הודעהעל ידי ונתנו ידידים » ה' יולי 27, 2023 11:13 pm
עיינתי שוב בפסוקים ויצא לי כמה תובנות וכתבתי על זה מאמר קצר, אשמח מאד אם יש מישהו שיכול לעבור על זה להעיר ולהאיר לי.
אני לא יודע איך לשים אותו כקובץ אז אני מעתיק את הדברים אם מישהו יכול להגי לי איך להכניס קובץ שיהיה אפשר להורידו אעשה את זה בל"נ.
יוריש, ירש, רשו – תרגום המילה ירושה
א] כתב רש"י סוף פרשת מטות עה"פ (לב לט) ויורש את האמורי אשר בה וז"ל 'ויורש כתרגומו ותריך שתיבת רי"ש משמשת שתי חלוקות לשון ירושה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך'. וכאן הגדיר לנו רש"י שיש שתי חלוקות לשון ששורשם הוא ירש הראשון הוא לשון הורשה ופירושו ענין של גירושין והשמדה, והשני הוא לשון ירושה. וכ"כ רש"י בפרשת כי תשא עה"פ (לד כד) כי אוריש גוים וז"ל 'אוריש כתרגומו אתרך וכן (דברים ב לא) החל רש וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי לשון גרושין'. ובדומה לזה כתב רש"י בפרשת שלח עה"פ (יד כד) וזרעו יורישנה וז"ל 'יורשנה כתרגומו יתרכינה יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה אלא במקום יירשנה'.
והנה ענין זה מבאר רש"י ע"פ דברי התרגום אונקלוס שחילק בתרגומו בכמה וכמה פסוקים שבתורה. והחלוקה הוא בדרך כלל כך דהלשון יירש או ירש הוא לשון ירושה ותרגומו ירת יירתינה, והלשון אוריש, הוריש, יוריש וכדו' הוא לשון הורשה שפירושו גירושין ותרגומו לשון תירוך (ועי' בפרשת שלח עה"פ אכנו בדבר ואורישנו שכתב רש"י לשון תירוכין והתרגום כתב ואשיצינון והיינו משום דשם אין משמעותו גירושין כפשוטו דהרי כתיב אכנו בדבר וגם שהרי הקב"ה אם יגרשנו מעל פניו ח"ו היינו מכל העולם לכן כתב ואישיצינון דהוא לשון כליון).
אמנם הני מילי יוריש בחיריק אבל יורש בצירי פירושו ירושה וכדכתיב (בראשית טו ג) והנה בן ביתי יורש אותי, ועוד כתיב (דברים יח יד) כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, ומתרגם ירית יתהון (ובאמת בפסוק כי הגוים היה מתאים מאד שיתרגמוהו תריך), ויונתן מתרגמו 'עתיד למירת' ואולי זהו יסוד הלשון יורש לשון הוה ועתיד. ועי' עוד פרשת ראה (יב ב) דכת' אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם, ובאונקלוס ירתין, ולכאורה לולי דבריו היה אפשר לפרשו (קצת בדוחק) לשון הורשה, אמנם אינו ברור אם יורשים אותם קאי על 'כל המקומות' דהיינו הארץ או על 'הגויים' דהיינו העם.
וכן הלשון 'לרשת' מתורגם תמיד למירת דהוא לשון ירושה, ויש מקומות שהוא קצת מוקשה הפירוש הזה, ובפרט בפרשת ראה (יב כט) כתיב 'כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך' ומדכתיב 'מפניך' משמע דהוא לשון הורשה וגם הרי קאי על כי יכרית וא"כ הו"ל לתרגמו לתרכותי' וכן תרגמו יונתן, וצ"ע.
ובאופן כללי המילה יוריש קאי על האנשים או העם שמורישם ומגרשם והמילה ירושה קאי בדרך כלל על הארץ (כן הוא בכל חומש במדבר). ועי' בפסוק (מסעי לג נג) והורשתם את הארץ וישבתם בה שפי' התרגום ותתרכון ית יתבי ארעא, ומשום שרצה לפרש לשון הורשה לכן כתב דקאי על יושבי הארץ, ופשוט הוא. ועי' בפרשת בלק דכתיב והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו, והתרגום הוא לשון ירת וי"ל דקאי על ארץ אדום ושעיר ולא על האומה. אמנם איכא כמה פעמים דמצינו לשון ירושה וקאי על העם, וכגון בפרשת ראה (יב כט) דכתיב 'כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אתם וישבת בארצם', ותרגם אונקלוס את שניהם לשון ירושה 'למירת יתהון מן קדמך ותירת יתהון', ונמצא מפרשו לשון ירושה אע"ג דקאי על העם. וכן בפסוק (דברים ט א) 'לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים', מתרגם האונקלס וגם יונתן 'למירת', והתם נמי קאי על העם, ויש ליישב קצת דכיון דכתיב ערים גדולות וגו' ע"כ דהכונה הוא על הארץ של הגוים. (עוד איתא בבראשית טו ד לא יירשך זה.) וצ"ל דהכונה הוא שיירש את הארץ מן העם, אמנם א"כ צ"ב ההבחנה למה אין מפרשין שיוריש את העם ע"י שיגרשם.
ב] אמנם יש מקומות שהדברים אינם ברורים ויש בזה סתירות. ואתחיל בהמילה 'יירש' שמצאנו כמה סתירות בזה. בפרשת דברים (ב יב) 'ובני עשיו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, ועוד (ב כא) 'וישמידם ה' מפניהם ויירשום וישבו תחתם', וכן (ב כב) 'ויירשום וישבו תחתם', ובכולם תרגם אונקלס ותריכינון, ולעומת זה בפרק א לט כתיב 'ולהם אתננה והם יירשוה' ותרגם אונקלוס ולהון אתנינה ואינון יירתונה, וכן בראשית טו ד כתיב 'לא יירשך זה וגו' הוא יירשך' ושם התרגום הוא ירתינך. וצ"ב החילוק ביניהם. וכן צ"ב למה בפסוקים אלו דכתיב יירשום ויישבו תחתם מתרגמינן תרכינון ובפסוק וירשת אותם וישבת בארצם מתרגמינן ירותה.
ובפר' שלח (יד כד) כתיב וזרעו יורישנה, ורש"י פירשו יתרכיני' והוסיף דאין לתרגם יירתינה אלא במקום יירשנה, אבל דא עקא שהתרגום מתרגם יורתינה ויונתן תרגמו ירתונה. והרבה מפרשי התורה (רבינו מיוחס, רבי חיים פלטיאל, ספורנו) פירשו שיורישנה פירושו יורישו לאחרים ונראה שזהו כונת התרגום יורתינה שיורישו לאחרים. ובכל אופן מצאנו פי' אחר למילה יוריש שהכונה שיורישו לאחרים ולא שיגרש, ושו"מ במנחת ש"י דבכל ספרים מדוייקים כתיב יורשנה חסר יו"ד, ואולי בכהאי גונא הוי לשון ירושה ולא לשון הורשה. (אמנם כמה מפרשים אמרו דהא דלא הזכיר הפסוק את יהושע הוא משום שלא היה לו בנים וקשה דהרי היו לו בנות ובשלמא אם הוא לשון הורשה מובן דבנות אינם יוצאים במלחמה, אבל אם הוא לשון ירושה קשה דהרי בנות ג"כ יורשות בדליכא בנים.)
וכיוצא בזה מצאנו ריש פרשת וארא כתיב 'ונתתי אותה לכם מורשה' ושם פירושו לשון ירושה להוריש כמו שדרשו חז"ל ירושה היא להם מאבותיהם, וא"כ סמך הוא דירושה שייך גם בלשון פועל דהיינו להוריש. וצ"ל דרש"י ס"ל דוזרעו יורישנה אין פירושו שיורישו לזרעו אלא שזרעו יורישו וא"כ לכאורה אין שום ענין וחידוש בזה שהם יורישום לבניהם כי למה לא, ולכן למד רש"י דהפי' הוא שהם יורישוה מאויביו. (והמפרשים ביארו דזרעו הוי כמו לזרעו שהוא יורישו לזרעו, ואולי זהו כונת התרגום יונתן ירתונה ופי' המכוון ולא התרגום, ורש"י לא ס"ל הכי.)
[ומעניין מאד דהכא בפר' שלח כתיב ועבדי כלב וגו' הוא יבא שמה וזרעו יורישנה, ופי' רש"י דהכונה הוא לשון גירושין שזרעו יגרש הגוים, ובפר' דברים כתיב וטפכם אשר אמרתם וגו' להם אתננה והם יירשוה, ושם התרגום והפירוש הוא לשון ירושה. ולכאורה היה ראוי להיות להיפך דכשמדבר על כלל ישראל שלא יבואו בעצמם יכתוב שהם יורישוה ויגרשו את הגוים, וכשמדבר על כלב שיבא בעצמו וינחל את חלקו הו"ל למימר וזרעו יירשנה ממנו (ויש לעיין עוד מהו החידוש בכלל בזה שזרעו יורישנה). וצ"ל דכיון דכלב יבא בעצמו הוא ינחול חלקו ולא זרעו והוא יירש את הגויים ורק דנאמר בדרך נבואה שזרעו יעשה הפעולה של גירושין של הגוים ואולי היינו הסיפור של קרית ספר שלכדה עתניאל בן קנז תמורת בתו לאשה (יהושע טו).]
ג] עוד מצאנו חילוקי לשונות בפרשת דברים דכתיב בריש הפרשה עלה רש, ובהמשך הפרשה כתיב פעמיים החל רש, ובראשון הוא מתורגם לשון ירושה והחל רש מתורגם לשון תרכיניה, וחלוקים הם בניקוד דהראשון הוא בצירי והאחרונים הוא בקמץ, אמנם צריך ביאור מה החילוק ולמה צירי מורה על לשון ירושה וקמץ על לשון הורשה. וכתיב שם החל רש לרשת את ארצו ו'רש' מתורגם לשון הורשה ו'לרשת' הוא לשון ירושה והיינו משום דלרשת הוא לעולם לשון ירושה וקאי על הארץ ולא על האנשים, וכן עלה רש קאי על הארץ דכתיב מקודם 'ראה נתן ה' לפניך את הארץ עלה רש'. אמנם מה שצ"ע הוא שהפסוק 'עלה רש' אינו מתורגם ירת כרגיל אלא הוא מתורגם 'סק אחסין' והוא לשון נחלה ולא ירושה, וכן בריש הפרשה כתיב 'בואו ורשו את הארץ' ומתורגם הוא 'עולו ואחסינו ית ארעא', וצ"ב מאי שנא ששינה מהתרגום הרגיל ותרגם לשון נחלה במקום ירושה.
ד] ונראה לומר בבירור הענין דהורשה וירושה אינם שני מילים שונים ושני שרשים אלא יסודם הוא אחד אלא שהורשה הוא לשון פועל וירושה הוא לשון נפעל. והנה ירושה בכל מקום פירושו העברת בעלות והיורש עומד במקום המוריש לענין הבעלות, אמנם חלוק הוא ממתנה שבמתנה מקבל בעלותו מכח הראשון וירושה הוא שבא במקומו מחמת העדר הראשון וכגון מחמת שנפטר מורישו, ומ"מ אינו גם כזוכה מן ההפקר דשם אינו ירושה שהרי לא בא במקומו של הראשון אלא החפץ היה הפקר והוא נוטלו מן ההפקר, ועיקר יסודו של ירושה הוא שעומד במקום הראשון ועי"ז נוטלו מן הראשון. וממילא דירושה הוא לעולם ענין נפעל ודבר דממילא ושאני מזכיה וקנין דהוא העושה מעשה קנין והיינו משום שצריך ליקחנו מן הראשון משא"כ ירושה שבא מחמת העדר הראשון ומחמת שנכנס במקום הראשון נמצא דהרי זה דבר דממילא מה שנכנס לרשותו, ולכן לשון ירושה הוא לעולם בלשון נפעל.
אמנם יש דרך אחד לירש באופן שפועל בהירושה והוא ע"י שהוא בעצמו גרם להעדרו של הראשון כדי לרשת אותו והיינו ע"י שגירש את הראשון והתיישב במקומו, וזה ג"כ נחשב ירושה כי הרי בא במקומו מחמת העדרו. והנה הורשה אינו בעצם לשון גירושין שהרי במקום שהכונה הוא גירושין כותבין לשון גירושין ולדוגמא 'כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה' וגם שם התרגום הוא יתרכיניה דהרי זהו הפי' של גירושין, ולעולם לא ישתמש בלשון הורשה כשהכונה הוא רק גירושין, ולשון הורשה בא רק במקום שמגרש ע"מ ליקח הקרקע במקומו דהיינו לירש את הקרקע, ונמצא דפי' הורשה הוא שעושה הקרקע ראוי לירושה והוא ע"י שמגרש הראשון. והורשה הוא היכי תמצי של ירושה בלשון פועל והתרגום של תריך הוא ביאור הענין ולא פירושו המילולי (וקצת ראי' דהרי עה"פ ואורישנו תרגם ואישיצינון כמו שנתבאר), ונמצא דהורשה הוא כמו מוריש אלא שמוריש פירוש שמורישו לאחרים והורשה הוא שמורישו לעצמו ע"י שמגרש קודמו, ומה שפי' רש"י שהם שני מילים היינו שלמעשה הם שני מילים שהורשה שהוא פועל מתורגם תריך כי רק כך הוא מוריש וירושה הוא דירית.
ועפ"ז יתבארו ויתבהרו חילוקי הלשונות דלעיל ויתיישרו ההידורים, ויסוד הדבר הוא דכל פעם דכתיב לשון פועל בירושה פירושו הורשה אא"כ הכונה הוא להורישו לזרעו (ולשון וזרעו יורישנה כבר נתבאר דדעת רש"י הוא דאינו משמע לזרעו יורישנה ולא זרעו יורישנה לזרעם ולכן ע"כ דהוא לשון הורשה), וכל שהלשון הוא בלשון נפעל דהיינו יירש הוי פירושו לשון ירושה גרידא אא"כ איכא הכרח דהכונה הוא שיורש ע"י שגורם לעצמו הירושה והוא לשון הורשה.
ולכן סתמא במקום דכתיב יירשך פירושו יירתונך ומדובר על ירושה גרידא, אבל במקום דכתיב ויירשום וישבו תחתם א"א לפרש לשון ירושה גרידא דהרי זה נכלל במה דכתיב וישבו תחתם דהוא עיקר ענין ירושה שבא תחתיו וע"כ דהכונה הוא לשון ותרכינה והוי כאילו דכתיב 'ויגרשום (ויירשום) וירשום (וישבו תחתם)'. אבל בפסוק ולהם אתננה והם יירשוה כיון דלא כתיב שיושב תחתיו אין כאן ענין ירושה ויירשוה פירושו ירושה, וכן בפסוק וירשת אותם וישבת בארצם כיון דלא כתיב וישבת תחתם אלא וישבת בארצם אין כאן ענין ירושה כי עצם המתנה והישיבה אינו ענין ירושה אלא מה שיושבים תחתם ובא במקומו הוא ענין הירושה ולכן מתפרש מילת ירושה כפשוטו.
ובמקום שמדובר על הורשה לאחרים שייך לשון פועל שהרי הוא מורישו לאחרים וזהו הכונה ב'וזרעו יורישנה' להתרגום והמפרשים וס"ל דלא קאי על הורשה דא"כ למה נקט זרעו וכשנ"ת, ורש"י ס"ל דלא קאי על להורישו לאחרים כשנ"ת וע"כ דהורשה הוא. וכן הא דכתיב 'ונתתי אותה לכם מורשה' פירושו שיורישו אותו לבניהם כי דור יוצאי מצרים לא הורישו אותו מיושביו (וגם דקאי על הארץ שבד"כ שייך עליו לשון ירושה) ומשו"ה דרשו חז"ל דא"י מוחזקת היא לנו מאבותינו והיינו מדור יוצאי מצרים. (ומה דכתיב כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר וכן נתתי את ער ירושה י"מ דקאי על יוצאי חלציהם שירשו מהם ומזה ילפי' גוי יורש את אביו דב"ת (קידושין יח) אמנם י"א דקאי על ירושת עשיו מיצחק ואברהם וזה צ"ב רב, דהרי איך שייך זה אצל לוט וגם למה לא פירשוה שירשוה מבני שעיר ומהאימים.)
[והא דכת' תורה צוה לנו משה מורשה תרגמו אונקלוס מסרה ירותא. אמנם צ"ב הכונה בזה דהרי התורה אינו ירושה ממשה רבינו וגם אין אדם יורשו מאביו כדאיתא בנדרים שלא יאמרו ירושה היא להם, ואולי קאי על הענין (ב"מ פה) דכל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אינו פוסקת מזרעו לעולם. וי"ל ע"פ דרוש דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא וכדאיתא במאור עיניים דבז' אדר נולד משה היינו שניצוץ שלו נכנס לכל ת"ח וכיון שללומדי תורה יש ניצוץ ממשה הוי התורה ירושה ממשה. (ועי' סנהדרין צא. וצ"ב)]
ונשאר לברר דברי התרגום על הפסוק בואו ורשו וכן עלה רש שפירשו אחסין לשון נחלה ולא ירושה, ונראה דבאמת הכא קשה קצת דהרי בואו רשו הוא לשון ציווי וכן עלה רש וא"כ יש כאן ירושה בלשון פועל וא"כ בהכרח דהוא לשון הורשה לפי משנ"ת. אמנם ביאור הדבר הוא עפ"ד רש"י עה"פ בואו ורשו שכתב וז"ל 'אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין', וכיון שכן לא שייך הכא לשון הורשה דלא היו צריכים להורישו כלל ואין מערער בדבר ולכן תרגמו עלה ואחסין דהיינו שיכנסו ויטלו נחלתם כיון דאין מערער בדבר ועי"ז ירשו. וכמו שאמר הגמ' עה"פ וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה ומכאן ילפי' חזקה ומשום דע"י שיחזיקו בנחלתם עי"ז יחול הירושה.