כנוסים בת"ב - אריך?

[אליסף]

שמעתי טוענים שלא יאות לערוך כנוסים בת"ב לדרשות התעוררות בעניני דיומא, זה סתירה ל'ישב בדד וידום'
זכורני שר' משה שפירא זצ"ל היה דורש ברוב עם בליל ת"ב
גם ר' רפאל סולובייציק היה מארגן בכיכר השבת מעמד גדול (אם כי רא"י שליט"א טוען שאביו הגרי"ד לא היתה דעתו נוחה מזה מהטעם הנ"ל)
בארה"ב יש אינפלציה של אירועים מקוונים מכל מיני ארגונים שרותמים את ת"ב לענינם (שמירת הלשון, קירוב, שואה) שגם במקרים רבים מדובר בכנס באולם גדול
מה דעת חכמי התורה וחכמי הפורום (שרבים מהם גם חכמי התורה)?

[גביר]

ברחובות בזמנו היה כינוס בליל ת"ב בכולל בר שאול, והרב שמחה היה מדבר שם מענייני היום [היו באים גם בני הישיבה והיה ציבור גדול שרובו ישב בצפיפות על הרצפה, אפשר שאירוע זה מתקיים גם כיום, איני יודע אם מתקיים ואם כן מי מדבר שם]

[אור עולם]

גם בחורבת ריה"ח יש הספדים בליל ת"ב ודברי נחמה בצהריים.
ומסתמא זה יותר טוב מכנסי חיזוק לשמירת הלשון וכדו'.

[דורשי יחודך]

הענין הוא שפשוט אין לאנשים מה לעשות בתשעה באב.
רוב האנשים (כלומר אלה שהארגונים וכינוסים האלה פונים אליהם) הרי לא ישבו בדד וידומו.
ושייך כאן הביאור הלכה והמאמר מרדכי על פי הירושלמי. לפחות מנצלים את היום להתעוררות בעבודת ה'.

[בן פקועה]

תשעה באב אינו עוד יום שצריך "לנצל" ולהתגבר על "מגבלותיו". האיסור ללמוד הוא לא איסור "טכני", אלא מהותו של יום.
אדרבה, תשעה באב הוא יום שמטרתו להיות מבוזבז, להיות שרוי במועקה, באפס מעשה, בתחושה כי בצילו של האובדן - אין טעם בכל שגרת החיים וההשגיות הרגילה. אבלות היא לא עוד רגש בין שאר הרגשות, אלא מיאוס מסוים בשגרה הזורמת, עצירת הרצון לנצל את החיים, עצירה שאין מטרתה להתבונן בעולם מתוך זווית ראיה מסוימת (כמו שמחה), אלא עצירה לשם עצירה, כדי לבטא את חוסר הטעם בקיום בעוד אין המקדש קיים והשכינה מסולקת מישראל.

[דורשי יחודך]

כתבת יפה.
האם אתה מגיב למה שכתבו כאן? במקרה ואתה מגיב להודעה שמעליך, נא לקרוא אותה שוב.

[פנחסויפלל]

האיסור ללמוד הוא לא איסור "טכני", אלא מהותו של יום.

ברור, הרי כך כתוב בגמ' (תענית ל.):
ת"ר וכו' ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.

[בן פקועה]

מן המובחר שישבו בדד וידמו. ומכל מקום עדיף שילכו בטל וישתעממו מאשר שיתאספו בכנסי התעוררות לעבודת ה'. עצם האסיפה עוקרת את האבלות (האבל אסור לו להשתתף באסיפות עם).

[צופה_ומביט]

לענ"ד:
עניין התעניות - עצירת החיים כנ"ל וכו' - הוא לעורר לחשבון נפש ותשובה.
כמפורש בנביא [כזה יהיה צום אבחרהו] ומובא ברמב"ם.
ח"ו לא "לבזבז" את היום באבלות גרידא של סתם עצבות. [יום של "להיות עצוב" וזהו].
ואפילו לא רק באבילות של התבוננות במה חסרנו וממה יתומים היינו [בלי שתוביל למסקנות, לשינוי כלשהו].
יום צום זהו יום התבוננות וחשבון הנפש, תשובה ותיקון המעשים.
לא להיות "כסוס שוטף במלחמה" אלא לעצור הכל, ולחשוב ולהתבונן [על החיים, על העולם, על עצמנו, על כל מה שצריך, יסודות חיינו כיהודים. ובתשעה באב - הכל בהקשר של בית המקדש שחרב והשראת שכינה שהסתלקה. היינו: מהי יהדות עם בית מקדש והשראת שכינה, מהי בלעדיהם, מדוע נסתלקו, מה יכולים אנו לעשות כדי שיחזרו, ובמה וכיצד צריך ואפשר לחיות קרוב יותר למושגים ההם גם עד שיחזרו].
והיות שבמציאות ברובא דעלמא באם "ישבו בדד וידמו" לא יעשו כן, ועכ"פ הרבה יותר קשה, [ואפילו את ההתבוננות במה חסרנו רובא דעלמא לא יעשו כדבעי]
לכן עושים את השיעורים/ כינוסי ההתעוררות ברבים.
[לעיל הובאו כמה מקומות והם כדוגמא בעלמא, אבל הוא מצוי בכל אתר ואתר]
והדבר הוא לתועלת עצומה, פוק חזי בחוש.
ויבדוק כל אחד את עצמו בקלות הכיצד נראה אצלו ת"ב באם הוא יושב בדד ודומם, או השתתף [באיזה אופן שיהיה] בשיעור / כינוס התעוררות בענייני היום ו/או תשובה ותיקון המעשים [שהרי מי שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו וכו', עוונות אבותינו החריבו היכל ועוונותינו האריכו קיצו].

[בן פקועה]

תשעה באב אינו עוד יום צום ככל הצומות. רק לגבי תשעה באב נאמר שמותר ללמוד בדברים הרעים בלבד (ולא בדברי נחמה).
האם בקינות שכתבו גאוננו וראשוננו לקרוא בתשעה באב הודגש יסוד התבוננות וחשבון הנפש, תשובה ותיקון המעשים, או שהן ממוקדות קינה, בכי ונהי?

[צופה_ומביט]

בוודאי שיש שם חשבון נפש וקריאה לתשובה [לא זוכר ציטוטים מדויקים, אבל כך בזכרוני].
וכן במגילת איכה, שהיא "קינות" שכתב ברוה"ק ירמיהו הנביא.
חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, השיבנו ה' אליך ונשובה, ועוד ועוד.
זהו יום שאינו רק תשובה אלא גם אבילות, אבל אינו יום רק של אבילות ולא של תשובה.

עריכה:
פתחתי עכשיו את הקינות, ומיד בתחילת הקינה הראשונה ביותר, הראשונה הנאמרת בתשעה באב, בלילה:

מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ
אוֹי. כִּי נִסּוּךְ הַמַּיִם בָּזִינוּ.
אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:

עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ
אוֹי. כִּי שִׂנְאַת חִנָּם רָדָפְנוּ.
אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:

וכו' וכו'.

מה זה אם לא חשבון נפש על מה באה אלינו הצרה הזאת.
יש פירוט של הצרות הנוראות, ולצדם ממש על מה באו אלינו, ופשוט שזהו חשבון נפש וקריאה לתשובה.

דפדפתי קצת הלאה:
בקינה הרביעית לליל ת"ב - שומרון קול תתן:

לֹא לָךְ אָהֳלִיבָה חֲשׁוֹב עָנְיֵךְ כְּעָנְיִי
הֲתַמְשִׁילִי שִׁבְרֵךְ לְשִׁבְרִי וּלְחָלְיִי
אֲנִי אָהֳלָה סוּרָה בָּגַדְתִּי בְקָשְׁיִי
וְקָם עָלַי כַּחְשִׁי וְעָנָה בִי מִרְיִי

וכו' מְשִׁיבָה אָהֳלִיבָה אֲנִי כֵן מָרַדְתִּי
וּבְאַלּוּף נְעוּרַי כְּאָהֳלָה בָּגַדְתִּי


לא ראיתי צורך לחפש עוד.

[בן פקועה]

חשבון הנפש בוודאי, כחלק מתיאור האסון. לפני תופעת המסעות לפולין לא הוכר הצורך בתיאורים פלסטיים של הזוועות כמשהו העומד בזכות עצמו.
אך קריאה לתשובה מאן דכר שמיה?

[צופה_ומביט]

לדידי פשיטא שאין דבר כזה חשבון הנפש בלי שהוא בעצמו התעוררות לתשובה = לתקן את הדברים ההם שהביאו את החורבן ועדיין מרקדים בינינו.

[גביר]

למדנו -
א"ר יונתן שלוש שנים ומחצה עשת השכינה שרויה ומכרזת שלוש פעמים בכל יום ואומרת 'שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם' וכיוון שלא חזרו התחילה השכינה פורחת באוויר ואומרת את הפסוק הזה (הושע ה טז) -אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני [פסדר"כ יג יא]

נתבאר מכאן שתכלית החורבן 'אלך ואשובה אל מקומי' הוא 'ישחרונני' וישובו בתשובה כמו שכתוב בהמשך הפסוקים בהושע שם - לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו.

עולה מהדברים שיש בתעניות על החורבן שבראשן תשעה באב לא רק אבלות וצער אלא גם [ואולי בעיקר] עניין של תשובה.


וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ה מתעניות ה"א -

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וכו'.

[אליסף]

השאלה היא גם מה המנהג מקדמת דנא
בשטעטל המגיד מישרים היה דורש בת"ב?

[צופה_ומביט]

אפשר לבדוק בספרי הדרשות (של הנוב"י, חת"ס, ר"י אייבשיץ, בינה לעתים ועוד ועוד) ולראות האם יש דרשות לתשעה באב.

[אליסף]

אפשר לבדוק בספרי הדרשות (של הנוב"י, חת"ס, ר"י אייבשיץ, בינה לעתים ועוד ועוד) ולראות האם יש דרשות לתשעה באב.

לא יוכיח, שמא דרשו בשבת חזון

[צופה_ומביט]

א. לכאורה דרשה לשבת חזון לא נקראת "דרשה לתשעה באב" אלא "דרשה לשבת חזון".
ב. יתכן שכתבו "זאת דרשתי בתשעה באב".
ג. יתכן שתוכן הדרשה מכיל מילים כמו "היום" וכיו"ב שמוכיחות שנדרש בתשעה באב.
צריך לשבת ולבדוק.

[אליסף]

למדנו -
א"ר יונתן שלוש שנים ומחצה עשת השכינה שרויה ומכרזת שלוש פעמים בכל יום ואומרת 'שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם' וכיוון שלא חזרו התחילה השכינה פורחת באוויר ואומרת את הפסוק הזה (הושע ה טז) -אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני [פסדר"כ יג יא]

נתבאר מכאן שתכלית החורבן 'אלך ואשובה אל מקומי' הוא 'ישחרונני' וישובו בתשובה כמו שכתוב בהמשך הפסוקים בהושע שם - לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו.

עולה מהדברים שיש בתעניות על החורבן שבראשן תשעה באב לא רק אבלות וצער אלא גם [ואולי בעיקר] עניין של תשובה.


וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ה מתעניות ה"א -

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וכו'.

וכ"כ חת"ס סי' ר"ח עיי"ש דברים מתוקים

[בן פקועה]

לדידי פשיטא שאין דבר כזה חשבון הנפש בלי שהוא בעצמו התעוררות לתשובה = לתקן את הדברים ההם שהביאו את החורבן ועדיין מרקדים בינינו.

סדר האירועים או מחשבת חשבון הנפש פועל בשלושה שלבים: 1. האסון: מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ. 2. הסיבה/החטא: כִּי נִסּוּךְ הַמַּיִם בָּזִינוּ. 3. התיקון/התשובה: הוקרה של ניסוך המים (או כל עבודת בית הבחירה). הקישור בין שלב 1 לשלב 2 אינו חריג, מתבקש שיהודים מאמינים שאינם רואים אסונות כמקרים יחפשו את הסיבה לאסון. מפרספקטיבה זו, תיאור החטא הוא עדיין חלק מתיאור האסון. אך ברור כי השלב השלישי, עניין התיקון, כבר אינו חלק מתיאור האסון והוא כבר מסקנה שאינה חלק מעיצומו של יום. זאת מסקנה מתבקשת ונחוצה, אבל לא חלק מתיאור האסון.
משל למה הדבר דומה, למי שמתו מוטל לפניו ובמקום לספר שבחיו של מת ולתאר את ההפסד הגדול, יבוא לדרוש דרשת התעוררות לתשובה כי מפני הרעה נאסף הצדיק ויש לדאוג שלא יאספו צדיקים אחרים.

[דרומי]

לפענ"ד הקלושה יש צדק בדברי 'בן פקועה', ואין להשוות את תענית ת"ב לשאר הצומות, לטוב ולמוטב.

הרי אם היתה המטרה להתעורר בתשובה כו', היה מתבקש ומתאים מאוד לומר תפילות כמו 'אבינו מלכנו' וכיו"ב שאומרים בשאר ימי התשובה, והנה למעשה אפילו תחנון רגיל ווידוי פשוט לא אומרים!

הדבר היחיד שבו דומה תפילת ת"ב לשאר ימי הצומות הוא בקריאת 'ויחל' ובהפטרה שבמנחה, ואכן, לאחר חצות היום כידוע הקילו קצת בחומרת האבלות ואז יש דמיון קצת לצום רגיל.

ויה"ר שנזכה להפיכת יום זה ושאר הימים לששון ולשמחה.

[דרומי]

ונראה קצת שאנשים בימינו מתקשים להתמודד עם אוירת היום הנדרשת וה'כנסים' הם כעין 'בריחה'.

וה"ה - לאידך גיסא - באלו המתקשים להתמודד עם אוירת היום הנדרשת בפורים ו'בורחים' לאמירת תהלים והתבודדות וכיו"ב במקום לשמוח ולהתהולל כמנהג אבותינו...

[משוש דורים]

מהותו של יום מבוארת בדברי הנביא להתחזק במצוות שבין אדם לחבירו.
העתקתי למי ששכח.
זכריה פרק ז
(א) וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת אַרְבַּ֔ע לְדָרְיָ֖וֶשׁ הַמֶּ֑לֶךְ הָיָ֨ה דְבַר־יְקֹוָ֜ק אֶל־זְכַרְיָ֗ה בְּאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֥דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֖י בְּכִסְלֵֽו:
(ב) וַיִּשְׁלַח֙ בֵּֽית־אֵ֔ל שַׂר־אֶ֕צֶר וְרֶ֥גֶם מֶ֖לֶךְ וַֽאֲנָשָׁ֑יו לְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְקֹוָֽק:
(ג) לֵאמֹ֗ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁר֙ לְבֵית־יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹ֑ר הַֽאֶבְכֶּה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִשִׁ֔י הִנָּזֵ֕ר כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי זֶ֖ה כַּמֶּ֥ה שָׁנִֽים: פ
(ד) וַיְהִ֛י דְּבַר־יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:
(ה) אֱמֹר֙ אֶל־כָּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר כִּֽי־צַמְתֶּ֨ם וְסָפ֜וֹד בַּחֲמִישִׁ֣י וּבַשְּׁבִיעִ֗י וְזֶה֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה הֲצ֥וֹם צַמְתֻּ֖נִי אָֽנִי:
(ו) וְכִ֥י תֹאכְל֖וּ וְכִ֣י תִשְׁתּ֑וּ הֲל֤וֹא אַתֶּם֙ הָאֹ֣כְלִ֔ים וְאַתֶּ֖ם הַשֹּׁתִֽים:
(ז) הֲל֣וֹא אֶת־הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤א יְקֹוָק֙ בְּיַד֙ הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֔ים בִּהְי֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יֹשֶׁ֣בֶת וּשְׁלֵוָ֔ה וְעָרֶ֖יהָ סְבִיבֹתֶ֑יהָ וְהַנֶּ֥גֶב וְהַשְּׁפֵלָ֖ה יֹשֵֽׁב: פ
(ח) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶל־זְכַרְיָ֖ה לֵאמֹֽר:
(ט) כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר מִשְׁפַּ֤ט אֱמֶת֙ שְׁפֹ֔טוּ וְחֶ֣סֶד וְרַֽחֲמִ֔ים עֲשׂ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו:
(י) וְאַלְמָנָ֧ה וְיָת֛וֹם גֵּ֥ר וְעָנִ֖י אַֽל־תַּעֲשֹׁ֑קוּ וְרָעַת֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אַֽל־תַּחְשְׁב֖וּ בִּלְבַבְכֶֽם:
(יא) וַיְמָאֲנ֣וּ לְהַקְשִׁ֔יב וַיִּתְּנ֥וּ כָתֵ֖ף סֹרָ֑רֶת וְאָזְנֵיהֶ֖ם הִכְבִּ֥ידוּ מִשְּׁמֽוֹעַ:
(יב) וְלִבָּ֞ם שָׂ֣מוּ שָׁמִ֗יר מִ֠שְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָ֤ה וְאֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ בְּרוּח֔וֹ בְּיַ֖ד הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים וַֽיְהִי֙ קֶ֣צֶף גָּד֔וֹל מֵאֵ֖ת יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת:
(יג) וַיְהִ֥י כַאֲשֶׁר־קָרָ֖א וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ כֵּ֤ן יִקְרְאוּ֙ וְלֹ֣א אֶשְׁמָ֔ע אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת:
(יד) וְאֵ֣סָעֲרֵ֗ם עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְהָאָ֙רֶץ֙ נָשַׁ֣מָּה אַֽחֲרֵיהֶ֔ם מֵֽעֹבֵ֖ר וּמִשָּׁ֑ב וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶֽרֶץ־ חֶמְדָּ֖ה לְשַׁמָּֽה:
פרק ח
(א) וַיְהִ֛י דְּבַר־יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת לֵאמֹֽר:
(ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת קִנֵּ֥אתִי לְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וְחֵמָ֥ה גְדוֹלָ֖ה קִנֵּ֥אתִי לָֽהּ:
(ג) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק שַׁ֚בְתִּי אֶל־צִיּ֔וֹן וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְנִקְרְאָ֤ה יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר־הָֽאֱמֶ֔ת וְהַר־יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ: ס
(ד) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים:
(ה) וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ: ס
(ו) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת: פ
(ז) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ:
(ח) וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים בֶּאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה: ס
(ט) כֹּֽה־אָמַר֘ יְקֹוָ֣ק צְבָאוֹת֒ תֶּחֱזַ֣קְנָה יְדֵיכֶ֔ם הַשֹּֽׁמְעִים֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֵ֖ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה מִפִּי֙ הַנְּבִיאִ֔ים אֲ֠שֶׁר בְּי֞וֹם יֻסַּ֨ד בֵּית־יְקֹוָ֧ק צְבָא֛וֹת הַהֵיכָ֖ל לְהִבָּנֽוֹת:
(י) כִּ֗י לִפְנֵי֙ הַיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם שְׂכַ֤ר הָֽאָדָם֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔ה וּשְׂכַ֥ר הַבְּהֵמָ֖ה אֵינֶ֑נָּה וְלַיּוֹצֵ֨א וְלַבָּ֤א אֵין־שָׁלוֹם֙ מִן־ הַצָּ֔ר וַאֲשַׁלַּ֥ח אֶת־כָּל־הָאָדָ֖ם אִ֥ישׁ בְּרֵעֵֽהוּ:
(יא) וְעַתָּ֗ה לֹ֣א כַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ אֲנִ֔י לִשְׁאֵרִ֖ית הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה נְאֻ֖ם יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת:
(יב) כִּֽי־זֶ֣רַע הַשָּׁל֗וֹם הַגֶּ֜פֶן תִּתֵּ֤ן פִּרְיָהּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּתֵּ֣ן אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְהַשָּׁמַ֖יִם יִתְּנ֣וּ טַלָּ֑ם וְהִנְחַלְתִּ֗י אֶת־ שְׁאֵרִ֛ית הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֶת־כָּל־אֵֽלֶּה:
(יג) וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ הֱיִיתֶ֨ם קְלָלָ֜ה בַּגּוֹיִ֗ם בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ וּבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כֵּ֚ן אוֹשִׁ֣יעַ אֶתְכֶ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם בְּרָכָ֑ה אַל־תִּירָ֖אוּ תֶּחֱזַ֥קְנָה יְדֵיכֶֽם: ס
(יד) כִּ֣י כֹ֣ה אָמַר֘ יְקֹוָ֣ק צְבָאוֹת֒ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַמְ֜תִּי לְהָרַ֣ע לָכֶ֗ם בְּהַקְצִ֤יף אֲבֹֽתֵיכֶם֙ אֹתִ֔י אָמַ֖ר יְקֹוָ֣ק צְבָא֑וֹת וְלֹ֖א נִחָֽמְתִּי:
(טו) כֵּ֣ן שַׁ֤בְתִּי זָמַ֙מְתִּי֙ בַּיָּמִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְהֵיטִ֥יב אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאֶת־בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה אַל־תִּירָֽאוּ:
(טז) אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם:
(יז) וְאִ֣ישׁ׀ אֶת־רָעַ֣ת רֵעֵ֗הוּ אַֽל־תַּחְשְׁבוּ֙ בִּלְבַבְכֶ֔ם וּשְׁבֻ֥עַת שֶׁ֖קֶר אַֽל־תֶּאֱהָ֑בוּ כִּ֧י אֶת־כָּל־אֵ֛לֶּה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖אתִי נְאֻם־יְקֹוָֽק: ס
(יח) וַיְהִ֛י דְּבַר־יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:
(יט) כֹּֽה־אָמַ֞ר יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־ יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ: פ

[אור עולם]

יש גם את הפטרת יוה"כ.
ועדיין - בת"ב א"א סליחות (ובבבל ביטלום הגאונים),
ואסור להשיח דעת מאבילות.

[צופה_ומביט]

בהמשך לדברי הרב משוש דורים:
בשום מקום לא מצאנו צום של אבלות. צום הוא תמיד - של תשובה ו/או כפרה.
באבלות שבעה שהיא החמורה ביותר (יתכן יותר מתשעה באב) - אין צום. בשר ויין לא, תורה לא, מסחר ומלאכה לא, כל מה שגורם שמחה, כי אבלות = לא לשמוח. אבל אין חיוב צום. כי עצם אכילה ושתיה לא נחשב "דבר המשמח", אלא מניעתו היא "עינוי נפש". בשר ויין, זה הדבר היחיד שאבל לא אוכל ושותה, כי אלה הם אוכל ושתיה שמשמחים. אבל עצם אכילה ושתיה - לא שמענו בשום מקום שנאסרים מחמת אבלות, ואבל אוכל ושותה כל מה שרוצה. מצאנו צום אך ורק בתשובה וכפרה.

לכן, לא יתכן שתשעה באב הוא רק יום אבלות, כי א"כ רק ענייני שמחה היו נאסרים בו, ולא אכילה ושתיה. אלא מהצום בהכרח שתשעה באב הוא גם יום תשובה. (מאידך הוא גם לא יום רק של תשובה וכפרה, כמו יוכ"פ, שהרי ביוכ"פ מותר ללמוד ולשמוח).

ודאתינן להכי - תשובה, ובפרט על אסון לאומי שבא בגלל חטאים לאומיים, ובפרט תשובה שמלווה ב / שבאה באופן של צום כללי/ציבורי - היא בהחלט כרוכה בכינוסים ועצרות התעוררות. כדכתיב: "קדשו צום קיראו עצרה".

[בן פקועה]

הגה: והולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת (ב"י בשם תוס').

כתב בשל"ה, שנכון שלא לילך בכנופיא גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מאבילות, רק ילך יחידי, או עם עוד אחד, שלא יפסקו מלדבר בענין החורבן ולהתעורר באבילות.

[באמונתו]

ידוע הוא מנהג של המגיד הירושלמי המפורסם - רבי בן ציון ידלר זצ"ל, לדרוש בליל ת"ב ברוב עם בכותל המערבי מידי שנה (וראה המצורף פה), ולא הרהר אדם אחריו מעולם.
רבי בן ציון - הינו בן הגרי"ז ידלר זצ"ל (בעל "תפארת ציון"), לבד היותו ממקורבי גדולי ירושלים, דוגמת מהרי"ל דיסקין, רבי שמואל סלנט, רי"ח זוננפלד זצ"ל.
כל מעשיו היו ביתרון הכשר, ירא שמים מרבים.

[צופה_ומביט]

הגה: והולכים על הקברות מיד כשהולכים מבית הכנסת (ב"י בשם תוס').

כתב בשל"ה, שנכון שלא לילך בכנופיא גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מאבילות, רק ילך יחידי, או עם עוד אחד, שלא יפסקו מלדבר בענין החורבן ולהתעורר באבילות.

ידוע, אך במה שייך לכאן?
טיול ושיחת חולין ושחוק מאן דכר שמיה.
ואולי התכוון מעלתו לדייק הלשון בסוף במה כן לעסוק, שכתב בענין החורבן ולהתעורר באבילות ולא כתב בתשובה, ויש ליישב [לא מיירי כאן מכינוס התעוררות, אלא מהליכה עם איזה יחיד, ומאן יימר שהוא עד כדי כך קרוב עמו שיעסקו יחד בחשבון הנפש ותשובה. וכתב לשון כללי ששווה בכולי עלמא].

ועכ"פ לגבי כינוסים שמטרתם היא זו בדיוק, לעסוק בענייני החורבן ולהתעוררת באבילות - בוודאי שלא כתוב כאן מילה וחצי מילה נגד. יש כאן שלילה רק של כנופיא של טיול ושיחה וכיו"ב.

[בן פקועה]

אכן, כל הצומות כולם הם ימי כנופיא, כדכתיב: "קדשו צום קיראו עצרה" (תענית יב ע"ב).
לבד תשעה באב שהוא יום של אבלות למרות שהוא יום צום (או שיש מצווה להתענות בו בכל ענויי יום הכיפורים).
עשיית כנופיא היא בניגוד למהותו של יום.
בשונה משאר הצומות אין קוראים בו ויחל (אלא אחר חצות) ואף אין מניחים בו תפילין ואסור לומר בו תהלים.
התעוררות לתשובה בתשעה באב כמוה כהתעוררות לתשובה בפורים, כפי שכתב כאן חכם אחד.

[צופה_ומביט]

לגבי תפילין ידועה בזה מחלוקת גדולה.
אסור לומר תהלים בתשעה באב?

לעצם העניין, כבר הביאו לעיל את לשון הרמב"ם בהלכות תעניות ריש פ"ה - להדיא על ארבע תעניות החורבן ובכללן תשעה באב:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

כתבו לי באישי שזו מחלוקת בראשונים, ויש לעיין.
ובכן, נישאר חלוקים, והבוחר יבחר.

וכבר הביאו ג"כ לעיל, שהכינוסים הללו [של התעוררות לענייני החורבן ואבילות וחשבון נפש ותשובה] נעשו ונעשים על ידי גדולי תורה ויראה, ובנוכחות / בידיעת גדולי ישראל ובאישורם.
וגם זה אומר משהו.

[גביר]

למדנו -
א"ר יונתן שלוש שנים ומחצה עשת השכינה שרויה ומכרזת שלוש פעמים בכל יום ואומרת 'שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם' וכיוון שלא חזרו התחילה השכינה פורחת באוויר ואומרת את הפסוק הזה (הושע ה טז) -אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני [פסדר"כ יג יא]

נתבאר מכאן שתכלית החורבן 'אלך ואשובה אל מקומי' הוא 'ישחרונני' וישובו בתשובה כמו שכתוב בהמשך הפסוקים בהושע שם - לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו.

עולה מהדברים שיש בתעניות על החורבן שבראשן תשעה באב לא רק אבלות וצער אלא גם [ואולי בעיקר] עניין של תשובה.


וכן הוא להדיא ברמב"ם פ"ה מתעניות ה"א -

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וכו'.

וכ"כ חת"ס סי' ר"ח עיי"ש דברים מתוקים

א. יישר כח גדול.

החת"ס שם מביא את דברי הרמב"ם וכותב שלול"ד היינו אומרים שהם צומות אבל והרמב"ם מחדש לנו שהם צומות תשובה.
ושם במהדורת המאור בהערות הביא ר"ן וריטב"א שלכאורה חולקים יעוי"ש, וא"כ לכאורה הוא מחלוקת ראשונים [אמנם יתכן שאינו מוכרח ולא חלקו אלא שבד' תעניות יש גדר של אבל וגדר של תשובה ואכמ"ל].
ויעוין גם בהערותיו של ר"י קאפח במהדורת הרמב"ם שלו בהלכות תעניות שם [ושם הפנה לחת"ס או"ח סא, אמנם שם הדיון הוא בהקמת חומה לבית החיים, ואולי צריך לתקן רח].

ב. בזמנו היו מיוצאי בגליציה [ואולי גם מקומות אחרים] שקיימו את הכנס השנתי של יוצאי עיירתם בתשעה באב. הטעם לבחירה ביום זה היה ההקשר הברור לשואה.

[באמונתו]

אכן, כל הצומות כולם הם ימי כנופיא, כדכתיב: "קדשו צום קיראו עצרה" (תענית יב ע"ב).
לבד תשעה באב שהוא יום של אבלות למרות שהוא יום צום (או שיש מצווה להתענות בו בכל ענויי יום הכיפורים).
עשיית כנופיא היא בניגוד למהותו של יום.
בשונה משאר הצומות אין קוראים בו ויחל (אלא אחר חצות) ואף אין מניחים בו תפילין ואסור לומר בו תהלים.
התעוררות לתשובה בתשעה באב כמוה כהתעוררות לתשובה בפורים?!, כפי שכתב כאן חכם?! אחד.

הבל גמור כזה לא קראתי מזמן.
סיכום מגילת איכה, פרק ה פסוק כא - כב:
הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְקֹוָ֤ק׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה - חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם:

[באמונתו]

ידוע הוא מנהג של המגיד הירושלמי המפורסם - רבי בן ציון ידלר זצ"ל, לדרוש בליל ת"ב ברוב עם בכותל המערבי מידי שנה (וראה המצורף פה), ולא הרהר אדם אחריו מעולם.
רבי בן ציון - הינו בן הגרי"ז ידלר זצ"ל (בעל "תפארת ציון"), לבד היותו ממקורבי כל גדולי ירושלים, דוגמת מהרי"ל דיסקין, רבי שמואל סלנט, רי"ח זוננפלד זצ"ל.
כל מעשיו היו ביתרון הכשר, ירא שמים מרבים.

בימינו, מרן רה"י רבי ברוך מרדכי אזרחי לרפואה שלימה, נוהג לשאת מדברותיו ברבים בכל ליל ת"ב בהתעוררות עצומה.

[יעקל]

אכן, כל הצומות כולם הם ימי כנופיא, כדכתיב: "קדשו צום קיראו עצרה" (תענית יב ע"ב).
לבד תשעה באב שהוא יום של אבלות למרות שהוא יום צום (או שיש מצווה להתענות בו בכל ענויי יום הכיפורים).
עשיית כנופיא היא בניגוד למהותו של יום.
בשונה משאר הצומות אין קוראים בו ויחל (אלא אחר חצות) ואף אין מניחים בו תפילין ואסור לומר בו תהלים.
התעוררות לתשובה בתשעה באב כמוה כהתעוררות לתשובה בפורים?!, כפי שכתב כאן חכם?! אחד.

הבל גמור כזה לא קראתי מזמן.
סיכום מגילת איכה, פרק ה פסוק כא - כב:
הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְקֹוָ֤ק׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה - חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם:

למה לא קורים בו ויחל בבוקר ? ובמנחה מפטירין בדרשו ה' ?

[באמונתו]

פרק א (ח) חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר: ס
פרק ג (לג) כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ: ס
(לד) לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ:
(לה) לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן:
(לו) לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה: ס
(לז) מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה:
(לח) מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב:
(לט) מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י - גֶּ֖בֶר עַל־חֲטָאָֽיו: ס
(מ) נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה - וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְקֹוָֽק:
(מא) נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם:
(מב) נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ: ס
רש"י הקדוש מפרש שכולו בדבר תשובה, וכמשמעו.

[צופה_ומביט]

תפילין לא מניחים בו בשחרית - הנוהגים כן - ע"ש הפסוק השליך משמים ארץ תפארת ישראל, והראשונים מביאים מדרש דהיינו תפילין. [וי"א שהכוונה רק של ראש]. ובמנחה מניחים.

לא אומרים בו פסוקי נחמה, אולי י"ג מידות של רחמים בכלל זה. אולי מכאן גם שלא לומר תהלים עד חצות [מחצות מותר].

אפשר למצוא טעם לכל דבר פרטי כזה, אבל נשגב ממני איך מוציאים מזה הגדרה כללית לת"ב שהוא יום עצבות גרידא בלי חשבון נפש ותשובה.

[צופה_ומביט]

(מ) נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה - וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְקֹוָֽק:

בדיוק. הפסוק המפורסם הזה, שמוזכר תמיד בהקשר של תשובה - כתוב במגילת איכה, "קינות", על חורבן בית המקדש.
מה צריך יותר מזה.

[דרומי]

פשוט שהמטרה הסופית של ת"ב היא להתעורר בתשובה, והרי גם בת"ב אומרים בשמו"ע 'השיבנו .. הרוצה בתשובה'.

וגם בפורים יש מצוה להתעורר בתשובה ואומרים בו בשמו"ע בקשה זו.

וגם בחג הסוכות יש מצוה להתעורר בתשובה ואומרים בשמו"ע (בחוה"מ) בקשה זו.

ואין להאריך בדבר הפשוט.

ובכ"ז, יש לכל יום את הסגנון המיוחד וההדגשות שלו.

[אגב, הרגש אישי שלי שלא ראיתי מפורש, גם ביוהכ"פ - שדומה לת"ב בכמה מובנים - יש איזה מימד אישי ו'בודד'. התשובה של יוהכ"פ נעשית יותר באופן שכל אחד 'שרוי בפינתו' ועושה תשובה באופן פרטי ואישי מול הקב"ה לבדו. נכון שמתפללים ביחד וכו', אבל למעשה (מה שאני ראיתי) לא מקיימים עצרות התעוררות ושיעורים ברבים (ולו מחמת שפשוט אין זמן)].

[בן פקועה]

אין כאן מקום להתנצחות, וכפי שכתבת: הבוחר יבחר.
קשה להוציא הוכחות מפורשות בנוגע לאופיו של יום. זהו עניין להתרשמות מתוך היכרות מקיפה, אם זהו יום שעיקרו אבלות או יום שעיקרו התעוררות לתשובה וחשבון הנפש. (הלשון המקצינה "שהוא יום של עצבות גרידא" אינה מוסיפה כבוד.)

[צופה_ומביט]

פשוט שהמטרה הסופית של ת"ב היא להתעורר בתשובה, והרי גם בת"ב אומרים בשמו"ע 'השיבנו .. הרוצה בתשובה'.

וגם בפורים יש מצוה להתעורר בתשובה ואומרים בו בשמו"ע בקשה זו.

וגם בחג הסוכות יש מצוה להתעורר בתשובה ואומרים בשמו"ע (בחוה"מ) בקשה זו.

ואין להאריך בדבר הפשוט.

ובכ"ז, יש לכל יום את הסגנון המיוחד וההדגשות שלו.

[אגב, הרגש אישי שלי שלא ראיתי מפורש, גם ביוהכ"פ - שדומה לת"ב בכמה מובנים - יש איזה מימד אישי ו'בודד'. התשובה של יוהכ"פ נעשית יותר באופן שכל אחד 'שרוי בפינתו' ועושה תשובה באופן פרטי ואישי מול הקב"ה לבדו. נכון שמתפללים ביחד וכו', אבל למעשה (מה שאני ראיתי) לא מקיימים עצרות התעוררות ושיעורים ברבים (ולו מחמת שפשוט אין זמן)].

בקיצור: הרגשים אישיים של מעלתו. לחיי.

ה"אין להאריך בדבר הפשוט" -
לא הבנתי מה ההשוואה בין ברכת הרוצה בתשובה ומצות תשובה של כל השנה לבין תכנים מפורשים המשולבים כחלק מהקינות במגילת איכה,
לבוא ולומר שאין זה חלק מהסגנון וההדגשות של היום הזה.