - ואחר כך לטובתך... אתה מוזמן להיכנס ולהתענג בתענוגים...!
*
כשנכנסים יותר אל תוכן הספר פנימה, תיכף בצעדים הראשונים, כבר מתגלה לפנינו חכמת חיים עמוקה; הבחנה מדוייקת במהלך החיים; עמקות של תורת הנפש; הבנה חודרת בתורת האדם על שלל תכונותיו וכשרונותיו; במאבקיו היומיומיים; בחולשותיו האנושיות; בנטיותיו ובהלכי מחשבתו. השאלות והטענות נאמרו בחיפות אצילה. ועל כל אלו בא ה"מסילת ישרים" ומורה לנו את הדרך מהו הכיוון הרצוי, ואיך היא הדרך לכבוש את היעד, ולהחזיק בו מעמד... "ומי יקום במקום קדשו...". הוא תובע התבוננות. כל שורה קוראת אלינו. עצור! עצור והתמקד במה שלמעלה ממך, ובמה שלפניך. סור מרע ועשה טוב!!! נצל את חכמתך את כשרונותיך ואת כוחות נפשך להבין ולהשכיל את יסודות היהדות, חובת האדם בעולמו...
*
והוא הקדוש עומד ומזרז, הוא מדרבן בנועם ובצלילים עדינים, לחשוב ולהתבונן היטב במקצוע יראת ה' הדורשת מחשבה, לא פחות מאשר שאר חלקי התורה, ואף יותר מהם, הן נאמר: "יראת ה' היא חכמה", זו חכמה שכזו שיש להתבונן בה הרבה, לבחון אותה , ברכישת "חכמה" זו, יש "למדוד" ו"לשקול" עד דק את דרכי קנייתה, בדיוק כמו שסוחרי הזהב "שוקלים" ו"מודדים" את סחורתם היקרה... רוח הקודש עולה מתוך דבריו הקוראת: עלו והתעלו!
*
ובשלבים הבאים, כאשר צועדים פנימה יותר, כבר שייך להבחין את ה"משכמו ומעלה" של איש האלקים העומד על פסגת ההר, כשהסביבה כולה פרושה לנגד עיניו... ומשם, ממקום עמדו, הוא צופה ומשקיף, עוקב ומשגיח על דרך החיים, על דרגותיו ומחוייבותיו, מבחין היטב בין אמת לשקר; בין מציאות לדמיון ואשליות היצר; ובין טפל לעיקר... וכך הוא מכוון את הצועד הישר אל הדרך הנכונה והבטוחה, המוליכה בכיוון הנכון לטפס על ההר עד לפסגתו... עד להתרוממות הרוח על החומר... כשהוא משגיב את נפשו גבוה מעל גבוה מכל הקטנוניות המבקשות לבלוע את חיי האדם, ואת כוחות ויכולות הנפש שלו...
ואילו אותם אנשי מעלה יודעי חן, הממשיכים לעלות ולטפס, גבוה יותר, ולחדור פנימה יותר, הם כבר מגלים ב"מסילת ישרים" את עקבות עולמו הנסתר של ספר פלאים זה, עד שהם מציינים שדבריו הם בבחינת ה"נמשל" של כתבי האר"י הקדוש. עמוק מני עמוק... אכן נפלאות הבורא הוא חיבור כזה, המסביר פנים אף לקטן שבישראל...
*
זכרתי ימים מקדם... יהודי ישיש יקר ונעלה בשם ר' ישראל ליב בוכנר ז"ל פנה אלי פעם בילדותי ואמר: "אתה רוצה לדעת מה זאת חסידות? אין הדבר תלוי בדברים חיצוניים. אתן לך במתנה ספר קטן אחד ושם תמצא את שורש הדבר. כשתגדל תבין יותר. הזקן העניק לי אז ספר "מסילת ישרים" ישן, בצבע כחול כהה. שמו היה כתוב על דף השער.יהודי חביב היה מביליץ, עירה של אמי ע"ה.
בשנותיו האחרונות עלה ר' ישראל ליב לארץ ישראל והיה דבוק בכ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע. תמיד שמרתי על הספר כמזכרת ילדות חביבה. מזכרת אהבת זקן לילד ורצונו להעביר לו את מורשתו מיד ליד. זה היה אחד הספרים הראשונים שלי. יקר וחשוב היה לי מאד ושמרתי עליו במשך שנים רבות. הוא אצר בתוכו גם את זכרונות ילדותי החביבים, הקשר עם הדור הישן.
אחרי עשרות שנים בשנת תשנ"ה הזדמן לי להכיר בחור צעיר, נינו של ר' ישראל ליב שנקרא על שמו. קבעתי אז שיעור עמו אז. התרגשתי כשצפו ועלו הזכרונות מאותה שיחה עם הסבא רבא שלו. חשתי שהגיע זמן התגמול לאותו יהודי יקר וחביב. אז החזרתי לנינו את הספר הישן יחד עם המֶסר, המפתח להיכל החסידות, שהעניק הסבא בחיבה יתירה...
*
[קרוב הוא ללבי ענין זה של 'תגמול לדורות'. הגבאי של השטיבל שלנו באנטוורפן, הרה"ח ר' לייבל פינקוסביץ, היה שריד לנקיי הדעת שבעיר ווארשא. איש יקר זה היוה בשבילי תמיד סמל של טוב לב ונועם. אוהב את התורה ודבק בה, פיקח, אוהב את הבריות ועסקן מסור להפליא. חיוכו היה מלבב, עטוף חכמה וחוט של חסד נמשך עליו.
זכיתי להכיר את ר' לייבל מקרוב ואף למד עמי גמרא בילדותי בשטיבל, בחיבה יתירה. פעם פגשתי את אחד מניניו יבלח"א, ואמרתי לו: "קח נא גמרא בבא מציעא ונלמוד יחד קטע בפרק המקבל, גמרא שלמדתי פעם עם סבך ז"ל. אני רוצה שיהיה לזכרון נעלה זה המשך גם בדורות הבאים...".
הרחבתי בענין, שכן דבר גדול מאד היא תשומת הלב מצד הדור המבוגר, לבחורים ולצעירים להתייחס אליהם ולהחשיבם. הדבר לא יישכח מהם.
בהיותי בירושלים זכיתי לשבת עם אברכים מופלגי תורה וחסידות, הנושאים בעול מגמה זו להפליא לאלפי בחורים ברחבי הארץ. בכל בית המדרש, יקרבו המבוגרים והאברכים את הבחורים, ללמוד עמהם בצוותא ולשמוח עמהם שמחה של מצוה, שמחת יום טוב פנימית ואיכותית. אין לשער כמה פועל הדבר לטובה בעתיד על נפש הצעירים].
*
ר' ישראל! הבה נתענג יחד על סגנונו הבהיר והמזהיר ועל מקוריותו המלהיבה מוח ולב. אין לשער את סיפוק הנפש כשקולטים אף משהו מזיו החכמה שבספר הזה... מי יתן והיו מביני דבר, מלקטים את פירושי הפסוקים מתוך "מסילת ישרים" ומסבירים את דרכו המקורית בזה והיה הדבר מביא אור חדש בהבנת המקרא...
נתבונן נא בדוגמה מבהיקה איך שמפרש מקרא בשיר השירים. "הביאני המלך חדריו - נגילה ונשמחה בך". המחבר הקדוש מקשר בין חלקי הפסוק ומבאר: כל שאתה נכנס לחדרי הידיעה של הבורא יתברך זה יגביר את השמחה יותר ויותר... הוי! הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך. פירוש זה כל כך אופייני אף לספר מסילת ישרים עצמו, שכל הנכנס אל חדריו יותר, יתמלא גיל של רגשי קודש... שמחה פנימית של רוחניות טהורה.
וזה לשון קדשו: "כי זאת היא השמחה האמיתית שיהיה לבו של אדם עלֵז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמיתית והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה [שה"ש א']: - - הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה...".
*
ובהמשך אותם הדברים כתב ה'מסילת ישרים' על דברי דוד מלך ישראל בספר תהלים: " תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ – וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ – "כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית.... [שער החסידות פי"ט]
כמה יופי של שירה אלקית משתפך כאן! שוב מקשר המחבר את חלקי המקרא בחוט של זהב. תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית! פדות הנפש הביאה לידי להט הנפש ולרינון השפתיים מאליהן, באופן טבעי...
וכך נשמעת שירה זו מפני נעים זמירות ישראל: פדית את נפשי ה' מכבלי החול והחולין, ועכשיו מתוך ש"נשתחררתי" מתלהטת היא בשמחה לפניך, ושפתי פוצחות בשירה ובזמרה מעצמן.
יקירי! מלים קדושות ומרגשות אלה, משתלבות אצלי כשוב עם צלילי ניגון עתיק על פסוק זה, שובה לב בצהלתו ולבביותו גם יחד. בצליליו מלאי הגעגועים חש אני תמיד רגש עמוק של פדות הנפש... תרננה שפתי כ-י א-ז-מ-ר-ה ל-ך, איי, כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית. וכאן נמשכת מנגינה של שמחה, מתוך דבקות...
*
כפי שהקדים המחבר, נקבע ספר "מסילת ישרים" שלו על פי סדר המדרגות בברייתא של רבי פינחס בן יאיר. ואת דבריו מתחיל רבינו בהסבר תמציתי המבאר מה צריכה להיות מטרתו של האדם בעולם הזה בכלל.
בשלושת המדות הראשונות: זהירות, זריזות ונקיות, מדבר המחבר בעיקר בדברים שכל יהודי מחויב בהם על פי דין. ומכאן והלאה הוא אוחז בידינו ומעלה אותנו על סולם הזהב יותר ויותר, במדרגות הפרישות, הטהרה, החסידות הענוה יראת החטא והקדושה. בכל דרגה ודרגה מבאר המחבר את מהות המעלה, דרך קניינה וסכנת מפסידיה...
ואכן, כאשר עולים בלימוד זה, במעלה ה"הר" הזה, חשים איך שה"אויר" מתבהר ומזדכך יותר ויותר, כח המשיכה של כדור הארץ, של הארציות הולך ונחלש, מאבד מכוחו, וכך נוצר כח משיכה חדש, משיכה מלמעלה, צמאון וכיסופים של "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו...".
*
היכל מיוחד מלא חן של "הלכה למעשה" והנהגות מעשיות, נמצא בפרק י"א, "בפרטי מדת הנקיות", שם משתקפת גם גדלותו בתורה יחד עם דקות ההבנה במצוות התורה וחובת הדקדוק בפרטים בפרט בעניני "בין אדם לחבירו". מאד כדאי ללמוד זאת במתינות והבנה.
כך ממשיך המחבר הנשגב בעניני קדושה וטהרת המחשבה, זהירות במאכלות אסורות, אונאת דברים רכילות ולשון הרע, נקימה ונטירה, שקר וליצנות, שמירת שבת תיקון המידות ועוד. מאד כדאי ללמוד פרק זה בעיון והתבוננות וללמוד ממנו דברים למעשה. ושוב, הרצאת הדברים המיוחדת בהוד מלכות, מחדירה את הדברים פנימה ביתר שאת, בצורה נפלאה...
*
אה! המבט החודר ומאלף להתבוננות! הוא מביא את דברי חז"ל [תורת כהנים] על הפסוק [ויקרא י"א מ"ז] : "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" שדורשים: "בין נשחט רובו של קנה, לנשחט חציו". בשחיטה הרי מעכבת שחיטת רוב סימנים. המחבר הוציא מזה תורה שלימה בהתפעלות מכוחן של מצוות..
כמה באמת ההבדל בין חצי שחיטת סימן האוסר, לבין רוב המכשיר? לא יותר מחוט השערה ממש! והרי שאף שיעור דק מן הדק כזה במצוה, מסוגל להעביר מן הקצה אל הקצה, מתחום הטומאה לטהרה, מנבלה לשחוטה. "להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש". הוא מבטא את התפעמותו מכוחה של מצוה, כמה מסוגל לפעול אף מעשה של 'כחוט השערה'. מפחיתוות טומאה למעלת הטהרה...
*
ה'מסילת ישרים' מבאר נקודה יסודית מאד בשורש החסידות: השאיפה של "עושה נחת רוח ליוצרו", כלומר שיש להוסיף עוד ועוד ולא להסתפק ביציאה ידי חובה! הוא ביאר זאת מתוך משל: הבן הנאמן והאוהב משתוקק להוסיף ולהנות את אביו. הנה הוא מבחין ומבין מתוך ציווי האב, אף בדבר קטן, את הכיוון הנכון, שממנו תהיה לו לאב קורת רוח, וכך מרחיב ומוסיף הוא יותר ויותר...
והנמשל הוא: "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה, אשר על כל ישראל בכלל... כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת". [פי"ח].
*
ר' ישראל! בלשונו הזהב מלמדנו בעל 'מסילת ישרים' בצורה לבבית כל כך, איך להתפלל: "מִי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל נָכוֹן, בִּמְעַט הִתְבּוֹנְנוּת וְשִׂימַת לֵב יוּכַל לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר, אֵיךְ הוּא בָּא וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן מַמָּשׁ עִמּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְפָנָיו הוּא מִתְחַנֵּן, וּמֵאִתּוֹ הוּא מְבַקֵּשׁ, וְהוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב לִדְבָרָיו, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְרֵעֵהוּ מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ אֵלָיו". [פי"ט].
*
ה"מסילת ישרים" אינו מדבר אלינו בנוסח של מוכיח בשער. בכלל לא נמצא בדבריו של המחבר גם בשאר ספריו, סגנון של תקיפות... אלא הוא פשוט לוקח את האדם בידו, ומתוך אהבה הוא מראה לו, בחן ובדרכי נועם, את ה"מי יעלה בהר ה'..." – ראה נא בני יקירי, כך היא הדרך לעלות... לעלות ולהתעלות... אין ה"מסילת ישרים" דורש מהאדם תעניות וסיגופים, הוא רק מבקש מאתנו את המחשבה ואת הלב...! הוא מעורר את ההכרה וההערכה, את המחשבה ואת הדבקות. מתוך שמראה את יקרתה של התורה הקדושה וציוויה...
וכך פונה המחבר הקדוש אלינו מלב ללב "כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים ... נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'...
*
ואיך מגיעים לחמדת המצוות בכלל? דבר זה לימדנו רבי משה חיים לוצאטו. לרגש כזה מגיעים, מתוך הפעולה החיצונית. מתוך הזריזות! אחרי הפעולות נמשים הללבות. וזה לשון קדשו: "מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך... ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה". [מס"י פ"ז].
*
ר' ישראל! האם לא כדאי לכל אדם, יהיה מי שיהיה, לעיין בספר "מסילת ישרים", הנמצא כיום בכל פינה ובכל בית, והרי בכל ביקור בין בתריו, בביאוריו ובפרקיו... כדאי, כדאי מאד לכולנו להתמיד ולבקר בהיכלו...! והרי באמת צריך לדעת מדוע באמת הגענו לכאן, לעולם הזה.
*
יחד עם זאת ראוי לציין מה שקבע פוסק הדורות ה"משנה ברורה" מיד בהתחלת ספרו בסימן א' "וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום". [ס"ק י"ב] וכך חזר על הדבר בשם האר"י והגר"א בסי' תר"ג סק"ב.
ומה עוד בחודש אלול, כשנפש ישראל מבקשת לשוב ולהתקרב להקב"ה. אני לדודי ודודי לי. מה טוב ומה נעים להתחדש בלימוד כגון זה או בשאר ספרי מוסר המראים לנו את דרך ה', אהבתו יראתו וקיום מצוותיו בתשוקה, בלב ונפש.
*
הזכרנו לעיל את שגב כוחו של ספר "מסילת ישרים" שכוחו מסוגל להשפיע עד אפסי ארץ. על השיטה שפיתח רופא אחד מתוכו, לשקם נפשות מן התהום...
מתוך כך נזכרתי בשעתו ברעיון מחזק מאד, הנוגע לשרשיו של ספר מדהים זה. כידוע סודר ה"מסילת ישרים" לפי סדר ה"ברייתא" של רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, וכו' עד לרוח הקודש ותחיית המתים.
הלא ידעת יקירי, שמקור הברייתא הזאת של רבי פינחס בן יאיר היא במסכת ע"ז [כ.] אלא שמשום מה הוכנסה בדפוס גם בסדר ה"משנה", בסוף מסכת סוטה, המפרשים תמהו על כך, הרי ברייתא היא ולא משנה, ובכלל מה מקומה של ברייתא זו שם במסכת סוטה. ועם זאת לא נמנעו כמה ממפרשי המשנה מלבאר את הברייתא במקומה החדש.
הרי שבמשנה ההיא שבסוף סוטה, למדנו על ירידת הדורות, על התדרדרות תלולה. משהלך לעולמו תנא זה בטלה מדה זו המיוחדת לו, בטל כבוד התורה, בטלו אנשי מעשה, פסקו חסידים ועוד ועוד. בגמרא ניתווספו עוד דברים נוראים על עקבתא דמשיחא. והרי מציאויות אלה מעיקים על הלב מאד...
אי לכך נקבע ללמוד את הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, דווקא שם בסוף מסכת סוטה. כלומר, אף אם ח"ו הגיע המצב מטה מטה, חייבים לדעת שתמיד בכל מקום שלא יהיה מצוי סולם שעל ידו תמיד שייך לעלות בחזרה, מעלה מעלה.
*
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אף בתהום ישנו מקום להצבת לסולמו של רבי פינחס בן יאיר, המגביה והמרומם ממדה למדה עד תחיית המתים. מבירא עמיקתא לאיגרא רמא! מכל בור ומעמקים, שייך לחזור ולטפס על הסולם שוב, קדימה! זהירות זריזות נקיות...
ואת הדברים האלה ממש ניתן לומר על ספר "מסילת ישרים" בעצמו, שכאמור נוסד על סדר הברייתא הזאת בכל חלקיה. סולם המעלות שב"מסלת ישרים נמצא אף הוא בכל מקום, אף בשפלותו של תהום, הכן לעלות משם שוב את מרומי המעלה... כל חלקי הספר עומדים ומכריזים" סולם לפניך, עלה ועשה חיל בעבודתו יתברך שמו!
*
בכדי לקבל מושג כל שהוא בחכמת החיים העמוקה שב"מסילת ישרים" כדאי ללמוד את מה שכתב על מדה הגאוה לגווניה. מעין ליצנותא דעבודה זרה מבחינים אנו כשמדבר על ענין הגאווה בסגנונו הנפלא מצייר [בפרק י"א], את הסוגים השונים של בעלי הגאווה ומחפשי הכבוד...
בהבנתו החודרת בתורת הנפש, מתאר רבינו [בפרק ו' - בביאור מדת הזריזות], את ה"עצל" ואת טענותיו ה"למדניות" הבאות להצדיק את עצלותו, ובלשון קדשו: "ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים... הוא מה ששלמה צווח ואומר [משלי כ"ו]: "חכם עצל בעיניו, משבעה משיבי טעם...".
*
המחבר מוכיח את שפלות מדת הקנאה ביותר: "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו - - ואמנם, יש מי שסכלותו רבה כל כך עד שאם יראה לחבירו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו"... [פי"א].
*
אין בית המדרש בלא חידוש. רבים הם ההסברים והביאורים שנאמרו ונכתבו במשך הדורות בדברי ה"מסילת ישרים", אבחנות ודיוקים אין ספור נלמדו מהם.
לשם שינוי נבוא הפעם גם ללמוד משהו ממה שרבינו משה חיים לא הזכיר כלל בספרו... ענין שהוא פשוט דילג עליו... אף רמז אין שם ממה שהוא בעצמו סבל כך, הריב והרדיפות. וזאת כיון שברוב קדושתו וענוותנותו האמיתית, לא רצה לנגוע בדבר בנראה כאילו ח"ו "לכבוד עצמו הוא דורש" ולפגוע בכבוד אלה שחלקו עליו. הרי לנו שגם שתיקתו ואי כתיבתו משמשת לנו כפרק מוסר גדול ביותר...
*
בעל 'מסילת ישרים' מעודד וממריץ את החידוש המקורי ואת כח ההמצאה של כל איש ישראל בעבודת השם. לכך מביא הוא דוגמה מדברי חז"ל, מגולל לפנינו את משמעותו הפנימית ומורה לנו את התפקיד. במסכת שבת [קי"ט.] למדנו איך שרב נחמן בר יצחק היה טורח בערב שבת, לישא משאות ולהכניס לבית כלים ומעדנים לכבוד השבת. וכך נימק את מעשיו: אילו היו גדולי הדור רב אמי ורב אסי לביתי, לא הייתי עושה כן? בא ה"מסילת ישרים" ומעלה על נס לא רק את מעשי רבי נחמן אלא את כח ההמצאה לדמות מילתא למילתא, את כבוד השבת לכבוד אדם גדול ובלשון קדשו "לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר, וחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר...
*
בענין איסור שבת של "ודבר דבר" כלל את הדברים בלשון זהב מתומצתת כדרכו: "והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו, אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו" [מס"י פי"א].
ובאותו ענין, הרי חידוש מפעים שחידש המחבר בהבנת דברי הגמרא וכך בנה עליה מהלך חדש בהכנת לכבוד השבת.. בגמרא שם מובא מנהגו של רב ענן ללבוש בערב שבת "גונדא" בגד שחור ופשוט, בפשטות מובן הדבר, טעמו של רב ענן בזה היה, בגלל שעבודות הבישול וכו' מלכלכות את הבגדים, ואם הוא ילבש בגדים חשובים, יבוא להימנע, או מלהתעסק בעבודות מסוג זה, לכבוד שבת המלכה.
ואילו רבינו בא בפירוש מחודש בביאור טעם מנהגו זה של רב ענן, ה"מסילת ישרים" מצא במנהגו זה נקודה יותר עמוקה... רב ענן לבש בערב שבת בגד פשוט ושחור, בכדי שאח"כ כשתגיע השבת, ולכבודה הוא יחליף את בגדיו הפשוטים לבגדים נאים, יהיו בגדיו הנאים יותר ניכרים בחשיבותם, [וכפי שמפרשים את הפסוק "יתרון האור מן החושך", היתרון של האור ניכר יותר על ידי החושך שהיה לפניו], ואת דבריו בזה הוא מסיים: "נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר, שמכחו יבחן יותר מציאות הכבוד, גם הוא מכלל המצוה..." [פי"ט].
*
הוא היה אומר... בעל מסילת ישרים" השתמש בעצמו בכח ההשוואה וההמצאה, איך לקיים מצוות ולכבדן בהידור. את מצוות הביכורים העמיד למופת ודוגמה לכך. "וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן של מצוות, שכך שנינו [בכורים פ"ג]: השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו', עוד שם העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים כו', - הרי לנו בהדיא, כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצוות שבתורה".
יקירי! האם פעם העלית בדעתך ללמוד היטב את המשניות במסכת ביכורים, בכדי לקיים מתוכה את המצוות שאנחנו מקיימים בכל יום תמיד; מתוך פאר וכבוד, הידור ויופי, שמחה צהלה והתלהבות, בחיות, דריכות וזריזות, בשירה ובזמרה? זה הוא כוחו וגבורתו של ה"מסילת ישרים", לעורר בנו את כוח הדימוי וההמצאה ולפעול הכל למען לעשות נחת רוח ליוצרנו יתברך...
*
אהובי! ליקטתי פה ושם מאשר עשה עלי רושם בשעתו. אולם מובן שזה אפס קצהו. לימוד מזמן לזמן וכל שכן לימוד יומי בספר זה יאיר את הנפש ממש ויעמידה על הנהגת האמת, על חובתו של אדם בעולמו, דבר שכל כך נחוץ היום!!! כאויר לנשימת הנשמה...
*
האם לא כדאי לכל אדם, יהיה מי שיהיה, לעיין בספר "מסילת ישרים", הנמצא כיום בכל פינה ובכל בית, והרי בכל ביקור בין בתריו, בביאוריו ובפרקיו... כדאי, כדאי מאד לכולנו להתמיד ולבקר בהיכלו...! והרי באמת צריך לדעת מדוע באמת הגענו לכאן, לעולם הזה.
*
בספר "מסילת ישרים" נמצאים הרבה ענינים מקבילים ומשותפים לתורת מרן הבעש"ט זי"ע, בפרט כשהוא מדבר בקדשו בשגב ענין ההכנה למצוה. אנא ר' ישראל נטעם נא ונפנים את צוף דבריו. "ההזמנה לדברי העבודה והמצות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות [סוף פרק י"ז].
כמו כן בענין השפעת הקדושה שבאה מכח הרבי על האנשים הנמצאים במחיצתו. כך גם בענין העלאת וקידוש המעשים של עניני עולם הזה, כדוגמת אכילה ושתיה וכו': ונלמוד נא יחד את דברי קדשו:
"והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימנך, אכילת קדשים, שהיא עצמה מצות עשה... הקדוש הדבק תמיד לאלקיו... איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח... כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים...
מעשה המאכל והמשקה של איש המעלה, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש, הנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים [ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין], ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם, אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא, שזכה להיות תשמיש לצדיק..." [פרק כ"ו - בביאור מדת הקדושה].
*
המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע התבטא על רבי משה חיים לוצאטו ש"אין הדור היה כדאי להבין צדקותו ופרישותו...!", כך גם התבטאו בשבחו והעריכו עד מאד בשגב גדלותו, גדולי החסידות מהדור הבא, כגון הרה"ק רבי פינחס מקאריץ זי"ע, והרה"ק בעל "ערבי נחל" זי"ע. ואילו המגיד הקדוש מקוז'ניץ בעל "עבודת ישראל" זי"ע היה רגיל לומר שאת מדרגותיו בשנותיו הצעירות הוא השיג על ידי הלימוד בספר "מסילת ישרים". גם הרה"ק מאפטא בעל "אוהב ישראל" זי"ע וכן הרה"ק רבי מנדלי מרימנוב זי"ע התבטאו גדולות ונצורות בשבח הספר "מסילת ישרים".
גם זאת מן המפורסמות שהגאון מוילנא זי"ע הפליג ביותר בשבחו של רבינו, באמרו, שאם הוא היה חי בימיו, הוא היה הולך אליו אפילו ברגל, בכדי ללמוד אצלו. מחיר יקר שילם הגר"א בכדי לרכוש את הספר "מסילת ישרים", ואף הוסיף בדבריו, שעד פרק י"ט הוא לא מצא אף לא מלה אחת מיותרת...! והיה מנהגו של הגר"א כאשר יצא לדרך, היה משנן י"ג פעמים את הפרק השני של "מסילת ישרים" – בביאור מדת הזהירות, בכדי להתעורר על חובת הזהירות המוטלת על האדם בכל מעשיו. עוד גם זאת יסופר שכאשר קיבל הגר"א את ספרו של "אדיר במרום" הוא לבש בגדי שבת לכבודו... מיותר יהיה לומר, עד כמה שהספר "מסילת ישרים" תפס מקום מיוחד ביותר בעולם המוסר, מיסודו של הגאון האדיר רבי ישראל סלנטר זצוק"ל.
*
ונחתום נא בדבריו היסודיים והמאלפים על תשוקת הגאולה "ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך... ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והַשָׁבַת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני - שאתפלל על הגלות ועל ירושלים - המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו [סנהדרין ל"ח.]: לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת..." [מסילת ישרים פי"ט].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת
שנזכה כולנו לצעוד במסילת ישרים
ולעלות בסולם הזהב שבתוכו...
ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
- קבצים מצורפים
-
- המודיע 545.docx
- (47.83 KiB) הורד 130 פעמים
מי מחובר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 82 אורחים