איסור שנעשה בשבילו אי חמור כעושה בעצמו

[מיללער]

כתב המג"א באו"ח סי' שי"ח סק"ב, על מה שפסק המחבר כרבי יהודה (בבא קמא עא.) דהמבשל בשבת במזיד אסור התבשיל על המבשל לעולם, שהוא הדין למי שנתבשל בשבילו יהי' ג"כ הדין דהתבשיל אסורה לו לעולם, ודימה המג"א הדין למה שהביא הטור ביורה דעה סי' צ"ט (ס"ה) מהרמב"ם דלמי שנתבטל איסור בשבילו הוי כהמבטל איסור בעצמו דקנסינן ליה לאסרו עליו, וכן במבשל בשבת שהוא ג"כ משום קנסא הדין שוה דלמי שנתבשל בשבילו קנסו כמו להמבשל בעצמו.

ושוב דחה המג"א את סברתו לפי מה שכתב הבית יוסף שם ביור"ד שמקור דברי הטור הם בהרשב"א בתורת הבית (ב"ד ש"ג לב.) דהטעם דקנסינן ליה הוא כדי שלא יהנו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת לצוות לאחר לבטל לו איסור, ואע"פ דקיי"ל אין אדם חוטא ולא לו, אפשר שיצווה לעכו"ם או דשא"ה דלא משמע להו לאינשי איסורא, ע"כ דברי הב"י. ולפי"ז כ' המג"א דבשבת לא שייך לחוש שיצווה לאחר לעשות מלאכה בשבילו, דישראל בוודאי לא ישמע לו לחלל שבת ובעכו"ם הרי בלא"ה צריך להמתין למוצ"ש בכדי שיעשה, ולכן מסיק המג"א דלגבי מלאכת שבת לא אמרי' בזה דלמי שנתחלל שבת בשבילו קנסינן ליה כמו להמחלל בעצמו.

ומצאתי לכאורה בנתיבות המשפט שנקט כפי' ההו"א של המגן אברהם, והוא בחו"מ סי' ש"נ סק"א, לאחר פלפול ארוך בסוגיא דגנב וטבח בשבת בה מחדש הנתיבות דלר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסור מן התורה, אם הגנב שלח שליח לשחוט לו והשליח שחטו בשבת חשב שינוי בשליחות ופטור המשלח מד' וה' דלא מיחשיב שלוחו עיי"ש דבריו בארוכה, ומסיק הנתיבות דאף לדידן דלא קיימ"ל כר' יוחנן הסנדלר אלא כרבי יהודא דמעשה שבת אסור רק משום קנסא "חשיב שינוי בשליחות כיון דאסרה לדידיה" עכ"ל. ולכאורה במאי דקאמר דלר' יהודא דקיימ"ל כוותיה אסרה לדידיה, הכוונה שאסרה להמשלח, ובפשטות לר' יהודא האיסור הוא רק על השוחט בעצמו וכמו שמבואר שם בגמרא בבבא קמא דף עא. ולא לאחרים, ומשמע שנקט הנתיבות בפשטות שכיון ששחטו בשביל המשלח אסורה עליו עולמית כמו להשוחט בעצמו, וכדברי המגן אברהם בתחלתו שקנסו למי שנתבשל בשבילו כמו להמבשל בעצמו.

ויש להבין סברת הנתיבות אחרי שהמגן אברהם כבר חילק היטב דלכאורה במעשה שבת לא שייך לקנוס למי שנתחלל שבת בעבורו ולא דמי למי שנתבטל איסור בשבילו. ובאמת יש לעיין בדברי הבית יוסף בעצמו שם ביורה דעה, שביאר והרחיב את סברת הרשב"א במאי דאסרינן למי שנתבטל בשבילו, שהרשב"א בעצמו לא כתב רק הטעם "כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים" והבית יוסף הוסיף לומר "ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת" דברים שלכאורה לא מצינו שזה חלק מטעם הקנס לא בדברי הגמרא ולא בדברי הרשב"א, ורק לפי ההוספה הזו של הבית יוסף חזר המג"א מסברתו וחילק בין מלאכת שבת לביטול איסור.

והנה ביורה דעה סימן קכ"ב בדין כלים של עכו"ם שיש עליהן חשש של בליעות אסורות פסק הטור (ס"ו) דסתם כלי הגוים הם בחזקת שאינן בני יומן, ואע"פ שאין לסמוך על זה לבשל בהן לכתחלה, אם עבר והשתמש בו קודם שהכשיר הכלי התבשיל מותר. והביא הטור על זה: וכתב הרשב"א (תורת הבית הקצר ב"ד ש"ד לח.) אעפ"כ אסור לומר לגוי בשל לי ירקות בקדרתך "שכל האומר בשל לי הרי הוא כאילו בשל בידיו". וכתב ע"ז הבית יוסף שבתורת הבית הארוך הביא הרשב"א ראיה לדבריו מדברי הגמרא במסכת חולין דף ו' ע"א גבי הנותן עיסה לשכנתו ע"ה לאפות אמרינן שם בגמרא שאם ציוה לה לעשות עיסה משלה לא מהני להתיר האיסור של דמאי משום דמאי בתערובת "כיון דאמר לה עשו משליכי כמאן דערב בידים דמי" וכן הביא הר"ן את דברי הרשב"א בחולין שם (דף א' ע"ב מדפי הרי"ף),ומזה הוכיח הרשב"א דבכל איסור שמצוה חהשני שיעשה בשבילו הוי כמו שעשה האיסור בעצמו.

ועל דבריו של הרשב"א נתקשה הגרעק"א בחידושיו עמ"ס חולין וז"ל: וקשה מאי ראיה מהא דאמרי' כמאן דעירב בידים, דלמא דוקא התם אמרי' דכמאן דעירב בידים היינו משום שלוחו של אדם כמותו, אבל בנכרי (דמיירי הרשב"א לגבי כלים של גוים שאמר לו לנכרי לבשל לו ירקות בכליו) דלא שייך שליחות דאין שליחות לעכו"ם שפיר י"ל דמותר לומר לו. ובדומה לזה הקשה גם המהר"ץ חיות בהגהותיו שם למס' חולין והוסיף שבדברי רש"י בחולין (שם ד"ה כיון דאמר לה) מבואר דהאיסור הוא משום שליחות וממילא לא שייך לדמות לדין בישול בכלי נכרי דאין שליחות לעכו"ם, והרשב"א בעצמו חולק על ר"ת דאף לחומרא אמרי' אין שליחות לעכו"ם, ונשאר בצ"ע.

אולם לתרץ קושית הגרעק"א והמהרצ"ח, לכאורה מבואר מדברי הרשב"א שלא למד בדברי הגמרא כמ"ש רש"י שהאיסור הוא משום 'דין' של שליחות, אלא שהרשב"א הבין מדברי הגמרא שלמי שנעשה הדבר בשבילו הוי כמי שעשאה בעצמו, ולאו דוקא משום שיש כאן דין של שלוחו של אדם כמותו. וממילא יש לדמות מילתא למילתא להדין של בישול בכלי עכו"ם שאסור לצוות לו להנכרי לבשל לו ירקות בכליו, הוי כמו שמבשל בעצמו שזה אסור לכתחלה ורק בדיעבד אם בישל מותר וכמ"ש הטור בשמו שם בסי' קכ"ב, אף אם אין שליחות לנכרי מכל מקום אסור אם הנכרי עושהו בשביל הישראל כמי שעשאה הישראל בעצמו.

ואפשר לתבל את סברת הרשב"א יותר, לפי מה שכתב המהרי"ט (קידושין מ"ב ע"ב) הובא דבריו בקצות החושן חו"מ סי' רצ"ב סוסק"א לבאר דברי הרמב"ם (פ"ז ממעילה ה"ב) שלא מצינו בכה"ת שליח לד"ע לבר ממעילה, וכל המפרשים נתקשו בדבריו שהרי מצינו בגמרא דגם לענין טביחה ומכירה אמרי' יש שלד"ע. וע"ז ביאר במהרי"ט דס"ל להרמב"ם דבטביחה אע"פ שחייב ד' וה' אף אם שחט ע"י שליח אין זה מטעם שלוחו של אדם כמותו ויש כאן חידוש של שליחות לד"ע, אלא כיון שהשוחט שחט בשבילו והוא נהנה משחיטת השליח ולא השליח קרי כאן גם כן וטבחו, וזה נלמד מהקרא שם בקידושין דאף אם לא שחט בעצמו חייב משום שנהנה כמו שאם שחטו בעצמו, עיי"ש דבריהם בארוכה.

וזהו אפשר סברתו של הרשב"א בביאור דברי הגמרא בחולין שאם מצווה לעם הארץ לערב דמאי בשבילו מיקרי שעירבו בידים משום שהרי הוא נהנה מזה, ולא צריך לזה דין של שליחות אלא סברא הוא דכל שנעשה הדבר בשבילו בין ע"י ישראל ואפי' ע"י מי שאינו בר שליחות מיחשיב כמי שעשאה בעצמו וכל הדינים שיש אם עשה הדבר בעצמו יהי' עליו אם נעשה הדבר בשבילו. ואם כנים הדברים יש לומר שזהו גופו סברתו של הרשב"א שהביא הבית יוסף בסי' צ"ט לגבי ביטול איסור לכתחלה דאף מי שנתבטל בשבילו קנסינן ליה "שלא יהנו מעשיו הרעים" דהיינו שלגבי זה מיחשיב כאילו ביטל האיסור בעצמו וטעם אחד עולה לכאן ולכאן, דכמו שקנסו מי שביטל איסור לכתחלה הוא הדין למי שנתבטל בשבילו שלא יהנה מזה, ולא צריכים אנו לסברת הבית יוסף שהקנס הוא כדי שלא יחזור ויצווה עוד הפעם.

ולפי זה צדקו דברי המגן אברהם בתחלתו, שלפי דברי הרשב"א יהי' כן לגבי מלאכל שבת אליבא דר"י דקיימ"ל כוותיה, דאף למי שנתבשל בשבילו יהי' אסורה עולמית, ואע"פ שאין כאן חשש שיצווה עוד הפעם וכמו שדחה המג"א, אלא כדברי הגמרא בחולין דכיון שנעשה בשבילו זה גופו סגי למיחשיב כאילו עשאה בעצמו דקנסוהו שלא יהנה ממעשה שבת אף בלי החשש שיחלל שבת עוד הפעם, וזה הוא סברת הנתיבות המשפט וכמו שאמרנו.

[מיללער]

קבלתי הערות מחכימות מת"ח חשוב שליט"א תשוח"ח לו, והנני מצרפם פה להנות בהם אחרים, וזה לשונו:

ראוי לציין, כי מה שכ' מע"כ שליט"א כי המג"א חזר בו לבסוף וכו' ויש כאן "הו"א ומסקנת" מג"א, אם כי מדברי המג"א בסי' שי"ח אכן משמע כן, אבל המג"א עצמו סיים "עי' סי' רנ"ג ס"א", ושם כ' המג"א (סקי"א) להדיא דלבני ביתו ולמי שנתבשל בשבילו אין דינו כאחרים אלא כלהמבשל בעצמו. עיי"ש.

ועל כן הבין השלחן ערוך הרב (סי' תק"ג קו"א סק"ב) דמה שכ' המג"א כאן הוא רק לפי סברת הבית יוסף ביו"ד, אבל המג"א עצמו ס"ל דמי שנתבשל בשבילו דינו כשלעצמו.

אמנם צ"ע דבשועה"ר סי' שי"ח ס"א פסק כמ"ש מג"א עפ"י הב"י דלמי שנתבשל בשבילו דינו כלאחרים, ולא כמ"ש המג"א בסי' רנ"ג, וכמו שכ' השועה"ר בעצמו שם בסי' רנ"ג סכ"ד עפ"י המג"א שם.

אבל מה שהק' הגר"מ אריק במנחת פתים סי' שי"ח על מה שפסק בשועה"ר בהל' יו"ט שם (סי' תק"ג סי"ב) דבמערים ביו"ט אסור לו ולבני ביתו לעולם, והיינו טעמא דבני ביתו דינם כמי שנתבשל בשבילו, והק' הגר"מ אריק דהלא קיימא לן כמג"א כאן דלמי שנתבשל בשבילו שרי. אבל לא הבנתי קושייתו, חדא, דכפי הנ"ל הרי בסי' רנ"ג מוכח במג"א להיפוך, וכבר ביאר בשועה"ר דדעת המג"א עצמו להחמיר בזה, ושנית והיא העיקר, דמבואר להדיא בקונטרס אחרון שם (תק"ג סק"ב) דבמערים לכל הדיעות יהי' אסור למי שנתבשל בשבילו, וז"ל שם: "דבמערים שסבור לעשות בהיתר, לא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו, כמ"ש המג"א בסי' שי"ח סק"ב".

[מיללער]

ואחרי אשר זכיתי ללמוד את דברי השועה"ר והמנחת פתים, וראיתי את מה שהעיר הרב הנ"ל על קושית המנחת פתים, שהם דברים של טעם, חשבתי בלבי שאם ננקוט את סברת השועה"ר דבמערים לא שייך לומר א"א חוטא ולא לו, אם כן לכאורה ק"ו באם ציוה בעצמו לעשות בשבילו איכא למיחש שיצוה עוד הפעם כן, ונמצא שמדברי הגמרא בחולין דמיירי שהחבר אמר לשכנתו 'עשה לי משליכי' בוודאי כו"ע מודה בזה דקנסינן ליה כמי שעשאה בעצמו, ומכאן הביא הרשב"א ראיה שאם אומר להנכרי 'בשל לי ירקות בקדרותיך' שיש להחמיר בה כמי שבישל בעצמו, ודו"ק.

אבל מדברי המגן אברהם בסי' רנ"ג אכן יש ראיה לסברת הנתיבות, דבכל אופן אף אם לא ציוהו בפירוש או בהערמה, דאמרינן שאיסור שנעשה בשבילו חמור כמי שעשה האיסור בעצמו.

[מיללער]

מצאתי עכשיו בשו"ת הר צבי חלק אורח חיים (ח"א) סי' קפ"ז שמדייק מלשון הרמב"ם לגבי טביחה ומכירה בשבת ע"י שליח, שאע"פ שהשליח שחט בשביל המשלח "ואסרו על המשלח עי"ז אף לרבי יהודה דמי שנעשה איסור בשבילו הוי כמי שעשה בעצמו" מכ"מ לא מיקרי שינוי בשליחות והשליחות לא בטלה (ודלא כהנתיבות).

ועיי"ש בהערות בסוף הספר מה שציין בזה לדברי הנתיבות והשע"מ.