הודעהעל ידי צופה_ומביט » ד' יולי 19, 2023 12:51 am
איני מונח כלל בסוגיא, וגם על האשכול עברתי מקופיא לחוסר הפנאי, ולכן שואל מקופיא, אבל אשמח ואודה לתשובה יסודית ומסודרת:
א. מהיכן המקור / עד כמה שווים דיני אבלות ט' הימים / שבוע שחל בו לאבלות שבעה ל"ע? [הרי ברוב העניינים אינם דומים ואינם נוהגים בט' הימים כלל]. לכאורה אבלות ט' הימים דומה לאבלות ל' ולא לאבלות שבעה.
ב. כשמדברים על "דינא דגמרא" לבגדים מכובסים היינו רק שבוע שחל בו. מר"ח ועד שבת הוא רק מנהג.
ג. מהו הגדר באיסטניס עד שיחלה? [עד שייפול למשכב? עד שיסתכן בנפשו?]
ד. מנהגי מהרי"ל כותב שאם רגיל לחוף ראשו כל ערב שבת - נחשב כבר לחולי אצלו אם לא עושה כן. א"כ מדוע החלפת בגדי זיעה לא נחשבת אצלנו חולי, אף אם ישנו גדר באבלות שאיסטניס עד שיחלה.
ה. עד כמה מוסכם שבגדי פשתן מכובסים שאסרה הגמרא קאי על בגדי זיעה? הובאו בזה לעיל דברי הרא"ש, האם הוא מוסכם? האם בדברי הרא"ש גופא אין פירושים אחרים, שמחלקים בין בגדי פשתן של זמנם לבגדי זיעה שלנו [שכל עצמם להיות דייקא סמוכים לגוף ולא נראים לחוץ, ונועדו לנוחות התחושה ולספיגת זיעה]?
ו. האם כל המקור לדון בסוגיא הוא הלחמי תודה [בהלכות אבלות שבעה?], עד שהכל תלוי במה הוא בדיוק אמר? האם אין עוד אחרונים שעסקו בזה? ואם כן - מה הם אמרו? ועד כמה יכול או לא יכול פוסק מזמננו לומר בזה את דעתו כפי מציאות זמננו, או בכלל?
ז. זכור לי מהלכות אבלות ל"ע שיש חילוק בין בגדי פשתן לבנים לבין בגדים אחרים / צבועים. האם גם בט' הימים יש חילוק כזה, ועכ"פ בנוגע ל"דינא דגמרא"?
ח. אם איני טועה, איסור הגמרא הוא רק על כיבוס ולבישת מכובסים, לא אסרו רחיצה. וא"כ אחר שהחמירו ונהגו לא לרחוץ בט' הימים / שבוע שחל בו, הכיצד ניתן בכלל לדבר על "דינא דגמרא" בבגדי זיעה שלנו, בזמן שדינא דגמרא לא ללבוש מכובסים [ואם נאמר גם על בגדי זיעה] נאמר לאנשים שמתרחצים!
ט. ראיתי גם שדנו כאן על איסור בגדי זיעה לנשים, האם אבילות ט' הימים גוזרת שאשה תתגנה לבעלה? ובעל לאשתו? ומה כאשר חל ל"ט או עונה בט' הימים? ואם טעמים אלו מספיקים להתיר - א"כ הא קמן שאינו דומה כלל לאבילות שבעה אפילו באיסור זה גופא.
עוד נקודה היא ההשקפה הכללית על העניין. כבר הובא לעיל [ומן הסתם כבר נכב"ב] שכל השמחה המיוחדת שהיתה בימיהם מכיבוס / לבישת מכובסים בכלל, ורחיצה, וכל ענייני ההגיינה והניקיון שנעשו אחת לזמן מרובה [או ממש, או יחסית, במושגים שלנו] ועל זה נאמר ה"דינא דגמרא" / דברי הפוסקים - אצלנו היא אינה שמחה וחגיגה מיוחדת אלא דבר של מה בכך, הנעשה יום יום, וגם התענוג שבו אינו כמו התענוג המופלג של ימיהם [מדבר הנעשה מזמן לזמן ואחרי תקופה ארוכה יחסית של אי כיבוס/רחיצה], אלא מין תחושה נעימה פשוטה של בגד/גוף נקי יותר לעומת מלוכלך יותר במושגים שלנו. [כעי"ז גם מוזיקה שלנו שאינה בתזמורת ולא שמחה וחגיגה מיוחדת ונדירה אלא ממכשיר קטן וגם היא יומיומית כליווי רקע לחיים, והרבה פעמים בקושי שמים לב שהיא מתנגנת, ואינו דומה כלל לימיהם שהיה עסק גדול ונדיר וחגיגה מיוחדת. אבל זה כבר נושא אחר].
בהתאמה/במקביל לכך, ניתן להבין שבימיהם שמרו יותר על ניקיון הגוף והבגדים, וידעו לעשות כן, דאל"כ הכיצד באמת חיו בצורה שכזו, בארץ ישראל ובבל החמות, ברחיצה פעם בשבוע או פעם בחודש, ובכיבוס פעם בהרבה זמן. אולי לבשו בגדים מאד קלים ואווריריים, אולי פתרונות אחרים, עכ"פ הדעת נותנת שאנשים לא הסריחו תדיר.
וממילא:
י. הכיצד ניתן להבין שנאסר על אדם להיות נקי בתשעת הימים, ועליו/ונצטווה - במחילה - להסריח, הוא ובגדיו? זה כבר הרבה מעבר ל"אבילות", שעניינה לא "לשמוח". [ואבילות שבעה שאני, שהיא חמורה בכו"כ עניינים, וצעו"ת גם באבילות שבעה היכן עובר הגדר וממתי מותר לאדם לנקות עצמו/בגדיו]. ומאי שנא מרחיצה לחטטין או לכלוך וכיו"ב, כל רחיצה שאינה לתענוג/שמחה אלא לניקיון, שהותרה גם ביוכ"פ. וכל זה - והחומרות הגדולות שמחמירים בזה - מחמת איסור שמעיקרא חל [אצלנו] על מציאות שאינה דומה כלל למציאות שעליה נאמר הדינא דגמרא / דברי הפוסקים [ששם הוא מילתא בטעמא ברירא].
אני יודע שכבר דשו בזה, וצריך ללמוד היטב הלכות אבלות שבעה ושלושים וט' הימים ושבוע שחל בו, ולצערי אין לי פנאי לזה כעת. אבל אני מעלה את זה כאן, כשמדברים על בגדי זיעה, וטוענים לאסור בכל תוקף וחומר החלפה שלהם במשך שבוע שלם, ואקווה להסבר / משנה סדורה מניח את הדעת.
ולגבי העצה/טענה שיש להכין מקודם: הנידון צריך להיות על בגדי זיעה גופא האם אסור או מותר להחליפם במכובסים. באם בגדי זיעה לא נאסרו - אין חיוב להכין מקודם. לא משמע שהיות ויכול להכין מקודם - זה גופא יהיה הבסיס לאסור בגדי זיעה.
נערך לאחרונה על ידי
צופה_ומביט ב ד' יולי 19, 2023 11:15 am, נערך 3 פעמים בסך הכל.